אור ברסלב
לבוש מרדכי על זבחים סימן ז - לדף כו › פסקא א

לבוש מרדכי על זבחים· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן ז - לדף כו · פסקא א

סימן ז - לדף כו

סוגיא דחותך עד שמגיע לעצם

חתך ואח"כ קבל (היכא דרגלה בחוץ) כשרה וכו' חותך באבר עד שמגיע לעצם וכו' שמעת מינה בשר קדשים קלים שיצא לפני זריקת דם פסול דילמא בקדשי קדשים, כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ט"ו ז"ל שחטה והיא כונה בפנים ואח"כ הוציאה רגלה לחוץ חותך הבשר עד שמגיע לעצם ואח"כ מקבל הדם. ואם קיבל ואח"כ חתך פסול מפניו שמנונית הבשר שבחוץ עכ"ל, וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל א"א לא ידעתי זה מהו שהיוצא בקדשי קדשים בין לפני קבלה בין לאחר קבלה נפסל, ולענין טומאה בפרק כיצד צולין בעיא ולא איפשטא הילכך טמוי נמי מיטמי לי' למה שבפנים דחבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי ורבינא דהוא בתרא הכי ס"ל במס' חולין בפרק בהמה המקשה ושמעתא דזבחים דלא כרבינא הוא ולא חייש לטומאה וכו' עכ"ל הראב"ד וכתב ע"ז הכ"מ די"ל דסבר רבונו דבעיא דכיצד צולין כיון דלא אפשיטא נקטינן לקולא כיון דרבנן הוא עכ"ל, וכתב ע"ז המשנה למלך ז"ל והנה דברי מרן פשוטים הם שכן כתב רבינו בפי"ח מהלכות אבות הטומאה הלכה ה' דבעיא זו דכיצד צולין נקטינן לקולא משום דמידי דרבנן ותמהני מהראב"ד איך השיג לרבינו מאחר שהוא כתב בפירוש דנקטינן לקולא, ואם הראב"ד סובר דמשום חומרא דקדשים נקטינן לחומרא הי' לו להשיגו בפ"ח מהלכות אבות הטומאה עכ"ל אכן דברי המשנה למלך תמוהים שהרי כתב הרמב"ם שם בפ"ח הלכה ה' ז"ל בשר קדש שיצא חוץ למחיצתו הרי הוא ספק אם מטמא את הידים או לא לפיכך אונו מטמא שספק טומאת הידים טהור כמו שיתבאר, הרי דדקדק הרמב"ם דדוקא טומאת הידים טהור משום שקי"ל ספק ידים ליטמא ולטמא וליטהר טהור אבל הבשר כיון שהוא ספק אסור דספק טומאת בשר טמא, ומשו"ה כתב דבשר פסח שיצא חוץ לבית הרי הוא טהור בני חבורה זריזין הן. אבל אם לא הי' הטעם הי' הספק אסור ואף דהמשנה למלך שם דחק לתרץ זה אף אם ספק טומאה טהור, לא משמע כן דהרי הרמב"ם כתב רק דטומאת הידים טהור שאין ספיקו בקדש דהרי במקדש לא גזרו כלל על טומאת הידים אף לקדשים, וכמו שכתב הרמב"ם שם בהלכה ו' ז"נ אין טומאת ידים במקדש שבשעה שגזרו טומאה על הידים לא גזרו במקדש אלא הנוגע באוכלין טמאים וכיוצא בהם בין שנגע במקדש בין שנגע חוץ למקדש ונגע בקדשים במקדש לא טמאן, וא"כ גזירת טומאת הידים שחוץ למקדש גזרו דוקא בודאי אבל לא בספק וס"ל דגם ספיקא דדינא טהור בטומאת הידים אבל טומאות שבבשר כיון דכתיב בקרא והבשר כל טהור יאכל בשר ודאי טהור הוא דאוכל בשר הא ספק טהור לא יאכל, א"כ ספק טמא אסור מדאורייתא. א"כ אף ספק דרבנן אסור בקדשים דאימתי אמרינן ספק דרבנן לקולא בכל האיסורין דלהרמב"ם ספק מן התורה מותר אף דרבנן גזרו אבל בספק לא גזרו, אבל בספק טומאת בשר כיון דבאיסורי טומאה מן התורה מדאורייתא אסור, בספק טומאה דרבנן היכא דהספק בהבשר ם ספיקא דרבנן אסור, משו"ה טומאת יוצא בהבשר כיון שמדרבנן הוי ספק טומאה ספיקא לחומרא.

ועפ"י דברינו יש לישב קושית התוס' בחולין דף ב' דאיתא התם דטמא לא ושחוט במוקדשין שמא ונגע בבשר ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי כשר. וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה, ופריך בגמ' בברי לי סגי ומשני דליתי' קמן דנישילי' והקשה בתוס' והא עזרה רה"ר הוא כדאמר בפ"ק דפסחים והי' לנו לטהר מספק, אכן לדברינו לא קשה דהנה שם בסוטה דף הנ"ל איתא אמר רב גידל אמר רב דבר שיש בו דעת לשאל ואין בו דעת לשאל מהאי קרא נפקא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודאי טמא הוא דלא יאכל הא ספק טמא וספק טהור יאכל אימא סיפא והבשר כל טהור יאכל ודאי טהור הוא דאוכל בשר הא ספק טמא וספק טהור לא יאכל אלא ש"מ כאן שוש בו דעת לשאל כאן שאין בו דעת לשאל ואיצטריך דרב גידל אמר רב ואיצטריך למגמר מסוטה, דאי מדרב הוה אמינא בין ברה"ר בין ברה"י איצטריך למגמר מסוטה. ואי מסוטה הוה אמינא עד דאיכא דעת נוגע ומגיע צריכא ע"כ, לפי זה ספקא דאין בו דעת לשאל דטהרה התורה אף בקדשים ילפינן מק"ו לשארי טומאות, אבל ספק ר"ה דאילו לא הוי כתיב בסוטה הוי אמרינן בכל התורה לקולא. דהרי קי"ל ספק לקולא רק דילפינן מסוטה לטמא אמרינן דלא ילפינן מסוטה ספק ר"ה, אבל ספק יש בו דעת לשאל בקדשים דבגופו כתיב. דדוקא ודאי טהור הוא דיאכל הא ספק לא, בזה אף ספק ר"ה אסור דהרי לא נוכל למילף מסוטה ומשארי איסורים לקדשים דהתם הספק מותר ובקדשים ספק טומאה לא יאכל, ואף דילפינן מקדשים דלא בעינן דעת נוגע ומגיע היינו כיון דילפינן דבקדשים ג"כ ספק דבר שאין בו דעת נשאול התורה התורה א"כ גילוי מילתא הוא דאף אם איכא דעת מי שנגע בו הטומאה הוי ג"כ יש בו דעת לשאול וגילוי מילתא הוא, אבל היתר ספק טומאה בר"ה דיסודו הוא מטעם דכל הספיקות מדבריהן, וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ט"ז מהלכות אבות הטומאה בקדשים דגלי רחמנא דדוקא ודאי טהור הוא דיאכל אף בר"ה. לא הוי ודאי טהור וספק ר"ה אם הספק בגברא או בבשר לא יאכל, ועפי"ז אפשר לישב סוגית הגמ' בפסחים דף י"ט דאיתא תנן התם על מחט שנמצאת בבשר שהסכין והידים טהורות והבשר טמא נמצאת בפרש הכל טהור אמר ר' עקיבא זכינו שאין טומאת ידים במקדש, ונימא שאין טומאת ידים וכלים במקדש אמר ר' יהודה אמר רב ואיתימא ר' יוסי ב"ר חנינא ידים קודם גזירת כלים נשנו אמר רבא והא תרויהו בו ביום גזרו דתנן הספר והידים והטבול יום והאוכלין והכלים שנטמאו במשקין אנא אמר רבא הנח לטומאת סכין דאפילו בחולין נמי לא מטמא האי סכין דנגע במאי אילימא דנגע בבשר הא אין אוכל מטמא כלי ואלא דנגע במחט והא אין כלי מטמא כלי, האי מחט מאי עבידתי' אי נימא ספק מחט וכו' אמר ר' יהודה אמר רב כגון שאבדה לו מחט טמא מת והכירה בבשר ר' יוסי ב"ל אבין אמר כגון שהיתה פרה חסומה ובאה מחוץ לירושלם וכו' ולרב דאמר כגון שאבדה לו מחט טמא מת והכירה בבשר כיון דאמר מר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל אדם וכלים נמי לטמא אמר רב אשי זאת אומרת עזרה ר"ה היא והוי לי' ספק טומאה בר"ה וכל ספק טומאה בר"ה ספקו טהור ע"כ, והנה האי סוגיא תמוה מאד דקאמר שאין טומאת ידים במקדש והקשה בתוס' ממאי הי' נטמא ותרצו בתוס' כשגזרו על הידים גזרו אז אף על הידים שנגעו בראשון וידים שנגעו במחט יש בהן דין דטומאת הידים, וקשה הא ספק ידים טהורין והכא הוו ספק אם נגעו הידים במחט וספק טומאת הידים הא טהור ועוד כיון דעזרה ר"ה א"כ אם יש ספק אם נטמא הידים הוי ספק טומאה בר"ה ועוד הא דקאמר ונימא שאין טומאת ידים וכלים במקדש והקשה ג"כ בתוס' ממה הי' לכלים לטמא ותירצו דהי' להן לטמא מחמת משקין ור"ע לטעמי' דטומאת משקין מן התורה וא"כ גם משקי בית מטבחיא טמאין, וקשה מאין הי' סובר בתחלה דמיירי שיש משקין להקשות ונימא שאין גזרת כלים הלא במתניתין קתני מחט שנמצא בבשר ומשקין מאן דכר שמי' ועוד קשה לדברי הרמב"ם שכתב בפ"ו מהלכות טומאת אוכלין דמשקה בית מטבחיא הלכה שאין מקבל טומאה אף למ"ד משקה מקבל טומאה וא"כ דילמא סבר ר"ע דמשקה בית מטבחיא אין מטמא ואפשר לפי המסקנא דסובר דמיירי בפרה של זבחי שלמים שהעבירה בנהר ומשקה טופח עליהן משו"ה פריך דילמא נגע הסכין במשקה טופח, אכן לפי זה יקשה קושיתנו הראשונה הא משקין לא נזכר במשנה וא"כ נימא במקום השחיטה לא הי' משקה ועוד אם ספק אם הי' שם משקה א"כ הוי ספק טומאה בר"ה, ועוד אם הקושי' כיון דהעבירה בנהר ומשקה טופח עלי' א"כ מאי משני רבנן הנח לטומאת סכין דאפילו בחולין נמי לא מטמא האי סכין דנגע במאי הא סכין נגע במשקין שנגע בבשר והוי הסכין כלי שנטמא במשקין ואם רבא בא לתרץ דמיירי שאין כאן משקין דלא כמו שהי' סובר בתחלה, א"כ עוקר התירוץ חסר מן הספר שהי' לרבא לומר אלא אמר רבא הב"ע דאין כאן משקין בבית השחיטה.

אכן לפי דברינו מיושב דהנה היכא דגזרו רבנן טומאה במקדש ממילא אף ספק, טמא. וטומאת בשר אם הוי ספק טומאה אף בר"ה טמא מן התורה שהרי כתיב טהור ודאי הוא דיאכל אבל לא ספק, אכן אם הספק במה שאינו בשר ולא בגוף האדם הוי דינו ככל הטומאות שספק טהור, וממילא אינו מטמא קדשים והנה דבר שנולד בו ספק בודאי און זה משמרת אכן אף שכתוב בקרא משמרת ובעיא לשמור קדשים ואף כלי קדשים מספק טומאה ואף בר"ה החיוב לשמור מספק טומאה, אבל אם לא שמר לא נפסל בשביל זה דהרי היסח הדעת הוא פסול משום טומאה, ובר"ה הא ספק טומאה טהור, א"כ אף אם הסיח דעתו משמירת כלים הטהורים לקדשים טהור מן התורה, אכן רבנן גזרו על כלים שהסיח דעתו מהם דמדרבנן כלים שהסיח דעתו טמאים לקדשים ומפני זה הכלל אמרינן בגדי אוכלי תרומה מדרס לאוכלי קודש ודינא דאין אדם משמר ביד חברו דאיתא בחגיגה דף כ' והתם הא מיירי אף בר"ה אף דהוי ספק טומאה בר"ה אעפי"כ גזרו רבנן דבעינן משמרת בכלים הטהורים לקדש ואם חסר משמרת אף בר"ה טמא, ועיין ברמב"ם בפרק י"ח מהלכות אבות הטומאה הלכה ח' שכתב ז"ל הניח כלי או שכחו בר"ה ואעפ"י שעבר הלילה טהור וכו' ומפני מה לא החמירו בשוכח ומניח כמאבד מפני דבר שאינו מצוי תמיד לא גזרו עליו, ע"כ, הרי דנתן טעם מפני מה לא אסרו, ולכאורה הא אדרבה צריך טעם מפני מה אסרו, אלא דכיון דגזרו רבנן דבעינן שיהא שמור א"כ אף בר"ה טמא מספק, ולפי זה הא דקאמר זכינו שאין טומאת ידים במקדש ההוכחה דרבנן לא גזרו כלל על טומאות הידים במקדש, א"כ אף אם הי' הספק שמא נגע אף בהבשר היו טמא מספק דבמקדש כל ספק דרבנן טמא, אף בידים, אם היו גוזרין שיהי' להידים דין משמרת ומטעם משום שהידים עסקניות ושמא נגעו טמאין הידים אף ספק הי' טמא במקדש, ע"כ דטומאת הידים לא גזרו כלל במקדש, ופריך אח"כ ונימא שאין טומאת ידים וכלים במקדש ואמר רב ידים קודם גזירת כלים נשנו, פירוש דרב לטעמי' דס"ל דהבמ"ע כגון שהי' מחט טמא מת והכירה בבשר וכיון דרחמנא אמר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל א"כ אם הי' נוגע הסכין בהמחט הי' נטמא וזה לשון רש"י ונימא נמי זכינו שאין טומאת כלים במקדש מדרבנן בדבר דאין מטמא מן התורה דאילו בחולין גזור רבנן טומאה ואע"ג דמדאורייתא טהור כדתנן גבי י"ח דבר והאוכלים והכלים שנטמאו במשקין והכא קתני והסכין טהור עכ"ל רש"י, וכונת רש"י דקושית הגמ' זכינו שרבנן במקדש לא גזרו טומאות דרבנן שגזרו על הכלים, שאילו הי' במקדש חלין גזירות דרבנן כמו שהתחילו לגזור בי"ח דבר גזירות על טהרת הכלים והי' הגזירה חלה גם על כלים שבמקדש, א"כ אחר כשגזרו לגבי קודש דבעינן דוקא משמרת שיהי' שמור הי' הדין היכא שספק אם נטמא אף שהספק בר"ה הי' הכלי טמא במקדש שהרי מדרבנן בעינן משמרת גבי כלים והיכא שנולד ספק לא הוי משמרת, וא"כ הי' טמא הסכין שמא נגע במחט, ומשו"ה אליבא דרב מוכח דכל הגזירות שגזרו רבנן על כלים לא גזרו במקדש משום דתחלת גזירה שהיתה על טהרת כלים כמו הכלים שנטמאו במשקין לא גזרו אז במקדש כמו דלא גזרו על טהרת הידים, ומאז כל הגזירות שגזרו על כלים מדרבנן לא גזרו במקדש, ומן התורה דוקא טומאת בשר בעינן שיהי' ודאי טהור וכן טומאת גברי אבל טומאת כלים ספק ר"ה טהור, והא דלא קאמר זכינו שאין טומאת כלים במקדש משום דידים קודם גזירת כלים הי' והזכיר דבר הראשון אבל גם טומאת כלים בכלל דלא גזרו במקדש, אכן רבא סובר דלא איירי במחט טמא מת אלא במחט סתם דלטומאת מת לא חיישינן דלא שכיחא אבל במקדש גזרו על טומאת כלים, ורק על טומאת ידים לא גזרו במקדש, עכ"פ במקדש היכא דהוי ספק בטומאת בשר אף בספיקא דרבנן טמא מספק, וביוצא דספק אם גזרו רבנן טמא מספק טומאת הבשר, וא"כ שפיר הקשה הראב"ד הא כאן שיצא הרגל לחוץ נטמא משום טומאת יוצא, וא"כ לרבינא דס"ל חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי ולא הוי טומאת בית הסתרים נטמא כל הבשר.

אכן לכאורה. גם בלא דין דרבינא דחבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמו יש להקשות כיון דקי"ל בשעת פרישתן מאביהן מקבלי טומאה מאביהן א"כ בשעה שיחתכו יקבל הבשר טומאה מהרגל ולתרץ דמחתך בכל כחו, הנה פשטות דברי הרמב"ם בפרק ג' מהלכות כלים הלכה ט' שכתב אבל בגד שנטמא במדרס וקרע ממנו שלש אצבעות על שלש אצבעות אותו הקרע טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס שבשעת פרישתו מן הבגד הגדול נטמא במגע הרי דלא חילק הרמב"ם ואף בנתזין בכל כחו מקבל טומאה מן הבגד בשעת פרישתו שהרי כתב הרמב"ם וקרע ממנו, דבשלמא למאן דס"ל דבניתזין בכל כחן אין מקבל טומאה מאביו, לא קשה מהמשנה דהרי במשנה הגירסא שלשה על שלשה שנחלק טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס שעל זה הקשה ר' יוסי וכי באיזה מדרס נגע וכו' ועל זה אמר עולא ל"ש אלא שלשה שנחלק אבל שלש על שלש הבאות מבגד גדול בשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהן וא"כ הא דנחלק אפשר לפרש שחתך בנחת בסכין ולא הי' ניתז בכל כחן אבל קריעה הא לכאורה כשקורעין הוא בכח, וא"כ הרמב"ם שכתב שקרע שלש אצבעות פשטות הדברים מראין דאף אם קרע בכח בשעת הפרישה מקבל טומאה, ודוחק לחלק בין קרע בכל כח לקרע סתם, ואם נימא דס"ל להרמב"ם דאף דניתז בכל כח בשעת פרישה מקבל טומאה לא וקשה עליו מה שכתב בפרק י"ג מהלכות טומאת אוכלין הלכה י"ד בהממחק את הכרישה דאם ניתז המים בכל כחן לא הוכשרה, התם הא מקודם שיצאו לא הכשירו ובשעת פרישתן אין מכשירן, וכן באבר המדולדל כיון דקודם הפרישה אין בהן טומאה בשעת הפרישה דאז נטמא אין מטמאין וכמו שכתבו בתוס' חולין בדף ע"ג בד"ה בשעת פרישתן אבל היכא דאף קודם הפרישה יש טומאה ורק אין מטמאין משום טומאת בית הסתרים בכה"ג אף בנתזין בכל כחן. משמע דסובר הרמב"ם דבשעת פרישה מטמא, וא"כ לכאורה יקשה אף אם נימא דאין הלכה כרבינא נימא בשעת הפרישה מן הרגל יטמא הבשר. אכן זה אפשר לתרץ דיש עצה שיחתוך הטמא מעט מעט וכמו שכתבו בתוס' מנחות דף כ"ד ד"ה ועשאו, משו"ה הקושיא רק אם נימא כרבינא דחבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי א"כ תיכף כשיצא הרגל לחוץ נטמא וטימא הבשר, אכן התירוץ דהרמב"ם לא סבר כותי' דרבינא אפשר דנכון הוא, אכן הלחם משנה הכריח זה דהרמב"ם לא סבר כותי' דרבינא, מדכתב הרמב"ם בהלכות קרבן פסח פ"ט אבר שיצא מקצתו חותך הבשר ויורד עד שמגיע לעצם ולרבינא אוקמוה בגמ' דפרק כיצד צולין דלית בי' כזית ולמ"ד כביצה דלית בי' כביצה, וכל כי האי הי' לרבינו ז"ל לפרש ולא פירש אלא כתב משנה כצורתה משמע דלית לי' לרבינא, וכתב ע"ז המשנה למלך ז"ל ואני תמיה על הרב דמאי דאוקימתי' דלית בי' כזית הוא לפי הס"ד דגזרו טומאה על היוצא אך לפי האמת דקי"ל דאינו מטמא מתניתין דאבר שיצא מקצתו איתא כפשטה ומיירי אף אם יש בו כביצה עכ"ל המשנה למלך, והמשנה למלך לטעמי' דס"ל דקי"ל דלא גזרו טומאה על היוצא, אבל לפי מה שביארנו דהרמב"ם ס"ל דגזרו טומאה על היוצא א"כ משמע כדברי הלח"מ דראי' מדלא כתב הרמב"ם דמיירי דלית בי' כביצה משמע דלא פסק כרבינא ואף דמסקנת הגמ' דעל פסח לא גזרו משום יוצא, אכן הא שם במתניתין מסיק ובמוקדשין קוצץ ויורד וכן הרמב"ם שם הא מיירי באבר של מוקדשין והתם הא גזרו ביוצא, וא"כ משמע דלא ס"ל כרבינא אכן אין הכרח כל כך דהרי עכ"פ הי' להרמב"ם לפרש דכיצד הוא עושה חותך בשר שיוצא פחות מכביצה ומשליך דאל"כ הא נטמא בשעת הפרישה, ואף אם נימא כתוס' דמועל בניתז בכל כחו גם כן הי' להרמב"ם לפרש וע"כ צ"ל דלא נחית הרמב"ם לשנות דיני טומאה, היינו איך להנצל מהטומאה, א"כ גם אם סבר כרבינא לא קשה דמיירי דלית בי' כביצה, ולא ביאר הרמב"ם משום דלא מיירי בדיני איך ניצל מן הטומאה וא"כ אין הוכחה דהרמב"ם לא סבירא לי' כרבינא, וגם בטעמא שכתבו דהרמב"ם פסק דלא כרבינא יש לדון דטעמא דכתב הכ"מ משום דסתמא דשמעתא דזבחים גבי היא בפנים ורגלה בחוץ דלא כרבינא הנה הא התם לא הוי סתמא דגמ' אלא ר' אמי אמר ר' אלעזר, וא"כ הלא רבינא בתרא הוא וצריכין לפסוק כרבינא, והא דמביא הגמ' דברי ר"א אף אם נימא דהדין דלא כר"א דהרי מיירי בקדשי קדשים, וק"ק פוסל יציאה ומטמא אכן הא נ"מ לענין אם זרק הדם, וגם נ"מ אם מה שבחוץ לא הוי כזית בשר, והעצם כיון דאותו המעט אין בשר ואין כזית בשר לא הוי שימוש נותר, אבל הרמב"ם שכתב רגלה בחוץ והרגל הא אית בי' כזית, א"כ שפיר הקשה הראב"ד דיטמא משום יוצא ויטמא לכל הבשר, ומה שכתב המשנה למלך דמשו"ה הלכה דלא כרבינא, משום דהסוגיא בהעור והרוטב דאמרינן החותך בשר מאבר מן החי דמוקי לה כר"מ דאמר דטומאת בית הסתרים מטמא איתא דלא כרבינא, הנה אף אם נימא דנא כרבינא הא קשה אמאי לא משני דבשעת פרישת החתיכת בשר מן האבר מקבל טומאה והתוס' בחולין ע"ב ובמנחות דף כ"ד תירצו דמיירי (היינו דבעי לאוקי) אפילו בנתזין בכל כחן ובסכין רחבה, אכן הרשב"א כתב כגון שלא נשאר עליו בשר ושוב אין לו דין דאבר מן החי והקשה המשנה למלך בפכ"ג מהלכות כלים ז"ל ודבריו תמוהים בעיני דתירוץ זה לא מהני אלא לקושי' דאמאי לא אמרינן בשעת פרישתן מקבלות טומאה אבל לרבינא דאחר חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי מה ויושיענו מה שלא נשאר בשר והלא אף בשלא חתכה טמא וכאיתא בפרק המקשה עכ"ל, אכן אפשר לומר סברת הרשב"א דעד כאן לא קאמר רבינא דחיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי, וקאמר בגמ' משום דעומד לחתיכה היינו דוקא אם היו חותכים היו מקבלים טומאה מנגיעתם זה בזה חשבינן להו כמחולקין לענין זה, אבל אם הי' חותכים לא הי' מקבלין טומאה זה מזה, אי אפשר לומר שעתה בעת שמחוברים יטמאו מחמת דעומדים לחלק, וא"כ בבשר שעל אבר מן החי, כיון שאם יחתכו אז יהי' האבר טהור מטומאתו שהרי אין בו בשר כדי להעלות ארוכה, א"כ אי אפשר לומר שבשעת חיבורו יטמאו משום שעומד לחלק אבל לר"מ הבשר בעצמו בעת שיש עליו דין אבר מן החי הוא מקבל טומאת אוכל כמו שלשה על שלשה שנחלק ודוק. ולפי זה גם מסוגיא דהעור והרוטב אין להוכיח דאין הלכה כרבינא.

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה