אור ברסלב
לבוש מרדכי על זבחים סימן ו - לדף כו

לבוש מרדכי על זבחים· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן ו - לדף כו

סימן ה - לדף כ

סוגיא שמע מינה דם המובלע באברים דם הוא

היא בפנים ורגלה בחוץ כו' קבל ואח"כ חתך פסולה ש"מ דם המובלע באברים דם הוא דילמא משום שמנונית שמעת מינה בשר קדשים קלים שיצא לפני זריקת דם פסול דילמא בקדשי קדשים, ע"כ, כתבו התוס' בד"ה ש"מ ז"ל פירש בקונטרס ונפקא מינה לחייב כרת על אכילתו ואי אפשר לומר כן דהא קיי"ל בכריתות דדם אברים בלאו ואין לפרש דמיירי הכא להתחייב עליו משום דם קודם שיפריש מן האבר דפשיטא דשרי באכילה כדפרשנו בחולין מכמה ראיות כו'.

והנה התוס' בחולין י"ד ד"ה ונסבין הוכיחו דדם האברים כל זמן שלא פירש מותר לאוכלו מהא דאמר בפרק כל הבשר דף קי"א שהיו אוכלין כבד עד שלא נפלט דמו דחלטו לי' בחלא ואיהו שרי וחליי' שרי ואמר נמי ככר שחתך עני' בשר אסור לאוכלה אבל הבשר עצמו מותר ובפרק מפנין גבי בשר תפל אסור לטלטלו אמרינן דבר אוזא שרי משום דחזי לאומצא ולקמן בשמעתין אמר השוחט לחולה בשבת מותר לבריא בחומצא ע"כ, אכן הרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"ב ז"ל והרוצה לאכול בשר חי מולחו ופה יפה ומדיחו יפה יפה ואח"כ יאכל הרי דס"ל דם האברים שלא פירש אסור והוא בעצמו כתב שאם חלטו בחומץ מותר לאוכלו כשהוא חי וכבר הביא הכ"מ ד' מהר"י ן' חביב, הקשה שדבריו סותרין זא"ז, ותירץ דבחי א"צ להשהות במלחו והקשה הכ"מ הא הרמב"ם כתב ומולחו יפה יפה הרי שהצריך מליחה יפה עוד בהלכה ט' שכתב הרמב"ם השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי הדם נבלע באברים ואסור לאכול ממנה בשר חי ואפילו חלטו עכ"ל עכ"פ הא סובר הרמב"ם דבלא שבר מפרקתה מותר לאכול בשר חי, והתם ע"כ מיירי בלא מליחה, שהרי מסיק הרמב"ם אלא כיצד יעשה יחתוך חתיכה וימלח יפה יפה ואח"כ יבשל הרי דאינו לא שבר מפרקתה הי' מותר לאכול בשר חי בלי מליחה רק בחליטה לבד הרי מוכח דדם האברים שלא פירש מותר וא"כ הוא סותר דברי עצמו ומה שכתב הכ"מ דהרמב"ם סובר דדם האברים שלא פירש אם ראוי לפרוש אסור אבל אם אין ראוי לפרוש מותר ואם חלטו בחומץ דאין ראוי לפרוש מותר דוחק הוא דהרי מקרא דכל דם ילפינן דדם האברים אסור ואם הפירשו בשעה שהם באברים אסור אף שלא פירשו. מה ני ראוי ליפרוש אל או ראוי לפרושי ואולי ס"ל דכל זמן שראוי נפרוש מדרבנן אסור.

ונראה לי דהנה במנחות איתא אמר זעירי אמר ר' חנינא דם שבישלו אין עובר עליו ורב יהודה אמר זעירי דם שמלחו אין עובר עליו, אכן הרמב"ם השמיט כל זה ולא עוד אלא שמוכח מהרמב"ם דס"ל דם שבישלו עובר עליו כמו שמוכיח הלח"מ שם הלכה ו', ונראה לי דהנה באמת טעמא בעי מנא לן דדם שמלחו אינו עובר עליו לכן נראה דס"ל לזעירי דטעמא דר' חנינא דאמר דם שבישלו אין עובר עליו משום דס"ל כיון דקיי"ל בבכורות דף י"ז דבעינן זבח ונסכים שלא נשתנה, א"כ כיון שבשלו נשתנה מבריתו, וכיון שנשתנה מבריתו אינו מכפר ובדם מחויב דוקא בדם שראוי לכפר, שוב מצאתי ברא"ש ב"ב דף צ"ז דמשו"ה יין מבושל פסול לנסכים. משום דנשתנה מבריתו, ומשו"ה ס"ל דלקידוש כשר יין מבושל אף דס"ל אין מקדשין אלא על יין שראוי לנסך על גבי המזבח, היינו דהחסרון בהיין מטעם גריעותא אבל בבישול דאין החסרון מטעם גריעותא אלא מטעם שינוי מבריתו, כשר לקידוש הרי חזינן דבישול מיקרי נשתנה מבריתו, וכן הוא בע"ז דבעי למימר דמשו"ה אסרו בישול של עכו"ם משום דנשתנה מבריתו, ומשו"ה אמר זעירי דאף דם שמלחו אינו עובר עליו דדם ע"י מלח משתנה וא"כ כיון דר' יהודה אף שאמר משמי' דזעירא דדם שמלחו אינו עובר עליו, כיון דר' יהודה. בעצמו אמר אברים שצלאן, והעלן לגבי מזבח, אין בהם משום ריח ניחוח הרי דבלא טעמא דריח ניחוח הי' כשרין האברין לגבי המזבח, ואם נימא דרב יהודה ג"כ ס"ל, דאם נשתנה פסול לגבי מזבח, א"כ אברים שצלאן יהיו פסולין לגבי מזבח דכבר נשתנו' ואינם בכלל זבח, ע"כ דרב יהודה דידי' פליג על זעירי ואיהו ס"ל דמה שנשתנה אינו פסול אלא בעיקר הזבח היינו אם השעיר הי' בן הנדמה כגון רחל בן עז בן רחל דבעינן אחד המיוחד ובא מששת ימי בראשית אבל אחר שנשחט לא איכפת לן אם נשתנה מבריתו משו"ה לרב יהודה אם נמלח הדם. כשר לכפרה וממילא עוברין וס"ל להרמב"ם כמו שפרש"י, לקמן בסוגיא דאם בשלו צלול. גם לר' חנינא עובר עליו והא דאמר ר' חנינא אין עובר עליו מיירי שע"י הבשול נקרש, ומיירי בחטאת הפנימית משום דכתיב בהו וטבל והא דאמר כאן בחטאת הפנימית, קאי אדר' חנינא דס"ל להרמב"ם דאין לומר דקאי דוקא, בהקפה בחמה, כמו שפירשו בתוס' ומשום דהדרא דא"כ איך אמר ר' יוחנן הואיל ונדחה ידחה, אם נימא דקרש בחמה ומשום דהדר לבריתו, ולא נשתנה איצטריך ר' יוחנן לטעמא דהואיל ונדחה ידחה, דאם הקפה באור דלא הד כל דם פטור דהא אמרינן לקמן דף ל"ד כל שבידו לא הוי דיחוי, וא"כ בהקפה בחמה לא הוי דיחוי, והנה תוס' הקשו שם מענביו מרובין מעליו, דאין ממעטין ביו"ט דקרי לי' דיחוי אף שבידו למעט, ובמנחות נ"ט ד"ה כל הקשו מהא דזבחים נ"ט כל הקדשים שהיו עד שלא נפגם המזבח, ונפגם המזבח פסולין והא בידו לתקן המזבח אכן צריך לומר דהיכא דהמעשה שצריך לתקן הוא מעשה שינוי הדבר, דמזבח פגום איננו מזבח וא"כ צריך לעשות מזבח וכן היכא דענביו מרובין מעליו דאז איננו הדס, וצריך לעשותו הדם בזה לא שייך לומר כל שבידו דאף שבידו הוי דיחוי ורק היכא דהמעשה איננו שינוי כלל, כגון נשפך הדם על הרצפה, דלאו שינוי בהדם הוא, וכן היכא שהי' מונח לבונה על מנחת חוטא, דנא שינוי בהמנחה היא רק שאסור להקריב, וכן היכא שנתון בכלי חול דאין שינוי בעצם הדם, וא"כ המעשה איננו חידוש שם אמרינן כל שבידו לא הוי דיחוי, אבל היכא דהמעשה לשנות והוי חידוש בזה אף שבידו הוי דיחוי, ואם נימא דהא דאמר ר' יוחנן דם שקרש ואכלו פטור משום דנדחה מיירי בקרש ע"י חמה וקרישה ע"י חמה, לא הוי שינוי מבריתו משום דהדר, א"כ אמאי הוי דיחוי הא בידו למרס, ולחזור לאופן שיהי' ראוי לטבול: ע"כ דקרישה הוי שינוי בעצם הדם, אף בקרש ע"י חמה משום דדם שקרש (אף מעצמן) הוי אוכל כדאיתא בתוספתא, דם שקרש הוי אוכל ואם חישב עליו למשקה לא הוו משקה א"כ סבירא לן דמה שנשתנה מבריתו לא הוי פסול להקרבה. ורק בחטאת הפנימית דאינו ראוי לטבול שם אמר ר' יוחנן דפטור דאינו ראוי לכפרה משום דאינו ראוי לטבול, ואף שבידו למרס, (אם קרש מעצמו) כיון דהוי שינוי בעצם הדם אף אם בידו הוי דיחוי א"כ ר' חנינא דאמר דם שבשלו אין עובר עליו מיירי דוקא בחטאת הפנימית וטעמא דידי' לא כסברת ר' זעירא, משום שינוי אלא משום דאין ראוי לטבול אבל בצלול גם ר' חנינא מודה דעובר עליו וכמו שפרש"י וא"כ למסקנא דרבא אמר אף בחטאת הפנימית ואכלו חיוב הואיל וכנגדו ראוי בחטאת החצונות וכמו דאמר ר' פפא דאף דם חמור שקרש חייב הואיל וכנגדו ראוי בחטאת החיצונות (פירוש וא"כ חזינן דעדנה דם הוא) א"כ רבא ורב פפא דבתראי נינהו סברי דדם שבשלו: אף בקרש עובר עליו משו"ה לא הביא הרמב"ם כלל, להא דר' חנינא ור' זעירא ורק לדינא דרב יהודה דאברים שצלאן והעלן דאין בהם משום ריח נחוח.

אכן אף שהרמב"ם פסק דם שבשלו עובר עליו, הרמב"ם ג"כ סובר דבעינן ראוי לכפרה אלא דהרמב"ם סובר דדם שבשלו ראוי לכפרה. דמה שנשתנה מבריתו אינו חסרון אלא בעצם הזבח, או בהנסכים, אבל זה גם הרמב"ם מודה דבעינן שיהי' דם, לפי"ז הא דהרמב"ם סובר: דדם האברים שלא פירש אסור שהרי פסק הרוצה לאכול בשר חי מולחו יפה לא קשה מהא שפסק בעצמו, דאם חלטו בחומץ מותר לאכול חי וגם לבשלו, דהרמב"ם מפרש הא דמועיל חליטה. אין הפירוש כמו שמפרשי כל הראשונים. דהחומץ מצמית את הדם אלא פירוש אחר שהרי כתב הרמב"ם בהלכה ז' ז"נ הכבד אם חתכה והשליכה לתוך החומץ או לתוך מים רותחין עד שתתלבן הרי זו מותרת לבשל אותה, א"כ הרמב"ם שנה לנו פירוש אחר דהא דמועיל חליטה בחומץ הוא משום דדם הוי דוקא כשהוא אדום, וכדאמרינן בחולין. כל מראה אדמומית מכפרין וכן גבי נדה קיי"ל דדוקא אם הוא אדום. הוי דם, כדילפינן מקרא ויראו מואב את המים אדומים כדם א"כ דם שנתהוו לבן אינם ראוים לכפרה ונא דם הוא, וכיון דחומץ משנה הדם שבחתיכה שמתלבן, משו"ה מותר לאכול ולבשל אח"כ שהדם נתהפך והי' ללבן וכבר אזל מינה דין דם.

אלא דיקשה כיון דטעמא דמועיל חליטה בחומץ משום דהדם מתהפך ללבן ואזל מינה דין דם, א"כ גבי השובר מפרקתה של בהמה אמאי אסור לחלטה בחומץ סוף סוף הלא הדם יתהפך ויהי' ללבן, ונראה לי דהנה לכאורה יש להקשות הא דאיתא בבכורות דף ו' דהקשה שם למה לן קרא לאסור חלב טמאה, תיפוק לי' מהטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהם ומשני איצטריך סד"א הואיל דבבהמה טהורה נמי חידוש הוא. דאמר מר דם נעכר ונעשה חלב וכיון דחדוש הוא בבהמה טמאה נמי לשתרי, ולדברינו מאי חידוש הוא הא כיון דנעשה לבן לאו דם הוא אולם זה יקשה לכו"ע דהא הרבה פוסקים דדם שבשלו מותר מטעם דאינו ראוי לכפרה והא בודאי כיון דנעכר ונעשה חלב בודאי דאינו ראוי לכפרה דאין לך שינוי גדול מבריתו כזה וכמובן זה דוחק גדול לתרץ דכיון דכן טבעו הוי כבריתו דהא גם בנדמה אף שהוא דרך בריתו, מקרו שינוי א"כ לגבי דם, בודאי דהוי שינוי עכ"פ לפי דברינו להרמב"ם דההיתר משום דנתלבן בודאי דקשה דהא חלב נתלבן וא"כ איזו חידוש הוא מה שחלב מותר הא עתה נתלבן.

ונראה לי דהנה בכריתות דף כ"ב איתא איזהו דם הקזה שהנשמה תלוי' בו ר' יוחנן אמר כל זמן שמקלח (לאפוקי השותת בתחילה ובסוף) ר"ל מטיפה המשחרת ואילך כו' הקיז דם לבהמה וקיבל דמה בשני כוסות ר"ל אמר חיוב שתים ור' יוחנן אמר אינו חיוב אלא חטאת אחת ופירשו בתוס' דמיירי בשתי העלמות דבכוס ראשון יש דם קילוח ובכוס שני זה שאחר קילוח לר"ל גם עליו חייבין. אכן הרמב"ם בפ"ו מהלכות שגגות הלכה ג' כתב ז"ל הקיז דם לבהמתו וקיבלו בב' כוסות ושתאן בהעלם א' אינו מביא אלא חטאת אחת וכבר הקשו דמשמע שפסק כר"ל דאם הי' בשתי העלמות חייב שתים והא קיי"ל כר"י לגבי ר"ל ואם הוא מפרש דמחלקותם בהעלמה אחת ופסק כר' יוחנן וקשה מ"ט דר"ל, ועיין בלח"מ שהקשה אם נימא כפירוש התוס' דמיירי בשאין בהכוס השני מדם הקילוח מאי בעי ר' ירמי' מר' זירא. ועוד למה הוצרכו ר"י ור"ל לחלוק עוד גבי קבל דמה בשתי כוסות הא כבר אפלגו גבי בההיא דדם שהנשמה תלוי' בו לכן מפרש הלח"מ דבכוס ראשון מעורב בו מטפה המשחרת אבל בכוס שני כולו דם מחויב וכיון דכוס ראשון מעורב דם פטור ובכוס שני לר"ל כולו חיוב ואין מעורב דם פטור הוי כשני מינין: וכמובן דברי הלח"מ תמוהים דלפי"ז הא דר"י ס"ל דאין חיוב אלא אחת משום דגם בכוס השני מעורב פטור אבל אילו לא הי' בכוס שני מעורב פטור הי' גם ר"י מודה דחייב שתי חטאות א"כ אם שתה דם שנתערב מעט פטור ואח"כ יאכל דם שכולו חיוב וכן אם אכל חלב שהי' בו מעט חלב טהור ואח"כ אכל חלב שאין בו תערובת חלב טהור יתחייב שתי חטאות וזה לא שמענו דאטו משום שנתערב פטור אם אין בהפטור כדי לבטלו איך יהי' בשביל זה מין אחר.

ונראה לי דהנה בסנהדרין דף נ"ט איתא רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ורבנן ההוא לדם הקזה שהנשמה יוצאה בו הוא דאתא ופרש"י דלא תימא אזהרת דם גבי וזבחת מבקרך ומצאנך כתוב דם שחיטה הוא דהוי דם אכן אפשר עוד לומר דכיון דגבי דם כתיב ואנכי נתתיו על המזבח לכפר א"כ דוקא דם הראוי לכפרה הוי דם, אבל דם שיצא מחיים שאיננו ראוי לכפרה לא, להכי אשמעינן קרא דאף דם היוצא מחיים אף שאינו ראוי לכפרה אמרה התורה רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר.

והנה בתוס' הכא בזבחים הקשו על רש"י דפירש הא דאיתא בגמ' ש"מ דם המובלע באברים דם הוא, דפרש"י דכרת נמי לחייב וע"ז הקשה בתוס' דהא קיי"ל דם האברים בלאו, א"כ כפי הנראה סברי התוס' דדם שהנשמה יוצאה בו, ודם האברים חדא נינהו: אלא דדם האברים הוא שנשאר באברים ודם שהנשמה יוצאה בו הם הדם שנפרשו בעת שהיתה הבהמה מחיים וא"כ קשה הא דס"ל לר' יוחנן דדוקא כל זמן שמקלח הוי דם הנפש אבל מה ששותת אינו דם הנפש הא עכ"פ דם הוא ויצא מחיים ע"כ דדם האברים דם אחר הוא, שזהו דם שתמיד נשאר באברים, כששוחטין ואיננו יוצא אלא ע"י פעולה כמו מליחה וצלי', והדם הזה איננו הנשמה של הבעל חי אבל הנפש של בעל החי, הוא הדם כששוחטין או נוחרין את הבעל חי. יוצא הדם וזהו הדם שנאמר עליו דמו בנפשו, הוא, והוא ניתן על המזבח לכפרה, ועליו חייבין כרת, אבל הדם הנשאר באברים הוא איננו נשמת הבעל חי, אלא דאמרה התורה כל דם לא תאכלו דלוקין אף על זה הדם, אבל איננו זה הדם שחייבין עליו כרת וא"כ קושית תוס', על רש"י. דפירש על הא דאמר בגמ' ש"מ דם המובלע באברים דם הוא וכרת לחייב, והקשה תוס' מדם האברים, שאין חייבין כרת אלא מלקות, לפי זה לא קשה דהא הכא קיימינן בדם שמקבלין לזרוק על המזבח והוא דם שהוא נפש הבעל חי שיוצא בעת השחיטה מכל האברים דאם הי' יוצא דם האברים הא דם האברים איננו ראוי לכפרה אלא כששוחטין את הבעל חי יוצא מכל האברים דם שהוא נפשו של הבעל חי, ועל הדם הזה, אם דם מובלע באברים דם הוא. עליו מחוייבין כרת.

והנה הרמב"ם כתב בפי"ו מהלכות מאכלות אסורות, הלכה ג' ז"ל אין חייבין כרת כו' ועל דם הקזה כל זמן שהוא מקלח ויוצא אבל הדם השותת בתחלת הקזה קודם שיתחיל לקלח, ודם השותת בסוף הקזה כשמתחיל הדם לפסוק אין חייבין עליו. דהרי הוא כדם האברים שדם הקלוח הוא דם שהנפש יוצאה בו והנה לכאורה ר"י וריש לקיש פליגי אי דם השותת בתחלה ובסוף הוא דם האברים, או שהוא דם הנפש. אכן אפשר לומר. דגם ריש לקיש מודה, שדם השותת. הוא דם כזה שבשחיטה לא הי' יוצא ורק ע"י כח החיוני הוא יוצא. אלא דריש לקיש ס"ל כיון שיוצא מחיים גם זה הוא דם שהנפש יוצא. נהי דאם היו שוחטין את הבעל חי אז לא הי' הדם יוצא, ואין הנשמה תלוי' בו אבל כשיוצא מחיים גם על ידו הנפש, ועליו אמרה תורה לבלתי אכול הדם. כי הדם הוא הנפש דמיירי בדם הקזה, שעי"ז שיוצא הדם יוצא הנפש. אכן ר"י ס"ל דלא רבתה התורה, אלא לדם שהוא נפש אבל לא הדם, שבשביל יציאתו יוצא הנפש, נמצא לריש לקיש יש שני חיובים בדם, יש חיוב כרת בדם שהיא נפשו של הבעל חי' ויש חיוב בדם זו שע"י יציאתו מחיים, יוצא הנפש. והנה רבינו גרשם מבאר. דהא דאמר קבל דמה בשני כוסות, דבכוס ראשון שהקלוח רחוק מקבל אך הדם של הקלוח. שהוא אוחז הכוס ברחוק. אבל בכוס שני שהקלוח חלש, מקרב הכוס להבהמה, ומקבל הרבה מן הדם השותת, מעתה לריש לקיש מחייב שתי חטאות, שיש שני מיני דמים ושני מיני חיובים, אכן לר' יוחנן בין על הראשון בין על האחרון החיוב רק משום דם שהוא נפש הבעל חי, משו"ה בהעלם אחד אינן מחויבין אלא חטאת אחד, והרמב"ם פסק כר' יוחנן דבהעלם אחד אין מחויבין אלא חטאת אחד, ולדברי הרמב"ם צריך עוד לומר, דבכוס שני שמתחלה מקלח ואח"כ שותת השתיתה אינו מערב, ועומד דם קילוח בפני עצמו ודם ששתת בפני עצמו וכמו דאמרינן ביומא דאם נתן דם השעיר לתוך דם הפר צריך עוד לתת לתוך כוס שני, כדי שיתערב. משו"ה לר"ל חייב שתים בהעלם אחד ולר"י בשתי העלמות ג"כ חייב שתים דזה עומד בפני עצמו וזה עומד בפני עצמו ודוק.

והנה מהאי קרא דולא תאכל הנפש עם הבשר, ילפינן לאבר מן החי, משום דאבר מן החי הוא ג"כ נפש הבעל חי והנה הרמב"ם כתב דאבר מן החי שיש בו בשר גידים ועצמות, אין מחויבין אלא אם אכלו כולו. אבל אבר שאין בו גידין ועצמות, והוי אבר שלם כמו הלשון והכוליא, אף אם חתך כזית ג"כ מחויב והטעם הוא פשוט דעצם אם חסר ממנו כבר הוא חסרון בכל העצם, דעצם חשיבותו מה שהוא שלם נמצא דאם הוא אבר שיש בו בשר וגידין ועצם, יהי' צריך שיהי' בו ג"כ חתוכה מעצם וחתיכה מעצם הוא חסרון ואיננו נפש אבל חתיכה מלשון אין בהחתיכה שום חסרון, משו"ה מחויב שהוא אוכל נפש והנה בדם מן החי, שאסרה התורה לבלתי אכול הדם, כי הדם הוא הנפש אף אם יתלבן ג"כ יהי' אסור שהרי הוא נפש והתורה אסרה לאכול, את הדם מן החי מפני שהוא הנפש, וא"כ אף אם נעכר ונתלבן, ואזל מיני' שם דם. אבל מה שהוא נפש לא אזל מיני', משו"ה ניחא מה דאמר בבכורות דחלב חידוש הוא דדם נעכר ונעשה חלב והקשינו הא כיון דנתלבן, לאו דם הוא, אכן לדברינו אימתי מועיל מה שיתלבן הדם, דוקא בדם האברים דלאו נפש הוא ורק משום דם אסור היכא דנתלבן איננו דם אבל דם מן החי אף אם יתלבן לא אזל מיני' הדין דאמר קרא לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש, משו"ה הכא חלב שהוא מותר שהוא יוצא מן דם הנפש שנעכר ונעשה חלב אפילו בנתלבן אסור, והיתר חלב חידוש.

כי זה הוא בדם הנפש אכן דם שהנשמה יוצאה בו, לאחר שחיטה, שכפי שביארנו. הוא הדם היוצא בעת השחיטה מכל האברים אם נימא דם המובלע באברים לאו דם הוא, התירתו השחיטה, כמו שהתירה השחיטה את האברים וכל זמן שהוא מובלע באברים לאו דם הוא, והרי הוא ככל אברי הבהמה שהתירה השחיטה איסור נפש, אכן ביציאת הדם מן האברים. הדם הזה שהוא הנפש. וראוי לכפרה חייבים עליו כרת. משום שניתן לכפר אבל אם יתלבן דשוב איננו דם מותר, אכן אם נימא דם המובלע באברים דם הוא וחייבים עליו כרת על דם שהוא הנשמה, א"כ לא התורה השחיטה את הדם וא"כ אף אם יתלבן, יהי' אסור משום כי הדם הוא הנפש (ואם נימא דם המובלע באברים דם הוא היינו הדם שיוצא בלי פעולה אף קודם שיצא יש עליו איסור דם, והשחיטה לא התירה הדם הזה. בע"כ נצטרך לומר. דהא דאמר זעירי דם שבשלו אין עובר עליו, משום דאין ראוי לכפרה היינו דאיסור דם בעי דוקא שיהי' כנגדו ראוי לכפר. אבל איסור דלא תאכל הנפש עם הבשר יש עליו, ורק דם האברים שאין יוצא אלא ע"י פעולה עליהם אין איסור דלא תאכל הנפש, ואיסורם משום דם אם אינם ראויים לכפרה. לא מטעם שהם דם האברים היינו שבשלם מותרים לגמרי, אבל דם השחיטה, אין עובר משום דם, אבל עובר משום לא תאכל הנפש עם הבשר כי הדם הוא הנפש אכן אם נימא דם המובלע באברים לאו דם הוא מותר לגמרי) א"כ זהו הא דמבעאי לגמ', השובר מפרקתה של בהמה דאז הדם שהי' יוצא שהוא הנפש נבלע בבשר ואין יוצא, אם נימא דם המובלע באברים דם הוא, א"כ יש בו משום איסור נפש, שלא התירה השחיטה את הדם הזה, ובאיסורו הקודם עומד, וא"כ יהי' אסור לאכלו באומצא אלא ע"י מליחה או צלי', שאז יוצא הדם אבל בחליטה אסור שאף אם יתלבן יהי' אסור, שהרי הנפש הוא, אבל אם נימא דם המובלע באברים לאו דם הוא, א"כ הדם בכלל כל האברים שהתירה השחיטה. את איסור הנפש. ואימתי חל עליו איסור דם ביציאתו, וכיון דנחלט ונתלבן יהי' מותר, א"כ השובר מפרקתה של בהמה והי' מותר לאוכלו ע"י חליטה, דכיון דנעשה לבן לאו דם הוא ונשאר בתיקו, וא"כ הדין הזה אי דם המובלע באברים דם הוא, או לא, נשאר בתיקו ומשו"ה פסק הרמב"ם דלאכול בשר חי צריך דוקא מליחה יפה יפה משום האי ספיקא דאם נימא דם המובלע באברים דם הוא אסור לאכול האבר קודם שיצא דמו, אבל אם נימא דם המובלע באברים לאו דם הוא, מותר לאכול הבשר החי.

ועפי"ז מיושב קושית הראב"ד שהקשה על הרמב"ם שכתב בפ"ו מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"ג דחתיכה שהאדימה בתוך החומץ היא והחומץ אסורין עד שימלח אותה יפה יפה, וכתב הראב"ד הביאו המגדול עוז ז"ל ומה שכתב הוא אינו כלום שאחר שחלטו ולא הוכשר שוב אין לו הכשר כאילו נתבשל עם דמו עכ"ל ולפי דברינו אזלי הרמב"ם והראב"ד לטעמיהו דהראב"ד ס"ל דמותר לאכול בשר חי, אפילו בלא מליחה דדם האברים שלא פירש מותר וכמו שהשיג על הרמב"ם בהלכה י"ב שכתב הרמב"ם ז"ל והרוצה לאכול בשר חי מולחו יפה כו', ע"ז השיג הראב"ד ז"ל לבשר חי אינו צריך מליחה דדם האברים שלא פירש מותר עכ"ל, וא"כ לדידי' הא דמועיל חליטה הוא כדי שלא וצא הדם דהחומץ צומת וא"כ החתיכה שהאדימה, בתוך החומץ דהחומץ פירש הדם ממקום למקום ולא הועיל לצמתו כולו, אבל עכ"פ הועיל להפרישו ממקום למקום, אסור אח"כ למלחו ולבשלו או לצלותו, דכיון דכבר החליט בחומץ אפשר דהועיל החומץ לצמתו שלא יצא דמו ע"י מליחה וצלי' משו"ה אסור. אכן הרמב"ם לטעמי' דס"ל דבשר חי בדמו אסור לאכול, וא"כ מועיל חומץ לא לצמות שלא יצא דם אלא ללבן הדם וא"כ חתיכה שחזינן שהאדימה בתוך החומץ הרי חזינן דלא הועיל לה החומץ ללבן. וא"כ היא אסורה לאכול חי, וכן החומץ אסור שבה יצא דם שלא נתלבן, אבל אם ימלחוה או יצלוה, מותרת דלהצית שלא יצא הדם אין החומץ פועל כלל.

ועפ"י דרכינו שחלקנו בין דם האברים לדם הנפש. יש לישב דברי הרא"ש שהב"ח הקשה עליו בסימן ס"ז, דהוא ס"ל דדם האברים כל זמן שלא פירש מותר אף שפירש בתוך החתיכה ממקום למקום וס"ל דבשר צלי אף שלא נגמר צליתו מותר אף דפירש בפנים ממקום למקום, מותר כיון שלא פירש לחוץ א"כ לדידי' אמאי אסור גבי השובר מפרקתה לאכול בשר תי אף שהחשש שלא יצא הדם, הא הוי רק פירש ממקום למקום, אכן לדברינו אפשר לומר דהרא"ש ס"ל דדם האברים אסרה תורה בעת שיצא הדם אבל דם הנפש שאסרה התורה לאכול הנפש הדם הזה אסור אף שלא פירש, וא"כ השובר מפרקתה הלא שם אינו יוצא דם הנפש ודם הנפש אסור בכל מקום אף אם מובלע באברים ואולי זה כונת הש"ך ביו"ד סימן ע"ו שכתב פורש מחיים שאני, ואין כונתו דפירש מחיים יש לו דין אחרי מפירש ממקום למקום לאח"כ, אלא כונתו דשם נבלע שהי' יוצא לאחר שחיטה שזה הוי דם הנפש וכן בשרא דאסמיק היינו שהכו את הבהמה ועי"ז נבלע הדם. הדם הוא דם הנפש, שהוא אסור אף אם הוא באברים, והרא"ש לא ס"ל כהרמב"ם שתלוי זה בזה, היינו אם נימא דם המובלע באברים דם הוא, לגבי דם הנפש, אז יהי' אסור גם דם האברים, הרא"ש סבור דדם האברים אסור דוקא פירש לחוץ אבל דם הנפש דאיסורו משום נפש, אף אם לא פירש אסור.

והנה ישבנו קושית התוס', על הרמב"ם דס"ל דדם האברים שלא פירש אסור לאכול. מהא דמועיל חליטה בחומץ, דהרמב"ם יש לו דרך אחר, בטעמא דחליטה בחומץ אכן עוד יקשה מהא דאמר שמואל ככר שחתך עלי' בשר אסור לאוכלה הרי דלשמואל עוד דם בהחתיכה ואעפי"כ מותר לאוכלה, והקושיא הזאת היא גם על הרמב"ם, שהוא כתב דלאכול בשר צריך מליחה יפה ואח"כ מותר לאוכלה חיל אך לבשל בעי דוקא שיזרקנה לתוך רותחין אבל לא לפושרין כדי שיתלבן מיד ולא יצא הרי דאף שמלחו יפה עדנה נשאר דם בהחתיכה וא"כ איך מותר לאכול חי, הא עדנה נשאר דם בהחתיכה אולם נראה לי דבאמת יש להקשות זה לכולי עלמא כיון דשמואל ס"ל דככר שחתכו עלי' בשר אסור לאוכלה. הרי דלשמואל עוד נשאר דם בהחתיכה והוא ודאי פירש ממקום למקום, דהרי הצלי מעורר הדם לצאת וא"כ ע"כ דסובר שמואל דדם שפירש ממקום למקום אין אסור עדנה משום דם וא"כ איך אמר שמואל משום ר' חייא דהשובר מפרקתה של בהמה אסור לאכול ממנה, ומספקא לגמ', דאף לדידי' בעצמו אסור. והא הדם הוי רק פירש ממקום למקום, ובשלמא אליבא דהרא"ש חלקנו בין דם הנפש לדם האברים. אבל הא כל הפוסקים שלא חילקו בזה איך יתרצו משמואל אדשמואל, לכן נראה לי, דהנה רבא הוה אכיל לי' וקרו לי' חמר בשרא, הרי דהדם היוצא אחר צלי' יש לו טעם בשר לא טעם דם. דהדם הנשאר הוא כבר כבדי שאין יוצא בצלי', וטעמו כטעם בשרא אלא דשמואל ס"ל דאף דטעמו כטעם בשרא, עדנה דם הוא, וכיון דטעמו כטעם בשרא, והוא עם בשר מין בשאינו מינו, דאסור דוקא בנותן טעם. אבל אם אין נותן טעם מותר א"כ כל זמן שהדם בהבשר. מותר לאכול הבשר דהדם שנשאר באחרונה, שאין יוצא ע"י צלי', אין אוסר הבשר, שאין נותן בו טעם אבל אם חתכו על הככר, דטעם הדם אף אם הוא טעם בשרא, טעם אחר הוא מטעם הככר, משו"ה אסור הככר לאכול, דיהיב בי' טעמא אכן רבא ס"ל דכל מה שנשאר אחר צלי' איננו כלל דם, אלא בשרא. וחשש הרמב"ם דילמא מליחה אין מועיל כמו צלי', ואפשר שנשאר עוד דם. שאף לרבא אף שיש לו טעם בשרא, עדנה דם הוא, משו"ה פסק דאף אם מלחו יפה, ומותר לאכלו חי, משום דהדם יש לו טעם בשר. ואיננו נותן טעם בבשר. אבל בהמים הוא יתן טעם משו"ה הצריך לזרקו, לתוך רותחין שיתלבן, וכיון שמתלבן מותר, כשיטתו דכל דם האברים שנתלבן מותר, דיצא מתורת דם ואפשר לומר ולישב דברי הרמב"ם והראב"ד בפ"א מהלכות פסולי אמוקדשין הלכה ט"ו, שכתב הרמב"ם ז"ל שחטה והיא כולה בפנים ואח"כ הוציאה רגלה לחוץ. כו' ובקדשים קלים אין צריך לחתוך. אלא מחזיר רגלה לפנים, ומקבל שבשר קדשים קלים. שיצא סודם זריקה כשר ע"כ, והקשה הראב"ד אפילו אחר זריקה אעפ"י שיצא חוץ לעזרה, שהרי נאכל בכל העיר, עכ"ל ועיין שם בכ"מ שתירץ דמיירי חוץ לירושלם. וכבר הקשה ע"ז הלח"מ, ותמה ע"ז למה לן לתרץ על קושית הראב"ד. דמאי קושי' היא זו. הא הרמב"ם לרבותא נקט קודם זריקה. דאף לריש לקיש אסור משום דעדנה לא הגיע זמנה לצאת. אנן סבירא לן כר' יוחנן, דאף אם יצא קודם זריקה, כשר משום דסופה לצאת, ולדעתי הראב"ד הקשה קושי' עצומה. על הרמב"ם. דלמה כתב הרמב"ם דמחזיר רגלה לפנים, למה צריך להחזיר רגלה, ולעכב הקבלה יקבל הדם ואח"כ יחזיר הרגל, דאף אם החזיר הרגל, לאחר זריקה כשר שהרי הדם אסור רק משום שמנונית. ולדעתי מה שאמרו בגמ' דילמא משום שמנונית אין הפירוש דהאיסור שמנונית של הרגל שיתערב בהדם, אלא דהכונה בגמ', דאף אם נימא דם המובלע באברים לאו דם הוא. יש לו דין שמנונית. ונאסר ביוצא משום שמנונית בקדשי קדשים ואח"כ כשיוצא אמרה התורה דהאי שמנונית כשיוצא נעשה דם איסור יוצא לא אזל מיני', וכל זה בקדשי קדשים אבל בקדשי קלים דאין בשמנוניתה איסור יוצא למה הצריך הרמב"ם שיחזיר רגלה ואח"כ יקבל' יקבל ואח"כ יחזיר רגלה אכן לדברינו אזלי הרמב"ם והראב"ד לטעמיהו, דהנה ביארנו דבשעת שחיטה יוצא דם הנפש דרך האברים והנה הרמב"ם הא פסק דספק הוא אם דם המובלע באברים דם הוא או לא. והנה אם נימא דדם המובלע באברים דם הוא. א"כ הרגל שהחזירו כבר יש בו דם שנאסר משום יוצא ולכאורה איך כשר בקדשים קלים, הא הדם פסול הוא, דדם אף בקדשים קלים נפסל ביוצא. אכן כיון דמה שנתערב דם פסולין בדם כשר אסור לזרוק הוא רק מדרבנן כמו דאיתא לקמן בכל הזבחים. משום דילמא יהי' רוב, א"כ האיסור בנתערב דם פסולין הוא מדרבנן והוא ספק מדרבנן, דדילמא דם המובלע באברים לאו דם הוא. משו"ה בקדשים קלים אין צריך לחתוך דכיון דכבר יצא אבל לכתחילה כיון דכל דם הנפש יוצא דרך האברים. א"כ הרי סובב הדם בכל הגוף, א"כ כל זמן שרגלה בחוץ מסבב דם הנפש דרך הרגל ומערב דם פסול הזה בדם הכשר ואף שהוא ספק אסור לכתחילה, להביא הקדשים האלו לבית הפסול, משו"ה הצריך הרמב"ם להחזיר הרגל לפנים קודם קבלה דהרמב"ם לטועמי' דהאי בעיא אם דם המובלע באברים דם הוא או לאו, נשאר בספק דמשו"ה השובר מפרקתה של בהמה אסור לאכול באומצא משום דילמא דם המובלע באברים דם הוא וכדס"ל דאסור לאכול בשר חי בלי מליחה, אכן הראב"ד לטעמי' דמותר לאכול בשר חי בלי מליחה דס"ל דם המובלע באברים לאו דם הוא וס"ל דטעם השובר מפרקתה של בהמה דאסור משום טעמים אחרים דכיון שנתעורר הדם והוא דם הנפש שנצרר אינו יוצא אלא בחיתוך, וכמו שהביא המגדול עוז בשם הראב"ד על דברי הרמב"ם גבי חתיכה שהאדימה דכיון דאסמיק בחיות נבלע עד שאינו יוצא וא"כ לדידיה גם גבי השובר מפרקתה הטעם דנבלע הדם שהוא דם הנפש ואינו יוצא עוד כדרך שאר הדמים וא"כ לדידי' גבי קדשים קלים שיוצא דרך הרגל שהיא בחוץ אין איסור דעדנה לאו דם הוא. ומשום שמנונית הא אין בקדשים קלים. משו"ה הקשה למה יכניסנה קודם קבלה כיון דאף אם יכניסנה לאחר זריקה ג"כ כשר אין טעם לגזור שיכניסנה קודם קבלה, דבשלמא אם היתה נשארת הרגל לאחר זריקה אסורה, הי' גם הראב"ד מודה דלכתחילה צריך להכניס שמא תהי' בעת הזריקה בחוץ ע"כ צריך להכניסה תיכף, אבל הראב"ד ס"ל דבשר קדשים קלים שיצא חוץ לעזרה אף אם נשארה אחר זריקה כשר משום לדידיה אין צריך כלל להחזיר רגלה לפנים אלא צריך תיכף לקבל כדי שיקבל כל דמה. ואפשר דהגרסא בהראב"ד לאחר קבלה.

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה