אור ברסלב
לבוש מרדכי על זבחים סימן ה - לדף כ

לבוש מרדכי על זבחים· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן ה - לדף כ

סימן ד - לדף יז

סוגיא דיציאה ולינה אי פוסל בקידוש ידים ורגלים

איבעיא להו יציאה מהו שתועיל בקידוש ידים ורגלים אם תמצא לומר לינה לא פסלה דלא פריש אבל יציאה דפריש אסוחא מסחא דעתי' או דלמא כיון דבידו לחזור לא מסח.

והנה מדקאמר את"ל לינה דלא פסלה, משמע דאם נימא לינה פסלה, בודאי דיציאה פסלה וא"כ הרמב"ם דפסק לינה פסלה בודאי דיציאה פסלה, והקשה לקוטי הלכות א"כ אמאי פסק הרמב"ם דהוי ספק אם יציאה פסלה הי' לו לפסוק דבודאי פסלה יציאה ותירץ דמוכח מגמרא דהאיבעיא אף לרבי דסבירה לי' לינה פסלה. דאל"כ כשפשט מברייתא דיצא חוץ למחיצת העזרה לפי שעה טעון קדוש ידים ורגלים לשני דאתא כרבי, והא דקאמר את"ל לינה לא פסלה הוא לאפוקי מהירושלמי דס"ל דאת"ל לינה נא פסלה, יציאה ודאי לא פסלה, וכמובן הוא דוחק גדול, דש"ס דילן רוצה לאפוקי מירושלמי. ובשביל זה אומר את"ל לינה דלא פסלה, הי' לי' לומר דאת"ל פסלה ואת"ל לא פסלה יציאה מהו שתפסול.

עיין תוס' שמקשה על רש"י דס"ל דבכל הקדשים פוסל יציאה ומקשה מבללה חוץ לחומת העזרה, דפליגי ר"י ור"ל, ואף לר"י הפוסל רק משום עבודה בחוץ וכן גבי שחיטת הלחם דלא קדוש לפסול ביוצא אף שנתקדש בתנור.

לכאורה עוד קשה איך פסק הרמב"ם דמי כיור פסול בהו לינה כמו שכתב בפ"ג מהלכות בית הבחירה ובפ"ה מהלכות ביאת מקדש דהרי אמרינן לקמן בדף כ"א. בשלמא לרבא דמוקי לההיא כר' אליעזר ב"ר שמעון הא כרבי. ופירש"י דלרבא דמוקי להא דר' יוחנן (דאמר המקדש ידיו לתרומת הדשן למחר אין צריך לקדש) איכא למימר דלא חש לשיקועו, דאין לינה פוסלת במי כיור וא"כ הרמב"ם דפסק כר' יוחנן דאם קידש לתרומת הדשן אין צריך לקדש. ובודאי פסק כרבא, דהטעם דראה ר' יוחנן דבריו בתחילת עבודה ולא בסוף עבודה, הי' להרמב"ם לפסוק דאין לינה מועלת במי כיור ולכה"פ ספק, כדמספקא לר"י משמי' דאילפא אליבא דמ"ד אין לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים מי כיור מהו שיפסלו בלינה ואיך פסק הרמב"ם לודאי דפוסל לינה במי כיור.

והנראה לי, דהנה הרמב"ם כתב בפ"ק מהלכות תמידין ומוספין דתרומת הדשן היתה תמיד עד עלות השחר מלבד ביוה"כ ורגלים וא"כ כיון דכבר עבר זמן לינה, א"כ מאי תמה מהא דאמר ר' יוחנן המקדש ידיו לתרומת הדשן, אין צריך למחר לקדש. הא זמן לינה הוא עלות השחר ודילמא מיירי בכל יום ואפשר, דאם מיירי בכל יום אין זה חידוש וע"כ דר' יוחנן מיירי ביוה"כ או ברגלים אכן קשה דברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות ביאת מקדש הלכה ט'. שכתב ז"ל קידש ידיו לתרומת הדשן אעפ"י שהוא מקדש קודם שתעלה השמש אינו צריך לחזור ולקדש אחר שהאיר היום שהרי בתחילת העבודה קידש עכ"ל. ולכאורה כיון דלינה הוא עלות השחר כמו דאיתא לקמן נ"ו, א"כ לא הי' להרמב"ם לומר אעפ"י שהוא מקדש קודם שתעלה השמש הי' להרמב"ם לומר קודם שתעלה השחר, ועיין בקורן אורה שג"כ העיר בזה.

ונראה לי דהנה התוס' בב"מ הקשה בדף ק"י בד"ה יצא בלילה. דמתניתן קתני דשכיר שעות דלילה גובה כל הלילה וכל היום ואינו עובר בבל תלין בעמוד השחר דלינה משמע כל הלילה וזה השכירות לא לן כל הלילה וגבי קידוש ידים ורגלים ומי כיור משמע דעמוד השחר פוסל בלינה, אפילו לא התחיל לינה אלא לאחר תחילת הלילה.

ונראה לי. דהנה בשכיר כתוב ביומו תתן שכרו ושכיר שעות דיום גובה כל היום ותו לא. אבל בלילה לא משום דכבר עבר על ביומו ומשום לא תבא עליו השמש, אכן שכיר שעות דלילה. מה שעבר הלילה אין עובר משום ביומו, שהרי היום הולך אחר הלילה. א"כ כל היום הוא יומו, אכן בקדשים הא איתא בחולין שבקדשים הלילה הולך אחר היום ופירש"י בחולין דף פ"ג ד"ה בקדשים ז"ל דכתיב ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בוקר אלמא לילה שאחריו קרי יום קרבנו עד בוקר ע"כ, והנה לקמן דף נ"ו איתא אמר רב יצחק בר אבודימי מנין לדם שנפסל בשקיעת החמה שנאמר ביום הקריבו את זבחו ביום שאתה זובח אתה מקריב. והנה רש"י פירש לענין דאין מועיל הלנה בראש המזבח לאכשורי, אכן התוס' הקשו דהא איכא מאן דאמר לינה מועלת בראשו של מזבח. ע"כ פירושו בתוס' דאתא ביום יתירא לרבוי. דאף בשקיעת החמה נפסל, דהוה אמינא דעד צאת הכוכבים יממא הוא קמ"ל קרא מיותר כיון ששקעה חמה כבר יום אחר הוא. ואיתא לקמן בברייתא דמחשבין בדמן משתשקע החמה ובבשרן ובאימוריהן משיעלה עמוד השחר אף דבקרא דמחשבת פגול כתיב ביום השלישי והכא אחר שקיעת החמה, עדנה לאו יום אחר הוא, עכ"ז הויא מחשבה כאלו חשב על יום אחר כיון שהתורה עשאתו ליום אחרי ממילא יש לו דין דיום השלישי הכתוב בפגול. וכן תניא כותי' דר"י דאם חישב לאור שלישי הוי פגול אף שעדנה אין יום אחר הוא שהרי בקדשים לילה הולך אחר היום, כיון שאסרה התורה לאכול ממילא הוי יום אחר א"כ היכא שהעלה את הכיור בלילה, ולא שקעו אף אם הוי אמינא דלא ילין כל הלילה משמע, אבל עכ"פ עמוד השחר, עשה אותו התורה ליום שני. א"כ קדושה מיום זה נפסל ביום שני. כמו דאמרינן ביום שאתה זובח אתה מקריב. וכיון שעבר היום נפסל הקדושה, ועמוד השחר בודאי עושה ליום אחר וא"כ הקדושה של יום זה נפסל ביום שני.

והנה כמו שאמר רב יצחק בר אבודימי, דאף דלשארי דברים עד צאת הככבים יממא, בקדשים גלי קרא דבעינן יום ממש, א"כ גם בבקר, כיון דכתיב קרא יום יתירה, כמו דילפינן לערב, דמשקיעת החמה לאו יום הוא כן בבוקר אף דלשארי דברים מן עמוד השחר יממא הוא לקרבנות בעינן דוקא יום ממש היינו האיר כל המזרח עד שבחברון ועוד מוכח הוא דהנה קי"ל דמשקיעת החמה מתחיל בין השמשות והוי ספיקא דילמא לילה הוא וא"כ הא קמי שמיא גליא. ואם נימא דקמי שמיא גליא דלילה הוא למה אצטריך יום יתירא אטו אצטריך קרא לספיקא, וא"כ נילף מזה דבין השמשות משתשקע החמה לאו לילה הוא משו"ה איצטריך קרא לקרבן לפסול משקיעת החמה, אכן לפי דברינו ניחא. דאפשר לומר. דבין השמשות לילה הוא וקרא איצטריך לשחרית דאחר עמוד השחר, עוד פסל לקרבן. דבעינן יום ממש. משו"ה מן עמוד השחר עד האיר כל המזרח, אף דלשארי דברים הוי יום לגבי קרבן בעינן יום ממש, ורק תרומת הדשן דכתיב בה תן בקר לבקר של לילה, כשר בכל יום מעמוד השחר ומסר הכתוב לחכמים וברגלים וביוה"כ, עוד מקדימין.

והנה אף דילפינן דבקדשים לזביחה בעינן יום ממש, אעפי"כ לינת הלילה, בודאי עושה ליום אחר, אבל גם מעמוד השחר, עד האיר כל המזרח. ג"כ עושה ליום אחרי כמו דדם נפסל משקיעת החמה בתורת ודאי ונעשה פגול, אף שאפשר שבין השמשות הוא יממא. לקרבן ודאי אחר שקיעת החמה הוא יום אחרי א"כ היה לנו לומר, דאם קידש ידיו לתרומת הדשן. לאחר שעלה עמוד השחר. אבל קודם שהאיר היום מה שהאיר היום עושהו ליום אחר, ואין קדושת יום זה מועיל ליום שני' היינו אחר שהאיר המזרח אבל כיון שקידש מתחלת עבודה ופסול דקידוש ידים ורגלים תלוי לראב"ש, בגישת העבודה, וכיון דתחילת עבודה היא, האיר המזרח, אין עושה לגישה חדשה משו"ה לא נפסל בזה שהאיר היום. אכן לרבי הי' צריך לפסול דלדידי' הפסול. כמו שארי הקדשים. אך כיון דלינה בקידוש ידים ורגלים. הוא דרבנן. לא פסלו רבנן, מקריאת הגבר עד צפרא. ולפי דברינו מובן טעמא דר' חייא בר יוסף דאמר מי כיור נפסלין למתירין כמתירין, ולכאורה אין לזה ביאור. דהא לינה עושה עמוד השחר, אכן לדברינו כיון דהטעם הוא משום קדושה דאין הקדושה של יום זה. מועיל ליום שני. א"כ ס"ל לר' חייא בר יוסף דגם הקדושה של מי הכיור שנתקדשו להקדיש לידים ורגלים לעבודה אין הקדושה מועלת לקדש למתירין דלמתירין אחר שקיעת החמה יום אחר הוא ונפסלה קדושת המים לקדש למתירין ביום שני, אכן רב חסדא ס"ל דכל גישת העבודה של כל היום עד למחר לתרומת הדשן. חדא גישה הוא, ולא שייך לומר למתירין כמתירין, דאין הקדושה למתורין, אלא לגישת העבודה.

ולפי"ז יהי' הפירוש בדברי הגמ' לקמן. דאמר ור' יוחנן אמר כיור כיון ששקעו שוב אינו מעלהו, למימרא דלעבודת לילה נמי לא חזי והאמר רב אסי אמר ר' יוחנן משמי' דאילפא כיור שלא שקעו מבערב מקדש ממנו לעבודת לילה ולמחר אינו מקדש, מאי אינו מעלהו דקאמר לעבודת יום אבל לעבודת לילה חזי אי הכי היינו דר' חייא בר יוסף, איכא ביניהו גזרת שיקוע, והא"ר יוחנן קידש ידיו לתרומת הדשן למחר אין צריך לקדש שכבר קידש מתחלת עבודה. בשלמא לרבא דמוקי לההיא כראב"ש הא כרבי אלא לאביי דמוקים לה כרבי קשיא דר' אדרבי מ"ש התם דמשקע לי' ומ"ש הכא דלא משקע לי' דמסלק לי' והדר משקע לי' אי הכי למחר אינו מקדש (אמאי אין צריך לקדש) למימרא דלמתירין מחזי חזי היינו דרב חסדא איכא ביניהו מצות שיקוע ע"כ. והנה רש"י מפרש דמעיקרא כי אמר איכא ביניהו גזרת שיקוע כבר הדר ממה דהוי אמר מעיקרא דלילה פוסלו לעבודת יום. אלא ס"ל כרב חסדא. דלילה אין פוסל לעבודת יום. אלא שמא לא יחזור וישקעו ונמצא עמוד השחר פוסלו לעבודת מחר, והדבר תמוה דקאמר אי הכי היינו דר' חייא בר יוסף. ומשני איכא ביניהו, ואין כוונתו לר' חייא בר יוסף. א"כ הי' לו תיכף לומר דפליג אר' חייא בר יוסף. ולומר אלא טעמא דר' יוחנן מפני גזרת שיקוע אכן התוס' מפרשו דלא הדר בי' עדנה וס"ל דר' יוחנן ס"ל כר' חייא בר יוסף דלמתירין פסול, א"כ מאי מקשה מהא דלמחר אינו מקדש הלא לר' אמר אביי, דקידוש ידים ורגלים אין פוסל מקריאת הגבר עד צפרא. אבל מי הכיור נפסלין. וא"כ הא דאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן משמי' דאילפא דכיור שלא שקעו מבערב מקדש ממנו לעבודת לילה ולמחר אינו מקדש, מאי קשה דילמא לשחר נפסל בלינה אם לא שקעו מבערב. ואף אם ישקעו קודם עמור השחר יפסל למתירין וכמו דאיתא שם בדף כ. דקאמר והוינן בה למחר אינו מקדש, כו' או דילמא אפסלו בלינה, לכן נראה לי דפריך והאמר ר' יוחנן קידש ידיו לתרומת הדשן. למחר א"צ לקדש שכבר קידש מתחלת עבודה ולא אמר ר' יוחנן דצריך לשקע אח"כ את הכיור. בשלמא לרבא דאמר דמוקים לההיא כראב"ש פירוש דס"ל לר' יוחנן דפוסל לינה במי כיור אלא דקדושת הכיור הוי לקדושת ידים ורגלים, ובקדושת ידים ורגלים. הגישה הדין בקידוש ידים ורגלים, ולא היום א"כ הדין דלינה דפוסל בקידוש ידים ורגלים הוא העת שתמיד מתחיל הגישה והיינו אחר עלות השחר. א"כ במי כיור פסול לינה אך עלות השחר ולא יום כבכל הקרבנות, א"כ אור היום אין עושה לינה בקידוש ידים ורגלים ניחא דר' יוחנן אמר קידש ידיו לתרומת תרשן אין צריך לקדש ולא אמר שצריך לשקעו, שהרי אחר עלות השחר אין עוד לינה נמי כיור, דלגבי קידוש ידים ורגלים אין תלוי הלינה ביום אלא בהגישה ותחלת עבודת הגישה בכל יום הוא לתרומת הדשן. אחר עלות השחר. א"כ ניחא דלא אמר ר' יוחנן דצריך לשקע אבל לאביי דמוקי כרבי ולרבי הא תלוי לינת מי הכיור ככל הדברים הנפסלים בלינה, ורבי דאמר מי כיור נפסלין בלינה היינו כל הדברים הפסולין בקדשים וא"כ כמו בקדשים יש שתי לינות. לינת עמוד השחר דהא כתיב לא ילין ועוד יש לינה היינו מן עמוד השחר עד שיאיר היום ויאיר כל המזרח. דעשאתו התורה לזה הזמן ליום אחר כמו שביארנו למעלה, דכמו שנפסל בשקיעת החמה, כן לגבי זביחה בעינן דוקא יום ממש א"כ האיר המזרח עושה ליום אחר א"כ יפסול היכא שהעלהו, לאחר עלות השחר. דהאיר המזרח עושה ליום אחר, ואין קדושת יום זה כשר ליום שני. ומשני דמשקע לי' ולפי דברינו כל מה שהגיה הרש"ך תיבות אמאי אין צריך לקדש למותר הוא, רק תחת דהגירסא אי הכי למחר אינו מקדש צריך לגרוס אי הכי למחר מקדש, פירוש כיון דאמרת דמשקעהו, ע"כ יהי' ראוי לעבודת מחר היינו למתירין וכיון דלרבי תלוי הקידוש, בדיני לינה ככל הקדשים. א"כ כמו דבכל הקדשים קדושת לילה פסולה ליום, דכמו שביארנו במקום אחר הא דפריך בגמ' מנחות דף ק. לקדיש ולפסול היינו דקדושת לילה פסולה, ומשו"ה אם העלה הכיור בלילה פסול לר' חייא בר יוסף אף משקעו אח"כ דכיון דסבירא לי' למתירין כמתירין א"כ להקדושה דמתירין קדושת הלילה פסול, אף דאין כאן משום לא ילין כמו שכתבו בתוס' במ' הנ"ל כיון שלא היה כל הלילה עכ"פ קדושת הלילה פוסלת, א"כ מעלות השחר עד אור היום שהוא למתירין לאור יום, פסולה הקדושה למתירין דמחר, ושוב לא יועיל מה שישקע אח"כ דאם יפסל אין מועיל השיקוע וא"כ ע"כ דר' יוחנן דאמר קידש ידיו לתרומת הדשן ממי כיור ע"כ דהעלה את הכיור וא"כ לר' חייא בר יוסף לא יועיל אף שישקע שהרי נפסל הקדושה למתירין בזה שהיה בעת שאינו יום, וא"כ ע"כ דסבר דאם ישקע למחר מקדש, ע"כ דלמתירין ג"כ אין נפסל אלא או בעמוד השחר או באור היום וכיון דבעמוד השחר הי' שקוע וגם אח"כ שקעוהו, ובעת אור היום הי' ג"כ שקוע לא נפסל, ע"כ דסובר כר' חסדא, א"כ היינו דרב חסדא, בשלמא לרבא אין צריך לומר דסבר כרב חסדא דאפשר דסבר כר' חייא בר יוסף ואעפי"כ היכא דהעלה לתרומת הדשן ולא שקע כשר משום דאף דלמתירין נפסל מי כיור בשקיעת החמה משום דגישת המתירין כלתה בשקיעת החמה, ולא שייך לומר דהקרבת אימורין עדנה גישת המתירין, דאינם שייכים לעבודת המתירין. אבל תחלת עבודת היום היינו תרומת הדשן. היא הגישה למתירין, דזהו ההתחלה, ומשו"ה לדידי' אף שמתירין קודם האיר היום פסולין. מי כיור אין נפסלין דתחלת הגישה הוא אלא לרבי דלדידי' מי הכיור נפסלין בלינה ככל הקרבנות א"כ לר' חייא בר יוסף יפסלו אם היתה קדושה שלהם, מעמוד השחר עד שהאיר היום דלמתירין עדנה לאו יום הוא ע"כ דר' יוחנן סבר כר' חסדא, ומשני דבאמת לאביי סבר כרב חסדא ואיכא ביניהו מצות שיקוע, היינו לר' יוחנן מצוה לשקעו מקודם פן ישכח ולא ישקע בעלות השחר ולרב חסדא אין חיוב המצוה לשקע קודם דלא חיישינן שישכח לשקע בעלות השחר והא דאמר לעיל גזירת שיקוע והכא אמר מצות שיקוע דלעיל קאי אליבא דר' חייא בר יוסף ובודאי דלכו"ע החיוב לשקע בעוד יום ואי אפשר להעלות בלילה, דהעלאה בלילה, דהוי קדושת הלילה פוסלת למתירין. וא"כ בלילה בודאי גם אליבא דר' חייא בר יוסף אסור להעלות, שאם העלה כבר נפסל הכיור לעבודת יום. וע"כ הא דאמר ר"י כיור ששקעו שוב אינו מעלהו. הכונה ששקעו מבעוד יום ועדנה יום הוא, ואעפי"כ אסר ר' יוחנן, לעלותו לעבודת יום אעפ"י שעדנה יום הוא, ואין לומר דחיישינן פן ישכח אח"כ לשקעהו, דהא כל היום ג"כ נימא שאסור להעלות הכיור, ואיזה זמן יש שמחויב לשקע הלא רק רגע אחד קודם שקיעת החמה, וא"כ כיון דעדנה יום הוא אמאי אמר אינו מעלהו ועכצ"ל כיון דאחר ששקע הוא מעלהו חיישינן פן יעלהו גם בלילה אחר שיקוע, א"כ הוי רק גזירה, גזירה משום שיקוע שיהי' תיכף ללילה. אבל עתה דסבר כר' חסדא א"כ קאי השיקוע מבערב א"כ ר' יוחנן ס"ל דמצוה לשקוע עוד קודם השקיעה, כדי שיזכור גם בלילה לשקע קודם עלות השחר, ורב חסדא לא סבר למצות שיקוע, ורק קודם עלות השחר צריך לשקוע כדי שלא יפסל בלינה.

ולפי זה שפיר פסק הרמב"ם כרבא. אליבא דר' יוחנן. דקידוש ידים ורגלים. תליא בהגישה. וכרב חסדא, דאף למתירין לא נפסלו מי הכיור אלא בעמוד השחר. אבל אור היום לא פסל. דקידוש ידים ורגלים תליא הקדושה. בתחילת הגישה, ומתרומת הדשן כבר הוי התחלת הגישה. משו"ה. אף דקידוש קודם אור היום. שהוא האיר המזרח אין צריך לחזור ולקדש. וגם מי הכיור. צריך רק לשקעו. קודם עלות השחר, דעיקר תרומת הדשן, הוא אחר עלות השחר. ואפשר דאף לר' יוחנן אם קידש ידיו. ביוהכ"פ מחצות וברגלים מאשמורה ראשונה אין צריך לחזור ולקדש הידים ורגלים. דכיון דאמרה תורה תן בוקר לבוקרו של לילה, ומסר הכתוב לחכמים דבעת הצורך אפשר לעשות הבוקר. אף מאשמורה ראשונה. וזה יהי' תחילת הגישה. זהו דוקא הידים ורגלים אפשר לקדשן מחצות שיהי' כבר הגישה. אבל לעשות שינוי במי הכיור. אי אפשר. ומי הכיור יופסלו בעמוד השחר. כמו בכל יום. דעמוד השחר להם תחלת הקדושה לגישה. וצ"ע בזה. איך יהי' הדין ביוה"כ וברגלים.

והנה התוס' הקשו על פירש"י דס"ל דבכל הקדשים קדושת הכלי מועיל לפסול ביוצא, וע"כ מפרש. דהאיבעי רק אי הוי הסחת הדעת. אכן רש"י מדייק. מדקאמר את"ל לינה לא פסלה משמע דאם נימא לינה פסלה כרבי. דדין הוא בהידים ורגלים, דקדושתן נפסל ע"י לינה ולרבא אליבא דרבי גם בהקידוש ידים ורגלים הלינה דאורייתא בודאי דיציאה פוסל, וע"כ כיון דלינה פוסל אין ספק דיציאה ג"כ פוסל. ומשו"ה פירש"י דגם בכל הקדשים פוסל יציאה. ומה שהקשה בתוס' מהא דאמר ר' יוחנן בפ"ק דמנחות, בללה זר חוץ לחומת העזרה פסולה ור"ל אמר דכשרה אלמא דאף לר"י לא פסל אלא משום דבלל בחוץ ולא חשוב יוצא. לענ"ד דלא קשה מידי, דנהי שאם הי' מקדש את המנחה בכלי שרת בפנים. היתה פסולה, אבל הלא אין לנו קרא. דבעינן דוקא להקדישה והרי שתי הלחם ולחם הפנים. לישתן ועריכתן בחוץ א"כ אילו לא הי' החיוב לבלול דוקא בפנים, היו בוללין בחוץ שלא בכלי שרת. אבל כיון דס"ל לר"י אחרי דבלילה עבודה היא. בעי דוקא קדושת כלי שרת ומשו"ה בעי דוקא בפנים, כיון דמעשה הבלילה דין הוא בעי דוקא כלי. וכיון דבעי כלי בעי דוקא קדושת כלי. היינו שתהי' בכלי שרת בפנים.

וכן מה שהקשה תוס' מהא דשתי הלחם לא קדיש לפסול ביוצא. אלא בשחיטת הזבח, אע"ג דכבר נתקדש בכלי, הכא ג"כ דאף אם אפה בתנור בפנים. נתקדשו הלחם לפסל ביוצא. אבל אין עיכוב דוקא לאפות בפנים. ואם אפה את הלחם שנא בפנים, לא נתקדשו ורק בשחיטת הזבח נתקדשו אבל אם אפה. בתנור בפנים, נתקדשו לפסל ביוצא אף שלא בזמנן. כמבואר אצלנו בסוגיא דלחם הפנים. ושתי הלחם. לישתן ועריכתן בחוץ. ואפיתן בפנים וביארנו דלפסל ביוצא אף שלא בזמנן מקדש, אבל לפסל בלינה כיון דלאו זמנן לקרב אין נפסלין בלינה.

ואפשר עוד להוסיף על דברינו שם דאם הי' החיוב מן התורה, לאפות דוקא בקדושה, לקדשם, א"כ בודאי דהיו נפסלין בלינה היינו דקדושת יום זה, אין מועיל ליום שני, אבל כיון דאין הקדושה החיוב לאפות בתנור אף אם אפה בתנור נתקדשו, לפסל ביוצא. אבל כיון דאין זמנן לקרב לא נפסלו בלינה.

ואפשר נתרץ בזה עוד קושי', דלכאורה כיון דאמר רבא בזבחים פ"ז. דאין שולחן פוסל בלינה. ובעי מזבח מהו שיפסול בלינה. לשולחן מדמינן לה. או לקרקע. ומשמע מפירש"י דהטעם דשולחן אין פוסל בלינה, הוא משום כלי שרת. א"כ נילף משולחן לכל כלי שרת דלא יפסלו בלינה דהא ילפינן משולחן לכלי שרת דקומצין מכלי שעל גבי קרקע, ואם נימא דשולחן יש לו דינים אחרים. איך נילף משולחן ע"כ דמשולחן ילפינן לשארי כלי שרת, א"כ כמו דשולחן. אין פוסל בלינה. נימא דגם כלי שרת לא יפסלו בלינה. ואף דמשמע בתוס' חצונות, הובא בספר ברכת הזבח דדוקא שולחן אין פוסל בלינה קשה מנא לן לחלק, וא"כ מי כיור דבכלי שרת נינהו אמאי יפסלו בלינה וכן קשה ממי החג שהי' ממלאן, שלא במקודשת שלא יפסלו בלינה, הא התם אפשר למלאותן במקודשת ובה יהיו.

אכן לדברנו שם בסוגיא הנ"ל. כפי שביארנו. דהלכה כר"י ורבה. דפליגי עלי' דרב חסדא, וסברי דהיכא דלא הגיע זמנן אין נפסלין בלינה א"כ אפשר בלחם הפנים דאימתי מקרי הגעת הזמן שלהם, בסלוק הבזיכין אבל כל זמן. שלא סלקו הבזיכין עדיין לא הגיע הזמן שלהם, ומשו"ה אם הניחן על השולחן ומים רבים. לא נפסלין בלינה אבל בכל כלי שרת שהגיע הזמן נפסלין בלינה, אכן רבא ס"ל כרב חסדא דאף אם לא הגיע הזמן פוסל לינה. א"כ לדידי' ע"כ דעל השולחן אין נפסל בלינה.

ומה שמקשה בתוס' מהא דתנן במעילה, הוכשרו לפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה, ולא קתני לפסול ביוצא. נראה לי דמשו"ה לא קתני לפסול ביצא, דהתם מני פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, והתם דינם לצאת משו"ה לא קתני לפסל ביוצא, עכ"פ סובר רש"י, דאם נימא דלינה פוסל בודאי דיציאה פוסל, והנה הא דקאמר את"ל לינה אין פוסל אין הכונה דלינה אין פוסלת, רק אם נימא כרבי, דהא דפוסל לינה בקידוש ידים ורגלים תלי ביום דביום אחר, נפסלו הקדושה שעל הידים, בודאי כמו דפוסל יציאה בכל קרבן, פוסל גם בקידוש ידים ורגלים אכן אם נימא, דלינה בקידוש ידים ורגלים אין פוסל כמו בכל קרבן אלא תליא בגישה, בזה מיבעאי אם יצא, נפסק הגישה, והוו כבר גישה אחרת, או כיון דלא אסח דעתי', לא הוי גישה חדשה. אבל לרבי כמו דביום פוסל כן יציאה פוסל.

ובזה יש לתרץ. הקושי' שהקשה בליקוטי הלכות, אמאי לא משני הא דאיתא בברייתא אם לפי שעה טעון קידוש ידים ורגלים. דאתיא כרבי. אכן לדברינו ניח דהנה בירושלמי יומא פ"ב. דאמר את"ל לינה לא פסלה, בודאי דאין פוסל יציאה ואדרבה הבעיא אליבא דמ"ד לינה (לא) פסלה. אכן שם בגמ' ירושלמי קאי על ברייתא דנטמא ידיו מטבילן ואין צריך לקדש, יצאו הרי הן בקדושתן ובגמ' דילן אמר יצאו ידיו לא מיבעי לן, כי מבעי לן יצא גופו. והנה אם נימא דפסול הלינה בקידוש ידים ורגלים תלוי בהיום, כמו בכל הקדשים דביום אחר נפסל הקדושה שהיו בהידים ורגלים. א"כ כמו בכל הקדשים אם יצא הדבר לחוץ נפסל ה"נ אם יצאו הידים נפסלה קדושתם. אך אם פסול הלינה אין תלוי בהיום, דהלינה בעצמה אין פוסלת, ורק הגישה השני' פוסלת אז אם יצאו ידיו, והוא לא יצא לא הוי גישה אחרת, משו"ה אמר אם יצאו ידיו לא מיבעי לן, דקאי אם נימא דלינה אינה פוסלת בעצמה ורק הלינה תלוי בהגישה, קאמר דיצאו ידיו לא מיבעא לן. א"כ הירושלמי דקאי על הברייתא אמר דברייתא אתיא כמ"ד דאין לינה פוסלת בקידוש ידים ורגלים משו"ה יצאו ידיו לא מיבעא לן, דהוי גישתא חדא. אבל למ"ד לינה בעצמה פוסלת. אם יצאו ידיו נפסלו.

ולפי זה מתורצת קושית הליקוטי הלכות אמאי לא אמר דברייתא דאיתא יצא חוץ למחיצת העזרה טעון קידוש ידים ורגלים, דאתיא כרבי. אכן לדברינו אי אפשר לומר דאתיא כרבי, דאם כרבי מאו אירא יצא כל גופו, טעון קידוש ידים ורגלים, אפילו יצאו ידיו בלבד טעון קידוש. וע"כ דאתיא כראב"ש.

ולפי זה לא קשה, אמאי פסק הרמב"ם דיציאה שתועיל בקידוש ידים ורגלים הוי ספק. הא הוא פסק דלינה מועלת בקידוש ידים ורגלים אכן לדברינו כיון דהרמב"ם פסק דאין הלינה פוסלת משום יום, אלא משום גישה חדשה כרבא אליבא דר' יוחנן, א"כ לדידי' האיבעיא, אי יציאה לחוץ הוי גישה חדשה דאסח דעתי' או לא, אבל ביצאו ידיו לא מיבעא לי', אחרי שהוא פסק דאין לינת היום פוסלת, ואין דין הלינה בקידוש ידים ורגלים, כמו שארי קרבנות דתלוי בהגישה ויצאו ידיו בודאי לא הויגישה חדשה.

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה