לבוש מרדכי על זבחים· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן ג - לדף יד
סוגיא דהולכה שלא ברגל
איבעא להו הולכה שלא ברגל שמה הולכה, או לא שמה הולכה כו'. איתמר אמר עולא אמר ר' יוחנן הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה, והנה הרמב"ם כתב בפ"א מה' פסולי המוקדשים הלכה כ"ג ז"ל והולכה שלא ברגל אינה הולכה לפיכך כהן (גדול) שקיבל הדם ועמד במקומו וזרקו למזבח נפסל הזבח. ע"כ, והיינו דהרמב"ם פסק דלא הוי הולכה, ואם זרק למזבח בלא הולכה פסול שביטל מצות הולכה והקשו דבגמ' מנחות דף י"ג איתא אמר ר' ינאי ליקוט לבונה בזר פסול מ"ט א"ר ירמי' משום הולכה נגעו בה קסבר הולכה שלא ברגל שמה הולכה והולכה בזר פסולה: וא"כ הרמב"ם דפסק דהולכה שלא ברגל לא הוי הולכה, הו' לו נפסוק דליקוט לבונה בזר כשר, וא"כ איך כתב בפי"א מהלכות פסולי המוקדשין דליקוט לבונה בזר פסולה, עוד הקשו איך כתב דאם זרק למזבח וביטול הולכה פסול הזבח. הא ר"ש אות לי' דאפשר לבטל הולכה וגם לרבנן הדין כן. שהרי אמרינן לעיל דף ד' אשכחן כולהו הולכה מנא לן וכי תימא לילף מכולהו מה לכולהו שכן עבודה שאי אפשר לבטלה, תאמר בהולכה שאפשר לבטלה ואיך כתב הרמב"ם שאם ביטל ההולכה פסול הזבח.
ונראה לי דהרמב"ם מפרש דהא דאמר בגמ', דהולכה אפשר לבטלה היינו בתחילה, דעדנה לא הובא כלל לימוד, דהולכה הויא עבודה אלא דאף שאין לימוד, עכ"פ הא צריך ע"כ להוליך הדם למזבח וא"כ אם שחט רחוק מן המזבח הלא צריך להוליך, ובעי למימר דבשביל זה שצריך להוליך. תחשב לעבודה ויפסול אז מחשבה, ע"ז פריך מה לכולהו שאי אפשר לבטל אבל הולכה: הא אפשר לשחט קרוב למזבח, שלא יצטריך להוליך וא"כ מנא לן דמשום דמוכרח להוליך נחשב עבודה, ויליף מדכתיב והקריבו זו קבלת הדם, ואעפי"כ הוציא הכתוב בלשון הולכה שהרי באברים מה דכתיב והקריב הכל המזבחה הוא הולכה, א"כ אמר הכתוב, דהולכה לא תיפוק מכלל קבלה, לענין מחשבה וממילא לבתר דגלי קרא דהולכה לא תפקא מכלל קבלה, כמו דקבלה מעכבת אם לא עשה קבלה פסול הזבח ה"נ אם ביטל את ההולכה פסול הזבח.
אכן ר"ש לכאורה סבר. דהולכה אינה מעכבת, ואם ביטל את ההולכה ששחט בצד המזבח, וזרק כשר, אכן באמת גם ר"ש סובר. שבהכרח שיהי' הולכה דהנה בדף י"ג איתא אמר ר' יהודה ברי' דר' חייא שמעתי שטבילת אצבע מפגלת בחטאת הפנימית כו' לימא כתנאי דתני חדא טבילת אצבע מפגלת בחטאת ותניא אידך לא מפגלת ולא מתפגלת, מאי לאו תנאי היא. לא הא רבנן הא ר' שמעון ע"כ, והנה רש"י פירש דהינו ר"ש דאמר הולכה לא מפגלא, והדברים תמוהים, דהא טעמא דר"ש דהולכה לא מפגלא משום דאפשר לבטלה והרי טבילת אצבע אי אפשר לבטלה והרי בהולכת חטאת הפנימית משום דאי אפשר לבטלה, גם ר"ש מודה, דמחשבה פוסלת ועיין ש"מ בהגהה שהעיר זה, ותירוצו אינו מובן.
והנראה לי דהנה לקמן דף ט"ו איתא איתמר הולכה שלא ברגל מחלוקת ר"ש ורבנן. בהולכה רבתי דכו"ע לא פליגי דפסולה, כי פליגי בהולכה זוטית מחכו עלה במערבא אלא חטאת העוף דפסולה בה מחשבה לר"ש היכי משכחת לה אי דחשיב עלה מקמה דליפוק דם לאו כלום היא. כו' כי אתי רב פפא ורב הונא ברי' דר' יהושע מבי רב אמר היינו חוכא ובהולכה רבתי לא פליגי, והא כי פליגי בהולכה רבתי פליגי, אלא בהולכה זוטרתי כו"ע לא פליגי דפסלה, (ויש גירסא דלא פסלה) כי פליגי בהולכה רבתי, ע"כ. והנה רש"י פירש דמעיקרא בעי לומר דר"ש ורבנן במחשב בהולכה היכא דשחט רחוק מן המזבח ובשעת הולכה חשב: גם ר"ש מודה דפסל מחשבה ורב פפא ורב הונא ברי' דרב יהושע מקשו דהא בדמתניתן אמר ר"ש אפשר שלא בהילוך והדברים תמוהים איך הוה ס"ד דר"ש מודה בשוחט רחוק מן המזבח מהני מחשבה. ובשוחט בצד המזבח לא מהניא הא קאמר בפירוש. דטעמא דידי' משום דאפשר שלא בהילוך.
לכן נראה דפירוש הגמ' כן. דס"ד דהא דקי"ל דר"ש ורבנן פליגי בהולכה שלא ברגל, דבהולכה רבתי, בשחט רחוק מן המזבח דשם בעינן שיוליך ברגל כו"ע מודי דאם עשה שלא ברגל ביטל את ההולכה אחרי שעשה שלא כדרך פסולי משום שביטל ההולכה הצריכה ואף דר' שמעון סבר. דאם חשב בשעת הולכה, לא פסל, היינו דעבודה שאפשר לבטל אין מועיל בה מחשבה, אבל עבודה הויא שהרי מסקנת הגמ' דאם הוליך זר אף ר"ש מודה דפסולה, א"כ אם הוליך שלא ברגל פסל, כי פליגי בהולכה זוטרתי דשם דרך לזרוק תיכף ולא להוליך ברגל ר"ש סבר דהולכה הויא עבודה שאפשר לבטל דאיהו ס"ל דהולכה שלא ברגל לא הויא הולכה, א"כ הולכה הויא עבודה כזו שאפשר לבטלה משו"ה ס"ל דאין מחשבה מועלת בהולכה אכן רבנן פליגי עלי' וס"ל דאם שחט בצד המזבח אף שעשה הולכה שלא ברגל מקריא הולכה, דס"ל הולכה שלא ברגל הויא הולכה, א"כ הולכה הויא עבודה שאי אפשר לבטלה, ופליגי בפירוש הכתוב אי האי והקריבו. הפירוש שילך עם הדם ברגל כמו באברים דכבר כתוב מקודם, וערך הכהן אותם על העצים אשר על האש, ולמאי כתוב אח"כ, והקריב הכהן את הכל כו', ע"כ דמיירי בהולכה היכא דצריך להוליך ברגל, או דאף שבאברים מיירי בהולכה ברגל, והקריבו דכתוב בדם. הפירוש שיקריבו הדם למזבח, בכל מאי דצריך ואף שלא ברגל וע"ז מחכו במערבא. וכדפירשו רב פפא ורב הונא ברי' דרב יהושע והא כי פליגי בהולכה רבתי פליגי, פירוש כיון דר' שמעון סבר דכיון שאפשר לבטל לאו עבודה חשובה היא. א"כ אם שחט רחוק מן המזבח וזרק לר' שמעון יהי' כשר דאף שאם הי' זר מוליך הי' פסול, היינו דעשה הזר העבודה, אבל הכא שזרק רחוק מן המזבח ולר"ש לפום מאי דסובר עתה, הולכה שלא ברגל לא הוי הולכה. מה עשה הוא ביטל את ההולכה ולר"ש, הא אם ביטל את ההולכה, לר"ש כשר, דכפי שמפרש השתא, ס"ל לר"ש דלזה לא ילפינן הולכה מקבלה, שכמו שקבלה מעכבת אם לא עשה כן הולכה תעכב, שהרי כפי שמפרש עתה, לר"ש, אם שחט בצד המזבח לא קים הולכה אלא בהולכה זוטרתי כו"ע לא פליגי, פירוש דזה כו"ע מודו דאם לא קים כלל הולכה, אף ר"ש מודה דפסול, דילפינן מקבלה כיון דאפיק קרא להולכה בלשון קבלה, לא תפקה הולכה מקבלה כמו דקבלה אם לא עשה פסול, כן הולכה אם לא עשה פסול אלא דר"ש פליג רק בהילוך, היינו דר"ש ס"ל, הולכה שלא ברגל הויא הולכה, א"כ אם עשה הולכה שלא ברגל ששחט בצד המזבח. קים מצות הולכה, דאיהו מפרש והקריבו: שיקריבו הדם למזבח. לא שילך עם הדם אבל הילוך ללך ברגל אפשר לבטל, וא"כ אין הפירוש בדברי ר"ש שעבודת הולכה אפשר לבטל, הוא אמר רק שהילוך אפשר דבטל, שאם שחט בצד המזבח ויזרוק ג"כ הוי הולכה א"כ מה שחשב בשעה שהלך שזה הי' אפשר לבטל לא הויא מחשבה בעבודה. אבל מה שחשב בהולכה זוטרתי, היינו ששחט בצד המזבח שזה אי אפשר לבטל, מודה שהויא מחשבה בעבודה לפסול. אכן רבנן סבירא להו הולכה שלא ברגל לא הויא הולכה ולדידהו. בע"כ צריך לשחוט רחוק מעט כדי ללך, אלא דזה מודי שאם הלך קצת מה שמושיט ידו אצל המזבח כיון שזה גמר עבודת ההולכה ברגל ושם בע"כ צריך להושיט ידו גם זה הויא הולכה אבל אם עשה הכל שלא ברגל בודאי פסולה ולדידהו גם הילוך אי אפשר לבטל דלדידהו הפירוש והקריבו שילך עם הדם למזבח.
והנה בתוס' שם ד"ה תהי בה ריש לקיש הקשו מאי קאמר ריש לקיש כלום למדנו אלא משלמים: הא ריש לקיש גופא קאמר לקמן מודה ר"ש בהולכת חטאת הפנימית היינו דקשה לתוס' אמאי לא נימא כלום למדנו פיגול אלא משלמים, ובשלמים אין מפגל בהולכה, אכן לדברינו הא למסקנא גם לר"ש פיגול בהולכה, היינו אם חשב בהולכה זוטרתי, א"כ גם לר"ש מפגל בחשב בהולכה אלא דמה שיכול לבטל לאו עבודה חשובה היא, אבל הכא פריך ריש לקיש, דילמא הולכה דוקא. אם מקרב אצל המזבח, אבל טבילת אצבע הא איננו מקרב אצל המזבח, שהרי הוא רק טובל האצבע ואפשר בליקט לבונה, גם ריש לקיש מודה, שאם נימא הולכה שלא ברגל הויא הולכה נפקא מהולכה, אכן טבילת אצבע איננה בעצמה לע"ע הקרבה אל המזבח, אלא דנימא כיון דצריכה נעשית עבודה ומקריא הולכה, על זה פריך. כיון דטבילת אצבע איננה בשלמים נימא שטבילת אצבע אינה מפגלת ומהולכה אי אפשר למילף שזהו דוקא הקרבה למזבח.
לפי זה יהי' הפירוש הא דמשני הא ר"ש הא רבנן דמשני כן, דאפשר דהני תנאי לא פליגו בזה, אם נימא שטבילת אצבע, מדהויא דבר המעכב כפרה נעשית עבודה חשובה בפני עצמה, כיון דכתיב בקרא אלא פלוגתייהו אי הולכה שלא ברגלו הויא הולכה דלמאן דס"ל, הולכה שלא ברגל הויא הולכה. ילפינן טבילת אצבע, דלדידי', הפירוש והקריב שיקריב הדם למזבח וא"כ כיון שע"י טבילת האצבע יוכל לקרב הדם למזבח הויא הולכה. אכן אם נימא הולכה שלא ברגל לא הויא הולכה, א"כ הפירוש והקריבו שילכו עם הדם לא נוכל למילף טבילת אצבע שהרי אינו הולך. ולפי זה יהי' תלוי בהנך סברות הגמ'. למ"ד ר"ש ס"ל הולכה שלא ברגל לא הויא הולכה, א"כ הא דתני אינה מפגלת ר"ש היא, ולמסקנא דרבנן ס"ל הולכה שלא ברגל לא הויא הולכה הא דתני אינה מפגלת רבנן היא, ודחי, אף אם נימא דר"ש סבר הולכה שלא ברגל לא הוי הולכה, ג"כ קשה דמאי איריא טבילת אצבע אינה מפגלת, הא לר"ש כל שאינה על המזבח החיצון אין בה פגול ע"כ דזה בחטאת הפנימית, כיון דכתיב בה וטבל, נעשית עבודה חשובה המעכבת כפרה, וילפינן מכל העבודות וכמו דבתחילה, רצה לילף הולכה מכל העבודות, אלא דדחי, מה להנך שכן אי אפשר לבטלן, אבל בלא האי סברא הוי ילפינן הולכה מכל העבודות ילפינן טבילת אצבע דמפגלת כיון דכתיב בקרא, ומעכבת כפרה משו"ה מפגלת.
ויתישב בזה קושית התוס' במנחות: אמאי בליקוט לבונה אמר ש"מ הולכה שלא ברגל הויא הולכה, אכן לפי הנ"ל אדרבה, מגמ' זו דאמר דטבילת אצבע בחטאת החצונות אינה מפגלת, א"כ כיון דלא כתוב בקרא בהדיא, לא נעשית עבודה א"כ טעמא דטבילת אצבע מפגלת אין הטעם משום הולכה אלא כיון דכתיב בהדיא, וטבל נעשית עבודה וממילא הויא עבודה שמעכבת כפרה וילפינן מכל העבודות, אבל טבילת אצבע בחטאת החצונות, אף דע"כ צריך לטבול, כיון דלא כתוב בהדיא לא נעשית עבודה חשובה, וא"כ גם ליקוט לבונה כיון דלא כתוב בהדיא, לא נעשית עבודה חשובה, וא"כ ר' ינאי דאמר ליקוט לבונה בזר פסולה, ע"כ משום דס"ל הולכה שלא ברגל הויא הולכה ופירוש דוהקריבו, להקריב הדם למזבח, וא"כ כיון דהליקוט הוא קירוב למזבח משום הכי בכלל הולכה היא.
ואין להקשות לר' ינאי דס"ל ליקוט לבונה בזר פסולה, הרי דס"ל דהולכה שלא ברגל הויא הולכה, א"כ אמאי אין טבילת אצבע מפגלת בחטאת החצונות, דהא ג"כ ע"כ צריך לטבול אצבעו. אכן אפשר לתרץ, כמו שכתבנו למעלה, שיש חילוק בין אם מקרב הדבר, או שעושה המעשה שלא לקרב אלא דעי"ז יהי' אפשר לקרב, הטבילה באצבע איננה התקרבות ורק מעשה שעי"ז והי' אפשר לקרב, זה לא ילפינן מהולכה, שהיא בעצמה הקרבה למזבח, אכן ליקוט לבונה, הלא היא הקרבה, שנוטלה להקריבה ומגביה למזבח, ועוד אפשר לומר דטעמא דאינה מפגלת טבילת אצבע בחטאות החצונות, כיון דשני קרא, ולא אמר וטבל גלוי קרא זה, שלא תהי' טבילת אצבע בחטאות החצונות בכלל הולכה.
עכ"פ למסקנת הגמ' בין לר"ש בין לרבנן, הא דאמרינן הולכה לא תפקא מכלל קבלה, הוא כמו דקבלה, אם ביטלה פסול הזבח, כן אם ביטל הולכה, פסול הזבח, א"כ לרבנן דס"ל הולכה שלא ברגל, לא הויא הולכה אם שחט בצד המזבח וזרק בודאי דפסול נמצא מיושב פסק הרמב"ם שפסק דאם שחט וקבל וזרק למזבח, בלא הולכה פסול הזבח, דהרי אמרינן הולכה לא תפקא מכלל קבלה.
וראי' ברורה עוד נפסק הרמב"ם, מהא דבעי למיפשט אי הולכה שלא ברגל, הויא הולכה מהא דוכן יושב, הא עומד דומיא דיושב כשר, והוצרך לשנות דשייף פורתא, ואם נימא, דאם שחט בצד המזבח ולא עשה כלל הולכה ברגל כשר, א"כ מאי קושיא דילמא, הולכה שלא ברגל לא הויא הולכה, אבל מיירי ששחט בצד המזבח וקבל מעומד וישב וזרק למזבח. ובצד המזבח הא אין צריך להולכה ברגלי ע"כ דסבירא לגמ', דאם נימא הולכה שלא ברגל לא הוי הולכה, בע"כ צריך להוליך ברגל, ומה שיעשה הולכה זוטרתי לרבנן לא הוי הולכה כלל.
והנה הרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות פסולי המוקדשין הלכה כ"ד ז"ל האימורין ואברי העולות והקמצים והלבונה ומנחות הנשרפות אחר שנתקדשו בכלי שרת, אם זרק אחד מכל אלו על גבי האישים בין ביד, בין בכלי בין בימין בין בשמאל הרי אלו כשרים, ע"כ, וכבר תמה הלח"מ דבפרק הקומץ דף כו' אפליגו רבנן ור"ש במתניתן היכא דהקטיר הקומץ בלא כלי שרת דר"ש מכשיר ורבנן פסלי, כו' הרי דהא דאיתא בברייתא. הקטר חלבים ואברים שהעלן בין ביד בין בכלי בין בימין בין בשמאל כשרין, היינו דוקא לר"ש, אבל לרבנן פסול ואין לומר דהא דאיתא בברייתא וחכ"א קומץ טעון כלי שרת כיצד קומצו מכלי שרת ומקדשו בכלי שרת ומעלה ומקטירו בכלי שרת הוא לכתחילה אבל בדעיבד כשר, דמנא לי' לרבינו זה, עיין שם שהקשה עוד קושיות. ומה שרצה הלח"מ לתרץ. דס"ל להרמב"ם. דהא דאמרו חכמים ומעלה ומקטירו בכלי שרת לא הוי כדמשמע פשט הברייתא דהוי דוקא אלא דאם רצה שלא בכלי שרת הרשות בידו הוא מוכיח משום מאי דהקשו בפרק ד' דסוטה גבי מנחת סוטה, והיינו משום דהקשו אטו בכלי שרת מקטיר להו, נראה דע"כ גם הרמב"ם לא גרם לה כמו שמחקו רש"י ותוס' שהרי הרמב"ם בפי"ג מהלכות מעשה הקרבנות בהלכה י"ב בסדר מעשה המנחות כתב ז"ל ומלקט את כל לבונתה ונותנה על הקומץ שבכלי ומעלהו על המזבח ומולחו, ונותנו על גבי האישים מכלי שרת, הרי דהרמב"ם ג"כ סובר, דלכתחילה בעינן דוקא שיקטיר מכלי השרת ואיך יגרוס שם בגמ' בכלי שרת כו' אטו בכלי שרת מקטיר. דהרי הוא בעצמו סובר דמקטיר בכלי שרת ע"כ דהרמב"ם ג"כ לא גריס שם בגמ', וא"כ יקשה מנא לי' להרמב"ם, לומר דבדעיבד כשר שלא בכלי שרת ואף בשמאל.
עוד קשה, דבגמ' זבחים לקמן דף כ"ד איתא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינה אלא בימין כו' אלא אמר רבא. או אצבע, או כהונה כו' והרי קבלה דכתב בה כהונה ודבר המעכב כפרה הוא ותנן קבל בשמאל פסול ור"ש מכשיר ר"ש תרתי בעי ומי בעי ר"ש תרתי והתניא ר"ש אומר כל מקום שנאמר יד אינו אלא ימין, אצבע אינה אלא ימין, אצבע לא בעי כהונה, כהונה בעי אצבע. והרי זריקה דלא כתב בה אלא כהונה ותנן זרק בשמאל פסול ולא פליג ר"ש, אמר אביי פליג בברייתא, כו' זרק בשמאל פסול ור"ש מכשיר, ע"כ, והנה רש"י פירש דר"ש לא פליג אלא אשאר זבחים. אבל בחטאת מודה ר"ש דבעי ימין כדאמר לעיל באצבעו ונתן שלא תהא נתינה אלא בימין. וכתב בתוס' ז"ל והקשה הרב ר' יעקב מאורלינש מאי קושיא ואמאי פליג ר"ש בברייתא נהי דלא כתב כהונה מ"מ אתיא מהקישא דזאת התורה דאמר לקמן סוף דם חטאת ובמנחות סוף התודה מה חטאת אינה באה אלא מן החולין וביום ובידו הימנית וכו' ופריך ידו הימנית מדרבה בר בר חנה נפקא כו' אי נמי סבר לה כר"ש דכהונה בעיא אצבע משמע בהדיא דר"ש ויליף שאר קרבנות מחטאת. והשיב לו ר"ת דלא גרסינן והרי זריקה דאינה משנה בשום מקום אלא גרסינן והרי מליקה, כו' ועופות לא אתו בהקישא, אבל זריקה בשאר קרבנות פסל שפיר בשמאל דיליף בהקישא דזאת התורה כו' והקשה תוס' לפיר"ת דהא ע"כ אמת הוא דמכשיר ר"ש זריקה בשמאל כדמוכח בסמוך כו'. עוד הקשה בתוס', דהא ע"כ מתניתן דמלק בשמאל פסול אתיא כר"ש, עיי"ש בדברי התוס'.
ולי נראה, דהנה לרבנן, דס"ל דכל מקום דכתיב כהונה בעיא ימין. א"כ ילפינן מחטאת לכל מקום, היכא דבעינן שהכהן יעבוד, דהוא דוקא בימין, אבל לר"ש דאית לי' אצבע דוקא ימין. א"כ מה דבעינן, בחטאת דוקא ימין הוא דילפינן, דהיכא דהעבודה בגופו של כהן, שם בעי דוקא ימין, דעבודת אצבע היינו גופו של כהן בעי ימין. א"כ לא קשה כלל, נילף מהקישא דזאת התורה דמה חטאת בעי דוקא ימין. ה"נ זריקות כל הקדשים יהיו דוקא ימין, דהרי הא דבעינן ימין לר"ש בחטאת, הוא משום דאצבע. בעי ימין. היינו העבודה שנעבדת בגופו של כהן. בעי ימין. וכל הקדשים. שזריקותיהן בכלי. הא אין עבודת הזריקה שלהם. בגופו של כהן. וא"כ לר"ש זריקות הקדשים דבכלי, לא בעי ימין. אבל מליקה. שהיא נעשית דוקא בגופו של כהן, שם ילפינן מחטאת דבעי דוקא בימין ובשמאל פסול. אבל לרבנן דילפינן מכהן. דבעי עבודה דוקא ימין. א"כ שפיר ילפינן לכל העבודות. שיהיו דוקא בימין דלדידהו. הדין דימין הוא כהן.
עכ"פ לרבנן. היכא דכתוב הכהן. בעי דוקא בימין. א"כ במנחה דכתיב בויקרא (ב.ב) והקטיר הכהן את אזכרתה. א"כ ניבעיא דוקא ימין. ואמאי פסק הרמב"ם. דאם הקטיר בשמאל כשר. הא לרבנן. כל היכא דכתיב הכהן אינו אלא בימין.
והנראה, דהנה לכאורה עוד קשה. דהא הרמב"ם סותר דברי עצמו דאיך כתב בפ"ב מהלכות פסולי המוקדשין הנ"ל. דאם הקטיר בשמאל כשר. הא איהו גופי' כתב בפי"א מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ו' ז"ל היתה המנחה שלא בכלי שרת או שהיתה קומצה שלא בכלי שרת. שהעלהו למזבח שלא בכלי שרת כו' פסולה. וא"כ הרמב"ם סותר דברי עצמו.
לכן נראה לי, דסובר הרמב"ם. כיון דלמסקנא, הא דטבילת אצבע מפלגת, אין הטעם משום דהוי הולכה, דהולכה שלא ברגל לא הוי הולכה, אלא כיון דכתב קרא וטבל, נעשית עבודה חשובה. ומעכבת כפרה. וכל דבר שהויא עבודה ומעכב כפרה, מפגל, א"כ הא דנתינה לכלי במנחה מפגל. אין הטעם: משום דהויא הולכה. או קבלה דבאמת כיון דלא דמי לעבודת הולכה, דהא הוי אשלא ברגל וקבלה. הא מעצמה ובמנחה נותן לכלי א"כ נתונה לכלי במנחה. לא הוי לא קבלה ולא הולכה אלא הטעם כיון דמעכב כפרה עבודה חשובה היא, וכל שמעכב כפרה, מפגל והרי שחיטה לאו עבודה היא. ואעפי"כ מפגל דכל דמעכב כפרה ואיתא בקרא. מפגל, אכן הולכת הקומץ והלבונה למזבח. הוי ממש הולכה, כמו בדם. וא"כ כמו בדם, בעינן דוקא, הולכה בימין ובכלי שרת ואם שינה פסול, ה"נ בהולכת הקומץ, דוקא בימין ובכלי שרת ומיושב מה דאמר בגמ', אלא הא דאמר רבא יד יד לקמיצה כו' מדרבה בר בר חנה נפקא חד לקומץ וחד לקידוש קומץ. ולכאורה למה לי קרא להכי, אמאי לא נילף מקבלה, או הולכה דדם, אלא ע"כ דס"ל להגמ', דכיון דלא דמיא לקבלה דהא התם ממילא הכא איהו קא שקיל, כדדחי בגמ' בדף י"ג, ואף לפירוש רש"י, שפירוש דקידוש קומץ היינו שהכהן האוחז הכלי צריך לאחוז בימין. ג"כ או אפשר למילף מקבלת הדם דהתם הדם בא מצואר הבהמה והכא אדם נותן והאדם הנותן הוא המקדש והכהן האוחז הכלי, הוא רק מעשה אצטבא, והראי' שבדיני מפגלי הפגול הוא רק אם חישב מי שנותן לכלי במנחה. ולא נזכר בשום מקום שיהי' מפגל הכהן האוחז הכלי משום דלא דמי לקבלה דכיון שבא מצואר הבהמה א"כ האדם האוחז הכלי הוא מקבל ומקדש. אבל במנחה הכהן הנותן לכלי הוא המקדש. אלא דאין מקדשין הקומץ בכלי המונחת על גבי קרקע משו"ה בעי כהן שיאחז, אבל עיקר העבודה הנתונה לכלי במנחה, וא"כ לא דמי לקבלה ואיצטריך קרא שיהי' בימין. אבל הולכת הקומץ בכלי למזבח ברגל הוי הולכה ממש ואם כן ילפנלן מהולכת הדם. דבעי דוקא כלי שרת ובימין, ואם שינה פסול כמו בהולכת הדם.
אכן בהקטרה נהי דמפלגת משום דהויא עבודה המעכבת כפרה וכתיבא בקרא. אבל לענין שתפסל אם עשה שלא בכלי שרת ושלא בימין אי אפשר למילף מזריקה דלא הוי דומיא דזריקה. דזריקה הוי זריקה המשתברת, וכדאיתא בגמ' ע"ז דף נ"א דמשו"ה ע"ז שעובדין אותה במקל אם זרק מקל לפני' פטור. משום דלא הויא דומיא דמקדש דזריקת מקדש היתה זריקה המשתברת ומשו"ה מה שנותן על גבי האישים לא הוי דומיא דזריקה ולא נוכל למילף מזריקה. ואף במנחת הסולת, דהתם לכאורה זריקה המשתברת היא ג"כ לא הויא דומיא דזריקה. משום דזריקה על המזבח. זריקה מתקימת היא, שהרי הדם נשאר על המזבח אבל זריקת הסולת על האישים זריקה לשריפה הויא. ומשו"ה אי אפשר למילף מזריקת הדם. ואף דדבר המעכב כפרה הוא זהו רק לענין מפגל. דאף שחיטה מפגלת. אבל לענין שיעכב ימין וכלי שרת לא נוכל למילף. דהרי שחיטה מעכב כפרה. ואעפי"כ ימין אין מעכב. וא"כ אף דלכתחילה בעי ימין וכלי שרת. דהרי כתוב והקטיר הכהן. וכל היכא דכתיב כהן. בעי ימין. וכלי שרת. ילפינן מסברא כיון דלא נגמרה הכפרה ולא הוי ככל הקטר. אבל שנה הכתוב לעכב אין כאן.
ובזה ניחא, מה דאיתא בתוספתא דזבחים פ"א הקומץ והלבונה ומנחת כהנים ומנחת כהן משוח ומנחת נסכים שקדשו בכלי, שנתנן על גבי האישים בין ביד בין בכלי בין בשמאלו ובין בימינו הרי אלו כשרין, ולכאורה קשה הא סתמא דתוספתא, מעיקרא אתיא דלא כר"ש שהרי איתא שם, קבל בשמאל קבל בכלי חול פסול, א"כ אתיא דלא כר"ש ואתיא כרבנן. דאף דאין כתוב אצבע קבל בשמאל פסול, ואיך קאמר כר"ש דהקומץ והלבונה שנתנן על גבי האישים בשמאל כשר, אכן לדברינו פשוט. דההיא ברייתא המובאת במנחות שם איתא שהעלן על גבי המזבח, דהיינו הולכה דוקא לר"ש כשר, דלדידי' גם בהולכת הדם כשר בשמאל אבל ברייתא זו דתוספתא הא קתני שנתן על גבי האישים דהינו הקטרה שזה או אפשר ללמוד מזריקת הדם, כמו שביארנו למעלה. אף דלכתחילה בעו דוקא ימין וכלי שרת, שהרי נאמר והקטיר הכהן אבל כיון דאין כאן שנה הכתוב לעכב, בדיעבד כשר, אף שנתן בשמאל ואין להקשות, הא כתוב עוד פעם והקטיר הכהן את אזכרתה, אכן מיירי קרא במנחת העומר, דבאה מן השעורים והוי אמינא, דאף לכתחילה אין מצוה שיקטיר בימין, אשמעינן קרא דכזה ג"כ מצוה לכתחילה בימין. ואם הוי כתב קרא. אך במנחת העומר, לא הוי ילפינן מנחת יחיד מנה, שהרי מנחת העומר הוי קרבן צבור.
מעתה הרמב"ם מדויק מאד, דפי"א מהלכות פסולי המוקדשין כתב או שהעלה למזבח דהיינו הולכת הקומץ למזבח דהוי ממש כהולכת הדם, בזה ילפינן מדם דבעינן דוקא בימין ואם העלה בשמאל פסול. אכן בפ"ב הא כתב הרמב"ם שזרק על גבי האישים, דהיינו הקטרה הקומץ והלבונה בזה כתב שאם הקטירן, אף בשמאל כשר שהרי הקטרה אי אפשר ללמוד מזריקת הדם, וכדמוכח מתוספתא דזבחים.
וראיתי שהגר"א זצוק"ל בהגהותיו להתוספתא, מחק את זה שקבל בשמאל פסול. וכתב שם המעתיק, משום דפליגי ר"ש ורבנן. ולכאורה אין טעם זה מספיק למחוק הגירסא, שהרי אף אם ר"ש פליג. אטו אי אפשר שהתוספתא סוברת כרבנן אכן לדברינו ניחא: דהי' קשה להגר"א זצוק"ל, מהא דבסוף התוספתא איתא דאם נתן הקומץ או הלבונה על גבי האישים כשר. הרי דתוספתא סברה כר"ש אכן לדברינו אין צריך למחוק והרמב"ם בודאי גריס אלא דבהקטרת הקומץ אף רבנן מודו דבדיעבד, אף אם נתן בשמאל כשר.
ועתה עלינו לחקור אם הלבונה צריכה קדוש כלי או לא, ולכאורה אין הלבונה צריכה קדוש כלי: דהרי איתא במנחות דף ט"ז איבעא להו פיגול בהולכה מהו אמר ר' יוחנן הולכה כקמיצה וריש לקיש אמר הולכה כהקטרה כו' ת"ש בד"א בקמיצה ובמתן כלי ובהלוך מאי לאו הילוך דהקטרה, לא הילוך דמתן כלי, ופירש"י ז"ל דהויא עבודה שלימה דאין מתן כלי בעבודת לבונה: הרי דלבונה לא בעי מתן כלי, אכן לכאורה קשה דבגמ' סוטה דף י"ד איתא ונותנו (לקומץ) בכלי שרת ומקדשו בכלי שרת, למה לי הא קדשה חדא זימנא מידי דהוי אדם אע"ג דקדישתי' סכין בצואר בהמה הדר מקדיש להו בכלי שרת הכא נמי ל"ש, א"כ כמו דהקומץ בעי קידוש כלי שרת, א"כ גם הלבונה דהוי ג"כ מתיר, מדוע לא יצטרך כלי שרת, נהי דקומץ לא בעי ללבונה, דהא דקומץ מהסולת, הוא כדי לברר חלק גבוה, וכמו דאיתא ברש"י דף י"ג ד"ה זה הכלל, ז"ל קומץ דמי לשוחט דזה נוטל ומפריש חלק לגבוה מחלק כהנים ובלבונה דבריר חלק גבוה. שהרי הלבונה כולה לה' משו"ה בלבונה אין צריך לקמוץ אבל קידוש כלי למה לא יצטרך ואין לחלק דמשו"ה בקומץ בעי קידוש בכלי משום דהקומץ אחר הקמיצה הוא בידו של הכהן אבל הלבונה מונחת גם אחר קמיצת הכהן את הקומץ מונחת באותה הכלי ונתקדשה עתה, אכן כבר מבואר אצלנו במקום אחר: דעיקר הקידוש הוא בשעת הנתינה לכלי ובזה ביארנו דברי הרמב"ם שפסק כלי שרת מקדשין הפסולין לקרב וא"כ יקשה איך כל הפסולין שבדם כמו פיגול ושלא לשמו, בחטאת וכו' הא קובל בכלי שרת, ע"כ דהתם הקבלה הי' בפסול ומה שמונח עתה בהכלי אין מקדש, וכמו דאיתא בגמ' דהוו כמו שסדרו הקוף, אבל אם אח"כ אחר הקבלה בפסול, אם יתנם לכלי שרת אז יעלו למזבח, א"כ כיון שהניח הלבונה בהכלי שרת, קודם הקמיצה א"כ אחר הקמיצה כיון דהלבונה מתרת כמו הדם, א"כ יצטרך קידוש שני ללבונה בכלי כמו הקומץ, וע"כ הא דמלקט ונותנו על הקומץ זה הוא הקידוש של הלבונה, וא"כ אמאי הילוך דמתן כלי הוי עבודה שלימה, אף לריש לקיש.
והנה הרמב"ם כתב פי"ג מהלכות פסולי המוקדשין. הלכה ו' ז"ל והמנחות הנקמצות בארבע בקמיצה ובנתינת הקומץ בכלי שרת ובהולכת הקומץ למזבח ובזריקתו על האש. ותמה המ"ל דמשמע דמדייק הרמב"ם דדוקא בהולכת הקומץ למזבח. אבל לא בהולכה דמתן כלי והרי ר"ל מפרש דאף בהולכה דמתן כלי מפגל. ואף דר"י פליג עלי' לענין דהולכה בעצמה של הקומץ מפגל. אף דלא חישב בהולכת הלבונה. ולדידי' אין צריך לפרש בהילוך דמתן כלי, אבל בזה היינו בדין אם מפגל הולכה דמתן כלי לא מצינו דפליג ר' יוחנן על ר"ל. וא"כ מנא לי' להרמב"ם לפסוק בזה. דלא כריש לקיש. ונראה לי דטעמא דהרמב"ם דכפי שבארנו למעלה ר"ל ס"ל דפירוש והקריבו הוא שיקריבו הדם שיגיע למזבח. ולדידי'. אף הולכת שלא ברגל הויא הולכה א"כ כל מה שעושים כדי שיגיע הדם או הקומץ למזבח הוי הולכה. ולדידי' ליקוט לבונה אחרי שע"י שמלקטים יוכל הלבונה לבא למזבח. אף שחסר עוד קידוש בכלי הוי הולכה. א"כ ההילוך למתן כלי. הוי ג"כ הולכה. אבל אם נימא הולכה שנא ברגל לא הויא הולכה. א"כ הפירוש שילך ברגל עם הדם למזבח. א"כ ההילוך למתן כלי הא לא הוי עדנה ההולכה למזבח. שהרי חסר עדנה מתן כלי. משו"ה דוקא הולכה למזבח הוי הולכה ולא הולכה למתן כלי. ומשו"ה בכל דוכתי מזכיר רק הולכה למזבח. ולא הולכה למתן כלי.
ולפי"ז אפשר לפרש דהיכא דהויא עבודה חשובה בפני עצמה ואיננה שייכא להתרת הדבר. אז עבודה חשובה בפני עצמה היא לפגל. והכא ההולכה לתן בכלי להקדיש את הקומץ. אין זה שייך לקדושת הלבונה. וא"כ ההולכה למתן כלי של הקומץ אין שייך עדנה להשירים. שהרי אין מתיר השירים. ולא דמי להקומץ שבזה עושה הסלת לשירים. אבל הולכת הקומץ לכלי, אין שייך להשירים. רק לקדושת הקומץ. היא חשובה בפני עצמה לפגל. אבל ההולכה להקטרה. שזה הכנה להתיר השירים נחשבים עם השירים. ולהתיר השירים. הא בעי דוקא הקטרת הלבונה. משו"ה אין מפגל.
אכן שיטת הרמב"ם בפט"ז. מהלכות פסולי המוקדשין דאם פיגל בקומץ ולא בליקוט הלבונה. אין פיגול עד שיחשב בשניהם. בשעת קמיצת הקומץ וליקוט הלבונה או בשעת נתינת שניהן בכלי או בשעת הולכתן. או בשעת הקטרתן וכבר תמה המ"ל שהוא סוגית הגמ' דאיתא דבקמיצה. ובמתן כלי ובהילוך לא פליגי דגם רבנן מודו דגם בחדא מפגל.
ונראה לי וכן מצאתי כעין זה בספר ברכת הזבח. בשם רבו. דהרמב"ם מפרש להיפך. דבקמיצה ובמתן כלי והילוך אף ר"מ מודה דבעי דוקא. שיחשב בשניהן. ונראה לי דר"ל ס"ל. דכל זמן שלא נתקדש הקומץ בהכלי וגם הלבונה הקומץ והלבונה כחדא נינהו, דרק בנתינתן נתקדשו ונתברר חלק גבוה, ולא נקראו עדנה מתירים ור"מ פליג רק בחצי מתיר. אכן בהולכה פליגי ר"י סבר דגם בהולכה אף לר"מ. בעי דוקא שיפגל בשניהן. ור"ל סבר דבהולכה. לר"מ פיגל אף בחדא. וקאמר מ"ט דר"י כל שאינה מתרת. אינה עבודה חשובה לפגל דהרמב"ם גורס. אינה עבודה חשובה. פירוש דהיכא דאינו מתיר. אף ר"מ מודה. דעבודה כזו אינה חשובה לפגל בפני עצמה. ופריך לר"ל דהא קתני דבהלוך לא פליגי ותירץ ר"ל בהלוך דמתן כלי. דלא נתקדשו עדנה, שם מודה ר"מ דתרויהו חדא נינהו אבל בהולכה להקטרה דכבר נתקדשו. שם כבר נקרו מתירין ואף חצי מתיר מפגל. ואף דקשה הלשון דאמרינן בשלמא לר"ל איכא נמי הולכה דלבונה אפשר דהרמב"ם גריס איכא נמי הקטרה דלבונה. פירוש ואעפי"כ סבר ר"מ דמפגלין בהקטרת הקומץ כדי א"כ הולכה נמי, אף שיש הולכת הלבונה. לר"מ מפגלין בהולכת הקומץ. או בהולכת הלבונה דכיון דכבר נתקדשו נעשו מתרין. ור"מ ס"ל אף חצי מתיר מפגל.
איך שיהי' חזינן דהרמב"ם ס"ל. דגם לבונה בעי מתן כלי ולפי זה מיושב פסק שפסק דליקוט לבונה בזר פסולה. שהרי הקומץ שנתן הכשר לפסול נפסל וכדאיתא ברמב"ם פי"א מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ב' והטעם משום דהוי כנשפך מן הצואר על הרצפה. וכדאיתא בגמ' מנחות כו'. א"כ אם ליקט זר הלבונה הפסול לא מטעם הולכה. אלא משום דנשפך מן הצואר. שמהכלי ניתן לפסול. והא דבגמ' מוכיח דסבר ר' ינאי הולכה שלא ברגל הוי הולכה. משום דר' ינאי הא אמר. שם במנחות. דכיון שקמץ מכלי שרת מעלהו למזבח אפילו בהמינו, הרי דר' ינאי סבר דלא בעי קידוש כלי, א"כ לר' ינאי הטעם דליקוט לבונה בזר פסול, משום הולכה, וס"ל הולכה שלא ברגל הויא הולכה, אבל להרמב"ם הפסול, דבעי דוקא קידוש בכלי, וא"כ אם ליקט זר. הוי כנשפך מן הצואר. דפסול לכו"ע. שהרי מהכלי שקמצו, בעי ללקוט לקדש בכלי וממילא פסולה בזר וממילא מפגלת, דהרי מעכבה כפרה.