אור ברסלב
לבוש מרדכי על זבחים סימן ב - לדף יב

לבוש מרדכי על זבחים· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן ב - לדף יב

סימן א - לדף ב

סוגיא דבע"ח נידחין

אמר ר' יוחנן בהמה של שני שותפין הקדיש חצי' וחזר ולקח חצי' והקדישה קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה ושמע מינה תלת שמע מינה בעלי חיים נדחין וש"מ דחוי מעיקרא הוה דיחוי וש"מ יש דיחוי בדמים, והנה בתוס' הקשו. כיון דכבר אמר דיחוי מעיקרא הוה דיחוי ממילא ידעינן דדיחוי בדמים הוה דיחוי דכל דיחוי מעיקרא אין בו אלא קדושת דמים.

והנה הרמב"ם כתב בפ' ט"ו מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ד' ז"ל בהמת השותפין שהקדיש אחד מהן חציי' שלו וחזר ולקח חציי' האחר והקדישו הרי זה קדושה וקריבה אעפ"י שמתחילתה דחוי היתה כשהקדיש חציי' אין הדיחוי מעיקרו דיחוי ואעפ"י שהיא קדושת דמים הואיל והיא בעלי חיים אין בעלי חיים נדחים והרי נראית כולה להקרבה לפיכך תקרב ועושה תמורה, הרי דהרמב"ם פסק דלא כר' יוחנן ולפי זה קשה דעל מתניתן דפסחים דף צ"ז ע"ב, המפריש נקבה לפסחו תרעה עד שתסתאב ויביא בדמי' שלמים איתא ג"כ אמר רב הונא ברי' דרב יהושע ש"מ תלת, וא"כ הרמב"ם דפסק דלא כר' יוחנן הי' לי' לפסוק דלא כמתניתן והוא בעצמו בפ"ד מהלכות קרבן פסח הלכה ד' כתב המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיפול בו מום וימכר ויביא בדמיו פסח ואם לא נפל בו מום עד שהקריב פסחו יביא בדמיו שלמים עוד תמה המ"ל בפ"ג מהלכות שגגות דהנה בסנהדרין דף מ"ז. אמר ר' יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והמיר וחזר בו הואיל ונדחה ידחה ואמרינן עלה אמר רב יוסף אף אנן נמי תנינא היו בה קדשים קדשי מזבח ימותו קדשי בה"ב יפדו והוינן בה אמאי ימותו כיון דאיקטול הויא להו כפרה ולסיקו לגבוה לאו משום דאמרינן הואיל ונדחו ידחו לפי זה אם סבירא לן דלא כר' יוחנן דבע"ח אין נדחין הוה לן למימר דיקרבו אחר הקטלא דכיון דאקטלו הוי להו כפרה וא"כ הרמב"ם דפסק גם בזה דלא כר' יוחנן דפסק אעפ"י שהמיר בינתים אם חזר בתשובה אעפ"י שנדחה הקרבן בינתים חוזר ונראה איך פסק בהלכות ע"ז גבי עיר הנדחת דאם הי' בהן קדשי מזבח ימותו, ומה שתירץ המ"ל דהרמב"ם ס"ל דאף דאקטול לית להו כפרה תמוה דכיון דרב אשי אמר שם אבילות מאימתי מתחלא מסתימת הגולל כפרה מאימתי הויא מכי חזו צערא דקברא פורתא הילכך הואיל ואידחו ידחו, ע"כ, חזינן דרב אשי סבירא לי' דאף דבדין קא מקטלא הויא כפרה מכי חזו צערא דקברא פורתא א"כ הי' להרמב"ם לפסוק כרב אשי דלדידן דס"ל אין בע"ח נדחין לאחר שכבר נקברו יסקו קדשי המזבח לגבוה.

והנראה לי דהנה המאירי הקשה עוד על דברי הרמב"ם שכתב ז"ל ואעפ"י שהיא קדושת דמים, דאדרבה כשאין בו אלא קדושת דמים ראוי לומר שלא ידחה, ועוד הקשו למה להרמב"ם לומר שני טעמים דדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי ובע"ח אינן נדחין דלכאורה בחד טעמא סגי או בטעם דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי או בטעמא דבע"ח אינן נדחים, ע"כ נראה לי דהרמב"ם מפרש דברי הגמרא כן דהנה הרמב"ם כתב פ"ג מהלכות פסולי המוקדשין ז"ל אבל קדשים חיים שהיו בעזרה כשנפגם לא נפסלו אלא כשיבנה המזבח יקרבו שאין בעלי חיים נדחין הקדיש בהמות עד שלא נבנה המזבח כשיבנה מקריבין שהדיחוי מעיקרא אינו דיחוי וכבר הקשה הלח"מ דתיפוק לי' מטעמא דאמר לעיל דבע"ח אין נדחין ועכצ"ל דס"ל להרמב"ם דיש שני דברים הקדושה בעצמה שעלינו לדון אם נדחתה וגוף הבע"ח אם נדחתה, אם יש חסרון בעצם הקדושה ואם הי' הדין שהדיחוי מעיקרא הוי דיחוי אף אם הי' דין שאין בע"ח נדחין אבל הקדושה היתה נדחית שהרי הקדושה בעצמה אין לה דין דבע"ח. משו"ה אם הקדיש הבהמה בשעה שלא הי' המזבח שלם דאז הי' החסרון בהקדושה בלא טעמא דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי לא הי' סגי הטעמא דאין בע"ח נדחין ואצטריך לטעמא דקדושה דהיתה מעיקרא בדיחוי איננה נדחית והיכא שהקדיש בשעה שהי' המזבח שלם ואח"כ נפגם הקדושה אין בה חסרון ותקדשה הבהמה קדושה גמורה אף שאח"כ הי' דיחוי ולא הוי דיחוי מעיקרא אלא כיון דנתקדשה הבהמה קדושה גמורה וגוף עצם הבהמה קדוש אין בע"ח נדחין וכששוב נראתה מקודשת.

והנה בבהמה של שני שותפין בשעה שהקדיש חצי' ולא הי' עדנה כולה שלו לא חלה על הבהמה קדושת הגוף רק קדושת דמים ואף דהאומר רגלה של זו עולה חל על האבר קדושת הגוף התם כיון שהבהמה כולה שלו חלה על האבר דין קדושת הגוף שמסר כל הבהמה לזה שהאבר יהי' קדוש קדושת הגוף וע"ז יש קרא דכל אשר ותן ממנו לה דאם מסר כל הבהמה שיהי' האבר קדוש עולה חל עליו קדושת עולה אבל הכא שאין הבהמה שלו לא חל על המחצית קדושת הגוף רק קדושת דמים, והנה קי"ל דהקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף היינו דתיכף בשעה שהקדוש נתהפכו קדושת הדמים לקדושת הגוף אבל אם בשעה שהקדיש קדושת הדמים לא היתה ראוי' הקדושה להתקדש קדושת הגוף קדושת הדמים שיש בבהמה נדחתה לר"י דסבירא לי' דיחוי מעיקרא הוה דיחוי ושוב קדושת הדמים הלזו אי אפשר להתהפך להיות קדושת הגוף ומפני זה כבר אי אפשר להקריב הבהמה שכל זמן שיש עליה קדושת דמים שאינה מתהפכת לקדוש קדושת הגוף אי אפשר להקריב שדין להקריב קדושת הגוף אבל אם יש קדושת דמים שלא נתהפכה לקדושת הגוף אין להקריב הבהמה אם דיחוי מעיקרא הוי דיחוי והרמב"ם גורם ש"מ קדושת דמים מדחה כדאיתא בתוס' גירסא זו והפירוש מה מדחה הבהמה מהקרבה זה שיש עלי' קדושת דמים. ואין להקשות לפי דברינו מנא לן דסבירא לי' לר' יוחנן בע"ח נדחין דילמא סבירא לי' בע"ח אינן נדחין והכא הטעם דהבהמה כשלקחה והקדישה אי אפשר להקריבה משום דקדושת דמים שהיתה מקודם נדחתה וזה מדחה הבהמה מהקרבה, ונראה לי דהנה ר"י אמר חזר ולקחה והקדישה קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה והאי דקאמר ר"י קדושה זהו מיותר דהרי אמר דעושה תמורה ובודאי דקדשה דאילו לא היתה קדושה לא היתה עושה תמורה ע"כ דקדושה, ע"כ דר"י אשמעינן דיש עלי' גם הקדושה שהיתה מעיקרא היינו דהקדושה שהיתה מעיקרא כשהקדיש חצי' אותה הקדושה בעצמה ישנה עתה דנדחתה מהלתהפך לקדושת הגוף וא"כ שמעינן מזה דדיחוי מעיקרא הוי דיחוי שקדושת הדמים אי אפשר להתהפך להיות קדושת הגוף משום דהיתה דיחוי ואח"כ חידש לנו ר' יוחנן עוד חידוש דהתמורה ג"כ אינה קריבה ומזה מוכח דר"י סבר ע"כ דבעלי חיים נדחין דגם גוף הבהמה נדחה מהקרבה דאילו הי' סובר ר"י דרק הקדושת דמים נדחה אבל גוף הבע"ח לא נדחה מהקרבה א"כ נהי דהבהמה א"א להקריב משום דקדושת דמים שיש בה ולא נתהפכה לקדושת הגוף מדחה הבהמה מהקרבה אבל התמורה תפסה רק קדושת הגוף שבהבהמה שהרי לקדושת דמים אין תמורה והתמורה תפסה רק קדושת הגוף וא"כ התמורה אמאי אינה קריבה ע"כ כיון שיש דבר המעכב להקריב נדחה גוף הבע"ח מהקרבה וגם קדושת הגוף בעצמה היא דחוי' וא"כ הקדושה באה מכח קדושה דחוי' משו"ה גם התמורה כיוצא בה ואינה קריבה וא"כ מוכח דר"י סובר דדיחוי מעיקרא הוי דיחוי ושהבע"ח נדחין ומה הוא מדחה קדושת הדמים שיש על הבהמה דכיון דחל עלי' קדושת הדמים נדחתה הבהמה מלהתקדש קדושת הגוף גמורה.

ולפי זה הרמב"ם דפסק דלא כר' יוחנן איצטריך לו לאמר שני טעמים על מה שיכולין להקריב הבהמה וע"כ דקדושת הדמים מתהפך להיות קדושת הגוף ואף שקדושת הדמים און לה דין בע"ח אכן דיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי ומיושב קושית המאירי שהקשה מאי כתב הרמב"ם אף שהיא קדושת דמום דאדרבה כשאין בה אלא קדושת דמים ראוי לומר שלא ידחה אכן לדברינו אדרבה כיון שהוא קדושת דמים אין לה מעלה זה הטעם דאין בע"ח נדחין ואיצטריך לטעמא דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי אף בקדושת דמים ועוד צריך טעם לומר נהי דקדושת הדמים אבל נימא דהבהמה נדחתה מהקרבה מטעם שהי' עלי' קדושת דמים לזה איצטריך טעם דאין בע"ח נדחין.

הא דאמר הרמב"ם. עוד הואיל והיא בע"ח. שהקשו כיון דאמר הרמב"ם שדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי. אפילו בקדושת דמים למה אמר הרמב"ם עוד טעם הואיל והיא בע"ח. נראה לי דהרמב"ם ס"ל דהא דאמרינן דיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי אפילו בקדושת דמים, זה דוקא אם הקדושה הוא בבע"ח. אבל במנחה, אם קדשו יבש בכלי הלח או שקדשוה בלילה. אז נפסלה. וקדושה לפסל ולא לקרב. אף שזה הוי דיחוי מעיקרא. ולא אמרינן, שאח"כ כשהניחוהו בכלי יבש, או שקדשוה עוד הפעם ביום. תוקדש להקריב, דדיחוי מעיקרא, בדבר שאינו בע"ח, הוי דיחוי אלא דאפשר להרמב"ם לומר גם על הא דאין הבהמה נדחית מהקרבה משום דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי אבל כיון דאיצטריך הרמב"ם לומר טעם על מה דלא נדחתה הבהמה בעצמה מהקרבה מלבד הטעם שאמר על קדושת הדמים דלא נדחתה א"כ אדרבה בזה אמר הרמב"ם הטעם דאין בע"ח נדחין דהטעם הזה הוא האמת שאף אילו לא הוה דיחוי מעיקרא ג"כ אין נדחה אבל שני טעמים איצטריך להרמב"ם לאמר על הקדושה אמאי לא נדחית וגם על הבע"ח בעצמה אמאי לא נדחית.).

והנה בתוס' הכא בזבחים ד"ה ע"ב ד"ה ניתק אין לא נותק לא וכן במנחות דף ד' הקשו איך אמרינן דהוא דנאמר באשם בא ללמוד דאשם שניתק לרעי' כשר לעולה דוקא ניתק אין לא נותק לא משום דנאמר קרא הוא בהויתו יהא הרי הא דבעינן ניתק הוא דאוריתא והרי בפסחים דף ע"ג איתא אמר רב הונא אמר רב אשם שניתק לרעי' ושחטו סתם כשר לעולה אלמא קסבר לא בעי עקירה א"ה כי לא ניתק נמי גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה הרי דמה דבעינן ניתוק אינו אלא מדרבנן ועיין שם במנחות בתוס' דרבינו שמואל לא גריס ניתק אין אלא גריס לכתחילה נמי פירוש יכול לשוחטו סתם כיון דלא בעי עקירה ואמאי נקט ושחטו סתם דמשמע דיעבד דבשלמא אי הוה אמר ושחטו לשם עולה דבעי עקירה הוה ניחא דנקט דיעבד אפילו לאחר ניתוק גזירה שמא ישכח לעוקרו ומשני דכי לא בעי לעוקרו נמי אסור לכתחילה גזירה אטו לפני כפרה והקשה המשנה למלך על דברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ט"ו שכתב הרמב"ם כל אשם שניתק לרעי' אם הקריבו עולה כשר ולמה לא יקרב בעצמו עולה לכתחילה גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה וכיון דהרמב"ם פסק דבעינן עקירה שהרי כתב ושחטו עולה ולא כתב ושחטו סתם א"כ מוכח בגמ' דאם בעינן עקירה לא קשה אמאי דוקא ניתק דהרי חיישינן שמא ישכח מלעוקרו וא"כ למאי צריך הרמב"ם לטעמא דגזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה.

אכן לדידי נראה דאי אפשר כלל לפרש קושית הגמ' בפסחים דקשה להגמ' דכיון דרב הונא משמי' דרב אמר דשחטו סתם כשר א"כ למאי בעי ניתוק אבל אם נימא דבעי עקירה לא קשה אמאי בעו ניתוק דהא זה פשוט להגמ' דבאשם אמרינן רועה והי' ניחא לי' מה דאמרינן רועה עד שיפול בו מום ולא אמרו שהוא עצמו יקרב עולה אם נימא דבעינן עקירה משום דחיישינן שישכח לעוקרו וא"כ מאי קאמר שם ומנא תימרא דתנן אשם שמתו בעליו או שנתכפרו בעליו ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ר' אליעזר אומר ימות ר' יהושע אומר ימכר ויביא בדמיו עולה בדמיו אין אבל גופו לא דגזר לאחר כפרה אטו לפני כפרה ולפי דבריהם דעיקר קושית הגמ' הוא רק על רב הונא דסבירא לי' דלא בעי עקירה א"ה אפילו לכתחילה אבל בלא רב הונא לא קשה דחיישינן שמא ישכח מלעוקרו א"כ מאין מוכיח ממשנה זו דגזרינן לאחר כפרה אטו לפני כפרה דילמא לא גזרינן והא דגופו לא משום דבעי עקירה וחיישינן שמא ישכח מלעוקרו והרי לזה לא הי' לו ספק דדין הוא אצלינו דאשם שמתו בעליו או נתכפרו ירעה עד שיסתאב וימכר ויביאו בדמיו עולה ומה חידוש מצאו במשנה זו. לכן נראה לי דהנה רב הונא מלבד חידושו דלא בעו עקירה האי דינא הוא חידוש דכיון דעומד לדמים של עולה אפשר לעשות גופו עולה דהדמים שעל האשם לעולה יוכלו להתהפך שיהי' גוף הקרבן לעולה והנה זה פשיטא לגמ' דכל העומד לדמים יוכלו לעשות גוף הדבר לזה אחרי דאנן סבירא לן דאין בע"ח נדחין וסבירא לן המקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף הרי דאמרה התורה דמקדושת הדמים יוכל להתהפך לגוף הקדושה אלא בלא חידוש דרב הונא הי' סבר דהאי דינא דאמרה התורה דאשם שמתו בעליו ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה לא אמרה התורה שהאשם עומד לקוץ המזבח דהאי דינא נאמר דמותר אשם יפלו לנדבה וכמדרשו של בני' בן יהוידע מקרא דאשם לה' ולכהנים וא"כ אמרה התורה שהכסף שלוקחים בעד האשם שנפל בו מום הכסף הוא לצבור לקיץ המזבח א"כ ההלכה נאמרה על הכסף שנעשה מותר האשם אבל כל זמן שלא נפל בו מום ולא פדאוהו לא נאמרה ההלכה וא"כ איננו עומד כלל לדמי עולה וממילא יהי' הדין אם שחטו עולה יהי' פסול שהרי שונה מאשם לעולה וא"כ בודאי דצריך רעי' שהרי הוא עצמו פסול לעולה ובא רב הונא וחידש דהאי דינא דאשם ירעה נאמרה ההלכה שגוף האשם שצריך לנתקו שיהי' דמיו שלו לקיץ המזבח והיכא שעשו בו מעשה ונתקוהו לדמי אז ממילא הוא עומד לגופו ופריך א"ה אשם שניתק לרעי' ההלכה עליו שחל על גופו לדמי קיץ המזבח א"כ אף לכתחילה יקריבוהו לעולה ומשני גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ובודאי כי היכי דמועיל ניתוק דנעקר ונהי' דמיו לעולה וכשר לעולה ה"נ לפני ניתוק אם ישחטוהו לעולה ג"כ יהי' כשר לעולה דמה לי העקירה לניתוק מה לי העקירה לעולה כיון דלדברי רב הונא האי הילכתא דכל שבחטאת מתה באשם רועה הוא על גוף האשם שעומד לדמי קיץ המזבח ובודאי דאם לא ניתק ולא שחטו לעולה אלא בסתם בודאי דפסול זה ילפינן מקרא דהוא בהויתו יהא דכל זמן שלא נעשה מעשה לעוקרו מאשם הוא בהויתו ואם שחטו סתם פסול אבל אם נעשה בו מעשה או ניתוק לרעי' או שחיטה לעולה כשר ופריך ומנא תימרא דגזרינן לאחר כפרה אטו לפני כפרה דילמא אין זה סברא ובאשם כיון דדמיו לקיץ המזבח א"כ האי הילכתא נאמרה על הכסף דכסף אשם יובא לכהנים היינו ילקח עולות והעורות לכהנים וא"כ על גוף האשם אף שניתק לרעי' אין חל כלל האי דינא להיות לדמי קיץ המזבח ומביא ראי' דע"כ צ"ל האי סברא דגזרינן לאחר כפרה אטו לפני כפרה דהנה ר' יהושע ס"ל ימכר ויביא בדמיו עולת יחיד וא"כ בודאי אליבא דר' יהושע חל על גוף האשם האי דינא שיהי' לדמי עולה דכיון דהוי לדמי עולת יחיד אליבא דר' יהושע סבירא להגמ' דאז אין שייך כלל לומר שהוא דין אך בהכסף דהוי כמו בכל שינתנו להצבור. והצבור יקרב עונה מקום דעומד לדמי ונעשה גופו לעולה וקרא דהוא בהויתו יהא לא מיעט רק דבלא מעשה עדנה אשם הוא אבל כיון דניתק לרעי' ועומד הוא לדמי עולה בודאי דאליבא דר' יהושע אם שחטו לעולה כשר לעולה וא"כ אליבא דר' יהושע יקשה דיביא גופו לעולה וע"כ אליבא דר' יהושע גזרינן לאחר כפרה אטו לפני כפרה שוב מצאתי מפורש כדברי דהראי' רק מר' יהושע. שהרי רש"י בלשוני הטהור כתב ז"ל אבל איהו גופא לא אמר דיקרב עולה ואף על פי שמקריבו לעצמו, והוא ממש כדברינו ודו"ק א"כ לא קשה לרב הונא אמר רב אף דסבירא לי' דהאי דינא לקיץ המזבח הוא על גוף הבהמה אעפי"כ לכתחילה לא יקרב לעולה גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה.

אכן הרמב"ם פסק דבעי דוקא עקירה ואף שכיון שניתק לרעי' כבר עומד הוא לדמי קיץ המזבח וכיון דקי"ל הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף אמאי בעי עקירה ואין לומר דכיון דמעיקרא הי' אשם ונדחה משו"ה בעי עקירה דהא רב ס"ל בע"ח אין נדחין ואף הקדושת דמים דהכא למה הי' צריך לנתק לרעי' הא האי קדושת דמים הוי דיחוי מעיקרא ועכצ"ל דאף דסבירא לי' דקדושת דמים לא נדחה משום דחוי מעיקרא ובע"ח אינן נדחין אעפי"כ עקירה בעיא לנתק הדיחוי ומה שהקשה הלח"מ שם אמאי פסק הרמב"ם דבעיא עקירה הא בגמ' אמר אלא אמר רב הונא ברי' דרב יהושע הכא במאי עסקינן כגון שהפרישו קודם חצות הרי דבגמ' הדר בו משינויא דאמר לא תימא שחטו סתם אלא אימא שחטו לעולה כשר משום דר' חייא בר גמדא אמר נזרקא מפי חבורה ואמרו כגון שנטמאו בעלים והאי הוא דבעי עקורה משום דעומד לפסח שני נראה לי דטעמא דהרמב"ם משום דרב אשי דהוא בתרא אמר רב דאמר כתנא דבי ר' ישמעאל דסבירא לי' דלא בעי עקירה הרי דרב אשי סובר דרבנן פליגי עלי' דתנא דבי ר' ישמעאל וסבירא להו דבעי עקירה ואף דבגמ' דחי תירוצא דרב אשי היינו דאפשר דגם ר' ישמעאל סבירא לי' דאפילו פסול הגוף בעי עיבור צורה ואמר אלא מחורתא כדשני מעיקרא הוא לתרץ אליבא דרב דר' חייא בר גמדא אמר אליבי' דלא בעי עקירה אבל כיון דחזינן דרב אשי דהוא בתרא סובר דבעינן עקירה א"כ אף דעומד האשם שניתק לרעי' לדמי קיץ המזבח דאילו לא הי' עומד אף בדיעבד הי' פסול ע"כ דעומד וחל על גופו הדין לדמי קיץ המזבח אעפי"כ בעי עקירה דאף דס"ל דיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי ובע"ח אינן נדחין אעפי"כ בעי לעקור הדjי' ובלא עקירה לא נתהפך מקדושת דמים לקדושת הגוף אף דהקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף היכא דהוי דחי' בעינן לעקור הדחי' וכל זמן שלא עקר לא נתהפך מקדושת דמים לקדושת הגוף.

ובזה יש לפרש דברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות קרבן פסח הלכה ו' ז"ל מי שאבד פסחו ומצאו אחר שהפריש פסח אחר והרי שניהן עומדין יקריב איזה מהם שירצה לשם פסח והשני יקרב שלמים מצאו אחר ששחט פסחו הרי זה יקרב שלמים וכן אם המיר בזה הנמצא אחר שחיטה הרי תמורה זו תקרב שלמים אבל אם מצאו קודם שחיטת זה שהפריש הואיל וזה הנמצא ראוי להקרhב פסח וראוי להקריבו שלמים כמו שביארנו אם המיר בזה הנמצא בין קודם שחיטת המפרש תחתיו בין אחר שחיטה אין תמורתו קריבה אלא תרעה עד שיפול בו מום ויביא בדמי' שלמים והנה על השגת הראב"ד שהשיג על הרמב"ם דסבירא לי' דמי שאבד פסחו ומצאו אחר שהפריש תחתיו פסח אחר והרי שניהן עומדין יקריב איזה שירצה והשני יקרב שלמים שהשיג הראב"ד שזה שיבוש אלא ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים וכן הוא במתניתן ע"ז תירץ הכ"מ דמתניתן אתיא כמ"ד בע"ח נדחין והרמב"ם פסק כמאן דאמר אין נדחין אבל זה לכאורה קשה כיון דהשני שנשאר אחר שחיטה הוא שלמים א"כ אמאי אם המיר אחר שחיטה ג"כ ירעה עד שיסתאב הא כיון דהוא שלמים גם תמורתו תהי' שלמים דמה דכתב הרמב"ם הטעם ז"ל הואיל וזה הנמצא ראוי להקריבו פסח וראוי להקריבו שלמים זהו דוקא קודם שחיטה אבל לאחר השחיטה הרי עתה הוא שלמים ואינו עומד לפסח וא"כ תמורתו דלאחר שחיטה אמאי לא תקרב שלמים ועיין שם בכ"מ ותירוצו אינו אלא על קודם שחיטה אבל אם המיר אחר שחיטה אמאי לא תקרב שלמים אכן כפי מה שכתבנו למעלה דרב אשי סובר דאף דאין בע"ח נדחין אעפי"כ בעי עקירה לתקן הדיחוי א"כ אף שאם שחט לשם שלמים נעקר שם פסח דהודחה ונעשה שלמים אבל התמורה הא המיר קודם שנעקר שם הפסח דדוקא ע"י ששוחט לשם שלמים הוא עוקר אבל קודם ששוחט לשם שלמים הרי יש על זה דין פסח שהודחה וא"כ התמורה מכח קדושה דחוי ואחר שחיטה לשם שלמים שאז נעקר הקדושה הדחוי הלא לאחר שחיטה אין שייך תמורה.

נמצא לפי זו שביארנו דאף דסבירא לן בע"ח אין נדחים אעפי"כ בעי תיקון ועקירה על הדחי' יתורץ קושית המ"ל שהקשה אמאי פסק הרמב"ם גבי עיר הנדחת דאם היו בה קדשי מזבח ימותו והא בסנהדרין מ"ז מוכיח מזה דאמרינן הואיל ואדחי אדחי וכיון דהרמב"ם פסק דלא אמרינן הואיל ואדחי ע"כ הי' נו לפסוק כיון דאקטול (וחזי צערא דקברא פורתא לרב אשי) הוו להו כפרה וליסקו לגבוה אכן לדברינו ניחא דכיון דמעיקרא היו על הקרבן פסול דזבח רשעים תועבה ונדחה הקרבן מהקרבה א"כ צריך עתה לעקור את הפסול ולהקריבו בעדו זבח כשר וא"כ אם הוא חי ועשה תשובה אז בזה שמקריבים בעדו עוקרים את הדחי' אבל כשמת דאין כפרה למתים א"כ נשאר הדיחוי על הקרבן שאי אפשר לתקנו משו"ה ימותו והא דפשיט רב יוסף ממשנה זו דאמרינן הואיל ואידחו קאי על זה דבגמ' עשה צריכותא להנך תרתי מימרות דר' יוחנן חדא בהפריש קרבן ונשחטה וחדא בהפריש קרבן דבתרויהו אמר ר' יוחנן הואיל ונדחה ידחה ועשה צריכותא דאי איתמר בנשחטה הו"א משום דאין בידו אבל בהמיר הואיל ובידו לתקן לאו דיחוי הוא ואף דאין מקריבין שהרי אין מקבלין קרבן מן המומר לעכו"ם כיון דבידו לתקנו אין זה דיחוי בעצם הקרבן ומביא רב יוסף ראי' מהא מתניתן דאף שבידו לשוב אעפי"כ הוה דחי' דאם נימא דאין זה דיחוי בודאי יקשה כיון דהוה לי' כפרה בהריגתו יסקו לגבוה דעתה אין על הקרבן דין דזבח רשעים ע"כ דאף שבידו לתקן ולשוב אעפי"כ הוה דיחוי וא"כ אף לדידן דס"ל אין בע"ח נדחין היינו דוקא היכא שבשחיטתו לשמו הוא עוקר הדיחוי אבל כשמת שאי אפשר לתקן הדיחוי דהרי אין כפרה למתים נשאר בדיחויו ופסול להקרבה משו"ה ימותו ולפי"ז יצא לנו דין חדש דאם הפריש קרבן והמיר ועשה תשובה ואח"כ מת קודם שהקריבו את הקרבן אז יהי' הקרבן פסול אף לדידן דס"ל אין בע"ח נדחין כיון דלא נעקר הדיחוי.

ועפ"י דברינו דשאלת הדיחוי הוא על הקדושה ועל הגוף על קדושת הדמים ועל גוף הקדושה ויתישב גם כן הקושי' שהקשו על הרמב"ם שפסק בפ"ד מהלכות קרבן פסח הלכה ד' דהמפריש נקבה לפסחו יראה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו פסח ואם לא נפל בו מום עד שהקריב פסחו יביא בדמיו שלמים אבל הוא עצמו לא יקרב שלמים והא בגמ' דף צ"ח מוכיח מזה ש"מ תלת דבע"ח נדחין ויש דיחוי בדמים ודיחוי מעיקרא הוי דיחוי, ונראה לי דהרמב"ם מפרש פירוש אחר בגמ' דהנה בגמ' כריתות דף כ"ח מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני הואיל ונדחה ידחה אמר רב הונא ברי' דרב יהושע ש"מ תלת ש"מ בע"ח נדחין וקדושת דמים נדחה (מדחה) ודיחוי מעיקרא הוי דיחוי מתיב רב עוקבא בר חמא המפריש נקבה לפסחו קודם הפסח תרעה עד שתסתאב וימכר ויביא בדמיו פסח ר"ש אומר הוא עצמו יקרב פסח ש"מ בע"ח אינן נידחין אמרי דבי ר' אושעיא כי אמרינן לרבנן דר"ש ס"ל בע"ח אינן נדחין והנה רש"י פירש דהקושי' מדר"ש וכבר הקשה בתוס' מה ס"ד דמקשה אדפריך מר"ש לסעיא מדרבנן.

לכן נראה לי דהרמב"ם סובר דהא דקאמר בפסחים צ"ח כל מתניתן דהמפריש נקבה לפסחו אמר רב הונא ברי' דרב יהושע ש"מ תלת אין הפירוש כמו שפרש"י ותוס' דההוכחה מדקאמר ירעה עד שיסתאב וימכר ויפנו דמיו לשלמים ולא תקרב היא בעצמה שלמים דהרי הרמב"ם גרים וכן הוא במשנה שבמשניות ויפלו דמיו לנדבה ופירש הרמב"ם בפירושו למשניות שיפלו הדמים לעולה לקיץ המזבח ולפי"ז אין הפירוש דרב הונא ברי' דרב יהושע מדייק ש"מ תלת מזה שאין הבהמה קריבה לשלמים דהרי למתניתן אין הדמים לשלמים אלא לעולה ובודאי דזה הדין דיהיו הדמים לעולה נאמר רק על הדמים לא על גוף בהמה שאינה ראוי' לפסח שיהיו הדמים לעולה דזה נא נאמר כלל ומצינו רק הלכתא באשם דדמי' לקיץ המזבח דהוי מותר אשם וכן במותר חטאת דהוו ג"כ כאשם ובהנך דהוי לכפרה כמו מותר האיפה ומותר גזירות שיש בהן דמי חטאת ועצ"ל דכיון דהקדושה הזאת חלה על הבהמה לגוף ואין לה שום אופן לקרב סבירא לתנא דכל היכא שחל קדושת הגוף ואי אפשר להקדושה שתהי' לאיזה דבר אמרינן דהדמים לקיץ המזבח ולפי"ז מה דלא אמרינן שתקרב הבהמה לשלמים לא קשה כלל דאימתי אמרינן דפסח שנדחה יהי' לשלמים זהו דוקא פסח דחוי' אבל פסח פסול דהבהמה נקבה לפסח הוא פסול לא חל על זה דין שיהי' הפסח לשלמים דאין פסח פסול נעשה שלמים אף לדידן דס"ל בע"ח אינן נדחין רק השאלה על הדמים שהדמים ע"י מום שנפל בהבהמה ופודין אותה שאז ע"י הפדיון מסתלק הפסלות אם נימא בע"ח אינן נדחין א"כ קדושת הפסח שחלה על הבהמה הוי קדושה ואילו הי' בציור שהנקבה תתהפך לזכר היתה יכולה לקרב א"כ חל על הבהמה קדושת פסח וא"כ יש גם בהדמים קדושת פסח א"כ אם נפלו מום בהבהמה ונפדית שאז מסתלק מהדמים פסול מה שהיא נקבה אז הדמים ראוין לפסח ולאחר הפסח לשלמים וא"כ אמאי אמר במתניתן יפלו הדמים לנדבה שהיינו לקיץ המזבח לעולות ע"כ דבע"ח נדחים וקדושת הדמים נדחה ודיחוי מעיקרא הוי דיחוי ולא חלה על הבהמה כלל קדושה לפסח שאף שאמרה התורה מדחזיא לדמי חלה קדושת הגוף היינו דוקא היכא דראוי אבל היכא דהקדושה דחוי' מעיקרא ולא הי' קדושת פסח לא לגוף ולא לדמי רק קדושת הגוף בלי שום קדושה לקרבן שם אמרינן דמותר מקדושה שאין עלי' שם אזלא לנדבה לקיץ המזבח דילפינן ממותר חטאת ואשם דלמאן דס"ל בע"ח נדחין א"כ האשם גופא אין ראוי לעולה ולדידי' בודאי אף אם ניתק לרעי' ויקרבו לעולה יהי' פסול א"כ מה דאמרה התורה מותר אשם יפול לנדבה משום דהוי קדושה לכפרה וכפרה אי אפשר הוי הדין על הדמים שהמה מקדושה לכפרה שאי אפשר להיות לכפרה יפלו לקיץ המזבח ה"נ אם נתקדשה הנקבה לפסח שאי אפשר להיות פסח, הקדושה על הדמים לקיץ המזבח אבל למאן דס"ל בע"ח און נדחים. חל קדושת הפסח על הדמים. וצריך להביא שלמים מהדמים, א"כ בכריתות פריך אדרבה מדרבנן דהרי בברייתא איתא דאם הקדיש נקבה לפסח קודם הפסח תרעה עד שתסתאב ותמכר לדמי פסח ואם נימא דבע"ח נדחין א"כ הא על הדמים לא חל כלל קדושת הפסח ואמאי תמכור לדמי פסח דאין קדושת הפסח שבהנקבה נדחתה רק מטעם הפסלות וכיון שנפל מום ופדאו הדמים דאזל הפסלות נשאר הקדושה שהי' על הבהמה וא"כ תקשה מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו ואח"כ העני אמאי אמרינן הואיל ונדחה ידחה הא חזינן דהקדושה שהי' על הנקבה לא נדחתה מקדושת פסח וע"ז משני אמרי דבי ר' אושעיא כי אמרי לרבנן דר"ש ס"ל בע"ח אינן נדחים, ועיין בש"מ שמחק הגירסא וצריך לומר ור"ש, לכן סובר הרמב"ם דגרסינן הא ר"ש פירוש רבנן דברייתא כר"ש ס"ל בדין זה דבע"ח אינן נדחים וכמו דבפסחים צ"ח קאמר ג"כ רב אשי אמר כו' ור"ש היא דאמר אין בע"ח נדחין א"כ ה"נ אמר דרבנן דר"ש כר"ש סברו דבע"ח אין נדחין משו"ה אם הפריש נקבה לפסחו ירעה ויהי' הדמים לפסח נמצא דהרמב"ם דפסק דבע"ח אין נדחין פסק כברייתא דיביא בדמיו פסח דלא כמתניתין דאמרה יפנו הדמים לנדבה לקוץ המזבח, דמתניתן ס"ל בע"ח נדחין, והדמים יפלו לקיץ המזבח. דלא חל כלל קדושת הפסח על הדמים אבל הרמב"ם פסק אין בע"ח נדחין משו"ה יביא בהדמים פסח. ובהאי סוגיא דפסחים צ"ח גרסינן וש"מ יש דיחוי בדמים, פירוש דזה חידוש: דאף הדמים נדחין. מלהביא בהם פסח או שלמים, אבל בדר' יוחנן גבי בהמה של שני שותפים לא גרסינן יש דיחוי בדמים דהא ר' יוחנן לא אמר מה יעשו בהדמים של בהמה זו כשתומם. וע"כ הגירסא שם וש"מ קדושת דמים מדחה, היינו שזה שיש על הבהמה קדושת דמים מדחה שאי אפשר להקריבה שוב מצאתי שכן מפורש בפירוש הר"ח שרב הונא ברי' דרב יהושע מביא ש"מ דבע"ח נדחין כו', הוא מהא דקתני במתניתין, יפלו הדמים לנדבה ולא קתני יביא בדמיו שלמים. מפורש כמו שביארנו.

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה