אור ברסלב
לבוש מרדכי על זבחים סימן א - לדף ב

לבוש מרדכי על זבחים· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן א - לדף ב

סוגיא דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן

כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, ואיתא בגמרא דדוקא שלא לשמן אבל בסתמא עלו לבעלים לשם חובה. אכן הרמב"ם כתב בפ"ד מהלכות מעשה הקרבנות הלכה יוד ז"ל ואם שחט ועבד שאר עבודות סתם ולא חשב כלל בעולה ובשלמים הרי הן כשרים ועלו לבעלים לשם חובה. וכבר תמה הכ"מ דמשמע מדבריו דוקא בעולה ושלמים כשר בסתם והא ליתא דבכולהו סתמן כלשמן דמי, ומה שתירץ הלח"מ דהרמב"ם רבותא נקט בעולה ושלמים משום דזבח תודה שלמיו איירי בשלמים, דחוק מאד דא"כ הי' להרמב"ם לומר רק בשלמים. ועוד הא עכ"פ להלכה חזינן דלענין מחשבות חמור חטאת ופסח מעולה ושלמים דשלא לשמה בהן פסול לגמרי ואיך יאמר הרמב"ם דעולה ושלמים הוי יותר רבותא שכשר בהן. עכ"פ בודאי דהרמב"ם מדייק דדוקא בעולה ושלמים. ויש להקשות עליו מדברי הגמ' דרצה להוכיח דזבחים בסתמא כשרין ממתניתן דכיצד לשמן ושלא לשמן לשם פסח ולשם שלמים. טעמא דאמר לשם פסח ולשם שלמים הא לשם פסח וסתמא כשר, ואם נימא דגבי פסח בסתמא לא עלו לבעלים לשם חובה א"כ ע"כ לשם פסח וסתמא כשר רק הקרבן אבל לא עלה לבעלים לשם חובה א"כ איך נוכל לילף דזבחים בסתמא עלו לבעלים דילמא לגבי זה דלא עלו לבעלים שוים פסח ושארי קרבנות, עוד קשה דהא האי דינא דבסתמא עלו לבעלים לשם חובה ילפינן לקמן מהא דאמר ר' יוסי אף מי שלא היה בלבו לשם אחת מכל אלו ואי סלקא דעתך סתמא פסול קיימו בי"ד ומתני מילתא דמפסל בי', ולקמן בגמ' דף מ"ו איתא אמר רב יהודה אמר רב חטאת ששחטה לשם עולה פסולה לשם חולין כשרה כו' מתיב רבה אמר ר' יוסי אף מי שלא הי' בלבו לשם אחד מכל אלו כשר שהוא תנאי בי"ד טעמא שלא הי' בלבו כלל הא הי' בלבו לשם חולין פסול אמר לו אביי דילמא לא הי' כלל כשר ומרצה הא הי' בלבו לשם חולין כשר ואינו מרצה, הרי דאם לא הי' בלבו כלל כשר ומרצה והא במתניתן איתא ג"כ החטאת והאשם לשם חטא ואעפי"כ אמר ר' יוסי דאף מי שלא הי' בלבו כלל כשר ומרצה, ואין לתרץ עפ"י דברי התוס' בדף ב' בד"ה קיימי בי"ד ומתני, שפירש דהפירוש שלא הי' בלבו כלל היינו דעכ"פ הי' בדעתו וחישב בלבו למה שדינו להיות. ובכה"ג אף בחטאת כשר ועלה לבעלים לשם חובה, דדברי התוס' הוא רק לס"ד אבל למסקנא דמוכיח דקיימי בי"ד ומתני וע"כ דסתמא כשר ומרצה, ואין לומר דקושית הגמ' רק אם יהי' פסול לגמרי אבל מה שלא ירצה לא קשה לו, דא"כ תקשה מאין מוכיח דבסתמא ענו דילמא בסתמא בין בחטאת בין בשארי קרבנות כשר ולא עלו, ובודאי דזה דוחק לומר מדבחטאת כשר בשארי קרבנות עלו, דמנלן זה דילמא לגבי זה דלא עלו בסתמא שוה חטאת ושארי קרבנות, אכן לכאורה מוכח כהרמב"ם, דהרי בדף ג'. סבר דמשו"ה חטאת ששחטה לשם חולין כשרה, משום דהוי כסתמא, וא"כ תקשה הא מוכח ממתניתן דדוקא אם לא הי' בלבו כלל כשר ומרצה, הא הי' בלבו לשם חולין היינו דהי' בלבו, שאין עושה לשם ששה הדברים, כשר ואינו מרצה וכיון שלשם חולין יש דין דסתמא א"כ ע"כ דסתמא נמי כשר ואינו מרצה, ואף דשם קאי בגמ' אליבא דמסקנא דהטעם דילפינן מקרא דחולין אין מחללין קדשים, אבל תקשה להס"ד אמאי לא מקשה מגמ' דלקמן ומגמ' זו מוכח דדוקא מר"א מקשה ולא מדרבנן.

ולישב זה נראה לי, דהנה לכאורה משמע דעתה יש תנאי בי"ד דלא לימא לשמו דילמא אתי למימר שלא לשמו, א"כ עתה אין מצוה שיחשוב לשם הששה דברים שמא יטעה, דמה בדבור אפשר שיטעה, מכש"כ במחשבה, וא"כ תקשה דברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות מעשה הקרבנות הלכה י"א ז"ל וצריך שתהי' מחשבתו בשעת שחיטת העולה לשם ששה דברים לשם הזבח כו' ואם שחט סתם כשר כמו שבארנו והשוחט חטאת ואשם צריך שתהי' מחשבתו לשם אותו החטא שבא עליו, ואפשר שסובר הרמב"ם דרבנן ור' יוסי פליגי בזה, אם צריך שתהי' מחשבתו לזה, דרבנן לא סבירא להו התנאי בי"ד דלא לימא, והלכה כחכמים, ואף דמוכיח מר' יוסי דבסתמא כשר משום דמדר' יוסי נשמע לרבנן דבזה אם מסתמא כשר לא נחלקו, אכן בפירוש המשניות איתא שהלכה כר' יוסי, אמנם בפירוש המשניות הרמב"ם מפרש שהת"ק ס"ל דצריך שיחשוב בעל הקרבן ג"כ באלו הששה דברים ור' יוסי פליג ואמר שתנאי בי"ד שאין הולכין אלא אחר מחשבת העובד בלבד, ולפיכך דברי האומר בעלים מפגלין נדחו. ולכאורה פירושו נסתר מגמ' דילן דמוכיח דבסתמא כשר והכי הא קאי בשוחט ואעפי"כ אמר דתקנו דלא לימא לשמו.

ונראה לי דאדרבה מוכח כפירוש הרמב"ם דאם נימא דהפירוש בדברי ר' יוסי שתנאי בי"ד הי' שהשוחט והכהן לא יאמרו לשמו דילמא השוחט והכהן ואמרו שלא לשמו, א"כ מאי מסיק שאין המחשבה הולך אלא אחר העובד מאי ענין זה לזה.

[הנה מפרש הא דאין מחשבה הולכת אלא אחר העובד, הלכך אי אמר (כהן) שלא לשמו אע"ג דבעלים אמרי לשמו לאו מידי הוא דלאו בדידהו תליא מילתא והדבר תמוה, דא"כ מאי אמר דאין מחשבה הולכת אלא אחר העובד דאף אם הי' הולכת מחשבה אחר הבעלים, ג"כ אם הכהן מפגל פיגולו פיגול, דהא בגמ' קאמר, מתניתן דלא כהאי תנא, דא"ר אלעזר ב"ר יוסי שמעתי שהבעלים מפגלין ואטו ר' אלעזר ב"ר יוסי סבר, דכהן אין מפגל, אלא ראב"י סבר דשניהם מפגלין הבעלים נמי והכהן בודאי, א"כ למה אמר אין מחשבה הולכת אלא אחר העובד אף אם מחשבה הולכת אחר בעלים גם כן, אעפי"כ אם הכהן אמר שלא לשמו פוסל אף אם הבעלים אמרו לשמו].

גם קושית התוס' בדף ב', ד"ה וקיימי שהקשו ז"ל יש תימא למה לו להאריך כל זה הא בהדיא אמר סתמא כשר, דמשו"ה הוכרחו בתוס' לתרץ דמי שלא הי' בלבו היינו שלא אמר בהדיא לשם אחד מכל אלו אבל חישב בלבו למה שדינו להיות, דס"ל להרמב"ם שזה דחוק, לכן מפרש הרמב"ם דכולה מתניתן אזלא לגבי הבעלים שדין הוא שהבעלים צריך להביא קרבן לשם כל הדברים הללו. וע"ז אמר ר' יוסי שתנאי בי"ד שהבעלים לא יאמרו כלום בשעת הקרבת הקרבן אחרי שאין מחשבה הולך אלא אחר העובד, משו"ה תקנו שהבעלים לא יאמרו כלום שאף אם בלב הבעלים לא היה כלום הקרבן כשר ומשו"ה תקנו שלא יאמר. ולמה תקנו שלא יאמר מה איכפת לנו אם יאמר ע"ז מפרש בגמ' דחששו שאם הוא. שאיננו כהן, לא יהי' זהיר בדבורו והוא יאמר שלא לשמו ימשוך הכהן אחר דבורו והוא יאמר כמותו וזהו הפירוש, דלא לימא הבעלים, והכהן שהוא זריז. לא יטעה. אם לא יטעוהו הבעלים, ולפי זה מזה שלא הי' בלבו כשר אין ראי' כלל דבסתמא כשר דהרי אפשר לומר דקאי רק על הבעלים אלא דבגמ' מוכיח אם נימא דבסתמא פסול היינו אם השוחט והכהן עבדו בסתמא פסול, א"כ איך תקנו שלא ואמרו הבעלים כלום משום דילמא גם הכהן ימשך אחר דבורו א"כ הלא יש לחשוש פן ימשך הכהן אחר זה שהבעלים לא אמרו כלום ואז יופסל בשביל זה ע"כ דאם אירע שהכהן ג"כ לא אמר כלום היינו ששחט ועבד את העבודות בסתמא כשר, אבל אם היו הבעלים אומרים אז חששו בי"ד פן יאמר שלא לשמו והכהן יומשך אחר דבורו וג"כ ואמר שלא לשמו ואז יהי' פסול, ולפי המסקנא הא דאם לא הי' בלבו קאי בין על הבעלים בין על הכהן.

והנה הרמב"ם כתב בפט"ו מהלכות פסולי המוקדשין הלכה י"א שאם שינה לשם חולין הפסח פסול, שנאמר ואמרתם זבח פסח, וכבר תמה הכ"מ וכתב שאפשר הטעם משום דכתוב בי' לה' והוא תמוה דהא גבי איל ג"כ נאמר ועשה איל זבח שלמים לה' ומזה ילפינן דבעי שיעשה זבח שלמים. א"כ גבי שלמים נימא שלשם חולין פסול.

אכן לדידי נראה לי טעמא דהרמב"ם, דהנה אמרינן בגמ' דלשם חולין הוי כמו סתמא וטעמא דסתמא כשר איתא בגמ' משום דסתמא לשמה קאי, והנה בפסחים דף ס' איתא אמר רבא פסח ששחטו בשאר ימות השנה לשמו ושלא לשמו כשר דהא סתמא לשמו קאי ואפילו הכי כי שחיט לי' שלא לשמו כשר אלמא אתי שלא לשמו ומפיק לי' מלשמו כו' א"ל מידי אירא בשלמא התם כמה דלא עקר בשחיטה סתמא לשמו קאי אלא הכא לאוכליו קאי דילמא ממשכי הני ואתא אחרינא ומימנא עליו, דתנן נמנין ומושכין ידיהן עד שישחט א"כ בפסח אם ושחוט סתמא או לשם חולין הא לא נשחט לאוכליו אלא דהו' אפשר לומר דחשב לחולין ויאכלהו בתורת חולין לזה ילפינן מקרא דזבח פסח הוא לה' שצריכין שישחוט לשם אוכליו שאוכלין בתורת פסח דהרי סתמא לאו לאוכלין קאי ולפי זה מיושב קושיתנו שהקשינו כיון דסתמא בפסח פסול א"כ איך רצה להוכיח משחטו לשם פסח ולשם שלמים דסתמא כשר הא בפסח סתמא פסול, אכן לדברינו, אילו הי' סתמא פסול גם בשארי קרבנות בודאי דגם בפסח הי' פסול לשם פסח וסתמא אבל כיון דאין הפסול אלא מטעם דלא נשחט לשם אוכלין וסתמא לאו לאוכלין קאי אכן אם אמר לשם פסח וסתמא הא הוי כמו לאוכליו ושלא לאוכליו דכשר א"כ מוכח דסתמא לא הוי פסול בקדשים.

והנה הא דבעינן שבשעת שחיטה ישחוט למנויו דבזה היינו ע"י כונתו נעשו מנוין יש להסתפק אי צריך דוקא שבכל השחיטה תהי' למנוין או דדי שבשעת שחיטה יעשה אותם למנוין אף במקצת השחיטה דדין הוא רק במכסת היינו בשעת שחיטה תכסו.

ונראה לי מוכח מגמ' דפסחים דף ס"ג דאיתא שם. סיפא דאמר סימן ראשון לערלים סימן שני למולים דבסימן ראשון הא לא פתיכי בי' מולין ור"מ לטעמי' דאמר מפגלין בחצי מתיר ורבנן לטעמייהו דאמרי אין מפגלין בחצי מתיר, ע"כ, ואם נימא דבעי דוקא שע"ו כל השחיטה יהיו מנוים על הפסח א"כ לרבנן אמאי כשר הא נעשו מנוים על הפסח רק הערלים שהיו מנוים בתחילת השחיטה וא"כ נשחט הפסח רק לערלים, ע"כ דמשום מנוין אף אם נמנו במקצת השחיטה כשר וא"כ הפסול רק משום זה דתחילת השחיטה היתה לערלים, וערלות פוסלת, משו"ה לרבנן דאין מפלגין בחצי מתיר הקרבן כשר, ומשו"ה אם אמר לשם פסח וסתמא או לשם סתמא ופסח כשר דהרי נשחט למנויו וסתמא אין פוסל בקדשים אבל אם כל השחיטה היתה בסתמא הרי לא נעשו מנוין ואז הפסח פסול דלא נשחט למנויו.

ועי"ז שבארתי דסתמא כשר רק היכא דהעבודה בעצמה מועלת משא"כ היכא דבעי שעוד הוא יעשה. יתישב מה שכתב הרמב"ם בפ"א מהלכות פרה אדומה הלכה ט' דפרה שנשחטה לשם חולין תפדה ואינה מכפרת ועיין בכ"מ שתמה על זה דהא אין צריכה כפרה ואי משום דחטאת קריא רחמנא הא חטאת שנשחטה לשם חולין כשרה, אכן כפי שבארנו בתשובה אחת לישב קושיות התוס' בע"ז כ"ג. סתירות הגמ' דפרה קדשי בה"ב ואעפי"כ פוסלין בה פסולי קרבן וביארנו דפרה כל זמן שלא נשחטה היא קדשי בה"ב ומשו"ה מותר לגוזזה מה"ת ואינה עושה תמורה דאין תמורה לקדשי בה"ב אכן דין פרה אדומה שהשחיטה עושה אותה לחטאת דמשו"ה אם עשה מלאכה. במקצת השחיטה כיון דבעינן שכל השחוטה תעשה אותה לחטאת. וכיון שנעשות מלאכה במקצת לא נעשית לחטאת. וכן כל הפסולין שבקרבנות כמו רובע ונרבע וטריפה ויוצא דופן פוסלין בה שהרי ע"י פסולין האלו אי אפשר שתעשה לחטאת, ולפי זה אף דבחטאת ששחטה לשם חולין כשרה התם כבר חטאת היא א"כ סתמא העבודה עושה אותה לחטאת ולשם חולין כיון דגלי קרא דאין חולין מחללין והוי כסתמא העבודה מקדשם קדושת חטאת היינו קרבן לחטאת (דבתחילה הי' עלי' רק קדושת פה לחטאת והדין הוא שצריכה שתוקדש ע"י שחיטה קדושת קרבן לחטאת וכמבואר זה אצלינו בחידושינו לב"ק מהדורא תנינא בסוגיא דמפגל) אבל פרה אדומה דהיא עדנה קדשי בה"ב א"כ אם לא חשב שהשחיטה תעשה אותה הרי לא נעשית חטאת משו"ה לא חל עלי' קדושת הגוף ותפדה.

אלא דיקשה עדנה מחטאת דהרמב"ם כתב רק בעולה ושלמים כשר סתמא, משמע דבחטאת ואשם פסול סתמא והא במתניתן איתא אף מי שלא הי' בלבו איתא ג"כ החטאת והאשם והרי מוכח דאף בחטאת ואשם כשר סתמא, והנה הלח"מ כתב בפ"ד מהלכות מעשה הקרבנות בהלכה י"א דמדכתב הרמב"ם אחר שכתב שצריך שתהי' מחשבתו לשם הששה דברים ואם שחטו סתמא כשר ע"כ דסובר הרמב"ם דכל הני אם שחט שלא לשם אחד מהם דאינו כשר להעלות לבעלים לשם חובה, והדברים תמוהים דאיך יסבור הרמב"ם כן דהא מחשבה אין מועלת אלא אם חשב בהנך עבודות דמעכבי כפרה והרי הקטרות לשם ריח לאפוקי כבבא ולשם אישים הא אינהו באימורין דאף אם לא הוקטרו אימורים כשר והרי אם חשב שיקטירוהו פסולים או טמאים כשר והא דפוסל במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו אף באימורים הוא משם קרא דאם האכל לא מדין עבודה והרי אף אם חשב להאכיל לכלבים פסול. ומה שתמה על הרמב"ם שכתב ואם שחט סתם כשר לא אדע מה שנה הרמב"ם ממתניתן הא אם נבוא לדייק הלא גם במתניתן אפשר להקשות כן דקתני אם לא היה בלבו כשר הא אם הי' בלבו שלא לשם אחד מהנך ששה דברים יהי' פסול, ועכצ"ל דלא קשה דבמתניתן קתני רק דבסתמא בכל גווני כשר. אבל אם היה בלבו יש שפסול כגון לשם זבח ולשם זובח ולשם השם. דבודאי אם יחשוב שלא לשם השם הוא פסול מחשבה דהרי אין זה קרבן כלל אבל ביתר הדברים אף אם הי' בלבו כשר. וא"כ כמו במתניתן כן המה דברי הרמב"ם.

ובזה תמוה ג"כ קושית הליקוטי הלכות על הרמב"ם דסובר דבשארי קרבנות עולה לשם חולין עלו לבעליו לשם חובה והא בהאי מתניתין קאי נמי בשארי קרבנות ובעולה הא בודאי מיירי, וע"ז קאמר ר' יוסי דמי שלא הי' בלבו כשר ומרצה הא הי' בלבו אינו מרצה אף בעונה, אכן הדברים תמוהים דא"כ יקשה מלשם ריח ומלשם אישים דנימא ג"כ דאם שחט שלא לשם הנך יפסול או נא יענה ועכצ"ל כמו שביארנו דבסתמא היינו אם לא הי' בלבו כשר בכל גווני אבל אם הי' בלבו יש שפסול א"כ אפשר דגם בשחט לשם חולין, בשארי קרבנות כשר ומרצה, ולא נקט הי' בלבו משום חטאת. ואין להקשות דא"כ מאי ראי' דאם הי' בלבו בחטאת כשר ואינו מרצה דילמא כשר ומרצה ולא נקט הי' בלבו דהרי אם הי' בלבו שינוי בזבח ולשם זובח הרי פסול, אכן באמת קושית הגמ' רק מזה דלמה נקט שלא הי' בלבו לתני אף מי שהי' בלבו שלא יהי' לשם כל אלו היינו לשם חולין אבל אם יחשוב בפירוש שינוי מחטאת לשם עולה פסול, ומעולה לשם חטאת לא עלו לשם בעלים, וקושית הגמ' רק דלתני, מי שהי' בלבו שלא יהי' אחד מכל אלו היינו לשם חולין ומשני משו"ה לא קתני דאז בחטאת אינו מרצה ונקט שלא הי' בלבו כלל דאז בכולהו גווני כשר ומרצה, אלא דלפי זה יקשה באמת מנא ליה להרמב"ם לחדש, דאם שחט על מי שמחויב עולה כשר ואינו מרצה. דלפי דברינו אזל תירוץ הליקוטי הלכות, דהרמב"ם מוכיח מדנזכר במתניתן לשם זובח וע"ז אמר אף מי שלא הי' בלבו דאם הי' בלבו לשם מי שהוא אינו מרצה, דלפי דברינו אין זה ראיה כלל, דעיקר קושית הגמ' לתני מי שהי' בלבו שלא לשם אחד מכל אלו דהיינו לשם חולין וזה אי אפשר לשנות משום חטאת לשם חולין וא"כ אפשר דאם שחט על מי שמחויב עולה. כשרה ומרצה, ומאין הוציא הרמב"ם דינו.

ונראה לי. דבאמת צריך עיון דין הגמ' דבחטאת לשם חולין כשר ואינו מרצה מאין לו הדין הזה. דהא ילפינן דחולין אין מחללין קדשים. ואם נימא דחילול לא שייך אלא אם יפסול הקרבן אבל מה שלא עלה לבעלים לשם חובה אין זה חילול ולא נוכל לילף מקרא דאין חולין מחללין קדשים א"כ נימא דגם בעולה לשם חולין כשר ואינו מרצה.

ונראה לי דהנה הרמב"ם בפי"ג מהלכות פסוה"מ ובפרק ט'. כתב דאם שחט עולת ראובן לשם שמעון לא עלו לבעלים לשם חובה, כדין שינוי בעלים, והרי רב אשי אמר בפירוש שוחט שלא לשמו כשר כו'. ופסול דשינוי בעלים הוא דוקא. בשוחט ע"מ לזרוק לשם פלוני. וכן איתא בדף ד'. מה לשינוי קודש: שכן פוסל בד'. עבודות. וכבר תמהו על זה, ונראה לי דהנה בליקוטי הלכות הקשה דהנה ר"י אמר דילפינן דמחשבין מעבודה לעבודה, ממחשבת פיגול ורב אשי מייתי מק"ו. והנה בגמ' אמר צריכה דאי אתמר בהא בהא קאמר ר"ל אבל פנים מפנים ילפינן, ואי אתמר בהא, בהא קאמר ר' יוחנן אבל חוץ מפנים לא ילפינן. משמע דאי ס"ל דילפינן חוץ מפנים מכש"כ דילפינן פנים מפנים. וא"כ כיון דתניא כותי' דר' יוחנן בחולין ל"ט. דשוחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו"ם, דאסורה א"כ ק"ו דילפינן פנים מפנים: דשחט לשמה לזרוק דמה שלא לשמה דפסולה וא"כ למה אמר דהדר רבה מק"ו דרב אשי, לימא דהדר בי' מכח בריתא ותירץ דרבה לא ידע הברייתא ורב אשי בא לפרש אליבא דר' ירמי' שאמר שיש לסייע לר' יוחנן מק"ו (היינו דר' ירמי' ג"כ לא ידע הברייתא) וכמובן זה דוחק גדול.

אכן לדידי נראה, דעתה דקאמר מה לפיגול שכן כרת. א"כ אין ראי' כלל מדין דשחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו"ם דאסורה לדין דשחטה לשמה לזרוק דמה שלא לשמה דאפשר משו"ה לא ילפינן מפיגול לדין דשלא לשמה, דמה לפיגול שכן כרת וא"כ בשחיטה לזרוק לעכו"ם דג"כ יש איסור כרת על המחשבה, אף שאין איסור כרת על האכילה ילפינן ממחשבת פיגולו דעושה איסור כרת על האכילה כיון דתרויהו אית בהו איסור כרת. והא דאיצטריך לילף לענין מחשבת שלא לשמה. בשחט לזרוק דמה שלא לשמה מפיגול. הוא דיש לעיין אי הא דאם שחט לשמה לזרוק דמה שלא לשמה, לר"י דפוסל אם הטעם דאם חשב בשחיטה על הזריקה. עי"ז נעשה פסול בהזריקה, דהזריקה שוב לא תכשר או דהפסול בשחיטה גופה. דמשחיטה כזו אין הזריקה כשרה, ונראה לי דבודאי הפסול בהשחיטה עצמה, דאם נימא, דהשחיטה לא נפסלה ורק הזריקה לא תותר א"כ איך ילפינן. לאם חשב לזרוק דמה לעכו"ם. הא התם אסורה, אף שלא זרקו ועכצ"ל, דהפסול בעצם השחיטה אכן כל זה, אם נימא דאין מחשבין מעבודה לעבודה, אז מה שחשב על הזריקה, איננה פסול בהשחיטה, דעיקר דיני פסול בשחיטה, צריך שתהי' כדיני שחיטה לא מה שנוגע לזריקה, ולפי זה רב אשי אמר ק"ו היינו דאיך תימא, שאם שחט לשמה לזרוק דמה שלא לשמם כשר, ע"כ דמחשבות שבשחיטה, אין פוסל את הזריקה וא"כ אם ישחוט שלא לשם אין פוסל הזריקה (אם נימא דאין מחשבין) אעפי"כ בשחט לזרוק שלא לשם בעלים פוסל ע"כ דאמרה התורה שמחשבת השחיטה פוסל את הזריקה א"כ ק"ו בשינוי קודש: שיפסול את הזריקה א"כ ילפינן בשחט לשמה לזרוק דמה שלא לשמה דפסול הקרבן אלא דאז נאמר דהפסול בהזריקה, וא"כ כיון דילפינן מק"ו שהקרבן פסול שוב ילפינן מחשבת פגול שהפסול בשחט לשמה לזרוק דמה שלא לשמה הוא בהשחיטה עצמה. ולא שייך להקשות מה לפגול שכן כרת, אלא קודם שידעינן שאסור, אבל כשידעינן שאסור. מק"ו דרב אשי ממילא ילפינן מפיגול דפסול המחשבה בשחט לשמה לזרוק שלא לשמה הוא בהשחיטה עצמה, א"כ מה שאמרה התורה בשינוי בעלים, בשחט לזרוק לשם מי שאינו בעלים: הוא ג"כ הפסול בהשחיטה עצמה. ממילא באנו לדון דפסול שינוי בעלים הוא אף בהשחיטה והא דאמר רב אשי בשוחט שלא לשמו דכשר הוא קודם שילפינן. דמחשבין מעבודה לעבודה והא דקאמר מה לשינוי שכן ישנו בארבעה עבודות הוא כמו דקאמר מה לשינוי קודש שכן פסולו בגופו דהכונה שהחילוק בהפסול. ה"נ פסול דשוחט שלא לשם בעלים. הפסול משום דשחיטה כזו עוקרת, שלא יהי' כפרה לשם בעלים מקרבן זה. אבל שינוי קודש. הפסול בעצם שחיטה שלא נעשה הקרבן לשם זבח זה, ויהי' נ"מ לדינא ג"כ, דאם שחט או הלך או קיבל. שלא לשם בעלים. או שחישב לזרוק שלא לשם בעלים פסול אבל אם ישחוט ע"מ בשעה שיקבל יחשוב, שלא לשם בעלים כיון דעיקר הפסול מצד הכפרה, שאין תלוי בקבלה בכה"ג וכשר משא"כ בשינוי קודש אם יחשוב בשחיטה, ע"מ לקבל שלא לשמו יהי' פסול, כיון דהחסרון מצד עצמו. משא"כ שחט ע"מ לקבל. שלא לשם בעלים. כיון דאין הפסול מצד עצם הקבלה בכה"ג אין פוסל מעבודה לעבודה.

ואפשר דהאי דינא. אי פוסל בשוחט שלא לשם בעלים ולא חשב לזרוק שלא לשם בעלים, תלוי בפלוגתא דלישנא קמא ולישנא בתרא דרבא בשוחט חטאת דם לשם חטאת חלב, דבגמ' איתא. דרב אחא ברי' דרבא אמר כולו לפסול מאי טעמא אותה לחטאת לשם אותה חטאת, אכן הרמב"ם כתב דפסול דכתיב על חטאתו שתהא הכפרה לשם אותה החטא, והנה בליקוטי הלכות כתב דיליף זאת הרמב"ם ממשנה דכריתות דף כ"ז. דאיתא שם שלא יביאנו מחטא על חטא, מקרא דקרבנו על חטאתו, אלא דהקשה, א"כ לישנא קמא דרבא ורב יוסף בר אמי יפלוג על ברייתא מפורשת, וכתב לולי דברי הרמב"ם והתוס' הי' אומר דשם הסוגיא דכריתות מיירי לענין הבעלים דאם הביאו הבעלים על חטא אחר הרי הבעלים אומר לא יתכפר לי חטאתי, דגם רבא מודה לאבא דלא כיפר היינו במבעט.

אכן לדידי נראה. דגם הרמב"ם סובר דסוגיא ההיא דכריתות לענין הבעלים, שאם הבעלים אין רוצים שיתכפר על החטא, אין מכפר ולא מטעמא דמבעט, דאפשר שאין זה ענין כלל למבעט, אלא הטעמא דהרי בחטאת קי"ל דבעינן רצונו, גם בשעת כפרה. וכדאיתא ברמב"ם פרק י"ד. מהלכות מעשה הקרבנות הלכה יוד. ז"ל חטאתו ועולתו ואשמו ושלמיו של פלוני עלי אם רצה אותו פלוני הרי זה מניחו להקריבן על ידו ומתכפר לו. רצה בשעת הפרשה ולא רצה בשעת הקרבה אלא חזר בו בעולה ושלמים מקריבין ומתכפר לו בהן אעפ"י שאינו רוצה עתה שהרי רצה בשעת הפרשה אבל בחטאת ואשם לא נתכפר עד שירצה מתחילה ועד סוף. עכ"ד הרמב"ם הרי דבחטאת הכפרה הוא עוקר בקרבן. בעולה ושלמים דדרון הוא אין הכפרה עוקר בהקרבן דהרי עולה דורן הוא, א"כ עיקר דבעינן רצונו הוא על הפרשה והבאה, אבל הקרבת הקרבן אין תלוי ברצונו אבל בחטאת דעיקר בא לכפר א"כ קרא דלרצונו קאי על כל מעשה הקרבה ודקדק הרמב"ם דבעינן רצונו מתחילה ועד סוף דכיון דבעינן שיהי' כפרה בזריקה ואם בשעת השחיטה לא הי' רצונו שיתכפר לו. ממילא הוא חסרון שלא תעלה הזריקה, והא דהביא הרמב"ם קרא דעל חטאתו לא כיון כלל הרמב"ם לקרא דקרבנו על חטאתו אלא קרא דוכפר עליו הכהן על חטאתו שיהי' הכפרה לשם אותה החטא וכמו דלגבי בעלים דרשינן על חטאתו שיהיה הקרבן לשם אותו החטא כן במעשה כהן בזריקה דרשינן על חטאתו שתהי' הזריקה דוקא על אותה החטא וע"ז לא פליג לישנא קמא דרבא דאם יזרוק על חטא אחר הוי שינו כמו עם יזרוק לשם בעלים אחרים דבהאי קרא דוכפר עליו דילפינן ממנו דבעינן הזריקה לשם בעלים בהאי קרא גופא כתיב על חטאתו שתהי' הזריקה לשם אותה החטא. אלא דלישנא קמא דרבא סובר כיון דהאי דינא הוא על הזריקה א"כ בשחיטה אם חשב לשם חטא אחר ולא חשב לזרוק על חטא אחר כשר ודוקא בשוחט שלא לשם בעלים ולא חשב על הזריקה כשר, אכן רב אחא ברי' דרבא סובר כיון דבכפרה היינו בשעת הזריקה בעינן דוקא על אותה החטא, שהרי נאמר הכהן על חטאתו א"כ גם בשחט על חטא אחר: ג"כ פסול. יליף זאת רב אחא ברי' דרבא מקרא דושחט אותה לחטאת אבל כיון דהרמב"ם הביא קרא דעל חטאתו, עכצ"ל דהי' זאת בגרסת הרמב"ם בגמ' או דסובר הרמב"ם דע"כ אין לפרש, דהלימוד מאותה לחטאת, שתהא השחיטה לשם אותה החטאת דהרי קרא דאותה איצטריך ללמוד, דאותה שלא לשמה פסולה משא"כ בשארי קרבנות, וכמו שהקשה בתוס'. אלא דכונת הגמ' דאף שאם שחט לשם חטא אחר פסול, כיון דהזריקה בעינן לשם אותה החטא, ממילא אם ישחוט על חטא אחר פסול, אבל בשוחט סתם לשם חטאת אמרינן סתמא לשמה קאי והזביחה עושה לשם אותה חטא, ומאי דאמר רב אחא ברי' דרבא הוא להוציא מלישנא קמא דיליף מדכתיב לחטאת, סתם, אף בשוחט חטאת דם לשם חטאת חלב כשר שהרי חטאת לשם חטאת נשחטה בא רב אחא ברי' דרבא ומפרש דבסתמא אם שחט סתם לשם חטאת הזריקה עושה לשם אותה החטא דסתמא לשם אותה החטא קאי אבל זה דוקא שיהיו העבודות לשם אותה החטא מקרא דהכהן על חטאתו והיינו דרב אחא ברי' דרבא סבירא לי' דכיון דאם זרק בשינוי בעלים או חטא אחר פסול, גם בשחטו בשינוי בעלים או חטא אחר אף שלא חשב על הזריקה פסול, ולפי"ז בפשטות יש לישב מה שהרמב"ם פסק דשינוי בעלים פוסל בשחיטה אף שלא חשב על הזריקה אף שאמר רב אשי ק"ו בשוחט שלא לשם בעלים כשר דהא רב אשי הוה סבר כלישנא קמא דרבא אבל אח"כ כשהשיב לו רב אחא ברי' דרבא כשהקשה שמעתא דרבא איך מתניתו אז גם רב אשי יודה דשינוי בעלים בשחיטה פוסל אף בלא חשב לזרוק כמו בשוחט חטאת דם לשם חטאת חלב ולא חשב על הזריקה: ואף שהרמב"ם כתב בהלכות שגגות פרק ג'. הלכה ג'. ז"ל כבר ביארנו בהלכות פסולי המוקדשין שהמפריש חטאתו על החלב שאכל לא יביאנה על השבת שחילל או על הדם שאכל שנאמר והביא קרבנו שעירת עזים וגו' על חטאתו אשר חטא עד שיהי' קרבנו לשם חטאו, הרי שכתב שבהלכות פסוה"מ הביא קרא וקרבנו על חטאתו ולפי דברינו הביא קרא דהכהן על חטאתו. אכן כא הרמב"ם מסיק ואם הקריב פסלה כו' ואין צ"ל שאם הפרישה אביו ומת והי' הבן מחויב באותה החטא שלא יביאנה הבן על חטאו כמו שנתבאר שם וכל הדברים האלו הלא לא נזכר כלל בהלכות פסוה"מ, וע"כ צריך לתרץ דבריו דכונתו כיון דביארנו שם דעל חטאתו מדייק כן, ממילא יש ללמוד כל הדינים א"כ גם זה יש לפרש כיון דביארנו דהכהן צריך לזרוק על אותה החטא מקרא דעל חטאתו ממילא ילפינן לענין הבעלים שיביא דוקא על אותה החטא שלו.

והנה בתורת כהנים בפרק ט' פרשה ו' איתא מכפר עליו שתהא כפרה לשמו שלא וכפר לשנים כאחד שיהא כהן מכפר ע"י עצמו והנה פירשו דהפירוש שאם הכהן חטא מתכפר לו ע"י עצמו אם הקריב הקרבן וזה ילפינן מהכהן על חטאתו, אכן זה תמוה דהרי במנחות ע"ד. ילפינן מקרא דוהי' לכהן כמנחה אכן לדידי נראה דכונת התו"כ הוא כן דבשארי קרבנות איתא בקרא ונרצה לו לכפר עליו דאין הכהן מכפר ע"ו מחשבתו לכפר אלא דצריך לעשות העבודות כדין וממילא נתכפר אבל בחטאת ואשם איתא וכפר בו הכהן על חטאתו א"כ הכהן בעצמו מכפר במחשבתו שתהי' הזריקה לכפר על הבעלים, וא"כ בחטאת ואשם דבכולהו נאמר וכפר הכהן או הכהן וכפר מלבד שהכהן עושה הזריקה כדין הרי מחשבתו הוא דין בהכפרה. ומה דאיתא בתורת כהנים שלא יכפר לשנים עיין בפירוש הראב"ד על זה שכתב דמיירי בנתערב, ולדידי נראה דאשמעינן דכמו שבשינוי בקודש פסול אם שחט לשם חטאת ושלמים ה"נ כתב עליו מיותר דאף אם חשב לכפר על הבעלים עם עוד אחר ג"כ פסול.

ולפי"ז סובר הרמב"ם דהאי דינא דשחט חטאת לשם חולין אינו מרצה הדין הוא מפני זה. דהנה הא דאמרינן סתמא לשמה קאי היינו דבלא מחשבתו העבודה בעצמה מקדשת קדושת הקרבן למאי דצריך. אכן העבודות אין מקדשין אלא הדברים שבגוף הקרבן אבל מה שהכהן צריך לחשוב לזה אין מועיל סתמא משו"ה אם הכהן זרק בסתמא אז אין מכפר שהרי חסר מה שצריך הכהן לכפר ע"ו עצמו אבל אם שחט בסתמא כשר אכן אם שחט לשם חולין נהי דילפינן מקרא דאין חולין מחללין קדשים ואין מחלל הדברים שהקדשים בעצמן מתקדשין ע"י העבודה אבל מה שהכהן צריך לחשוב ולכפר בעצמו ע"י הזריקה לשם אותה החטאת זה אין חילול בהקדשים רק חילול על מחשבת הכהן וא"כ שוב ילפינן מק"ו קדשים מחללין היינו אם חישב בפירוש לשם חטא אחר פוסל אף בשחיטה אף שלא חשב לזרוק לשם חטא אחר חולין לא כש"כ, משו"ה אם שחט לשם חולין בחטאת אינו מרצה היינו דהפסול לא בהקדשים אך במחשבת הכהן דשם אם זרק אף בסתמא אינו מכפר אבל בשארי קרבנות לא בעינן שיהי' הכהן מכפר רק שתהי' הזריקה כדין, ואם לא יעלה לבעלים הרי יהי' זה חילול בהקדשים עצמן זה ילפינן מקרא דאין חולין מחללין קדשים. ולדברי הרמב"ם מוכח מגמ' דבקדשים אם לא יעלו לבעלים לשם חובה זה מקרי פסול, שהרי הרמב"ם גריס בגמ' עולה ששחטה על מי שאינו מחויב עולה פסולה שאין לך אדם שאין מחויב עשה הרי דקרי להך דלא עלה לבעלים לחובה פסול אכן בחטאת מה שאינה עולה לבעלים אין זה מפני החסרון בהקדשים אלא במחשבת הכהן וא"כ שפיר יליף הרמב"ם דגם דין זה ששחט על מי שאין מחויב חטאת שהקרבן כשר דילפינן מקרא דעליו ולא על חברו שמחויב קרבן כמותו היינו משום דכיון דילפינן דאין המחשבה על מי שאין מחויב כמותו מגרעת א"כ הוי כמו סתמא דהעבודה בעצמה מקדשת לשם הבעלים אבל על מחשבת הכהן מגרעת שכח חילול יש שלא יועיל מחשבת הכהן נמצא לפי זה הא דכתב הרמב"ם דאם שחט ועשה כל העבודות בסתמא כשר דוקא בעולה ושלמים משום דבחטאת ואשם אם זרק הכהן בסתמא לא עלה לבעלים. שהרי חסר מה שהכהן בעצמו צריך לכפר, וע"ז אין מועיל סתמא, וכוי כמו לשם חולין. אכן בגמ' הא קאי בשעת שחיטה בשעת שחיטה ודאי כשר, אף אם לא הי' בלבו כלל דזה גם הרמב"ם מודה דבחטאת ששחט בסתמא כשר אכן אם הי' בלבו בשעת שחיטה שלא יהי' אחד מכל אלו היינו שיהי' לשם חולין אז אינו מכפר דזה עוקר שלא יועיל מחשבת הכהן דהיא לחיובא ועל מחשבת הכהן לא נוכל לילף מקרא דאין חולין מחללין קדשים דאין הפסול בקדשים רק במחשבת הכהן שאין מועיל מחשבתו ואפשר כיון דבעינן רצון הבעלים מתחילה ועד סוף א"כ אף אם הבעלים חשבו בשעת שחיטה שיהי' לשם חולין הרי לא הי' רצונו שתהי' השחיטה ראוי' לכפר אז אף מפני מחשבת הבעלים לא יכפר החטאת משא"כ אם לא חשבו הבעלים כלל אף בשעת הזריקה אם הכהן חשב כדין, הקרבן כשר ומכפר.

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה