אור ברסלב

לבוש מרדכי על גיטין· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן יב

סימן יא

ביאור עפ"י הנ"ל בהא דחיישינן שמא פייס

ועפי"ז שביארנו דאם עשה שליח אז אף אם אין רוצה המשלח רק שלא ביטל השליחות יכול השליח לעשות, יתבארו דברי הגמ' לקמן דף י"ח דאיתא, אמר ריש לקיש לא הכשיר ר"ש אלא לאלתר, אבל מכאן ועד עשרה ימים לא חיישינן שמא פייס, ור' יוחנן אמר אפילו מכאן ועד עשרה ימים אם איתא דפייס קלא אית לה למילתא, והקשה בתוס' ד"ה חיישינן שמא פייס ז"ל, ואין להקשות בגטין הבאין ממדינת הים ובמשליש גט לאשתו אמאי לא חיישינן שמא פייס, דהכא הוא דחיישינן טפי לפי שעדין לא נחתם, וכי מתפייס נמי ליכא קלא, אבל קשה דבפ' כל הגט גבי ההוא דשדר גיטא לדביתהו ואמר לי' לשליח לא תתבי' נהלי' אלא עד תלתין יומין, פריך עלה שמא פייס וכן אדההוא אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש, ובקונטרס פירש, דבשולח גט ממדינת הים ליכא למיחש שמא פייס דמימר אמר הבעל קדמני, אבל מהמשליש גט לאשתו קשה, ונראה לר"ת דבהמשליש גט לאשתו שהוא עמה בעיר ואינו הולך משם, מסתמא מחמת קטטה מגרש, ומה שקובע זמן בנתינת הגט לצעורה קא מכוון ולא להתפייס, אבל בהנך שהולך משם ואינו אצלה בעיר מסתמא לטובתה נתכוון שלא תתעגן וקובע זמן, חיישינן שמא יבא בתוך הזמן ויתפייס כו'.

והנה לפי זה בשולח גט לאשתו הא דלא חיישינן שמא פייס הוא כמו שתירץ תוס' בשם הקונטרס דמימר אמר הבעל קדמני, אכן קשה, דהנה לקמן בד"ה שמא פייס כתבו בתוס', דרש"י פירש חיישינן שמא פייס והוי גט ישן, אכן ר"ת פירש דחיישינן שמא ביטל הגט, ולפי זה קשה מאי יתרץ תוס' בשולח גט לאשתו ניחוש שמא ביטלו ומה שפירש בקונטרס דמימר אמר הבעל קדמני, זה אינו תירוץ אלא לפירוש רש"י דהחששא משום גט ישן, א"כ מימר אמר השליח קדמני והיא מגורשת כבר, אבל אם החששא שמא ביטל קשה הא הוא ידע כמה מהלך בינו ובין אשתו, וא"כ יודע שעוד לא הגיע השליח למקום שאשתו שם, וא"כ הרי הוא יכול לבטל קודם שהגיע השליח למקום האשה, ואולי כונת התוס' דהא דחיישינן שמא ביטל, הוא דוקא אם התראה עמה ונתפייסו, אבל בלא פיוס לא יבטל הגט וכיון דאמר השליח קדמני לא יעקור מספק לילך להתפייס, וממילא לא יבטל.

אכן לדידי נראה אליבא דהרמב"ם פירוש אחר בהא דחיישינן שמא פייס, דהנה בדף כ"א איתא, אמר אביי מכדי חצר מהיכא אתרבי מידה מה ידה דאיתא בין מדעתה בין בעל כרחה אף חצר דאיתא בין מדעתה בין בעל כרחה, והא מתנה מדעתה איתא בעל כרחה ליתא, מתקיף לה רב שימי בר אשי, והא שליח לקבלה מדעתה איתא בעל כרחה ליתא וקא הוי שליח לקבלה, ואביי אטו שליחות מידה אתרבי מושלח ושלחה אתרבי, ואב"א שליחות לקבלה נמי אשכחן בע"כ שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בעל כרחה, והקשה בתוס' ד"ה ואי בעית ז"ל, משמע שרוצה לומר דאפילו אתרבי שליחות מידה ניחא כיון דאשכחן שליחות בע"כ ע"י אב, אע"ג דשאר שליח לא הוי אלא מדעתי', חשיב שפיר דומיא דידה, ותימה דחצר מתנה נמי אע"ג דליתא בע"כ נהוי דומיא דידה, כיון דאשכחן חצר בע"כ כגון חצר שהי' לה קודם לכן דתנן בהזורק דמגורשת, ואומר רבינו יצחק דחצרה דמקודם לכן לא הוי בע"כ כמו שליחות דאב דיכולה להפקירו ולא תתגרש עוד על ידו, אבל שליחות דאב אי אפשר לו לעכב בשום ענין שלא יקבל גט בע"כ ודוחק עכ"ל התוס', ובודאי דזה דוחק, שהרי אביי אמר דבעינן דוקא יד כזה שיהי' אף בע"כ, אז מועיל אף מדעתה, אבל חצר כזה שהוא דוקא מדעתה אין מועיל, ופריך הא שליחות לקבלה שהוא דוקא מדעתה, וא"כ מאי תירוצא הוא שכן מצינן שליחות בעל כרחה ע"י אב, וא"כ השליחות ע"י אב בודאי הוא דומיא דידה שהרי השליחות דאב הוא אפילו בע"כ. אבל שליחות לקבלה דידה אין מועיל, הא הוא רק מדעתה, וא"כ אם שליחות לקבלה הוא מדין יד קשה איך מועיל, ובע"כ דמועיל מטעם יד אף אם הוא רק מדעתה, ומאי תירוץ הוא שכן שליחות אב הוא בע"כ, עכ"פ שליחות לקבלה דוקא מדעתה, ואם נימא כפירוש התוס' דחצר לא מחשיב בע"כ כיון שבידה להפקירו, א"כ הא ראי' מחצר דלא בעינן דומי' דידה, וצריך לדחוק דשליחות לקבלה כיון שהוא אלים כ"כ שאין בידה כלל לבטל שליחות דאב, משו"ה מועיל אף שליח קבלה דהוי דוקא מדעתה, אבל חצר דלא אשכחן כח כזה, בזה בעינן דווקא שיהא גם שלא מדעתה, ובודאי דזה דוחק גדול דמנא לאביי לומר כן, ועיין בגליון הש"ס שהקשה הא חצר דקטנה הוא בע"כ שאין יכולה להפקירו.

א

לכן נראה לי דברי הגמ', דהנה שליחות להולכה פשוט לגמ' שהוא אף בעל כרחה אף דאין נעשה שליח בלי דעת, אבל אם עשאו שליח אז אף אם הוא בעל כרחו מגורשת, וכמו שהוכחנו מדברי ריש לקיש דאית לי' דאף אם ביטל את השליח אעפי"כ מגורשת, ויקשה הא הוא אין רוצה לגרשה ע"כ דאף שאין רוצה לגרש אעפי"כ אם השליח מגרש מגורשת, וטעמא דר' יוחנן, דס"ל דיכול לבטל את השליח, אבל אם אין מבטל את השליח רק שאינו רוצה, בזה גם ר' יוחנן מודה שאם השליח גירש מגורשת, דמועיל רצון השליח, אכן שליח קבלה דכפי שביארנו אילו הי' הדין שהאשה בקבלתה זוכה הגט, א"כ הי' מהותו של שליח לקבלה לזכות הגט, הא אפשר לומר שתיכף כשעשתה את השליח שיקבל לה הגט נעשה שליח לזכות הגט ותיכף נעשה שליח לזכות את הגט, אבל הא אין האשה זוכה בגט, אלא אף בע"כ מגורשת דהתורה זיכת אותה בגיטה, א"כ אין האשה עושה שליח לזכות בגט אלא שתהא ההנחה ביד של שליח כאילו הניח בידה, והי' סבר בגמ' דאין סברא לומר שנתן לה התורה עוד יד, יד של שליח, והי' סבור בגמ' דהדין הזה שאם מניח הבעל את הגט ביד השליח הוא כאילו נתן ביד האשה, זה הדין חל ברגע שנותן הבעל הגט בידה, אבל לא רגע שמקודם, ואם נימא כן יהי' הדין בשליח קבלה דאם עשתה שליח קבלה ואח"כ אינה רוצה אין צריכה לבטל השליח, אלא במה שאינה רוצה בטל ממילא השליחות, דהא דינא שאמרנו שאף אם אין רצון מועיל נתינת השליח. הוא דוקא בשליחות הולכה שכבר נעשה שליח ובידו לעשות עוד שליח, זה מוכיח שכבר נעשה שליח, אבל בשליחות קבלה שעד רגע שנותן הבעל הגט בידו לא נעשה ידו כיד האשה, א"כ אם אינה רוצה לא נעשה בעת הנתינה יד השליח כידה, דבעינן דוקא בשעת חלות הדבר שידו כידה יהי' רצונה.

ולפי זה פריך רב שימי בר אשי שפיר, דהנה סברת אביי להקשות על דין רבא דאמר כתב גט ונתן בחצירו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתהו ומתגרשת בו דהנה אם נימא דמתחלה היא קונה את החצר ואח"כ תתגרש, שאז יהי' החצר אף בעל כרחה, שהוי כבר בחצר שלה, לאחר כן לא תוכל להתגרש, שהרי אין הגט בא מידו לידה, וע"כ שהיא מגורשת ברגע זו שהיא מקבלת שטר המתנה וברגע זו החצר דוקא מדעתה שאם לא היתה רוצה לא היתה קונה, וא"כ ברגע שמקבלת השטר מתנה החצר דוקא מדעתה, ולפי זה פריך רב שימי בר אשי הא שליחות לקבלה, כיון דהי' סבור דזה אין סברא לומר שזיכת לה התורה עוד יד, ידו של השליח, שנימא שעי"ז שעשתה אותו לשליח קבלה נעשה יד השליח כידו, אלא הדין הוא בעת קבלת הגט, א"כ אם היא אינה רוצה לא נעשה שליח, א"כ מצינו יד שהוא דוקא מדעתה, ומשני שליחות לקבלה אינה מטעם ידה אלא מדין שליחות, אבל מאי דילפינן מידה, בעינן דוקא שיהי' יד כזה שהוא אף בע"כ, ואב"א שליחות נמי אשכחן בע"כ שכן אב מקבל גט בע"כ, פירוש דלא כדהוה סבר שאין סברא לומר שהתורה זיכה לה יד השליח שתהא א ידו כידה, דכיון דמצינו שהתורה אמרה שאם נתן הגט ביד האב שמתגרשת, ובשלמא בקדושין אמרינן שהיא ברשות האב והוא מקדשה למי שרוצה, אבל קבלת הגט הא אין זה מטעם בעלות, אלא אמרינן שהתורה עשתה את יד האב כידה, אף אתה אל תתמה אם התורה אמרה שתוכל לעשות לה עוד יד לענין קבלת הגט שיהא ידו כידה וכלשון הרמב"ם שכתב, שאם עשתה שליח שיהא ידו כידה הכל אחד הוא עם זה שאמרה התורה ונתן בידה, וא"כ גם שליח קבלה נעשה תיכף שליח בעת שעשתה אותו ואח"כ אף אם לא יהי' רצונה שיקבל תהי' מגורשת, כיון שכבר נעשה שליח, א"כ שליחות לקבלה הוא אף בע"כ, היינו שאינה רוצה, ואף שבידה לבטל השליח, אין זה מקרי שזה דוקא מדעתה, שהרי גם חצר תוכל להפקיר, אבל אם איננה מפקירה את החצר, תתגרש אף בעל כרחה, א"כ גם שליח קבלה הוא אף בע"כ, אבל חצר שהיא קונה ע"י שטר מתנה, ברגע זו שקונה את החצר הוא דוקא מדעתה, בזה סבירא לאביי דאין מועיל לענין גט.

והנה הרמב"ם כתב בפ"ט מהלכות גירושין הלכה כ"ה ז"ל, נתייחד עמה אחר שאמר להן לכתוב ולחתום וליתן לה הרי אלו לא יכתבו, וק"ו הדברים אם הגט שניתן לה לידה, כשנתייחד עמה נפסל הגט שמא בעל, קל וחומר לזה שלא נכתב, ואם כתבו ונתנו לה אחר שנתייחד עמה אינו גט עכ"ל הרמב"ם, וכבר תמהו על דברי הרמב"ם אלו, דהא הטעם דפסול הגט אם נתייחד בין כתיבה לנתינה, הוא משום גט ישן, דזה לא שייך בכאן, ואם נתייחד עמה אחר שנתן הגט הטעם משום דאמרינן הן הן עדי יחוד הן עדי קדושין, דזה ג"כ לא שייך בכאן וגם קשה דהא היכא דאין חשש קדושין כגון שנתייחד בין כתיבה לנתינה, הא הוי רק פסול מדרבנן, ואיך כתב דאינו גט כלל, כיון דלקדושין אין לחשוש בזה.

ונראה לי, דהנה לקמן בדף ט"ז איתא, כולכם כתובו אחד כותב במעמד כולם, איבעאי להו מנה אותן מהו, רב הונא אמר מנה אינו ככולכם, ר' יוחנן משום ר' אלעזר דמן רומה אמר מנה הרי הוא ככולכם אמר רב פפא ולא פליני, הא דמנה כולהו, הא דמנה מקצתיהו, אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא, והרמב"ם כתב בפ"ט הלכה כ"ז, אמר להם כולכם חתומו כולם חותמין, ואם מנאן, בין שמנה כולן בין שמנה מקצתן ואמר להן חתומו הרי זה כאמר להן כולכם חתומו, ושנים שחותמין בתחלה הן משום עדים והשאר משום תנאי כו', מת אחד מהן קודם חתימה, הרי זה גט בטל עכ"ל הרמב"ם, והדבר תמוה איך כתב הרמב"ם דבין אם מנה כולם בין אם מנה מקצתן אם מת אחד מהם הרי הגט בטל, כיון דבגמ' איכא תרי לישני, חד ס"ל דבמנה כולם לא הוי ככולכם, וחד לישנא סבירא לה דבמנה מקצתיהו אינם ככולכם א"כ בין במנה כולם בין במנה מקצתם, הי' להיות הדין ספק מגורשת אם מת אחד מהן, ואיך כתב הרמב"ם דהגט בטל בתורת ודאי. וצריך לומר דהרמב"ם ס"ל דעדים החותמין על הגט דחתימתם הוא עדות שמעידים שהבעל רוצה שיחתמו על הגט לעשות את הגט לגט, אם אצלם ספק אם רוצה הבעל אין כאן עדות כלל, ואף דאם עדים ראו שזרק גט וספק להם אם קרוב לו או לה אעפי"כ הגט הוא בספק, דהתם הדין שצריכים לראות המעשה ואם קמי שמיא גליא שקרוב לה, ראו המה נתינת הגט, אבל חתימת הגט הוא עדות שמעידים שהמעשה הוא כן, אם עדים בשעת עדותם יאמרו אין אנו יודעים, ואעפי"כ יעידו הרי זה עדות שקר, ואין זה עדות כלל, ואם עדים יחתמו בשטר, אם אינם יודעים בודאי אין זה עדות כלל, דדין גט הוא ע"י והעד עדים, ועדות בעינן דוקא בתורת ודאי, היכא דבעינן שיעידו. והאי ספיקא אם הוי ככולכם, הספק הוא ברצון הבעל אם הי' רצונו שיחתמו דוקא כולם אז יהי' חתימתם חתימה, או לא, נמצא דלדידן מספקא לן בין במנה כולם בין במנה מקצתם ספק לכל אחד אם רוצה הבעל שיחתמו כיון שמת אחד מהן, א"כ מה שהם חותמים ומעידים שהבעל צוה להם לחתום, הוא שקר, דכיון שאינם יודעים אין להם להעיד, משו"ה כתב הרמב"ם דהגט בטל שאין כאן חתימה כלל. לפי זה הא דאמר הרמב"ם שאם נתייחד עמה אחר שאמר להן לכתוב, הרי אלו לא יכתבו מק"ו שאם נתן לה הגט חיישינן שמא בעל ואם כתבו אחר שנתייחד עמה אינו גט, שהקשו הא ק"ו פריכא הוא, דהתם הטעם משום גט ישן, או משום קדושין, וגם למה כתב שאינו גט כלל, אכן לדברינו הדברים מבוארים, דהרמב"ם ס"ל דהא דחיישינן היכא שנתייחד עמה בין כתיבה לנתינה שמא בעל, אין הכונה דאמרינן הי' דעתו לגרשה ואעפי"כ בעל, דבודאי אם בעל נתפייס וגמר שלא לגרשה, אלא אעפי"כ אם אח"כ רוצה לגרשה הגט גט כל זמן שלא בטל את השליחות, כיון דכבר נעשה הגט, מה שאין רוצה אין מבטל הגט אף לרבא דס"ל גילוי דעתא בגיטא מילתא, היינו שגילה דעתו שמבטל הגט, אבל לא מה שאין רוצה לגרש, וא"כ הרמב"ם קאמר ק"ו שעלינו לחשוש שמא בעל ונתפייס ואין רוצה לגרשה, ק"ו, מה אם כבר נתן הגט אמרינן שמא נתפייס, מכש"כ היכא דרק אמר לכתוב דניחוש שמא נתפייס ובעל, וכיון דספק לנו שמא בעל, א"כ הגט אינו גט כלל, דאיך מעידים העדים שמצוה להם לחתום שרוצה לגרש, הא כל זמן שלא העידו לא חל הדבר, א"כ עדותם שקר, דכל זמן שלא חל הדבר אם אין רוצה לא יוכלו להעיד:

והיכא שיש ספק שמא אינו רוצה הרי אין כאן עדות כלל, משו"ה כתב הרמב"ם דאינו גט כלל. לפי זה הא דאמר הכא דמכאן ועד עשרה ימים לא חיישינן שמא נתפייס לא קשה מכל שולח גט לאשתו וממשליש גט לאשתו, דהא דחיישינן שמא נתפייס אין הכונה דחיישינן שמא עשה מעשה ובטל, דכיון דהיכא דהגט כבר נעשה גט שצריך לבטל מוקמינן הדבר בחזקתו ולא חיישינן שמא בטל, רק חיישינן שמא אינו רוצה לגרש ונתפייס, א"כ היכא דלא חתמו עודנה העדים וצריכים העדים בחתימתם להעיד שרוצה, אם אמרינן שמא נתפייס היינו שמא אינו רוצה, ממילא אין כאן חתימה, אבל בשולח גט אף אם אין רוצה, הגט הוא גט, ולשמא ביטל לא חיישינן. ועפי"ז יתבארו דברי הרמב"ם שם בפ"ט הלכה יוד שכתב ז"ל וכן כל התנאין שהן תלוין ברצונה ואם רצת ומחלה אותן לבעלה בטל הגט, חוששין לה שמא פייס עד שיאמר נאמנת עלי, וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל, חיי ראשי איני יודע מחילה זו מה היא ומה יש בידה למחול בתנאים, והפיוס אינו אלא שנתפייס עמה שלא לגרשה ובטל הגט שבידה עכ"ל, אכן הרמב"ם סובר דלביטול הגט אין חוששין, דא"כ הי' לחשוש בכל שולח גט, ע"כ דלביטול לא חיישינן, והחשש שמא נתפייס הוא רק שמא אינו רוצה, וא"כ קשה איך קאמר בגמ' על הא דאם לא באתי וניחוש שמא פייס, הא כיון דכבר הגט גט אף אם אין רוצה לא בטל הגט, ולביטול הא לא חיישינן, מזה מוכיח הרמב"ם דכל תנאי שהוא לטובת אדם הוי כאילו מתנה בפירוש דדוקא אם מקפיד אז הוא גט, ולפי זה באומר אם לא באתי, התנאי הוא לטובתה שהיא מקפדת שיהי' חוץ מביתו שנים עשר חודש, ואם היא מרוצה ולא איכפת לה אם ישתהה שנים עשר חודש, ממילא הגט בטל כיון שרצתה להתפייס ולומר איני מקפדת, משום הכי חיישינן שמא ברצונה מוחלת שלא יהי' לה קפידא אף אם לא יהי' בא בתוך שנים עשר חודש, דכל תנאי שהוא לטובת אדם הוי כאילו מתנה בפירוש, שבאם יהי' רצונה לבלי להקפיד בטל הגט, משו"ה חיישינן לשמא פייס, והא דאמרינן דאם כבר נעשה הגט והשליחות אז אף אם אין רוצה לא בטל הגט והשליחות אם לא ביטל, הוא דוקא אם שלח שליח לגרש, אבל אם אמר לא תותבי' אלא עד תלתין יומין, הוי כאומר אם לא ארצה לא תתן, אז אמרינן שמא אינו רוצה, דהרי תלי הדבר בדעתי', משו"ה באם אמר לא תותבי' אלא לאחר תלתין יומין, חיישינן שמא פייס ולא רצה לגרש, ולא דמי למקדש אשה לאחר שלשים, דאז תלוי הרצון בידו ולא בידה, אז נעשו קדושין עלי' תיכף.

ועפ"י דברינו מתורצת קושית המשנה למלך, בפ"א מהלכות גירושין הלכה ה', על רבינו הכ"מ שכתב. שהטור כתב דהא דאמרינן דאם נתייחד בין כתיבת הגט לנתינה הפסול הוא רק משום שמא יאמרו גיטה קודם לבנה ותנשא לכתחילה, שהרי עשה הבעל מעשה אחר כך, וגרשה בגט. אבל אם שלח שליח ואחר כך נתייחד עמה, לא תנשא בגט זה, שמה בטל, אבל הרמב"ם שלא חילק. סבירא לי' דאף על ידי שליח, ונתייחד בינתים תנשא לכתחילה, והקשה המ"ל מהא דכתב הרמב"ם בפ"ט מהלכות גירושין, דאם נתייחד עמה אחר שאמר לכתוב הרי אלו לא יכתבו כו', והמדקדק בשורש הדברים יראה בעיניו ולבבו יבין דאין לחלק בין נכתב לאחר היחוד ובין נכתב קודם היחוד, ותדע לך שהרי רבינו ז"ל לא חילק שם בין ידע הבעל כשנתייחד שלא כתבוהו, ללא ידע.

אכן לדברינו הדברים כפשוטם, דאם שלח שליח. אף אם אין רוצה לגרש שנתפייס, כל זמן שלא בטל הוי גט אכן הכא, כיון שנתייחד, אמרינן שנתפייס, א"כ אין עדותם של העדים שרוצה הבעל כלום, ובודאי אין חילוק בין ידע הבעל שלא כתבוהו, בין לא ידע, עכ"פ אם אינו רוצה בטל עדות העדים:

ואכן אפשר שדין זה שבטל בוודאי הוא דוקא בידעו העדים שנתייחד עמה, והרמב"ם הא מיירי באופן שידעו העדים. שהרי כתב שלא יכתבו. וע"ז כתב דאם חתמו אינו גט.

סוף הספר

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה