אור ברסלב

לבוש מרדכי על גיטין· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן יא

סימן י

בדין התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים

גדרי שליחות וזכין לאדם שלא בפניו, ותן כזכי.

דף י"א ע"ב. אמר ר' יוחנן התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה וא"ת משנתינו כל האומר תנו כאומר זכו דמי, הקשה בתוס' ד"ה כל האומר ז"ל וא"ת והא ר' יוחנן לית ליה תן כזכי דקאמר בפ"ק דב"מ המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וא"ת משנתינו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי, ותירץ ר"ת דדוקא היכא דהוי דעת אחרת מקנה אותו אמרינן תן כזכי ולא במציאה כו', ועוד פירש ר"ת דשחרור עבד הוי כעין מלוה כו', ומדקדק ר"ת דיש חילוק בין מתנה למלוה כו', ור"י הביא ראי' מתוספתא דקתני בהדיא תן מנה לפלוני שאני חייב לו או פקדון שיש לו בידי וכן הילך, אינו חוזר וחייב באחריותן, תן מנה זה לפלוני תן שטר מתנה זה לפלוני או הילך רצה לחזור יחזור, זכה מנה זו לפלוני התקבל מנה זו לפלוני רצה לחזור לא יחזור, אלמא תניא בהדיא דבמתנה לא הוי תן כזכי עכ"ל התוס'.

אכן הרמב"ם כתב בפ"ד מהלכות זכי' ומתנה הלכה ד' וז"ל, ראובן שרצה ליתן לשמעון מאה דינרין ושלח לו המאה ע"י לוי, אם אמר לו זכה במאה זוז לשמעון או תן מאה זוז לשמעון אינו יכול לחזור בו עכ"ל הרי דפסק הרמב"ם דגם במתנה תן כזכי, וקשה עליו מהתוספתא.

והנה הרשב"א הביא דגירסת התוספתא בירושלמי כן, האומר לחבירו תן מנה זה לפלוני שאני חייב לו הולך מנה זה לפלוני פקדון שיש לו בידי אם רצה להחזיר לא יחזור וחייב באחריותו עד שיקבל אותו האיש את שלו, א"ר הילא המעשר כחוב תן מנה זה לפלוני תן שטר מתנה זה לפלוני הולך שטר מתנה זה לפלוני אם רצה להחזיר יחזור, ומכל זה קשה על הרמב"ם, אכן המפרשים שיבשו את הירושלמי משום הקושי', וגרסו אם רצה להחזיר לא יחזור, אכן מלבד דנאמנה לנו עדות הרשב"א, הנה הירושלמי מסיק דאם בא ומצא שמת יחזיר למשלח, ואם הגרסא לא יחזיר משום דתן כזכי, א"כ אמאי יחזיר למשלח, והירושלמי מסיק דאם אמר זכה אם מצא שמת יתן ליורשיו אכן באשר עוד הי' קשה להמפרשים מה דאמר ר' הילא המעשר כחוב. ואמרו מה ענין מעשר לכאן, וע"כ שבשו וגרסו בירושלמי. המתנה כחוב, וא"כ לפי הגהתם מוכח דגרסינן אם רצה להחזיר לא יחזיר, אבל זה תמוה מאד דהרי מגרסת הראשונים מוכח דגם המסקנא תן מנה זה לפלוני תן שטר מתנה זה לפלוני היא תוספתא, וא"כ למה עירבו בהתוספתא דברי האמורא ר' הילא, דהוא אמורא עוד הביא הרשב"א תוספתא, וגרסתו, שא מנה זה לפלוני טול מנה זה לפלוני יהא מנה זה לפלוני בידך אם רצה להחזיר יחזיר, וגם בזה שבשו המפרשים וגרסו בירושלמי לא יחזיר, וזה נגד גרסת הרשב"א, אכן לכאורה מסקנת דברי הירושלמי דאיתא. והדין זכה לחברי' לא יוכל חזור בו, מוכח כדבריהם דאל"כ סותרים דברי הירושלמי זה את זה, אכן גם לפי דבריהם קשה כיון דכבר אמר אם רצה להחזיר לא יחזיר, למה תו לומר והדין זכה לחברי' לא יוכל חזור בו, הלא כל הנך שהזכיר כבר שלא יחזיר בו הוא מטעם דזכה לחברי', והנה הקרבן עדה מפרש דהכונה שהשליח מחויב לילך ולמסור להמקבל ולא יכול לחזור בו השליח, וזה תמוה דהרי פועל יכול לחזור בו ואם הכונה שאסור להחזיר למשלח, פשיטא כיון שזכה כבר.

א

ע"כ נראה לי לפרש דהנה הקשו האחרונים על הא דאיבעאי להו, הני כהני שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן. והקשו אמאי לא פשיט מהא דעכו"ם נודרין נדרים ונדבות והא אין שליחות לעכו"ם, ותרצו כיון דהתוס' מפרשי דהאיבעיא אי שלוחא דידן נמי הכונה כיון דהוי שלוחי דרחמנא א"כ יכול להיות גם שלוחי דידן, אף דאנן לא מצינן למיעבד, א"כ לא קשה מהא דעכו"ם נודרין נדרים ונדבות, דאפשר דהוי שלוחי דידן, ומגו דהוי שלוחי דרחמנא הוי נמי שלוחי לעכו"ם אכן כפי שביארתי בספרי על ב"מ סימן י"ב דאי אמרינן שלוחי דרחמנא, הכונה רק שרחמנא שולח הכהנים לעשות אבל לא שיהי' בגדר שליחות שיהי' מה שהכהנים עושים כאילו רחמנא עושה, דאטו רחמנא צריך להקריב הקרבן, הלא החיוב עלינו, וא"כ אי אפשר לפרש דכונת התוס' דמשו"ה אפשר לומר דאם נימא שלוחא דידן נמי, הכונה אף שאנחנו לא נוכל לעשות את הכהנים לשלוחים אבל כיון שהוא עם רחמנא, מגו דנעשה שליח לשמים נעשה שליח הכהן לנו מטעם מגו, דהא לשמים לא נעשה כלל שליח.

אכן ביאור דברי התוס' כן, דהנה הקצוה"ח בסימן קפ"ח הקשה על דברי הרמב"ם דס"ל דאם עשה שליח ואח"כ נשתטה הא דאין נותנין הגט הוא רק מדרבנן אבל מן התורה אם נתן השליח את הגט, הגט גט, דלא כסברת הטור דאין זה גט מן התורה אם נשתטה הבעל והשליח נתן הגט הגט בטל מן התורה, אבל הרמב"ם ס"ל דמן התורה הוא גט אף שהבעל נשתטה, והקשה א"כ לדברי הרמב"ם אמאי לא יתנו לאחר מיתם כיון דלדברי הרמב"ם העיקר עושה השליח ולו נמסר כל הדבר, ותירץ הקצות הטעם דלא יתנו לאחר מיתה, משום דכיון שמת כבר אינה אשת איש, משו"ה לא יתנו לאחר מיתה, וצריך לומר לדברי הקצות, דבעבד משו"ה לא יתנו לאחר מיתה משום דכבר עליו אדון אחר, היינו היורשים, ואי אפשר לשחררו בשטר שחרור של הרב, שכבר יש עליו אדון אחר, אך דברי הקצות תמוהים, מהא דאיתא לקמן דף כ"ט, אמר רבה שליח בארץ ישראל עושה כמה שלוחין, אמר רב אשי אם מת ראשון בטלו כולן, ולדבריו דטעם דאם מת לא יתנו לאחר מיתה, הוא משום שהוא עתה לא אשת איש, יקשה הא הכא היא אשת איש ואמאי בטלו כולן, והגמ' דחי דברי רב אשי רק מטעם דכולהו מכח מאן קא אתי מכח הבעל והבעל הא קים, והיינו דכל השלוחים המה מכח הבעל, אבל בלא האי טעמא הי' ניחא דאם מת ראשון בטלו כולן, והא הכא אשת איש היא.

אכן לדידי נראה דקושי' מעיקרא ליתא, דהנה קי"ל יש זכי' לקטן אף שאינו בר שליחות, היינו שאין יכול לעשות שליח, אבל זכי' אית לי', ובעכו"ם אף זכי' אין לו, והרי זכי' מטעם שליחות, וא"כ הקטן אין יכול לזכות בעדו, עיין בר"ן בפ"ב מקדושין.

ונראה לי דהנה בשליחות יש דין לעשות שליח, ויש דין להיות שלוחו, והנה זכי' עיקר החידוש שאין צריך לעשותו לשליח אלא יכול מעצמו להיות שלוחו, אף דזכי' הוא מדין שליחות, היינו מה שזוכה בעדו הוא מדין שהוא שלוחו ומועיל מן התורה, אבל זה החידוש שחדשה התורה שאין צריך לעשות אותו לשליח היכא דזכות הוא שיכול לעשות מעצמו, וכל זה בקטן שהוא בר שליחות, והחסרון רק שאין יכול לעשות שליח בזכי', דאין צריך לעשות שליח, זוכין בעדו מדאורייתא, אבל עכו"ם אין לו דין שיהיו בעדו שליח, משו"ה בעכו"ם אין מועיל זכי', דאי אפשר להיות בעדו שליח אף היכא דאין צריך לעשות.

נמצא לפי זה מיושב דברי הרמב"ם הסובר דהיכא שנשתטה, מן התורה יוכל השליח לעשות בעדו, דהא עיקר חסרון בחרש שוטה וקטן, שאין יכול לעשות שליח. אבל להיות שלוחו יכולין, א"כ היכא דאין חסרון מפני עשות השליח, שכבר הוא עשוי קודם שנשתטה, יכול השליח ליתן הגט, אבל היכא דמת שאין דין למתים שיהי' להם שליח א"כ אף שנעשה מקודם שליח, כיון שמת בטל שליחותו, שאין דין למתים שיהי' להם שליח, משו"ה מעיקרא כשהי' סבור שהשליח השני הוא במקום השליח הראשון, אם מת ראשון בטל השליחות שאין שליח למתים, היינו שאין להם דין שיהי' להם שליח.

והנה בקדושין דף נ"ט איתא, וכן היא שנתנה רשות לשלוחה לקדשה והלכה היא וקדשה את עצמה, אם שלה קדמו קדושי' קדושין, ואם של שלוחה קדמו אין קידושי' קדושין לא קדשה עצמה וחזרה בה מהו, ר' יוחנן אומר חוזרת אתי דבור ומבטל דבור ריש לקיש אומר אינה חוזרת לא אתי דבור ומבטל דבור כו', איתבי' ר' יוחנן ולר"ל השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו שליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הרי זה בטל תיובתא דר"ל כו', עכ"פ חזינן מהאי גמ' דלסברת ריש לקיש לא יועיל מה שהוא מבטל השליחות, ולכאורה קשה הא אין הבעל רוצה שיגרשנה, ואיך יוכל השליח לגרשה בלי רצון הבטל, ועכצ"ל כיון שכבר נעשה שליח לגרש, היינו ליתן הגט לידה, וכיון שנותן הגט לידה בתורת נתינה לשם גירושין, שעל זה נעשה כבר שליח, התורה אמרה ספר כריתות שהספר כורת ונתגרשה בנתינת השליח לשם גירושין, אף שהבעל צווח איני רוצה, ואף ר' יוחנן לא פליג אלא דס"ל אתי דבור ומבטל דבור, וא"כ הוא מבטלו שאיננו שלוחו, אבל אם לא ביטלו אף שאין רוצה יכול השליח לעשות אף בלי רצונו.

לפי זה דברי התוס' מבוארים, דהא דאמר רב הונא ברי' דרב יהושע הני כהני שלוחי דרחמנא, דאי ס"ד שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ושליח מצי למיעבד, ואעפי"כ איבעיא בגמ' נדרים אי כהני שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן, דרב הונא ברי' דרב יהושע קאי לענין אי מצי הבעלים לומר איני רוצה שיקריב הכהן הזה של בית אב אלא כהן אחר, דבודאי המה שלוחי דרחמנא, והא דאבעאי בנדרים לענין מודר הנאה אי הוי רק שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן נמי, הסבר דברי התוס' הוא כך, דאף אם נימא שלוחי דידן נמי, היינו שמה שהכהן עושה הוא עושה שליחות הבעלים, שיחשב כאילו הבעלים מקריבים, אעפי"כ אי אפשר לומר שאנחנו עושים אותם לשלוחים שלנו, שהרי כל מילתא דאיהו לא מצי למיעבד לא מצי משוי שליח, אבל זה הדין הוא רק בעשית השליחות, אבל להיות שלוחו, אם אך בר שליחות הוא יכולין להיות שלוחו, וא"כ צריך לומר שאין אנחנו עושים אותם לשלוחים שלנו, אלא רחמנא עשה אותם שלוחים שלנו, וכיון דאין אנחנו העושים אותם לשלוחים שלנו אלא רחמנא, א"כ כמו שאין אנו עושים אותם, כן אין בידינו לבטל שליחותם, וכיון שהם שלוחים שלנו ע"י שהקב"ה עשה אותם, א"כ אף שאין הבעלים רוצים יכול השליח להקריב וכדביארנו דכל היכא שהוא שליח לא איכפת לנו מה שאינם רוצים, ולבטל שליחותם אין בידינו, זהו דקאמר רב הונא ברי' דרב יהושע, שאין ביד הבעלים לומר איני רוצה בכהן זה אלא בכהן זה, אכן הגמ' בנדרים בעי אם עשה אותם רחמנא לשלוחי דידן, או לא עשה אותם כלל לשלוחים, אלא צוה להם להקריב ולא שלחם כלל בגדר שליחות, דאפשר שהם רק שלוחי דרחמנא:

פירוש הקב"ה שולח אותם להקריב את הקרבנות, נפקא מינה למודר הנאה, דהא דמודר הנאה אסור לעשות למדיר, לא תליא בעשות שליחות, היינו שנימא שאסור להמדיר לעשות אותו לשליח, דהאיסור הוא שלא יעשה שליחותו א"כ אף שרחמנא עשה אותם לשליח, אם הם עושים שליחות שלנו היינו אם נימא שלוחי דידן אסור, ואם לא עשה אותם רחמנא לשלוחים אז מותר במודר הנאה.

לפי דברינו הא בודאי קשה קושית הגרעק"א איך אפשר לומר דהכהני שלוחי דידן. הא עכו"ם נודרין נדרים ונדבות כישראל, ועכו"ם אין להם כלל דיני השליחות ואין החסרון דוקא משום שאין יכול לעשות שליח, אלא אף בזכי' דאין צריך לעשות ג"כ אין לו דיני השליחות, וא"כ איך אפשר לומר דכהני שלוחי דידן, אף שרחמנא עשה אותם לשלוחים שלנו, אבל עכו"ם הא אין לו כלל דיני השליחות.

אכן לפי דברינו הי' לו להקשות ממת, דהרי קי"ל עולה ושלמים שמתו בעליהם מקריבין הקרבנות, והא למת אין כלל דיני השליחות, אכן לא קשה כלל, דעולה ושלמים דדינם דאף לאחר מיתה מקריבין אותם, הם בודאי יוכלו להקריב אף בלא שליחות, דהדין הוא בהקרבן שצריכים להקריב אותם, אכן בישראל יש קרבנות שדוקא אם הבעלים חיים מקריבים אותם ולא כשמתו, דחטאת שמתו בעליהם בהם אפשר דבלא דין שליחות אי אפשר להקריב, וביחוד בהך קרבנות דמקריבין, היכא שמחויב לכפר על עצמו על חטא, וכן לטהר עצמו בהם, אפשר שהוא מדין שליחות דוקא, שהרי צריכים המה לכפר על עצמם, או לטהר עצמם, ולפי זה אי אפשר כלל להביא ראי' מקרבנות עכו"ם דכהני הוי רק שלוחי דרחמנא ולא בגדר שליחות דהרי עכו"ם מביאין רק עולה ושלמים, ובהם אין צריכין לדיני שליחות, שהרי אף אם מת מקריבין, וא"כ אף בלא שליחות הדין שצריכין להקריב הקרבן, אכן מקיני זבין פריך, הא התם צריכין לטהר עצמם, משו"ה הוצרך לתרץ דמחוסרי כפרה ג"כ אין צריכים דעת ואפשר להקריב עליהם אף בלא דין שליחות.

ב

והנה האלפס כתב כדעת רש"י דהביא תוס' בדף ט', דהא דאמרינן דלרבנן זכות הוא לעבד ואין הרב יכול לחזור בו, הוא רק לענין חזרה, אבל כל כמה דלא מטא גיטא לידי' אינו משוחרר, אבל התוס' הקשו על זה וביחוד הר"ן הרבה להקשות על זה, מהא דאמר עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר, וכן ממשנה דתרומות, הי' אוכל בתרומה ואמרו לו מת רבך או עשאך בן חורין, והנה הקצות בסימן קכ"ה כתב דהרי"ף ס"ל דתן הוי כזכי משום דאפיק בלישנא דתן הוי תנאה אם יגיע הגט לידו, ומשו"ה לא יתנו לאחר מותה, דרבנן גזרו שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה, וא"כ לא יתנו, וכיון דלא נתקיים התנאי ממילא בטל הגט והשחרור למפריע, אכן דברי הקצות תמוהין שהרי זה לשון האלפס, והני מילי לחזרה דלא מצי רבי' למיהדר בי', אבל עבדא לא נפק לחירות עד דמטי גיטא לידי' דתנן האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי לא יתנו לאחר מיתה דאין גט לאחר מיתה, ושמעת מינה דלחזרה הוא דזכין לו לעבד, אבל מיפק לחירות לא נפק עד דמטא גיטא לידי', ואשכחן זכי' כהאי גוונא כדאמרינן לקמן הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר עכ"ד האלפסי, ואי כדברי הקצוה"ח דהטעם הוא משום דהוו כתנאי, דלא זיכה לו אלא אם יגיע לידו, א"כ למה אמר אשכחן זכי' כה"ג, כיון דהוי משום תנאי, אטו צריכין להשמיענו דתנאי מועיל במתנה וגם מה שייך בחוב לשון תנאי, וכן רש"י כתב בדף ט' בד"ה לא יתנו, ז"ל, מיהו מודו רבנן דכל כמה דלא מטא גיטא לידי' לא הוי משוחרר, וכיון דמית קדים תו לא הוי שחרורו שחרור, דנפקא לי' רשותא מיני', וחייל עלי' רשות יורשין עכ"ל רש"י, ואם כדברי הקצוה"ח דהטעם משום תנאי, א"כ אף אם הוא בחיים הדין אחד משום דלא נתקיים התנאי.

אכן לדברינו דביארנו דהיכא שהוא נעשה שליח אז אף שאין הבעלים רוצים יוכל השליח לעשות שליח, וטעמא דר' יוחנן דס"ל אתי דבור ומבטל דבור, היינו שהוא מבטלו ומעתה אין הוא שלוחו, ולפי זה לכאורה יעשה את השליח בקנין, וכיון שכבר חל הקנין לא יועיל אף לר' יוחנן בטול, אכן לא קשיא, דעל שליחות לא שייך קנינים, שהוא רק קנין דברים, וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות מכירה הלכה י"א, יש דברים הרבה שאין צריכין קנין ואין לקנין בהן טעם כו' או עושה שליח כו', הרי דכתב הרמב"ם דאין שייך בשליחות קנין, דקנין הכונה שהוא מקנה או מתחייב, אבל על עשית שליח אין טעם לקנין, וכמו דאיתא בגמ' ב"ב דף ג', דאם קנו לחלוק לא חל הקנין, דהוי קנין דברים בעלמא, אבל אילו הי' שייך בשליחות קנין שלא יכול לחזור בו הי' ר' יוחנן מודה דאף שאין המשלח רוצה יכול השליח לעשות.

לפי זה יהי' פירוש דברי רב אלפס ורש"י, דודאי היכא דאמר זכה לפלוני בשחרור או במתנה, אף אם מת צריך ליתן לו, אבל תן הוי רק זכות ליתן לו, וזכה השליח הזכות ליתן השטר שחרור להעבד, וכיון דזכה ליתן השחרור להעבד אין ביד המשלח לבטל הזכות לתת להעבד, א"כ בכה"ג אף ר' יוחנן מודה דאף אם חזר המשלח לאו כלום הוא חזרתו, דאין לאחר זכי' בקנין כלום, וא"כ רשות ביד השליח למסור השטר שחרור להעבד בתורת שחרור, וכיון שהגיע לידו ספר הכריתות זכה בו, דקי"ל ספר כורת, רק דין הוא שיתננו לשם ספר כריתות, ועל זה אין יכול המשלח לחזור בו.

ועפ"י דברינו יש לישב קושית הב"ש שהקשה על המחבר באה"ע סימן ל"ה שהביא בסתמא דעבד שנעשה שליח להולכה אין זה קידושין, והרי המחבר בעצמו בסימן המ"א הביא שני דיעות אי עבד כשר להובאת הגט, דדעת הר"י מיגש דאינו פסול אלא לקבלת הגט, אכן לדברינו מיושב, דהנה בקדושין איתא, כיצד בכסף נותן לה כסף ואומר הרי את מקודשת, ואילו בגיטין איתא תמיד בגמ' לישנא דהא גיטך, וע"כ סובר הר"י מיגש, דבקדושין כתיב כי יקח א"כ האיש הנותן הכסף או השטר הוא המקדש, משו"ה צריך שיאמר הרי את מקודשת, אבל בגט כתיב ספר כריתות א"כ הגט הוא הכורת, ורק דין הוא שיאמר הא גיטך ויתנהו לשם גירושין, א"כ דיבור הא גיטך הוא העיקר, אלא דאם אמר הרי את מגורשת הוא ג"כ כאומר הא גיטך, אבל עיקר האמירה היא הא גיטך וא"כ סובר הר"י מיגש כיון דבגט הספר כורת והבעל עושה רק הנתינה. משו"ה אף עבד כשר לשליחות זה, והאלפס והרמב"ם סוברים, כיון דצריך שיתנהו לשם גירושין אף עבד נעשה שליח לזה, אבל בקדושין הבעל הוה המקדש בכסף או בשטר, א"כ השליח נעשה שליח לקדש, משו"ה גם הר"י מיגש מודה דעבד פסול לזה, ומה שכתב הב"ש דהב"י בטור סימן קמ"א כתב דגם בקדושין כן, תמוהים דבריו, דהב"י שם כתב רק שאם נעשה עבד שליח להולכה לדברי הרשב"א דס"ל דהוי ספק, אם פשטה ידה וקבלה קידושין צריכה גט מהשני.

וסובר האלפס דהא דאמרינן בחוב אם בא לחזור אינו חוזר וחייב באחריותו, אין הפירוש כמו שפירשו כל המפרשים דהמלוה כבר זכה בהמנה, והא דהלוה חייב באחריות שהרי הוא לא שלח את השליח, סובר האלפס דאי אפשר לומר דכבר נעשה המנה של המלוה, דהרי המנה צריך להיות של המלוה פרעון בעד חובו, וכיון שעודנה לא נפטר הלוה מחובו איך יהי' המנה של המלוה, לכן פירש האלפס דהשליח זכה רק להוליך המנה להמלוה לשלם לו בזה, אבל לא נעשה המנה של המלוה כל זמן שלא נפטר הלוה מחובו, הרי דאשכחן זכי' ליתן, וא"כ ה"נ בשחרור היכא דאמר תן, הוא זכי' ליתן, והזכי' רק שלא יוכל המשלח לחזור בו, אבל עבד לא נפק עד דמטי שטר שחרור לידו, לא זכהו לו עודנה שיהי' שלו ממש, ואם מת המשלח ממילא בטל השליחות, דאין למת דין שיהי' לו שליח, והא דאמרינן דתן לאו כזכי ממש, אלא רק זכות ליתן, הוא דוקא היכא שלא עשה העבד את השליח שליח לקבלה, אבל אם העבד עשה את השליח לשליח לקבל, וידע הרב מזה, ואמר לו תן או התקבל, בודאי הוי תן כזכי ממש, ואף בגט היא מגורשת תיכף, משו"ה לא קשה קושית הר"ן מגמ' דף ס"ב גבי האשה שאמרה התקבל לי גיטי, והיכא דאמר זכה אף אם לא עשה העבד אותו לשליח קבלה ג"כ זכה העבד תיכף בשחרורו, דדוקא תן אמרינן שהוא לשון זכות ליתן, אבל זכה הוא זכי' תיכף, וממתניתין דאמרה שחררך רבך, מיירי דאמר זכה בשחרור זה לעבדי, וכן חיישינן שמא זיכה ע"י אחר, הוא ג"כ דאמר בלשון זכה.

ובזה מיושב קושית התוס', דהכא אמר ר' יוחנן התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה וא"ת משנתינו כל האומר תנו כאומר זכו דמי, ואילו בב"מ אמר ר' יוחנן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וא"ת משנתינו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי, אכן לדברינו לא קשה, דתן הוי כאומר זכו ליתן, אבל לא שתהי' תיכף הדבר שלו, א"כ הקנין רק שלא יוכל המשלח לחזור, שאין בידו בכה"ג לבטל השליחות, אבל השליח בעצמו הא לא נתחייב ליתן והוא יכול לחזור בו ולא ליתן, משו"ה בב"מ המגביה אם רוצה לחזור בו ולא ליתן, רשות בידו, שהרי הוא לא נתחייב, אבל אם הי' אומר זכה אז גם השליח לא יכול לחזור בו, א"כ אם הי' רוכב על החמור אם הי' אומר זכה לי דאמרינן מסתמא הגביה על דעת לזכות בעדו, לא הי' יכול לחזור ולומר אני זכיתי בה, אבל אם אמר תנה ולא אמר זכה, דאז אין המציאה עודנה של זה שרוכב על החמור, יכול המגביה לומר אני זכיתי בה, חזרתי ממחשבתי ליתן לך, והוא זוכה בהמציאה.

ובאשר לפי דברי הרי"ף, בחוב אם אמר תן או הולך לא זכה עודנה שיהי' שלו לגמרי רק זכות ליתן, א"כ אם בתוך כך מחל המלוה, יהי' השליח מחויב להחזיר ללוה, שהרי המנה עודנה של הלוה, אלא שיש זכות ליתן להמלוה לשלם החוב בזה המנה, אבל אם פקע החוב יחזור ללוה, אבל כפירוש כל המפרשים כבר קנה המלוה בכסף לגמרי, וכבר חובו מסולק, ורק שיש עליו חיוב אחריות, וא"כ אין מועיל שימחול המלוה את החוב, שהרי המנה כבר שלו, ועל דבר בעין אין שייך מחילה, ובפרט אם המה ביד אחר.

אכן אף שביארנו דלהרי"ף אף בחוב אם אמר תן לא קנה המלוה את המנה לגמרי אעפי"כ יודה דאסור להשליח להחזיר, אף דבמתנה יהי' הדין דאף להמשלח לא יכול לחזור, אבל השליח יכול לחזור, היינו במתנה דכיון דאין המקבל זכה, ורק יש זכות שהשליח יתן, אם השליח אין נותן עליו אין חיוב ליתן ויכול לחזור, אבל בחוב כיון דנשתעבד המנה למלוה לגבות ממנה עי"ז שזכה ליתן, א"כ אם מחזיר הוא מזיק שעבודו של חבירו, ומזיק שעבוד של חבירו חייב לשלם.

ג

עפ"י דברינו יש לישב קושית הש"ך בחו"מ סימן קכ"ה סעיף א', ז"ל המחבר, ראובן שהי' חייב מנה לשמעון או שהי' לו פקדון בידו ואמר ללוי הולך מנה זה לשמעון, אם בא לחזור וליטלו ממנו אינו יכול, דהולך כזכי דמי כו', ואם החזיר לו המנה לראובן והעני ראובן ולא הי' לו ממה לפרוע בענין שהפסיד שמעון את שלו, חייב לשלם, שהוא פשע במה שהחזירו לראובן. ואם מחמת אונסו החזירו לראובן שאוים עליו בדבר שיש בידו לעשות עד שהוצרך להחזיר פטור, ויש אומרים שכשהחזיר לו המנה לראובן שניהם חייבים באחריותו עד שיגיע לשמעון כל חובו עכ"ל המחבר, וכתב ע"ז בש"ך ס"ק ז' ז"ל, פירש בסמ"ע דלסברא זו אין לוי חייב אלא א"כ העני ראובן, הא לא"ה אעפ"י שהחזירו אין שמעון יכול לתבוע אלא לראובן, וכן פירש הב"ח דהכי מסתברא. ודלא כמ"ש בשו"ע דלא הכריע עכ"ל, ואיני רואה טעם להכרעתו דאדרבה איפכא מסתברא, כיון שזה זכה לו ואילו הי' הלוה רוצה להחזיר לא הי' יכול, נמצא שהוא ממש מעות של שמעון, ח"כ זה שהחזירו הרי הוא כאילו נתן מעות של שמעון לראובן, ושמעון יכול לחזור על איזה שירצה, ונלפע"ד דגם הסברא הראשונה מודה בזה, ומ"ש הטור, והעני, אורחא דמילתא נקט גו', אלא דעל מ"ש הטור דאם אוים עליו, פטור, והוא מדברי הרשב"א כתב אח"כ, והרמב"ם כתב החזירו לו שניהם חייבים באחריותו, ר"ל דהרמב"ם כתב סתם כשהחזירו שניהם חייבים באחריותו, ולא חילק בין איים עליו או לא, משמע דאפילו אוים עליו חייב, וכן יש לפרש דברי המחבר עכ"ל הש"ך, ולכאורה קשה איך אפשר דס"ל להרמב"ם דאפילו החזיר מחמת האיום מחויב, הא מפורש הכא דאמרו לר' דוסתאי אי הכי שפיר עבדת, ומזה הא הא מוכיח הרשב"א האי דינא דאם מחמת האיום החזיר פטור, וקשה על הרמב"ם.

עוד הקשה הש"ך על הסמ"ע שהוא תירץ הקושי' על דברי הרמ"א שכתב שם בהגהה ז"ל, ראובן שהי' לו מעות ביד שמעון ואמר ללוי לקבלן מיד שמעון, והלך לוי וקבלן ואח"כ אמר לו שמעון ללוי שיחזיר לו המעות שקבל בעד ראובן, ואם לא יחזירם יכפור לו חוב שחייב שמעון ללוי ממקום אחר והנה לוי אמר לראובן לא קבלתי בשבילך כדי שאפסיד את שלי, ורוצה להחזירם וראובן אומר שלא יחזירם מאחר שכבר עשה את שליחותו וזכה בשבילו, הדין עם ראובן, וקשה על זה מהא דאמר המחבר דאם החזיר מחמת האיום פטורה ותירץ הסמ"ע דכיון דראובן עשה את לוי לשליח לקבלם, מיד שקבלם לוי לידו הרי הוא ממון של שמעון, ואם יחזירו לשמעון הרי הוא מציל עצמו בממון של ראובן עכ"ל הסמ"ע, וכתב ע"ז הש"ך, ואין הדברים אלו נכונים לפ"ד, דכיון שזכה זה בשבילו, הוא של המלוה או של המפקיד, מה לי עשה שליח או לא סוף סוף עכשיו הוא של המפקיד עכ"ל הש"ך.

אכן לפי שביארנו, הדברים כפשוטים כדעת הסמ"ע, דהנה בסימן שפ"ח הביא המחבר דעת הרמב"ם דאם אנסוהו להראות ממון חבירו, אם נשא ונתן ביד חייב, אף שהאונס הי' על זה הממון, אבל אם רק הראה עליהם, מפורש בגמ' דמסור באונס פטור, וטעמא דהרמב"ם כיון דאמרינן אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין באונס בין ברצון, א"כ מזיק באונס חייב, והרמב"ם לא ס"ל כדעת התוס' דדוקא אונס הקרוב לפשיעה, אלא אף באונס גמור מחויב אם הזיק, וכמו נרדף ששיבר את הכלים במרוצתו דחייב אף שהוא באונס, לפי זה אם הזיק דבר של חבירו אף באונס מחויב, אכן אם הזיק דבר שהוא משועבד לחבירו, שהחיוב לא מטעם מזיק, אלא מטעם גרמי כמו שורף שטרותיו של חבירו, אם יהי' באונס הא קי"ל גרמי היכא דלא הוי פושע פטור (ועיין בספרנו על ב"ק סימן כ' שביארנו לדברי הרמב"ם דהיכא שאיבד דבר שהי' משועבד לחבירו כמו שור תם שאכלו הניזק מחויב לשלם מטעם דינא דגרמי, כמו משחרר עבד שהי' אפותיקי, ורק בשחט את השור תם דלא הזיק השעבוד, ורק הוזל דמי השור, בזה הוי רק מזיק שעבוד של חבירו ופטור, אבל היכא שאיבד את הדבר שאז נפקע השעבוד, אז מחויב מטעם דינא דגרמי כמו בשורף שטרותיו של חבירו), והנה הא ביארנו דעת האלפס, אף דבחוב אם אמר הלוה תן הוא כזכי ממש, אעפי"כ לא נעשה הדמים של המלוה, כיון דהלוה לא נפטר מחיובו לא קנה המלוה את המעות לחלוטין, רק כיון דאמר לזכות נעשה המנה משועבד לשלם להמלוה בזה המנה, נמצא לפי דעת האלפס, המלוה לא זכה רק שעבוד של המנה, ובמה שנותן לו השליח את המנה ללוה להוציאם הוא רק מפסיד שעבודו, והחיוב מטעם דינא דגרמי, בזה אין מחויב אלא אם הוא פושע, אבל אם מחזיר מחמת האיום דלא הוי פושע פטור, אבל אם עשאו המלוה שליח שאז ע"י קבלת הכסף נפטר הלוה מחיובו, וא"כ המנה הוי של המלוה, וא"כ כשנותן השליח להלוה להוציא, הוא מזיק ממש. ואף דהלוה חושב לשלם בעד זה, הא קי"ל אפילו אם נוטל ע"מ לשלם איתא בב"ק דעל זה נאמר חבול ישוב גזלה משלם דאעפ"י שמשלם גזלה הוי, א"כ כמו בגזל ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה כו', ה"נ באם אחד יטול לחם של חבירו ויתן לאחר לאכלו, אף אם הלה יחשוב לשלם, הנוטל הוא מזיק ממש ומחויב אף באונס, וא"כ מבוארים דברי הסמ"ע דהרמ"א מיירי שהמלוה עשאו שליח:

ואז הכסף נעשו של המלוה, וחיובו מטעם מזיק, משו"ה אף אם החזיר מחמת שאוים עליו מחויב לשלם, אבל היכא שהלוה בלבדו עשאו שליח, דלא נעשו המעות של המלוה רק לשעבוד (לדעת האלפסי), משו"ה אם החזיר מחמת האוים פטור, דחיוב גרמי הוא דוקא אם הוא פושע.

וממילא ברורים גם דברי הסמ"ע שמפרש דדעה הראשונה שכתב המחבר ס"ל דוקא אם העני הלוה מחויב, דכיון דדעה הראשונה סברה דאם החזיר מחמת האיום פטור, א"כ סבירא דעה הראשונה דלא קנה המלוה את הכסף לגמרי, א"כ החיוב רק מטעם גרמי, בעינן שיבורר שהזיק שעבודו, אבל כל זמן שאפשר שהלוה ישלם אין עליו חיובו משו"ה כתב המחבר דוקא אם העני בענין שהפסיד שמעון את שלו אז מחוייב לשלם, אבל כל זמן שלא נתברר שהפסיד שמעון את שלו פטור, אבל הרמב"ם שכתב שאם החזיר שליח ללוה שניהם חייבים באחריותו, סובר, דגבי חוב אם אמר הלוה תן, נעשה תיכף של המלוה, וא"כ במה שמחזיר ללוה הוא מפסיד מנה של המלוה, אף אם חושב הלוה לשלם החוב, הוא ג"כ מזיק כמו שביארנו, דמשו"ה סובר דאף אם החזיר מחמת האיום חייב (דזה גם הש"ך מודה דלדעת הרמב"ם אם החזיר מחמת האיום ג"כ חייב), א"כ לא בעינן כלל העני הלוה, דכיון דהזיק דבר של חבירו, היינו נתן המעות ללוה והוציאם דיש לזה דין כמו גזלה דאעפ"י שחושב לשלם הוא גזלה, א"כ רצה מזה גובה ורצה מזה גובה, והא דבגמ' משמע דאם החזיר מחמת האיום פטור. דהא אמר א"ה שפיר עבדת, דהא בגמ' מיירי בפקדון, וא"כ לא החזיר לאכול, ורק מדין פושע אתיא עלה. משו"ה מחמת האיום הוא פטור, משא"כ בהלואה הוא מותר להוציא, והוי כמו לאכול, ודוק.

ומה שהקשה הש"ך אנא מצא הטור מאן דפליג על הרמב"ם, פליאה היא, שהרי הראב"ד במקום הזה משיג על הרמב"ם, שהרי על דברי הרמב"ם שכתב שאם החזיר השליח ללוה שניהם חייבים באחריותו, כתב על זה הראב"ד, ז"ל, א"א אחריות לוי השליח איני יודע מהו, אלא שאם יכפור ראובן במלוה נמצא לוי פושע בדבר עכ"ל, הרי דהראב"ד סובר דאין אחריות על השליח אלא דוקא אם בא לידי כך שהפסיד המלוה, היינו שכפר, והיינו שהראב"ד סובר שאין חיוב על השליח אלא אם הגיעה היזק להמלוה שהפסיד חובו מחמת שכפר, והוא הדין שהעני. דלדעתו אין חילוק בין שכפר הלוה בין שהעני, החיוב מטעם גרמי, אבל עכ"פ הא בפירוש סובר הראב"ד דאם לא כפר אין יכול לתבוע תחילה מן השליח, א"כ איך כתב הש"ך דאין פוסק נגד דעת הרמב"ם שיכול לתבוע משניהם, דהא הראב"ד אמר בפירוש דאין יכול לתבוע מהשליח אלא אם הגיע הפסד, והב"י מביא תשובה לרי"ף דאם העני הלוה צריך השליח לשלם, והיינו דהרי"ף לטעמי' דלא קנה השליח אלא זכי' לענין דאין יכול הלוה לחזור, אבל לא נעשה הדבר של המלוה.

ולפי זה מיושב דברי הירושלמי לפי גרסת הרשב"א, שא מנה זה לפלוני טול מנה זה לפלוני יהא מנה זה לפלוני אם רוצה להחזיר יחזור, ומדין זכה לחברי' לא יוכל חזור בו, דלפי גרסת הרשב"א אין ביאור לדברים אלו, אכן לפי שביארנו דתן הוי זכות ליתן, אם כן המשלח אין יכול לחזור ולבטל השליחות שהיא בקנין, אבל השליח הא אין מחויב ליתן במתנה, מעתה הפירוש בירושלמי, אם רצה השליח להחזיר יחזיר, כיון דתן הוי רק זכות ליתן, אם השליח מבטל שליחותו כיון דבמתנה לא הוי תן זכי ממש, משו"ה השליח יכול לחזור משליחותו ולהחזיר, אבל הדין זכה לחברי' לא יכול חזור בו, פירוש, על זה הועיל הזכי' שהמשלח לא יכול לחזור, ולפי זה גם הירושלמי שהביא הרשב"א ג"כ מתפרש כן, דבחוב הולך כזכי', ובחוב הדין שאף השליח לא יכול להחזיר, להרמב"ם בחוב הולך כזכי', וכבר המנה של המלוה, ואם החזיר הרי הוא נוטל דבר של פלוני ונותן לזה להוציאם, ולהאלפס אף דס"ל כיון דלא נפטר מחובו לא נעשו של המלוה, אבל כיון שנתן לפרוע בזה נעשו אפותיקי של המלוה, ואף השליח אין יכול להחזיר, א"ר הילא המעשר כחוב, פירוש אם נתן ישראל לחבירו מעשר ואמר הולך לפלוני הלוי, או תן לפלוני הלוי כיון דהוי רק טובת הנאה ואסור לחזור זכה השליח בעד הלוי ואין יכול השליח להחזיר, זה הדין בחוב או במעשר, אבל במתנה אם אמר תן הוי רק זכות ליתן, משו"ה אם רצה השליח להחזיר יוכל להחזיר אף שהמשלח אי אפשר לו לחזור, משום דזה זכה השליח ליתן, אבל כיון דלא נקנה עודנה למקבל מתנה אם רצה השליח להחזיר יחזיר, הלך ומצאו שמת יחזיר למשלח, אבל אם אמר זכי אז הוי זכי' ממש אם רצה השליח להחזיר לא יחזיר, הלך ומצא שמת יתן ליורשיו.

והרמב"ם סבירא לי' ג"כ בזה כהאלפס, דבמתנה תן הוי זכי' ליתן, שהרי בהנכות עבדים בפרק ו' כתב ז"ל, הכותב גט שחרור לעבדו וזיכה לו ע"ו אחר ואמר זכה בגט זה לפלוני עבדי יצא לחירות אעפ"י שלא הגיע הגט לידו שזכין לאדם שנא בפניו, אבל אם אמר תנו גט זה לעבדי אינו יכול לחזור בו ולא יצא העבד לחירות עד שיגיע הגט לידו, לפיכך האומר תנו גט זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה עכ"ל, הרי דסבר הרמב"ם דתן הוי זכי' ליתן במתנה, אבל המשלח אין יכול לחזור בו, משו"ה כתב דאף אם אמר תן אין יכול לחזור בו.

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה