אור ברסלב

לבוש מרדכי על גיטין· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן י

סימן ט

בדין כל השטרות העולים בערכאות של עכו"ם.

דף י ע"ב. כל השטרות העולים בערכאות של עכו"ם אעפ"י שחותמיהם עכו"ם כשרים, חוץ מגטי נשים ושחרורי עבדים כו', קא פסיק ותני ל"ש מכר ול"ש מתנה, בשלמא מכר מכי יהיב זוזי קמיהו הוא דקנה ושטרא ראי' בעלמא הוא דאי לא יהיב זוזי קמיהו לא הוי מרעי נפשיהו וכתבין לי' שטרא. אלא מתנה במאי קא קני, לאו בהאי שטרא, והאי שטרא חספא בעלמא הוא, אמר שמואל דינא דמלכותא דינא, ואב"א תני חוץ מכגיטי נשים עכ"ל הגמ'.

והנה הרמב"ם בפכ"ז מה' מלוה ה"א פסק כהאי לישנא דחוץ מכגיטי נשים, וכתב הרמב"ם, דכל השטרות הנעשים בערכאות פסולים חוץ משטרי מקח וממכר ושטרי חוב, אבל שטרי הודאות ומתנות ופשרות ומחילות שהן בעדים שלהן אעפ"י שיש בהן כל הדברים שמנינו (היינו עשאם בערכאות והעידו עדי ישראל על העכו"ם העדים והשופט שאינם ידועים בקבלת שוחד) הרי הן כחרסים עכ"ל הרמב"ם, וכבר כתב הכ"מ שתמהו על הרמב"ם אמאי כתב הרמב"ם דשטרי מחילות והודאות וכדומה פסולים, נימא אי לאו דמחיל קמיהו לא הוי מרעי נפשיהו, ואי לאו דמודה קמיהו לא הוי מרעי נפשיהו.

עוד כתב הרמב"ם ז"ל. והורו רבותי שאפילו שטרי חוב שלהן שנתנו המעות בפניהם פסולים, ולא הכשירו אלא שטרי מקח וממכר שנתנו המעות בפניהם, ואין אני מודה בזה, וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל, יפה הורו רבותי שאפילו הי' שט"ח שלהן וכו' שהשטר העולה בערכאות שלהן וחותמיהן עכו"ם אינו גובה ממשועבדים דלית להו קלא, הילכך אפשר שפרע ולא תבעו עכ"ל הראב"ד, והנה בהאי דינא דשט"ח העולה בערכאות של עכו"ם דאינו גובה ממשועבדים, גם הרמב"ם סובר כן, שהרי כתב שם תיכף ז"ל, אם לא ידעו דייני ישראל לקרות שטר זה הנעשה בערכאות של עכו"ם ונתנו לשני עכו"ם זה שלא בפני זה וקורין לו, שנמצא כל אחד מהן כמסיח לפי תומו וגובה בו מבני חורין, אבל אין טורפין בו מפני שאין לו קול כו', והרמב"ם בפי"א מהלכות מלוה ולוה כתב, דנגד כתב יד נאמן לטעון פרעתי, וא"כ קשה כיון דשט"ח בערכאות אין גובין ממשועבדין ככתב יד, אמאי אין נאמן לטעון פרעתי, וכתב ע"ז הכ"מ ויש לחלק שאינו דומה שטר גמור לכתב יד, וצריך ביאור דהא שטר בערכאות ג"כ לאו שטר הוא שהרי אינו גובה ממשועבדים.

בירושלמי איתא, שטר יוצא בבית שאן והיו עדיו עדי גוים ר' יוסי אומר אתפלגון ר' יוחנן וריש לקיש, חד אמר ר' אבהו מפרש כו', ומאי טעמא דריש לקיש שלא להפסיד לישראל ממון כו', אמר ר' יודן אלא כדי שלא לנעול הדלת לפני בני אדם, שלמחר הוא מבקש ללות אינו מוצא עכ"ל הירושלמי, וכבר תמהו המפרשים, אם מיירי בהדיוטות, א"כ איך אפשר שיכשירו גוים לעדים, ואם מיירי בערכאות הא אין הטעם משום שלא להפסיד מעותיו אלא דאי לאו דיהיב זוזי קמיהו לא הוי מרעי נפשיהו.

א

והנראה לי, דהנה האלפס כתב בפ"ג דסנהדרין, והיכא דקבל עליו קרוב או פסול כבי תרי, חזינא לגאון דקאמר אפילו קנו מיני' מצי הדר בי' דקנין בטעות הוא דרחמנא אמר עפ"י שנים עדים יקום הדבר, ורבואתא אחריני אמרי דלא מצי הדר בי' דאין אחר קנין כלום, וכותיהו מסתברא, דהא אפילו קביל עלי' לבעל דיני כבי תרי וקנו מיני' לא מצי הדר בי' כדאמר בפרק שבועת הדיינין מהימנת עלי כבי תרי כל אימת לא פרענא כו', וכתב ע"ז הרא"ש ז"ל, הראי' שהביא רב אלפס אינה ראי', לפי הטעם שתלה הטעם בקנין טעות, ההיא דשביעת הדיינין אפילו קנין לא בעי, אלא כיון שקבל עליו הלוה שיהא המלוה נאמן לומר שלא נפרע סגי, ואפילו עדים מעידים שפרעו הרי האמינו עליו ופסל כל העדים המכחישים, דבריו, וכל תנאי שבממון קים כאדם האומר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני שאין צריך קנין אלא קבלה, ומיהו עיקר דבריו (של הגאון) אינם כלום, דאי חשוב קנין טעות משום דרחמנא אמר עפ"י שנים עדים א"כ קבלי' עלי' בחד נמי קנין טעות הוא, דרחמנא אמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, לא יומתו אבות בעדות בנים, אל תשת רשע עד, אלא ודאי אין אחר קנין כלום ולא שייך להזכיר הכא קנין טעות עכ"ל.

והנראה לי, דהנה הא דקי"ל אם קבל עליו קרוב או פסול ולרבנן אפילו בלא קנין, אם נגמר הדין או אם קבל אותו לעד והעיד, אין יכול לחזור בו, ולכאורה כיון דדין התורה דאין נאמן קרוב או פסול, א"כ במאי נתחייב, הא קודם גמר דין יכול לחזור בו, וא"כ איזה קנין הוא גמר הדין, ובמאי נתחייב, בשלמא אם קנו מיני' אין אחר קנין כלום, אבל אם לא קנו, אגמר הדין במאי נתחייב, הא גמר דין אין זה קנין, ועכצ"ל הא דפסלה תורה קרוב או פסול, הוא דוקא אם אין רוצה הבע"ד לקבל עדותו או דייני, אבל אם מרוצה הבע"ד לקבל עדותו או דייני, בכה"ג לא פסלה התורה עדותו, ויש ביד איש לסלק הפסול, היינו להאמין עדותו, וא"כ אם כבר דנו או שהעיד עדותו ברצון הבע"ד שמאמינו, הי' בשעת הגדה עד כשר וכן בשעת גמר הדין דיין כשר. ואף שכתב הרמב"ם נגמר הדין והוציא ממון בדין זה הפסול או בעדותו אינו יכול לחזור בו, הא הנמוקי יוסף והבית יוסף והב"ח כתבו דלאו דוקא נקט הרמב"ם והוציאו ועיין ש"ך שהסכים לדעת הלח"מ דהרמב"ם דוקא נקט והוציא, אכן לדידי נראה דאפשר דבדברי הרמב"ם צריך לגרוס במקום והוציא, להוציא, וכונתו, דאפילו להוציא מועיל גמר הדין, וכדקי"ל באתן לך מחלוקת, והלכה כדברי חכמים, אכן אפשר דהרמב"ם סובר דאף אם אמרו חייב אתה או פטור אתה, לא הוי גמר דין עד שיאמרו צא תן לו, וא"כ דקדק הרמב"ם שנגמר הדין להוציא, היינו שאמרו צא תן, עכ"פ גם דעת הרמב"ם דמועיל נגמר הדין.

ולפי זה סובר הגאון שהביא האלפס, דהא דאמרינן דמועיל קבלה, הוא דוקא היכא דחידוש התורה בהפסול, היינו דחדשה התורה דקרוב אין נאמן, וכן חידשה התורה שאם הוא רשע אין נאמן, בזה אמרינן דאימתי חידשה התורה היכא שהוא נגד רצון הבעל דבר, אבל אם הוא מרוצה לא פסלה התורה, וא"כ היכא דבעל דבר מרוצה הוי עדות מעליא או דין מעליא, אבל היכא דקבל עליו כשנים, בלא חידוש התורה לא הי' ידוע לנו ששנים נאמנים להוציא או לפטור ואמרה התורה על פי שנים עדים יקום דבר, היינו דשנים נאמנים, אבל אחד אין לנו להאמינו, ולא משום פסול, אלא דמהיכי תיתו נאמינו, א"כ על זה אין מועיל קבלה שיהי' נאמן, דהא דמועיל קבלה הוא רק לסלק הפסול, אבל לא לעשות מאין נאמנות לנאמן, ואפילו על ידי קנין אי אפשר לקבל בקנין שזה יהי' הנאמן, א"כ צריך לפרש הדברים של הקנין שהוא מתחייב עצמו אם יגיד העד כדבריו של בעל דינו, או שהוא מתחייב עצמו אם פלוני יפסוק שהוא צריך לשלם, לזה קאמר הגאון דקנין בטעות הוא, פירוש דהוא קנין באסמכתא כיון שהוא דאי, אם יאמר פלוני כן אז אתן או אפטור, זהו קנין באסמכתא, ודוקא אם קבל עליו פסול או קרוב בחד שאז הקנין שלא יחזור מזה שהוא מסלק הפסול, לזה מועיל קנין שלא יוכל לחזור בו אף קודם גמר דין, אבל היכא דאף לאחר גמר דין יוכל לחזור בו מטעם דאין לו כלל נאמנות ואין מועיל קבלה על זה להאמין לזה שחסר נאמנות אף קנין אין מועיל, דאף אם נפרש את הקנין שהוא מתחייב אם יאמר פלוני שהמעשה הי' כן, או שיאמר שלפי דעתי הנני מחויב, הוי קנין באסמכתא.

ולפי זה אפשר דלדברי הגאון לאו דוקא פסול או קרוב אין מועיל, אלא אפילו חד כשר אם קבל שיהי' נאמן כבי תרי אין נאמן, והא דקאמר האלפס בשם הגאון היכא דקבל עליו קרוב או פסול כבי תרי, רבותא אשמעינן האלפס לדעת החולקים, אפילו אם קבל קרוב או פסול כבי תרי מועיל בקנין.

עוד אפשר לומר דדעת הגאון דהיכא דקבל עליו כשר חד כבי תרי, כיון דמועיל מן התורה עדות הכשר לענין שבועה, א"כ יועיל הקנין שהוא מתחייב עצמו לבלי לפטור עצמו בשבועה, הכא שיהי' מחויב שבועה, וזה לא הוי אסמכתא, וא"כ על זה הקשה האלפס א"כ איך מועיל נאמנות שמאמין את המלוה כבי תרי אם יאמר שלא פרע, לדברי הגאון שאי אפשר לקבל עליו לנאמן את מי שאינו נאמן, אם נאמר שהוא התחייבות בטעות, שזה הוא דאי, אם יאמר המלוה שלא פרעתי אז אשלם, א"כ אפילו בשעת מתן מעות לא יועיל התנאי, דהא הלכה דהיכא דהוי אסמכתא אפילו בשעת מתן מעות אין מחויב וכדאיתא בב"מ ס"ו, וע"כ דזה לא הוי אסמכתא מה שהוא מתחייב שהוא יהי' נאמן לומר שלא פרע ועל התחייבות הזאת מועיל מתן מעות, וא"כ גם קנין על זה מועיל שיהי' הפסול נאמן כבי תרי.

ב

עפי"ז יש לישב דברי הרמ"א, והנה המחבר כתב בחו"מ סימן כ"ב סעיף ב' ז"ל, אם קבל עליו עדות עכו"ם כמי שקבל עליו אחד מהפסולים, אבל אם קבל עליו עכו"ם לדיין אפילו קנו מיני' אין הקנין כלום ואסור לדון בפניו, וכתב ע"ז הרמ"א, אבל אם כבר דן לפניו לא יוכל לחזור בו, והקשה על זה הש"ך, ולדעת הש"ך אין חילוק בין לכתחלה ולדיעבד, אכן לפי דברינו הא בקנין יש לפרש שמקבל בקנין שהוא יהי' עד ומאמינו, וכן עשהו לדיין, והנה על מה שאסור לדון לפני עכו"ם כדכתיב לפניהם ולא לפני עכו"ם, על זה אין מועיל קבלה אפילו בקנין, אבל בקנין הא הפירוש אם יאמר העכו"ם אז אשלם, ועל התחייבות הזאת הא מועיל קנין, משו"ה מחלק הרמ"א בין לכתחילה לדיעבד.

והנה הקצות החושן הביא בסימן מ"ו דברי הכנסת יחזקאל שכתב שאם אלם חתם עצמו בשטר מועיל חתימת האלם שזאת היא כתב ידו דהרי קבל עליו את האילם וקבלה מועיל אף בפסול, והנה לכאורה דברי הכנסת יחזקאל מרפסן אגרי, דא"כ איך אמרינן דשטר שנמצאו מהעדים קרובים או פסולים היכא דכוונו לחתום פסול כל השטר, והא הוי קבל הלוה, דאם הלוה לא צוה לחתום הא אי אפשר שיכוונו להעיד, ואם הלוה צוה לחתום הא קבל עליו עדות הפסול, וצ"ל לדברי הכנסת יחזקאל דבכל הפסולים אין מועיל קבלוהו עליהו בשטר, דכיון דפסולים המה הא אין מועיל עדותם שהלוה צוה להם לחתום, שהרי לזה גם המה פסולים, ואף אם הי' המעשה שהלוה צוה לחתום, אבל כיון דמתוך השטר אין מוכח ממילא לא הוי שטר, וכיון דדין התורה נמצא אחד קרוב או פסול בטלה כל העדות, א"כ בטל גם עדות הכשרים, ואין מוכח מתוך השטר שקבלוהו עליו, אבל אם חתם אלם על השטר, הא לחתום על שטר די בחתימה, וע"ז לא אמרינן מפיהם ולא מפי כתבם, וא"כ מן התורה יש לנו ראי' ברורה שקבל עליו חתימת יד האלם, וא"כ אף שמדרבנן בעי קיום, כיון דמן התורה יש לנו עדות שקבל חתימת ידו לעדות, ולפי דברי הכנסת יחזקאל הא אמרינן דאם קבל אותו לעד, קבל על עצמו לענין זה גם חתימת ידו לקיום, משו"ה בכה"ג מועיל קבלוהו, דהא אם מקבלים את חתימת ידו נתברר שאין זה נגד הדין דמפיהם ולא מפיכתבם, שהרי קבל עליו חתימת ידו, שהרי לזה קבל עליו שיהי' נאמן להעיד על חתימת ידו.

והנה בהגהת אשרי הקשה, מאי אמרינן אי לאו דיהיב זוזי קמיהו לא הוי מרעי נפשיהו א"כ משה ואהרן אמאי לא מהימני, אכן לפי הנ"ל דודאי כיון דאמרה התורה לא יומתו אבות על בנים, ואמרה התורה דאין להאמין קרוב, לא נוכל לומר מסברתינו לקבל עדות ממי שאין עדותו מועיל עפ"י דין התורה, אכן היכא דברור לנו מצד אחר לא מטעם נאמנות דהמעשה אמת מפני שהם אומרים, אלא מפני דערכאות לא מרעי נפשיהו, בגדר אומן לא מרעי אומנתו ועפי"ז יודעים אנו שקבלו אותם א"כ עדותם עתה מועיל שהרי קבלו הבע"ד אותם עליהם ומטעם ערכאות לא מרעי נפשיהו אחרי דזה משרתם ידעינן דקבלו אותם, וא"כ אף דאמרה התורה אל תשת רשע עד, ומכש"כ מי שאינו אחיך, אבל היכא דקבלו הבע"ד ברצונם מועיל, והא דלא מרעי נפשיהו, מועיל לידע שקבלו עליהם, ושבזה לא אמרה התורה אל תשת רשע עד, והיכא דקבלו עליהו הא מועיל גם עדות עכו"ם כל הדינים שמועיל בקבל קרוב או פסול, וכמו שכתב המחבר שהבאנו למעלה, אכן אימת מועיל קבלוהו דוקא היכא שמותר עפ"י הדין, אבל היכא שאסור עפ"י הדין אין מועיל קבלוהו בלא קנין.

והנה לקמן בדף מ"ד איתא, עכו"ם שאנס ביתו של ישראל ואין בעליו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדיני עכו"ם, מותר לטול את דמיו וכותב ומעלה בערכאות שלהן מפני שהוא כמציל מידם, וכתב רש"י ז"ל, ומעלהו בערכאות שלהן לחותמו אעפ"י שחשיבות הוא להן, והקשה בתוס' ז"ל, וקשה דשטרות העולין בערכאות של עכו"ם מכשרינן ולא מפלגינן בין לכתחילה בין לדיעבד, ולכאורה דרש"י ס"ל דאף מה שמחשיב אותם לעדים זה ג"כ אסור אילולא משום טעמא דכמציל מידם, וא"כ איך כתב המחבר דאם קבל עליו עדות עכו"ם כמי שקבל עליו אחד מן הפסולים אבל אם קבל לדון לפניו אין מועיל קבלה משום דאסור לדון לפניו, הא לדברי רש"י גם לקבלם בעדים חשיבות הוא להם, וצריך לומר דלא דמי היכא דהמעשה כבר הי' ואין עדים אלא העכו"ם שראה, אז מותר לקבל עדות העכו"ם, אבל לכתחילה להעמיד אותם לעדים אסור משום לא תחנם, ואסור להחשיבם, ורק משום הצלת ממון מותר, וא"כ בשטרי מקח וממכר וכן בשטרי מתנה דבדיניהם כל זמן שלא נכתב בערכאות אין לזה תוקף. הרי רשות ביד הלוקח לחשוש למעותיו ולבלי ליתן הכסף בלתי אם יהי' לזה תוקף מצד דינא דמלכותא, משו"ה מותר להעלות בערכאות, וכן בשטר מתנה אף שיש לומר דהא אין הנותן מתנה צריך דוקא שיהי' לזה תוקף בדינא דמלכותא. אכן כיון דקנית קרקע צריך להיות ימים רבים, א"כ נותן בעין יפה שיהי' לזה תוקף גם בערכאות, והרי גם התורה הקפידה בשטרי מכר למען יעמדו ימים רבים, משו"ה בשטרי מקח וממכר ובשטרי מתנה מותר להעלות בערכאות, וא"כ מועיל קבלוהו עליהו.

ולפי זה מיושבים דברי הירושלמי שאמר, שטר הי' יוצא בבית שאן והיו עדיו גוים, ופליגי בזה ר' יוחנן וריש לקיש, חד מכשיר משום שלא להפסיד מעותיו, או כדי שלא תנעול דלת בפני לוין והקשו במאי מיירי אי בהדיוטות וכי סלקא דעתך שעכו"ם יהיו נאמנים, ואי בערכאות הא הטעם דאי לאו דיהבי זוזי קמיהו לא הוי מרעי נפשיהו, אכן לדברינו מיושב, דהא האי טעמא דלא מרעי נפשיהו לא הי' מועיל, שהרי אמרה תורה אל תשת רשע עד ואין לסמוך להאמין עכו"ם אכן היכא דקבלוהו עליהו מותר, וא"כ אמר הטעם דמשום שלא להפסיד מעותיו או כדי שלא תנעול דלת בפני לוין מותר לקבל הערכאות ואין בזה משום לא תחנם, והוי דומיא דמציל מעותיו דמותר לילך בערכאות ומותר לקבלם כעדים כשרים, והיכא דמותר לקבל מועיל קבלוהו עליהו, אכן מאן דפסל סובר כיון דאסור לילך לדון בערכאות, ומחויב להלות, ואם לא ילוה הוא עובר בהשמר לך פן יהי' דבר על לבבך בליעל, אסור לקבלם, ומחויב המלוה להלות אף בשטר שלא בערכאות, משו"ה אין מועיל קבלוהו, משו"ה פוסל, ואף דבירושלמי אמר דר' אבוה מפרש דר' יוחנן פוסל וריש לקיש מכשר, וא"כ הי' להרמב"ם לפסוק דשטרי חוב בערכאות פסולים, נראה לתרץ דהרמב"ם סובר דע"כ גמ' דילן פליג אירושלמי.

ולפי דברינו, משו"ה סובר הרמב"ם דשטרי הודאות ומחילות הנעשים בערכאות של עכו"ם פסולים, שהקשו נימא אי לאו דמחיל קמייהו לא הוי מרעי נפשיהו אכן לדברינו מאן דמחיל או מודה איננו מחויב לילך להעלות בערכאות, שהרי הוא מוחל ולא יתבע ואם יש שטר בידו יוכל להשיב השטר לבעליו, ובלא שטר הא לא יוכלו לתבוע ממנו, וכן אם מודה שמחויב הרי די אם יודה בבי"ד וכל זמן שבידו ישלם, ולא דמי לשטר מכר או מתנה שהדבר עומד לזמן מרובה אמרינן שרוצה להעמיד שתהא ברורה בידו אף נגד היורשים שיהא לזה חוק אף בערכאות, וא"כ מצד הדין מותר לקבל אותם לעדים, משו"ה מועיל, אבל שטרי הודאות ומחילות אסור לקבלם לעדים ולהחשיבם בזה וא"כ אין מועיל הקבלה, והיכי דאין מועיל הקבלה הרי אמרה התורה אל תשת רשע עד, ואין לסמוך על סברתינו ולהאמינם, משו"ה שטרי מחילות והודאות פסולים, והנה לא קימא לן כהאי תירוצא דאי בעית אימא תני חוץ מכגיטי נשים, וא"כ שטרי מתנות ג"כ פסולים משום דלאו בני שטרא נינהו, והאי שטרא חספא בעלמא הוא, ורק בשטרי מכר העולה בערכאות כשר משום דהקנין הוא ע"י הכסף, וא"כ אם נימא דגם שטרי חוב פסולים בערכאות, א"כ יקשה מאי לישנא דכל השטרות, לימא שטרי מכר העולים בערכאות, וע"כ מוכח להאי לישנא דכל השטרות כולל שטרי מכר ושטרי חוב, וא"כ לגמ' דילן ע"כ שטרי חוב העולים בערכאות ג"כ כשרים, והירושלמי דאמר דלר' יוחנן שטרי חוב פסולים ע"כ דסובר דשטרי מתנות כשרים משום דינא דמלכותא ובשטרי מתנות אין איסור להחשיבם כיון דעשוי לעמוד ימים רבים נותן בעין יפה שיהי' לזה חוק אף בערכאות, אבל שטרי חוב כיון דמחויב להלות על סמך זה שיוכל לגבות בדיני ישראל, אסור להחשיבם ואין מועיל הקבלה, וסובר הירושלמי כלישנא דדינא דמלכותא, אבל לתירוצא דחוץ מכגיטי נשים, ושטר בערכאות מועיל רק לראי' ולא לקנין, בע"כ דשטרי חוב בערכאות ג"כ כשרים, דאם נימא רק שטר מקח וממכר כשר, מאי כל השטרות דאמרה מתניתין.

ולענין קושית הראב"ד על הרמב"ם כיון דשטר חוב בערכאות אין גובה מהמשועבדים משום דלית לי' קלא, א"כ אמאי לא יהי' נאמן לטעון פרעתי כמו בכתב יד דנאמן לטעון פרעתי, נראה לי דאזלי הרמב"ם ורבותיו של הרמב"ם לטעמיהו, דהנה הש"ך בחו"מ סימן ס"ט הקשה על הרמב"ן שכתב הטעם דמשו"ה נאמן לומר בכתב יד פרעתי, משום דאין גובה בהמשועבדים, משו"ה לא חשש להניח. והקשה הש"ך משטר חוב שאין בו אחריות נכסים דמפורש בב"מ דף י"ג דאין יכול לטעון פרעתי, ותירץ הש"ך דכונת הרמב"ם דכתב יד לעולם אין גובין ממשעבדי, ואין שם שטר עליו, משו"ה אין מקפידין להניח, אבל שטר חוב שאין בו אחריות נכסים, שם שטר עליו, ונראה לי לבאר דבריו, דהנה מה שראי' מתוך הכתב יד שלוה, בשביל זה אין חושש להניח, כמו דקי"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרוע בעדים, ולא אמרינן כיון שיש ראי' שלוה צריך לפורעו בעדים, דאף שיש ראי' שלוה כיון שמזה אין מוכח שלא פרע אין חושש לפורעו בעדים, ה"נ בכתב יד אף דמהכתב יד ראי' שלוה אין חושש להניחו ביד המלוה, דהא מהכתב יד רק ראי' שלוה, אבל לא שלא פרע, אבל בשטר שיש בו שעבוד, אם כן השטר הוא בעצמו שעבוד והוא אפסר חוב, א"כ לא יניח דבר חשוב שהוא השעבוד, זה אין דרך להניח, אחרי שיש לזה זכות שעבוד, שטר זכות כזה אין מדרך להניח).

אבל שטר חוב שאין בו אחריות נכסים, כיון דקי"ל אחריות טעות סופר, א"כ השטר עושה שעובוד, ואם רואים אנו שטר שיש על ידו שעבוד אמרינן חזקה שכל שיש ביד אדם הוא שלו ומפני מה הוא שטר שאין בו אחריות נכסים, שכתוב בו שלא יגבה מן הלקוחות, וכדאיתא לשון זה בחו"מ סימן קי"א סעיף א', ז"ל המחבר, אבל המלוה בשטר טורף מהלקוחות וממקבלי מתנה שקנו ושקבלו ממנו קרקע אחר הלואה אפילו אם אינו מפורש בשטר כן, אבל אם פירש בפירוש שהלוה לו על תנאי שלא יגבה מהלקוחות ולא ממקבלי מתנה, תנאו קיים ואינו טורף מהם עכ"ל המחבר, לפי זה שטר שכתוב בו שלא יטרוף מהלקוחות, הוי רק תנאי שלא יטרוף, אבל שעבוד יש להשטר, נ"מ אם יבא לגבות מיני' דידי', מי ששטרו קודם, יהי' קודם לגבות ממנו, א"כ השטר אף שאין בו אחריות נכסים אעפ"י הוא שטר שעבוד, ושטר שהוא בעצמו שעבוד שדין הוא שאומרים עליו חזקה כל שביד אדם הוא שלו, שטר כזה אין מניח ביד המלוה, אבל כתב יד אין מועיל אף לגבי דידי' שהרי אי אפשר להאמין שלוה זה זמן רב, דילמא כתב עתה וכתב זמן מוקדם, א"כ כתב יד אין מועיל כלל לענין שעבוד והוי רק ראי' שלוה, כתב כזה אין חושש להניחו א"כ זהו טעמא דרבותיו של הרמב"ם, כיון דקי"ל כהאי שינויא דכחוץ מכגיטי נשים, היינו דשטר העולה. בערכאות של עכו"ם מועיל רק לראי' לא לקנין, דלאו בני שטרי נינהו, ולענין קנין הוי חספא בעלמא, א"כ שטר העולה בערכאות איננו כלל שטר שעבוד רק שטר ראי' שלוה, והוי דינו כמו כתב יד דאין חושש להניח, כיון שאין השטר אפסר של שעבוד, שהרי לא עשה כלל שעבוד.

אכן להרמב"ם אי אפשר לומר כן. דהנה המחבר כתב בסימן ק"ד, דמלוה על פה מוקדמת ומלוה בשטר מאוחרת, המלוה קדם לגבות מיני' דידי' אף שהיא מלוה ע"פ, וכתב בב"ו שכן הוא דעת הרמב"ם כדעת הגאון בעל סברא זו, אכן הש"ך הביא, דרב אלפס (דהוא רבותיו של הרמב"ם) ס"ל דמלוה בשטר קודם, וביארנו בספרנו על ב"ק דפלוגתיהו בזה, הגאון סובר דאף שאמרו רבנן מלוה ע"פ אין גובה ממשועבדים, אעפי"כ לא סילקו השעבוד רק משום תקנת הלקוחות ומקבלי המתנה אמרו שלא יטרפו מהם מלוה ע"פ, אבל את השעבוד לא סלקו, והתקנה שלא לטרוף עשו רק לגבי לקוחות ומקבלי מתנה, אבל לא לענין בע"ח, משו"ה מיני' דידי' המלוה ע"פ קודמת, אכן רב אלפס סבר דרבנן סלקו את השעבוד ממלוה ע"פ, ואחר תקנת רבנן המלוה אין עושה שעבודים, אחרי שהמלוה בעצמה אין לה קול, ורק השטר מוציא הקול ועושה השעבוד השטר, נמצא דלמלוה ע"פ אין הנכסים משועבדים, ולהמלוה בשטר משועבדים הנכסים ומשו"ה המלוה בשטר קודם לגבות, ועיין תוס' גטין דף כ' ד"ה וכותב בכתב ידו שכתבו ז"ל. וא"ת מה ענין שטרי הלואה לגט דאינם אלא לראי', ואכי' במלוה ע"פ הי' גובה ממשעבדי אי לא משום דאין לה קול כו', הרי חזינן שגם דעת התוס' שאין השטר עושה השעבוד, והוא כדעת הרמב"ם, דלהאלפס השטר עושה השעבוד, וא"כ הא בעי שיקנה הלוה להמלוה הנייר, ואם אין שלו אין עושה שעבוד.

נמצא להרמב"ם אי אפשר לתרץ דהחילוק בין כתב יד שיכול לטעון פרעתי ובין שטר שאין בו אחריות נכסים שאין יכול לטעון פרעתי, הוא משום דהשטר חוב שאין בו אחריותה השטר עושה השעבוד שיועיל מיני' דידי', דהא להרמב"ם השעבוד עושה המלוה, והקול מוציא השטר, אבל השעבוד המלוה בעצמה עושה בלא השטר, וכקושית התוס', ועכצ"ל להרמב"ם חילוק אחר, שאין דרך בני אדם להניח נייר שיש לו חשיבות, וכיון דלגבי לגבות מיני' דידי', הא קודם מי שיש לו הוכחה שהוא קודם, היינו מי שיש לו שטר בעדים אף שלא גבה מהלקוחות, עכ"פ יש חשיבות להשטר מה שלומדים ממנו מי קודם ללות, נייר ערך שיש לו חשיבות אין דרך להניח, משא"כ כתב יד דאין משגיחין עליו כל עיקר אפילו להקדים לגבות מיני' דידי', שהרי יוכל המלוה המאוחר לומר אולי כתבת עתה את הכתב ידו א"כ להרמב"ם אף שטר שאין עושה שעבוד רק שמועיל לידע את מי להקדים, ג"כ אין מניחין ביד המלוה.

נמצא להרמב"ם שטר העולה בערכאות כיון דמועיל לגבות מיני' לגבי בע"ח המאוחר ויש חשיבות לזה, לא יניח שטר ערך כזה, משו"ה אין יכול לטעון פרעתי, ונגד שט"ח העולה בערכאות, ודינו אחד עם שט"ח שאין בו אחריות, דחשיבתו רק מפני שידעו על ידו מי הקודם לגבות מיני' דידי', דשעבוד גם שט"ח אין עושה, דעיקר השעבוד עושה המלוה.

אבל רבותיו של הרמב"ם היינו האלפס לטעמי', דאין המלוה עושה השעבוד, רק השטר עושה השעבוד א"כ אין לדמות שטר העולה בערכאות דאין עושה כלל שעבוד, דהא לאו בני שטרי נינהו, לשט"ח שאין בו אחריות, דאף שאין בו אחריות אעפי"כ עושה שעבוד, שמועיל לגבותו מי שקודם הוא גובה קודם מיני' דידי', משו"ה ס"ל דנגד שט"ח העולה בערכאות יוכל לטעון פרעתי.

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה