לבוש מרדכי על גיטין· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן ט
בדין כל גט שיש עליו עד כותי פסול, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים, וביאור דעת הרמב"ם
דף יוד. כל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים, מני מתניתין כו' וכי תימא רבן שמעון בן גמליאל היא ודאחזוק בהא לא אחזוק בהא:
אי הכי מאי אריא חד אפילו תרי נמי, אלמה אמר ר' אלעזר לא הכשירו בו אלא עד אחד כותי בלבד, לעולם ר' אלעזר, וכגון דחתים ישראל לבסוף דאי לאו דכותי חבר הוה לא הוי מחתים לי' מקמי', אי הכי אפילו בשאר שטרות נמי, אלא אמרינן רוחא שבק למאן דקשיש מיני', ה"נ רוחא שבק למאן דקשיש מיניה, אמר ר' פפא זאת אומרת עדי הגט אין חותמין זה בלא זה, מאי טעמא אמר רב אשי גזירה משום כולכם ע"כ, והנה הרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות עבדים הלכה ו' ז"ל, כל שטר שיש עליו אפילו עד אחד כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים שהן כשרין בעד אחד ישראל ועד אחד כותי והוא שיהי' כותי חבר עכ"ל, ותמה ע"ז בלח"מ ז"ל, קשה דבגמ' אמר דחתים ישראל לבסוף דעדי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה) ואי לאו דהוה חבר לא הוה מחתים לי' מקמי', וא"כ למה רבינו לא ביאר זה עכ"ל.
א
והנראה לי בזה, דהנה כתב הש"ך לדחות דעות הראשונים דאית להו דשטר שהיו עליו ארבעה או חמשה עדים ונמצא שנים פסולים תתקיים עדות בשאר אף דאם חתמו הפסולים באמצע או בסוף, והא דקתני בברייתא ב"ב קס"ג שטר שחתמו בארבעה או חמשה ונמצאו שנים הראשונים פסולים תתקיים העדות בשאר ס"ל להנך דעות דרבותא קמ"ל דאפילו הראשונים פסולים תתקיים העדות בשאר מכש"כ באמצע או בסוף, דחה דבריהם הש"ך, וס"ל, דוקא הראשונים פסולים תתקיים העדות בשאר, אבל אם הפסולים באמצע או בסוף השטר פסול, והביא הש"ך ירושלמי דאיתא התם על מתניתין, אלא מעתה אפילו כותי אחד יהא פסול אמר ר' אבין תפתר שחתם ישראל לבסוף, אמר ר' יוסי אתיא כמ"ד עדים חותמין זה שלא בפני זה, ברם כמ"ד אין עדים חותמין אלא זה בפני זה אפילו חתם כותי בסוף כשר, שטר שחתמו בארבעה עדים ונמצאו שנים הראשונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר, ר' אילא בשם ר' יוסי אתיא כמ"ד אין העדים חותמין אלא זה בפני זה ברם כמ"ד עדים חותמין זה שלא בפני זה אפילו חתם ישראל לבסוף פסול, וכתב ע"ז הש"ך ז"ל, ונראה שהגרסא מהופכת, שכפי גרסא זו אין לה הבנה, גם קשה הא בש"ס פ"ק דגטין איתא אדרבא איפכא, והכא איתא התם, ומתניתין כו' (ומביא הש"ך לשון הגמ'), ותו דבשטרות מי איכא למ"ד אין העדים חותמין אלא זה בפני זה, דהא בגטין לא אמרינן הכי אלא משום גזירה דכולכם, והא לא שייכא בשטרות, אלא נראה ברור דהכי גרסינן, א"ר אבין תפתר שחתם ישראל לבסוף, ר' אילא בשם ר' יוסי אתיא כמ"ד אין העדים חותמין אלא זה בפני זה, ברם כמ"ד עדים חותמין זה שלא בפני זה אפילו חתם ישראל לבסוף פסולו שטר שחתמו בארבעה עדים ונמצאו שנים הראשונים קרובים או פסולים. תתקיים העדות בשאר, א"ר יוסי אתיא כמ"ד עדים חותמים זה שלא בפני זה, ברם כמ"ד אין עדים חותמין אלא זה בפני זה אפילו חתם כותי בסוף כשר כו', והכי פירושא, שטר שחתמו בארבעה עדים ונמצאו שנים הראשונים קרובים או פסולים כשר, דמסתמא רוחא שבקי לקשישי, ומסתמא למילוי חתמו שלא יפסול השטר בהרחק שני שטין, אבל שניים האחרים פסולים, דלא שייך לומר רוחא שבקי, ולאיזה צורך חותמין הא כבר נעשה השטר כתקנו, אלא מסתמא לשם עדות חתמו, אמר ר' יוסי אתיא כמ"ד עדים חותמין זה שלא בפני זה, הלכך אמרינן דהראשונים הכשרים לא ידעו מן האחרונים הפסולים, ברם אי אמרינן אין עדים חותמין אלא זה בפני זה אפילו חתם כותי שהוא פסול לבסוף כשר, דכיון דידעו הכשרים שיחתמו האחרונים ודאי ידעי דלאו לעדות חתמו האחרונים:
אלא לכבוד או לתנאי וכה"ג, דאי לעדות איך יחתמו עם הפסולים דהא נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותו בטלה עכ"ל הש"ך.
והנה בכלל קשה דעת הש"ך, דלדידי' שנים כשרים שחתמו על השטר ואח"כ באו שלא בפניהם שנים פסולים וחתמו פסול השטר, מנא לן זה, כיון דכבר השטר הוכשר ע"י הראשונים איך יופסלו אכן הקצות הקשה עוד יותר על הש"ך, כיון שחתמו זה שלא בפני זה א"כ הלא לא נצטרפו יחד, וא"כ הא אם לא נתכונו להעיד יחד הא אין הפסול פוסל לכן מפרש הקצות דצריך לשבש הירושלמי באופן זה, היינו להיפך מדברי הש"ך דלמ"ד עדים חותמין זה שלא בפני זה אפילו חתם כותי בסוף כשר, דאמרינן הכשרים לא נצטרפו עם הפסולים, אבל אם אין העדים חותמין אלא זה בפני זה, הרי נצטרפו יחד הכשרים עם הפסולין, משו"ה דוקא אם שנים הראשונים המה הקרובים או הפסולין כשר, אבל אם הפסולין בסוף פסול, אך בין לשיטת הש"ך דמוכיח כיון דאין העדים חותמין אלא זה בפני זה משו"ה כשר, דכיון דחתמו בפניהם ידעו הכשרים שחתמו ומסתמא לכבוד חתמו, ובין לשיטת הקצות דכיון דאין העדים חותמין אלא זה בפני זה חתמו ביחד ופסול, קשה לי, בשלמא מעדים כשרים אפשר להוכיח מסתמא עשו כדין וחתמו זה בפני זה, אבל מעדים פסילים ומסתמא הם הם יודעים פסולם, וכן ידעו אם הם קרובים, וא"כ איך חתמו, ועכצ"ל או דלא ידעו הדין שקרוב או פסול פסולים להעיד, וא"כ מאי ראי' שחתמו זה בפני זה. אם הם לא ידעו הדין הזה הפשוט בכל ישראל דקרוב או פסול אין עדותו עדות והאי דינא דאין חותמין אלא זה בפני זה ידעו, וא"כ אין ראי' שהקרובים או פסולין חתמו בפני הכשרים, ואין ראי' להש"ך להכשירו ולא להקצות לפסול, דנהי דכשרים חותמים זה בפני זה, אבל פסולים אין ראי' שחתמו כדין וחתמו זה בפני זה, ואם נימא דהפסולין ידעו שקרוב או פסול פסולים לעדות וחתמו כדי לפסול השטר בודאי דאין ראי', וגם קשה לפי דברי הקצות, הא דקתני בברייתא נמצאו הראשונים פסולים תתקיים העדות בשאר, אבל אם האחרונים פסולים פסול השטר, הוא כמ"ד אין העדים חותמין אלא זה בפני זה, לפי זה יקשה איך כשר בנמצאו שנים הראשונים פסולים, הא טעמא דאמרינן דהראשונים אם הם פסולים כשר, משום דאמרינן העדים החתומים לבסוף רוחא שבקי למאן דקשיש מיניהו, והא בגמ' משמע דאם חותמין זה בפני זה לא שייך רוחא שבק, דכיון שהעד יש כאן אמאי לא חתם הוא בתחלה.
עוד קשה לי, כיון דבין להקצות בין להש"ך קאי הא דאמר ר' יוסי אברייתא, א"כ הא בברייתא איתא קרובים או פסולים, וא"כ אמאי נקט חתם כותי בסוף הא בברייתא לא נזכר כותי, ויש זה לתרץ דאיידי דמתניתין דכל גט שייך עליו עד כותי מיירי בכותי, משום הכי נקט בלישני' ג"כ כותי, אבל עכ"פ זה מוכרח לומר דגם כותי הוא בכלל נמצא אחד מהן קרוב או פסול.
אכן לדידי נראה דלהלכה אין כותי בכלל נמצא אחד מהן פסול, דהנה בירושלמי איתא, על הממון נחשדו ועל העריות לא נחשדו (הכותים), מעתה אפילו שנים יהא כשר, שניא היא שאין בקיאין בדקדוקי גטין, מעתה אפילו אחד יהא פסול, א"ר אבין תפתר שחתם ישראל לבסוף כו', והקשה בקרבן עדה כיון שהכותים נחשדו על חמסין להעיד עדות שקר, א"כ הו"ל רשע ורשע הא פסול לכל התורה:
והנה בספרנו על ב"מ כתבנו לתרץ זה הא דאמר בבכורות דף ל"ה, אמר לי' רב פפא לאביי לר"מ דס"ל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו וקאמר ר' מאיר החשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה, כהנים ה"נ דלא דייני דיני. והכתיב ועל פיהם יהי' כל ריב וכל נגע, ואיתא בתוס' דמשמע דר"מ הכי ס"ל, אבל לדידן לא קשה, אף דאמר בסנהדרין דמומר אוכל נבלות להכעיס פסול לכל התורה כולה, היינו דוקא לענין עדות, דרחמנא אמר אל תשת רשע עד, ולכאורה קשה עכ"פ לעדות הא פסול וקי"ל כל הפסול להעיד פסול לדין, א"כ גם לדידן קשה כהנים שחשודים להטיל מום בבכור. ה"נ דלא דייני דיני הא כתיב על פיהם יהי' כל ריב וכל נגע וביארנו שם דאף דאביי ס"ל דאף עד זומם לממון פסול לדיני נפשות משום דרחמנא אמר אל תשת רשע עד, אף דבעיקר הדין מודה אביי לסברת רבא, דאף שנחשד על דבר קל לא נחשד על דבר חמור:
זה רק אביי ס"ל כמו שפסלה התורה קרובים לעדות, כן פסלה התורה רשעים לעדות, וכיון דרשע הוא פסול לכל התורה, אכן כל זה היכא שעבר כבר העבירה ונעשה רשע, אבל היכא דלא נעשה רשע רק חשוד, כגון שראינו שנתכון לבשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, הרי חזינן דחשוד הוא לאכול אף בשר חזיר, אבל במחשבה לא נעשה רשע כל זמן שלא עבר על אכילת בשר חזיר, בזה גם אביי יודה שחשוד לדבר קל אינו חשוד לדבר חמור, נמצא לאביי לא קשה כלל, דנהי דכהנים חשודים להטיל מום בבכור:
היינו אם יזדמן להם בכור יטילו בו מום, ובודאי אם כבר הטיל מום בבכור נעשה רשע ופסול לעדות, אבל מהיכי תיתי שהי' לו בכור והטיל בו מום, וכל זמן שלא עשה מעשה הטלת המום אף שאילו הי' בא לידו המעשה הי' עושה, עכ"פ כל זמן שלא עשה המעשה כשר לעדות, אכן ר"מ דסבירא לי' אף חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה אף בדבר שאין צריך עדות, ע"כ דר' מאיר סובר החשוד לדבר אחד הוא חשוד לכל התורה כולה, א"כ אליבא דר"מ פריך כהנים הכי נמי דלא דייני דינא.
לפי זה לא קשה נמי בכותים, הכותים הוחזקו שאף עדות שקר יוכלו להעיד בדיני ממונות, ובודאי אם כבר העיד הכותי עדות שקר בממון, נפסל לכל התורה כולה, אבל מהיכי תיתי שבא לידו עדות שקר, דילמא לא נזדמן לו להעיד ואוקי אחזקתו, וא"כ עתה בממון אי אפשר לקבל עדותו, כיון שאף שקר יעיד, אבל בעריות הוא כשר דאמרינן לא בא לידו עדות שקר ואיננו רשע רק חשוד, וחשוד לדבר קל אינו חשוד לדבר חמור, ולפי זה אליבא דהלכתא אם העידו שלשה ואחד מהן כותי בדיני ממונות לא יפסול הכותי כיון שאיננו פסול ואף דחסר לו נאמנות מטעם שגם שקר הי' אומר, אבל הא רב נחמן והלכתא כותי', הא סבר דהיכא דאין פסול רק חסרון נאמנות, אין על זה דין דנמצא אחד מהן קרוב או פסול, וא"כ נצטרך לומר דגם ר' אילא בשם ר' יוסי סבר כרבא דגם חסרון נאמנות פוסל העדות מטעם עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.
ב
אכן לדידי נראה דאין צריך כלל לשבש הירושלמי אלא הגרסא ברורה כמו שהיתה לפני הש"ך, דהנה בתוס' ד"ה אי לאו, הקשו ז"ל, תימה א"כ כולה, שטרא מתקיים אפומא דחד ישראל דחתים לבסוף, ונראה לי דאפשר לתרץ, דזה מה שחתם ישראל תחתיו הוא עדות שהכותי חבר, ועדות הזה שהכותי חבר הא לזה ע"כ דעד אחד נאמן, דאם הי' צריך שני עדים להעיד שהכותי חבר א"כ מה מועיל שחתם ישראל לבסוף, הא הוא עד אחד, ע"כ דעל זה, היינו להעיד שהכותי חבר די אף בעד אחד, וא"כ מה שהישראל חותם תחתיו הוא עדות שהוא חבר, ועתה יש לנו שני עדים על הגט, והרי זה דומה לשלשה שישבו וקרא ערעור על אחד מהן דעד שלא חתמו מעידין עליו וחותם, ולא אמרינן כל הקיום עפ"י שנים, ולקיום הא בעינן שלשה, אלא דמקודם מקבלין עדותן שהוא כשר, ואח"כ יש לנו שלשה, ואף שיש לחלק דהתם הא הם שנים, וגם מעיקרא הוי העדות ואח"כ החתימה, אכן הסברא פשוטה דמה שחותם תחתיו הוא עדות שהוא נאמן, וא"כ יש לנו עתה שני עדים כשרים, ולא דמי להא דאמרינן כולה סהדותא אפומא דחד נכי רבעא, דהתם הוא בעיקר העדות.
והנה בירושלמי פ"ב דכתובות הלכה ד' איתא, אחד הכל מכירין כתב ידו ואחד אין אדם מכירו וחבירו מכירו מהו שיעשה כאחד מן השוק להעיד עליו אם אתה אומר כן נמצאת כל העדות מתקיימת בעד אחד, א"ר יודן ויאות אלו שנים שיצאו מעיר שרובה עכו"ם כגון הדא סוסימא, אחד הכל מכירין אותו שהוא ישראל ואחד אין אדם מכיר, חבירו מכירו מהו שיעשה כאחד מן השוק להעיד עליו, אם את אומר כן לא נמצאת כל העדות מתקיימת בעד אחד, וכה נמצאת כל העדות מתקיימת בעד אחד עכ"ל הירושלמי, והנה המפרשים פירשו דמסקנת הירושלמי כמו שאין נאמן להעיד עליו שהוא ישראל (אף עם אחר) מטעם דכולה סהדותא מתקיימת, בעד אחד, ה"נ אין נעשה כאחד מן השוק להעיד על חתימת חבירו, וא"כ הירושלמי הוא דלא כגמ' דילן דאיתא, לכתוב חתימת ידו אחספא ושדי בבי דינא ואזיל איהו והאי ומסהדי אאידך, וא"כ לגמ' דילן גם בשנים שיצאו מעיר שרובה עכו"ם ג"כ והי' הדין כן שיוכל להעיד עליו שהוא ישראל ואח"כ יוכל להעיד עמו, ולא מקרי כולה סהדותא אפומא דחד, כיון ששני עדות המה, ולדעתי גם הפירוש בירושלמי כן דאם כפי שפירשו המפרשים קשה מאד מאין ברור להירושלמי דבהאי מעשה שיצאו שנים אין נאמן, ובזה אם הכל מכירין חתימתו מספקא לי', לכאורה הא בהא דיצאו שנים אם מעיר שהוא ישראל זה הוי עדות אחרת מהעדות שמעידין אחר כן, אבל הא דהכל מכירין חתימתו והוא בא להעיד על חתימת השני, הרי זה הוי בעדות אחת.
לכן נראה דגם בירושלמי הפירוש כמו בגמ' דילן. ואדרבה הוא אומר, א"ר יודן ויאות (פירוש בתמי'), אילו שנים שיצאו מעיר שרובה עכו"ם, אחד הכל מכירין שהוא ישראל ואחד אין אדם מכירו חבירו מהו שיעשה כאחד מן השוק להעיד עליו, אם אומר את כן לא נמצאת כל העדות מתקיימת, פירוש בניחותא, אם אתה אומר שהעדות הוא על זה שאין מכירן, לא נמצאת כל העדות מתקיימת, דהרי זה עדות אחרת שהוא ישראל, ואח"כ באים לפנינו שני ישראלים להעיד, וכא נמצאת כל העדות מתקיימת בעד אחד (פירוש בתמי'), והכא גבי הכל מכירין חתימתו אתה אומר שכל העדות מתקיימת, הא אינה מתקיימת, שעדותו של חבירו הוא על חתומת העד, ויודעים אנחנו שזאת היא חתימתו ואח"כ לפנינו שני עדים מעידים על המנה שבשטר, עכ"פ הכא בזה שהוא חותם תחתיו הוא מעיד שהוא חבר, ואח"כ יש לנו שני עדים חברים חתומים על הגט.
בזה יש לתרץ מה דקשה לכאורה, כיון לשיטת הש"ך דאנחנו מוכיחין אם העדים חותמין דוקא זה בפני זה, זה ראי' שידעו שהם חותמין לכבוד, דאל"כ לא היו חותמין עם פסולו א"כ למה לי דחתם ישראל לבסוף אף אם חתם ישראל בתחלה נימא כיון דחתם ישראל עם הכותי בודאי יודע שהכותי חבר, דאם לא הי' חבר לא הי' חותם עמו, אכן לדברינו ניחא, דאם חתם ישראל בתחלה אין לנו ראי' שחתם עמו דהרי אין עד אחד נאמן על המעשה, וא"כ דילמא לא הי' כלל המעשה, והישראל חתם עצמו והלך לו, ולא שייך לומר עדים חותמין זה בפני זה אם אין המעשה אמת, וא"כ נצטרך לומר מדחתם הישראל ע"כ שהמעשה אמת, א"כ כולו סהדותא מתקיימת אפומא דחד, אבל אם חתם לבסוף, מה שחתם הישראל חתם הכותי, זה עדות שהכותי חבר, והוחזק אצלנו שהכותי חבר, ועתה יש לנו שני עדים חברים על הגט, משו"ה הגט כשר.
לכאורה יש עודנה להקשות, כיון דעל העריות לא נחשדו, א"כ אין אנו חושדים את הכותי למשקר, וא"כ הרי יש לנו עדים שהמעשה אמת, אלא דהטעם דפסול הכותי משום שאין בקי בדקדוקי גיטין ואין יודע דינים של לשמה, וכיון שהמעשה אמת א"כ אף אם חתם ישראל בתחלה נימא אי לאו דכותי חבר לא הוי חתים ישראל עמו, וכיון שחתם עמו יודעים אנחנו שהוא חבר, ועתה יש לנו שני עדים חברים חתומים על הגט, אכן הא אמרינן כותים אין בקיאין בדקדוקי מצות, ומשו"ה אמרינן דר"א אוסר מצת כותי משום דאין בקיאין ואין עושין המצות כדין, גם עדות יש לה דקדוק מצוה, דין עדות הוא דוקא לראות בעינים מה שהוא מעיד, ואם לא ראה אף אם שמע מפי נאמן או מאומד, אסור לו להעיד, וא"כ כותי שאין בקי בדקדוקי מצות אין ראי' מעדותו שהמעשה אמת אף בדבר שלא נחשד, דילמא העיד מאומד או שמע מאחד, וכיון דאין ראי' מעדותו שהמעשה אמת, א"כ אין ראי' שהישראל חתם עמו, אולי חתם הישראל מקודם והלך לו, ואם נימא מדחתם הישראל מסתמא אמת, וא"כ חתם עמו ומוכח שהכותי חבר, דאי לאו הכי לא חתם עמו, א"כ כולה סהדותא מתקיימת אפומא דחד, משו"ה בעינן דוקא שחתם ישראל לבסוף, ולפי זה אם אמרינן דבקיאין בדקדוקי מצות ורק אין בקיאין בדקדוקי גטין, א"כ לא נחשד הכותי להעיד שקר, וא"כ המעשה בודאי אמת, רק שחיישינן שאין הכותי יודע בדקדוקי גטין, היינו שאין יודע שצריך לשמה וכדומה, אף אם חתם ישראל בתחלה, אמרינן אי לאו דכותי חבר לא הוי חתים עמו.
והנה הא דאמרינן דאם העדים חותמין זה שלא בפני זה אין מועיל מה שחתם ישראל לבסוף משום דאמרינן רוחא שבק למאן דקשיש מיני', הוא דוקא אם החשש הוא שאין הכותי בקי בדקדוקי המצות, אבל אם הוא חבר, הא הוא בקי בדקדוקי מצות, וא"כ קשה אי הכי אפילו בשאר שטרות נמי, ועכצ"ל דאמרינן רוחא שבק למאן דקשיש מיני', אבל אם נימא דכותים נחשדו להעיד עדות שקר בממון, וא"כ בממון אין עדות הכותי כלום, כיון שהוחזקו להעיד אף בשקר, וא"כ לא קשה כלל, אי הכי אפילו בשאר שטרות נמי, דמאי מועיל בממון מה שהישראל חתם לבסוף, אטו הישראל יוכל להעיד שהכותי לא יעיד עדות שקר, מאין יוכל להעיד על זה, בשלמא אם החשש שהוא אין בקי בדינין, ע"ז יוכל להעיד שדיבר עמו ושמע שיודע הוא הלכות גטין, אבל להעיד שהכותי הזה איש אמונים, ע"ז אין יכול להעיד, וא"כ עדות הישראל הוא רק שהמעשה אמת, וא"כ כולה סהדותא מתקיימת אפומא דחד.
ג
מעתה מתפרש הירושלמי כמין חומר, דהא הירושלמי הא אמר, על הממון נחשדו ועל העריות לא נחשדו, וא"כ להירושלמי לא קשה כלל אי הכי אפילו בשאר שטרות נמי, דהא נחשדו להעיד שקר בממון, וע"ז אין מועיל מה שחתם ישראל, וא"כ לפי ההוי אמינא לא סבר דרוחא שבק למאן דקשיש מיני', וגם הא אמר שאין בקיאין בדקדוקי גטין, אבל בדקדוקי מצות יודעין, וא"כ המעשה אמת, וא"כ אפילו חתם כותי לבסוף אמרינן אי לאו דכותי חבר לא הוה חתם עמו, ולפי זה הא דאמר ר' אבין, תפתר שחתם ישראל לבסוף, אמר יוסי דאתיא כמ"ד העדים חותמין זה שלא בפני זה, ורוחא שבק למאן דקשיש מיני' לא אמרינן, משו"ה אם חתם ישראל בסוף, וע"כ ראה חתימת הכותי לפניו, דאם לא הי' הכותי חתים לא הי' חותם למטה והי' חותם למעלה, ומדחתם למטה ע"כ ראה חתימת הכותי, ואי לאו דכותי חבר לא הי' חותם תחתיו, הרי לנו עדות שהוא חבר, וא"כ יש לנו עדות שני חברים וכשר הגט, אבל אם חתם הישראל בתחלה, כיון דעדים חותמין זה שלא בפני זה, הרי אין לנו עדות שהכותי חבר, שהרי אפשר שהישראל חתם והלך לו ולא ראה מי חותם תחתיו, וכיון שאין הכותי חבר, א"כ אפשר שהוא לא חתים לשמה, אבל אם נימא אין העדים חותמין אלא זה בפני זה, וא"כ כיון שיש לנו שני עדים על המעשה שהרי על העריות לא נחשדו, ובדקדוקי גטין גם כותי יודע ולא יחתום אם לא ראה בעיניו, וא"כ בודאי חתים הישראל עמו, א"כ אף אם חתם הכותי בסוף כשר, דאי לאו דכותי חבר לא הוי חתם ישראל עמו.
ומביא הירושלמי ברייתא, שטר שחתמו בארבעה עדים ונמצאו שנים הראשונים פסולים תתקיים העדות בשאר, פירוש דהירושלמי מקשה, איך אתה אומר דלמ"ד עדים חותמין זה שלא בפני זה, אם חתם ישראל לבסוף כשר, הא ברייתא אומרת דאם נמצאו שנים הראשונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר, וכדברי כל הראשונים דהפירוש אפילו שנים הראשונים, ובשלמא אם נמצאו שנים האחרונים מהאי טעמא כשר כיון דכבר השטר הוכשר ע"י שנים הראשונים אף אם הפסול בא אחר כן וחתם השטר כשר, דכיון דהשטר כשר כבר ע"י חתימת הראשונים:
אין פוסל מה שהפסול ג"כ חתם, או כטעמא דהקצות משום שלא נצטרפו יחד, אבל הראשונים אם הם פסולים איך כשר השטר, נימא הא נמצא אחד קרוב פסול והיכא דהיו ביחד הא פוסל עדות הפסולים גם את עדות הכשרים, ועכצ"ל דהטעם דאם נמצאו עדים הראשונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר, משום דתלינן דמתחלה חתמו התחתונים הכשרים והניחו רוחא למאן דקשיש מיניהו, ואח"כ חתמו הפסולים למילוי, א"כ מוכח דרוחא שבק למאן דקשיש היכא דחותמין זה שלא בפני זה, וא"כ איך אתה אומר דאם חתם ישראל לבסוף כשר, אף אם נימא עדים חותמין זה שלא בפני זה, דילמא הישראל רוחא שבק למאן דקשיש מיני', ולפי זה אמר ר' אילא בשם ר' יוסי דאדרבה מה שאמר ר' אבין תפתר שחתם ישראל לבסוף, הוא למ"ד אין עדים חותמין אלא זה בפני זה, דס"ל כר' אלעזר דאין בקיאין בדקדוקי מצות, ואם אין אנן יודעים שהוא חבר אין אנו יודעים אם המעשה אמת ואם אין המעשה אמת אז אין ראי' שהישראל חתם עמו:
משו"ה דוקא אם חתם הישראל לבסוף כשר, אבל אם חתם בתחלה פסול:
אבל למ"ד חותמין זה שלא בפני זה, אף אם חתם ישראל לבסוף פסול, כיון דמוכח מברייתא דאמרינן רוחא שבק למאן דקשיש מיני', וכולה כמסקנא דגמ' דילן אליבא דר"א, ומשום דמעיקרא מוקי לה כר' אלעזר לא הדר בי', ומשני שחתם ישראל לבסוף דאז אפילו לר' אלעזר דאית לי' אין בקיאין בדקדוקי מצות כשר.
נמצא דלא קשה כלל על הרמב"ם שכתב דאם חד ישראל כשר, ולא כתב דדוקא אם חתם ישראל בסוף, דהרמב"ם סובר כרשב"ג וקי"ל דעדי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה, משו"ה לאו דוקא חתם ישראל לבסוף, אלא אפילו חתם כותי בסוף, כיון דבקיאין בדקדוקי מצות, א"כ המעשה אמת, וא"כ אי לאו דכותי חבר לא הוי חתים עמו, וא"כ עדות הישראל שהכותי חבר, וא"כ יש לנו שני עדים חתומים על הגט.