לבוש מרדכי על גיטין· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן יא · ב
והנה האלפס כתב כדעת רש"י דהביא תוס' בדף ט', דהא דאמרינן דלרבנן זכות הוא לעבד ואין הרב יכול לחזור בו, הוא רק לענין חזרה, אבל כל כמה דלא מטא גיטא לידי' אינו משוחרר, אבל התוס' הקשו על זה וביחוד הר"ן הרבה להקשות על זה, מהא דאמר עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר, וכן ממשנה דתרומות, הי' אוכל בתרומה ואמרו לו מת רבך או עשאך בן חורין, והנה הקצות בסימן קכ"ה כתב דהרי"ף ס"ל דתן הוי כזכי משום דאפיק בלישנא דתן הוי תנאה אם יגיע הגט לידו, ומשו"ה לא יתנו לאחר מותה, דרבנן גזרו שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה, וא"כ לא יתנו, וכיון דלא נתקיים התנאי ממילא בטל הגט והשחרור למפריע, אכן דברי הקצות תמוהין שהרי זה לשון האלפס, והני מילי לחזרה דלא מצי רבי' למיהדר בי', אבל עבדא לא נפק לחירות עד דמטי גיטא לידי' דתנן האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי לא יתנו לאחר מיתה דאין גט לאחר מיתה, ושמעת מינה דלחזרה הוא דזכין לו לעבד, אבל מיפק לחירות לא נפק עד דמטא גיטא לידי', ואשכחן זכי' כהאי גוונא כדאמרינן לקמן הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר עכ"ד האלפסי, ואי כדברי הקצוה"ח דהטעם הוא משום דהוו כתנאי, דלא זיכה לו אלא אם יגיע לידו, א"כ למה אמר אשכחן זכי' כה"ג, כיון דהוי משום תנאי, אטו צריכין להשמיענו דתנאי מועיל במתנה וגם מה שייך בחוב לשון תנאי, וכן רש"י כתב בדף ט' בד"ה לא יתנו, ז"ל, מיהו מודו רבנן דכל כמה דלא מטא גיטא לידי' לא הוי משוחרר, וכיון דמית קדים תו לא הוי שחרורו שחרור, דנפקא לי' רשותא מיני', וחייל עלי' רשות יורשין עכ"ל רש"י, ואם כדברי הקצוה"ח דהטעם משום תנאי, א"כ אף אם הוא בחיים הדין אחד משום דלא נתקיים התנאי.
אכן לדברינו דביארנו דהיכא שהוא נעשה שליח אז אף שאין הבעלים רוצים יוכל השליח לעשות שליח, וטעמא דר' יוחנן דס"ל אתי דבור ומבטל דבור, היינו שהוא מבטלו ומעתה אין הוא שלוחו, ולפי זה לכאורה יעשה את השליח בקנין, וכיון שכבר חל הקנין לא יועיל אף לר' יוחנן בטול, אכן לא קשיא, דעל שליחות לא שייך קנינים, שהוא רק קנין דברים, וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות מכירה הלכה י"א, יש דברים הרבה שאין צריכין קנין ואין לקנין בהן טעם כו' או עושה שליח כו', הרי דכתב הרמב"ם דאין שייך בשליחות קנין, דקנין הכונה שהוא מקנה או מתחייב, אבל על עשית שליח אין טעם לקנין, וכמו דאיתא בגמ' ב"ב דף ג', דאם קנו לחלוק לא חל הקנין, דהוי קנין דברים בעלמא, אבל אילו הי' שייך בשליחות קנין שלא יכול לחזור בו הי' ר' יוחנן מודה דאף שאין המשלח רוצה יכול השליח לעשות.
לפי זה יהי' פירוש דברי רב אלפס ורש"י, דודאי היכא דאמר זכה לפלוני בשחרור או במתנה, אף אם מת צריך ליתן לו, אבל תן הוי רק זכות ליתן לו, וזכה השליח הזכות ליתן השטר שחרור להעבד, וכיון דזכה ליתן השחרור להעבד אין ביד המשלח לבטל הזכות לתת להעבד, א"כ בכה"ג אף ר' יוחנן מודה דאף אם חזר המשלח לאו כלום הוא חזרתו, דאין לאחר זכי' בקנין כלום, וא"כ רשות ביד השליח למסור השטר שחרור להעבד בתורת שחרור, וכיון שהגיע לידו ספר הכריתות זכה בו, דקי"ל ספר כורת, רק דין הוא שיתננו לשם ספר כריתות, ועל זה אין יכול המשלח לחזור בו.
ועפ"י דברינו יש לישב קושית הב"ש שהקשה על המחבר באה"ע סימן ל"ה שהביא בסתמא דעבד שנעשה שליח להולכה אין זה קידושין, והרי המחבר בעצמו בסימן המ"א הביא שני דיעות אי עבד כשר להובאת הגט, דדעת הר"י מיגש דאינו פסול אלא לקבלת הגט, אכן לדברינו מיושב, דהנה בקדושין איתא, כיצד בכסף נותן לה כסף ואומר הרי את מקודשת, ואילו בגיטין איתא תמיד בגמ' לישנא דהא גיטך, וע"כ סובר הר"י מיגש, דבקדושין כתיב כי יקח א"כ האיש הנותן הכסף או השטר הוא המקדש, משו"ה צריך שיאמר הרי את מקודשת, אבל בגט כתיב ספר כריתות א"כ הגט הוא הכורת, ורק דין הוא שיאמר הא גיטך ויתנהו לשם גירושין, א"כ דיבור הא גיטך הוא העיקר, אלא דאם אמר הרי את מגורשת הוא ג"כ כאומר הא גיטך, אבל עיקר האמירה היא הא גיטך וא"כ סובר הר"י מיגש כיון דבגט הספר כורת והבעל עושה רק הנתינה. משו"ה אף עבד כשר לשליחות זה, והאלפס והרמב"ם סוברים, כיון דצריך שיתנהו לשם גירושין אף עבד נעשה שליח לזה, אבל בקדושין הבעל הוה המקדש בכסף או בשטר, א"כ השליח נעשה שליח לקדש, משו"ה גם הר"י מיגש מודה דעבד פסול לזה, ומה שכתב הב"ש דהב"י בטור סימן קמ"א כתב דגם בקדושין כן, תמוהים דבריו, דהב"י שם כתב רק שאם נעשה עבד שליח להולכה לדברי הרשב"א דס"ל דהוי ספק, אם פשטה ידה וקבלה קידושין צריכה גט מהשני.
וסובר האלפס דהא דאמרינן בחוב אם בא לחזור אינו חוזר וחייב באחריותו, אין הפירוש כמו שפירשו כל המפרשים דהמלוה כבר זכה בהמנה, והא דהלוה חייב באחריות שהרי הוא לא שלח את השליח, סובר האלפס דאי אפשר לומר דכבר נעשה המנה של המלוה, דהרי המנה צריך להיות של המלוה פרעון בעד חובו, וכיון שעודנה לא נפטר הלוה מחובו איך יהי' המנה של המלוה, לכן פירש האלפס דהשליח זכה רק להוליך המנה להמלוה לשלם לו בזה, אבל לא נעשה המנה של המלוה כל זמן שלא נפטר הלוה מחובו, הרי דאשכחן זכי' ליתן, וא"כ ה"נ בשחרור היכא דאמר תן, הוא זכי' ליתן, והזכי' רק שלא יוכל המשלח לחזור בו, אבל עבד לא נפק עד דמטי שטר שחרור לידו, לא זכהו לו עודנה שיהי' שלו ממש, ואם מת המשלח ממילא בטל השליחות, דאין למת דין שיהי' לו שליח, והא דאמרינן דתן לאו כזכי ממש, אלא רק זכות ליתן, הוא דוקא היכא שלא עשה העבד את השליח שליח לקבלה, אבל אם העבד עשה את השליח לשליח לקבל, וידע הרב מזה, ואמר לו תן או התקבל, בודאי הוי תן כזכי ממש, ואף בגט היא מגורשת תיכף, משו"ה לא קשה קושית הר"ן מגמ' דף ס"ב גבי האשה שאמרה התקבל לי גיטי, והיכא דאמר זכה אף אם לא עשה העבד אותו לשליח קבלה ג"כ זכה העבד תיכף בשחרורו, דדוקא תן אמרינן שהוא לשון זכות ליתן, אבל זכה הוא זכי' תיכף, וממתניתין דאמרה שחררך רבך, מיירי דאמר זכה בשחרור זה לעבדי, וכן חיישינן שמא זיכה ע"י אחר, הוא ג"כ דאמר בלשון זכה.
ובזה מיושב קושית התוס', דהכא אמר ר' יוחנן התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה וא"ת משנתינו כל האומר תנו כאומר זכו דמי, ואילו בב"מ אמר ר' יוחנן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וא"ת משנתינו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי, אכן לדברינו לא קשה, דתן הוי כאומר זכו ליתן, אבל לא שתהי' תיכף הדבר שלו, א"כ הקנין רק שלא יוכל המשלח לחזור, שאין בידו בכה"ג לבטל השליחות, אבל השליח בעצמו הא לא נתחייב ליתן והוא יכול לחזור בו ולא ליתן, משו"ה בב"מ המגביה אם רוצה לחזור בו ולא ליתן, רשות בידו, שהרי הוא לא נתחייב, אבל אם הי' אומר זכה אז גם השליח לא יכול לחזור בו, א"כ אם הי' רוכב על החמור אם הי' אומר זכה לי דאמרינן מסתמא הגביה על דעת לזכות בעדו, לא הי' יכול לחזור ולומר אני זכיתי בה, אבל אם אמר תנה ולא אמר זכה, דאז אין המציאה עודנה של זה שרוכב על החמור, יכול המגביה לומר אני זכיתי בה, חזרתי ממחשבתי ליתן לך, והוא זוכה בהמציאה.
ובאשר לפי דברי הרי"ף, בחוב אם אמר תן או הולך לא זכה עודנה שיהי' שלו לגמרי רק זכות ליתן, א"כ אם בתוך כך מחל המלוה, יהי' השליח מחויב להחזיר ללוה, שהרי המנה עודנה של הלוה, אלא שיש זכות ליתן להמלוה לשלם החוב בזה המנה, אבל אם פקע החוב יחזור ללוה, אבל כפירוש כל המפרשים כבר קנה המלוה בכסף לגמרי, וכבר חובו מסולק, ורק שיש עליו חיוב אחריות, וא"כ אין מועיל שימחול המלוה את החוב, שהרי המנה כבר שלו, ועל דבר בעין אין שייך מחילה, ובפרט אם המה ביד אחר.
אכן אף שביארנו דלהרי"ף אף בחוב אם אמר תן לא קנה המלוה את המנה לגמרי אעפי"כ יודה דאסור להשליח להחזיר, אף דבמתנה יהי' הדין דאף להמשלח לא יכול לחזור, אבל השליח יכול לחזור, היינו במתנה דכיון דאין המקבל זכה, ורק יש זכות שהשליח יתן, אם השליח אין נותן עליו אין חיוב ליתן ויכול לחזור, אבל בחוב כיון דנשתעבד המנה למלוה לגבות ממנה עי"ז שזכה ליתן, א"כ אם מחזיר הוא מזיק שעבודו של חבירו, ומזיק שעבוד של חבירו חייב לשלם.