אור ברסלב

לבוש מרדכי על גיטין· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן ט · ב

א

אכן לדידי נראה דאין צריך כלל לשבש הירושלמי אלא הגרסא ברורה כמו שהיתה לפני הש"ך, דהנה בתוס' ד"ה אי לאו, הקשו ז"ל, תימה א"כ כולה, שטרא מתקיים אפומא דחד ישראל דחתים לבסוף, ונראה לי דאפשר לתרץ, דזה מה שחתם ישראל תחתיו הוא עדות שהכותי חבר, ועדות הזה שהכותי חבר הא לזה ע"כ דעד אחד נאמן, דאם הי' צריך שני עדים להעיד שהכותי חבר א"כ מה מועיל שחתם ישראל לבסוף, הא הוא עד אחד, ע"כ דעל זה, היינו להעיד שהכותי חבר די אף בעד אחד, וא"כ מה שהישראל חותם תחתיו הוא עדות שהוא חבר, ועתה יש לנו שני עדים על הגט, והרי זה דומה לשלשה שישבו וקרא ערעור על אחד מהן דעד שלא חתמו מעידין עליו וחותם, ולא אמרינן כל הקיום עפ"י שנים, ולקיום הא בעינן שלשה, אלא דמקודם מקבלין עדותן שהוא כשר, ואח"כ יש לנו שלשה, ואף שיש לחלק דהתם הא הם שנים, וגם מעיקרא הוי העדות ואח"כ החתימה, אכן הסברא פשוטה דמה שחותם תחתיו הוא עדות שהוא נאמן, וא"כ יש לנו עתה שני עדים כשרים, ולא דמי להא דאמרינן כולה סהדותא אפומא דחד נכי רבעא, דהתם הוא בעיקר העדות.

והנה בירושלמי פ"ב דכתובות הלכה ד' איתא, אחד הכל מכירין כתב ידו ואחד אין אדם מכירו וחבירו מכירו מהו שיעשה כאחד מן השוק להעיד עליו אם אתה אומר כן נמצאת כל העדות מתקיימת בעד אחד, א"ר יודן ויאות אלו שנים שיצאו מעיר שרובה עכו"ם כגון הדא סוסימא, אחד הכל מכירין אותו שהוא ישראל ואחד אין אדם מכיר, חבירו מכירו מהו שיעשה כאחד מן השוק להעיד עליו, אם את אומר כן לא נמצאת כל העדות מתקיימת בעד אחד, וכה נמצאת כל העדות מתקיימת בעד אחד עכ"ל הירושלמי, והנה המפרשים פירשו דמסקנת הירושלמי כמו שאין נאמן להעיד עליו שהוא ישראל (אף עם אחר) מטעם דכולה סהדותא מתקיימת, בעד אחד, ה"נ אין נעשה כאחד מן השוק להעיד על חתימת חבירו, וא"כ הירושלמי הוא דלא כגמ' דילן דאיתא, לכתוב חתימת ידו אחספא ושדי בבי דינא ואזיל איהו והאי ומסהדי אאידך, וא"כ לגמ' דילן גם בשנים שיצאו מעיר שרובה עכו"ם ג"כ והי' הדין כן שיוכל להעיד עליו שהוא ישראל ואח"כ יוכל להעיד עמו, ולא מקרי כולה סהדותא אפומא דחד, כיון ששני עדות המה, ולדעתי גם הפירוש בירושלמי כן דאם כפי שפירשו המפרשים קשה מאד מאין ברור להירושלמי דבהאי מעשה שיצאו שנים אין נאמן, ובזה אם הכל מכירין חתימתו מספקא לי', לכאורה הא בהא דיצאו שנים אם מעיר שהוא ישראל זה הוי עדות אחרת מהעדות שמעידין אחר כן, אבל הא דהכל מכירין חתימתו והוא בא להעיד על חתימת השני, הרי זה הוי בעדות אחת.

לכן נראה דגם בירושלמי הפירוש כמו בגמ' דילן. ואדרבה הוא אומר, א"ר יודן ויאות (פירוש בתמי'), אילו שנים שיצאו מעיר שרובה עכו"ם, אחד הכל מכירין שהוא ישראל ואחד אין אדם מכירו חבירו מהו שיעשה כאחד מן השוק להעיד עליו, אם אומר את כן לא נמצאת כל העדות מתקיימת, פירוש בניחותא, אם אתה אומר שהעדות הוא על זה שאין מכירן, לא נמצאת כל העדות מתקיימת, דהרי זה עדות אחרת שהוא ישראל, ואח"כ באים לפנינו שני ישראלים להעיד, וכא נמצאת כל העדות מתקיימת בעד אחד (פירוש בתמי'), והכא גבי הכל מכירין חתימתו אתה אומר שכל העדות מתקיימת, הא אינה מתקיימת, שעדותו של חבירו הוא על חתומת העד, ויודעים אנחנו שזאת היא חתימתו ואח"כ לפנינו שני עדים מעידים על המנה שבשטר, עכ"פ הכא בזה שהוא חותם תחתיו הוא מעיד שהוא חבר, ואח"כ יש לנו שני עדים חברים חתומים על הגט.

בזה יש לתרץ מה דקשה לכאורה, כיון לשיטת הש"ך דאנחנו מוכיחין אם העדים חותמין דוקא זה בפני זה, זה ראי' שידעו שהם חותמין לכבוד, דאל"כ לא היו חותמין עם פסולו א"כ למה לי דחתם ישראל לבסוף אף אם חתם ישראל בתחלה נימא כיון דחתם ישראל עם הכותי בודאי יודע שהכותי חבר, דאם לא הי' חבר לא הי' חותם עמו, אכן לדברינו ניחא, דאם חתם ישראל בתחלה אין לנו ראי' שחתם עמו דהרי אין עד אחד נאמן על המעשה, וא"כ דילמא לא הי' כלל המעשה, והישראל חתם עצמו והלך לו, ולא שייך לומר עדים חותמין זה בפני זה אם אין המעשה אמת, וא"כ נצטרך לומר מדחתם הישראל ע"כ שהמעשה אמת, א"כ כולו סהדותא מתקיימת אפומא דחד, אבל אם חתם לבסוף, מה שחתם הישראל חתם הכותי, זה עדות שהכותי חבר, והוחזק אצלנו שהכותי חבר, ועתה יש לנו שני עדים חברים על הגט, משו"ה הגט כשר.

לכאורה יש עודנה להקשות, כיון דעל העריות לא נחשדו, א"כ אין אנו חושדים את הכותי למשקר, וא"כ הרי יש לנו עדים שהמעשה אמת, אלא דהטעם דפסול הכותי משום שאין בקי בדקדוקי גיטין ואין יודע דינים של לשמה, וכיון שהמעשה אמת א"כ אף אם חתם ישראל בתחלה נימא אי לאו דכותי חבר לא הוי חתים ישראל עמו, וכיון שחתם עמו יודעים אנחנו שהוא חבר, ועתה יש לנו שני עדים חברים חתומים על הגט, אכן הא אמרינן כותים אין בקיאין בדקדוקי מצות, ומשו"ה אמרינן דר"א אוסר מצת כותי משום דאין בקיאין ואין עושין המצות כדין, גם עדות יש לה דקדוק מצוה, דין עדות הוא דוקא לראות בעינים מה שהוא מעיד, ואם לא ראה אף אם שמע מפי נאמן או מאומד, אסור לו להעיד, וא"כ כותי שאין בקי בדקדוקי מצות אין ראי' מעדותו שהמעשה אמת אף בדבר שלא נחשד, דילמא העיד מאומד או שמע מאחד, וכיון דאין ראי' מעדותו שהמעשה אמת, א"כ אין ראי' שהישראל חתם עמו, אולי חתם הישראל מקודם והלך לו, ואם נימא מדחתם הישראל מסתמא אמת, וא"כ חתם עמו ומוכח שהכותי חבר, דאי לאו הכי לא חתם עמו, א"כ כולה סהדותא מתקיימת אפומא דחד, משו"ה בעינן דוקא שחתם ישראל לבסוף, ולפי זה אם אמרינן דבקיאין בדקדוקי מצות ורק אין בקיאין בדקדוקי גטין, א"כ לא נחשד הכותי להעיד שקר, וא"כ המעשה בודאי אמת, רק שחיישינן שאין הכותי יודע בדקדוקי גטין, היינו שאין יודע שצריך לשמה וכדומה, אף אם חתם ישראל בתחלה, אמרינן אי לאו דכותי חבר לא הוי חתים עמו.

והנה הא דאמרינן דאם העדים חותמין זה שלא בפני זה אין מועיל מה שחתם ישראל לבסוף משום דאמרינן רוחא שבק למאן דקשיש מיני', הוא דוקא אם החשש הוא שאין הכותי בקי בדקדוקי המצות, אבל אם הוא חבר, הא הוא בקי בדקדוקי מצות, וא"כ קשה אי הכי אפילו בשאר שטרות נמי, ועכצ"ל דאמרינן רוחא שבק למאן דקשיש מיני', אבל אם נימא דכותים נחשדו להעיד עדות שקר בממון, וא"כ בממון אין עדות הכותי כלום, כיון שהוחזקו להעיד אף בשקר, וא"כ לא קשה כלל, אי הכי אפילו בשאר שטרות נמי, דמאי מועיל בממון מה שהישראל חתם לבסוף, אטו הישראל יוכל להעיד שהכותי לא יעיד עדות שקר, מאין יוכל להעיד על זה, בשלמא אם החשש שהוא אין בקי בדינין, ע"ז יוכל להעיד שדיבר עמו ושמע שיודע הוא הלכות גטין, אבל להעיד שהכותי הזה איש אמונים, ע"ז אין יכול להעיד, וא"כ עדות הישראל הוא רק שהמעשה אמת, וא"כ כולה סהדותא מתקיימת אפומא דחד.

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה