לבוש מרדכי על גיטין· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן ה · ב
והנה בחו"מ סימן מ"ו כתב המחבר בסעיף ל"ו ז"ל חתם כשהוא בריא ונשתתק, הוא אינו יכול להעיד על כתב ידו, אבל אחרים מעידים עלי', והקשה הש"ך דמשמע מדבריו אבל נשתתק אינו יכול לחתום שטר, ונראה טעמו עפ"ו מה שמסיק לעיל סימן כ"ח בשם ר"ת דמותר לשלוח עדות בכתב לבי"ד ולא ממעטינן אלא אלם שאין ראוי להגיד, אבל לשאר פוסקים דס"ל דאף מי שאינו אלם אין יכול לשלוח עדות לבי"ד עפ"י כתב, דהא דקאמר בש"ס דאלם פסול להעיד משום מפיהם ולא מפי כתבם, לא נקט אלם אלא לדוגמא, ואפילו הכי השטר כשר דאינו בכלל זה, א"כ קשה על המחבר והרב שסתמו כאן כדברי הטור, דהא לפי סברתם בשטר לא שייך מפיהם ולא מפי כתבם, וא"כ אפילו חתם כשנשתתק כשר, מיהו לפי מ"ש הרמב"ם והמחבר שם דטעמא דעדות שבשטר הוא מדרבנן כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, יש לישב דבאלם לא הכשירו רבנן עכ"ד הש"ך, אכן הקצוה"ח כתב ע"ז דאלם פסול בחתימת השטר, דאלם הוא פסול הגוף, דהא כתיב אם לא יגיד, ואלם הא אינו ראוי להגיד, שהרי גבי עדות בעינן מפיהם והא דכשר עדות שבשטר, הוא משום דהוי מפי כתבו, אבל הגדה לא שייכא בשטר, ולהרמב"ן הטעם שכשר עדות שבשטר שנעשה כמי שנחקרה עדותם בבי"ד, א"כ אלם הא אינו ראוי להגיד והוי פסול הגוף, משו"ה פסול לחתום שטר, עכ"ד הקצות, והנתיבות קלסי'.
ובעיני הדברים תמוהים איך נימא דבשטר לא הוי הגדה, הא בפירוש איתא בכתובות דאם עדים חתמו על השטר אין יכולין לחזור בהם אף שהם שני עדים משום דכתיב אם לא יגיד כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ואם נימא דבשטר לא הוי הגדה, א"כ מנא לן דעדים שבשטר אין יכולין לחזור בהם כיון שהם שני עדים ע"כ דהגדה בשטר הוי ג"כ הגדה, והא דאמר בעה"מ דהוי מפי כתב המחייב, כונתו דאימתי אמרה התורה מפיהם ולא מפי כתבם היינו דהתורה פסלה הגדת עדות שבכתב, הוא דוקא אם ההגדה הוא מפי כתבם, אבל אם הגדתם מפי כתב המתחייב, מועיל אף עדות ע"י כתב, אבל גם ע"י כתב המתחייב הוי הגדה, וכיון דכתב בשטר הוי הגדה, א"כ הרי אין באלם פסול הגוף, שהרי ראוי להגיד עדות שבשטר, ואין לומר דעד כשר דוקא אם הוא ראוי לעדות בכל העדיות, שא"כ יקשה לרבא דס"ל עד זומם בדיני ממונות כשר לעדות נפשות, הא אין ראוי להגיד בדיני ממונות, ע"כ דלא בעינן שיהי' ראוי להגיד בכל העדיות, א"כ אלם ראוי להגיד ולא הוי פסול הגוף.
ולענין מה שהקשה הש"ך אמאי סתים המחבר כדברי הטור דאלם פסול לחתום שטר, הנה הא המחבר והרב הא סתמו כדברי הרמב"ם דחותכין עפ"י עדות שבשטר דרבנן, ובחידושנו ליבמות ביארנו דהא דפסלה התורה עדות בכתב, הוא דוקא עדות שדינם לבא לבי"ד להעיד, אבל זה העדות שמעידין לעשות את הספר לספר מקנה, ואת הגט לספר כריתות, הא העדות הזה אין יכולין להעיד בבי"ד, שהרי מה שיגידו בבי"ד לא יעשה את השטר לספר מקנה, א"כ העדות שצריכים להעיד בשטר דוקא על עדות הזאת, לא נאמר מפיהם ולא מפי כתבם, וכמו שכתב רש"י בגטין דף ע"א ד"ה ולא מפי כתבם, ז"ל רש"י, ולא דמי לשטר שחתמוהו ביומי, דההוא אורחי' בהכי עכ"ל רש"י, וכונת רש"י כמו שביארנו דעדות שצריכים להגיד שהבעלים צוום לחתום, שזה לעשות את השטר, זה צריכים דוקא בכתב, וע"ז לא נאמר מפיהם ולא מפי כתבם, אכן שטר שאינו אלא לראי' שכבר נעשה הדבר, היינו שכבר נמכר או שמגיע כסף, עדות זו צריכים לבא לבי"ד ולהעיד, וע"ז נאמר מפיהם ולא מפי כתבם, לפי זה המחבר והרב הא סתמו כהרמב"ם דעדות שבשטר הוא מדרבנן, והיינו בשטרי הלואה שהמה רק לראי', ועדות זו צריכים לבא לבי"ד, מה שחותכים עפ"י עדות שבשטר הוא מדרבנן, ורבנן לא תקנו אלא בעדים שראוים לבא לבי"ד ולהגיד, אבל באלם שאין ראוי לבא לבי"ד לא תקנו שיגבו בשטר ראי', אבל בשטרי קנין שבהם אלם כשר מן התורה, בודאי דאף אלם כשר, וא"כ נקט המחבר מי שחתם בשטר כשהי' בריא, משום דמיירי בשטרי הלואה, ובהם מה שדנין על פיהם הוא רק מדרבנן, ובאלם לא תקנו, כיון שאין יכול בעצמו לבא ולהעיד, וכתיבתו לא עדיף מהוא בעצמו, נמצא דאלם איננו פסול הגוף, שהרי בשטרי קנין הוא כשר ורק אין מקבלין עדות בכתב אם מעיד דבר שעליו לבא בבי"ד.