אור ברסלב

לבוש מרדכי על גיטין· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן ה · א

סימן ה

והנראה לי, דהנה לקמן דף ו' איתא, רב אשי אמר אפילו קן קולמסא וקן מגילתא, וכתב בתוס' ז"ל. לא דמי לסומא דפסול להביא גט בפרק שני, והנה התוס' לא כתבו מדוע לא דמי, אכן הרא"ש כתב הטעם משום דאם יאמר הסומא בפ"נ ובפ"נ מחזי כשקרא אם יאמר לשון אחר לא יהי' כתקון חכמים, ובר"ן כתב עוד טעם משום דאם הוא פתוח ירא הסופר להחליף, אבל אם הוא סומא חיישינן שמא החליף.

אכן לדידי נראה לומר, דאפשר הטעם דלא דמי לסומא, דהנה הרמב"ם כתב בפ"ז מהלכות גירושין הלכה י"א ז"ל, גט שכתבו בארץ ישראל וחתמו בחוץ לארץ צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ, כתבו בחו"ל וחתמו בא"י אינו צריך לומר בפ"נ ובפ"נ, וכתב ע"ז בהשגת הראב"ד צריך שיאמר כו' כתב הראב"ד ז"ל, בירושלמי ואפילו נתנו בארץ עכ"ל, וכתב ע"ז המגיד משנה ז"ל, ודע שאף דעת רבינו כן הוא, וכל זאת הבבא היא בשנתנו בארץ בהכרח החלק הראשון. מפני שאם בנתנו בחו"ל מאי איריא כשחתמו בחוץ לארץ, אפילו כתבו וחתמו בארץ ישראל, כיון שנתנו חוצה לארץ צריך לומר כן כפי מה שנתבאר למעלה שכתב רבינו בביאור שהמוליך מארץ ישראל לחוץ לארץ צ"ל כן, ומהחלק השני ג"כ, שאת"ל בחוץ לארץ והלא אפילו נכתב ונחתם בארץ צ"ל כן:

ומתוך כך סתם רבינו וסמך לו על מה שכתב למעלה, עכ"ל המ"מ, ולכאורה זה קושי' עצומה על השגת הראב"ד, דאם הוא סבר דהרמב"ם מיירי בנתנו בחו"ל, הי' לו להשיג דהא אפילו כתבו וחתמו בארץ צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם.

לכן נראה לי, דאין הפירוש בדברי הראב"ד דהשליח נתנו להאשה בארץ, אלא כונת הראב"ד לתרץ, דהנה הרמב"ם והראב"ד נחלקו אם הלכה כרבא דצ"ל בפ"נ ובפ"נ משום עדים מצוין לקיימו, או משום דאין בקיאין לשמה כרבה, דהרמב"ם סובר דטעמא משום עדים מצוין לקיימו כרבא, אכן הראב"ד סובר דהלכה כרבה דהטעם משום בקיאין לשמה, ולפי זה הא קשה על הראב"ד אם כתבו בחוץ לארץ א"כ הא יש חששא שמא לא כתבו לשמה, וא"כ אמאי אין צריך לומר בפ"נ ובפ"נ, לזה מפרש דמיירי בנתנו בארץ, פירוש שהבעל מסר את הגט לשליח בארץ, וא"כ עתה אין השליח מביא את הגט ממדינת הים, אלא הוא מביא את הגט מארץ ישראל לארץ ישראל, אלא דתקנת בפ"נ ובפ"נ משום דילמא יבוא הבעל ויערער מזויף, שחששו על גט זה שמובא עתה לפנינו שמא יבא הבעל ויערער ולא יהא עדים מצוין לקיימו, א"כ אף שעתה מביא השליח את הגט לא ממדינת הים אלא מארץ ישראל אבל כיון שנחתם בחוץ לארץ ולא יהא עתה עדים מצוין לקיימו, משו"ה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, אבל אם כתבו בחו"ל וחתמו בא"י הנה מטעם עדים מצוין לקיימו אין כאן חשש, שכיון שנחתם בארץ ונתנו הבעל לשליח בארץ אין צריך לאמר בפ"נ ובפ"נ, ואף דכתבו בחו"ל אכן הא לאחר שלמדו אין כאן חשש שמא לא נכתב לשמה, אלא דרבנן תקנו שיהא צריך לומר משום שמא יחזור הדבר לקלקולו, א"כ תקנה שתקנו לאחר שלמדו שיאמר בפ"נ ובפ"נ אין התקנה משום חששא על גט זה, אלא תקנה לעלמא משום שמא יחזור הדבר לקלקולו, אימתי תקנו דוקא במביא גט ממדינת הים:

אבל לא כשהביא גט מארץ, שהרי הבעל נתנו לשליח בארץ, משו"ה אף שנכתב בחו"ל אין צריך לומר, דרבנן הא תקנו במביא ממדינת הים, אבל לא בארץ מארץ לארץ, אבל הרמב"ם הא ס"ל כרבא דהטעם משום עדים מצוין לקיימו:

משו"ה אף אם מסר הבעל גט לשליח בחוץ לארץ, כיון שחתימתו היתה בארץ ישראל ויהי' עדים מצוין לקיימו:

משו"ה אין צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ אף שהביא את הגט מחו"ל, והרמב"ם אין צריך לאוקי דמיירי בנתנו הבעל להשליח בארץ, דאפשר לדידי' לאוקי בנתן הבעל לשליח בחוץ לארץ.

והנה בספרנו על ב"ק בסימן מ"ב הבאנו דברי הקצוה"ח בסימן פ"א שחקר היכא דשני עדים שמעו שאחד הודה לחבירו שחייב מנה, והעדים הכירו את זה שהודה בט"ע דקלא אבל לא ראוהו, והביא לכאורה ראי' דמועיל טב"ע דקלא, שהרי משום זה מותרים בני אדם בנשותיהם בלילה, אכן הביא ראי' דבעינן דוקא שיראהו מהא דגבי מסית בעינן דוקא שהעדים יראו את המסית, וכדאיתא בסנהדרין דף מ"ז שהיו מדליקין את הנר כדי שיהיו העדים רואין אותו ושומעין את קולו, ופירש רש"י ז"ל, דאי לא מצי חזו לי' לא מצי מסהדי עליו לחיובו קטלא, ואע"ג דשמעו קלי', וכן כתב בשלטי גבורים בפרק זה בורר בשם הר' מאיר הלוי, דמהא שמעינן דאין העדים יכולין להעיד על דבריו של אדם אא"כ רואין אותו ושומעין את קולו, ומה שמועיל טב"ע דקלא דבני אדם מותרין בנשותיהן בלילה, התם הוא לגבי איסור, אבל להוציא ממון בעינן שיראהו, והקשה ע"ז הנתיבות, הא אדרבה איסורא חמיר מממונא, ומה שהביא ראי' הקצוה"ח מהא דבעינן גבי מסית שיהיו רואין אותו, דחה הנתיבות:

דהא גבי דיני נפשות בעינן דוקא ידיעה וראי', משא"כ גבי דיני ממונות.

והנה מה שדחה הנתיבות דדיני נפשות שאני מדיני ממונות דגבי דיני נפשות בעינן ידיעה וראי' אבל לא בדיני ממונות, כבר הוכחנו דאדרבה מגמ' שבועות בדף ל"ד מוכח דאין חילוק בזה בין דיני נפשות לדיני ממונות, שהרי פריך שם לימא לית לי' דר' אחא דאית לי' אזלינן בתר אומדנא דאי אית לי', בדיני נפשות נמי משכחת לה' כמעשה דר' שמעון בן שטח, ואם נימא דהפירוש בדברי ר' יוסי הגלילי דע"כ קרא דוהוא עד או ראה או ידע מיירי בדיני ממונות:

דבדיני ממונות מועיל ידיעה בלא ראי', ובדיני נפשות בעינן גם ראי', א"כ מאי פריך, הא אדרבה משום זה לא משכחת בדיני נפשות משום דבעינן ראי'. ע"כ דכללא הוא משפט אחד יהי' לכם משפט השוה לכולכם, אלא דבדיני ממונות יש מציאות שמתחייב עפ"י ידיעה בלבד כגון שהודה, דנאמנות העד הוא של ידיעה וראי', אבל החיוב הוא על מעשה ההלואה, וא"כ גבי מעשה דשמעון בן שטח נאמנות העדים הוא על ראיתם שראו שרץ שהדם מטפטף מן הסייף וההרוג מפרפר, ואם אנחנו אזלינן בתר אומדנא מתקיים העדות ע"י ידיעה, שהרי החיוב על מעשה ההריגה, אבל מה שסומכין על העדות, בזה נפשות וממונות שווים.

ומה שהקשה איך בני אדם מותרים בנשותיהם מטעם טביעות עין דקלא, הא איסור חמור מממונא, ביארנו, דהנה הר"ת הביא דכתב דימוי הוא רק דרבנן, דהא כללא דאין מקיפין, והרי אתותבו כל הנך אמוראי דהי' סברי דסומא יכול להעיד מפני שיכול לכוון מדת מצרנהא או מדת ארכו ורחבו או מדת משקלותיו, והקשה ע"ז הקצוה"ח בסימן מ"ו, הא כתם איתותבו רק משום דתחלתו בכשרות וסופו בפסולו אבל בפקח כה"ג הוי עדות, וביארנו דראית הר"ת לפי שיטתו היא ראי' ברורה, דהרי התם בב"ב קכ"ח הא מיירי היכא דראה העדות, אלא שאחר כן נסתמא, ופסלינן אותו לעדות מפני שאין יכול לראות עדות אחרת, אף שיכול לכוון. פסול הוא, מכש"כ היכא דלא ראה כלל העדות, רק שיכול לכוון דבודאי פסול, ומעיקרא הי' סבור דהא דכתוב ראה, לא בעינן ראי' ממש, אלא הבנת הדברים, כמו ולבי ראה הרבה, וכמו הא דאמרינן והוא ראה את ערותה, דהכונה דהפירוש שהראהו טעמו של דבר, וא"כ אם הוא מכוון ע"י מדת מצרנהו או ארכו ורחבו או מדת משקלותיו, זהו ג"כ ראי', אבל כיון דאתותבו, היכא דראה העדות בראי' ממש אלא עתה אין יכול לראות רק לכוון פסול, מכש"כ היכא דאין העדות כלל רק ע"י כיון של מדת מצרנהו וכו' דפסול, דבעינן ראי' ממש.

ואפשר לדברי ר"ת שסובר דיכולין לשלוח עדות בכתב ומה דפסול אלם מפני שאין ראוי להגיד בע"פ וכל הראוי לבילה אין בילה מעכב, וא"כ לפי זה אפשר לומר, דהא דכתיב ראה ומפרשינן דבעינן ראי' ממש, הוא רק דין בהאדם שראוי לראות, אבל העדות עצמה מועיל אף אם ידע עפ"י דימוי, וכן מדת משקלותיו וכדומה, אכן לא דמי, התם טעמא דר"ת משום שיש קרא דוהעד עדים, שמוכח שעדות מועיל ע"י חתימת ידם, וא"כ בע"כ צריך לומר דהא דכתיב מפיהם, הוא שיהיו ראוין לבילה, אבל הכא דכתיב קרא ראה, ואין לנו פסוק להיפך, איך נימא דהכונה ראוי לראות, הלא כתיב ראה, דהפירוש שראה העדות, ועוד מה מועיל שהוא ראוי לראות בעדות אחרת, הא בעינן שיהי' ראוי בזו העדות, ואם זו העדות לא ראה בעיניו, הרי עדות זו אינה ראוי' לבילה, היינו אינה ראוי לראי', והרי גם בשלחו עדות בכתב לבי"ד, כתב הר"י בשם ר"ת דבעינן שיהיו העדים זוכרין בשעת מעשה שיהיו ראוין להגיד בעל פה. אבל אם אין זוכרין אף שיודעים שכתב זה כתבו מקודם, אין שולחין, משום שאינן ראוין להגיד אף שראוין להגיד עדות אחרת, ה"נ מה יועיל שראוין לראות עדות אחרת, אבל עדות זו שאינם יודעים אלא ע"י דימוי אותה עדות אינה ראוי לראי'.

ובחידושנו ליבמות בסוגיא דמפיהם ולא מפי כתבם ביארנו בכלל פירוש אחר בדברי ר"ת, מפני שקשה לנו להוציא דברי תורה שנאמר על פי שני עדים יקום הדבר שביארו רז"ל שיקום הדבר דוקא על הגדה בע"פ, איך נוכל להוציא מפשטם ונאמר שהכונה רק שיקום אם ראוי על פה, וביארנו דכונת הר"ת, דלאחר שתקנו רז"ל לפסוק עפ"י עדות שבכתב, תקנו לסמוך אפילו אם שלחו עדותם בכתב לבי"ד, עכ"פ בזה בודאי לפי שיטת ר"ת דקיום ע"י דימוי הוי רק כמכוון מדת משקלותיו וכדומה בודאי דהקיום הוא רק מדרבנן, דמן התורה אין זה עדות דבעינן ראי' ממש.

אכן להרמב"ם דאיהו סובר שיש קיום מן התורה, היכא דבעל דבר טוען מזויף, אעפי"כ הא מועיל כתב ע"י דימוי, נראה לי, דהרמב"ם סובר דזה הוי ראי' ממש, שהרי כל הקיומים שמקיימים שטרות הרי אין העדים המקיימים ראו שהעדים חתמו אלא כיון שניכר להם חתימת העדים מכירים המה בטביעת עין שזה חתימת העדים והוי ראי', ה"נ אם הביאו לפנינו שני שטרות שאכלו הבעלים השדות ע"י השטרות בשופי, א"כ נתברר לנו בודאי שזה חתימת העדים, א"כ עתה הננו מכירים בטביעת עין שזאת החתימה היא חתימת ידי העדים, דמה לי אם ידענו חתימת העדים מקודם, או שלמדנו עתה חתימתם משני השטרות האלו, אבל בטביעת עינא דקלא, או ע"י מדת משקלותיו בודאי דגבי עדות אין מועיל דבעינן ראה ממש אחרי דאתותבי הנך אמוראי ובין בדיני נפשות בין בדיני ממונות בעינן ראי' ממש, אלא הא דבעינן ראי' ממש הוא דוקא בעדות, וכדאיתא בגמ' חולין דף צ"ה, דאמר רבא מרישא הוי אמינא סימנין עדיפא מטב"ע, השתא דשמעינא להני שמעתתא אמינא טביעת עין עדיפא כו', אמר רב יצחק ברי' דרב משרשיא תדע דאילו אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימני' והאי סימני' קטל גברא לא קטלינן לי', ואילו אמר אית לי טביעת עין בגווי' קטלינן לי'. הרי אף דסברי שם דסימנין דאורייתא, דאי לאו הכי איך הי' סבור לומר דטב"ע גרע מסימנין, ואעפי"כ לעדות אין מועיל דבעדים בעינן דוקא ראה ממש, ולאו דוקא לענין נפשות, דהרי בתוס' שם מפרשי דאף אם יאמרו פלניא דהאי סימני' לוה ג"כ אין מוציאין ממון, א"כ לפי זה הא דבני אדם מותרים בנשותיהם בלילה הוי רק איסור דאין חוששין לעריות, ומועיל טביעת עינא דקלא, אבל היכא דבעינן עדות, שם בעינן ראי' ממש וטביעת עין, (והא דקאמר שם בגמ' כיון דשמעינהו להני שמעתא אמינא טביעת עין עדיפא, דאי לא תימא הכי האיך סומא מותר באשתו האיך בני אדם מותרין בנשותיהם בלילה, אלא בטביעת עין דקלא, הכא נמי בטביעת עינא, ולפי דברינו הא טביעת עינא דקלא לא הוי טביעת עין, אכן שם אמר רבא לפי שהי' סבור מעיקרא דסימנין עדיפא מטביעת עין, א"כ סימנין הוא בירור, אבל טביעת עין שאין יודע בעצמו במה הוא מכיר, שאין לו סימן, א"כ גם באיסור אין לסמוך על טביעת עין, ומכש"כ טביעת עינא דקלא אבל כיון דחזינן דסומכין על טב"ע דקלא, אף שאין להגיד במה הכיר בטביעת עין דקלא, הוי טב"ע, א"כ מה שמכיר בטביעת עין ממש הוי ראי'. אף שאין יודע במה הוא מכיר, הכרת החוש הוי היכר, וא"כ טביעת עין הוי ראי' ממש.

עכ"פ לפי דברינו אם שמעו עדים ולא ראו, אף שלענין איסור מועיל טביעת עין דקלא, אבל לענין העדאת עדים אין מועיל טב"ע דקלא, א"כ מה שמועיל ששמע קול קולמסא וקן מגילתא היינו דוקא לענין בפני נכתבו שעל זה אין צריך עדים:

דהרי אף מעיקרא קודם שלמדו רוב בקיאין הן וסתם ספרי דדינא מגמר גמירי, וא"כ אין צריך עדות שיעידו שהי' לשמה רק לסלק החשש, ובפרט לרבא דעיקר משום שיהי' קיום:

רק משום כדי שלא ליתי לאחלופי תקנו שיאמר עם הקיום בפני נכתב, וא"כ על זה לא בעינן עדות רק שיוכל לומר בפני נכתב, וכיון דלענין איסור סמכינן על טביעת עינא דקלא. א"כ אף אם שמע קן קולמסא וקן מגלתא יוכל לומר בפני נכתב, אבל בפני נחתם דחיישינן בהאי גיטא שמא יבא הבעל ויערער לומר מזויף, ויצטרך קיום מן התורה, אלא דהעד כשמעיד נאמן כבי תרי, מטעם שהוחזק, זהו דוקא אם עדות העד אחד אילו הי' כבי תרי הי' לזה דין עדות מדאורייתא, אבל אם העדות רק באופן שאף שנים לא הי' מועיל עדותם, בודאי דגם אחד אין מועיל, א"כ אם הי' שומע קן קולמסא וקן מגילתא בחתימת העדים לא הי' מועיל, לפי זה הא בפשוט ניחא מה שסומא פסול להביא גט אף ששמע קן קולמסא וקן מגילתא, דהא זה אין מועיל אלא על בפני נכתבו אבל חתימת העדים צריך שיראה ראי' ממש, וא"כ סומא הא אין יכול להעיד על חתימת העדים, משו"ה סומא פסול להביא הגט, שהרי כשיבא הבעל ויערער לא יועיל עדותו בטביעת עינא דקלא.

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה