לבוש מרדכי על גיטין· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן ג
בדין שליח לקבלה ואשה עצמה המביאה גיטה, אם אין צריכין להגיד בפ"נ ובפנ"ח, או שאין נאמנין. <b
דף ב'. כתב רש"י ז"ל, ושליח זה עשאו הבעל שליח להולכה, וכתב ע"ז הר"ן ז"ל, וכתב רש"י ז"ל במשנתינו, דשליח זה השנוי במשנה הבעל עשאו שליח להולכה, ונ"ל שכתב כן משום דאי הוי שליח לקבלה כיון שהאשה נתגרשה בקבלתו אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם והיינו נמי דפרכינן בפרק המביא תניין דף כ"ד עלה דמתניתין דתנן האשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שתהא צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ואשה מכי מטא גיטא לידה אגרשה לה, דאלמא דכל שנתגרשה כבר אינה צריכה קיום הגט, וטעמא דמילתא דכיון דמדינא לא צריך אלא מפני חשש שמא יבא הבעל ויערער, אין לחוש לערעורו אלא כשהוא נותנו לשליח להולכה, לפי שבשעה שיוצא הגט מתחת ידו אינו גומר ומגרש עדיין ולפיכך חוששין שמא ימלך ויערער, אבל כל שהוא נותנו לידה או ליד שליח קבלה הרי בשעה שהגט יוצא מתחת ידו גומר ומגרש, וכיון שכן אין לחשוש שמא יבא ויערער, הרי האשה מותרת להנשא כו' עכ"ל הר"ן.
והנה הרמב"ם ג"כ כתב בפי"ג מגירושין, שהאשה שהביאה גט שנתגרשה מותרת להנשא וא"צ לומר בפני נכתב ובפני נחתם ולא עדים על קיום, אכן הראב"ד ס"ל דאשה צריכה לקיים הגט בחותמיו ואינה נאמנת לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ולדידי' פריך בגמ' אשה מכי מטא גיטא לידה אגרשה, וא"כ איך מועיל אמירתה, והקשה הלח"מ בפ"ז מהלכות גירושין, אמאי אינה נאמנת, אם הטעם משום דנוגעת בעדות, א"כ אף אם היא שליח להולכה לא תהא נאמנת, ותירץ דהיכא דהיא שליח להולכה משום שלא תחלוק בשליחות האמינוה רבנן אף שהיא נוגעת בדבר, אבל היכא שכבר נתגרשה לא האמינוה כיון שהיא נוגעת בדבר.
אכן בין לפירוש הראב"ד דהקושי' מכי מטא גיטא לידה אגרשא וא"כ שאיננה שליח ולא שייך שלא תחלוק אמאי האמינוה, וכן להרמב"ם דמפרש כיון דכבר נתגרשה, וכפירוש הר"ן, דכיון דגמר ומגרש ממילא אין חששא שמא יבוא ויערער, קשה מנא להגמ' למיפרך כך בפשיטות, והרי אדרבה אפילו בעל שהביא גיטו ובודאי מיירי דנותנו לשם גירושין, ואעפי"כ פריך ניחוש דילמא אתי ומערער, והרי לדברי הר"ן היכא שהוא גומר ומגרש לא אתי ומערער, ובגמ' משני רק, השתא מנקט נקט לי' בידי', ודוחק לומר דזה כונת הגמ', מנקט נקט בעת בגירושין דפשטות הגמ' משמע דהטעם משום שהוא הביאו ממדינת הים וכן להראב"ד קשה, מנא להגמ' דלא האמינו לאשה אף שהיא נוגעת בדבר, אחרי דחזינן דגם אם היא בעצמה שליח הולכה נאמנת לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ומנא להגמ' להקשות בתורת ודאי, וגם קשה הלשון, מאי קאמר מכי מטא גיטא לידה אגרשה, כיון דעיקר הקושי' כיון שהיא נוגעת בדבר לא הי' לן להאמינה, הי' לו להקשות זאת, ובתחילה הא לא ידע עדנה הטעם שלא תחלוק בשליחות.
א
לכן נראה לי דבין הרמב"ם ובין הראב"ד מפרשים הפירוש בדברי הגמ' כן, דהנה הרמב"ם הא כתב בפ"ז מהלכות גירושין, דאם בא הבעל וערער ולא נתקיים הגט אז הגט בטל מן התורה, דהרמב"ם ס"ל דהא דקיי"ל דקיום הוא רק מדרבנן דמדאורייתא עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבי"ד. זה דוקא אם אין הבעלים טוענין מזויף, אבל אם בע"ד טוען מזויף, בעי קיום מן התורה, ולפי זה הקשה הלח"מ איך יועיל נאמנות השליח שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, הא הוי עד אחד ואיך יועיל בדין זה דבעי קיום מן התורה.
והנראה לי, דהנה הרמב"ם כתב בפט"ז מהלכות סנהדרין, דאין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה, אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק, כיצד אמר לו עד אחד חלב כליות בוא זה גרושה או זונה אשה זו, ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו הרי זה לוקה, אעפ"י שעיקר האיסור בעד אחד, והקשה הפנ"י מזה, על האי דינא דאב שאמר על בתו מקדושת היא לזה, אם זינתה אינה נסקלת, היינו כמ"ד כי הימנא רחמנא לאיסורא ולא לקטלא, והא לדברי הרמב"ם האיסור עצמו בעד אחד יוחזק ותירץ הש"ש דהא דאמר הרמב"ם האיסור עצמו בעד אחד יוחזק, היינו מטעמא דמלקין על החזקות וסוקלין ושורפין על החזקות, והאי דינא דמלקין וסוקלין על החזקות הוא דוקא בהוחזק שלשים יום, כמו שכתב הרמב"ם בפ"א מהלכות איסורי ביאה ה"ג, והא דכתב הרמב"ם האיסור עצמו בעד אחד יוחזק, הוא דוקא בהוחזק שלשים יום, והא דאמר הרמב"ם דאם אמר האב בתי זו מקודשת לפלוני וזינתה דאין סוקלין, מיירי בלא הוחזק עודנה שלשים יום.
וכבר הקשינו על דברי הש"ש בספרנו על ב"ק סימן כ"ח, דאיך מדמי האי דינא דאמר הרמב"ם דהאיסור עצמו בעד אחד יוחזק כגון אמר עד אחד שחלב כליות הוא זה ואכל אחד אח"כ דלוקה, לדין דאיש ואשה שהוחזקו שלשים יום לאיש ואשה, דהתם שייך שפיר לומר דדוקא בשלשים יום הוי החזקה, דמה החזקה, מה שמחזיקין עצמם לאיש ואשה, וזה נעשה הוחזק ע"י ששלשים יום הם דרים יחד ומחזיקים עצמם לאיש ואשה:
וכן באם ובנה דמוסיף כל יום בירור שכן הוא שזה האיש וזאת אשתו, וזו האם וזה בנה, וקודם שלשים יום חסר לנו בירור, דבעינן דוקא שיהי' בירור שכל שלשים יום הם מחזיקים עצמם, אבל בעד שהעיד לפנינו שזה חלב כליות והלך לו, איך אפשר שקודם שלשים יום אינו נאמן ואחר שלשים יום להגדתו נעשה לנו נאמן, מה הוסיפו לנו אלו השלשים יום, איזה בירור נתוסף לנו אם מה שלא הוכחש, הלא אין זה בירור, דאם העד הוא שנטל החתיכה הזאת והוא אמר לנו שזה לקח מן הכליות איזה בירורים יוכלו להיות, ולא דמי להאי דינא דסוקלין על החזקות, דכל השלשים יום הוסיפו בירור.
וע"כ אמרנו לתרץ קושית הפנ"י, דטעם הרמב"ם דהאיסור עצמו בעד אחד יוחזק, הוא מטעם דאמרינן לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת אבל לשאר מילי קם, וכיון דקי"ל דעד אחד נאמן באיסורין, א"כ אמרינן לכל עון ולכל חטאת הוא דלא קם, אבל לאיסורין קם, וכיון דאמרה תורה דקם, א"כ הוא נאמן לגבי איסורין כשנים, וא"כ כבר יש לנו שני עדים שזה חלב, שהעד כיון שהוא קם יש לו נאמנות כשנים. נמצא דאם אחד אכל אחר כן את החתיכה, אכל דבר שהוחזק עפ"י העד שהי' לו דין כשנים שזה חלב, אבל אב שאמר על בתו שהיא מקודשת, אין לו נאמנות מדין דלא יקום אבל לזה קם, שהרי עדותו הוא על דבר שבערוה שהיא מקודשת, וא"כ ע"ז נאמר לא יקום, וכן כיון שהוא מפסידה בעדותו הרי על זה נאמר לא יקום לכל עון ולכל חטאת, דיליף בספרא דאף ממון בכלל כל מה שהוא מפסיד וא"כ לא נוכל לומר לא יקום עד אחד כו' אבל לומר שבתי מקודשת קם, שהרי לומר מקודשת הוא בכלל הנך דלא יקום, וא"כ הנאמנות רק מדין את בתי נתתי, ע"ז אמרינן כי הימנא רחמנא לאיסורא לקטלא לא הימני', (והא דבסוטה אם עד אחד העיד שזינתה אמרינן שנאמן כשנים אף שעדות להפסידה, הוא דרחמנא קריא עד ודו"ק).
ב
והנה בקדושין דף ס"ג איתא, קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתי, ובא אחר ואמר אני קדשתי נאמן, ואמר רב נאמן ליתן גט ואין נאמן לכנוס, נאמן ליתן גט אין אדם חוטא ולא לו, ואין נאמן לכנוס אימא יצרו תוקפו, וכתב ע"ז הר"ן ז"ל, ואעפ"י שאין דבר שבערוה פחות משנים ועד אחד דמהימן לומר מת בעלך היינו טעמא משום דאיהי דייקא ומנסבא ומתוך חומר שהחמרת בסופה, והכא ליתא להאי טעמא, התם הוא להוציאה מחזקתה זה שמעמידה בחזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו נאמן עכ"ל הר"ש.
ולכאורה קשה, הא התם מאמינין לו ליתן גט, וא"כ בזה שהוא נותן גט מוציאין אותה מחזקתה, וצריך לומר נהי שעי"ז שיתן גט יוציאה מחזקתה, אבל עיקר הנאמנות הא, שהוא קידש אותה, וזה שמאמינים שהוא קידש הא לא הוי נגד החזקה, א"כ מאמינים לו על זה שהוא המקדש, וכיון שהאמינו אותו ממילא הוא נאמן אף ליתן הגט, כיון דעיקר הנאמנות אינה נגד החזקה, ולפי זה קשה לי מאי קאמר הכא בגמ' עד אחד נאמן באיסורין, ופריך אימר דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלא אתחזק איסורא, אבל הכא דאתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ולדברי הר"ן הא מה שאומר השליח בפני נכתב ובפני נחתם, הא העדות הזה איננו להוציא מהחזקה, שהרי אף אם נכתב הגט ונחתם כדין אין מוציא מחזקה, וא"כ נאמינו שהוא נכתב ונחתם כדין, וממילא יהי' נאמן אף לגרש, כיון דעיקר מה שמאמינים לא הוי נגד החזקה, וכמו התם דמאמינים שהוא המקדש, מאמינים אנחנו אותו ליתן גט.
וצריך לומר כיון דהגט בא להוציא האשה מדין אשת איש, א"כ מה שנעשה הגט ספר כריתות לגרש הוי דבר שבערוה, והנה הגט שיהי' ספר כריתות לגרש אשה, הוא דוקא אם יש עדים חתומים בו, וא"כ בתחלה שהי' סבור דבעי קיום מן התורה, דמן התורה לא אמרינן עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבי"ד, א"כ בזה שחתמו על הגט עוד לא נחקרה עדותן, שהרי עודנה בעי קיום:
וא"כ במה נחקרה העדות, בזה שהשליח אומר בפני נחתם, וא"כ הוא באמירתו בפני נחתם הוא עושה את הגט לספר כריתות, וא"כ לעשות את הגט לספר כריתות, זהו דבר שבערוה, ודבר שבערוה בעי עדים לקיום הדברים וכן לפי הס"ד דבני מדינת הים אין בקיאין לשמה, א"כ גט שבא ממדינת הים אי אפשר לומר שיש לנו עדים שהגט נכתב כדינו להיות ספר כריתות לשמה, שהרי מחזקינן שאין העדים יודעים שצריך לשמה. א"כ אין זה עדות שנעשה הגט לשמה, וא"כ אם נימא בני מדינת הים אין בקיאין לשמה, העד, בזה שהוא מעיד שנחתם הגט לשמה, הוא עושה את הספר לספר כריתות, וא"כ פריך כיון שהגט הוא דבר שבערוה מה שנעשה לגרש, בעי דוקא שני עדים לקיומו דאין דבר שבערוה פחות משנים, דלא קם הדבר בלי עדים משא"כ בקדושין, בזה שהוא אומר שהוא המקדש אין עושה דבר, והוי רק נאמנות, אמרינן כיון דאין מוציא מחזקה נאמן.
לפי זה אליבא דהר"ן, יש בקרא דלא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת, בכל חטא אשר יחטא, עפ"י שני עדים או עפ"י שלשה עדים יקום הדבר ובספרא יליף מזה, דגם להעלות לכהונה ולהוריד מן הכהונה אינו נאמן, והיינו דיש בקרא דין נאמנות, ודין קיומו של דבר, הנאמנות הוא אם העדות של האיש היינו על הגוף שהוא מוציא מחזקתו ע"י העדות, כמו להוריד מן הכהונה ולהעלות לכהונה, שם דין הוא דבעי שני עדים, אם העדות הוא להוציא הגוף מחזקתו, מחזקת פנוי' לחזקת אשת איש, ולהיפך מחזקת אשת איש לפנוי', וכן לחייבו ממון או קרבן, ויש עוד דין דעפ"י שני עדים יקום הדבר, זהו הדין בהדבר, אם הוא דבר שבערוה כמו לעשות שליח קבלה ולעשות את הגט לספר כריתות אף שאין מוציא מחזקת קיום דבר, אין נעשה בלא עדים, נמצא דאף שהדין ששליח קבלה אין נעשה בלא עדים, אבל אם נעשה בפני עדים שכבר הוא שליח קבלה, וזה אפשר אף אם אחד יבוא ויעיד שזה נעשה שליח קבלה, שעדותו לא לעשותו לשליח קבלה, שעדותו שכבר נעשה, ואין בא להוציא מחזקה, אפשר שאף עד אחד יהי' נאמן אכן כל זה אם יבא ויעיד שהוא שליח קבלה קודם שקבל הגט, ונחזיק שהוא שליח קבלה, אבל אחר שכבר קיבל הגט שאז הא העדות שהיא מגורשת, בזה לא יהי' עד אחד נאמן, כמו שהדין שלאחר שאכל אם יבא עד ויאמר שמה שאכל הי' חלב הכליות לא יהי' נאמן אף אם התרו בו מספק, אף למאן דאמר התראת ספק שמה התראה, כיון שעתה עדותו לכל עון ולכל חטאת.
לפי זה אף דמעיקרא כשהי' סבר דלא אמרינן עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבי"ד, והי' סבור דאין בקיאין בני מדינת הים בדיני גטין, וא"כ במה שמעיד בפני נחתם:, הוא עושה את הגט לספר כריתות, פריך הוי דבר שבערוה דאינו קם אלא בשני עדים, אבל למסקנא דעדים החתומים על השטר נעשה כפי שנחקרה עדותן בבי"ד, ורובא דרובא דבני מ"ה בקיאין לשמה, מטעם סתם ספרי דדיינא מגמר גמירי א"כ הגט כבר נעשה ספר כריתות, וא"כ עתה אין עדות השליח לקיים הדבר, אלא להודיע אמיתת הדבר, א"כ עדותו קם כשנים, כיון שלא בא להוציא מחזקתו, שהרי מעיד רק שהגט נכתב כהלכתו, בזה אמרינן לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם, אבל קם להעיד שהגט הוא ספר כריתות, ולא דמי לשטר שמביא המלוה או הלוקח לקיים דבעי דוקא שני עדים, דהתם כבר נעשה ההלואה או המכירה, וא"כ העדות לחייב את הלוה או את המוכר, אבל הכא לע"ע אין מחייב, ורק מעיד שהגט הוא ספר כריתות, א"כ יש לו נאמנות כבי תרי.
ולפי זה לא קשה כלל כיון שהרמב"ם סובר דהיכא דהבעל טוען מזויף בעי קיום מן התורה, מאי מועיל בפ"נ ובפ"נ על זה, שהבעל יבא ויערער, אכן לדברינו כיון שנתקבל העדות של השליח שהגט הוא כהלכתו קודם שנתגרשה וקודם שבא הבעל וערער, שאז קבלנו עדותו כבי תרי, שאז לא הוציא דבר מחזקתו, אף אם יבא אח"כ ויערער לא יהי' נאמן כיון שכבר הוחזק נאמנות העדות כבי תרי, שיש לזה דין עד אחד נאמן באיסורין ולעדות איסורין אף אשה וקרוב נאמנים, שהדינים לא יומתו אבות על בנים, דמזה ילפינן לפסול קרובים וקרא דועמדו שני אנשים דילפינן לפסול אשה, זהו רק לחייב, אבל לאיסורין קרוב ואשה נאמנים.
ג
ולפי זה הא דפריך בגמ' בפשיטות אשה מכי מטא גיטא לידה אגרשה לה, בין להרמב"ם בין להראב"ד, הכי פריך, מאי מועיל שהאשה תאמר בפ"נ ובפ"נ, בשלמא שליח הולכה מועיל עדותו, שהרי עדותו הוא קודם הגירושין, ואין עדותו להוציא דבר מחזקתו, אבל האשה שכבר נתגרשה, א"כ עדותה מה שאומרת בפ"נ ובפ"נ שהי' הגירושין כדין, וא"כ הוי עדות להוציא מחזקה, והא להוציא אשה מחזקת אשת איש בעי דוקא שני עדים, וא"כ בודאי דאין אמירתה בפ"נ ובפ"נ לאחר גירושין מועיל כלום, ואיך יהי' דין האשה שהביאה גיטה ונתגרשה, הרמב"ם ס"ל דכיון דעיקר מה שתקנו רבנן בפ"נ ובפ"נ הוא כדי שלא יבוא הבעל ויערער, והנה לפי זה כל זמן דלא אתי בעל ומערער אמאי אסורה, אלא דתקנו רבנן שתהא אסורה להנשא כדי שאם ירצה לשלוח שליח הולכה יראה שהשליח יעמוד בעת הכתיבה והחתימה כדי דלא ליתי לקלקולא, אבל באשה שהיא קבלה גט מבעלה, הא אי אפשר לתקן, משו"ה היכא דאי אפשר לתקן אמרינן השתא בעל לא מערער אנן ניקום ונערער, אבל הראב"ד סבירא לי' דמפני שלא יבא הבעל ויקלקל, תקנו שלא תנשא אשה בגט ממדינת הים. שיהי' תקנה שלא יוכל בעל לערער, ולפי זה בשליח קבלה שהביא גט, זה ודאי שאין אמירתו בפ"נ ובפ"נ מועיל, שהרי כבר נתגרשה בקבלתו, וא"כ עדותו שכבר היא מגורשת, בזה הא אין אחד נאמן, ומה יהי' דינו, להרמב"ם, מותרת להנשא עד שיבא בעל ויערער ואז תצטרך קיום מן התורה, ולהראב"ד אסורה להנשא כיון שאין אמירתו מועיל אחרי שכבר היא מגורשת אין עדותו מועיל שאם יבא בעל ויערער יהי' צריך קיום מן התורה.
והיכא שנתן לה ולא אמר בפ"נ אף שדין הוא שנוטלו ונותנו לה ואומר בפ"נ, התם אם יבוא הבעל ויערער תצטרך קיום מן התורה, שהרי מה שאומר עתה הוא לאחר הגירושין, וכיון דהוי מילתא דלא שכיחי, שמי שראה הכוה"ח לא יאמר בפ"נ, משו"ה התירו רבנן כל זמן שלא בא הבעל וערער. ורק כדי לקיים תקנתא דרבנן, תקנו שיאמר עתה בפ"נ.