לבוש מרדכי על גיטין· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן ב
בירור שיטת הרמב"ם בשליחות לקבלה בקדושין שצריך לעשותו בעדים
עפ"י דרכנו בסימן הקודם יש לישב מה דקשה, דהנה הרא"ש בקדושין פרק האומר הביא ראי' דשליחות הולכה אין צריך עדים, מהא דאיתא שם בגמ' דף מ"ה, הנהו בי תרי דהוו שתי חמרא תותא ציפי בבבל שקל חד מינייהו כסא דחמרא יהיב לי' לחברי' אמר מקדשא ברתיך לברי, אמר רבינא אפילו למאן דאמר חוששין שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן, כו', אמרו, ודילמא שליח שווי', לא חציף אינש לשווי' לאבוה שליח ודילמא ארצוי' ארצי קמי' ושתק, וכתב הרא"ש ז"ל, כלומר גילה הבן דעתו לאב שיהא חפץ בה, וכיון שחפץ בה וזכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו, וזכי' הוי מטעם שליחות כדפרישית לעיל, והוי כאילו עשה את האב שליח לקדשה לו, מכאן נראה לדקדק שאין צריך עדים במינוי שליחות של קדושין. כיון דמודה המקדש שעשאו שליח, וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות אישות הלכה ט"ו, כל העושה שליח לקבל קדושין צריך לעשותו בפני עדים, אבל האיש שעשה שליח לקדש לו אשה אין צריך לעשותו בעדים כו', אמנם צריך לדקדק מ"ש דמהני הודאת האיש ושלוחו לנתינת הקדושין ולא מהני הודאת האשה ושלוחה לקבלת הקדושין עכ"ל הרא"ש.
ולכאורה קשה מאין מוכיח הרא"ש מהאי סוגיא דמינוי שליחות הולכה אין צריך עדים, אי משום דקאמר דילמא שליח שווי', שמא הפירוש דילמא שוי' שליח בעדים, ואי משום דקאמר ודילמא ארצוי' ארצי קמי', דילמא החשש שמא ארצי קמי' ושתק בעת שהיו עדים, וא"כ המה עדים שהוא חפץ בה, וא"כ זה זכות הוא לה ע"כ דסבר הרא"ש דלא חיישינן לזה שמא היו עדים דאם היו עדים היינו יודעים בדבר. וא"כ כמו דמביא הרא"ש ראי' מהאי סוגיא דמינוי שליחות הולכה אין צריך עדים, הא יש להוכיח מדינא דחוששין שמא נתרצה האב, שגם שליחות לקבלה אין צריך עדים דהא כתב הרא"ש שם הטעם משום דהוי כמו שאמר לבתו צאי וקבלי קדושיך, וא"כ הטעם משום דנעשית שליח קבלה של האב, וכמו שכתב הרא"ש בקדושין בהאשה נקנית בסימן ט"ו ובסימן כ"ה, משום דאף שאין קטנה נעשית שליח לטובתה, בעד עצמה תוכל להיות שליח, עכ"פ אם האב רוצה היא נעשית שליח קבלה של האב, וא"כ אם נימא דשליחות קבלה בלא עדים לא חל השליחות, א"כ הא דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך. הוא דוקא באמר לה בפני עדים, דאל"כ לא חל הקדושין, וא"כ איך חיישינן שמא נתרצה האב. א"כ הא הי' להרא"ש להקשות על הרמב"ם, הא מהאי סוגיא מוכח דגם על שליחות קבלה אין צריך עדים.
א
והנראה לי, דהנה בקדושין דף מ"ה על הא דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' שצריכה גט משום שמא נתרצה האב, איתא שם, מתיב רב המנונא, אין מוכרה לקרובים משום ר"א אמרו מוכרה לקרובים, ושוין שמוכרה אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט האי אלמנה היכי דמי אילימא דקדשה אבי', מי מצי מזבין לה, הא אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות, אלא לאו דקדיש איהי נפשה וקא קרי לה אלמנה, אמר רב עמרם אמר ר' יצחק הכא בקדושי יעוד, ואליבא דר' יוסי בר' יהודא דאמר מעות הראשונות לאו לקדושין ניתנו עכ"ל הגמ' הרי מזה מוכח דאם נימא מעות הראשונות לקדושין נתנו אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר יעוד, ולפי זה הקשה הלח"מ בפ"ד מהלכות עבדים על הא דכתב הרמב"ם שם בהלכה י"ג, דמוכרה לשפחות אחר יעוד, דהא בגמ' אמר דלרבנן דמעות הראשונות לקדושין ניתנו אין מוכרה אחר יעוד, וכתב הלח"מ דאולי להרמב"ם הי' גרסא אחרת בגמי, אכן בקדושין דף י"ט איתא, ולרב נחמן בר יצחק דאמר אפילו לר' יוסי בר' יהודה מעות הראשונות לקדושין ניתנו במאי מוקי לה, מוקי לה כר"א דאמר לשפחות אחר שפחות לא מצי מזבין לה אבל לשפחות אחר אישות מצי מזבין לה, הרי גם מההיא סוגיא מוכח דגרסינן דאם מעות הראשונות לקדושין ניתנו ואין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות, לא מצי לזבוני אחר יעוד, וא"כ הרמב"ם שפסק אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות, והוא פסק מעות הראשונות לקדושין ניתנו, איך כתב שמוכרה אחר ועוד.
אכן בפירוש מעות הראשונות לקדושין ניתנו, נראה לי, דאין הכונה דהאב כשמקבל הכסף מקבל על זה שבאם יחפוץ האדון אז הוא מקבל את הכסף בתורת קדושין, דא"כ יקשה מאי קאמר בגמ', מהו שייעד אדם לבנו הקטן, מאו מועיל מעות הראשונות לקדושין בעד קטן, הא אין מקדשין בעד קטן, ואפילו למאי דמסיק אין יעוד אלא בגדול, היינו דבשעת יעוד צריך להיות גדול, אבל אף שבשעת מכירה הי' קטן יוכל לייעד לבנו כשהוא גדול, ואיך נעשו הקדושין בעדו בעת שהי' קטן, ובודאי דאם אחד יקבל קדושין בעד קטן לכשיגדיל לא יועיל, ובמקום אחר ביארנו דאף אם נימא קטן לא הוי דבר שלא בא לעולם משום דהוי רק מחוסר זמן, אעפי"כ אין מעשיו כלום לקדש לכשיהי' גדול, אבל שליחות לקטן לקדש אשה כשיגדיל בודאי דאין מועיל לכו"ע, ועוד מאי שייך לומר מה שאמרו רבנן שם בדף י"ט, המוכר את בתו ע"מ שלא לייעד אם רצה לייעד מייעד, משום שהתנה על מה שכתוב בתורה, כיון דהטעם שאם רצה מיועד משום שהאב כשמוכר את בתו הוא מקבל הכסף ע"מ שאם ירצה לקדשה יהי' הכסף בתורת קידושין, א"כ אם אמר בפירוש שאיננו מקבל בתורת קדושין איך יועיל היעוד.
ועכצ"ל דהאב מוכרה לשפחות והתורה נתנה את המכירה לקדושין, היינו כיין שהאדון קנה קנין בגופה לשפחות, אמרה התורה שקנה אותה לזה ג"כ שהוא בעלים עלי' לייעדה לו או לבנו, אבל המכירה הוא לשפחות, וכמו שכתבו התוס' בקדושין דף ה' ד"ה שכן, ז"ל התוס', ואע"ג דאמר לקמן באישות מיהא לא אשכחן ובכי האי גוונא שמיעד הוי אישות, מ"מ בתחנה לא בא הכסף לשם אישות, וכן חזינן דעת הרמב"ר, שיעיד כשמיעדה לבנו אין הוא אומר בתורת שליחות של הבן, אלא האדון הוא המיעד ואומר לה הרי את מקודשת לבני, שהאדון הוא המיעד, ועיין שם בלח"מ בפ"ד מהלכות עבדים, אכן מדברי הרמב"ם שמדייק דהיעוד לבנו הוא שהאדון מיעדה לבנו ואומר הרי את מקודשת לבני, משמע שסובר שדין ועוד הוא שהאדון מיעדה לבנו, שהתורה נתנה את שפחתו בידו שיוכל ליעדה לו או לבנו שקם תחתיו ליעדה, והוא דין חדש, והא שאין קדושי שני מועיל משום דהיא כבר קנוי' להאדון מן התורה, לזה שאם ירצה ליעדה תהי' שלו, א"כ קדושי שני חלין רק על תנאי אם לא ייעד האדון, אבל הקדושין חלין רק מכאן ולהבא, רק דלזה היא כבר קנוי' מן התורה לו, וא"כ לא דמי לאומר לאחר שלשים שבידה לבטל ע"י קדושין לשני, דהתם לא חל עודנה הקדושין ואין לו קנין בה רק לאחר שלשים.
ב
בזה יש לפרש דברי הירושלמי, דאיתא שם בהאשה נקנית הלכה ב', הכל מודים שאם השיאה, שיחק האב בהאדון, והקשה במעיני יהושע, מ"ש, וכתב דקאי אליבא דריש לקיש דנשואין מוציאין מרשות אב.
ונראה לבאר, דהנה תוס' בקדושין דף ט"ז ד"ה מיתה שמוציאה, כתבו להקשות ז"ל, וא"ת חופה תוכיח שמוציאה מרשות אבי' ואין מוציאה מרשות חדין, דאי חופה מוציאה מרשות אדון אין אדם קונה בת חבירו, שהרי יכול להכניסה ולהוציאה מרשות אדון עכ"ל התוס' הרי דתוס' ס"ל דאף לריש לקיש דס"ל מיתת האב מוציאה מרשות אדון אעפי"כ חופה אין מוציאה, אכן מהירושלמי הא משמע שריש לקיש רצה לומר דאף חופה מוציאה מרשות אדון.
ולע"ד נראה דאפשר לומר להיפך, דאף למאי דמסיק תיובתא לריש לקיש דמיתת אב אין מוציאה מרשות אדון, אעפי"כ חופה מוציאה, דהנה בגמ' הא פריך והא ריש לקיש ק"ו אמר, ק"ו פריכא היא, משום דאיכא למיפרך מה לסימנין שכן נשתנה הגוף, תאמר במיתת אב שכן לא נשתנה הגוף, והקשה בתוס' מכל הני איכא למידק ק"ו, ומה סימנין שאעפ"י שנשתנה הגוף אינו מוציאה מרשות אב ואפ"ה מוציאה מרשות אדון. מיתה שאעפ"י שלא נשתנה הגוף מוציאה מרשות אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון, ונראה לי דכונת הגמ' כן, דדחי דאין זה ק"ו דסימנין הדין הוא בגופה, שזו שיש לה סימנין פקע ממנה רשות האדון, אף שרשות האב לא נפקע, אבל מיתת האב הא אין הענין בגופה, דאטו ותומה יש בה שינוי, שנימא שבשביל שהוא יתומה לא תוכל להיות משועבדת, ע"כ הא דמוציא מרשות האב אין הטעם משום שנשתנה דינה, אלא הטעם משום דאב כשהוא מת אין לו זכות בבתו להוריש לאחין, א"כ אין זה הדין בה, אלא בהאב, שכשמת אין לו זכות בבתו, א"כ האדון שהוא חי הא אפשר לו להיות זכות בשפחתו, דהא היא לא נשתנה, ולפי זה בחופה דהטעם שיוצאה מרשות האב הוא דין בגופה, היינו כיון שהיא נשואה פקע ממנה רשות האב שדין התורה הוא שאין לאב זכות בנשואה, א"כ ק"ו שאין לאדון זכות בנשואה, נמצא דאפילו לדידן דסבירא לן מיתת האב אין מוציאה מרשות אדון נשואין מוציאין מרשות אדון.
ומה שמוכיח תוס' דא"כ כל אדם לא יקנה בת חבירו כיון שיוכל להוציאה, נראה לתרץ, דהנה לפי זה עוד יותר יקשה, הא מכירת שטרות הוא דרבנן ואיך תקנו רבנן מכירת שטרות, כיון שביד המלוה למחול, א"כ כל אדם לא יקנה שטר חוב שירא פן ימחול המוכר, ועל תקנת רבנן יותר יש להקשות איך תקנו רבנן, מלהקשות על דין התורה, ועכצ"ל דאף שביד המוכר למחול אעפי"כ תקנו מכירת שטרות, משום דהלוקח יקנה השטר על סמך שהמוכר לא ימחול כדי להפסיד, שהרי אסור להפסיד, ומשום הכי לא ירא אף מקנוניא, שמא יעשו קנוניא המוכר והלוה, דסתם בני אדם לא יעשו זאת מפני שאסור להפסיד, א"כ מכש"כ דלא קשה קושית התוס' הא כל אדם שמוכר בתו יוכל להוציאה ע"י נשואין, שהרי הא הוא מפסיד שעבודו של חבירו, ואסור להפסיד שעבודו של חבירו, וכן לא יחפוץ איש לישא האמה מפני שמפסיד שעבודו של האדון, ובפרט נשואין של הבת דאמר בגמ' אלא בתו בידו.
עכ"פ אדרבה נשואין מוציאין מרשות אדון ק"ו מזה שמוציא מרשות האב. כיון שדין יציאת נשואה מרשות אב הוא בגופה, וא"כ קאמר כיון שזה הזכות שיש לאדון באמה עברי לייעדה הוא רק כל זמן שהיא אצלו וכיון שהשיאה האב יצאתה מרשותו ושוב אין יכול לייעד.
ג
והנה לפי זה לכאורה מאי מדמי בגמ' דין מכירה אחר יעוד, לדין דמכירה אחר אישות, הא באישות הוא בעצמו עושה הקדושין, שהרי האב מקדשה, בזה אמרה התורה כיון שפרש טליתו שוב אין מוכרה, אבל קדושי יעוד אף אם מעות הראשונות לקדושין ניתנו, אבל הוא הא לא עשה הקדושין, רק התירה עשתה הקדושין, מנא לן דגם באופן זה אמרה התורה אין מוכרה אחר קדושי בי והא חזינן דבגמ' סבר דאף אם נימא קטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' צריכה גט משום שמא נתרצה האב והיא אלמנה, אעפי"כ מותר לאבי' למוכרה, משום דעכ"פ היא קדשה נפשה, אף שעישוי הקדושין הוא מטעם שנתרצה האב, מכש"כ בקדושי יעוד דקרי הגמ' בע"כ באמה העברי' משום דאיהו מכרה לשפחות, והתורה נתנה המעות לקדושין.
ועכצ"ל הא דמדמי הגמ' דין מכירה אחר ועוד למכירה אחר אישות, הוא, דהנה הר"ן כתב בטעמא דהא מילתא דאם נתרצה האב הוי קדושין, אף שבשעת מעשה הא לא ידע, לפי שכל אדם רוצה להשיא את בתו, ומצוה דרמיא עלי' הוא, וזכין לאדם שלא בפניו, וטעמא דנתרצה כששמע דאז גלי דעתו דזכות הוא לו ונתברר למפריע שהי' זה לו זכות, אבל אם מיחה אגלאי מילתא למפריע שלא הי' לו זכות, שהרי אינו זכות גמור שהרי יוצאה מרשותו לכמה דברים, והקשה על זה באבני מלואים סימן ל"ז ס"ק י"ב, מאי מועיל שזכות הוא לו, הא גבי שליחות בעינן אתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, וכמו שהקשה הרשב"א בנדרים דף ל"ו על הא דקאמר התורם משלו על חבירו צריך דעת בטלים או לא, מי אמרינן כיון דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו, וכתב על זה הרשב"א, קשיא לי הא שליחות לאו מדין דניחא או לא ניחא לי' אלא גזירת הכתוב מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם כו', ונשאר האבני מלואים בצ"ע.
ונראה לי לתרץ, דהנה בקדושין הא בעינן שני דברים א) שתזכה האשה או אבי' בכסף הקדושין, או שתזכה בהשטר היא או אבי' ב) רצונה לקדושין או רצון האב, והנה מה שהקטנה יכולה לזכות הכסף בעד אבי' נראה לי, דלכל הזכותים שיש לאבי' בה היא כחצר אבי'. והיא זוכה בעד אבי', וכן מוכח מדברי הכ"מ שכתב על דברי הרמב"ם בפ"ג מהלכות עבדים הלכה ט"ו שכתב, וענק אמה העברי' וכן מציאתה לאבי', ואם מת אבי' קודם שבא לידו הרי הן של עצמה ואין לאחי' בהן כלום. וכתב ע"ז הכ"מ ויש לדקדק על מ"ש ואם מת אבי' קודם שבא לידו. משמע אעפ"י שבא לידה אינה מורישו ובריש פרק נערה שנתפתתה משמע שהוא מורישו, וצריך לומר דבא לידה כבא לידו דמי עכ"ל הכ"מ הרי דלדברים שיש לאבי' זכות בה היא כחצר אבי' לקנות בעדו, ועיין מה שכתבנו בספרנו על ב"ק סימן ל"ה, וא"כ מה שזוכה האב בכסף הקדושין לא קשה, שהרי לזכות דבר מה, זכין לאדם אף שלא בפניו, אלא דעיקר הקושיא הא בעינן שליחות להתקדש דתתקדש בתו, וא"כ הקטנה היא שליח של אבי' להתקדש, וע"ז הא הוי שליח שלא מדעתו ובעינן מה אתם לדעתכם, אכן לפי מה שכתב הר"ן בנדרים דף ל' ז"ל, וניחא. דאי מצי אשה לקדש עצמה לאיש ה"נ דהויא היא דומיא דמקדיש נטיעות ממש והיינו שהיא מקדשת עצמה), אלא כיון שאמרה התורה כי יקח איש אשה ולא אמרה כי תלקח אשה לאיש, לא כל הימנה שתכניס עצמה לרשות הבעל, ומשו"ה אמרינן בפ"ק דקדושין דאי אמרה היא הריני מאורסת לך אין בדברי' ממש, אלא כיון שהיא מסכמת לקדושי האיש הוא מבטלת דעתה ורצונה ומשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר, והבעל מכניסה לרשותו, הלכך אין אנו דנין בקדושין מצד האשה אלא מצד הבעל עכ"ד הר"ן, לפי זה דהאשה אין עושה כלל בענין הקדושין, אלא דין הוא אם האשה מבטלת דעתה אצל הבעל אז יוכל לקדשה, א"כ לא קשה קושית האבני מילואים איך חיישינן שמא נתרצה האב, הא הוי שליחות שלא מדעת, אכן לפי זה, אימתי אמרינן דבעינן שליחות מדעת, דוקא אם הוא צריך לעשות מעשה, והשליח נעשה שליח על מעשה, אבל דבר שבעינן רק רצון, כללא הוא כל שזכות הוא הוי כאילו רצונו לזה, ולזכות כסף הקדושין הא זה יכולה הקטנה לזכות בעדו שלא מדעתו, כיון שהיא כחצר אבי' לדברים שיש לו זכות בבתו, ולכסף קדושי' הא יש לו זכות בבתו.
ולפי זה לא קשה מה שהקשינו מאי מדמי דין דמכירה אחר ועוד לדין דמכירה אחר אישות, הא התם עשה האב הקדושין, אבל יעוד התורה נתנה את הכסף לקדושין, אכן לפי הנ"ל כל קדושין אין עושה האב פעולה בקדושין, רק הוא מבטל רצונו, ואז יכול הבעל לקדשה, וא"כ במוכר בתו לשפחות הרי זה ברור לו שאם ירצה האדון ליעדה יוכל ליעדה, וא"כ כמו בכל קדושין אף שאין הוא פועל בהקדושין אמרה התורה כיון דבטל דעתו ע"י מעשה שקבל הכסף או השטר או שמסר אותה לביאה, אין מוכרה אחר כן, ה"נ ביעוד, הא נתרצה בשעה שמכר לשפחות וידע שהתורה זכתה אותה לאדון שאם ירצה ליעדה יוכל ליעדה, א"כ אין מוכר אותה אחרי קדושי יעוד.
והנה אם נימא כן, בודאי דגבי שליחות קבלה של קדושין אין צריך עדים, שהרי על השליחות לזכות הכסף או השטר בודאי דאין צריך עדים, שהרי זכית הכסף או השטר הוא ככל השליחות שאין צריך עדים, ועל רצון לא נעשה השליח שיהי' רצונו כרצון האשה, אלא האשה מבטלת רצונה לגבי מי שהשליח ירצה, ואין צריך על זה דיני שליחות..
ולפי זה לא קשה מה שהרמב"ם כתב שאף שאין מוכר לשפחות אחר אישות מוכרה לשפחות אחר יעוד, דהנה רבינא פסק דלא חיישינן להא דרב ושמואל דחיישי שמא נתרצה האב ולא עוד דס"ל להרי"ף והרמב"ם דאף אם נתרצה האב אין חוששין לקדושין, והטעם משום דבשעת מעשה הא לא ידע, וע"כ דרבינא לא סבר להא דרב ושמואל, דאינהו סבירא דאין האשה או אבי' פועלים בקדושין, אלא דדין התורה דגם רצון האשה פועל בחלות הקדושין, וא"כ בעי שליחות על הרצון, וא"כ מה מועיל שעתה נתרצה האב, אבל בשעת מעשה הא לא ידע, ובשליחות בעינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, לפי זה לסברת רבינא דהוא בתרא וקי"ל כותי' אין ראי' כלל מהא דאמרה התורה בבגדו בה כיון שפירש טליתו, היינו כיון שקדשה אבי', שוב אין מוכרה, דהתם הא האב הי' המסייע, היינו שרצונו פעל בהלות הקדושין והוא בגד בה, אבל ועוד הא הוא מכר לשפחות, והתורה נתנה להאדון זכות ליעדה, בכה"ג אדם מוכר את בתו לשפחות אחר יעוד, וכל הסוגיא שם בדף מ"ד אזלה אליבא דרב ושמואל דאין האשה או האב מסייעים בחלות הקדושין, וכן הסוגיא בדף י"ט ג"כ הוא לפי זה, אבל לפי מסקנת רבינא אין לזה דמיון כלל.
ולפי זה לא קשה כלל על הרמב"ם דסובר דשליחות קבלה בקדושין צריך עדים, דהא הכא מוכח דאף שליחות קבלה אין צריך עדים, דהכא הסוגיא דאין האשה מסייעת בעצם הקדושין, והיא רק מבטלת דעתה, וא"כ השליחות, העיקר על זכות הכסף או השטר, שזה שליחות כמו בעלמא, אבל למסקנא דרבינא שהאשה ע"י רצונה פועלת בקדושין מלבד זכית הכסף, וא"כ בעי שליחות שיהא רצון השליח כמו רצון האשה להצטרף לחלות הקדושין, וזהו שליחות כמו קבלת הגט, שזהו דין רק בדבר שבערוה, דבכל התורה השליחות לפעולת המעשה, וכיון דשליחות קבלה בקדושין הוא ג"כ דין חדש בערוה, משו"ה פסק הרמב"ם דגם שליחות קבלה בקדושין בעינן עדים לקיום הדבר.