לבוש מרדכי על גיטין· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן א
בירור פלוגתת הרמב"ם והראב"ד בשליח להולכה אי צריך לעשותו בעדים
דף ב. במתניתין, המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם.
כתב הרמב"ם בפרק ג' מהלכות אישות הלכה ט"ו ז"ל, כל העושה שליח לקבל הקידושין צריך לעשותו בפני עדים, אבל האיש שעשה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים שאין מקום לעדים בשליחות האיש אלא להודיע אמיתת הדבר, לפיכך אם הודו השליח והמשלח אינן צריכין עדים כמו שליח הגט וכמו שליח שהרשהו להפריש לו תרומה וכיוצא בהן בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו ואינו צריך עדים עכ"ל הרמב"ם, והקשה ע"ז הראב"ד ז"ל אין הנדון דומה לראיה דלענין שליח הגט גטו מוכיח עליו ולענין תרומה אין צריך עדים כלל, אבל בקדושין דאפילו שניהם מודים אינו כלום, כי מודו השליח והשולח נמי לאו כלום הוא עכ"ל הראב"ד.
וכתב ע"ז הכ"מ ז"ל, כתב הרמ"ך, כמו שליח הגט, והוא עצמו כתב בפ"ט מהלכות גירושין שאם עשה שליח צריך עדים ונראים דבריו סותרין זה את זה עכ"ל, וכונת הרמ"ך להקשות מדברי הרמב"ם פ"ט מהלכות גירושין הלכה ל"ב ז"ל, אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי כתבו ונתנו לבעל בלא עדים, ונטלו הבעל ונתנו לשליח ואמר לו תן גט זה לאשתי בפני עדים. והלך השליח ונתנו לה בפני עדים, ה"ז ספק מגורשת, שאין השליח נאמן להתיר הערוה אעפ"י שהוא עד אחד אלא מפני כתב העדים שחתמו על הגט שהן כמו שנחקרה עדותן בבית דין עד שיהי' שם מערער כמו שביארנו שם עכ"ל הרמב"ם, הרי מפורש יוצא מדברי הרמב"ם שהטעם שמאמינין לשליח משום דגטו מוכיח עליו.
א
והנה הלח"מ הביא דברי המ"מ שכתב בפ"ו מהלכות גירושין דמתברר מסוגיא זו דריש פ"ק דגטין דאין צריך השליח להביא עדים שעשאו שליח, והקשה על זה הלחם משנה דאין זו ראי', דנהי דאין צריך להביא עדים מכל מקום אפשר דצריך דוקא שיעשהו בעדים וכמו שסובר הרא"ש, וזה קשה גם על הראב"ד שלא השיג אלא דשאני הכא דגטו מוכיח עליו, אבל זה מודה הראב"ד דמוכח דאין צריך עדים בשליח הולכה, ומאין מוכח זה.
ונראה דהוכחת הרמב"ם והראב"ד הוא, דהנה התוס' הכא בד"ה לפי שאין בקיאין לשמה הקשו ז"ל, וא"ת מאי שנא לשמה דאין בקיאין משאר הלכות גטין כגון מחובר ושינה שמו ושמה ונכתב ביום ונחתם בלילה, והנה ר"ת תירץ דבכל הלכות גטין בקיאין אלא דהך דרשא דוכתב לה לשמה אינה נראית להם עיקר דרשה, ואין בקיאין פירוש אין חוששין לדרשה דלשמה, ולאחר שלמדו דלקמן פירוש לאחר שקיבלוה, ולפי זה בני מדינת הים יודעין הדרשה אלא דהם פליגי, ולאחר שלמדו היינו לאחר שקבלו, וא"כ לכאורה מאי חששא שמא יחזור הדבר לקלקולו ויפלגו על דרשה זו יותר מדרשה דפסול מחובר שהוא משום דדרשינן מחוסר קציצה פסול משום דכתיב וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה, ואם איתא שדוקא דרשה זו שלא קבלו מחז"ל ואח"כ קבלו, אמאי ניחוש שהמיעוט שחלקו על חז"ל, כשקבלו יחזרו ויפלגו על חז"ל, בשלמא אם חיישינן מפני עם הארצות שלהם כיון דאינן מקומות התורה חיישינן שישכחו. אבל אם בקיאים הם ומיעוט לא השגיחו על דרשת חז"ל ואח"כ הכל קבלו, למה ניחוש שיחזרו ויפלגו על חז"ל כיון דרוב בקיאין הכונה רוב קיבלו דרשת חז"ל.
לכן נראה לי דבודאי הפירוש פשוט שאין בקיאין בדרשות ואינם יודעין הדינים אכן האי דינא דלשמה, אין הכונה שהעדים החותמים צריכים לידע שהם חותמים על ספר שראובן מגרש את אשתו לאה, דהאי דינא הוא בכל השטרות כמו בשטרי מקח וממכר צריכים לחתום שראובן אמר לכתוב שטר שמוכר השדה לשמעון הלוקח, אלא הכונה לשמה, שצריכים העדים לחתום או לחשוב שבזה שהם חותמים הם עושים שיהי' הספר ספר כריתות לשמה שהוא תתגרש בו, והם עושים ספר בעדה, וזה הדין אינו בשאר שטרות, ששם היא חתימת העדים רק עדות שהמוכר אמר להם לחתום שהוא כותב בשטר שמוכר השדה, אבל אין צריכין לעשות שיהי' השטר ספר בעד הלוקח, אבל בגט צריכין לחתום ולחשוב או לומר שהם עושים בזה את הספר לספר כריתות בעדה שתתגרש בו, וזהו הפירוש של לשמה, שיהי' ספר בעדה.
ובזה יתיישב קושית הגרעק"א שמקשה איך שייך בחתימת עדים שלא לשמה למאן דס"ל דאין צריכין שיאמרו בפירושא אכן, הנך דסברי דאין צריכין שיאמרו בפירוש, אבל זה כו"ע מודו דבעינן שיחשבו כן, נמצא דהא דחיישינן שלא כונו לשמה, משום דמי שלא ידע לא יעשה לשמה, היינו לא יחשוב שעושה ספר בעדה, אבל מחובר אף מי שלא ידע שאין כותבין גט במחובר, אין לנו לחשוש שמא כתבו על המחובר, דהרי אין דרך לכתוב על מחובר, ומהיכי תיתי נחשוש שמא הי' מחובר, וכן שינה שמו ושמה, כיון דכל כותבי שטרות כותבין שמות המעונינים בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר כותבין בסתמא שמותיהם בדיוק, מסתמא גם בגט כתבו בדיוק, ומהיכי תיתי ניחוש שמא שינו, וכן בנכתב ביום ונחתם בלילה כיון דגם בשטרות פסול נכתב ביום ונחתם בלילה מהיכי תיתי ניחוש בגט, אבל לשמה דבעי שיחשובו או יאמרו העדים שעושין את הספר שיהי' ספר בעדה, אם אינם יודעים הדין משום דאין בקיאין בדיני גטין, בודאי לא עשו לשמה.
לפי זה שפיר יש ראיה מסוגיא זו דשליח להולכה אין צריך עדים בעת שעושהו לשליח. דאם נימא דבגיטין כיון דהוי דבר שבערוה, בלא עדים לא נעשה שליח, א"כ בני מדינת הים דאין בקיאין בדיני גיטין, הא גם דין הזה דבעי עדים בעת שעושהו שליח שזה הדין אינו בשטרות, ג"כ אינם יודעין, וא"כ אמאי לא חששו שמא לא עשאו הבעל שליח בעדים, והי' לומר דבעי שיאמר לכל הפחות, הבעל עשאוני שליח בעדים, ע"כ דאף אם עשאו בלא עדים ג"כ הוי שליח, ומוכח דשליח הולכה אין צריך עדים אלא דהראב"ד דוחה דאין מזה ראי' לשליח קדושין בכסף, דהטעם שבגט הוא שליח אף בלא עדים, משום דגטו מוכיח עליו.
ב
ולכאורה קשה מה שדוחה הראב"ד הראי' וסובר דגם שליח להולכה צריך דוקא שיעשהו בעדים, והא דבשליח הגט אין צריך עדים משום דגטו מוכיח עליו, וקשה כיון דסובר דבלא עדים דין הוא שלא נעשה שליח, א"כ מאי מועיל מה שגטו מוכיח עליו, נהי דברור לנו עתה שעשאו שליח, אבל עכ"פ בשעה שעשאו שליח הא אז הי' בלא עדים.
וצ"ל דסברת הראב"ד כמו שהקצוה"ח בחו"מ סימן רמ"א כתב לתרץ על הקושי' כיון דהא דבעינן בדבר שבערוה עדים הוא דילפינן דבר דבר מממון כדאיתא בקדושין ס"ה, א"כ מ"ש דבממון אמרינן דלא אברי סהדי אלא לשקרי, ובקדושין בעינן על גוף המעשה, ובינו לבינה אפילו שניהם מודים אינה מקודשת, ולכן תירץ דבממון וכן בגטין וקדושין מהני ידיעה בלא ראי', וא"כ בממון דמהני הודאת בע"ד, דהא לא חייב לאחריני, וא"כ כשיודה יהי' ידיעה בלא ראי', אבל בקדושין וגטין הודאת בע"ד לאו כלום, משו"ה בעי עדים, וא"כ כמו שכתב הר"ן דאף דר"א סבירא לי' עדי מסירה כרתי אעפי"כ מועיל עדי חתימה, משום דכשתביא הגט חתום בעד חתימה הרי בידוע שהבעל מסר לה, וא"כ יש כאן ידיעה בלא ראי', ובין בממון ובין בגטין בעינן עדים, כדכתיב על פי שנים עדים יקום דבר, אלא דבממון מהני הודאת בע"ד במקום עדים, ולפי זה אפשר לומר שזהו שכתב הראב"ד, דכיון דגטו מוכיח עליו בשעה שהביא הגט לפנינו שהבעל מסר לו, הרי יש לנו עתה ידיעה בלא ראי'.
אכן בספרנו לבוש מרדכי על ב"ק סימן מ"ב כתבנו דמה דהאחרונים מוכיחים מגמ' שבועות (ד' ל"ד ע"א) דאמר ר' יוסי הגלילי מנין שאין הכתוב מדבר (לחייב בעדים קרבן שבועה) אלא בתביעת ממון שנאמר והוא עד או ראה או ידע, בעדות המתקיימת בידיעה בלא ראי' הכתוב מדבר, הרי דבשארי דינים בעינן ידיעה וראי', כתבנו דאדרבה מגמ' הנ"ל מוכח דאין חילוק בין דיני ממונות לדיני נפשות, דאם נימא שיש חילוק, א"כ התם דקאמר לימא דלא כר' אחא דאי ר' אחא דאזיל בתר אומדנא בדיני נפשות נמי משכחת לה וידיעה בלא ראי') כי הא דר' שמעון בן שטח שראה אחד רץ אחרי חבירו להורגו ורץ אחריו וראה הרוג מפרפר וסייף בידו של הרוצח, ואם נימא דבממון לא בעינן ידיעה וראי', ורק בדיני נפשות, א"כ מאי הקשה, אדרבא משום זה אמר ר' אחא דגמל האוחר בין הגמלים ונמצא הרוג גמל בצדו מחויב. משום דלא בעינן ידיעה וראי', אבל בדיני נפשות דבעינן ידיעה וראי' משו"ה אין מחויב, ע"כ כיון דכתיב משפט אחד יהי' לכם, משפט השוה לכולכם, וא"כ כמו דבדיני נפשות בעינן ידיעה וראי', כן בדיני ממונות בעינן דוקא ידיעה וראי', אלא דכונת הגמ' כן, דאם אחד הודה בפני שנים שחייב לחבירו מנה ובאו עדים והעידו בפני בי"ד שראובן הודה שחייב לשמעון מנה, הרי עדותם ידיעה וראי', שהרי ראו את ראובן ושמעון שהודה, אכן החיוב של ראובן הא איננה מפני הודאה אלא מפני שמאמינים אנו לבע"ד כמאה עדים שחייב הוא המנה, וא"כ העדות התקיימת בידיעה בלא ראית הדברים, ומשו"ה פריך אם אזלינן בתר אומדנא א"כ הגדת העדים שראוהו רץ אחר חבירו, וכן מה שראוהו סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר, עדותם הוא ידיעה וראי'. אלא דהחיוב לא מפני שרץ ולא מפני שהסייף בידו ודם מטפטף והרוג מפרפר, אלא מפני שהרג, וא"כ הא מתקיימת העדות בלא ראי', אבל לענין ידיעה וראי' שוים דיני ממונות לדיני נפשות דבעינן דוקא ידיעה עם ראי'.
אכן יש לפרש דברי הר"ן וכן סברת הראב"ד שדוחה דאין ראי' משליח הגט מטעם דגטו מוכיח עליו, דס"ל דהא דאמרה התורה דבדבר שבערוה בעינן דוקא עדים, ולדברי הקצות בכל דבר בעינן שיהא עתיד להתברר, היינו שאמרה התורה דאם אין הדבר עשוי להתברר לא חל המעשה, משו"ה בקדושין דאין נאמנות להודאתם, דהא חב לאחריני, אין הדבר עתיד להתברר, אבל כשנתן לה גט חתום בעדי חתימה הא עתיד הדבר להתברר ע"ו שנראה הגט בידה, בכה"ג לא בעינן עדים, דעיקר מה שהצריכה התורה עדים הוא כדי שיתברר הדבר, וא"כ זהו דקאמר הראב"ד שליח הגט כיון דעתיד הדבר להתברר שהרי גטו מוכיח עליו, בכה"ג לא הצריכה התורה עדים בשעת מעשה, אבל אם שלח שליח לקדש אשה בכסף, דשם אין עתיד הדבר להתברר, שהרי הודאת השליח והמשלח לא יועיל שהרי חב לאחריני, בכה"ג לא חל השליחות ואינה מקודשת, ואף אם שניהם מודים לא חל השליחות ואינה מקודשת, אבל בכל דבר מועיל מה שהבע"ד יודה וא"כ עתיד להתברר.
ג
אכן הרמב"ם לא ס"ל דטעם שאמרה התורה דבעינן עדים הוא משום דבעינן עתיד להתברר וכן הדין בכל דבר, דא"כ מה יועיל בשליחות הולכה, הא אין הדבר עתיד להתברר, שהרי בקדושין הא לא יועיל הודאת הבע"ד שהרי חב לאחריני, וע"כ דדין הוא בדבר שבערוה שבעינן עדים בשעת מעשה, והיכא דאינו דבר שבערוה לא בעינן עדים, ומשו"ה הוכיח דשליחות הולכה אין להם דין דבר שבערוה, דאילו הי' לשליחות הולכה דין דבר שבערוה לא הי' מועיל אף בשליח הגט אף כלאחר כן יתברר הדבר, אבל אם דין התורה הוא דבעינן עדים בשעת מעשה, ובשעת מעשה הא לא היו עדים, לא הי' מועיל השליחות אף אם אחר כן יתברר הדבר, וכיון דחזינן דלא חיישינן במביא גט ממדינת הים שמא לא עשאו להשליח בעדים, ע"כ דשליח הולכה אין צריך עדים, ואף בלא עדים נעשה שליח דשליחות הולכה לא הוי דבר שבערוה.
אכן על הרמב"ם הא יקשה קושית הרשב"א, כיון דילפינן להא דבדבר שבערוה בעינן שנים מממון א"כ מנא לן דבעינן שנים לקיום הדבר בגטין וקדושין אימא דכמו דבממון לא אברו סהדי אלא לשקרי והדבר חל בלא עדים, כן בקדושין וגטין ג"כ נימא דבעינן עדים רק לידיעת הדברים.
והנראה לי, דהנה הרמב"ם כתב בפ"א מהלכות גירושין הלכה י"ג ז"ל, ומנין שיתנו לה בפני עדים הרי הוא אומר עפ"י שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר, ואי אפשר שתהי' זו היום ערוה והבא עלי' במיתת בית דין ולמחר תהי' מותרת בלא עדים עכ"ד הרמב"ם. ולכאורה הדברים תמוהים כיון דילפינן מקרא דבעינן עדים למה לנו הטעם דאי אפשר שתהי' מותרת בלא עדים, ואם יש טעם כזה למה לן קרא, ואטו צריך הרמב"ם להביא ראי' לדברי הכתוב דעל פי שנים עדים יקום הדבר.
לכן נראה לי בדעת הרמב"ם, דהנה בהא דאיתא בגמ' כיון דאתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, יש שביארו דדוקא אם יש תרתי, אתחזיק איסורא, וגם דבר שבערוה, אבל דבר שבערוה בלחוד, או אתחזק איסורא לחוד, לא בעינן שני עדים, ויש שביארו דאתחזק איסורא לחוד בעי עדים, ודבר שבערוה בעי עדים, והפירוש בגמ' דאמר דהכא בעינן עדים, אי מטעמא דאתחזיק איסורא דאשת איש, וגם מטעם דהוי דבר שבערוה.
אכן הרמב"ם מפרש פירוש אחר, דהנה בקדושין דף ס"ה איתא, אמר לי' רב אשי לרב כהנא מאי דעתך דילפת דבר דבר מממון, אי מה להלן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אף כאן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, א"ל התם לא קא חייב לאחריני הכא קא חייב לאחריני, והנה רבים מפרשים שאינה נאמנת לומר שהיא מקודשת משום שחב לאחריני, ופירש רש"י, משום דהקרובות נאסרות, אבל יקשה אם היא גיורת והוא גר הא אין כאן חב שאין להם קרובים, ואי משום שאסורה על כולי עלמא, הא היא בעלים על עצמה להתקדש לכל מי שתרצה, ואטו לא יהא נאמן לומר כלי זה מכרתי לפלוני משום שחב לאחריני שלא יוכל עתה למכור לאחריני.
לכן נראה לי לומר דהא דקאמר הרשב"א דילפינן דבר מממון שמיירי בהכחשה, הכונה דמיירי דהדבר נוגע אלינו שנדע איך לפסוק, וא"כ מה דאמרה התורה עפ"י שנים עדים יקום הדבר, הכונה דבלא עדים לא קם הדבר ולא חל כלל, אלא דדין התורה דלא חל הדבר הוא אם דבר שניגע לנו, כמו בהכחשה דהדבר אצלנו הוא ידיעת הדברים איך לפסוק, אבל קודם שנפל ביניהם ההכחשה אין הענין דבר אצלנו, שאין שייך לנו אם הכלי של ראובן או שמכרו ללוקח, בין אם הוא של ראובן בין אם הוא של שמעון אסור לנו ליקח, ומדעת שניהם מותר לנו ליקח, וכן בהלואה קודם שנפל המחלוקת אין זה אצלנו הדבר, וא"כ כלל הוא דדבר אינו קם בלא עדים, אלא דבממון כל זמן שאין הכחשה אין זה אצלנו דבר, שאין הענין נוגע לנו, דהענין כל זמן שלא נפל הכחשה לא חב לנו, אבל בקדושין הענין נוגע לכל העולם, והוא חב לכל העולם מה שנאסרה לכל העולם, ואף אם הבעל והיא יתרצו אסורה אכולי עלמא, א"כ זה אצלנו דבר, והתורה אמרה שדבר לא קם ולא חל בלא עדים, (ובהפקר אף שהענין נוגע לנו שמה שהפקיר נעשה מותר לכל העולם, ואעפי"כ קי"ל דאפילו בחד הוי הפקר, הנה מלבד ששיטת הרמב"ם דדין הפקר הוא מדין נדר:
וא"כ הוא מדין איסור. שעליהם לא נאמר יקום דבר, מלבד זה כיון שקרא דמיירי לענין ממון, מיירי בהכחשה, א"כ לא מיירי בדיני הפקר) עכ"פ אמרה התורה דמה שהוא דבר לאחריני לא נעשה בלי עדים, ובקדושין הא חב לאחריני. ענין של הקדושין אוסר על העולם, לכן לא קם בלא עדים.
אכן כל זה בקדושין, אבל בגטין הא אדרבה הוא מתיר, והנה התוס' בגטין דף ד' ד"ה דקיימא לן כתבו, בגירושין חב לאחריני משום דאוסר לה אכהן, אכן היכא דהיא כבר גרושה מקודם, וכן בגיורת שאסורה לכהן, הלא לא חב לאחריני, אכן מה שהיא בחזקת אשת איש והבא עלי' במיתת בית דין ועתה הותרה, זהו ג"כ דבר הנוגע לנו.
ולפי זה מפרש הרמב"ם בגמ', כיון דאתחזיק איסור אשת איש, ג"כ מה שהיא ניתרת זהו דבר, ודבר שבערוה הא אמרה התורה דבלא עדים לא קם, וא"כ הרמב"ם בחיבורו אומר, מה דאיתא בגמ', זה ילפינן מקרא דעל פי שני עדים יקום דבר, דדבר שבערוה אין פחות משנים, ומהו הדבר, כי אי אפשר שהיום היא א"א והבא עלי' במיתת בי"ד ועכשיו תהו' מותרת בלא עדים, וא"כ אצטריך קרא, ואצטריך טעמא, קרא דדבר שבערוה בעי שנים, דהא דבר שבאיסור חל אף בלא עדים, וטעמא בעי, דמשום הטעם, הוי דבר שבערוה, דבלא הטעם הו"א דאין זה דבר, כיון דלא חב לאחריני.
לפי זה גזירת הכתוב דבר שבערוה אין חל פחות משנים, וא"כ אילו הי' כלל על כל הדברים השייכים אל ענינו דבר שבערוה, ונימא דגם השליחות להולכה בכלל, א"כ אף אם מסר גט חתום בעדים לא הי' מועיל דנהי שיתברר אחר כן, אבל עתה הא לא נעשה בעדים, ע"כ דהשליחות חלה אף בלא עדים ואף דזה גם הרמב"ם מודה דאם נתן דבר שיבורר לכל העולם, הוי כנתן בפני עדים, דמשו"ה אם מסר גט החתום בעדי חתימה כשר מן התורה בין לר"מ בין לר"א, התם נותן הגט שיהא בידה, ובזה מבורר לכל העולם שמגורשת, אבל בשליח הולכה, ס"ל להרמב"ם דלא הוי בודאי שיהא מבורר לכל העולם, שהרי מוסר להשליח למסור לה, ודו"ק, ועוד האשה כשתראה הגט חתום בעדים אמרינן חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, אבל אצל השליח לא נדע אם לגירושין, או לפקדון, רק אם הוא אומר לגירושין נאמן משום דהא הימני', אבל בלא אמירתו והגדתו אין ראי' שנותן לגירושין, וצריכין לאמירתו, א"כ בשעת מעשה הוי שלא בעדים.
ומה שהקשה הכ"מ בשם הרמ"ך דהרמב"ם סותר דברי עצמו, דהא בפ"ט מהלכות גירושין כתב הרמב"ם דאם אמר לסופר לכתוב הגט ומסר לו בלא עדים והוא נתן לשליח בלא עדים והשליח מסר לפני עדים הרי זו ספק מגורשת שאין השליח נאמן להתיר אלא מפני עדים החתומים על הגט שעדותם כמו שנחקרה בבי"ד, וא"כ דברי הרמב"ם סותרים זה את זה, אכן איננו סותר כלל, דהנה הא בדיני קדושין יש שני דברים, בתחלה עלינו לדון אם חל הקדושין, ואח"כ לידע אם חלו הקדושין היינו חלות הדברים, וידיעת הדברים, וכמו בממון דהקנין חל אף בלא עדים, אבל אחר כן כשיבא הלוקח לתבוע יצטרך להביא עדים אם המוכר יכחיש, והרמב"ם כאן בהלכות קדושין בא להשמיענו דיני חלות הדבר, שדין הוא ששליח הולכה בקדושין חל אף בלא עדים, ואם קדשה השליח והמשלח מודה והיא האמינה להשליח, חלו הקדושין, וא"כ היא אסורה להנשא, והוא נאסר באחותה, דלהראב"ד דס"ל דגם שליח הולכה בעי עדים, וא"כ אף המשלח מותר לישא אחותה, והיא אף שמאמינה להשליח מותרת להנשא, אכן להרמב"ם דסבירא לי' דחלות השליחות הוא אף בלא עדים היא אסורה להנשא, שהרי מאמנת להשליח והמשלח, אבל ודאי אם אחד יבוא עלי' לא ידונו אותה במיתת בית דין, דילמא לא עשאו הבעל שליח וע"ז לא יועיל הודאת השליח והמשלח, אבל בדיני גירושין אם נוכל להתיר אותה להנשא, בודאי כיון שהיא בחזקת אשת איש לא נוכל להאמין את השליח שעשאו הבעל שליח, ומשו"ה היא ספק מגורשת, אדרבה משם ג"כ מוכח דשליח הולכה נעשה בלא עדים, דלדברי הראב"ד דגם על מינוי שליחות הולכה בעי דוקא עדים, א"כ היכא דעשאו שליח בלא עדים ומסר לו גט שאין עליו חתימת עדים אינה מגורשת כלל, אבל הרמב"ם לשיטתי' דסובר דשליחות הולכה חל אף בלא עדים, ורק משום שאין אנו יודעים אם עשאו שליח, משו"ה כתב הרמב"ם דהויא ספק מגורשת.
ד
והא דמחלק הרמב"ם בין שליחות הולכה לשליחות קבלה, דשליחות קבלה בעי עדים על המינוי ושליחות הולכה לא בעי עדים, נראה לי הטעם, דהנה הרמב"ם בפ"ו מהלכות גירושין הלכה ט' כותב ז"ל, וקטנה אינה עושה שליח לקבלה, אעפ"י שחצרה קונה לה גיטה כגדולה, מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעת גמורה עכ"ל הרמב"ם, והשיג הראב"ד ע"ז וכתב ז"ל, אלא אתם גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם בני דעת אף שלוחכם בני דעת נמצא שהשליח והשולח צריכין להיות בני דעה עכ"ל.
והנה רציתי לתרץ דהא דאצטריך הרמב"ם לטעמא דאין מעידין על הקטנה, ולא יליף מן קרא דאתם גם אתם, הוא, דהרמב"ם הא פסק כר' יוסי דמופלא הסמוך לאיש שתרם תרומתו תרומה, וא"כ מופלא הסמוך לאיש הוא בכלל אתם, וא"כ הוי אמינא דקטנה שסמוכה לאיש תוכל לשלוח שליח קבלה, להכי איצטריך טעמא דאין מעידין על הקטנה, לאשמעינן דאף קטנה מופלאה הסמוכה לאיש אין עושה שליח לקבלה, אבל הא ליתא דא"כ מופלא הסמוך לאיש יוכל להיות שליח להולכה, וכן בכל דיני שליחות, וקי"ל בכל התורה כולה דאין קטן עושה שליח ולא נעשה שליח, ועכצ"ל דהא דאמרינן אתם גם אתם, אין הכונה מה אתם שישנם בדיני תרימה, דהא עכו"ם איתא בתרומה דנפשי', אלא הכונה מה אתם בני ברית ומצווים על התרומה לאפוקי עכו"ם אף שישנו בתרומה אבל אין מצוה וגם קטן מפקינן מדין שליחות, שהרי אינו מצוה עד שיהי' גדול, בזה ניחא קושית המגדול עוז שהקשה איפוא משכחינן בגמ' האי טעמא אכן לפי דברינו סובר הראב"ד דקטן לא מקרי בכלל אתם כיון שאינו מצוה וגלי קרא דלשלוח שליח ולהיות שליח בעינן דוקא אתם, היינו דומיא דאתם דמצווים, ורש"י מפרש דטעמא דאין קטן עושה שליח, משום דגטין ופסח מיירי בגדול, עכ"פ גם הרמב"ם מודה דאין שליחות לקטן, וא"כ למה אמר טעמא משום דאין מעידין על הקטן, תיפוק לי' דאפילו בהנך דברים דלא בעינן עדים, אין לקטן דין שליחות.
לכן נראה לי, דהרמב"ם סובר דדין שליחות קבלה שאני מכל דיני שליחות, דהנה בגמ' קדושין (ד' מ"א) בעי למילף דיני שליחות מגטין, ודחי דילמא שאני גטין דאיתא בעל כרחה, ולכאורה כיון דגבי גטין ילפינן מושלח שהוא יכול לעשות שליח, ומושלחה ילפינן שהיא יכולה לעשות שליח, וא"כ נהי שמזה שהוא יכול לעשות שליח לא נוכל למילף בעלמא, דהא הוא יכול לגרש בעל כרחה, אבל נילף שליחות מהא דהיא יכולה לעשות שליח, והיא הא אין יכולה לקבל גט בעל כרחו דבעל, וצריך לומר דבזה שגט הוא בעל כרחה, נדחה שאין יכולין לילף שליחות בעלמא אף מזה שהיא יכולה לעשות שליח, דהנה כל שליחות דעלמא אין הכונה שהשליח הוא כמו המשלח ונעשה כאילו המשלח עושה המעשה, דעל זה אין יכולין לעשות שליח שיהא גופו של השליח כמו המשלח, ובחידושנו על ב"מ סימן י"ג ביארנו בזה דעל עבירה בעצמה היכא דאין בזה חלות אין כלל שליחות אליבא מסקנת הגמ' דהמעשה עושה השליח בעצמו, והא דמועיל שליחות בכל התורה כולה, הכונה דפעולת הדברים מועיל בעד המשלח, והנה בגט אילו הי' הדין שגט דוקא מדעתה, אז מה שאשה מקבלת הגט הי' הכונה שהיא זוכה הגט בידה כמו קנין חפץ, וא"כ היא עושה שליח שהוא יזכה בעדה כמו כל הקנינים, אבל גט הא אף בע"כ מגורשת, וא"כ בגט אין הכונה שהוא זוכה, אלא אם בא הגט לידה אז נעשה הגט שלה, אבל אין היא הזוכה, וכמו דאיתא בירושלמי, התורה זיכת אותה בגיטה, וא"כ ענין הגט שיגיע גט לידה, ואז היא מגורשת, וא"כ השליח הוא שתהא ידו כידה, וא"כ דחי בגמ' כיון דגט הוא בע"כ אין לילף שליחות בכל התורה משליחות קבלה, דשליחות קבלה הוא שתהא ידי השליח כידה, אבל בכל התורה דשליחות הוא על המעשה שיעשה השליח, ופעולת הדברים יהי' בעד המשלח, מנא לן, וכמו דקי"ל אין שליח לדבר עבירה, וכן אין יכול לעשות שליח להניח תפילין משום דאין גופו במקום המשלח, כן בכל התורה אין יכול לעשות שליח שיהא השליח במקומו, ושיהי' מעשה השליח מועיל בעד המשלח מנא לן.
לפי זה אף דבכל התורה ילפינן מקרא דאתם גם אתם דאין לקטן שליחות, היינו דוקא היכא דצריך לעשות השליח שהוא יעשה המעשה, ופעולתו יהי' בעד המשלח, אבל בשליחות קבלה ששם היד של השליח כמו האשה המשלחת, וא"כ הוא כמו שיש לקטנה חצר כן יש לה שליחות קבלה, (ואפשר דמה שהשליח מרוצה הוי כמו דעת אחרת מקנה.) וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות גירושין הלכה א' ז"ל, זה שנאמר בתורה ונתן בידה אין ענין הכתוב אלא שיגיע הגט לה, ואחד ידה או חיקה או חצרה או שלוחה שעשתה ידו כידה הכל אחד הוא עכ"ל הרמב"ם, הרי שדקדק הרמב"ם דהוא עושה השליח שידו כידה והכל אחד הוא כמו שיגיע הגט לה, וא"כ הוא כמו דקטנה יש לה חצר, כן יש לה יד השליח, משו"ה הצריך הרמב"ם הטעם דמשו"ה אין לקטנה יד שליח, משום דשליח קבלה בעי עדים על המינוי ואין מעידין על קטן כיון שאין דעתו גמורה כמו גדול, א"כ אין זה עדות.
ובזה יש לבאר טעמא דהרמב"ם שחילק בין שליחות קבלה דבעי עדים ובין שליחות להולכה דלא בעי עדים, משום דשליחות לקבלה בגט הא הוא חידוש בדבר שבערוה, שנעשה יד השליח כידה, וכיון שהוא דין בדבר שבערוה, אמרינן דבלא עדים לא נעשה שליח, דכל דבר שבערוה בעי עדים לקיום הדבר מקרא דעל פי שני עדים יקום דבר דהדין הוא בקימת הדבר, וכן שליחות לקבלה בקדושין, הנה בקדושין יש שני דברים, מה שהיא זוכה הכסף, וגם מה שהיא מתרצה להתקדש, בזה היא מקודשת, והנה מה שהשליח זוכה הכסף בעדה, זהו שליחות כמו בכל התורה, אבל מה שרצונה להתקדש לכאורה אין מועיל בזה שליחות שביד השליח לקדש למי שירצה, איך אפשר להיות רצון השליח כמו רצונה, וע"כ כמו בגט חדשה התורה שאפשר לעשות שליח שיהא כידה, כן אפשר בקדושין שתוכל לעשות שליח שיהא רצונו כרצונה, אבל זה ג"כ חידוש בדבר שבערוה, משו"ה בעי דוקא עדים, אבל שליחות הולכה אין זה חידוש בדבר שבערוה שהרי זה שליח ליתן הגט לידה, וא"כ הוא שליח על המעשה, א"כ כמו בכל התורה שלוחו של אדם כמותו בלא עדים, ג"כ בגט כיון שהשליח רק ליתן הגט לידה נעשה שליח גם בלא עדים.
ולפי זה מיושב קושית הראב"ד מאי ראי' משליחות תרומה, הא בתרומה לא הוי דבר שבערוה, אכן לפי דברינו אין הפירוש שמביא ראי' משליחות דתרומה, אלא כונת הרמב"ם לתת טעם לדבר, דמשום הכי שליחות הולכה אין צריך עדים, משום ששליחות הולכה איננו חידוש בדבר שבערוה, אלא שליחות הולכה הוא שליחות כמו הפרשת תרומה, היינו שהוא שליח רק על המעשה, לא שיהא ידו כידה, משום הכי לא בעי עדים על חלות השליחות, אבל שליחות קבלה שהוא דין בדבר שבערוה, בזה בעינן דוקא עדים.