אור ברסלב
לבוש מרדכי בבא קמא בבא קמא › סימן מז

לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין

בבא קמא · סימן מז

סימן מו

סוגיא דכל הנישום כעבד ודין ב"ד שהי' נוהגין לדון דיני קנסות ומה נקרא אלהים ומה נקרא מומחין ופירוש דשליחותיהו קא עבדינן:

א) דף פד גמרא כל הנישום כעבד אין גובין אותו בבבל. רבא לטעמי' דאמר רבא נזקי שור בשור ונזקי שור באדם גובין אותו בבבל נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור. אין גובין אותו בבבל. מ"ש נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור דלא אלהים בעינן וליכא נזקי שור בשור ושור באדם נמי אלהים בענין וליכא אלא מאי שנא שור בשור ושור באדם דשליחותיהו קא עבדינן מידי דהוי אהודאות והלואות. אדם באדם ואדם בשור נמי שליחותיהו קא עבדינן כו' כי עבדינן שליחותיהו במילתא דשכיחא אדם באדם דלא שכיחא לא עבדינן שליחותיהו. הרי בושת דשכיח נעביד שליחותייהו. אלא כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס אבל מילתא דשכיחא ולית בה חסרון כים אי נמי מילתא דלא שכיחא ואית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותיהו. הילכך אדם באדם אע"ג דאית בה חסרון כיס כיון דלא שכיחא לא עבדינן שליחותיהו בושת אע"ג דשכיחא כיון דלית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותיהו, וכתב הרמב"ם (בפ"ה מהלכות סנהדרין ה"י) כל הנישום כעבד הי' גובין אותו דייני חוץ לארץ. לפיכך אדם שחבל בחבירו אין גובין הנזק והצער והבושת שהוא חייב בהן דייני חוץ לארץ אבל שבת וריפוי גובין מפני שיש בהן חסרון כיס. וכן הורו הגאונים ואמרו שמעשים בכל יום לגבות שבת וריפוי בבבל וכבר צווחו נושאי כליו דהוא נגד גמ' דידן דאמרינן אדם באדם אע"ג דאית בה חסרון כיס כיון דלא שכיחא לא עבדינן שליחותיהו:

ב) ונראה לי דהנה הרמב"ם כתב (בפ"ב מהלכות סנהדרין ה"י) ז"ל אע"פ שאין ב"ד פחות משלשה מותר הי' לאחד לדון מן התורה שנאמר בצדק תשפוט עמיתך ומדברי סופרים עד שיהו שלשה ושנים שדנו אין דיניהם דין. והקשו הפוסקים דהרי בסנהדרין אמרינן אמר רבא תרתי קתני משום דר' חנינא. (פירוש דמן התורה בעינן שלשה מומחין אף בהודאות והלואות ומפני תיקון העולם סגי בשלשה הדיוטות והיינו דוקא בהודאות והלואות אבל בגזילות וחבלות לא תקנו). רב אחא ברי' דרב איקא אמר מדאורייתא חד נמי כשר שנאמר בצדק תשפוט עמיתך אלא משום יושבי קרנות אטו בתלתא מי לא הוי יושבי קרנות אי אפשר דלית בהו חד דגמיר כו' מאי איכא בין רב לרב אחא ברי' דרב איקא איכא בינייהו דאמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקרא ב"ד חצוף לרבא לית ליה דשמואל לרב אחא ברי' דרב איקא אית ליה דשמואל וא"כ הרמב"ם שהוא פוסק כרב אחא ברי' דרב איקא. איך פסק דשנים שדנו אין דיניהם דין, עוד יש סתירה בדברי הרמב"ם (שכתב בפרק ד' מהלכות סנהדרין) אחד ב"ד הגדול ואחד סנהדרי קטנה או ב"ד של שלשה צריך שיהי' אחד מהן סמוך מפי הסמוך. הרי דמוכח מדבריו דב"ד קרי כשאחד מהן סמוך. אע"פ שהשנים האחרים אינם סמוכים. וכן פירוש הכ"מ להדיא. ואילו בפ"ה (מהלכות סנהדרין הלכה ח') כתב הרמב"ם ז"ל דיני קנסות כגון גזילות וחבלות ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה והאונס והמפתה וכיוצא בהן. אין דנים אותם אלא שלשה מומחין והם הסמוכים בארץ ישראל. אבל שאר דיני ממונות כגון הודאות והלואות כו'. הרי שכתב בפירוש דבעינן דוקא שכל השלשה יהיו סמוכים, והלח"מ תירץ דמה שכתב הרמב"ם והוא שאחד מהן יהי' סמוך כלומר שזה יסמוך האחרים עכ"ל הלח"מ והדברים מפליאים דהרי גם לסמיכה בעינן ב"ד. וא"כ אחד איך יסמוך. וגם מזה גופא קשה שהרמב"ם כתב בפירוש. הרי שלא היה בארץ ישראל אלא סמוך אחד מושיב שנים בצדו. וסומך שבעים כאחד. וכיון שכתב הרמב"ם דב"ד בעי שלשה סמוכין. איך כתב דאחד סמוך. מושיב בצידו שנים שאינם סמוכין: ג) ונראה דהנה מחלוקת רבא ורב אחא ברי' דרב איקא הוא דרבא ס"ל דמן התורה לפסוק דין בעי דוקא שלשה מומחין. ואם פסקו שלשה שאינם מומחין אין הדין דין. ורב אחא ברי' דרב איקא ס"ל דכיון דכתבה התורה בצדק תשפוט עמיתך. הרי דגלי קרא דפסק הדין אינו אלא כשאלת איסור והיתר דאטו יש לומר שיהיה דין התורה לשאול שאלה בעניני טריפות ליבעי דוקא ב"ד. בודאי דלא שייך לומר כן. דעלינו רק לידע אם זה ששואלין אותו יודע דיני הטריפות או לא. ה"נ כשבאין שנים לדין ג"כ שאלה הוא הדין עם מי. ונחזי אנן אם יודע הוא ובקי בחו"מ הי' דינו דין בזה"ב ואם אינו יודע דיני ממונות לא הי' דינו דין. ורק היכא דבעי ב"ד לעשות החיוב כגון גבי קנסות בזה"ב דבלא ב"ד אין החיוב. ורק ב"ד הי' עושים חיוב הקנס. כדכתיב קרא אשר ירשיעון כו'. בזה הי' בעי דוקא ב"ד. אבל כל דיני ממונות לא הי' הב"ד עושים כל החיוב. רק שהי' אומרים היאך הדין. והוי רק כהוראות איסור והיתר דחד נמי כשר. והא דבעי קרא בצדק תשפוט עמיתך דהוי אמינא כיון דדיני ממונות הוא להאמין העדים. ולהאמין זה נגד זה. לא נתנה התורה הכח הזה דוקא לשלשה מומחין. דזהו סברת רבא דס"ל דבכל דיני ממונות בעינן דוקא מומחין. ס"ל לרב אחא ברי' דרב איקא דגלי לן קרא דבצדק תשפוט עמיתך דהכח הזה הוא לכל ישראל. נמצא דפסקי דיני ממונות. וגם האמנת העדים. והאמנת הבע"ד הוא רק שאלה כמו איסור והיתר דשואלין להדיין איך הוא הדין ומי נאמן. וכיוצא בזה. ואם יודע הוא אפילו חד נמי, כשר. והנה אע"פ שלדברי רב אחא ברי' דרב איקא בדי"מ כמו הודאות והלואות לא הי' בעינן אלהים. אעפ"כ לדידי' בעינן ג"כ לשליחותיהו קא עבדינן:

דהנה התוס' בסנהדרין ב' ד"ה ליבעי הקשו וז"ל תימא דמשמע הכא דממעטינן הדיוט מדכתיב אלהים ובפרק המגרש ממעט ליה מדכתיב לפניהם ולא לפני הדיוטות. ונראה לפרש דבגיטין לענין מילי דכפי' איירי דאהכי מייתי לה דאביי אשכח לרב יוסף דהוי יתיב וקא מעשי אגיטין. אמר ליה דעשוי מלפניהם משום דדרשינן לקמן מאשר תשים אלו הדיינין דשייך בהן שימה עכ"ל התוס'. הרי שיש שני דינים במומחין יש דין דאלהים לפסוק הדין. ויש דין דבעי מומחה לכוף בזה"ב והדיוט אין יכול לכוף. והנה אף שסובר ר"א ברי' דרב איקא. דדי"מ הוי רק כשאלת איסור והיתר ומי שהי' יודע הדינים בזה"ב הי' יכול להגיד הדין. אבל היאך יכול הבע"ד לקיים דבריו כיון דהדיוט הוא אין בידו לכוף לקיים לזה אמרינן שליחותיהו קא עבדינן:

ד) ובזה יתבאר היטב הפירוש של שליחותיהו קא עבדינן. דהנה שמעתי להקשות איך מועיל שליחותיהו דקמאי כיון שכבר מתו. הא אין שליחות למתים וכיוצא בהן קושיות ודקדוקים. ואמרתי דאין הכונה שאנחנו שלוחים של הראשונים כמו שלוחו של אדם כמותו. אלא כונה אחרת יש בזה. דהנה הקשו הפוסקים על דברי התוס' דס"ל בב"ק מ"ט דבשוגג יש שליחות לדבר עבירה. א"כ איך אמרינן הוסיף לו רצועה אחת ומת הרי זה גולה על ידו ואוקמינן דטעה דיינא גופא. א"כ כשהדיין אומר לו הכהו. והשליח שגג יתחייב על ידו גלות. דהוי שלוחו בשוגג. ואמרתי דשליח ב"ד אין הכונה שהוא שלוחם של ב"ד לעשות. והוי שלוחו של:

אדם כמותו. אלא הכונה דכתיב בקרא שופטים ושוטרים תתן לך והדיינים הם השופטים ושליח ב"ד הוא השוטר. ומה שהשופטים יפסקו. יש שוטרים ממונים. שהם היו עושים מה שהב"ד פסקו. והם לא היו עושים בעד הב"ד ככל השליחות שמה שהם עושים הם עושים בעד משלחם. אבל מה שהשוטר הי' עושה הוא בעד עצמו. שע"ז ממנים שוטרים ונקראים שלוחי ב"ד שהם ממלאים מה שב"ד פסקו. נמצא כששליח ב"ד הי' מכה לאחד מלקות בזה"ב. אף שהדיין הי' אומר לו הכהו אין הכונה שהוא עושה בעד הדיין. רק הוא עושה בעצמו. כשהדיין הי' אומר שצריך אותו להכות. אז הי' השוטר מכהו. נמצא דלא שייך כלל שהדיין יתחייב גלות בשליחות השליח בשוגג. שהרי לא עשה בעדו. ובודאי דאם הב"ד בזה"ב פסקו דין שאחד מחויב לחברו ואמרו להשוטר שיגבה ממנו אף שהב"ד מתו. יוכל הי' השליח שלהם לגבות. שאין דינו כדין שלוחו של אדם שהולך רק בכחו. אבל שליח של ב"ד הוא כשב"ד הי' מצווין. הי' עושה מכח עצמו כדין שוטר. וזהו דקאמרינן שליחותיהו דקמאי קא עבדינן שהב"ד עשו שלוחים לכל העולם שכל הכתוב בתורה. אנן שלוחי דקמאי ושוטרים היינו בזה"ב לכוף לקיים הכתוב בתורה. ובודאי דשוטר אין צריך להיות מומחה שאף הדיוט הי' יכול להיות שוטר לכוף בזה"ב. כיון שכפיתו הי' לקיים מה שכתוב בתורה. וא"כ אנן כיון דהדין כבר פסוק בחושן משפט ומי שהי' יודע הדין. הוא הי' שליח של ב"ד ושוטר לכוף לקיים בזה"ב:

ה) וכ"ז הוא בהודאות והלואות. דהוי רק כמו שאלה וידיעה. אבל היכא דבעי ב"ד לעשות הדין. בזה לא שייך שהשוטר יעשה והיכא דבעי ב"ד לעשות הדבר. בזה בעי אלהים דוקא. אלא דאלהים פירושו מי שיש לו רשות בזה"ב לא שיהי' סמוך דאם היה פירוש של אלהים דדוקא סמוך מיקרי אלהים. וא"כ איך אמרינן דסמוך אחד מושיב שנים בצדו שאינם סמוכין. אלא הכונה שהי' להם רשות בזה"ב איש מפי איש עד משה רבינו שהי' לו רשות מפי הגבורה. שנמצא כולם הי' להם רשות מפי הגבורה. ורשות לא בעי דוקא שיסמוך אותו דכמו שמצינו שמסמיכין רק לדבר אחד. ומסמיכין לזמן כמו ר' יוחנן דאמר לרב שמן בר אבא הרי את ברשותינו. ה"נ הסומך מושיב שנים בצדו. ונותן להם רשות שידונו בדין זה, דרק לסמיכה להסמיך שיהי' סמוך בענין ב"ד. אבל רשות גם אחד נותן. נמצא דכשאחד שיש לו רשות כבר נתן לו רשות לשנים הרי הם ב"ד אלהים וב"ד הוא מן התורה:

ולפי"ז מיושב מאי דהיו מקבלין גרים בזה"ב אף בעת שכבר נפסק הסמיכה בישראל. דכיון דגבי גר הי' בעינן בזה"ב שלשה מה"ת. שהרי פסק הרמב"ם כר' יוחנן דאם הי' נתגייר בזה"ב שלא בפני שלשה לא הי' גר. וא"כ איך היו מקבלין אע"פ שאינם סמוכים הא כיון דהי' בעינן ב"ד שיהיו המגיירים והם הי' ב"ד לעשות הדבר. דע"ז לא הי' מועיל שליחותייהו דקמאי דביארנו שהוא כמו שוטר דהיכא דבעינן ב"ד הא לא מהני שוטר. ואם נימא דהוא דרבנן. תקשי לדידן דס"ל אין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת אך היו יכולים בזה"ב לישא גיורת שנתגיירה שלא בפני סמוכים. אכן לפי שביארנו דאלהים הוי רשות נמצא כשראו שפסק הסמיכה נתנו בזה"ב רשות לכל ישראל לדון ולעשות הדין משום נעילת דלת בפני גרים כדאיתא בתוס'. נמצא דהוי אלהים מן התורה אף שאינם סמוכים. אלא דזה לא הי' מועיל בדי"מ לכוף בזה"ב דנהי דהוי אלהים. אבל לכפי' בזה"ב בעינן מומחין מקרא דאשר תשים לפניהם דדוקא מומחין וסמוכין יכולים לכוף בזה"ב ואף שיוכלו לדון בדין זה אבל לכוף אינם יכולים. אלא דגבי די"מ דהודאות והלואות כיון דשם הוי רק כאיסור והיתר יוכלו לכוף בזה"ב מטעם שב"ד כדין שוטרים:

ו) וע"פ מה שביארנו דגבי גר בזה"ב הב"ד הם המגיירים ובעי שלשה משום דשם הב"ד עושים הדין ביארתי היטב סוגית הגמ' בכתובות דאמר רב הונא גר קטן בזמן הבית מטבילין אותו על דעת ב"ד מאי קמ"ל דזכות הוא ליה וזכין לאדם שלא בפניו הא תניא זכין לאדם וכו' והקשה בתוס' ד"ה מטבילין אותו ז"ל ותימא דהא זכי' הוי מטעם שליחות כו' וא"כ איך זכין לקטן והלא אין שליחות לקטן כדאמרינן בא"נ. ועוד דאכתי עכו"ם הוא ואמרינן התם דקטן דאתי לכלל שליחות אית ליה זכי' מדרבנן עכו"ם דלא אתי לכלל שליחות אפילו זכי' מדרבנן לית ליה. ונראה לר"י דהכא נמי דזכין לו מדרבנן. וא"ת היכי הוי גר מדרבנן ושרינן לי' בבת ישראל וקדושיו קידושין הא מן התורה עכו"ם הוא וי"ל דסבר כמ"ד בהאשה רבה דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה. וכי פריך מקמ"ל הוי מצי לשנויי דקמ"ל דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה וחדא מתרי טעמי נקיט עכ"ל התוס', ולפי"ז יקשה על הרמב"ם דאיך פסק דהיו מטבילין בזמן הבית על דעת ב"ד הא איהו פסק שאין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה:

לכן נראה לי דאין הכונה שזוכין אותו שיהי' ישראל בזמן הבית דמאי שייך זכות. הא לא חפץ הוא. שנימא שהכונה שזוכין גופו שיהי' ישראל. וגם במה זכו בגופו בשלמא בחפץ זוכין בהגבהה בעדו. אבל הכא במה יזכו גופו. הרי ב"ד אין עושין מעשה בגופו. ובודאי בזה אין סברא לומר. דמה שמטבילין אותו הוי הגבהה דבודאי הכונה גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד הכונה אף אם הקטן טבל את עצמו. והרי לא הגביהו אותו. ואין צריך אריכות לבאר דקשה מאד בזה דיני זכיות. אלא הכונה הוא דהנה הא דגר מתגייר בזה"ב אין הכונה שהוא עושה עצמו לגר. והא דבעי שלשה הוא רק דין שאימתי הי' נעשה בזה"ב גר כשהתגייר עצמו בפני שלשה דא"כ למה לן קרא ביבמות עבד איש אתה מל בע"כ ואי אתה מל בן איש בע"כ. ופירוש רש"י דאשמעינן קרא שאין מגיירין גר בזמן הבית בעל כרחו. ואם נימא דגר כשנתגייר בזה"ב הוא עצמו הי' מגייר את עצמו. א"כ למה איצטריך קרא שלא יגיירו אותו בע"כ. אם בע"כ הוא הרי לא נתגייר כלל. ובודאי דלא מיירי בכפוהו עד שאמר רוצה אני דממ"נ אם נימא דנתרצה. הרי מדעתו הוא. ע"כ צ"ל דמוכח מכאן דגר כשמתגייר בזה"ב אין הכונה שהוא מגייר אה עצמו. אלא דהכונה דב"ד היו עושים אותו לגר דמשפט כתיב בי'. היינו דב"ד היו עושים אותו לגר. והם שופטים אותו לגר. והב"ד הם היו המגיירים. והוי אמינא דאף בע"כ היו יכולים לגיירו בזה"ב. וגלי לן קרא דבעינן דוקא מרצונו. נמצא דבעינן רק שיתרצה. וזה קי"ל כל היכא דזכות הוא לו הוי כשנתרצה דמשו"ה זכין לאדם שלא בפניו דכיון דזכות הוא לו הוי כנתרצה וכיון דהוי כנתרצה. משו"ה הי' יכולים ב"ד לגייר קטן בזה"ב משום דזכות הוי כנתרצה: ז) וכן ביארתי הא דכתב הרמב"ם קטן שקנה הקרקע ונתן הדמים תעמוד הקרקע בידו שזכין לאדם שלא בפניו ומזה הוכיח הקצוה"ח בכמה דוכתי. דטעמא דמהני דעת אחרת מקנה לקטן משום שהמקנה זוכה בעדו (ועיין בדברי הקצוה"ח בסימן רל"ה) דמדקאמר הרמב"ם שזכין לאדם שלא בפניו. והא הטעם משום דעת אחרת מקנה מועיל לקטן. וע"כ דהא גופא דמהני דעת אחרת הוא משום שזוכה הגדול בעדו:

וכמובן הדברים קשה מאד להבינם דהלא אין אדם זוכה בשלו לאחר. וא"כ הקטן הוא הזוכה. ובשעה:

שהקטן זוכה אינו בידו. ואיך יוכל לזכות בעד הקטן בשלו. אך לפי שביארנו פשוט דברי הרמב"ם דכונת הרמב"ם לומר דמשו"ה יכולין לזכות מן הקטן ולהקנות לו שיקנה הקרקע. דזכין לאדם שלא בפניו. היינו שכל הזכות הוא לו. עושין בעדו ואמרינן דבודאי נתרצה. וכן איתא כלשון הזה ברשב"א (נדרים ל"ו) ז"ל הרשב"א הא דהאיבעיא לן התורם משלו על של חבירו צריך דעת או לא מי אמרינן כיון דזכות הוא לא צריך. קשיא לן והא שליחות לאו מדין דניחא ליה או לא ניחא ליה. אלא גזירת הכתוב הוא דמה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם כו'. וי"ל דתורם משלו על של חבירו שאני. דלא בעינן שלוחו לדעתו. אלא בתורם משל בעה"כ. אבל בתורם משלו על בעל הכרי כיון שאינו של בעה"כ לא בעינן שליחותו ממש ואין הדבר תלוי אלא אי זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו או לאו זכות הוא לו דמצוה דנפשי' עדיף לי' עכ"ל הרשב"א ז"ל. והנה פירשו כונת הרשב"א. דס"ל זכין לאדם אבל אין זכין מאדם שלא בפניו. ומשו"ה התורם משל בעה"כ צריך דעת. דאין זכין ממנו שלא בפניו ובנו ע"ז הרבה בנינים: אך כל רואה יראה דלא כוון הרשב"א לזה. דאם הי' כן כונתו. א"כ לתירוצו. בשליחות לא בעינן כלל דעתו והחסרון בתורם משל בעה"כ על של בעה"כ הוא דאין זכין מאדם. וא"כ הי' להרשב"א לומר כן דלא כדהוה סבירא ליה דבשליחות בעינן דעת אלא דבתורם משל בעה"כ על של בעה"כ שאני והוא כתב דבתורם משלו על של בעה"כ שאני ומסיק דבתורם משלו על של בעה"כ. כיון שאינו משל בעה"כ לא בעינן שליחותו ממש. ולדברי המחדשים הרי באמת בעינן שליחות רק שליחות מועיל היכא דזכין שלא בפניו אלא דבודאי כונת הרשב"א דבודאי היכא דצריך שליחות. אין מועיל זכין לאדם שלא בפניו דבשליחות בעינן דעת. והרי דעת אין כאן אף דזכות הוא. אלא כוונת הרשב"א דאימתי בעינן שליחות היינו דוקא בתורם משל בעה"כ. דכיון דתרומה הוא של בעה"כ. א"כ בעה"כ הוא התורם. נמצא דהוא שליח של בעה"כ. ובעינן דוקא מדעתו דשליחות בעינן דעתו. אבל בתורם משלו על של בעה"כ. כיון דהתרומה משלו הוא בעצמו התורם. דיש כח ביד אדם לתרום משלו על של חבירו אלא כיון דהוא תורם על של חבירו בעינן רצון חבירו. שבלא רצונו איך יכול לתרום על של בעה"כ. שהרי הוא פוטר את תבואתו. ואיך יכול לפטור שלא מדעתו. ומשו"ה בעינן דוקא רצונו וכיון דלא בעינן שליחות רק רצון משו"ה זכין לאדם שלא בפניו היינו דהוי כנתרצה. כן הוא לדעתי ברור בכונת הרשב"א. וא"כ ג"כ בכתובות. ג"כ הכי פירושה כיון דב"ד הם היו המגיירים בזה"ב שהרי משפט כתיב בי'. אלא דבעינן רצונו. משו"ה כיון דזכות הוא לו אמרינן זכין לאדם שלא בפניו היינו דהיכא דזכות הוא לו. הוי כנתרצה בפירוש. הרי דב"ד הם היו המגיירים בזה"ב. ובכה"ג לא מהני שליח ב"ד ובעינן אלהים ואעפ"כ הי' מקבלין בזמן הבית אף בעת שלא היו סמוכים הרי דאלהים לא בעינן רק רשות. וכיון דשליחותיהו קא עבדינן היינו שנתנו רשות מפני נעילת דלת לכל העולם. שיקבלו גרים בזה"ב ומקריא אלהים, ח) היוצא מדברינו דיש שני דינים. יש דין דבעי ב"ד א לפסוק ולעשות הדין. וגם יש דין דלכפי' בזה"ב היו בעינן דוקא סמוכין ומומחין:

ועוד ביארתי דבדיני ממונות כהודאות והלואות הי' מועיל שליח ב"ד לכפי' בזה"ב דלכפי' לגבות הי' יכול גם שליח ב"ד בזה"ב. אבל היכא דבעי ב"ד לעשות הדין. בזה אין מועיל שליח ב"ד. אלא היכא דבעי ב"ד לעשות הדין בלא כפי' דלא בעינן מומחין רק אלהים בזה הי' בעינן רק רשות והי' מועיל שליחותיהו קא עבדינן. דאנחנו אלהים היכא דיש לנו רשות. נמצא דכל זה היכא דהדין אינו כפי'. דהדין הוא מרצונו כמו גר בזה"ב וחליצה. אבל היכא דהדין גופא הוא כפי' כמו בלעשות חיוב כפל. דהדין גופא שמחייבים אותו הוא כפי'. בכה"ג אין מועיל שליח ב"ד. דהרי לעשות חיוב בעי ב"ד. ואלהים נמי אינו מועיל היינו רשות בלבד בלא סמוכין אין מועיל. שהרי הוי רק רשות אבל סמוכין ומומחין הא לא הי'. ואמרינן לפניהם ולא לפני הדיוטות בכה"ג בעינן דוקא שלשה סמוכין: ולפי"ז מיושבים שפיר דברי הרמב"ם שכתב שנקרא ב"ד אלהים אם יהי' אחד מהן סמוך. דהתם קאי היכא דלא בעי כפי' רק נתינת רשות דבעינן אלהים. בזה אם אחד סמוך הרי הוא נותן רשות לשנים הנותרים וממילא נקראו אלהים. וכן בדין הסמיכה ג"כ כתב דאחד סמוך מושיב שנים בצדו. דכיון דנתן להם רשות נעשו אלהים ויכולים לסמוך. ולפי"ז יתבאר נמי מה שכתב הרמב"ם שם ז"ל נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים בזה"ב. ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים ויש להם רשות לדון דיני קנסות בזה"ב. ועיין שם ברדב"ז. ולדברינו כיון שכל ישראל יש להם רשות לעשות סנהדרין בזה"ב. שהרי צותה התורה שופטים ושוטרים תתן לך. א"כ לענין זה מקרי אלהים וחכמי ישראל יש להם רשות לסמוך. אבל גבי דיני קנסות. דהדין הוא כפי'. ולכפי' בעינן דוקא סמוכין ומומחין. משו"ה כתב אין דנים אלא שלשה מומחין והם הסמוכים בארץ ישראל. ולפי"ז מיושב נמי מאי דכתב הרמב"ם שנים שדנו אין דיניהם דין אף שהוא פסק כרב אחא ברי' דרב איקא דמדאורייתא חד נמי כשר. ובגמרא אמרינן דרב אחא ברי' דרב איקא דאית ליה חד מן התורה כשר ס"ל כשמואל דשנים שדנו דיניהם דין:

אכן לדברינו ניחא דנהי דרב אחא ברי' דר"א ס"ל דדין בדיני ממונות הוי כדיני איסור והיתר דאינו אלא שאלה. אבל הא לכפי' בזה"ב הא בעינן דוקא מומחין. וע"כ הטעם משום שליח ב"ד. והיכא הוי שליח שנתנו לו רשות. אבל היכא שב"ד לא נתנו רשות הרי אין יכול לכפות. וא"כ כיון שלא נתנו רשות אלא לשלשה א"כ שנים אינם יכולין לכפות מן התורה. שהרי לשנים לא נתנו רשות ולא הוו שליח ב"ד. וע"כ צ"ל הא דאמר דלרב אחא ברי' דרב איקא אית ליה דשמואל דשנים שדנו הי' דיניהם דין. היינו היכא דהם מומחין. או שיש שליח ב"ד שממונה מן מומחין לעשות כדין תורה. א"כ כיון דשנים שדנו הי' דיניהם דין אם הם מומחין. או שיש שליח ב"ד ממונה מן המומחים. כיון דהדין שדנו הי' דין. יכול השליח ב"ד לגבות ולעשות כדינם. אבל הרמב"ם קאי בזמן הזה דאין מומחים. וגם שליח ב"ד ממונה מהמומחים אין כאן. א"כ שפיר כתב הרמב"ם דשנים שדנו אין דיניהם דין. שהרי כיון דלשנים לא נתנו רשות ממילא לא הוו לזה שלוחי ב"ד. ואיך יגבו ויכפו. הא אמר קרא לפניהם ולא לפני הדיוטות: ולפי"ז שפיר מבואר טעם הרמב"ם דפסק דכל הנישום כעבד לא הי' גובין אותו בבבל. אבל שבת וריפוי הי' גובין דהנה לעיל ביארנו (בסוגיא דולדות צררי נינהו) דהרמב"ם ס"ל דנזק דאדם אינו מדין נזק. ובעי ב"ד לחייב. ומשו"ה מודה מפי עצמו פטור. דכיון דהחיוב הוא מטעם עין תחת עין ומלא תקחו כופר. דהדין הוא על ב"ד וב"ד עושים החוב וא"כ בזה לא שייך שליחותיהו קא עבדינן דהיכא דבעי ב"ד לגמור הדין. הרי אין מועיל שליח ב"ד. וגם אלהים אין מועיל דכיון דהדין הוא כפי'. הרי בעינן דוקא מומחין. דילפינן מאשר תשים לפניהם ולא לפני הדיוטות דהדיוטות לא יכלו. דמש"ה כתב הרמב"ם דגבי קנסות בזה"ב דכפל וכדומה בעינן דוקא שלשה מומחים. ולא סגי באחד סמוך. ושם ביארנו דהיינו נזק וצער ובושת בכולהו:

בעי דוקא ב"ד לחיובי דנזק וצער ילפינן מעין תחת עין. ובושת מוקצותה את כפה (והא דמשלם בושת ע"פ עצמו ביאר הרמב"ם משום שהודאתו הוא שביישו אבל ב"ד בעי). וכיון דבאלו השלשה בעי ב"ד משו"ה אין גובין דייני חו"ל. שהן אין יכולין להרשות ב"ד לחייב אלו השלשה דברים. וגם לית בהו חסרון כיס כיון שאין החיוב מטעם נזק. אבל שבת וריפוי דלא בעי ב"ד שחל מעצמם החיוב. שהרי בשבת וריפוי כתב הרמב"ם דמשלם ע"פ עצמו. ומשו"ה גובין דייני חו"ל בזה"ב. אבל אדם באדם שכיח. דמצוי בכל יום חבלות. שהרי מצוי קטטות ומריבות והא דפריך אדם באדם ומשני בגמרא דלא שכיח. הובא בב"ח הגירסא אדם באדם ופגם. נמצא דהרמב"ם יפרש דהקושיא הוא כן. איך קאמר כל הנישום כעבד אין גובין בבבל. דמשמע מזה דגם פגם אין גובין בבבל. שהרי פגם שמין אותה כאילו שפחה נמכרת בשוק. וכן מדקאמר נזקי אדם באדם אין גובין בבבל דבשלמא משבת וריפוי לא קשה ששבת וריפוי אינו בכלל נזק. אבל פגם הא נזק הוא (כדאמרינן בב"ק צ' פגם היינו נזק), וא"כ איך קאמר נזקי אדם באדם אין גובין בבבל. הא פגם דהוא נזק וזה ביארנו למעלה דפגם משלם ע"פ עצמו דפגם דאונס ומפתה לאו קנסה נינהו. ודין הוא באונס ומפתה דמשלם פגם וכמו שביארנו והוכחנו שם בארוכה. וא"כ פגם לא בעי ב"ד ומשלם ע"פ עצמו ואמאי אין גובין בבבל וע"ז משני דפגם לא שכיח. דאונס ומפתה הוא דבר שאינו שכיח ולהרמב"ם פירוש הקושיא אדם באדם פגם דממונא הוא לשלם ע"פ עצמו. ולא גריס ופגם וע"ז תירץ דהאי נזקא. דפגם הוא דבר שאינו מצוי. וכמו שכתב הרמב"ם שני (בהלכה י"ד) ז"ל ולא כל המשלם ע"פ עצמו גובין ממנו דיים חו"ל בזה"ב שהרי הפגם והבושת משלם אדם ע"פ עצמו כו'. ואין גובין דייני חו"ל והטעם משום דלא שכיח וכנ"ל, התשובה הזאת של כבוד א"א מו"ר זצ"ל אשר הנני נותן בזה לדפוס שהיא אחת מהתשובות הרבות שכתב כאשר הודעתי בהפתיחה עוד בשלחי הספר לדפוס בתחלת שנת תר"ם הי' בדעתו של כבוד אבא מרי זצ"ל לשלחה לידי לצרפה לספרי כאשר הודיע לי אז דעתו הרמה, אך מסבת מחלתו שתקפתהו לא הי' יכול לסדרה, קוה קוינו כי עוד ישוב לאיתן בריאותו אך אהה הורמה עטרת מעל ראשנו, נצחו אראלים את המצוקים ועלה ארון הקודש השמימה ביום כ"ח אדר ראשון תר"ם. עליו נוכל להמליץ מה שאמרו רז"ל גזע ישישים כו' ועמו ספר מלחמות, כי הצדיק הוא "ספר מלחמת ה'" כל יום הוא דף אחד מספר מלחמותיו שעובד ה' במסירת נפש, כי גם בעת מחלתו האיומה ראינו מסירת נפשו על כל דין. יסוריו הי' יסורים של אהבה לא ביטל תפלה בציבור, ועד שהי' יכול לדבר אף בקושי, לא ביטל שיעוריו שבכל יום תנוח נשמתו בגן עדן וזיע"א: ועתה כאשר העתיק התשובה הזאת כבוד אחי יקירי החתן הרב החו"ב הנעלה מ' אפרים שי' וסידרה והניחה למען מלאת רצונו של כבוד אבינו זצ"ל הנני לצרפה בזה לספרי:

שאלה אשר הי' בקאלאניא באריסאווקי סמוך לבאקשט כי נסע בעה"ב אחד למדינת הים. וגם בעלת הבית הנושאת ונותנת בבית נסעה לווילנא והניחה בהמה מבכרת ובן קטן כי"ב שנה. ובעבור כי הקטן אינו יכול לדבר היטב בלשון לועז קרא לחברו כבן ט"ז שנה ומכרו לעכו"ם הבהמה המבכרת כדין והעכו"ם לקח א קאפ' מהגדול שבהן ונתן ליד הקטן או"ג ומשך העכו"ם הבהמה מן הרפת לרחוב והניחה לצד הרחוב. ולדעתי הוא סמטא המוזכר בש"ס ופוסקים וכן מאז עד היום ג"כ הי' כל משיכת בהמות מבכרת באופן זה וגם ע"י עכו"ם זה אשר רגיל ויודע וכמה פעמים מאז קנה ג"כ מבכרת לפטור מן הבכורה. והנה הבן קטן אומר כי אמו צותה עליו למכור ואחר המכירה בא מכתב לשכנתה כי תמכור את המבכרת ונשאלתי אחר שילדה המבכרת זכר אם מותר לשחטו:

א) תשובה הנה לכאורה לפי מה שמבואר בגיטין (ס"ה) דמה שמכירת קטן מבן עשר ויודע בטוב מו"מ עד שהגדיל מקחו מקח וממכרו ממכר הוא מתקנת חכמים א"כ הוא בנ"ד הוי ספיקא דאורייתא אם תקנת חכמים מועיל להוציא איסור מה"ת כמו שמבואר בפ"ת י"ד (סימן ש"כ ס"ק ד"ה בשם ח"ס סימן שי"ד), ב) אכן לכאורה בנ"ד גרע טפי דאפילו יהא פשיטא לן דתקנתא דרבנן מועיל להוציא איסור מה"ת יש להסתפק בנ"ד כיון דלאו של קטן הוא רק מטעם שליחות אתינן עלה ואין שליחות לקטן (ב"מ ע"א) אף אם נאמין להקטן דאמו צותה עליו למכור. אולם אף אם לא צותה עליו אמו מ"מ אם הי' לו דין דשליחות הי' יכול למכור מטעם זכין לאדם שלא בפניו כמבואר שם בפ"ת בשם המ"א. וביור"ד (סימן של"א סעיף מ' וסעי' מ"א) אם אבי' כו' תורמין מפני שהם ברשות והוא מן התוספתא וכן מבואר בשבת סוף פרק ב"מ שלשה דברים צריך אדם לומר ע"ש עם חשיכה עשרתם כו' ולא משמע שעשאן תחילה שליח אבל כאן דאמר הטעם מפני שהם ברשות ע"כ מטעם שליחות ואין שליחות לקטן ואף על הגדול שבהן שהוא בן ט"ז שנה יש להסתפק אם הביא שתי שערות ומאד קשה הדבר לבדקו:

ג) אמנם אני בעניי פתחתי פתחא לנפשי להתירה אף שאין מבואר בפוסקים עכ"ז לפענ"ד שריר וקים אם יסכימו עמי איזה רבנים. והוא דל סברת קנין דרבנן מה שקטן מכר אלא אפילו בלא מכירת הקטן קניית העכו"ם קני' וקונין מה"ת. וראייתי מהא דב"מ (דף כ"ב) פלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת דס"ל לאביי יש"מ לא הוי יאוש. ופריך ת"ש כיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומה הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט (לצורך, בעה"ב רש"י) ותרם שלא ברשות אם חוששין משום גזל אין תרומתו תרומה ואם לאו תרומתו תרומה ומנין הוא יודע אם חושש משום גזל אם לאו הרי שבא בעה"ב ומצאו וא"ל) כלך אצל יפות ומצא יפות מהן תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה לקטו הבעלים והוסיפו עליהם בין כך ובין כך תרומתו תרומה וכי נמצא יפות מהן תרומתו תרומה אמאי בעידנא דתרם הא לא הוי ידע ומשני תרגמא רבא אליבא דאביי דשוי' שליח. ובשו"ע יו"ד (סימן של"א סעיף ל"א) התורם שלא ברשות או שיורד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם אם בא בעה"ב וא"ל כלך אצל יפות אם הי' שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה ואם ליקט בעה"ב והוסיף בין כך ובין כך תרומתו תרומה. (גילה בדעתו בזה דניחא לו ש"ך). וכן הוא לשון הרמב"ם פ"ד מתרומות והקשה הכ"מ שם וכן הב"י הא קי"ל כאביי ביאוש: ש"מ דלא הוי יאוש א"כ ע"כ צריך לאוקמי בשוי שליח ואמאי פסק הרמב"ם בכלך אצל יפות אף בלא שוי שליח והט"ז שם (ס"ק ט"ו) הוסיף וז"ל וכיון דקיי"ל כאביי בזה ממילא לא הוי תרומה אא"כ שוי שליח ואמאי פסק הרמב"ם דאפילו לקח מתחלה כדי שיקח לעצמו א"כ לא הוי שליח כלל ואמאי הוי תרומה. ועוד הוסיף הט"ז להקשות וז"ל והיותר קשה הפלא ופלא על דעת הרמב"ם שכתב אפילו בירד לשדה חבירו שלא ברשות כדי ליקח פירות לעצמו ואח"כ תרם דהוי תרומה בנמצא שם יפות כיון דאמר שם בברייתא דכל שהוא חשש גזל אין תרומתו תרומה ובהא ודאי יש משום גזל אפילו אמר כלך אצל יפות למסקנא דרבא. דלא מהני כלך אצל יפות אלא בתרומה דמצוה היא אבל במקום אחר אמרינן דמחמת כיסופא הוא דאמר הכי כו' וזו קושיא עצומה בלי ספק. ותירץ הב"י וכן הט"ז דמה שתרגמא רבא אליבא דאביי דשוי' שליח הוא רק אליבא דאביי דאפשר לא ס"ל סברא דמצוה ודאי ניחא לו. אבל אליבא דאמת ס"ל לרבא וגם לאביי מסוגיא דקידושין דבמצוה לא בעינן כלל דשוי שליח רק אמרינן דודאי ניחא ליה. וז"ל שם עוד וע"כ אתה צריך לומר כן דאל"כ הא בעינן לדעתכם אליבא דכ"ע ואליבא דרבא לא מיירי בעשה שליח כדמשמע בקידושין. אלא ע"כ דכאן אמרינן דהוי לדעתכם וכאילו אמר בפירוש דעשה שליח לכך הכי נמי לאביי דלא מיירי בעשה שליח ולא תקשה קושית הגמ' הא אמרינן יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ואמאי הוי כאן תרומה דגם לזה נימא סברא זאת דהוי כאילו אמר בפירוש מתחלה כיון דמצוה היא כו' יע"ש. וז"ל שם עוד ומה שהקשינו לעיל דהא בגזל ממש ס"ל אף לרבא דלא מהני כלך אצל יפות ואמאי הוי תרומה כל שלקח כדי לקחת לעצמו נראה לתרץ דמיירי שכל מה שליקט לעצמו תרם ולא השאיר לו כלום ועל כן אין כאן גזל מעיקרו דסופו דהוי מצוה הוכיח על תחילתו וכאילו לקח תחלה על שם תרומה והשתא דאתינן להכי להרמב"ם דמיירי בלא עשאן שליח ניחא גם דעת הטור ודברי' כמשמען בלא עשה שליח וכן דברי הסמ"ג עשין (סימן קל"ד) מבוארים בלא עשאן שליח עכ"ל הט"ז: ומעתה כיון דנתבאר לדעת הט"ז וכן הסכימו ראשונים ואחרונים דמיירי בלא עשאן שליח רק אמרינן מחמת נחותא דמצוה ליכא גזל כלל דאיגלאי מילתא למפרע דניחא ליה. גם בנ"ד דל שליחות דקטן אמרינן דמעיקרא ניחא לבעה"ב כיון דהוי מצוה אמרינן אף דהוי קני' שלא מדעת אבל בעבור ניחותא דמצוה איגלאי מילתא למפרע דניחא ליה וקנין העכו"ם קנין גמור אף בלא שליחות דקטן ובנ"ד ודאי ניחותא דמצוה איכא כמבואר בשו"ע יו"ד (סימן ש"כ) דלא יבא לידי תקלה:

ד) ועוד דהכא בנ"ד עדיף טפי דהא איכא גם הפסד ממון בלתי המכירה א"כ אנן סהדי דמעיקרא ניחא ליה לבעה"ב בקנין העכו"ם אף שלא הי' מדעת וקנין העכו"ם הוי קנין מה"ת. (ועיין ב"ב קל"ז) רשב"ם ד"ה יצא ואע"ג דלא פירש כמאן דפריש דמי וע"ע ביאור הגר"א אה"ט (סימן כ"ח ס"ק נ"ג) יע"ש היטב, ה) ואין להקשות הא צריך לומר לך חזק או משוך וקני ואיך יקנה שלא מדעת זה אינו דהא מבואר ב"ב (דף נ"ב) בפניו אין צריך לומר לך חזק וקני. ופרשב"ם וז"ל אם גדר ופרץ לוקח בפניו דמוכר אין צריך למימר לו מוכר ללוקח לך חזק וקני אלא מכיון שנתרצה לו למוכרה בכך וכך מעות והחזיק זה בפניו הוה חזקה דניחא לו בהך חזקה והלכך שתיק ולא יוכל מוכר לחזור בו עוד והלוקח נתחייב לו דמי מקחו עכ"ל. הרשב"ם וכיון דמשיכה ילפינן מחזקה לענין זה כמבואר בפוסקים א"כ בנ"ד אין לך חזקה דניחא ליה בהך משיכה גדולה מזו והילכך משיכה של העכו"ם משיכה גמורה אף דהוי שלא מדעת בעה"ב כמו שנתבאר, ו) ואין לערער כיון דכתבה בעה"ב לשכנתה למכור אזי אין רשאי אחר למכור כמו שמבואר בחולין י"ב האומר לשלוחו צא ותרום ואיניש אחרינא שמע ותרם אין תרומתו תרומה כמו כן נ"ד לכאורה אין מכירת אחרים מכירה:

אולם לא הוי בזה עירעור כלל דהא כתב המל"מ פ"ד מהל' בכורות (סוף דיבור של הלכה א') בשם ת"ה (סי' קפ"ח) דמי שגילה לאחד שיעשה איזה פעולה ושמע אחר ועשה דחשיב שליח ולא דמי להא דחולין י"ב דשאני התם דאפשר דדעת בעה"ב דשלוחו דוקא יתרום משום דיודע ומכיר באיזה מדה רגיל בעה"ב לתרום בעין יפה או רעה או בינונית וכן אם דעתו לומר כלך אצל יפות או איפכא ולפ"ז אם עשו שליח לתרומות מעשר או למעשר ראשון או שני שהוא דבר קצוב והיה כל הכרי מין אחד ולא היה בו יפות ורעות ושמע אחר ועישר חשוב שליח ועיין באה"ע (סי' ל"ד סעיף ד' וה') עכ"ל המל"מ אם כן נ"ד דמי לתרומת מעשר ומעשר ראשון ושני כיון דאנן סהדי דניחא לה במכירה ובכמה שיתן במכירה ואפשר עדיף מת"מ ומעשר ראשון דהתם אפשר רצה בעה"ב לזכות המצוה לזה ולא לאחר (ועיין נדרים ל"ו גבי התורם משלו על של חבירו) אבל נ"ד דניחא ליה במאי דיקנה העכו"ם אין נ"מ כלל בין מי שאמר לו בעה"ב ובין אחר שמכר, ז) ואין לומר דגם בנ"ד אפשר ניחא לה דוקא במאי שתמכור שכנתה דתקח מעות יותר. זה אינו ממאי דפסק הפמ"א דאחר יכול למכור הבכור מטעם זכין לאדם שלא בפניו הא אפשר יקח בעצמו מעות יותר וגם אפשר רצה לזכות במצוה אלא ע"כ בנ"ד ניחא ליה במכירה כל דהו ומכירה בלתי שכנתה נמי מכירה גמורה, ח) והנה כן הסכים המל"מ פ"ד מהלכות תרומות (הלכה ג) וכן קצוה"ח בח"מ סימן שס"ב וראייתם מהא דעירובין (דף ע"א) דב"ש סברי נותנין רשות מבע"י וב"ה אומרים אף משתחשך ומפרש שם עולא מ"ט דבית הלל נעשה כאומר כלך אצל יפות (ובדפוס חדש ש"ס ווילנא הגירסא בשם הגאון במקום עולא רבא) ופרש"י ד"ה כלך אצל יפות וז"ל גבי תורם את של חבירו שלא מדעת (ב"מ כ"ב) בא בעה"ב ומצא שהוא תורם ואמר לו כלך אצל יפות אם יש לו יפות מהן תרומתו תרומה דגלי דעתיה דניחא ליה ואמרינן כמאן דשוי שליח דמי הכא נמי כיון דבטל השתא גלי דעתו דמעיקרא בשריותא ניחא ליה אלא ששכח ולא עירב ולא הוי אקנויא רשותא בשבת עכ"ל ומבואר דכלך אצל יפות מהני אף בלא שוי שליח וע"כ משום ניחותא דמצוה שאני. וכן מוכח מהא דכתבו הפוסקים דמותר ליטול אתרוג של חבירו או לישב בסוכת חבירו שלא מדעתו משום דניחא ליה לאיניש לעבוד מצוה בממונו ואע"ג דהשתא מיהא לא ידע וכבר כתבו התוס' ראש פרק א"מ (דף כ"ב) דאם נותן אדם לחבירו לאכול מדבר שאינו שלו אע"פ שיודע בחבירו שיתרצה אילו יודע אפילו הכי אסור לאכול כיון דהשתא מיהא לא ידע כיון דקיי"ל כאביי ע"ש. וכן כתב שם בהגהת אשרי ובמרדכי וא"כ איך מותר ליטול אתרוג חבירו בלא ידיעה ע"כ משום ניחותא דמצוה שאני דלא בעינן ידיעה וכמו שכתב הב"י (ומשמעות אפי' ביום ראשון דפסול שאול וגזול) ובש"ת כתבתי בזה באחד ששכח מחמת אונס לבטל חמצו בע"פ קודם שש ואחר שש נזכר וביטל חמצו והעליתי דמותר בהנאה אחר פסח כיון דכבר העלו האחרונים להיתר כל שביטל אפי' בלא מכירה כיון דעכשיו כבר נהגו כ"ע בנוסח כל חמירא לא חיישינן להערמה שבודאי יעשה כסדר הזה אלא בנידון זה גם ביטול לא היה לו בזמנו וכתבתי מהך סוגיא דעירובין בביטל משחשיכה דהוי ליה כמו כלך אצל: יפות דאמרינן מסתמא ניחא ליה מעיקרא אלא ששכח ולא ידע א"כ ה"ה בזה שנזכר אחר שש וביטל אמרינן מעיקרא ניחא ליה אלא ששכח ולא ידע. והא דאמרינן בפ"ק דפסחים (דף ז') ובתר איסורא לא מצי מבטל ליה והא תניא היה יושב בבהמ"ד ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אחד שבת ואחד יו"ט מבטל בלבו כו' יו"ט בתר איסורא הוא כו' ולא אמרינן מעיקרא ניחא לו בביטול אלא ששכח ולא ידע. דאפשר הך סוגיא נמי אדחי מהך סוגיא דעירובין כמו דאדחי הך סוגיא דא"מ וא"כ הא דאחר זמנו דאיסורא אין יכול לבטל היינו בידע מעיקרא ולא ביטל אבל שכח ולא ידע הוי ליה כמו הך דעירובין בביטל משחשיכה עכ"ל קצוה"ח:

גם נתיבות המשפט הסכים לקצוה"ח ולא חלק עליו רק במה דרצה להתיר אם ביטל חמץ אחר זמן איסור וכתב וז"ל וישתקע הדבר ולא יאמר וח"ו לומר כך דבלאו הכי ידעינן דלא ניחא לו בחמץ דהא איסורא לא ניחא ליה דלקניא ובלאו הכי אינו ברשותו כלל דאיסור הנאה הוא דרחמנא אוקמי בע"כ ברשותו כדאמרינן שם שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו א"כ מה בכך דידעינן דמעיקרא לא ניחא ליה כיון דרחמנא אוקמי בע"כ ברשותיה כל זמן שלא ביטל בפה או בלב עכ"ל. אבל בנ"ד יודה גם הנתיבות מטעם דניחותא דמצוה דאמרינן איגלאי מילתא למפרע דניחא ליה בקניית העכו"ם לכן אף שבעת שקנה לא ידעה בעה"ב אבל כיון שגלתה דעתה דניחא לה וגם מטעם ניחותא דמצוה אמרינן דמעיקרא ניחא לה וקנין העכו"ם קנין גמור:

[ובני הגאון מ' משה מרדכי ר"מ דסלאבאדקא תירץ קושיית הנתיבות על הקצוה"ח ע"פ הר"ן שכתב ראש פסחים הטעם דמהני ביטול החמץ ג"כ בלב אף דלא מהני לשון זה בשאר חפצים שלא הוי הפקר. משום דאינו ברשותו של אדם. והסביר זה כיון דבע"כ אינו ברשותו וזה דעשאן הכתוב ברשותו היינו אם אדם רוצה וזה גופא הוא האיסור מה שרצה אבל אם ביטל הרי אינו רוצה וכן אם ביטל אחר זמן האיסור הרי אגלאי מילתא למפרע ולכן אינו עובר ואין לקנסו כלל]:

ט) אמנם הנני כמוסיף על דברי בני שליט"א דיש להורות כדעת הקצוה"ח ולא מטעמו דסוגיא דפסחים נדחה מפני סוגיא דעירובין רק י"ל דלא פליגי כלל. דהנה קשה לכאורה על דעת הר"ן דלכן מועיל גבי חמץ ביטול מה שא"כ בשארי חפציו של אדם מפני שחמץ אינו ברשותו אף בלא ביטול שלו. א"כ לפ"ז יותר יש להועיל אחר זמן האסור דאז אינו ברשותו מקודם זמן האיסור דאז הא הוי ברשותו והוי כמו שאר חפצים ובגמרא דפסחים (ו' ז') מבואר להיפך דאחר זמן איסור לא מהני ביטול וקודם זמן האיסור דוקא מהני ביטול. ועוד דפריך על מה דאמר ר"י אמר רב הבודק צריך שיבטל ומפרש רבא מטעם שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עלה ועי' פרש"י ותוס' ד"ה ודעתיה עלה. ופריך וכי משכחת לה לבטלה ומשני דלמא משכחת לה לבתר איסורא ולאו ברשותו קיימא ולא מצי מבטל דאר"א שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ואלו הן בור ברה"ר וחמץ משש שעות ולמעלה ומשמע דקודם זמן איסור ניחא הביטול אף בלתי המאמר דא"ר דאין ברשותו ואיך כתב הר"ן דעיקר דמהני הביטול קודם זמן איסור רק הטעם דאינו ברשותו:

ונראה בזה דודאי הצדק עם הר"ן דלכן סגי בביטול כיון דבלא"ה אינו ברשותו ומבואר בעירובין דסילוק רשות קל מאקנויא רשות דסילק רשות מותר בשבת ויו"ט וכן יתבאר עוד לקמן דאפי' גבי מכירה במה שצריך לסלק רשות די באמירה לך משוך וקני או אפי' בגילוי דעת '' אבל בלתי אמירתו או גילוי דעתו אינה קונה הלוקח. כמו כן גבי חמץ בלתי אמירתו בפה או אפי' בלב הביטול. הוא עובר על בל יראה ובל ימצא. נמצא מה דאמר הכתוב תשביתו היינו או מעשה ביד כמו שריפה וכדומה או מעשה כל דהו בפה או בלב לבטל. אבל בלתי מעשה אף כל דהו הוא עובר על בל יראה ובל ימצא. והן הן דבר' רש"י שם ד"ה ודעתו עלויה דהאריך מאד ולפי הבנת התוס' לא היה צריך להאריך רק לאמר בקיצור שחס על הגלוסקא לבטל. אלא ברור הדבר כמו שביאר הר"ן שם בדברי רש"י דודאי אינו רוצה בחמץ ואינו חס לבטלו כמו שכתב הנתיבות דאיסור לא ניחא לאדם דליקני וכן משמעות הגמרא ודעת"ו עלה. ואם כדברי התוס' מה צריך דעתו הלא לעולם לא יצא עדיין מדעתו לפי ס"ד דבגמרא דחמץ ברשותו של אדם אלא דהכי פירושו של רש"י ודעתו עלה דחס רק לשרוף לא מטעם שרוצה לקנות דודאי איסור אינו רוצה לקנות רק דישהה ויתעצל לשרוף ואף אם היה הגלוסקא חמץ של אחרים היה חס לשרוף ומתעצל בשריפתה מטעם הטבע שכל השנה אוכל וחי מזה ועתה ישרפנה. ואחרי אשר לא קיים עדיין העשה דתשביתו א"כ גזה"כ שעובר על בל יראה דזהו גזה"כ אם לא יעשה המעשה דתשביתו הן במעשה ביד או בפה או בלב יעבור גם על לאו דבל יראה ובל ימצא. והשתא פריך הגמ' שפיר וכי משכח לה לבטלו כלומר יקיים מעשה דתשביתו בביטול ובזה ליכא חששא פן יחוס על הגלוסקא ומשני שפיר דילמא משכח לה לבתר איסורא ולא מצי מבטל דאמר ר"א וכו' דאינו ברשותו ר"ל טעמא דמהני ביטול משום דאינו ברשותו ולכן מהני ביטול דהוי מעשה כל דהו. אבל אימתי הוי מעשה כל דהו בביטול קודם זמן האיסור אבל לאחר זמן האיסור לא הוי אף מעשה כל דהו במה שמסלק רשותו דאף בלא סילק רשותו אינו ברשותו מה"ת אלא לאחר זמן איסור בעינן מעשה רבה לקיים המעשה דתשביתו כגון שריפה וכדומה. והמקשן סובר דאף לאחר זמן האיסור מקרי מעשה כל דהו במה שמבטל בפה ואין רוצה בהחמץ ומקיים בזה גם עשה דתשביתו ואין מקום לקושית התוס' כלל וכן מבאר הר"ן דעת רש"י שם:

אולם לפי מה שנתבאר יש נפקא מינה גדולה בין קודם שחידש רב ותיקן לבטל קודם זמן האיסור ובין אחר שחידש רב שני השבתות קודם זמן האיסור ביד או בפה או בלב. דקודם שתיקן רב קיום דתשביתו בפה או בלב לא שייך כלל איגלאי מילתא למפרע וכמו שדקדק הקצוה"ח בעצמו אם ידע ולא ביטל לא שייך איגלאי מילתא למפרע כיון דמעולם לא היה דרכו לבטל ולא דמי לביטל רשות כיון דדרך לבטל ושכח שייך איגלאי מילתא למפרע. אבל אחר שתיקן וחידש רב לבטל קודם זמן האיסור רק ששכח הוי ממש כמו ששכח לבטל רשות גבי עירובין כמו שכתב הקצוה"ח בהדי':

ומעתה גם שני הסוגיות אינן סותרות זה את זה דהכי פריך בגמ' לכי משכח לה לבטל פירוש למה ליה לרב לחדש ולתקן שיבטל קודם זמן האיסור בעת הביעור וכן בדף ז' בברייתא דנזכר ביו"ט שיש לו חמץ בביתו מיירי קודם שחידש רב ותיקן שיבטל קודם זמן האיסור וכן כתב הר"ן בהדיא דבמשנה ובברייתא לא היה התיקון של רב לכן לא שייך ג"כ איגלאי מילתא למפרע דרצה בביטול רק שכח. דעל מעשה חדש לא שייך איגלאי מילתא למפרע כמו לאביי לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דשוי שליח אבל בלתי מעשה שייך שפיר אמ"ל כמו שנתבאר לאביי לענין לתרום מן היפות דשייך אמ"ל. אבל אחר שתיקן רב לבטל קודם זמן האיסור אם שכח וביטל אחר זמן האיסור שייך שפיר איגלאי מ"ל דהא רצה בביטול ולקיים העשה דתשביתו רק ששכח ולכן לא עבר כלל על בל יראה ובל ימצא ובעבור זה אף מדרבנן אין לקנסו והחמץ מותר בהנאה אחר פסח כמו שכתב הקצוה"ח:

י) והנה אף שהקשה הקצוה"ח על דעת הט"ז וז"ל ולא נהירא לפענ"ד דאפי' ליקט לכתחלה כולה לשם תרומה כיון שתרם על פירות שלו ליתא בזה משום ניחותא דמצוה כיון דלאו עלי' רמיא. ואע"ג דאמרו ניחא לאיניש דתעביד מצוה בממונו היינו היכא דלא עבדי חסרון ממון אבל היכי דאיכא חסרון ממון לא. ומהאי טעמא כתבו הפוסקים בספרים היכי דיש קלקול וחסרון אסור לו להשתמש בלתי ידיעת בעלים עכ"ל. אכן אני בעניי איני רואה שום השגה על הט"ז דמי הגיד לו שיש כאן חסרון ממון אדרבה מלשון הרמב"ם דקאמר ויקחם לעצמו משמע דכוונתו לשלם עבור מה שלקט רק לא ידעינן אם ניחא ליה להמוכר ושפיר כתב הט"ז כיון דניחותא הוא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא ניחא ליה ואין כאן גזל כלל וכן בנ"ד משום ניחותא דמצוה איגלאי מלתא למפרע דמעיקרא ניחא לבעה"ב וקניית העכו"ם קנין גמור מה"ת כמו שנתבאר:

יא) ואין לומר כיון דנתן העכו"ם המעות להקטן לא הוי נתינה כלל כמבואר (ב"ב פ"ז) גבי סוגיא דשולח את בנו אצל חנוני נתן צלוחית ואיסר לתינוק שבר הצלוחית ואבד את האיסר וכן בשו"ע חו"מ (סי' קע"ח) דהוי אבידה מדעת. זה אינו דהא מבואר בגיטין (ס"ג) דקטן יש לו זכיה לנפשיה מדאורייתא א"כ הוי נתינה מעלייתא, ועוד הא מבואר בפ"ת שם דהעיקר כר"ת דעכו"ם קונה במשיכה וכאן בנ"ד היה משיכה ג"כ לבד נתינת הכסף ושם ביו"ד כתב הגליון רש"א דבר חדש דגם לרש"י משיכה בעכו"ם קונה דעל המעות יכול המוכר לומר הריני כאלו התקבלתי וא"כ בנ"ד הקנין עכו"ם הוי קנין מעליתא:

יב) גם גדולה מזו כתב הש"ך ח"מ (סי' שנ"ח) וז"ל מדברי התוס' פרק אלו מציאות (דף כ"ב) והגהות מרדכי והגהות אשרי שם מבואר דאם אדם נותן לאכול לחבירו מדבר שאינו שלו אלא של חבירו אע"פ שיודע שחבירו יתרצה אסור לאכלו דהלכה כאביי דיאוש ש"מ לא הוי יאוש ואע"ג דהשתא ניחא ליה מעיקרא לא ניחא ליה. ואל"מ הייתי אומר שמותר ויאוש ש"מ שאני שגם אח"כ אינו מיאש אלא משום שאינו יודע היכן הוא ובע"כ הוא מתיאש א"כ אמרינן מעיקרא באיסורא אתא לידיה דבמה יקנה אי ביאוש הא השתא אינו מתיאש ואלו היה יודע שהוא אצלו לא היה מתיאש מה שא"כ הכא כיון שיודע שיתרצה א"כ השתא נמי בהתירא אתא לידיה דמסתמא אינו מקפיד על זה. ואע"ג דבש"ס מדמה תרומה וטומאה ליאוש שלא מדעת טעמא אחרינא איכא התם דלענין תרומה וטומאה ידיעה ממש בעינן ע"ש עכ"ל הש"ך:

וע"ש בקצוה"ח דמביא גם ראיה לדעת הש"ך והקשה על תוס' מהא דכתובות מ"ח מי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין אשתו ובניו ובנותיו ודבר אחר א"ל רבינא לר"א מ"ש מהא דתניא מי שהלך בעלה למדה"י ואשתו תובעת מזונות ב"ד יורדין לנכסיו ומפרנסין אשתו אבל לא בניו ובנותיו וד"א א"ל ולא שאני לך בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת ופרש"י דשלא לדעת יצא מן העולם מסתמא ניחא ליה שיזונו בניו ובנותיו משלו ע"ש וכיון דאפי' היכי דידוע לנו דבודאי יתרצה הוי יש"מ א"כ היכי זנין בניו ובנותיו נהי דניחא ליה השתא מיהא לא ידע. ותירץ וז"ל ואפשר כיון דגבי בניו ובנותיו אפילו ביתר משש מצוה מיהא הוי אע"ג דלא כפינן ליה כמבואר שם (דף מ"ח) וניחותא דמצוה שאני דאע"ג דהשתא לא ידע מהני עכ"ל הרי לדעת הש"ך מותר אף בלא ניחותא דמצוה אם יודע שבודאי יתרצה ובניחותא דמצוה מהני אף גבי תרומה דבעינן ידיעה גמורה ואף לדעת התוס' מהני ניחותא דמצוה דאמרינן מעיקרא נמי ניחא ליה לכן לכ"ע מהני קנין של עכו"ם הן בנ"ד הן בחמץ קודם זמן איסור כיון דהוי ניחותא דמצוה וגם רווח ממון ואפשר לא בעינן גם ידיעה ממש כמו גבי תרומה. ופשיטא להרמב"ם דפסק אף גבי תרומה דבעינן ידיעה ממש מ"מ מחמת ניחותא דמצוה לא בעינן שויא שליח וכן פסק השו"ע מכ"ש בנ"ד וכן גבי חמץ קודם זמן איסור קנין עכו"ם שלא מדעת הוי קנין גמור:

אמנם לכאורה יש לבעל דין לחלוק על שריותא דילן ע"פ שכתב הקצוה"ח (בסימן רס"ב) לתרץ קושית הט"ז אמאי כשליקט שלא ברשות בעה"ב לעצמו ותרם לא חיישינן משום גזל ותרומתו תרומה. ותירץ הקצוה"ח עפ"י מה שכתב הרמב"ן במלחמות פרק הגוזל בתרא בהא דאמרינן הגנב והגזלן תרומתן תרומה והקדישן הקדש משוס יאוש ושינוי השם וכתב עלה דאין הטעם משום הצטרפות יאוש ושינוי השם דכל היכא דהאי לחודא לא מהני גם ע"י צירוף לא מהני (וכללא כלל דלאחר שבא לידו באיסורא לא מהני יאוש כלל) אלא דעיקר הקנין הוא בשינוי השם לחודיה דהוי קנין כמו בגנב טלה ונעשה איל אלא הא דבעינן יאוש היינו כדי שיהיה מקום שיהיה חל עליו שינוי השם דאי ליכא יאוש ליכא שינוי השם כלל כיון שהבעלים מרדפין אחריו והוי שינוי החוזר וכל שנתייאשו הבעלים נמצא מקום לחול שינוי השם ובטלה ונעשה איל שהשם חל ממילא. לא בעינן יאוש ועיין תוס' מרובה (דף ס"ז) ד"ה הא לאו הכי (וע"ע תוס' מרובה ס"ח ד"ה מה טביחה דאהני מעשיו דמשמע להיפך יע"ש וצ"ע). וא"כ נראה דגבי תרומה והקדש סגי נמי ביש"מ כיון דעיקר הקנין הוא שינוי השם אלא שם יהא הבעלים מרדפין אחרי' אין מקום לשמו שקרא לה וכיון דלכי מתידע לו ודאי מיאש ולא ירדוף אחריה וניחא ליה בשינוי שמו א"כ ממילא קנה לה בשינוי השם ומש"ה היכי שליקט לעצמו ועשאן תרומה על פירות שלו קני לה בשינוי השם כיון דניחא ליה אע"ג דלא ידע כיון דלכי מתידע ניחא ליה. אבל היכי דליקט לבעה"ב לתרום בזה לא שייך שינוי השם דאינו קונה אלא בגנב וגזל עכ"ל קצוה"ח, וא"כ לכאורה אין ראיה גם לנ"ד כיון דמבואר בב"ק דשינוי גדול מכל דרכי הקניה דהא אם קנה הגנב בדרכי הקניה וטבח ומכר חייב לשלם דו"ה ואם קנה בשינוי השם אמרינן שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר א"כ אין ראיה לכאורה דקנין שלא מדעת הוי קנין מהא דליקט לעצמו ותרם דתרומתו תרומה דהתם שאני דהוא קנין טוב היינו שינוי השם אבל מנא לן לשאר קנין שלא מדעת כמו נ"ד דהוי קנין:

יד) אכן כד דייקת היטב לאו קושיא הוא כלל לשריותא דילן. דהנה אם איתא דשינוי הוא יותר קנין מכל דרכי הקניה א"כ אמאי אמרו בב"ק (דף ע"ט) גנב וטבח ברשות בעלים פטור הא כתבו התוס' דמיתה אין לך שינוי גדול מזה. אבל הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים חייב בתשלומי ד' וה' הא גם ברשות בעלים קונה לכאורה בשינוי ונעשה גנב. ואין לומר דהתם טביחה וקניה באין כאחד לכך פטור ואין חייב בד' וה' עד שיעשה מתחלה גנב. ואח"כ ישחוט או ימכור א"כ אמאי אמרינן נתנו לבכורות בנו או לבע"ח והיה משכו מרשות בעלים חייב הגנב וע"כ גם בדו"ה חייב כמו שמבואר שם בברייתא גנב ופרע בחובו משלם תשלומי ד' וה'. והא הכא הגניבה והמכירה באין כאחד, במשיכת הבע"ח. ואעפ"כ מחויב בדו"ה. הרי דלא בעינן שיהיה מקודם גנב. וא"כ יקשה מדוע בטבח ברשות בעלים פטור. ע"כ דשינוי לאו קנין הוא כלל. וכן בע"ב שם אמר רבא ראוהו שהטמין בחורשין וטבח ומכר משלם דו"ה ופריך והא לא משך הרי אין כאן קנין כלל ומכ"ש בשינוי השם דלא הוי קנין וקשה לכאורה הא שינוי קנין גדול הוא: לכן נראה דעיקר קנין הוא דוקא אחד מכל דרכי הקניה:

כמו משיכה וכדומה דהוי ודאי גדול משינוי הן משינוי השם ואף משינוי מעשה. דפעולה דשינוי הוא רק דנעשה חפץ אחר ובזה יצא מרשות הבעלים משום שנעשה חפץ אחר. והנה כל מכירה וקנין צריכין שני פעולות. א' שלוקח יעשה מעשה ויכוין ויקנה לרשותו לעצמו ועוד המוכר צריך שיסלק רשותו מזה החפץ. וכדמבואר בעירובין דשני פעולות הן קנין ואסתלוקי רשות לכן במה קנה הלוקח במה שעשה מעשה באחד מדרכי הקניה כמו במשיכה והגבהה וכדומה ואז נכנס לרשותו. ובמה יסתלק רשות בעלים כמו מוכר ונגזל וכדומה שאין יכול לחזור עוד במה שאומר לך חזק וקני או משוך וקני או בגילוי דעת סגי דמסלק עצמו. וכן בגנב או גזלן במה שמיאש עצמו לכן בגנב או בגזלן במה קונה ונעשה גנב באחד מדרכי הקניה ובמה יוצא מרשות מוכר או נגנב ונגזל היינו במה שנעשה שינוי ובזה נעשה חפץ אחר ונסתלק רשות מוכר ונגנב ונגזל מזה החפץ. ושפיר שייך אז לומר שלו הוא טובח שלו הוא מוכר אבל העיקר שנעשה שלו הוא באחד מדרכי הקנייה רק עדיין כח אחר מעורב היינו כח הבעלים ואחר שסלקו הבעלים רשותם נעשה שלו לגמרי ואחרי אשר רק סילוק רשות הוא וסגי בפה או בלב כמו שמשמע מרשב"ם וב"ב נ"ב) לכן מהני גם גילוי דעת דניחא ליה ואמרינן מעיקרא נמי ניחא ליה ומעתה גם ראיית הקצוה"ח מרמב"ן במלחמות אפשר ג"כ דאין ראיה מפני דבגזלן באמת גם איסורא ניחא ליה דליקני אבל בליקט לעצמו לתרום אם היה חושש משום גזל אפשר לא ניחא ליה דלקני ואין קונה במה שליקט והגביה כמבואר בגמ' דקניה לעצמו בעינן שירצה ויכוין לקנות ומכ"ש בזה דרק שינה שמו בתרומה ומעתה ע"כ צריכין אנו לסברת הט"ז דבעבור ניחותא דמצוה אמרינן מעיקרא ניחא ליה וקנה כבר במה שעשה באחד מדרכי הקניה בהיתר ולא משום גזל כמו שכתב הקצוה"ח:

ומעתה זכינו לדון בקונה שלא מדעת וגם כמו בנ"ד כיון דקונה זכה במה שעשה מעשה אחד מדרכי הקניה ורצה לקנות זכה מצדו והמוכר אין יכול לחזור מפני הגילוי דעת ומשום ניחותא דמצוה ואמרינן מעיקרא ניחא ליה ועכו"ם קונה מה"ת גבי בכור וחמץ קודם זמן האיסור אף דקניה הוי שלא מדעת ואף לדעת נתיבות המשפט, טו) הנה ע"פ זה ניחא ג"כ סברת אביי ביש"מ לא הוי יאוש כיון דבאיסורא אתא לידיה ויאוש הוי מטעם הפקר ועיין ברש"ש עירובין דאיסתליקא רשותא הוי מטעם הפקר ואיך יכול להפקיר כיון שהחפץ הוא ברשות הקונה ודמי למפקיר לאיזה אנשים ולאיזה אנשים לא מפקיר דלא הוי הפקר לב"ה ועיין בר"ן ריש פסחים דהקשה כעין זה. ואף אם מפקיר רק לישראל ולא לעכו"ם פלוגתא היא בירושלמי אם הוי הפקר ומכש"כ הכא דלא הפקיר רק למוצא דלא הוי הפקר. אבל ע"פ האמור ניחא כיון דהוי רק סילוק רשות אחר שכבר קנה המוצא או הגנב ועשה מעשה בדרכי הקני' וסילוק רשות מהני אף בכי ה"ג. וכן מבואר כעין זה בר"ן ריש פסחים. וכן בשטפה נהר דבלתי דעת בעה"ב נסתלק רשותו שפיר קנה המוצא בעשה לאחר זמן מעשה מדרכי הקני' כמו שמביא גמ' (ב"מ כ"א) אף אליבא דאביי קנה. וכן מבואר בר"ן שם לענין חמץ. גם בנ"ד כיון דנתבאר דלוקח קנה מצדו רק שספק אם נסתלק רשות בעה"ב הרי אין לך יד עכו"ם באמצע גדול מזה דלא דמי לשאר קנינים דהא הכא גבי בכור אפילו אבר אחד מקרי יד עכו"ם באמצע ומכ"ש אם קנה בדרכי הקני' רק שלא נסתלק עדיין יד בעה"ב כמו בנ"ד. אבל גבי חמץ אפשר לא מהני סברא זו כמו דלא מהני שותפות עכו"ם גבי חמץ ומ"מ נראה דגם גבי חמץ מהני קניה שלא מדעת כמו שנתבאר, טז) והנה אף אם תשיבני מדעת התוס' דס"ל דלא כהט"ז דלאביי ע"כ צריך לאוקמי כגון דשוי שליח וכן בקידושין כתבו התוס' שם דמיירי בעשאן שליח א"כ אין ראיה לשריותא דידן דקניה של"מ אף במקום מצוה וגילוי דעת דהוי קנין גמור אכן מלבד דפסק הרמב"ם וכן בשו"ע דלא כדעת התוס' דלא בעינן כלל שוי' שליח הן גבי תרומה הן גבי קידושין אלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דניחא ליה בעבור ניחותא דמצוה. אלא כד נדייק היטב גם מדברי התוס' מבואר בהדיא דאף לאביי אמרינן משום ניחותא דמצוה איגלאי מילתא למפרע דניחא לו. דהנה התוס' (בעירובין ע"א) ד"ה כלך אצל יפות הקשו לפרש"י כיון דנמצא יפות מהן גלי דעתיה דניחא ליה וכמאן דשוי שליח מעיקרא דמי והא בריש אלו מציאות מוקי לה כגון דשוי שליח. ותרצו דנהי דשוי שליח לתרום אבל לא שוי שליח לתרום מן היפות וע"ז פירש בקונטרס כמאן דשוי שליח לתרום מן היפות דמי כיון דנמצא יפות מהן עכ"ל. הרי בהדי' אף לאביי דמוקי בשוי שליח עכ"ז צריכין אנו לסברת איגלאי מילתא למפרע דניחא ליה לענין יפות וכן ביאר התוס' (ב"מ כ"ב) ד"ה ואם לאו אין תרומתו תרומה וז"ל אבל מיפות אין רגילות לתרום ולכך לא היה ליה לתרום בשום ענין מהם בלא רשות וכן (בקידושין כ"ב) ד"ה אם נמצא יפות מהן תרומתו תרומה וז"ל התם (ב"מ כ"ב) מוקי לה דשוי שליח וא"ת מאי קאמר שלא ברשות וי"ל דהכי קאמר מה שתורם מן היפות שלא ברשות היה עכ"ל ובתוס' (ב"מ שם) ד"ה אם יש יפות מהן תרומתו תרומה דמסתמא גם תחלה דעתו היה כן וא"ת ונימא דהשתא ודאי ניחא ליה ביפות אבל בתחלה בשעה שתרם אי הוה ידע לא הוי ניחא ליה דאין דרך לתרום מן היפות כדאמרינן לעיל גבי דבר שיש בו סימן דאפילו לרבא חייב להכריז דאף על גב דהשתא מתייאש אין בכך כלום. ותירצו וי"ל דשאני הכא כיון דחזינן בו דניחא ליה השתא. אמרינן נמי ניחא ליה מעיקרא משום מצוה עכ"ל התוס' הרי בהדיא דגם התוס' ס"ל דמשום סברא דניחותא דמצוה אמרינן איגלאי מילתא למפרע דניחא ליה ותרומתו תרומה וכן בעירובין קניתו קני' למפרע משום איגלאי מילתא דמבטל רשות בשבת אמרינן דמעיקרא בה"ש גם לאביי לדעת התוס' אמרינן משום ניחותא דמצוה מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה וכן נמי בנ"ד אמרינן נמי ניחא ליה כדפרש"י שם ממה שמדמי לכלך אצל יפות הרי מעיקרא נמי ניחא ליה וקנין גמור הוא מה"ת גם לדעת התוס':

יז) אכן לכאורה הא גופא קשיא כיון דס"ל להתוס' דגם על יפות צריכין רשות ומ"מ מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה א"כ אמאי לא אמרינן לאביי ג"כ אף בלא שוי שליח כלל מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה בשליחותיה משום ניחותא דמצוה. וכן ביש"מ אמאי פליג על רבא. ובשלמא ביש"מ ליכא ניחותא דמצוה אבל גבי תרומה כיון דגם על יפות בעינן רשות ומ"מ אמרינן לאביי משום ניחותא דמצוה דמעיקרא נמי ניחא ליה א"כ גם על עיקר השליחות נמי נימא מדגלי דעתיה דניחא ליה מעיקרא נמי ניחא לזה ומאי פריך לאביי ומאי איצטריך רבא לשנוי' דשוי' שליח. ונראה דלא דמי כלל דבשלמא לתרום תרומה דהמעשה גופא מצוה היא כמו שמברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו לתרום ובמה דעשה שליח אין מקיים כלל מצוה. ואדרבה מצוה בו יותר מבשלוחו הרי דמי לישל"מ דאפשר השתא ניחא ליה אבל מעיקרא לא ניחא ליה כמו דאמרינן בנדרים (דף ל"ו) איבעיא להו התורם משלו על של חבירו צריך דעת או לא מי אמרינן כיון דזכות הוא לו לא צריך דעת או דילמא מצוה דיליה הוא וניחא ליה למיעבדי' וע"ש דהוא בעיא דלא איפשטא א"כ שפיר אי לא שוי שליח אמרינן השתא ניחא ליה אבל מעיקרא לא ניחא ליה דניחא היה ליה לעצמו למיעבד מצוה לכך לאביי צריך לאוקמי דשוי שליח אבל לענין יפות:

דמצוה דיליה הוא אמרינן כיון דהשתא ניחא ליה למיעבד מצוה מן המובחר חזקה דגם מעיקרא ניחא ליה לעשות מצוה מן המובחר גם לאביי וא"כ בנ"ד דלאו עיקר המצוה למכור רק שיהא יד עכו"ם באמצע ולא יהא בכור ובהדיא כתב הפ"ת בשם פמ"א שם דאם אחר מכר בלא דעת בעה"ב בהמה מבכרת מכירתו מכירה. מטעם זכין לאדם שלא בפניו א"כ אף בלא דעת אחר כמו בנ"ד אמרינן מדהשתא ניחא ליה גם מעיקרא ניחא ליה ומכירת הקטן וקניני העכו"ם קנין אף לדעת התוס':

יח) אכן קושית התוס' בעירובין על רש"י שכתב דכמאן דשוי שליח והא בב"מ מוקי כגון דשוי שליח מעיקרא לא קשה ע"פ גירסת הגאון דפוס חדש ווילנא שם בעירובין ע"א אמר רבא מאי טעמא דב"ה נעשה ככלך אצל יפות ורבא לשיטתיה דס"ל יאוש של"מ הוי יאוש לא מוקי כלל דשוי שליח כמו שאמר תרגמא רבא אליבא דאביי דשוי שליח אבל רבא בעצמו ע"כ בלא שוי שליח ושפיר פירש"י אליבא דרבא כמאן דשוי שליח דאמרינן משום ניחותא דמצוה דמעיקרא נמי ניחא במה שתרם אף שלא ברשות כלל. ועפ"ז גם ראיית המל"מ וקצה"ח מסוגיא דעירובין המבואר באות ח' אין ראיה כיון דהכא אמר רבא ולשיטתיה אזיל אבל אנן דפסקינן כאביי אפשר בעינן דוקא בעשה שליח:

יט) אמנם ע"פ מה שנתבאר לכאורה קשה טובא על הט"ז דכתב מפני מה לא תירץ רבא אליבא דאביי מצוה שאני. ומתרץ לפי דאין ברור לרבא דס"ל לאביי סברא דמצוה הא כתבו התוס' דגם לאביי ע"כ צריכין לסברא ניחותא דמצוה משום דאל"כ מה שתרם מן היפות אין ברשות בעה"ב. ועוד יש להבין טעמא דאמר רבא יאוש של"מ הוי יאוש ולא אמרינן באיסורא אתא לידיה הא רבא בעצמו ס"ל היכי דיש סימן אע"פ דשמעינן דאיאש לבסוף לא הוי יאוש משום דבאיסורא אתא לידיה א"כ לכאורה הא גם בישל"מ באיסורא אתא לידיה ואמאי פליג רבא על אביי בהא ואמר דהוי יאוש:

ונראה להסביר פלוגתא דאביי ורבא ביאוש של"מ הכי. דהנה לכאורה קשה דלקמן (דף כ"ו) אמר רבא ראה סלע שנפלה נטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה עובר בכולן משום לא תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם וכתב רש"י דלא גרסינן משנים. והקשה המהר"ם שיף בשם שיטה מקובצת הא רבא ס"ל ישל"מ הוי יאוש אם כן אמאי עובר בכולן. וכתב דע"כ צ"ל לרש"י דגרסינן רבה אבל דוחק הוא מפני מה דחקי ליה לרש"י לפרש נטלה לפני יאוש היינו קודם ששהה כדי למשמש בכיסו דלכאורה דוחק הוא אם נימא דיש איזה שהות קודם משמוש בכיסו א"כ אמאי מעות מפוזרות הרי אלו שלו לאביי דילמא עדיין לא מישמש בכיסו. הרי לכאורה יותר טוב לגרוס משנים וכמו שכתב רש"י לעיל דגם משנים לרבא הוי יאוש. (ולאביי הוי יאוש לאחר שישבע כן משמע מתוס' ד"ה שנפל בדעת רש"י). ושייך שפיר נטלה לפני יאוש קודם שהשביע אותו ולאחר יאוש לאחר שהשביע אותו. (אולם י"ל דנראה לו לרש"י דוחק לפרש באותו איש עצמו שראה קודם יאוש שימתין מליקח עד שהשביע אותו חבירו. לכן פרש"י קודם יאוש קודם משמוש בכיסו ושפיר משכחת לה באותו אדם עצמו שיטול קודם יאוש וגם שימתין ויקח אחר יאוש). ועכ"ז דוחק הוא דרש"י גריס רבה מה שלא נמצא בספרים: כ) ועוד קשה לרש"י דכתב גבי שנפלה משנים דחייב להחזיר דוקא לאביי משום דלבסוף לאחר שישבע חבירו יתיאש אבל לרבא הוי יאוש אף שנפלה משנים הא כיון דאינו מייאש לכי ידע דנפל מיניה הרי הוא לכאורה כדבר שיש בו סימן כיון דלכי ידע דנפל לא מיאש אף כי מיאש בסוף מודה רבא דלא הוי יאוש כיון דבאיסורא אתא לידיה ומאי נ"מ בין דבר שיש בו סימן ומיאש לבסוף ובין שנפל משנים שמיאש לבסוף:

כא) ונראה להסביר כך דהנה כבר ביארנו דבעניני קנינים בעינן שני דעות. א') דעת הקונה שיתרצה ויכוין לקנות. ב') דעת המקנה שיסלק דעתו ורשותו. אמנם אף אם כבר אצל מקנה אינו ברשותו מ"מ מה שמסלק המקנה דעתו אח"כ אז קונה הקונה קנין גמור. אולם זהו מכ"ש בעת שאין רוצה המקנה לסלק רשותו כלל. אכן כ"ז שהוא ברשותו ובדעתו החפץ אזי צריך מעשה רבה להוציא מרשותו. אבל אם כבר אינו ברשותו אזי צריך מעשה זוטא להוציא מרשותו כמו גילוי דעת וכדומה. וכמו שכתב הר"ן ריש פסחים דלכן מהני גבי חמץ ביטול משא"כ בשאר חפצים משום דאינו ברשותו החמץ לאחר זמן איסור. והנה בעירובין פלוגתא דריב"נ ורבנן בחפצי הפקר שהם בלא בעלים אם יכול לקנות שביתה היינו המקום שמונח עליו שיהא שלו וכן אפילו אדם בעת שהוא ישן דאז אין דעתיה עליו נמי נחשב כמו הפקר ואין יכול לקנות שביתה אכן אדם בעצמו כיון דכשיעור משנתו יהא דעתו עליו גם בישן פלוגתא דריב"נ ורבנן דריב"נ ס"ל כיון כשיעור יהא דעתו עליו גם בישן אמרינן דקני וחכמים ס"ל בישן כיון דאין דעתו עליו נחשב כהפקר ואין יכול לקנות. והנה כיון דבאדם גופא כשישן ואין דעתו עליו נחשב כהפקר מכל שכן חפציו כשאין דעתו עליהם נחשבים כמו הפקר שאין לו בעלים (ועיין חולין ל"א לענין טבילה דבעי כוונה). [אכן כשהחפצים ברשותו בחצרו וכדומה לא נחשב כלל כהפקר כיון שהוא כמו ביד שלוחו) אכן כשיזכור בעה"ב ויתן דעתו על החפץ מכניס לרשותו כמו באדם ישן כשיעור משנתו. (ועיין בש"ך ח"מ סימן רס"ב אם חצר קונה בישל"מ). ולפ"ז אם החפץ אינו ברשותו תלוי בפלוגתא דריב"נ ורבנן אם חשוב כמו שיש לחפץ בעלים או כמו שאין לו בעלים:

כב) ומעתה ניחא היטב שיטת רש"י בדעת רבא דס"ל לרבא כיון דנפל מרשותו וגם אין דעתו עליו הוי כהפקר ממש ובשלמא בדבר שיש בו סימן לכי ידע דנפל מיניה לא מיאש ונותן דעתו על החפץ מכניס לרשותו כמו בשעה שיעור משנתו ונותן דעתו על עצמו. ואז אין נחשב כמו הפקר. כמו כן בדבר שיש בו סימן שנותן דעתו על החפץ מכניס לרשותו ואם אח"כ מיאש הרי באיסורא אתא לידיה ואיסור אין רוצה לקנות (ולא דמי לגנבה וגזלה שרוצה לקנות אבל במציאה אין רוצה לקנות איסור כלל). אבל בדבר שאין בו סימן הרי קודם שנותן דעתו אינו ברשותו ולאח"כ לכשידע דנפל יתיאש ולא יתן דעתו לכן הוי של מוצאו לרבא. וכן מבואר בלשון רש"י (ב"מ כ"א) ד"ה מהשתא הוי יאוש וז"ל שהרי נפל וכשיודע שוב אין דעתו עליו עכ"ל שלכאורה האריך רש"י בלשון. אבל לפי הנ"ל ניחא דשפיר כתב רש"י שהרי נפל ואין ברשותו וגם אין ברשות שלוחו שהרי נפל ולכי יתידע ג"כ לא יכניס לרשותו וזהו שכתב רש"י ולכי ידע שוב אין דעתו עליו ולא דמי גם לנפל משנים הגם שאינו מיאש אבל מהחפץ גופיה מיאש רק מדמי לא מיאש ושפיר קאמר נשאר הפקר לרבא ולאו באיסורא אתא לידיה. אכן גבי יש בו סימן מכי יתידע דנפל מיניה לא מיאש ומכניס החפץ לרשותו ואף לכי מתיאש לבסוף באיסורא אתא לידיה, כג) ומעתה אין צריכין לומר לדעת רש"י דגריס רבה כיון דפרש"י ראה סלע שנפל קודם שמישמש בכיסו הרי אם לא היה נוטל המוצא בודאי בעצמו היה רואה החפץ ונטלו הרי כמו שיש בו סימן דאין מיאש ומכ"ש הכא דאין מיאש ולקח בידו החפץ ובמה שלקח המוצא ממש כגוזל מידו אף לרבא והוא מדבר שיש בו סימן כנ"ל. אבל:

אם נפל בחלתא שפיר אמר רבא דאין חייב להחזיר כלל כיון דכבר יצא מרשותו שנפל וגם בין החול שלא יראה בעל האבידה את החפץ ולא היה מכניס לרשותו כלל אף אם לא היה לוקח המוצא הוי של המוצא לרבא. אבל אביי דס"ל כריב"נ דאף אם ישן מ"מ לא הוי יצא מרשותו לגמרי אף שאין דעתו עליו כמו כן החפץ אף שלא היה דעתו עליו לא יצא מרשותו לגמרי עד שיאמר בפי' שמיאש ומסיח דעתו לכן אמר אביי דלא הוי יאוש כיון דלא יצא מרשותו לגמרי הרי באיסורא אתא לידיה. ואפשר לא מטעם איגלאי מילתא למפרע רק כל זמן שלא מיאש ואין מסיח דעתו בהדי' בלבו הרי לא יצא מרשותו עדיין כמו באדם ישן דקונה שביתה כמו שנתבאר:

כד) אכן היכי דעשה שליח לתרום אף שלא אמר מן היפות אבל כיון דקב תבואה היפות אין ברשותו וגם לא יהא דעתי' ע"ז לכן כיון דאמר כלך אצל יפות הרי שפיר הוי תרומה אבל בלא עשית שליח אין תרומתו תרומה דלא הוי לדעתו ולא יצא התבואה מרשותו לאביי. אבל לרבא כבר יצא מרשותו אף בלא עשה שליח ובמה דאמר כלך אצל יפות ראי' שלא הכניס לרשותו לכן הוי תרומה לרבא אף בלא עשה שליח. ומעתה יש לערער לכאורה על נ"ד כיון דקיי"ל כאביי דעדיין לא יצא מרשותו א"כ אין קנין הנכרי קנין כלל לענין בכור:

כה) אכן לכאורה קשה דלענין מקני שביתה פסקינן כריב"נ דאף בישן אמרינן דלא יצא מרשותו לגמרי וגבי ישל"מ פסקינן כאביי ולכאורה הא כבר נתבאר דסילוק רשות קל ממקני רשות. וי"ל דגם לאביי ניחא דבאמת לענין שלא מדעת. שאני קנין שלא מדעת. מאיסתלוקי שלא מדעת. דלענין קנין אמרינן קנין שלא מדעת קני דהוי כמו חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו וכמו גבי עבד זכין לו שטר שחרור שלא מדעתו והכל מטעם זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו אבל לענין סילוק רשות דחוב הוא לו לכן שלא מדעת לא הוי סילוק. אכן היכי דהוי מצוה אמרינן זכות הוא לו כמו בשטר שחרור לענין עבד. וכן גבי קנין שביתה הוי ג"כ זכות דבלא קני שביתה אין לו אלא ד' אמות ולכן קנה. ומעתה גבי נ"ד ג"כ דזכות הוא לו כנ"ל ודאי יש לומר דקני גם לאביי ולהכי גבי יפות ג"כ דמצוה אמרינן דזכין לו בהמצוה דיפות אף שלא מדעתו מטעם דמצוה ואף לאביי כמו שכתבו התוס' בעירובין ובב"מ אבל בגוף התרומה שיתרום שלא מדעת דלא הוי זכות ואדרבה ניחא ליה לאיניש שיעשה המצוה בעצמו בעינן דשוי שליח לאביי כמו שנתבאר:

כו) והנה יש להעמיק יותר דבחפצי של אדם יש ג"כ שני ענינים. א) גוף החפץ. ב) ריוח דין ממון שיש לאדם בחפץ שלו עיין בסוכה (דף ל"ה א') לענין אתרוג של מעשר שני. וכן גבי עבד אמרו חז"ל שהם שני ענינים. (וכן כתב הר"ן בנדרים מ"ו ד"ה והוי יודע). גבי מפקיר עבדו שדין ממון אין לו בו אבל גופו לא יצא מרשותו וצריך גט שיחרור להוציא גופו מרשות האדון שלו ב"מ (דף י"א) מטעם דגופו קנוי. ונ"ל דזהו דעת הרי"ף ורש"י בגיטין ט' דכתבו גבי האומר תן שטר שחרור לעבד דאין יכול לחזור עוד האדון. אבל עבד לא יצא לחירות עד שהגיע שטר שחרור לידו מטעם דהא דמסר לשליח השטר שחרור זכה עבור העבד דין המעות שיש לאדון עליו אבל הגוף אינו יצא מת"י האדון עד שהגיע להעבד השטר שחרור כמו מפקיר עבדו. וראיית הרי"ף נכונה מהא דאמר תן מנה לפלוני שאני חייב שאין יכול לחזור אבל חייב באחריות עד שהגיע ליד המלוה כי מה שהוא זכות יכול לעשות שליח בלתי דעתו אבל מה שהוא חוב אין יכול לעשות שליח שלא מדעתו כן ביאר הרא"ש בגיטין פ"ק (סימן י"ג) והכי נמי גבי עבד לבד דין ממון אפשר הוא חוב שנאסר בשפחה כנענית דזילא לי' אין יכול לעשות שליח שלא מדעתו ויכול להיות שליחות לחצאין כמו בתן מנה לפלוני שאני חייב לו וכעין זה כתב הפ"י בגיטין לתרץ דברי הרי"ף ורש"י מקושית התוס' והרא"ש:

כז) אמנם זהו דוקא לרב דאמר בגיטין (דף י"ד) דמצאנו בתן מנה לפלוני שאני חייב לו ג"כ שליחות לחצאין דאין יכול לחזור וחייב באחריות אבל שמואל פליג על רב וס"ל דהגוף וממון דין אחד ואמר גם אין שליחות לחצאין לכן ס"ל שם מיגו דחייב באחריות דעדיין לא נגמר השליחות בתן מנה לפלוני שאני חייב לו ג"כ יכול לחזור ואפשר שמואל לטעמי' ג"כ דאמר בגיטין (דף ל"ח) המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור דכיון דאין עליו דין ממון גם הגוף אין קנוי לו אבל תניא כוותי' דרב (גיטין י"ד):

אכן לכאורה קשה לשמואל ממתניתין (דברייתא י"ל לא שמיע לי') דקתני ג"כ האומר תן גט שחרור לעבדי לא יתן לאחר מיתה וגם חכמים ס"ל דהאומר תן גט שחרור לעבדי אין יכול לחזור הרי בהדיא דפלגינן השליחות כיון דאמרו חכמים אין יכול לחזור (ותן כזכי) א"כ אמאי לא יתן לאחר מיתה כיון דכבר זכה בשביל העבד מחיים ואין שליחות לחצאין כמו שכתב הרא"ש בגיטין פ"ק הנ"ל ע"כ לכאורה גם ממתניתין ראי' כרב ולא כשמואל וכאשר כתב הרי"ף שדין אחד תן מנה לפלוני שאני חייב ליתן לו. לתן שטר שחרור לעבדי (לא כמו שכתבו התוס' שדין ש"ש דמי לשטר מתנה):

אכן רש"י נשמר מקושי' זו וכתב בלשונו הטהור (בגיטין י"ג) במשנה ד"ה האומר. תנו גט זה לאשתו גרסינן במתניתין ולא גרסינן תן שלא מסרם ליד שליח בחייו לפיכך לא נחלקו חכמים בדבר לומר שמשעה ראשונה זכה לו השליח לעבד להיות משוחרר עכ"ל רש"י. דלכאורה תיבת במתניתין מיותר ברש"י דהלא מפרש המשנה והכי הוי ליה למכתב תנו גרסינן ולא גרסינן תן כו' אלא כמו שכתבנו דבאמת אליבא דרב מצאנו למיגרס תן ומ"מ לא פליגי חכמים רק כמו שכתב רש"י (דף ט') ד"ה לא יתנו לאחר מיתה וז"ל ואפילו רבנן דאמרי שחרור עבדים זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו נהי דלהכי זכה בו דלא מצי למיהדר מיהו מודי רבנן דכל כמה דלא מטי גיטא לידי' לא הוי משוחרר כו' וכיון דמת קודם תו לא הוי שחרורו שחרור דנפקא רשותו מיני' וחל עלי' רשות יורשים עכ"ל רש"י (דף ט'). והוא ממש דעתי' דרב דתניא כוותי' והלכה כמותו. והבינו התוס' שם ד"ה לא יתן דרש"י חזר במשנה (דף י"ג) ממה שכתב (דף ט') בגמ' וקשה לומר כן כמו דכתבו התוס' בעלמא הכי דרש"י העביר בקולמס ומחק מקונטרסו. אלא כמו שכתבנו דרש"י פירש במשנה דלא תקשה אדשמואל אבל בגמ' פרש"י אליבא דהלכתא דתניא כותי' דרב ואין שום סתירה מרש"י:

ואין להקשות מפני מה אמר שמואל מתוך שאינו יכול לחזור ג"כ הוי שחרור קודם שיגיע ליד עבד ולא הוי גט לאחר מיתה וכן משמע מדברי רש"י במשנה. וגבי תן מנה לפלוני שאני חייב לו אמר להיפוך מתוך שחייב באחריות יכול לחזור. י"ל כיון דס"ל לשמואל לא תחלק בשליחות מסתבר יותר גבי תן מנה שאני חייב לו לומר שחייב באחריות וגם יכול לחזור שיותר זכות שיהי' יכול לחזור ממה שנאמר שאין חייב באחריות ג"כ. אבל גבי עבד יותר זכות לעבד אף לרבנן שלא יכול לחזור ממה שנאמר שלא יהא שחרור עד שיגיע לידו ויכול לחזור ג"כ. וזהו רק לשמואל דלא פלגינן בשליחות אבל לרב פלגינן בשליחות וכמו שכתב הרי"ף ורש"י (גיטין ט') דאין יכול לחזור ומ"מ לא הוי גט:

עד שיגיע לידו דאין יכול לחזור הוא זכות מטעם ממון ואין גט עד שיגיע לידו דחוב הוא לו מטעם איסור שפחה כנענית ופלגינן בשליחות כמו שנתבאר:

כח) ומעתה גם באבידה נוכל לומר כן דדעתו של רבא כדעת שמואל כיון דאין לו בהחפץ דין מעות כיון שכבר נפל גם הגוף אינו שלו וכיון דלא יהיב דעתו על הגוף לכן הוי יאוש. אבל אביי ס"ל כרב אף דמדין ממון יצא מרשותו אבל מה שיש לו בחפץ הגוף לא יצא מרשותו שלא מדעתו. (או בנפל משנים מהגוף מייאש אבל מממון אינו מייאש). לכן באיסורא אתא לידו ובמה שמייאש אח"כ הוא מוציא מידו ומרשותו הגוף של החפץ אבל קודם שמייאש באיסורא אתא לידו. אבל רבא ס"ל במה דמייאש האי אינו מכניס לרשותו לכן אמר דמקודם הוי יאוש. לכן היכי דאין מייאש מדמים אבל מגוף מייאש כמו גבי סלע שנפלה משנים דמגוף הסלע ע"כ מייאש דבודאי לא יחזיר לו המוצא הסלע עצמו לאחר שלא ירצה לישבע. שנתן להוצאה. שפיר ס"ל לרבא דהוי יאוש לדעת רש"י ולאביי כיון דאינו מייאש מהממון ג"כ לא הוי יאוש דלאביי כל שיש בדעתו על הדבר בין על גוף הדבר ובין על דין ממון שיש לו בהחפץ הרי הוא שלו ומקרי באיסורא אתא לידו ונ"ד הרי לפי שנתבאר שפיר פסקינן כאביי שהוא כרב דהלכתא כוותי' דתניא כוותי' דרב:

כט) והנה כיון דאתינא על דברי הר"ן (נדרים מ"ז) נימא בו מילתא דהא ראיית הר"ן לסברתו דגוף והנאת ממון שני דברים הם שיש לאדם בחפציו הוא מהא דאמרינן שם וב"ק (דף ק"ט) קונם בני נהנה מת יירשנו בחייו ובמותו מת לא ירשנו ויחזיר לבניו או לאחיו (ועי' בתוס' ד"ה לבניו או לאחיו ובד"ה לוה וב"ח באים ונפרעים) ואם אין לו לוה וב"ח באים ונפרעים עכ"ל הגמ' ב"ק דף הנ"ל. והקשה הר"ן שם איך יתן לבניו או לאחיו הרי יש לו טובת הנאה. ועוד איך נימא וב"ח באים ונפרעים מן אותו נכסים האם מדיר הנאה רשאי לפרוע חובו מדעתו ותירץ הר"ן דאף אם ממון אין לו בנכסים אבל הגוף שלו יעו"ש. והנה הרמב"ם בחיבורו ובפירושו כתב כן. וכתב שצריך לומר זה הנכסים אשר אסר עלי אבא. והקשה הטור על דעת הרמב"ם איך רשאי המדיר לפרוע חובו מדעתו. גם מאי נ"מ שמודיע שאלו הנכסים אסר עליו אבא עכ"ל. וכתב מרן ב"י על הטור כי לא על הרמב"ם תלונתיו כ"א על משנה מפורשת ב"ק (דף ק"ט). וכתב עוד הב"י ביו"ד (סימן קט"ז) כי הטור ראה רק בגמ' דנדרים ולא ראה הגמ' בב"ק. ותמוה מאד איך מצאנו ידינו ורגלנו לומר על הטור דבר כזה כי נעלם ממנו גמרא מפורשת. ועיין בכל נושאי כלי הטור והרמב"ם שטרחו ליישב דברי הטור והרמב"ם ולולא דברי רבותינו הקדושים אף אני אימא בה מילתא. דתלי באשלי רברבי היינו כי שני גרסאות יש במשנה גירסת בבלי כמו שהעתקנו ויחזיר לבניו ובירושלמי גרס ויתן לבניו או לאחיו וכן כתב התוס' י"ט שני הגרסות וטרח ליישב לשון ויחזיר אשר אין במשמע כלל לפי הבנת רבותינו שהוא מתנה ממש ותירוצי' דחוק מאד. לכן נראה אדרבא דמדוקדק מאד לשון ויחזיר ובזה מיושב דברי הטור הנ"ל במאד. דקשה להטור לשון ויחזיר כנ"ל ליתני ויתן לאחר במתנה. ועוד מאי שייך כולה מתניתין בב"ק בנדרים שייך למיתני. ועוד מאי צריכים בניו לנתינתו הא יכולים לומר מכח אבוה דאביך קא אתינא כמו שמבואר ב"ב קנ"ט והובא בתוס' ב"ק הנ"ל. לכן יש לומר דהטור מפרש למתניתין הכי דקאי ארישא דגזל לאביו ונשבע לו (או אפילו בלא נשבע) כיון דאין לו דין ממון בהנכסים בקל יכול לעשות השבה דהיינו שיתן לאחיו או לבניו מטעם דיכולים לומר מכח אבוה דאבא קא אתינא. ומ"מ הוי השבה מעלייתא כיון דיש לו בגוף הנכסים רק שאסור להנות ומצות לאו להנות נתנו. (או דר"ל יחזיר משל עצמו כמו ברישא ולא שייך גם חומש דאיירי בלא שבועה) ואם אין לו (ואין שייך למתני ואינו רוצה כמו ברישא כי למה לא ירצה לעשות השבה בלי הפסד ממון מאחר דמודר הנאה עיין בתוס' ד"ה ב"ח) לוה ונותן לאחיו או לבניו וב"ח באים ונפרעים מאותן הנכסים ומ"מ הוי השבה מעלייתא כיון דגוף שלו ואין משתרשי כלל. ובזה יודה גם הטור שמותר. ואשמעינן מתניתין בבא דסיפא אף שאין רשאי גם להנות מן הנכסים של אביו מ"מ מיקרי השבה מה דלא ידעינן מרישא ולא נזכר כלל במשנה לדעת הטור דמודר יכול ליתן הנכסים במתנה או בחובו ושפיר מקשה על הרמב"ם הא אין רשאי לפרוע חובו דמשתרשי לו. ומ"מ על מה שלוקחים בניו או אחיו לא קשה לדעת הרמב"ם משום דיכולים לומר מכח אבוה דאבא קאתינא. כן נראה ליישב דעת הטור ע"פ גירסת הבבלי ויחזיר כנ"ל, ל) אמנם בדעת הרמב"ם נראה דשני קושיות הטור מתורץ חדא באידך וכן מבאר הרמב"ם בפירושו לנדרים פ"ד כיון דאומר לו שהנכסים אסורים עליו בהנאה לא הוי כלל ברשותו כמו שמבואר בנדרים מ"ז דאדם יכול לאסור דבר שברשותו אף לכשיצא מרשותו א"כ אין ברשות שלו רק ברשות אביו המת או יורשיו והוי ממש כמו המודר הנאה מחבירו שפורע חובו כמו שכתב הטור בעצמו שגרם הנאה מנכסיו לא אסר על בניו כלל. ומה שתמהו על מה, שנותן לבניו או לאחיו זה לכאורה ודאי לא קשה כלל דיכולים לומר מכח אבוה דאבא קאתינא. ולא דמי כלל לפרוע מדעתו של לוה דהתם אם הלוה מודר הנאה מהפרוע הרי עושה שליחותו. אבל כאן אמת שמדעתו אבל אין הנכסים שלו שאין להנכסים בעלים שהמדירו הנאה מת. ואפשר בין אביו שהדיר הנאה לבנו ובין אחר רשאים היורשים לפרוע חובו והיינו דכתב הרמב"ם שיאמר שהנכסים אסורים עליו לכן אין לו מהנכסים קורת רוח לפני המלוה דגברא דפרענא הוא כיון דהנכסים אינן שלו [וכעין זה מבואר בהדיא במס' דמאי (פ"ד הלכה ד') ובלבד שיודיעם וקו"ח הכא וטעם שלא יחזיק לו טובה והוי הנאה ועיין בשו"ע שם שכתב מפני גונב דעת וכן משמעות הירושלמי שם הלכה ואו הוא כנ"ל]. וגם מגוף המדיר אין לו הנאה כיון דמת אין רשותו על הנכסים לא מיקרי הנאה מיני' כלל. [ועיין בתוס' פסחים כ"ב ד"ה ואבר מן החי לב"נ בחנם נמי אסור ליתן דמחזיק לו טובה ולכאורה כוונת התוס' דוקא שאינו מודיעו שאסור בהנאה דאל"כ למה יחזיק לו טובה בחנם כיון דאין מחסר ממון]. ושפיר כתב הרמב"ם שיאמר שהנכסים אסורים עליו בהנאה ולא יחזיק לו טובה כלל. כן נראה ליישב דעת הרמב"ם לפי גרסת הירושלמי ויתן לבניו או לאחיו ולא קאי כלל על הגוזל מחבירו לכן הוא משנה מפורשת כדעת הרמב"ם לפי גרסת הירושלמי וכבר כתב הגר"א באו"ח (סימן רל"ה) וז"ל בפרט שהרמב"ם תמיד נוטה אחר הירושלמי עכ"ל, לא) והנה בעירובין (דף ע"א) פריך מ"ט דב"ה דאמרו מבטלין רשות בשבת ומשני עולא (או לגרסת הגאון שם רבא) נעשה כמו שאמר כלך אצל יפות ופרש"י וז"ל כיון דביטל השתא גלי דעתו דמעיקרא בשריותא ניחא לו אלא ששכח ולא עירב ולא הוי לו אקנויה רשותא בשבת עכ"ל. הרי דמשמעות דברי רש"י דס"ל לעולא דביטול רשות הוי אקנויה רשותא ומ"מ מותר דאמרינן נעשה כאומר כלך אצל יפות והוי מקני רשותא מבע"י דל"ל לעולא איסתלק רשותא הוא א"כ אמאי צריך לסברת כלך אצל יפות לימא כמו דמסיק אביי דאפילו בשבת מותר באיסתלוקי רשות. אלא ע"כ דס"ל לעולא דמקני רשותא הוא ומ"מ גם בתרומה גם בעירובין מהני כלך אצל יפות אף במקני רשותא משום דמבע"י מתלי תלי כיון דהי' מצי לבטל מבע"י (ועיין לעיל אות ח') ואף לדעת:

תוכן העניינים

לבוש מרדכי בבא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה