לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין
בבא קמא · סימן ט
סוגיא דגובין מן העבדים ועבדי כמקרקע. ויבאר הרבה דיני כל המחובר לקרקע כמקרקע. ודיני ענבים העומדות לבצור:
דף יא ע"ב אמר עולא אמר רבי אלעזר הלכתא גובין מן העבדים כו' והקשו בתוס' ד"ה אנא איך פליג רב נחמן אעולא וס"ל עבדי כמטלטלי דמי הא קיי"ל לגבי אונאה ושבועה עבדי כמקרקעי דמי ותירץ בתוס' דהכא לגבי מילי דרבנן ס"ל לרב נחמן עבדי כמטלטלי וס"ל שעבודא לאו דאורייתא והנה לכאורה קשיא איך פסקינן עבדי כמטלטלי דמי לגבי חוב הרי ס"ל שעבודא דאורייתא וכן יקשה מאי אישתמיט עולא מיני' דרב נחמן הא עולא סובר דשעבודא דאורייתא:
ונראה לי דהנה הרמב"ם פסק ענבים העומדות לבצור לאו כבצורות דמיין ומשו"ה במסר לו עשר גפנים טעונות והלה אומר אינן אלא חמש פסק כחכמים דפטור משבועה והקשו דהרי הרמב"ם בעצמו פסק דעומד לבצור כבצורות דמיין לכמה מילי כמו לגבי קנין וכדומה ותירץ הש"ך בחו"מ (סימן צ"ה ס"ק ט') דדוקא לגבי שומרין ס"ל דלאו כבצורות דמיין אבל לכל מילי כבצורות דמיין וכן הוא מפורש בפירוש המשניות להרמב"ם. אלא דהקשו על הרמב"ם איך אמרינן בגיטין המקדיש עבדו אין מועלין בו רשב"ג אומר מועלין בשערו כו' והכא בשערו העומד לגזוז קמפלגי מר סבר כגזוז דמי ומר סבר לאו כגזוז דמי ואמרינן לימא הני תנאי כהני תנאי דתנן רבי מאיר אומר יש דברים שהן כקרקע ואינן כקרקע ואין חכמים מודים לו כיצד עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר אינן אלא חמש ר"מ מחייב וחכ"א כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואמר רבי יוסי בר חנינא ענבים העומדות לבצור איכא בינייהו כו' הרי דגמ' מדמה דין מעילה לשומרים ולהרמב"ם לא נאמר אלא לגבי שומרים דלאו כבצורות דמיין ולא לגבי דבר אחר:
והנה הש"ך בחו"מ סימן צ"ה ס"ק ז' הביא דהטור הקשה איך פסקינן ענבים העומדות לבצור כבצורות דמיין הרי ר"ח פסק כרבי אליעזר והקשה הש"ך הלא הר"ח פסק כרבי אליעזר לגבי תלוש ולבסוף חברו ומה ענין זה לענבים העומדות לבצור והנה בדברי הרמב"ם בענין תלוש ולבסוף חברו לכאורה קשה דהנה הרמב"ם פסק דמגבינן עישור נכסי אפילו מעמלי דבתי ופירש הרשב"ם בב"ב ס"ז משום דפסקינן להלכה כרבי אליעזר דכל המחובר לקרקע כקרקע וא"כ איך פסק הרמב"ם גבי דף של נחתומין שקבעו בכותל דטמא דלא כרבי אליעזר ושם בב"ב אמרינן דתלי זה בזה:
ונראה לי לתרץ דהנה התוס' בב"מ (דף צ"ט) פירשו דלאו לכל מילי אמרינן דענבים העומדות לבצור כבצורות דמיין שהרי לגבי שבת לאו כבצורות דמיין ונראה לי טעם הדבר דהנה אם באנו לדון אם הדבר קרקע או מטלטלין עלינו לראות אם הדבר מיטלטל או אינו מיטלטל ומשו"ה ענבים העומדות לבצור ס"ל דכבצורות דמיין משום דדבר המיטלטל הוא שהרי עתיד הוא לבוצרם ואף שכשיבוא לטלטלם יצטרך לקצור או לתלוש אטו משום זה לא יקרא דבר שעומד לטלטל הרי גם דבר כבד שיצטרך עגלה לנושאו ג"כ מקרי דבר המטלטל אף דלא מיטלטל בנקל כמו כן גבי ענבים העומדות לבצור מקרי נמי דבר המטלטל שהרי עתיד לבוצרם. וא"כ לגבי אונאה דאמרה התורה דקרקע אין לה אונאה אמרינן היינו דוקא דבר שאין עומד לטלטל אבל לא ענבים העומדות לבצור וכן לגבי שבועה דמודה במקצת ילפינן מכסף או כלים דבעינן דבר המטלטל וענבים העומדות לבצור נמי דבר המטלטל הוא אבל גבי שבת אין תלוי בדבר מיטלטל שהרי גם התולש מבעלי חיים מחויב אלא עיקר הדבר התולש דבר מן המחובר חייב ומשו"ה בענבים העומדות לבצור מחויב שהרי עכ"פ מחובר הוא וגבי מחובר לא שייך לומר כיון דעתיד ליתלש לאו כמחוברין נינהו דהרי עכ"פ עתה מחוברים נינהו: ולפי"ז לכאורה קשה הא דאמרינן בב"ב אמר רבי אלעזר מ"ט דרבי אליעזר דכתיב ויטבול אותו ביערות הדבש מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת אף דבש התולש ממנו בשבת חייב חטאת ולפי דברינו מנא ליה לרבי אליעזר למילף דכורת דבורים הרי היא כקרקע נהי דמחייב התולש בשבת משום דכמחובר דמיין וזה יליף מיערות הדבש אבל מנא לן שתהא נקנה בכסף ושטר ולשארי הדברים דילמא דבר המטלטל הוא. ונראה לי דהנה לעיל הקשינו איך פסק הרמב"ם דף של נחתומין שקבעו בכותל דטמא והרי הוא פסק גובין עישור נכסי אפילו מעמלי דבתי הרי דס"ל כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע אכן בפירוש כל המחובר לקרקע נוכל לומר שני ביאורים או משום דכל המחובר לקרקע הוא בעצמו קרקע כיון שהוא מחובר אינו דבר המיטלטל או משום דכל המחובר לו הרי הוא כמוהו כמו דאמרינן המחובר לטמא טמא לטהור טהור. והנה הא דאמרינן דאין קרקע מקבל טומאה הטעם משום דבעינן כלי מעשה והיכא דעשה כלי אז אין הכונה שאותו צד שמשתמש בו הוי כלי אלא כל הדבר נעשה כלי ובקרקע אם חפר חריץ אף במתכת אין הדבר כלי שהרי לא נוכל לומר שהקרקע נעשה כלי ומשו"ה קרקע אינו מקבל טומאה אבל היכא דהי' הדבר כלי מקודם שחברו ואח"כ חברו נהי דנעשה קרקע אבל שם כלי שהי' על הדבר לא בטל וגם עתה כלי הוא כדין כל הכלים יורדין לטומאה במחשבה ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה נמצא דהוא קרקע ואעפי"כ כלי הוא ומטמא וא"כ מדאמר רבי אליעזר דדף שקבעו בכותל אין מטמא ע"כ דאין הטעם משום דהדף נעשה קרקע דנהי דהוי קרקע עכ"פ כלי הוא כיון שמקודם הי' כלי ע"כ דסבר רבי אליעזר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע מטעם דכללא הוא כל המחובר לו הרי הוא כמוהו וכיון דנתחבר לקרקע חל עליו דיני הקרקע מעתה שפיר פסק הרמב"ם דמטמא דף שקבעו בכותל אף דפסק הרמב"ם דגובין עישור נכסי מעמלי דבתי היינו משום דמחובר לקרקע הוא בעצמו איננו דבר המיטלטל. אבל לא משום דסבירא לן כל המחובר לו כמוהו. ולא דמי למאי דאמרינן כל המחובר לטמא טמא ולטהור טהור התם בנעשה תשמיש להדבר. אבל אם אין הדבר תשמיש אז לא אמרינן כל המחובר ומשו"ה פסק הרמב"ם:
כרבנן דטמא. וכיון דרבי אלעזר פסק כל המחובר לו כמוהו משו"ה מיושב שפיר מאי שמביא רבי אליעזר ראי' מקרא דיערות דבש לכורת דבורים והקשינו דלמא מחובר הוי אבל לא קרקע אכן לפי הנ"ל מיושב דלרבי אליעזר כיון דחזינן דדבש בכורת הוי מחובר ממילא יש על זה כל דיני קרקע שהרי ס"ל כל המחובר לו כמוהו:
ועפי"ז מיושב שפיר מה שהקשה הטור אפסק העיטור דענבים העומדות לבצור כבצורות דמין מהא דפסק הר"ח כרבי אליעזר והקשה הש"ך הא ר"א לא קאמר אלא דתלש ולבסוף חברו הוי מחובר ומה ענין זה לענבים העומדות לבצור אכן לדברינו יתיישב שהרי אף אי נימא דעומדות לבצור עכ"פ מחובר בודאי הוי משו"ה פריך כיון דפסק הר"ח כר"א דכל המחובר לו הרי הוא כמוהו א"כ נהי דס"ל עומדות ליבצר הוי דבר המיטלטל עכ"פ מחובר לקרקע הוי א"כ יחול ע"ז דיני קרקע שהרי פסקינן כר"א דכל המחובר לו הרי הוא כמוהו. אבל הרמב"ם לטעמי' דהוא לא פסק כל המחובר לו הרי הוא כמוהו שהרי פסק דף שקבעו בכותל טמא ורק ס"ל מחובר לקרקע לאו דבר המטלטל הוא משו"ה פסק דענבים העומדות לבצור לגבי שאר מילי מלבד שומרין הוי מטלטלין שהרי דבר המטלטל הוא כיון שעתיד ליתלש:
ועתה נבוא ליישב מה שהקשו כיון דהרמב"ם ס"ל דחכמים דסברי ענבים העומדות לבצור לאו כבצורות דמיין לא אמרו אלא לגבי שומרים איך אמרינן בגיטין לימא הני תנאי דס"ל דאין מועלין בשערו העומד לגזוז כהני תנאי כחכמים דס"ל גבי שומרין לאו כבצורות דמיין הלא לא אמרו אלא לגבי שומרין ולא לגבי דבר אחר. אכן לפי דברינו למעלה יתיישב גם כאן דבאמת טעמא בעי אמאי לגבי שומרין ענבים העומדות ליבצר לאו כבצורות דמיין ולגבי שאר דברים כבצורות דמיין. ונראה לי דהנה בשבועות ילפינן דקרקע אינה נגזלת מקרא דוכחש בפקדון ואמרינן מה פקדון דבר המיטלטל כו'. ולכאורה קשה מנא לן דפקדון הוא דבר המטלטל נהי דחיוב השמירה ילפינן מכסף או כלים דהוא דוקא בדבר המטלטל אבל פקדון נוכל לומר דכל דבר מקרי פקדון וצריך לומר דע"ז לא בעינן לימודים דממילא ידעינן דפקדון לא שייך אלא בדבר שהוא מפקיד אצל חבירו ונכנס לרשותו אבל קרקע לא פקדון הוא ביד חבירו אלא דשכר או ביקש את חבירו לשמור הדבר אבל שם פקדון לא שייך אלא בדבר שהשמירה שלו הוא בדרך שמוסרו לרשותו וממילא בדבר ששייך ע"ז שם פקדון אז אף אם לא מסרו רק עשה משיכה כיון דמשיכה קניא גם זה מקרי הכנסה לרשותו דכן תקנו חכמים אבל עיקר שם פקדון לא תלי בדיני קניות רק בדבר שנוכל לומר ששייך בזה שם פקדון שמפקידו וזה כי יתן אל רעהו לשמור וגבי קרקע לא שייך כי יתן (ולימוד דכסף או כלים הוא לגבי מודה מקצת). מעתה כיון דהוכחנו דענבים העומדות לבצור אף דכבצורות דמיין לגבי זה דמקריא דבר המטלטל אבל עכ"פ מחובר הוי א"כ גבי שמירה דבעינן שיקרא פקדון ויהי' נתינה כיון דשכרו לשמור דבר המחובר לאו פקדון הוא דלא נוכל לומר שהפקיד דבר המחובר ברשותי' אלא שכר האדם לשמור הדבר משו"ה לגבי שומרין ענבים העומדות לבצור לאו כבצורות דמיין אבל לגבי שאר מילי דבר המטלטל הוא אף שהוא מחובר והנה לגבי מעילה הטעם שאין מעילה בקרקע הוא מטעם דילפינן חטא חטא מתרומה דאינה אלא בדבר התלוש מן הקרקע ותרומה הרי אין תלוי בקרקע אלא בעינן נמי שיהא תלוש לא מחובר א"כ במעילה הא דאין מעילה בקרקע אין הטעם משום קרקע אלא דלא יהי' מחובר משו"ה מביא לימא כתנאי דלרבנן דס"ל לגבי שומרין ענבים העומדות לבצור לאו כבצורות דמיין משום דהוא מחובר א"כ במעילה ג"כ אין מועלין כיון דמחוברין נינהו וילפינן חטא מתרומה דבעינן דוקא שיהי' תלוש: אולם לפי זה יקשה למה ליה להרמב"ם להביא הטעם דמועלין בשערו העומד לגזוז משום דכל כמה דקיימא אשבוחי משבחי כיון דהרמב"ם בעצמו פסק דעומדות לבצור מחוברות נינהו אף שהם דבר מטלטל א"כ במעילה דאינה אלא בתלוש אף אם שערו לא הי' משביח אעפ"כ אין מועלין. והנה במחלוקת רב נחמן ועולא אי עבדי כמקרקעי דמי אי לא שהקשה התוס' הא לכל מילי קיי"ל עבדי כמקרקעי דמי הנה לכאורה לא דמי דהנה באונאה ומודה במקצת אטו יש טעם מפני מה בקרקע אין אונאה ושבועה ושארי דברים ע"כ שגזה"כ הוא וא"כ עבדי כיון דהקשה התורה לקרקע א"כ גם בעבדים אין הדינים הללו אבל שעבוד שחל על קרקע הלא הטעם הוא דכיון דקרקע הוא דבר שאין בידו להבריחו משו"ה חל על קרקע שעבוד אבל מטלטלין כיון דביד הלוה להבריחם משו"ה לא חל השעבוד. נמצא דעבדי נהי דאמרה התורה דמקרקעי נינהו אבל הלא לא אמרה התורה שעבדים הם דבר שאין בידו להבריחם שהרי עבדים יכול להוליכם למקום אחר ולמוכרם כמו מטלטלין וא"כ לפי"ז אדרבה תקשה על מ"ד עבדי כמקרקעי דמי איך שייך לומר כמקרקעי אחרי דגבי שעבוד תלי אי בידו להבריח או לא:
ונראה דלפי מה שביארנו לעיל דיש שני דינים אי הדבר בעצמו קרקע או דחל על זה דיני קרקע ה"נ בעבדי היינו פלוגתייהו דהנה בקרקע לא חילקו ואף עציץ נקוב שבידו להבריח אעפ"כ כקרקע הוא לענין שעבוד (עיין בגיטין ל"ז) ועכצ"ל דאף דעיקר שעבוד חל על דבר שאין בידו להבריח אעפי"כ בקרקע לא פלוג. ובזה פליגי רב נחמן ורב ששת אי הא דאמרה התורה עבדי כמקרקע דמי דגלתה התורה דעבדי נמי היינו קרקע דכן אמרה התורה שעבד הוא מין קרקע או דאמרה התורה דעבד אף שמטלטלו הוא יש עליו דיני קרקע. והנה אם נימא שאמרה התורה דעבד הוא מין קרקע הרי בקרקע לא פלוג אף שבידו להבריחם מ"מ ג"כ חל השעבוד אבל אם נימא דעבד מטלטלי נינהו אלא שאמרה התורה שיש על עבד דיני קרקע א"כ היינו דוקא דיני קרקע אבל לא דיני דבר שאינו יכול להבריח משו"ה גבי שעבוד עבדי כמטלטלי דמי. והנה הא דביארנו דגבי מעילה תליא אם הוא תלוש או לא. אם הדבר היה מחובר לעבד יהא הדין כן אם עבד הוא קרקע ממש א"כ מחובר לעבד אין בו דין מעילה שהרי מחובר לקרקע הוא אבל אם נימא דעבד לאו קרקע הוא אלא דאמרה התורה שיש על עבד דיני קרקע נמצא דהשער מחובר הוא לדבר שיש עליו דינו קרקע אבל לא לקרקע א"כ הרי על השער צריך להיות דין מעילה שהרי תלוש הוא ורק על עבד אמרה התורה שיש עלין דיני קרקע אבל לא על שערו אם לא היכא דשערו אין עומד לגזוז או שגדל עדיין מהעבד דאז עבד ממש הוא ועבד הלא אמרה התורה שעליו יש דיני קרקע. לפי"ז מיושב שפיר מה שהוצרך הרמב"ם לטעמא דשערו כל כמה דקאי אשבוחי משבח אף שבגמ' הוי סבר דאליבא דרבנן דס"ל לגבי שומרים עומדות לבצור לאו כבצורות דמיין אף אם לא הי' משביח השער לא הי' בו מעילה. אכן לפי המבואר לעיל מיושב דבגמ' הוי סברי דעבדי מקרקעי נינהו דכן אמרה התורה דעבד הוא קרקע נמצא דלרבנן דס"ל דאף דעומד לבצור אעפ"כ מחובר הוא ומשו"ה בשומרין פטור. א"כ גם מעילה אין בשערו העומד לגזוז שהרי מחוברים לקרקע הם ומעילה לא הוי אלא בתלוש מן הקרקע. אבל הרמב"ם דפסק כר"נ דעבדי מטלטלי נינהו אלא דאמרה התורה שיש על עבד דיני קרקע נמצא דשערו העומד לגזוז הי' מועלין בהן שהרי לא מחוברין לקרקע נינהו ורק על עבד אמרה התורה דיש עליו דיני קרקע אבל לא בשערו משו"ה הוצרך הרמב"ם לטעמא דכל כמה דקאי אשבוחי משבח וא"כ עבד ממש נינהו ועבד הלא אמרה התורה שיש עליו דיני קרקע ומשו"ה אין מועלין בשערו: