לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין
בבא קמא · סימן א
סוגיא דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם. ודיני נגח שלשה מינים נעשה מועד לכל. ודיני שור האיצטדין:
ב"ק דף ב' מ"ש גבי אדם דכתיב כי יגח. ומ"ש גבי בהמה דכתיב כי יגוף אדם דאית ליה מזלא כתיב כי יגח בהמה דלית לה מזלא כתיב כי יגוף ומילתא אגב אורחא קמ"ל דמועד לאדם הוי מועד לבהמה ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם. וכתבו התוס' (לקמן דף ל"ז) ד"ה רב זביד אמר ואינו מועד תנן ז"ל הא סתמא הוי מועד לשאינו מינו. ואפילו מבהמה לאדם נמי שמעינן לי' לקמן בפרקין דסתמא הוי מועד. גבי הא דפריך וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד היכי משכחת לה. ומפרש רב זביד כגון שהרג ג' בהמות כו'. ומיהו שמא חזר בו רב זביד מההוא דלקמן כדפריך עלה התם שאם לא תאמר כן קשיא ליה ההוא דריש מכילתין דף ב' עכ"ל התוס'. אכן הרמב"ם כתב בפ"י מהלכות נזקי ממון הלכה ג' ז"ל והואיל וכל בהמה וחי' ועוף שהרגו את האדם נסקלין היאך ימצא מועד להרוג. עד שישלמו בעליו את הכופר כגון שהרג כו' או שהרג שלשה בהמות הרי זה מועד להריגה ובעלים משלמין הכופר עכ"ל הרמב"ם הרי דפסק הרמב"ם מועד לבהמה הוי מועד לאדם. וכבר הקשה עליו הלח"מ דלבריו יקשה קושית הגמ' מ"ש גבי אדם דכתיב כי יגח ומ"ש דגבי בהמה כתיב כי יגוף ע"כ אשמעינן קרא דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם:
והנה המ"מ הקשה עוד על דברי הרמב"ם אלו. איך פסק דמועד לבהמה הוי מועד לאדם הא הוא בעצמו פסק בפ"ו מהלכות נזקי ממון הלכה ח' דמועד לאדם אינו מועד לבהמה מכש"כ מועד לבהמה דאינו מועד לאדם. אמנם קושיא זו יש לישב בפשטות דהתם במועד לאדם לא הועד השור אלא למין אחד פסק הרמב"ם דמועד למין זה אין מועד למין אחר. והא דכתב הרמב"ם דאם הרג שלש בהמות הוי מועד לאדם ג"כ הכונה שהרג שלש מיני בהמות שור חמור וגמל דנעשה מועד לכל. ועי' בתוס' ד"ה ומילתא. אמנם המ"מ לשיטתו שכתב שם ז"ל ומתוך מ"ש לפנינו נראה שדעתו ז"ל שזה הכל אינו כולל אלא המינין שנגח ולא מין אחר שהרי הזכיר בדין הסירוגין אחד משלשת המינין וכן הזכיר אם לשלשת המינין הוא מועד עכ"ל המ"מ. וכמובן דוחק מאד לומר דמה שכתב הכל כונתו רק שהועד לשלשת המינין וכן קשיא לפ"ז מה שכתב הרמב"ם שם בהלכה י' ז"ל ראה שור היום ונגחו. ולמחר ראה חמור ולא נגחו. ובשלישי ראה סוס ונגחו וברביעי ראה גמל ולא נגחו. ובחמישי ראה פרד ונגחו. ובששי ראה ערוד ולא נגחו נעשה מועד לסירוגין לכל. ואם נגח ביום שהוא מועד לו אחד משלשת המינין שנגח בסירוגין הרי זה מועד עכ"ל. והנה אם נימא דכונת הרמב"ם שאינו מועד אלא דוקא כמו שנגח א"כ גם הסירוגין הוא דוקא כמו שהי' אז א"כ איך כתב אם נגח אחד משלשת המינין שנגח בסירוגין. הי' לו לבאר דדוקא אם באמצע ראה אותן המינין שראה אז ולא נגח. כיון שאין מחזקין מאלו השלשה מינין למין אחר. א"כ גם הסירוגין יהיו דוקא כסדר היינו אותן המינין שראה אז ולא נגח. לכן נראה לפענ"ד דהפירוש הוא בדברי הרמב"ם דהנה התוס' שם בדף ל"ז ד"ה אם כתבו ז"ל נראה דג' פעמים בט"ו בחודש לכו"ע הוי מועד כו' והיכא דאין שם היום גורם ולא שם מנין החודש כגון אם ראתה היום ולסוף עשרים לראיתה זו ראתה. וחזרה וראתה לסוף עשרים לכ"ע אין הראשונות מן המנין דהא סוף עשרים גרים. וכן משמע בנדה בפרק האשה דף ס"ג דתנן היתה למודה לראות ליום ט"ו ושנתה ליום עשרים זה וזה אסורים שנתה ג"פ ליום כ' הותר יום ט"ו ונאסר יום כ' כו' אלמא בעי ג"פ ליום כ' ואין הראשונים של ט"ו יום מן המנין כו'. ולפ"ז אם נגח יום א' ויום ב' לא נגח. יום ג' נגח ויום ד' לא נגח. יום ה' נגח ויום ו' ולא נגח. אין נעשה מועד לכו"ע עד שישלש בדילוג ואין הראשונים מן המנין ותימא דגבי ראה שור ונגח וראה שור ואל נגח הוי הראשון מן המנין וצריך לחלק בין סירוגין של ימים לסירוגין של שוורים עכ"ל התוס'. ובאמת לכאורה סירוגין של ימים ושוורים חדא נינהו ולענ"ד נראה דגם בסירוגין של ימים יהי' ג"כ הדין דאם נגח ואחר כך נגח ביום עשרים ואחר כך נגח עוד הפעם ביום עשרים הוי הראשון מן המנין. ולא דמי להא דגבי וסת בעי דוקא שינתה ג"פ ליום עשרים. דהנה גבי שור כשמיעדין אותו ע"י שנגח ג' פעמים הכונה שמחזקין אותו לשור נגחן שכיון שראינו שנגח שלשה פעמים הוחזק שהוא נוגח שכללא הוא שלשה פעמים הוי חזקה אלא דלא נוכל להחזיקו לנגחן גמור שיגח בכל עת שרואה שור. זה אי אפשר לומר שהרי בינתים היינו בין נגיחה ראשונה לשני' ובין נגיחה שני' לשלשית עבר תשעה עשר יום בכל פעם שלא נגח. וא"כ ע"כ מגרעינן מחזקת השלשה פעמים ואמרינן דשור זה כשנגח פעם אחד איננו נוגח אח"כ תשעה עשר יום דנח רוגזי' עד תשעה עשר יום. אבל יותר מתשעה עשר יום אין לנו ראי' במה לגרע חזקת השלשה פעמים. וא"כ מחזקין על זה שאין לנו ראי' לגרע מחזקין אותו לשור נגחן. ששור נגחן כל זמן שהוא רואה הוא נוגח דע"י שלשה פעמים הוחזק לנגחן ונגחן חזקתו שנוגח כל שרואה. אלא דע"כ מגרעינן חזקת השלשה פעמים ע"י זה שקודם שנעשה מועד כבר היה הוכחה שכשנוגח פעם אחד נח אח"כ רוגזי' ואיננו נוגח אח"כ תשעה עשר יום. וכן הא דנעשה מועד לסירוגין אין הכונה שמחזקין השור שבפעם השני שראה הוא נוגח ונעשה מועד ליגח בפעם השני לראיתו שא"כ איך אמרינן ראה שור נגח שור לא נגח שור נגח שור לא נגח שור נגח שור לא נגח אם יימא דנעשה מועד שנוגח בפעם השני לראיתו. א"כ אדרבה הוה בעי למימר ראה שור לא נגח שור נגח וכו' היינו דתחלת הראי' לא נגח ובפעם שני נגח ע"כ דאדרבה הכונה להיפך. דהוחזק השור לנגחן אלא דזה ע"כ מגרעינן כח העדאתי' ששור זה ע"כ כשנוגח פעם אחד נח רוגזי' ואיננו נוגח בפעם השני. וא"כ שפיר אמר ראה שור נגח כו' שהרי כן הוא העדאתי' היינו שנוגח ואח"כ איננו נוגח. אבל באשה הא לא נוכל לומר דע"י שלשה פעמים שראתה הוחזקה לרואית אלא כיון שהפסיקה בין ראי' ראשונה לשני' וכן בין שני' לשלשית תשעה עשר יום אמרינן דאשה זו כשראתה מפסקת אח"כ תשעה עשר יום. זה אי אפשר כלל לומר באשה. דאטו מספקא לן אם אשה רואית היא וגם אטו אשה הרואה דם הוחזקה לראות בכל פעם שנימא ע"י ג' פעמים הוחזקה שתראה הלא אשה הרואה אעפ"כ איננה רואה דם אלא בוסת או לזמנים אבל לא בכל פעם וא"כ אף אם נימא הוחזקה לראות ג"כ אין לנו ראי' שתראה הגם באלו התשעה עשר יום בודאי ג"כ ראתה שאילו באשה כשנפתח מקורה מפסקת תיכף הא אין דרך כל הנשים כן. וא"כ איך נאמר כשרואה יום אחד מפסקת אח"כ תשעה עשר יום בודאי דבאשה ע"י השלשה פעמים רצונו לקבוע וסת היינו לומר שהיא רואה לסוף עשרים יום ראי' ראשונה. וזה אי אפשר לומר שהרי לסוף עשרים יום הא לא ראתה אלא שני פעמים דראי' ראשונה הא לא היה לסוף עשרים יום. ומשו"ה בעי דוקא שנתה ג' פעמים ליום עשרים ואין ראי' ראשונה מן המנין. אבל בשור ע"י השלשה פעמים הוחזק לשור נגח ושור נגח חזקתו שנוגח בכל פעם אלא דזה ע"כ מגרעינן מחזקת השלשה פעמים. דע"כ כשנגח פעם אחד חוזר בו אח"כ תשעה עשר יום ואיננו נוגח שהרי עוד קודם שנגח שלשה פעמים ראינו שאח"כ לא נגח בין ראי' לראי' תשעה עשר יום. אבל על יום העשרים דאין לנו במה לגרע כחו מוקמינן אחזקת השלשה פעמים שנגח נמצא דאין הכונה שמחזקין: אותו לנוגח ביום עשרים. דע"ז הא לא הי' השלשה פעמים היינו שלא נגח שלשה פעמים ביום עשרים. אלא דביום עשרים מחזקין אותו לנוגח אחרי שנגח שלשה פעמים הוחזק לנוגח. ועל יום העשרים דאין לנו במה לגרע חזקת השלשה פעמים מוקמינן אחזקתו שכיון ששור נגח הוא מסתמא יגח. אבל באשה בעי להחזיק וסת שרואה ליום העשרים. וזה אי אפשר שהרי לא ראתה שלשה פעמים ביום עשרים והא דאמרינן דבשור מחזקין אותו לנוגח רק שאמרינן שכשנגח פעם אחד חוזר בו אח"כ תשעה עשר יום היינו דוקא היכא שהימים שבינתים נוכל לצרפם כמו גבי עשרים יום. וכן גבי ראה שור נגח שור לא נגח. שנוכל ג"כ לומר שהוא מועד ליגח. רק שכשנגח פעם אחד חוזר בו אח"כ על שור אחד דנח רוגזי'. אבל היכא דאי אפשר לצרף הימים או הפעמים שבינתים שם לא נעשה כלל מועד. שהרי ע"כ ימים שבינתים הי' סתירה לחזקת נגיחתו שהרי ראינו שקודם שהוחזק לנגחן ראה ולא נגח ולא נוכל לעשות מהם כלל. וכמו שאמרינן שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים ועיין ברש"י ריש פרק שור שנגח דו"ה. וא"כ היכא שנגח ט"ו בחודש זה וט"ז בחודש זה וי"ז בחודש זה דאי אפשר לצרף ימים שבינתים לעשות מהן כלל. וא"כ אין בידינו לעשות ולהחזיק השור לנגחן. וע"כ נצטרך לעשות לו ג"כ וסת היינו לא שנאמר שהוחזק לנגחן שנוגח בכל עת שרואה אלא לומר שנוגח בכל חדש ביום מאוחר מאותו יום שנגח בחודש ההוא. ולעשות וסת הוי הדין בשור כמו באשה. משו"ה שפיר תלו בפלוגתא דרב ושמואל גבי אשה אי בעי דוקא שתשלש בדילוג או לא. דהיכא שאי אפשר לצרף ימים שבינתים לא נוכל להחזיק השור לנגחן רק לקבוע זמן לנגיחתו. א"כ הוי כמו באשה דשם בכל גווני בעינן לקבוע זמן לראיתה. אבל היכא דנוכל לצרף ימים שבינתים לא דמי אשה לשור. דבשור מחזיקין אותו לנוגח. ובאשה אין מועיל שמחזיקין אותה לרואה דם. ובעי בכל גווני לקבוע זמן לראיתה, נמצא לפי מה שביארנו דמה שלא נגח בינתים הוי כעין חזרה ושלשה פעמים הוי חזקה. וכל דע"כ צריך לגרע כח העדאת השלשה מגרעינן. אבל מה שאין לנו ראי' ברורה לגרע אין מוציאין מחזקת השלשה פעמים. יש לבאר דברי הרמב"ם שכתב ראה שור היום ונגחו ולמחר ראה ולא נגחו ובשלישי ראה סוס ונגחו וברביעי ראה גמל ולא נגחו ובחמישי ראה פרד ונגחו ובששי ראה ערוד ולא נגחו נעשה מועד לסירוגין לכל ואם נגח ביום שהוא מועד לו אחד משלשת המינין שנגח בסירוגין הרי זה מועד כלומר דכיון דראינו שנגח שלש פעמים מחזקינן לו דנגחן הוא ונגחן כל שרואה נוגח אלא ע"כ לא נוכל לעשותו נגחן גמור. שהרי באמצע לא נגח ג"כ משו"ה צריכין לגרע חזקת השלשה פעמים ולומר דשור זה כשנגח מין אחד חוזר בו אח"כ ואיננו נוגח פעם השני. ומשו"ה נעשה מועד לסירוגין לכל היינו לכל המינין אבל מה שברור לן דכשנגח מין אחד חוזר בו ואיננו נוגח אח"כ דנח רוגזי' לגבי אלו השלשת מינין אין לנו הוכחה לגבם שחוזר בו דדילמא אלו השלשת מינין נוגח בכל פעם שרואה. וא"כ אין לנו הוכחה שגם לאלו השלשת מינין הוגרע כח העדאתו דדילמא להם הוי מועד גמור. ונימא דאותם נוגח ולא מין אחר. בשלמא לגבי שאר מינין שאותם לא נגח אלא דמחזקינן שהוא מועד גם לשאר המינין מדנגח שלשת מינין א"כ ע"כ איננו נוגח בפעם השני שהרי שלשת מינין לא נגח. אבל לגבי השלשת מינין שנגח דילמא מה שלא נגח אח"כ את החמור והגמל והערוד היינו משום דאותן המינין איננו נוגח אבל לגבי השור והסוס והפרד נוגח כל שרואה אלא דנוכל לומר ג"כ דילמא גרם היום ולא המין. וא"כ הוי ספק על תחלת העדאה דילמא הסירוגין שלו בימים, משו"ה אם נגח ביום שהוא מועד אחד משלשת המינין שנגח בסירוגין. היינו אחד מאלו השלשת מינין שור סוס ופרד. נעשה מועד להם אף שבינתים לא ראה שום דבר והי' נגיחה אחר נגיחה נמצא דלכל המינין הוא מועד בסירוגין היינו על פעם השני איננו מועד. אבל לאלו השלשת מינין ביום העדאתו הוא מועד גם על פעם השני. נמצא דגם הרמב"ם ס"ל דהיכא דנגח שלש מיני בהמות נעשה מועד לכל המינין. א"כ מסולקת קושית המ"מ שהקשה איך כתב הרמב"ם דאם נגח שלש בהמות נעשה מועד לאדם הא איהו פסק מועד לאדם לא הוי מועד לבהמה מכש"כ מועד לבהמה דלא הוי מועד לאדם. ולפי שביארנו דהרמב"ם ג"כ ס"ל דאם נגח שלשה מינין נעשה מועד לכל המינין א"כ הא דמועד לאדם לא הוי מועד לבהמה היינו מפני שהוא מין אחד. אבל בשלש מיני בהמות נעשה מועד גם לאדם. ובאמת יש לחלק בפשטות מה שכתב הרמב"ם שבנגח שלש בהמות הוי מועד גם לאדם. וגבי ראה שור ונגח חמור ולא נגח כו' כתב אם נגח כו' אחד משלשת המינין דלכאורה משמע דס"ל דאינו מועד אלא לשלשת המינין דהתם הא כמו שיש שלש מינין שנגח כן יש שלש מינין שלא נגח וא"כ הוי חזקה לגבי חזקה היינו שלשה פעמים נגד שלשה פעמים. ומשו"ה בכולי מיני אין מחזקין אותו למועד אך מדכתב הרמב"ם גם בדין זה לישנא דנעשה מועד לסירוגין לכל נראה כמו שביארתי שנעשה מועד לסירוגין לכל המינים]: אמנם ישאר עוד קושיות הלח"מ איך פסק הרמב"ם דאם נגח שלש בהמות הוא מועד גם לאדם הא אמרינן בגמ' דכיון דגבי בהמה כתיב כי יגוף וגבי אדם כתיב כי יגח ע"כ אשמעינן קרא דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם. ורב זביד דאמר דמועד לשלשה בהמות הוי מועד לאדם ע"כ חזר בו. ונראה לתרץ דהנה הרמב"ם כתב בפ"י מהלכות נזקי ממון הלכה ה' ז"ל שוורים שמשחקין בהן ומלמדין אותן ליגח זה את זה אינם מועדים זה לזה ואפילו המיתו את האדם אינם חייבים מיתה שנאמר כי יגח ולא שיגיחוהו וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל ולמה לא להוי כשור שהוא מועד לשופרות עכ"ל הראב"ד ועיין שם. והנה סבירא ליה לראב"ד דאם נגח ג' פעמים נעשה מועד לשלם נזק שלם. וכן גבי משסה כלבו של חבירו כתב שאם הוא מועד משלם נזק שלם אף שמה שהוא נושך הוא ע"י שיסוי. ומה דכתיב כי יגח ולא שיגיחוהו היינו דחיוב מיתה אינו מחויב אבל לגבי נזקין אם למדו את השור ליגח בפעם הראשון משלם חצי נזק ובפעם הרביעי משלם נזק שלם. ונראה לי דטעמא דהרמב"ם פשוט דהתורה אמרה ששור נגח משלם נזק שלם היינו דוקא שהשור נעשה נגח שהוא נוגח מכחו. אבל לא היכא שאין השור נוגח מכחו. אלא ע"י שהגיחוהו. שאז אין השור נוגח ע"י כח עצמו. אלא ע"י מה שלמדוהו ליגח. וכמו דאמרינן שאינו מחויב מיתה בשור האיצטדין אף שעתה הוא בעצמו נוגח משום דכתיב קרא כי יגח ולא שיגיחוהו אף דעל הנגיחה הזאת לא הגיחוהו שהרי עתה נוגח הוא מעצמו. ע"כ כיון דלמדוהו ליגח גם עתה איננו נוגח מעצמו דאדם כשמרגיל שור ליגח הוי כמו מושכו וכופהו לזה כל הפעמים שהרי אין לו דעת וכמו דאמרינן גבי משיכה שאם קורא לה ובאה הוי כמו שמושך אותה האדם דכיון דאין לה דעת וטבעה למשוך אחר הקריאה הוי כמשיכה (ובאמת קשיא לי על דברי הנתיבות בחו"מ סימן קפ"ח שכתב דמשיכה או הגבהה ע"י פועל עכו"ם מהני שהרי גם גורם מהני באלו הקנינים מדאמרינן קורא לה והיא באה. ולענ"ד נראה בפשוט דהתם לאו גורם הוא דכיון דטבע הבהמה לילך אחר הקריאה ולהגביה את עצמם ע"י טריפה על הקן הוי כמושכה דמה י מושך באפסר או ע"י קריאה כיון דכלא דעת רק בטבע נמשכת אחר הקריאה דמשו"ה אמרינן דבעבד אין מועיל קורא לו והוא בא משום דאדעתא דנפשי' קא עביד. פירוש וא"כ מה שהולך איננו מחמת שנמשך אחר הקריאה רק שבדעתו הולך הוי רק גורם וגורם למשיכה לא מהני. אלא דאיכא לומר טעמא אחרינא שיועיל פועל משום דקנוי להבעה"ב קנינים של פועל. וזהו הפירוש דיד פועל כיד בעה"ב היינו קניניו קנוים לו). א"כ לא יוכל להיות שור האיצטדין שור נגח היינו שהוא יהי' בעצמו נגחן. דכל שנוגח הוא דטבע שהרגילוהו לזה כופהו לזה ולא דמי למועד לשופרות דהתם הוא בעצמו נעשה מועד כששומע השופרות:
אולם לכאורה קשה איך אמרינן דעכ"פ חצי נזק משלם בשור האיצטדין ובכלב שהשיסוהו אמאי לא נימא כי יגוף ולא:
שיגיפוהו כיון דלדברינו כל פעם שנוגח הוא מחמת זה שהרגילוהו. ע"כ דאנחנו מעצמנו לא נוכל לדרוש כי יגוף ולא שיגיפוהו. דכי יגח משמע בכונה ובמתכוון מעצמו ומחמת רצונו והיכא שהגיחוהו אין הנגיחה מכונתו ורצונו. אבל כי יגוף אין הכונה שנגף במתכוון דכי יגוף קאי רק על מעשה הנגיפה לא על רצונו ומעשה הנגיפה אף שהרגילוהו לזה אעפ"כ המעשה עושה השור משו"ה משלם השור חצי נזק ורק מועד לא יוכל להעשות דלגבי מועד בעי שור נגח היינו שנוגח מרצונו וכונתו. והנה לפי"ז יקשה מאי קאמר בגמ' מ"ש גבי אדם דכתיב כי יגח ומ"ש גבי בהמה דכתיב כי יגוף הא ע"כ כתב קרא כי יגוף גבי בהמה לחייב חצי נזק אף אם הגיחוהו דאילו הוי כתב קרא כי יגח גבי בהמה הוי פטרינן שור האיצטדין אפילו מחצי נזק דהוי דרשינן כי יגח ולא שיגיחוהו וגבי אדם ע"כ כתב קרא כי יגח לפטור שור האיצטדין ממיתה ואלו הי' כתב גבי אדם כי יגוף היינו מחייבין גם שור האיצטדין שהרי ע"כ מכי יגוף לא נוכל למעט היכא שהגיפוהו. ויש לומר דהא דאמרינן כי יגח ולא שיגיחוהו אין הכונה שהכתוב בא למעט היכא שהגיחוהו שהוא פטור דמנא לן דקרא בא למעט דלמא קרא לגופו אצטריך לאשמעינן דיני נוגח שנוגח מעצמו. דאילו הי' כתוב קרא כי יגוף הוי אמינא דבנגח אף בפעם הראשון ישלם כפר או דלא בעינא כ"ג או דלא בעינן והועד בבעליו. ואדרבה הוי דיקינן מדלא כתוב כי יגח ע"כ דבנגיחה יש דינים אחרים. ע"כ דזה אין ראי' מדכתב נגיחה בא למעט היכא שהגיפוהו. אלא הכונה כך כי יגח כתוב בקרא אבל הגיחוהו לא כתוב בקרא וממילא לא נוכל למילף הגיחוהו היכא דנגח מעצמו דכיון דחיוב מיתה להשור דכתוב בקרא מיירי היכא שנגח מעצמו מנא לן לחייב היכא שנגח ע"י שהרגילוהו. ולפי"ז שפיר פריך בגמ' מ"ש גבי בהמה דכתיב כי יגוף דגבי נזקין אם הי' כתוב כי יגח היינו מחייבין שור האיצטדין על נזקין דמה שנוגח ע"י כח האדם לא גרע הכח של האדם מכח אחר מעורב בו דחייב וכמו דאמרינן דילפינן צד השוה מבור ואש. ה"נ היכא שהשור נגח ע"י כח האדם אף אם לא הי' כתוב בקרא דבקרא הי' כתוב גם גבי בהמה כי יגח כיון דכי יגח לא הוי מיעוט רק גבי מיתת השור דמחייבין את השור על זה שנגח בכונה ואם נגח שלא בכונה פטור. א"כ יש סברא טובה לחלק דהיכא דנגח ע"י שהגיחוהו שהוא כמעושה אמאי נחייבו מיתה הא הוי כשלא בכונה אבל גבי נזקין כיון דחייב רחמנא אף בכח אחר מעורב בו א"כ אפילו הי' כתוב בקרא כי יגח הוי ילפינן היכא דהגיחוהו מקרן ואש. ועיין בדברינו לקמן גבי סוגיא דצרורות דאף דילפינן מאש אעפ"כ מחייבין על טמון ודו"ק:
אלא דיש עדנה להשיב ע"ז שתירצנו דמשו"ה פריך מ"ש גבי בהמה דכתיב כי יגוף ולא קשה מאי שהקשינו הא ע"כ כתב קרא כי יגוף דאלו הי' כתב כי יגח היינו פוטרין שור האיצטדין מחצי נזק דהוי אמינא כי יגח ולא שיגיחוהו ותירצנו כיון דלא הוי מיעוט אף אם הי' כתוב בקרא כי יגח הוי ילפינן דמחויב בנגח ע"י שהגיחוהו מכח אחר מעורב בו. הנה לקמן אמרינן אמר רבא וכולהו כי שדית בור בינייהו אתיא כולהו לבד מקרן משום דאיכא למפרך מה להנך שכן מועדין מתחלתן. ועיין שם בתוס' דאין הכונה לפטור תם משום שאינו מועד עדנה דא"כ הרי זה הוא שמסיק אח"כ אלא למאי הלכתא כתבינהו להלכותיהן קרן לחלק בין תמה למועדת. ע"כ דהכי פירושו מה להנך שכן מועדין מתחלתן. וא"כ משו"ה מחייבי אבל קרן כיון דמתחלתו אין מועד א"כ נוכל לומר דאף היכא שנעשה שע"י סיבה הועד לדבר זה ג"כ לא יתחייב דכיון דקרן בעצם הוי דבר שאינו מצוי נוכל לומר דעל דבר שאינו מצוי ואין דרכן להזיק אף שעתה שהועד דרכו להזיק כיון דעיקר הדבר הוי דבר שאין דרכו להזיק לא נוכל לילף מינייהו. וא"כ איך אמרינן דאילו הי' כתוב בקרא כי יגח הוי ילפינן היכא שהגיחוהו דמחויב מטעם כח אחר מעורב בו מנא לן זה דילמא בקרן דאין מועדין מתחלתן ואין דרכן להזיק אף שע"י סיבה נעשה דרכו. לא חייב רחמנא על כח אחר מעורב דדוקא בדברים שמועדין מתחלתן חייב רחמנא על כח אחר מעורב בו וא"כ אלו כתב קרא כי יגח לא היינו מחייבין שור האיצטדין חצי נזק דלא הינו יכולין למילף מבינייהו וע"כ כתב בקרא כי יגוף לחייב שור האיצטדין חצי נזק ומאי פריך מ"ש גבי בהמה דכתיב כי יגוף אכן לפי שאמר שם דלמ"ד קרן עדיפא שכן כונתו להזיק. וא"כ אף קרן אתיא מבינייהו שפיר פריך דא"כ אפילו הי' כתוב גבי בהמה כי יגח הוי ילפינן היכא שהגיחוהו מבינייהו דלא גרע מכח אחר מעורב בו ומכש"כ היכא דכונתו להזיק היינו בקרן דמחויב כח אחר מעורב בו שהרי אדרבא קרן עדיפא. ולפי"ז יתישב שפיר מאי דרב זביד קאמר שאם נגח שלש בהמות הוי מועד גם לאדם והקשה תוס' דהא קשיא עליו הא דמ"ש גבי בהמה כתיב כי יגוף ומ"ש גבי אדם כתיב כי יגח ע"כ אשמעינן קרא דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם וכתבו התוס' דשמא חזר בו רב זביד. אכן לפי הנ"ל לא נצטרך לכל זה. דהנה רב זביד יסבור דקרן לא אתיא מבינייהו. דמה להנך שכן מועדין מתחלתן. וא"כ אלו הי' כתוב בקרא כי יגח היינו פוטרין שור האיצטדין מחצי נזק דהוי אמינא דוקא היכא שנגח מעצמו חייבו התורה ולא היכא שהגיחוה דגבי קרן דאין מועדין מתחלתן לא חייב רחמנא בכח אחר מעורב בו. וא"כ ע"כ כתיב בקרא כי יגוף לחייב שור האיצטדין חצי נזק. ואין לנו ראי' למילף דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם. משו"ה פסק דמועד לבהמה הוי מועד לאדם. אבל סוגיא זו אזלא אליבא דרב פפא שהרי רב פפא הוא שאמר יש מהן כיוצא בהן כו'. והתוס' פירשו בשם ר"ת דהא דאמרינן ולמ"ד אדרבה קרן עדיפא שכן כונתו להזיק היינו רב פפא ס"ל הכי דס"ל פלגא נזקא ממונא שדרכו להזיק ולא קיימי בחזקת שימור. וא"כ אליבא דרב פפא אלו הי' כתוב בקרא כי יגח הוי מחייבין שור האיצטדין אף שהגיחוהו הא לא גרע מכח אחר מעורב בו ולדידי' הא ילפינן קרן מבינייהו משו"ה אליבא דרב פפא שפיר פריך מ"ש גבי בהמה דכתיב כי יגוף ומ"ש גבי אדם דכתיב כי יגח. וע"כ לדידי' אשמעינן קרא דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם. נמצא דמיושב שפיר מה שלא פסק הרמב"ם כסוגיא זו רק כרב זביד דמועד לבהמה הוי מועד לאדם שהרי גם הוא פסק פלגא נזקא קנסא. וא"כ לדידי' קרן לא יליף מבינייהו. וא"כ ע"כ כתיב בקרא כי יגוף ולא כי יגח לחייב שור האיצטדין חצי נזק דמבינייהו לא הוי יליף דמה להנך שכן מועדין מתחלתן משו"ה פסק דאם נגח שלש בהמות הוי מועד גם לאדם היינו בנגח שלשה מיני בהמות: