לבוש מרדכי בבא מציעא· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן לא
יבאר דבשכיר הוי שתי תקנות תקנה ראשונה היתה שנשבע בעה"ב, ואח"כ תקנו שישבע שכיר ויטול. ויש מחלוקת, אם כשתקנו שכיר בזמנו נוטל אם עקרו עתה התקנה הראשונה או דשני' היתה הוספה על הראשונה. ויבאר דבשכירות קרקע יש ג"כ התקנה הראשונה דישבע הנתבע בנק"ח ויחקור בדברי המרדכי היכא דהתובע טוען שמא אם אמרינן ג"כ חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו. ויבאר שיש שני סברות במגו או מטעם דהוי בירור שאם הי' רוצה לשקר הי' טוען הטענה השני' או מטעם כיון שהי' לו אופן להיות לו נאמנות לא אבד נאמנותו בטוענו הטענה האחרת ויבאר דמנו דהעזה אינינה בגדר בירור רק מדין נאמנות משו"ה לאפטורי משבועה לא אמרינן מנו דהעזה וכיון שיכול לברר צריך לברר:
דף קי"ב שכיר בזמנו נשבע ונוטל שכיר אמאי תקינו לי' רבנן למשתבע ושקיל אמר רב יהודה אמר שמואל הלכות גדולות שנו כאן הני הלכתי הני תקנות נינהו אלא אמר רב יהודה אמר שמואל תקנות קבועות שנו כאן שבועה דבעה"ב היא ועקרוה רבנן מבעה"ב ושדיוה אשכיר כו' אלא בעה"ב טרוד בפועליו ע"כ והנה בשבועות דף מ"ה איתא אמר רב נחמן אמר שמואל לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך כו' אמר רב מנשיא בר זביד אמר רב לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך אמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתא אמר לי רבא מאי מעליותא א"כ שבועת השומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה מתוך שיכול לומר לו לא היו דברים יכול לומר נאנסו דאפקיד לי' בעדים מתוך שיכול לומר החזרתי יכול לומר לו נאנסו דאפקיד לי' בשטרא, ע"כ אכן כל הפוסקים פסקו דלא כגמ' זו, היינו דחיוב השומרים בשבועת נאנסו אף דלא אפקיד בעדים, וע"כ דמחלקי בין ממון דאמרינן מגו אף דהעזה, כמו בעזי דאכלי חושלי אף דהוי מגו דהעזה אעפי"כ נאמן אבל בשומרין לענין שבועה אית לן דמגו דהעזה לאפטורי משבועה לא אמרינן, וא"כ פליאה מאי הקשה רבא א"כ שבועת השומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה, ואין לומר דרבא סבירא לי' דאף בשבועה אמרינן מגו דהעזה א"כ מאי פריך לרמי בר חמא, אטו רבא לא ידע, דיש מגו בעולם, ואין לתרץ דרבא סבירא לי' דאף בממון לא אמרינן מגו דהעזה, והכא הוי מגו דהעזה כמו שפירשו בתוס' שס ד"ה מתוך, ז"ל התוס' דנוח לו לומר טפי נתתי לך שכרך שלא יחשדוהו השכיר כמשקר במזיד לפי שהוא טרוד בפועליו, והשתא ניחא דפריך אדשמואל טפי ולא פריך אמאי דאמרינן מגו בכל התורה, עכ"ד התוס', דא"כ לרבא קשה מעזי דאכלי חושלי דאמרינן מגו, אף דהוי מגו דהעזה, והרי חזינן דבדף קט"ז פריך ואביי לית לה האי סברא מ"ש מעזי דאכלי חושלי כו' הרי דמהאי מעשה דאבוה דשמואל דפסק יכול לטעון עד כדי דמיהן פריך לאביי, משמע דאין סברא דאביי יפלוג על אבוה דשמואל, וגם משמע שהי' ידוע פסק דאבוה דשמואל לכולם, והנה הר"ן כתב בשבועות בשם הר' ר' יהוסף הלוי ז"ל דאין ודאי דרבא אית לי' מגו אלא דסבירא לי' דלא אמרינן מגו אלא לאפטורי מממון אבל לא לאפטורי משבועתא ומשו"ה פריך ואמר מאי מעליותא דנהי משום מגו אית לן למימר שלא ישבע שכיר ויטול מ"מ ישבע בעה"ב, ע"כ ולכאורה קשה מנא לן דלא ישבע, רב ושמואל אמרי רק, דאז אין שכיר נשבע ונוטל אבל אין הכי נמי שבעה"ב צריך לשבע ומאי פריך רבא:
והנראה לי דהנה בגמ' ב"מ איתא (דף ק"ב) בעי מיני' מר' ינאי שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי על מי להביא ראי' אימת אי בתוך זמנו תנינא אי לאחר זמנו תנינא דתנן מת האב בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראי' שנפדה לאחר שלשים יום בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה לא צריכא ביומא דמשלם זמני' מי עביד אינש דפרע ביומא דמשלם זמני' או לא אמר ר' יוחנן תניתוהו שכיר בזמנו נשבע ונוטל שכיר הוא דרמי רבנן שבועה עלי' משום דטרוד בפועליו אבל הכא שוכר מהימן בשבועה וכתב רש"י ד"ה אבל בעלמא אפילו ביום דמשלם זמנו נאמן לומר פרעתיך כבר ובשבועת היסת שהטילו חכמים על מי שאינו מודה מקצת עכ"ד רש"י, והוא תמוה לפי מאי דקי"ל דשבועת היסת נתקנה רק בימי רב נחמן, א"כ בימי ר' יוחנן לא נתקנה עדנה שבועת היסת ואיך אמר ר' יוחנן שישבע שבועת היסת:
אכן נראה לי דהא דאמר הכא תקנות קבועות שנו כאן שבועה גבי בעה"ב ועקרוה מבעה"ב חזינן דשתי תקנות הן מעיקרא תקנו רבנן, בשכירות פועל, כיון דחזינן דאתמר רחמנא בשכירות פועל דעובר על בל תלין, החמירו רבנן ג"כ בזה שאם הבעה"ב כופר הכל, ישבע שבועת המשנה בנקיטת חפץ ואף דכל כופר הכל פטור לגמרי מדין המשנה אבל היכא דהחמירה תורה וחייבו לשלם בזמן ועובר בל תלין, חייבו רבנן שבועת המשנה, שהיא שבועה בנק"ח, ואח"כ כיון שראו שבעה"ב טרוד בפועליו עקרו רבנן השבועה מבעה"ב ושדיוה על השכיר, וכן כתב הרב ר' יהוסף הלוי שהובא בר"ן הנ"ל דפריך ישבע בעה"ב ולא ישלם שהרי שבועה של תקנה מוטלת עליו וכדאמר לעיל עקרוה רבנן שבועה מבעה"ב ושדיוה אשכיר משום דטרוד בפועליו עכ"ד הר"ן בשם הרב ר' יהוסף הלוי, הרי דעוד קודם התקנה דשכיר בזמנו נשבע ונוטל כבר היתה תקנה שבעה"ב ישבע שבועה בנק"ח, וכן כתב הרמב"ם בפי"א מהלכות שכירות הלכה ז', ז"ל בעה"ב אומר שתים קצצתי לך והשכיר אומר שלש קצצת לי לא תקנו חכמים שישבע השכיר כאן אלא המוציא מחבירו עליו הראי' ואם לא הביא ראי' אעפ"י שכבר נתן לו שתים או שיאמר לו הילך הרי בעה"ב נשבע בנקיטת חפץ ודבר זה תקנת חכמים הוא כדי שלא ילך השכיר בפחי נפש, עכ"ד הרמב"ם, ולכאורה איפוא יש התקנה הזאת, שישבע בנק"ח, הלא הוא כופר הכל, וכופר הכל הוא בעי רק היסת מזה חזינן דגם הרמב"ם מפרש דמעיקרא היתה התקנה בכופר הכל שישבע בעה"ב בנק"ח ואח"כ עקרוה רבנן מבעה"ב מטעם דטרוד בפועליו ושדיוה אשכיר, אבל קציצה הא מדכר דכירי, ואין בזה התקנה דשכיר בזמנו ישבע ויטול אבל התקנה הראשונה נשארה, דהרי בתקנה הראשונה שבעה"ב ישבע בנק"ח לא הי' חילוק בין אם מחלקותם בקציצה או כמה פרע, משו"ה כתב הרמב"ם שישבע בנק"ח, דבר זה תקנת חכמים הוא היינו התקנה הראשונה, שישבע בעה"ב, ובזה קשה על הש"ך שדחה דברי הרמב"ם והרא"ש והר"י הלוי וס"ל דבקציצה אין צריך לשבע בעה"ב אלא שבועת היסת, וכתב ז"ל ולענין מה שדחקו להר"י הלוי וסיעתו הא דפרכינן התם איני והא תני רבה בר שמואל כו' והיכא הוה ס"ד מעיקרא למימר דבמודה מקצת יפטר משבועה כבר האריכו הרמב"ן בס' המלחמות פ' כל הנשבעין והר"ן שם לישב זה, עכ"ד, אכן לפי דברינו זה לא דחק כלל להר"י הלוי, אכן טעמו פשוט כמו דמבואר בדבריו למעלה שהביא הר"ן לענין הקושיא דפריך רבא, א"כ שבועת השומרים, כו' דאף דאין תקנת שכיר בזה, אבל תקנה הראשונה הא היתה, שבעה"ב ישבע, וא"כ אף שעקרוה, אבל בקציצה דשם לא שייך בעה"ב טרוד בפועליו, היכא דמחלקותם בקציצה, שם סובר הר"י הלוי, דיש תקנה הראשונה דישבע בעה"ב, ומה דאמר שמואל, בזו (היכא דבעה"ב אומר לא קצצתי לך אלא אחת בזו ישבע בעה"ב, לא מיירי במודה מקצת דמיירי דאמר הילך או שכבר פרע, דאם מיירי במודה מקצת למה לשמואל לומר ישבע בעה"ב, פשיטא דישבע, ע"כ דחידוש דשמואל דישבע הוא אף שאין מודה מקצת, והיינו מטעם תקנה הראשונה, וע"ז פריך מברייתא דקתני רבה בר שמואל קצץ הממע"ה, ואי לא מייתי פקע, הרי דעל קציצה לא היתה כלל תקנה, ודחי דאי לא מייתי ראיה ישבע דגם על קציצה היתה תקנה ואין לדחות דברינו, מה שביארנו דפשיטא לי' לגמ' דהא דאמר שמואל בזו ישבע בעה"ב לא מיירי במודה מקצת, דא"כ למה איצטריך לשמואל לומר ישבע פשיטא כל מודה מקצת ישבע, אין לדחות זה מטעם שכתב הר"ן שם ז"ל וא"ת דבמודה מקצת עסקינן היכי ס"ד דנפקע כו' ויותר נכון כמו שכתב המאור דקא ס"ד שלא חייבה התורה מודה מקצת בשכירות אלא במלוה ופקדון דכתב בהו כי הוא זה כו' ואעפ"י שהרמב"ן השיב על זה שכיון שהשלים פעולתו נעשה שכירות מלוה ואין ראי' שיוגרע כחו מפני שהי' עיקרו שכירות, אין אני רואה בזה קושיא שלא נוכל לומר כן וכ"ש למאי דקס"ד מעיקרא שהרי דעת רוב המפרשים שכל תביעה הנמשכת מקרקע אעפ"י שעכשיו נעשית חוב דינה כקרקע ומוכחי לה מדאמר בפ"ק דמציעא דף ב' דלמ"ד הילך פטור דאיצטריך קרא למעוטי משבועה בשחפר בורות שיתן ומערות עכ"ל, לענ"ד אין דומה שכירות פועל לקרקע דאילו ה' הדין דפעולה של פועל הוא בעד קנין בגופו, אפשר הי' לומר דהוי קרקע, אבל הא אין קנין בבן חורין, וכמו שביארנו למעלה בסימן כ"ז דשכירות פועל הוא בעד כל מכוש, א"כ אי אפשר כלל לומר דהוי קרקע, והרי חזינן דחייבה התורה קרבן שבועה על כפירת עושק היינו שכירות פועל, והרי בשבועות ל"ז אמר ר' יוחנן דאין מביאין קרבן על כפירת שיעבוד קרקעות, וא"כ איך חייבה תורה קרבן על כפירת עושק, ע"כ דעושק פעולת שכיר אין זה קרקע, וא"כ פשוט לגמ', דשמואל אמר דבעה"ב ישבע, אף בכופר הכל היינו דפרע כבר הסלע האחת או אומר הילך ועוד מהא דמייתי הר"ן ראי' אדרבה מזה מוכח, דמחויב מודה מקצת בכל חיובים דאם נימא דמודה מקצת אין מחויב אלא במלוה ופקדון, א"כ במזיק ג"כ אין מחויב מודה מקצת, וא"כ למה איצטריך קרא למעוטי קרקע מטעם דקרקע פטור על השבועה, תיפוק דהחיוב על זה שחפר הוא מדין מזיק, ומזיק אינינו מלוה, ולא פקדון, ע"כ דכל חיובים הוי מלוה וא"כ מה הקשה לשמואל, ע"כ דלא מיירי כלל במודה מקצת וכדברי הרב ר' יוסף הלוי, והיינו דהחיוב בקציצה מטעם שבועה הראשונה:
והנה הראשונים נחלקו בשכירות קרקע:
הובא דיעותיהם בחו"מ סימן של"ט, ונראה לי קצת ראי' דגם בשכירות קרקע יש איסור דבל תלין, דהנה (בחו"מ סימן ע"ח בש"ך ס"ק א') הביא דברי המרדכי שמסתפק אם התובע טוען שמא אי אמרינן ג"כ הך חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו (כגון שמת המלוה בתוך זמנו, והיורשים באים לתבוע), וכתב על זה הנתיבות ז"ל ולענ"ד נראה דבשמא ושמא לא אמרינן חזקה, דהא חזקת הגוף אלים טובא כמ"ש הרמב"ן ואפי"ה לא אמרינן חזקת הגוף בטענת שמא כמבואר (בכתובות ע"ו) גבי מנה לאבא בידך ובכמה דוכתי ומכ"ש בחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו דהיא חזקה בינונית דלא מהני בטענת שמא, עכ"ד והמה תמוהים מאד, איך סובר הנתיבות דחזקה דאין אדם פורע תוך קילא מחזקת הגוף, א"כ יקשה הא חזקת הגוף אין מועיל אלא בטוען הנתבע שמא, אבל בברי וברי אין מועיל וכדאיתא כתובות ט"ז עד כאן לא קאמר ר"ג התם אלא בברי ושמא אבל הכא בברי וברי לא אמר ודקארי לה מאי קארי לה, ואילו חזקת אין אדם פורע בתוך זמנו אלים דאף בברי וברי הדין דגובין, וע"כ הא דאמר הרמב"ן, דחזקת הגוף אלים מכל חזקות, היינו אלו החזקות שדין הוא שמעמידין על החזקה כמו חזקת מרא קמא, וחזקת מעוברת, וחזקת כשרות מינייהו אלים חזקת הגוף אבל הא דאין אדם פורע בתוך זמן דאין הפירוש מטעם דמעמידין על חזקתו אלא כיון שאין דרך לפרוע בתוך זמנו ברור לנו שלא פרע, החזקה הזאת אלימא דאף בברי וברי מוציאין ועוד כיון דחזינן דאף בברי וברי מוציאין מכש"כ בשמא ושמא, דבודאי ברי וברי אלים משמא ושמא, דהרי יש מ"ד דסומכוס לא אמר דממון המוטל בספק חולקין אלא בשמא ושמא אבל לא בברי וברי וכן סבר רב אף דאית לי' הולכין בממון אחר הרוב היכא דטוען ברי, אין מוציאין ואף אם נימא דדברי הנתיבות קאי היכא דריעא טענת המלוה, שהוא טוען שמא אעפי"כ הראי' שהביא מהא דמנה לאבא בידך, הא התם לא ריעא הטענה והטעם דע"י חזקת הגוף אין מוציאין בשמא ושמא, כמו דאין מוציאין בברי וברי, אבל חזקת דאין אדם פורע כיון דמועיל אף בברי וברי, אפשר דמועיל אף היכא דאיכא ריעותא, כגון שהמלוה טוען שמא, ואף אם נימא מסברא כיון דריעא חזקתו, אף דריעא גם טענת הלוה שהוא הא ג"כ טוען שמא אין מוציאין, אבל הגמ' הנ"ל שהביא הנתיבות אין שום ראי', ודבריו תמוהים מאד:
אכן בעיקר הדין, היכא דהוי שמא ושמא ואין ריעותא כגון שמת המלוה והלוה תוך הזמן, הא בבכור בתוך שלשים, הוי שמא ושמא. דכמו שאין הבכור יודע אם פדאו אביו. כן אין הכהן יכול לדעת אם פדאו אביו דאולי פדה אותו ע"י כהן אחר, ואטו מיירי מתניתין דוקא, בהיה תמיד רגיל לתן מתנותיו לכהן אחד, הלא מיירי בכל בכור, וא"כ מאין יודע הכהן שלא פדאו אביו וא"כ הוי שמא ושמא, ואעפי"כ מחייב לפדות עצמו, ואף דהתוס' בב"ב, דף ה' מחלקי בין חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו, להא דבכור בתוך שלשים משום דחייש שמא ימות, משמע מתוס' דלא אמר חילוק זה, אלא למאן דס"ל דלא אמרינן חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו, אבל למ"ד אין אדם פורע בתוך זמנו אין צריך לחלוק בין מלוה, בתוך זמנו, לפדות בכור, ואם נימא דחזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו, אין מועיל לשמא ושמא, א"כ גם למ"ד חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו, צריך לחלק והנה מהאי דינא אין ראי' אלא לדין דשמא ושמא, אבל בטוען התובע שמא היכא דאין ריעותא אין ראי' מכאן, אכן לדעתי דיש להביא ראי' אף לדין המרדכי היינו בטוען המלוה שמא ולא ריעא טענתו, היינו בבאו היורשים לתבוע, דהנה לכאורא קשה, מאי קאמר אימתי בתוך זמנו, (כשאומר השוכר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי) תנינא בתוך שלשים בחזקת שלא נפדה, מאי ראי' הא התם הוי שמא ושמא, אבל הכא בשוכר אמר נתתי אף שהשכיר אמר לא נטלתי הא הוי בריא ובריא, ובודאי דיותר יש לומר דאין להוציא מן המוחזק בטענת בריא ובריא מטענת שמא ושמא, וכמו שיש מ"ד דהא דאמר סומכוס דממון המוטל בספק חולקין הוא דוקא בשמא ושמא, אבל בברי וברי גם סומכוס מודה דאין מוציאין מיד המוחזק, הרי דאין לדמות שמא ושמא לברי וברי לענין להוציא מיד המוחזק, דאפשר דאף דחזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו הוא טענה טובה וסומכין עליו, ומחייב הוא בשביל זה מי שספק לו לפרועי אבל אם טוען ברי כמו שע"י רוב אמרינן דאין מוציאין ממין, וכפי דברי התוס' בתחלת המניח גם רב מודה בקים לי' בנפשי' דאין מוציאין ע"י טענת רוב נגד בריא, א"כ אפשר דגם בסברא דאין אדם פורע בתוך זמנו אין מוציאין היכא דטוען ברי, ועכצ"ל דראי' הגמ' היא כיון דאיתא במתניתין לשון בחזקת שלא נפדה משמע דהוא בתורת ודאי, לא בתורת שאנו צריכין לחשוב, אלא ודאי שלא נפדה, ולענין ודאי אין חילוק בין טענת שמא לטענת ברי, ולפי זה הרי חזינן, דהוי ודאי שלא פרע וא"כ אף בטענת שמא וברי, אף דהיורשים טוענין שמא לא פרע, והנתבע טוען ברי, דאם הינו עושים חילוקים הלא גם בין שמא ושמא לברי וברי אפשר לחלק, ע"כ כיון דאמרה המשנה בחזקת הוא בתורת ודאי, וכיון דהוי ודאי אין לחלוק איך הטענות, אם אין ריעותא במה שטוען שמא כגון יורשים, וא"כ אף בטוען בריא ושמא, ואפשר דהמרדכי סובר, דאף למאן דאית ליה אין אדם פורע בתוך זמנו, יש חילוקים בין הלואה לזמן, לדין שכירות ופדיון בכור, כמו שמחלקים בתוספות, משום הכי מספקא לי':
עכ"פ זה מוכח דעיקר ראית הגמ' הוא מדקתני הלשון בחזקת הוא בתורת ודאי לפי זה יקשה איך איתא במתניתין לאחר שלשים בחזקת שנפדה אטו ודאי הוא שלאחר הזמן פורעין הדין הוא רק דלאחר זמן אם טוען פרע, אז המוציא מחבירו עליו הראי' כיון שאפשר שפרע אבל איננו ודאי שפרע ועכצ"ל דכיון שיש מצוה לפדות את הבן לאחר שלשים שהרי מצוה לא משהי ובודאי שפרע, ואף מדת חסידות אין כאן שיפדה את עצמו מטעם דילמא לא פדאו האב, דבודאי פדאו בזמנו. ומשו"ה קתני דלאחר שלשים בחזקת שנתן. ולפי זה יקשה א"כ איך מביא ראי' דלאחר זמנו בחזקת שנתן גם בשכירות, מאי ראי' היא מבכור דהתם הא הוא בתורת ודאי, דשהוי' מצוה לא משהינן. אבל בשכירות הא אין שייך לומר זאת. אכן אם נימא דגם בשכירות קרקע עובר בבל תלין. א"כ שפיר מדמי הגמ' דין שכירות לאחר זמנו לדין בכור דחזקה דאין עובר בל תלין. וכונת הגמרא לומר דאחר זמנו הוא ודאי ואפשר דאם תבע חוב השכירות ביחד עם חוב אחר, ועל חוב אחר הודה ועל חוב השכירות כפר למאן דס"ל, דמי קרקע אינה כקרקע:
אעפי"כ לא יתחייב שבועה. מטעם דהשכירות הוי ודאי דאין עובר בל תלין. ועל זה קאמר אי לאחר זמנו תנינא דאם לדע שיש לומר פרעתי לא הוצרך לומר אי לאחר זמנו תנינא פשיטא מ"ש מכל חוב שנאמן לומר פרעתי, וכמו דפריך בב"ב דף ה' או לאחר זמנו פשיטא דבחזקת שפרע הרי דלאחר זמנו, אין צריך מתניתין להשמיענו וא"כ מה דאמר אי לאחר זמנו. תנינא לאחר שלשים בחזקת שנפדה. הוא דשכירות לאחר זמן. יש חזקה דאין עובר בל תלין. אם על זה הוא טוען שפרע כולו (ולא דמי להא שכתבנו למעלה דהר"י הלוי סובר הפירוש בגמ' דסובר דהא דאמר שמואל גבי אומן אומר שתים קצצת לי, והלה אומר לא קצצתי אלא אחת, דבזה ישבע בעה"ב דלא מיירי בטענת מודה מקצת דמאי קמ"ל, ולא אמרינן דקמ"ל דלא תימא דאין כאן מודה מקצת, דחזקה דאין עובר בל תלין:
דהא התם מיירי בזמנו. היינו שלא עבר הזמן. ולאחר זמנו ממ"נ הא חזינן שעבר בלא תלין שהרי נא שילם מקצתן):
עכ"פ משמע מזה דגם בשכירות קרקע עובר בבל תלין וכן הוכיח הקצוה"ח באופן אחר מסוגיא זו דשכירות קרקע עובר בבל תלין לפי זה שפיר אמר ר' יוחנן:
דשוכר נאמן בשבועה:
דהרי טעמא דתקנה ראשונה דישבע בעה"ב הוא משום דכיון דהחמירה התורה, וחייבה בבל תלין:
החמירו חכמים. ורמי שבועה בנק"ח על הכופר הכל אם תבעו בזמנו, א"כ גם בשוכר אומר נתתי ומשכיר אמר לא נטלתי דמיירי דתבעו ביום דמישלם זמנו. יש כאן תקנה הראשונה, דחייבו חכמים את בעה"ב לשבע ואף דאין כאן תקנה דשכיר בזמנו נשבע ונוטל דלא שייך כאן בעה"ב טרוד בפועליו, אבל תקנת שבועה הראשונה יש כאן משו"ה קאמר ר' יוחנן שוכר נאמן בשבועה היינו שבועת המשנה בנק"ח דכיון דהתביעה היא בזמנו דאין כאן חזקה דאין עובר בל תלין, מחויב שבועת המשנה שהיתה קודם התקנה דשכיר בזמנו נשבע ונוטל:
לפי זה אפשר לומר דהא דפריך רבא א"כ שבועת המשנה דחייב רחמנא הוא כן. דהנה הא דאמר רב ושמואל דאם שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך יכול לאמר שכרתיך ונתתי לך שכרך אין לומר דמאמינים לו לפטור מממון, שהוא מחויב אם אם ישבע השכיר, דע"ז אין שייך כלל מגו, כמו שהקשו בתוס' דהא כיון דהטעם הוא משום שטרוד בפועליו. תלינן ששכח וסובר שפרע, א"כ מאי שייך בזה לומר מגו דמגו לא שייך רק אם השאלה שנאמין לו, אבל הכא דהטעם הוא משום דתלינן דטרוד בפועליו ושכח מאי שייך בזה מגו:
וע"כ דטעם רב ושמואל, דאמרי דאם יש לו מגו פטרינן אותו הוא דכיון דהתקנה השני' דאמרו שכיר בזמנו נשבע ונוטל היתה על התקנה הראשונה. א"כ אימתי אמרו התקנה השני' דוקא היכא שלפי התקנה הראשו' הי' הבעה"ב מחויב שבועה אז חלה התקנה השני' ועקרו שבועה מבעה"ב ושדי' אשכיר אבל אם גם לפי התקנה הראשונה הי' פטור משבועה, אז גם התקנה השני' אין כאן וכיון דאם שכרו שלא בעדים הי' לפי התקנה הראשונה פטור משבועה משום מגו דאי בעי הי' אומר לא שכרתיך. שעל זה לא תקנו רבנן שבועה. ואם שכרו שלא בעדים לפי התקנה הראשונה הי' פטור משבועה, ממילא גם התקנה השני' אין כאן דאימתי תקנו התקנה השני', דוקא אם לפי הדברים, הי' מחויב משום תקנה הראשונה לפי זה שפיר פריך רבא, א"כ בע"כ דרב ושמואל סברי מגו דהעזה לאפטורי משבועה, דאם היו סוברים דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה, הלא לפי התקנה הראשונה הי' מחויב שבועה. ועל תקנה של עתה אי אפשר לפוטרו ע"י מגו. דהא עתה אמרינן דטרוד בפועליו. ולא שייך מגו. וע"כ דרב ושמואל סברי דאמרינן מגו דהעזה לאפטורי משבועה, וא"כ עליהם הקשה רבא א"כ שבועת השומרין דחייב רחמנא היכא משכחת לה אבל רבא בעצמו סובר דלא אמרינן מגו דהעזה לאפטורי משבועה, וא"כ אף לפי התקנה הראשונה הי' מחויב שבועה אף שיש לו מגו שהיא העזה וכמו שפירשו בתוס' דמגו דהי' אומר לא שכרתיך הוי מגו דהעזה, ובמגו הלזו לפטור מתקנה השני' אי אפשר. דהא עתה אנו תולין שטרוד בפועליו ולא שייך מגו:
אכן לפי זה יקשה על הרמב"ם כיון דהוא ס"ל ככל הפוסקים דשבועת השומרין מחויב אף בלא הפקיד בעדים, וע"כ דס"ל מגו דהעזה לאפטורי משבועה לא אמרינן. וא"כ איך פסק להאי דינא דרב ושמואל דאם שכרו שלא בעדים בעה"ב נשבע ונפטר. הוא ע"כ מוכח בגמ' דעל שבועה האחרונה אי אפשר להפטר במגו דהא מגו לא שייך הכא דתלינן דטרוד בפועליו. ומתקנה הראשונה הא אין לפוטרו. מטעם מגו דהא מגו דהעזה לאפטורי משבועה לא אמרינן והנראה לי דהנה הרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות טוען דכל הנשבעין ונוטלין אם הי' חשוד שכנגדו נשבע ונפטר, מזה הוכיחו דס"ל דאם הי' השכיר חשוד בעה"ב נשבע ונפטר וכבר העיר הש"ך דאיתא בירושלמי פרק כל הנשבעין הי' חשוד וכי בי"ד מוסרין שבועה לחשוד היו שניהם חשודין בפלוגתא דר' מאיר ור' יוסי דר"מ יחלוקו ור' יוסי אמר חזרה שבועה למקומה הרי דלכל הפחות חזרה שבועה למקומה וא"כ ישבע בעה"ב שבועה בנקיטת חפץ:
והנה איתא שם בירושלמי א"ר אבין בעה"ב מתוך שעסקיו מרובין תקנו בשכיר לשבע ולטול ודכותי' תקנו בבעה"ב שאם עבר זמנו שלא ישבע ויטול תני ר' חייא אם יש עדים שתבעו בזמני' אפילו לאחר שנה נשבע ונוטל א"ר יוסי אין לו אלא אותו היום והנה דברי הירושלמי לכאורה תמוה, כיון דהתקנה היתה רק שכיר בזמנו נשבע ונוטל, אבל לאחר זמנו לא היתה תקנה, הלא ממילא הדין דאם עבר זמנו לא ישבע ויטול, וא"כ למה לתקן לבעה"ב שאם עבר זמנו שלא ישבע הא ממילא הדין דלא היתה התקנה אלא בזמנו, ונראה לי דהנה פריך בגמרא, אי הכי לשקול בלא שבועה ומשני כדי להפיס דעתו של בעה"ב לפי זה השכיר נוטל מדין בעה"ב טרוד בפועליו. והשבועה הוא רק כדי להפיס, אכן מתוס' בשבועות דף מ"ו על הא דקאמר בגמ' אמר רבא בהא קמפלגי ר' יהודה סבר (דס"ל דשכיר נשבע ונוטל דוקא כשיש מודה במקצת) בדאוריתא עבדו רבנן תקנתא לשכיר בדרבנן הואי תקנתא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ורבנן סברי בדרבנן נמי עבדינן תקנתא לשכיר, וכתב בתוס' ד"ה דרבנן ז"ל לא דמי להא דאמרינן בפרק שבועת הדיינין גבי שכנגדו חשוד על השבועה דברבנן לא מפכינן שבועה דתקנתא לתקנתא נא עבדינן דהתם בתחילה נתקנה על החשוד ולא רצו לעוקרה אבל הכא מעיקרא מתקנינן לה על השכיר, עכ"ד דברי התוס' הרי דסבירא להו לתוס', דעיקר תקנת שכיר בזמנו לא היתה בשביל השבועה הראשונה שהיתה על בעה"ב, דא"כ הא הוי תקנתא לתקנתא אלא דעתה כשתקנו שכיר בזמנו נשבע ונוטל היא תקנה חדשה ששכיר בזמנו נשבע ונוטל ואיננה שייכה לתקנה ראשונה וא"כ הא דאמרינן כדי להפיס דעתו הוא רק טעם דמשו"ה היתה התקנה כן:
אבל עתה היא תקנה חדשה. דשכיר נוטל ע"י שבועה, וכן מצינו בעד אחד מעיד שהוא פרוע דג"כ אמרו (בכתובות פ"ח) שהשבועה כדי להפיס דעתו של בעה"ב ואעפי"כ היכא דאין יכול לשבע אין נוטל:
אכן בלא דברי תוס' אפשר לאמר דהתקנה השני' היא על התקנה הראשונה, ואעפי"כ לא קשיא מהא דתקנתא לתקנתא לא עבדינן. דהנה התומים הקשה על דברי הרמב"ם דס"ל דעדות שבשטר הוי רק דרבנן דמה"ת בעינן מפיהם ולא מפי כתבם. ורק מדרבנן חותכין עפ"י עדות שבשטר והקשה התומים, א"כ עד בשטר, הוי רק מדרבנן וא"כ איך אמר הרמב"ם שאם הי' שטר בע"א וטוען פרעתי הוי מחויב שבועה ואין יכול לשבע ומשלם:
והא כיון דהעד הוי רק דרבנן. א"כ השבועה דרבנן ובשבועה דרבנן הא לא אמרינן מתוך שאי"ל משלם. ומזה רצה התומים להוכיח דהיכא דהעדים חיים, אף להרמב"ם הוי עדות שבשטר דאורייתא, אכן כל הפוס' פירשו דאף אם העדים חיים ג"כ עדות שבשטר הוא דרבנן, ונראה לתרץ דהנה לכאורה כיון דקי"ל דדוקא בשבוע' דאורייתא אמרינן מתוך שאי"ל משלם אבל לא בשבועה מדרבנן, א"כ בשבועות דאמר מאי איכא בין שבועה דרבנן לשבועה דאורייתא אמאי לא אמר החילוק הזה, ועכצ"ל דהאי דינא דבשבועה דרבנן לא אמרינן מחויב שבועה ואי"ל משלם כדאמרינן בשבועה דאורייתא, תלוי בזה דבדאורייתא כיון דנחתינן לנכסי' אם לא ישבע:
ממילא אף אם אין יכול לשבע משלם שזהו דנחתינן לנכסי' היינו דחיוב השבועה הוא חיוב ממון אם לא ישבע אבל בדרבנן לא נחתינן לנכסי':
א"כ חיוב השבועה הוא רק חיוב ומצוה לשבע, אבל השבועה לא הוי בגדר חיוב ממון כיון דלא נחתינן לנכסי' משו"ה אף אם אין יכול לשבע אינו משלם דשבועה זו שבועת היסת איננה בגדר חיוב ממון:
והא דפריך ולר' יוסי דאמר בדרבנן נמי נחתינן לנכסי' כיון דחזינן דלר"י אף אם אמרו רק גזל מפני דרכי שלום, דיינין בזה דין דנחתינן לנכסי' א"כ אף בשבועת היסת אם אין נשבע יהי' בזה הדין שנחתינן לנכסי' כיון שאין עושה כתקנת חכמים אבל עכ"פ לדידן בשבועת היסת הוי רק חיוב שבועה ולא תקנוה רבנן לענין חיובא דממון, נמצא דהאי דינא דבשבועה דרבנן לא אמרינן מחויב שבועה ואי"ל משלם הוא תלוי בדין דנחתינן לנכסי':
וכיון דכבר מנה בין דברים שבין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן נחתינן לנכסי' תו לא איצטריך לחשוב האי חילוקא דבשבועה דאוריית' אמרינן מחויב שבועה ואי"ל משלם ובדרבנן לא אמרינן דזה הוא בכלל מה שאמרו דבדאורייתא נחתינן לנכסי' ובדרבנן לא נחתינן לנכסי':
והנה הא דאמרו דבדרבנן לא נחתינן לנכסי' אין הכלל על כל דרבנן לא נחתינן לנכסי' דהרי בכל חיובא דרבנן כמו קנס דהיזק שאינו נכר ודינא דגרמי, וכדומה הא נחתינן לנכסיו אלא הכונה דבשבועת היסת אותה לא תקנו רבנן בגדר חיוב ממון שיהי' הדין דנחתינן לנכסי' אבל היכא דרמי רבנן חיובי ממון אף בדרבנן נחתינן לנכסי'. מעתה לא קשה קושית התומים להרמב"ם דס"ל הא דחותכין עפ"י עדות שבשטר הוא מדרבנן א"כ עד בשטר אמאי הוי להרמב"ם מחויב שבועה ואין יכול לשבע, הא השבועה רק דרבנן אכן עד שבשטר הא הוא חיוב דרבנן דנחתינן לנכסי':
שהרי עפ"י שני עדים, גובין מן הלוה:
א"כ על ידי עד שבשטר רמו רבנן חיוב ממון, ונחתינן לנכסי', דיהבי על זה דין עדות דאורייתא, א"כ כמו ששני עדים שבשטר מחייבין מדרבנן ממון גמור, ה"נ עד אחד שבשטר רמו מדרבנן חיוב שבועה דנחתין לנכסי' היינו שאם לא ישבע ישלם, וממילא אם אין יכול לשבע משלם ולפי זה היכא דרבנן אמרו שמחויב שבועת המשנה היינו שבועה בנק"ח רמי רבנן על זה דין חיוב ממון. וא"כ אם אין יכול לשבע, ממילא מחויב לשלם ולא הוי כלל תקנתא לתקנתא. בכה"ג אפשר לומר דמה שאמרו בשכיר מתוך שאין יכול לשבע משלם התקנה הזאת היא על התקנה הראשונה, והאי דאמרינן בב"מ תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן. הוא בשבועת היסת דאותה לא עשאוה רבנן בגדר חיוב ממון דלא נחתינן לנכסי') אבל שבועת המשנה שהיא בנקיטת חפץ ונתנו לה רבנן חומר שבועה דאורייתא תקנוה כעין דאורייתא וממילא אפשר לעשות התקנה השני' לפי התקנה הראשונה דכיון דבעל הבית טרוד בפועליו עקרו השבועה מבעה"ב שנתנו לה חומר שבועה דאורייתא ושדיוה אשכיר:
ולפי זה אפשר לומר דזהו הפירוש, בעה"ב מתוך שעסקיו מרובין תקנו בשכיר לשבע ולטול ודכותה תקנו בבעה"ב שאם עבר זמנו שלא ישבע ויטול תני ר' חייא אם יש עדים שתבעו בזמנו אפילו לאחר שנה ישבע ויטול אמר ר' יוסי אין לו אלא אותו היום, והקשינו הא כיון דתקנת שכיר לא היתה אלא בזמנו:
א"כ לאחר זמנו אין צריך לתקן שלא ישבע וממילא הוא מתוקן אחרי שלא תקנו לאחר זמנו אכן לדברינו שיש לפרש בתרי גווני אם השבועה השני' היתה הוספה על הראשונה או כשתקנו התקנה השניה דשכיר בזמנו נשבע ונוטל עקרו התקנה הראשונה זהו הפירוש בדברי הירושלמי דהנה התקנה הראשונה כשהיתה שמפני שהחמירה התורה בפעולת שכיר שיהי' לזה דין דבל תלין. החמירו רבנן בכפירת בעה"ב שצריך לשבע הבעה"ב בנקיטת חפץ:
זאת התקנה היתה תמיד שכל עת שבא, והשכיר תובעו ובעה"ב משיב נתתי, צריך לשבע דאטו משום דעבר הזמן. בטל חומרת דמי פעולתו, אלא דאם אין עדים שתבעו כל זמנו אמרינן בחזקת שנתן בזמנו, דאין בעה"ב עובר בל תלין ואז אין צריך לשבע, אבל אם יש עדים שתבעו כל זמנו ולא נתן א"כ אין כאן חזקת דאין בעה"ב עובר בבל תלין, ממילא אפילו לאחר שנה נשבע בעה"ב בנקיטת חפץ. ממילא כשתקנו משום דבע"ה עסקיו מרובין תקנו שהשכיר נשבע ונוטל. ממילא אפילו לאחר שנה השכיר נשבע ונוטל אם יש עדים שתבעו כל זמנו ולא נתן. אכן אם נימא דכשתקנו רבנן התקנה השני' עקרו רבנן התקנה הראשונה לגמרי ותקנו תקנה חדשה דשכיר בזמנו נשבע ונוטל, אותה תקלה לא היתה רק דשכיר בזמנו, אבל שלא בזמן לא תקנו ורק אם יש עדים שתבעו כל זמנו נתנו לו זמן אחד שיהי' לזה ג"כ דין בזמנו אבל שלא בזמנו אין הדין דישבע השכיר, וכיון דהיכא דהשכיר אומר לא נטלתי עקרו רבנן תקלה הראשונה, ממילא הי' בזה שתי תקנות שבזמנו ישבע השכיר ויטול, ועוד תקנה היתה ממילא בזה, שאם עבר הזמן שלא ישבע הבעה"ב שבועתו וממילא אם עבר הזמן לא ישבע השכיר, וזה דקאמר ר' אבין בעה"ב מתוך שעסקיו מרובין. תקנו שהשכיר ישבע ויטול ובשביל זאת התקנה עקרו לגמרי תקנה הראשונה, היכא דטענתם אם פרע (לאפוקי היכא דטענתם בהקציצה לא עקרו) ועקרו השבועה מבעה"ב שלא יהי' עליו חיוב שבועה, ממילא הרי תקנו שאם עבר הזמן שלא ישבע ויטול ובזה פליגי ר' חייא ור' יוסי ר' חייא סבר דלא עקרו התקנה הראשונה רק שהוסיפו התקנה השני' על הראשונה ממילא אם יש עדים שתבעו כל זמנו דאין כאן עתה חזקת שנתן שלא יעבור על בל תלין. אף אם עבר הזמן ישבע השכיר ויטול, אכן ר' יוסי סבר כר' אבין דעתה עקרו התקנה הראשונה והתקנה השני' היתה רק ששכיר בזמנו נשבע ונוטל וממילא אף אם יש עדים שתבעו כל זמנו נתנו לו רבנן רק עוד זמן כפי הזמן שתבע אבל יותר לא. וא"כ הרמב"ם שפסק דאין לו אלא אותו היום של התביעה, וכסתמא דגמרא דידן דאמר רב חמי בר עוקבא דאין לו אלא אותו היום של התביעה הא הוא פסק כר' יוסי וכר' אבין, דאם מחלקותם בפריעה לא בהקציצה עקרו רבנן התקנה הראשונה. א"כ אם עבר הזמן אף אם יש עדים שעבר בעה"ב על בל תלין שתבעו כל זמנו. אעפי"כ עתה אין על בעה"ב חיוב שבועת תקנה הראשונה דאותה עקרוה לגמרי אם המחלוקת בפרעון, משו"ה סבירא לי' להרמב"ם דאם עבר הזמן נשבע רק היסת:
ולפי זה אי אפשר לפרש הא דקאמר הירושלמי הי' השכיר חשוד, וכי מוסרין שבועה לחשוד, היו שניהם חשודין בפלוגתא דר"מ אמר יחלוקו, ור' יוסי אמר תחזור שבועה למקומה) דלר' יוסי (כפי גירסת הירושל' ר' יוסי הוא דאמר חזרה שבועה למקומה) הי' הדין דחזרה שבועה למקומה דהא ר' יוסי הא אית לי' דעקרו שבועה, והתקנה הראשונה בטלו עתה לגמרי, ועתה תקנה חדשה שהשכיר ישבע, ע"כ מפרש הרמב"ם דברי הירושלמי להיפך, דהאי דינא אם עתה עקרו השבועה הראשונה, או דעשאו התקנה השני' הוספה על הראשונה, תלוי בזה, דהנה בספרנו על ב"ק, סימן מ"ד ביארנו דברי התוס' (ב"מ דף ה') ד"ה חשוד שהקשו אמאי לא אמרינן בחשוד כיון שאין יכול לשבע למה ישבע זה שכנגדו. יטול בלא שבועה כדין מחייב שבועה ואין יכול לשבע שנוטל בלא שבועה ותרצו בתוס' שני תירוצים. א' משום דלא שבקת חיי לחשוד שכל אחד יתבענו ויחייבו שבועה ויגבה ממנו, ועוד תרצו דלא דמי לאין יכול דהרי ברצון הי' נשבע אלא שאין מניחין לו. וביארנו שם דהנה התורה אמרה ולקח בעליו ולא ישלם מזה ידעינן. דלא ישלם אלא אם לקח בעליו השביעה, אבל אם לא נשבע משלם, אכן יש להסתפק אם אמרה התורה היכא דחייבה שבועה. שהחיוב הוא ממון. אלא שהוא חיוב כזה שיוכל לפטור עצמו מהחיוב הזה על ידי שבועה, אבל כל זמן שלא פטר עצמו החיוב ממון. או דהחיוב הוא שבועה רק דאמרה התורה דנחתינן לנכסי' אם אין נשבע משלם, וביארנו דבזה פליגי הרמב"ם והראב"ד דהרמב"ם ס"ל דהחיוב הוא ממון. רק היכא שנשבע נפטר אבל כל היכא דלא נשבע, אף שאין לחייבו על זה שלא נשבע כגון היכא דלא הוי לי' למידע אעפי"כ מחויב שהרי עכ"פ לא פטר עצמו, אכן הראב"ד סבירא לי' דהחיוב הוא שבועה. רק דאמרה התורה שמחויב ממון על שלא נשבע אבל היכא דאין עליו חיוב על מה שלא נשבע כגון היכא דלא הוי לי' למידע פטור, ובזה מחולקים שני תירוצי התוס' התירוץ הא' סבירא לי' דהחיוב הוא ממון. אלא דאמרה התורה, שאם נשבע נפטר א"כ פטרתו התורה רק היכא דנשבע שבועה שמאמינים לו, אבל חשוד שלא יוכל לשבע שבועה שנאמין אותו יש לו דין מחויב שבועה ואי"ל שמשלם, והא דבחשוד שכנגדו נשבע ונוטל הוא תקנה לחשוד דלא שבקת חיי לחשוד אבל לתירוץ הב' עיקר החיוב שבועה, ורק חייבה התורה ממון על שאינו נשבע, וחשוד הא רוצה לשבע אלא שאנחנו אין מאמינים אותו אין כאן דין מתוך שאין יכול לשבע ורק תקנתא דרבנן הוא שכנגדו ישבע ויטול וביארנו שם לתרץ קושית התוס', איך קאמר שם דרב ושמואל פליגי על דין דנסכא דר' אבא, דלית להו מתוך שאין יכול לשבע משלם הא בכתובות מוכח דשמואל ס"ל מתוך שאין יכול לשבע משלם, וכן רב נחמן אף שסבר כרב ושמואל ס"ל בב"מ מתוך שאין יכול לשבע משלם, וביארנו דזה גם רב ושמואל סברי מתוך שאי"ל משלם, רק דאינהו סבירא להו. דהחיוב שבועה. רק שחייבה התורה אם לא ישבע, א"כ בדין דנסכא דר' אבא דביארנו למעלה, דמשו"ה אין מאמינים לו במגו דלא חטפתי שישבע ויאמר אין חטפתי ודידי חטפתי משום דכל זמן שאין נשבע להכחיש את העד יש להעד דין שני עדים והוי כראינו החטיפה, ואז יש לזה שחטפו ממנו חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו ומגו נגד חזקה שיש ביד אדם הוא שלו לא אמרינן וזה הדין שיש להעד כל זמן שלא נשבע להכחישו דין כשני עדים הוא דוקא אם אמרינן דחיוב שחייבה התורה בעד אחד. הוא חיוב ממון, אבל אם נימא דהחיוב רק שבועה. לא עשאה התורה את העד אחד כשנים, שהרי לא חייבה ממון:
והנה יש לעיין הא דאמרו רבנן בעה"ב מתוך שטרוד בפועליו עקרו רבנן שבועה מבעה"ב ויהבוה אשכיר אם הכונה, דראו רבנן דמצוי הוא הרבה, שבעה"ב מפני שטרוד בפועליו יטעה, וא"כ זה הבא לפנינו הבעה"ב עליו אמרינן, שזהו שהוא טרוד ושכח וטעה וסבור שפרע ובאמת לא פרע, או דבאמת אין זה מצוי שיטעה, וזה הבא לפנינו הוא כיון דהוא טוען בריא שפרע, לא מחזקינן ששכח רק כיון שלפעמים בעה"ב טרוד בפועליו וא"כ יוכל לבא לידי שבועת שוא משום תקנת העולם תקנו שישבע השכיר ויטול, אבל זה הבא לפנינו אינינו בכלל שבודאי הוא שכח ואין יודע, והנה אם נימא דחשוד מן הדין הי' לכשנגדו לטול בלא שבועה. שהרי מחויב שבועה ואין יכול לשבע משלם והא דקתני בחשוד שישבע שכנגדו. משום דלא שבקת חיי לכל ברי' בכה"ג לא שייך, שהרי לא כולי עלמא אגרי פועלים נינהו, וגם הא הוא יכול לתן בפני עדים או זה בפני זה, וא"כ אם הי' לנו באמת חשש שהוא חשוד ששכח, וטועה. סובר שפרע ולא פרע, הי' לנו מן הדין שיטול השכיר בלא שבועה שהרי שבועה הראשונה היתה חמורה כעין דאורייתא ויהבו רבנן על זה דין דנחתינן לנכסיו:
אחרי שחייבו שבועה בנקיטת חפץ. וא"כ כשתקנו מפני שבעה"ב טרוד בפועליו, ע"כ דלא הוי חשש אמתי, ואם הי' נשאר עליו חיוב השבועה הראשונה, הרי למאן דס"ל דהחיוב הוא ממון וכל זמן שהוא אין פוטר עצמו בשבועה מחויב לשלם אף אם הוא רוצה לשבע ואנחנו אין מניחים, הי' הדין דנוטל השכיר בלא שבועה, וא"כ כשרבנן הוצרכו, מפני תקנות העולם, לתקן שיהא השכיר נשבע ויטול בשבועה הוצרכו לעקור תקנת חיוב השבועה הראשונה ועקרוה לגמרי, וכמו שכתבו התוס' דעיקר התקנה הי' על השכיר שישבע ויטול וא"כ אין התקנה השני' הוספה על הראשונה שהיא סותרת הראשונה, דאם יש חיוב שבועה על בעה"ב אם אין נשבע השכיר נוטל בלא שבועה, ע"כ דעתה היא תקנה חדשה ובטלו לתקנה הראשונה, אכן אם נימא דשבועה דאורייתא, עיקר החיוב שבועה:
ורק אם אין נשבע צריך לשלם ובחשוד כיון שהוא רוצה לשבע, רק שאנחנו אין מאמינים לו, אין כאן דין מחויב שבועה ואין יכול לשבע, א"כ אפשר בפשטות לומר:
שזה הבעה"ב הבא לפנינו חשוד הוא ששכח, ואעפי"כ אין עליו הדין מחויב שבועה ואי"ל אחרי שהוא טוען ברי:
ואף שלנו ספק שמא שכח., אטו משום שאצלנו ספק. שמא שכח נחייבו ממון. הרי הוא טוען ברי שזוכר שפרע, וא"כ השבועה הראשונה במקומה רק הוסיפו עוד תקנה, על התקנה ההיא ואמרו כמו בחשוד שכנגדו נשבע ונוטל כן בבעה"ב חשוד לנו שמא שכח ישבע השכיר ויטול אבל התקנה השני' היא הוספה על הראשונה דגם לפי התקנה הראשונה, אין מחויב ממון, כיון שהוא רוצה לשבע והספק הוא רק אצלנו. מעתה פירוש הירושלמי כך הי' השכיר חשוד, וכי מוסרין שבועה לחשוד ועתה הם שניהם חשודין. אתיא בפלוגתא דר"מ דסבירא לי' אם היו שניהם חשודין יחלוקו. היתה התקנה היכא דשניהם חשודים יחלוקו, ואפשר גם בשכיר יהי' הדין דיחלוקו אבל לר' יוסי דלפי גרסת הירושלמי, הוא סובר חזרה שבועה למקומה, (דלא כגרסת גמ' דילן דלמסקנא דר' יוסי הוא דסובר יחלוקו). א"כ ר' יוסי דסבירא לי' בדין דשניהם חשודין חזרה שבועה למקומה ומתוך שאי"ל משלם ע"כ דהוא סבירא ני' דבחשוד מן הדין הי' שכנגדו נוטל בלא שבועה דכיון דאין נשבע אף שאין המניעה מצדו שהוא רוצה לשבע אעפי"כ מן הדין כל זמן שאין פוטר עצמו בשבועה מחויב לשלם. דהחיוב הוא ממון:
ומשו"ה בשניהן חשודין. שאי אפשר לקיים התקנה שישבע שכנגדו, חזר הדין דחשוד מתוך שאין פוטר עצמו בשבועה משלם, א"כ ע"כ בשכיר כשתקנו דשכיר בזמנו נשבע ונוטל אין הטעם משום דזה הבא לפנינו מחזקינן שהוא חשוד:
אלא משום תקנת העולם כדי שלא יבא אחד לידי שבועת שוא, עקרו רבנן תקנה הראשונה, ונעשה כאילו בעה"ב אין מחויב שבועה. אלא דמעיקרא התקנה שהשכיר ישבע ויטול, ואם הוא חשוד. הבעה"ב פטור לגמרי. שהשבועה הראשונה עקרו, והשכיר אין מוסרין לו שבועה, ואזל ר' יוסי לטעמי' כפי שביארנו דהוא סבירא לי' כר' אבין, דכותה תקנו בבעה"ב שאם עבר זמנו שלא ישבע ויטול וכפי שביארנו, דהיינו דעקרו התקנה הראשונה, וממילא היתה תקנה דאם עבר זמנו שלא ישבע, אף הבעה"ב:
נמצא לפי מאי שפסק הרמב"ם בעלמא בשניהן חשודין חזרה שבועה למקומה, ומחויב שבועה, ומשלם, א"כ ע"כ בשכיר אין הבעה"ב הבא מוחזק שטועה ושוכח, ועתה יש תקנה חדשה שהשכיר נשבע, שבועה הראשונה עקרו היכא דמחלקותם בפרעון, א"כ אפשר לומר שפיר מגו דאי בעי אמר לא שכרתיך אף שהיא מגו דהעזה, שהרי היא מגו לאפטורי מממון. שהרי לדידן אין הבעה"ב הבא לפנינו חשוד ששכח וטועה ורק משום תקנת עלמא תקנו שישבע השכיר, אבל אם יש לו מגו פוטר עצמו מחיוב, ממון שהטילו עליו ע"י שבועת השכיר מחיוב הזה פוטר אותו המגו, דהרי מגו אף דהעזה פוטר מממון אכן רב ושמואל הא סברי דחיוב דמתוך שאין יכול לשבע משלם, הוא דוקא בהסבה מצדו דלדידהו חיוב שבועה אינינה חיוב ממון רק דאם אינינו נשבע חייבתו התורה ממון אבל בחשוד שהוא רוצה לשבע אין כאן חיוב ממון. לדידהו אין צריך לעקור שבועה הראשונה דאף שיש חיוב שבועה הראשונה ואנן סבירא לן:
שהוא טרוד בפועליו ואין מאמינים לו אעפי"כ אי אפשר לחייבו ממון. דהרי הוא רוצה לשבע וטוען שברי לו שפרע, רק שאנן חשדינן לי' שטעה ושכח, וא"כ אפשר להיות שבועה השני' על הראשונה ולדידהו אפשר לפרש כפשוטה שזה הבעה"ב הבא לפנינו חשוד אצלנו בזה שהוא טועה וסבר שפרע ולא יפרע וא"כ לדידהו אי אפשר לפרש דהמגו פוטרו את זה הבא לפנינו דמאי שייך מגו. כיון דסברינן שהוא טועה, ע"כ האי מגו היא לפוטרו משבועה הראשונה, שהיתה עליו קודם התקנה, וא"כ לדידהו שפיר פריך רבא דהרי שמועה זו דלא שנו אלא ששכרה בעדים רב אמרה וגם שמואל אמרה:
וא"כ בע"כ דאינהו סברי מגו דהעזה לאפטורי משבועה, לדידהו פריך רבא א"כ שבועת השומרין דחייב רחמנא היכי משכח לה, אבל לדידן דס"ל דעקרו התקנה הראשונה, והאי דאתו לקמן אינינו במוחזק ששכח מטרדת פועליו וטעה א"כ לא קשה כלל דהאי מגו קאי על חיוב של עתה ששבועת השכיר היתה מחייבו, והוי מגו לאפטורי מממון. דאמרינן אף מגו דהעזה אבל בשבועת השומרין דהוי לאפטורי משבועה, בזה לא אמרינן מגו דהעזה.
וטעמא דמילתא דאמרינן מגו דהעזה לאפטורי מממון ולא לאפטורי משבועה נראה לי, דהנה מגו יש לומר בה שני טעמים. או שהיא ראי' שאומר אמת שאילו הי' חפץ לשקר הי' אומר הטענה השני' וזה מוכח שהוא טוען אמת, או כיון שהי' לו עצה שנאמין אותו ובידו לטעון טענה שהי' נאמן אף שטוען טענה אחרת לא אבד הנאמנות שהי' בידו עפ"י הטענה שהי' יכול לטעון. והנה מגו דהעזה, אין זה ראי' שהרי אפשר שמשום הכי לא טען הטענה ההיא משום דלא רצה להעיז, וטוען טענה שאין בה העזה, א"כ הראי' אזלה, ורק משום נאמנות נגעו בה כיון שהי' בידו לטעון טענה שהי' נאמן לא אבד נאמנותו בשביל שטוען טענה אחרת ומשו"ה לאפטורי משבועה, כיון דהחיוב לברר, וע"י מגו דהעזה אין לנו עדנה בירור שטוען אמת שאפשר שמשום העזה לא חפץ לטעון אותה הטענה משום הכי צריך לשבע, אבל אם יש לו מיגו שאינינה העזה. הרי יש לנו בירור שטוען אמת מדלא טען הטענה השני' משום הכי אין צריך לשבע, אם יש לו מגו דאינינה העזה, אבל לאפטורי מממון אף מגו דהעזה פוטרת, אף דאין לנו בירור שטוען אמת, אבל נאמנותו לא אבד, משו"ה נאמן אף במגו דהעזה:
אבל לאפטורי משבועה כיון שהחיוב עליו לברר במגו דהעזה אין פוטר עצמו כיון שלא בירר עדנה:
בזה נראה לישב דברי התוס' בב"ב דף ה' דאיתא אמר ריש לקיש הקובע זמן לחבירו ובא בזמנו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן ולואי שיפרע אדם בזמנו והקשה בתוס' ד"ה ובא ז"ל, וא"ת נפשוט מהכא דלא אמרינן מגו דאי בעי אמר פרעתיך עתה ואומר ר"י דהא לא חשוב מגו כיון דמיירי דקאי ביום אחרון של זמן ואע"ג דמסקינן בשילהי השואל ב"מ (דף ק"ב) דעביד אינש דפרע ביום דמשלם זמני' מ"מ אין זה מיגו דלא חציף אינש למימר פרעתיך היום אבל רגיל הוא לומר פרעתיך אתמול ושכחת עכ"ד התוס'. והקשה ע"ז הקצות החושן בסימן ע"ח ס"ק הי' דהא קי"ל דלאפטורי מממון אמרינן אף מגו דהעזה. ואין לומר דהכא הוי העזה גדולה, דאף בממון אין מועיל מגו כהאי, דהא היכא דטוען ממושכן הוא בידי היכא דלא ראינו עתה. אף שראינו מקודם באותה שעה אמרינן מגו דהחזרתי הרי דלפטור מממון אמרינן אפי' מגו דהעזה כי האי אכן לדברינו קושיתו מיושבת, דהנה התוס' שם בב"ב בד"ה מי אמרינן במקום חזקה מה לי לשקר הקשו ז"ל ומיהו קשה מדתנן ביבמות בפרק בית שמאי (דף קי"א) יבמה שאמרה בתוך שלשים יום לא נבעלתי כופין אותו אחר שלשים מבקשים הימנו ומפרש התם דעד שלשים יום מוקי אינש אנפשי' טפי לא מוקי ולכך אחר שלשים יום אין כופין דלא מהימנא אף על גב. דאית לה מגו דאי בעיא אמרה אינו יכול לבא עלי דנאמנת כדמוכח בסוף נדרים (דף צ"א) אכן לדברינו לא קשה דלכאורה קשה מאי מספקא לי' אי אמרינן מה לו לשקר במקום חזקה היינו:
אי מגו אלים מחזקה דאין אדם פורע או דחזקה דאין אדם פורע עדיפא ממגו שהרי מגו להוציא לא אמרינן וחזקה דאין אדם פורע הא מועיל אף להוציא, ועכצ"ל דזה ודאי פשיטא להגמ' דחזקה עדיפא ממגו רק דמספקא לי' כיון שיש נגד החזקה דאין אדם פורע שהוא בירור שלא פרע, נגד זה יש בירור שפרע דאי בעי אמר שפרע לאחר זמן, וא"כ יש לנו בירור שפרע היינו המגו, וא"כ איתרע ראיית החזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו. וא"כ אפשר דבחזקה שאין אדם פורע, דאיתרע הבירור, אין מוציאין על ידה ממון. אף דעדנה נשארה החזקה דהרי החזקה עדיפא ממגו אעפי"כ איתרעא, ואין מוציאין בחזקה כזו ממון, ולפי זה לא קשה מיבמה שאמרה לא נבעלתי אחר שלשים דהתם לא לבד שאין מוציאים ע"י חזקה זו, אדרבה הוא רוצה לכופו לתת חליצה, בזה אמרינן אף שיש לה מגו כיון דחזקה אלימא ממגו ויש לנו חזקה דעד שלשים לא מוקי אנפשי', אין לכופו לתת לה חליצה, דהרי חזקה אילימא ממגו והא דמספקא לי' אי אמרינן מגו במקום חזקה. התם באין ע"י החזקה להוציא ממון. מספקא לן דילמא כיון דאתרע חזקתה אין מוציאין ממון על ידי חזקה. דאף שהיא מבררת, אבל הא יש בירור להיפוך, וא"כ איתרע הבירור:
לפי זה לא קשה קושית הקצות, מאי תרצו בתוס' דלא אמרינן מגו דאי בעי אמר שפרע עתה, דלא חציף אינש, והא לאפטורי ממון אמרינן מגו דהעזה אכן לדברינו לא קשה. דכיון דמג' דהעזה אין זה בירור א"כ לא איתרע חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו, וע"י חזקה דאין אדם פורע, היכא דלא אתרע מוציאין ממון. ואין מועיל נגדה נאמנות ורק במגו טוב ששם יש לנו בירור, בזה מספקא להגמ' דילמה אין גובין ע"י חזקה דאתרע ברור שלה אבל מגו דהעזה דאינה בתורת ראי' ובירור, רק נאמנות. נגד חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו אין מועיל נאמנות:
סוף הספר