אור ברסלב

לבוש מרדכי בבא מציעא· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן ל

סימן כט

סוגיא דהלוהו על המשכון יבאר שיש קנינים לקנות דמי החפץ. ובמשכון יש פוסקים דסברי שהוא ג"כ קנין דמי החפץ הרמב"ם והר"י מיגש סבירא להו דמשכון הוי רק קנין לגבות. ויבאר דלמאן דס"ל דבע"ח קונה משכון אף שלא בשעת הלואתו טעמו דקנין למשכון הוא רק בגוביינא דבי דינא וא"כ לאחר לא יוכל להקנות. ויבאר דלר' יוסי בר' יהודה אם מיעדה מעות הראשונות להלואה. ואם אין מיעדה הוי למכירה.

דף פא הלוהו על המשכון שומר שכר לימא מתניתין דלא כר' אליעזר דתניא המלוה על המשכון ואבד המשכון ישבע ויטול מעותיו. דברי ר"א, ר' עקיבא אומר יכול לומר כלום הלותני אלא על המשכון אבד המשכון אבדו מעותיך כו' והכא בדשוי משכון שיעור זוזי וקא מפלגי בדר' יצחק דאמר ר' יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון שנאמר ולך תהי' צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מנין. מכאן לבע"ח שקונה משכון ותסברא אימר דא"ר יצחק במשכנו שלא בשעת הלואתו אבל בשעת הלואתו מי אמר כו':

והנה הרמב"ן. והרשב"א, פסקו להלכה דאף בשעת הלואתו בע"ח קונה משכון. והא דאמרינן אימר דאמר ר' יצחק במשכנו שלא בשעת הלואתו בשעת הלואתו מי אמר לא ע"ד בירור קאמר אלא על הספק דאל"כ קשיא הך דהשולח ופרק כל שעה. והך דפ"ק דקדושין. אכן הש"ך בסימן ע"ב ס"ק ט' דחה ראיות הרמב"ן מה שכתב הרמב"ן ראיה מפ"ק דקדושין דאמרינן קדשה במשכון מקודשת התם במשכון דאחרים וכד"ר יצחק הרי שפיר נוכל לומר דהיינו שקידשה במשכון דאחרים שלא בשע' הלואתו גם הראי' שהביא הרמב"ן מהא דאמרינן קדושין (דף י"ט) קדשה במלוה שיש עלי' משכון מקודשת מדר' יוסי בר' יהודה אינו ראי' כלל לפי מה שפירשו התוס' ושארי מפרשים בפרק קמא דקדושין. דמיירי במשכון דידה ואין מחזיר לה המשכון אלא מוחל המלוה ואדרבה להרמב"ן והרשב"א קשיא דמאי קאמר מקודשת מדר' יוסי בר' יהודה הו"ל מקודשת מדר' יצחק ומה שהביאו ראיי' מהא דפרק כל שעה דישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו דמוקי לה בהרהינו אצלו, ומטעם דר' יצחק דקנה משכון. שהוכיחו דמיירי בשעת הלואתו דהרי מוכיח בב"מ דהלוהו על המשכון ש"ש מיירי בשעת הלואתו, ה"נ הלוהו על חמצו. הא מיירי בשעת הלואתו דחה זאת הש"ך. דהא מעיקרא הוי סבר דלא מיירי בהרהינו אצלו דהוה ס"ד שלא השכינו אצלו בביתו אף דקתני הלוה לעכו"ם על חמצו. והוה סבר דמיירי ששעבד לו חמצו:

וא"כ נהי דמשני שהרהינו אצלו. מ"מ שפיר נוכל לומר דמיירי שהרהינו אצלו לאחר הלואה שהלוה לו מתחילה על החמץ שהי' לו בביתו ששעבדו לו ואח"כ הרהינו אצלו, וכתב הש"ך על זה ז"ל וזה לפענ"ד ברור ותמהני על בעלי התוס' ושאר גדולים שהרעישו העולם בזה הלא הדברים פשיטים ומוכרחים כמו שכתבתי:

ולישב קושית הש"ך ודחיותיו את דברי הרמב"ן והרשב"א נראה לי' דהנה לעיל בסימן ד' ביארנו דהא דאמרינן בע"ח קונה משכון. הקנין אינו אלא לגניבה ואבידה אבל לא נענין אונסין, והקשה הש"ך ממ"נ אם הוא שלו יתחייב באונסין ואם אינו שלו, אפילו בגניבה ואבידה לא יתחייב, וביארנו. דהא דאמרינן בע"ח קונה משכון. הכונה שקונה את המשכון לגבות ממנו החוב ולא נעשה החפץ שלו. אלא למשכון שקונה קנין בהחפץ לגבות ממנו חוב שלו דמשו"ה לא נעשה מטלטלין אצל בניו:

משו"ה באונסין אינו מחויב שהרי לא נפטר עדנה מחובו. ולא קנה את החפץ שיהי' שלו, אבל בגניבה ואבידה מחויב דכיון דקנה קנין לגוביינא בהחפץ הרי יוכל לקדש בזה את האשה שהרי הקנין שיש לו בהחפץ לגבות יוכל להקנות להאשה שיהי' לה הקנין לגבות ממנו ויש לו הנאה מזה החפץ שיוכל לגבות ממנו משו"ה מחויב בשמירה:

בזה נראה לי לבאר הר"י מיגש הובא בנימוקי יוסף ב"מ ריש פרק שנים אוחזין. שכתב דאם מודה מקצת, ונותן משכון על מה שמודה לא הויא הולך והביא ראי' מדאמר פ"ק דקדושין אמר רבא אמר רב נחמן התקדשי לי במנה והניח לה משכון על זה אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן ודחו דבריו דהא הכא הטעם משום שאין מחויב לה וביאר הנ"י דברי הרב ר' יוסף דכונתו כיון דחזינן מגמ' זו דבלא מעות אין קונין משכון א"כ מה שהניח המשכון לא קנתה דהרי המעות הלואה היא ומלוה אינה קונה ומה שקונה משכון שלא בשעת הלואתו הוא מגובינא דבי דינא וגזירת הכתוב הוא או בשעת הלואתו דמעות קונות אבל משיכה למשכון לא מהני והכא שנותן לו המשכון שלא בשעת מתן המעות לא קנה המשכון דהא מלוה אינה קונה ע"כ לפי פירוש זה של הנמוקי יוסף בדברי הר"י מיגש, למאן דס"ל מלוה קונה במכר יהי' הדין דאם נתן משכון הוי הילך, ובפרט הכא דהוי המשכון בידו משעת הלואה הוי המשכון הילך אכן הרמב"ם הא פסק בפ"ד מהלכות טוען ונטען הלכה ו' דאף אם הי' המשכון בידו מזמן ההלואה לאו הילך הוא וכתב המ"מ דכן כתב הר"י:

מיגש בשם רב אלפסי ז"ל דמשכון לאו הילך הוא, ולפי פירוש הנמוקי יוסף בדברי הר"י מיגש, הא אדרבה מוכח מדבריו דהיכא דקנה משכון הוי הילך שהרי הביא ראי' מהא דמנה אין כאן משכון אין כאן דלא קנתה את המשכון בכה"ג לאו הילך דמשיכה למשכון אין קונה, אבל היכא דהיא מקודשת היינו היכא דקנתה אז הוי הילך:

לכן נראה לי לבאר דברי הרב ר' יוסף כן, דהנה הר"ן בפרק כל הנשבעין הביא דברי הרמב"ן ז"ל, שתירץ על דברי הגאונים דס"ל דאם נאמן המשכון לטעון בכדי דמיו, וכן בעזי דאכלי חושלא. צריך התופס, לשבע בנק"ח כעין של תורה, והקשו מהא דכל זמן שהטלית ביד האומן אומן אומר שתים קצצת לי, והלה אומר לא קצצת אלא אחת כל זמן שהטלית ביד האומן הממע"ה, דמשמע דאין מחויב שבועה ונאמן האומן במגו, וכתב ע"ז הרמב"ן ז"ל דלא דמי משכון דשכירות לשאר הטענות ולא מיבעיא למאן דאמר אומן קונה בשבח כלי דכטוען על גופו של משכון דמי אלא אפילו למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי כיון דודאי אית לי' עלי' אגרא ואאגרי' תפיס לי' כטוען על גופו של כלי דמי דמקנה קני' לי כלי עד דיהיב לי' אגרי' ושקיל לי', ואיהו גופי' הימוני' הימוני לי' לאומן אאגרי' כי מסר לי' כלי שאם לא תאמר כן לא הנחת חיים לאומנין עכ"ד הרמב"ן, וכתב על זה הר"ן ז"ל ולא נתבררו אצלי דאפילו למ"ד אומן קונה בשבח כלי אמאי יהי' עדיף אומן ממלוה על המשכון דאיהו נמי' קני' לו מד"ר יצחק אפילו במשכנו בשעת הלואתו כמו שכתבנו במקומות אחרים עיין שם בדבריו:

והנראה לי דעת הרמב"ן דהנה בחו"מ סימן רמ"א, איתא דאף אם יש משכון בידו יכול למחול בדברים בעלמא ועיין בקצוה"ח שהביא דעות בזה, ונראה לי דתליא בזה, דהנה במשכון בודאי אם ישלם הלוה החוב, מחויב להחזיר המשכון. והנה בגמ' גיטין איתא בדף ס"ה גניבא יוצא בקולר הוי כי קא נפיק אמר הבו ארבע מאה זוזי לר' אבינא מחמרא דנהר פניא כו' אלא ר' אבא הכי קא קשיא לי' חמרא לא קאמר דמי חמרא לא קאמר. והקשה בתוס' ד"ה דמי ז"ל דמי חמרא לא אמר וא"ת כי אמר נמי דמי חמרא הוי דבר שלא בא לעולם כדאמרינן פרק האומר משקלי כו' וי"ל דהתם משום דאמר לכשיבא אבל אמר דמי שור זה עלי עולה משמע דלא חשוב זה דבר שלא בא לעולם אלא הוי כמו דקל לפירותיו דבעי למימר יקדש השור לדמיו וה"נ כי אמר דמי חמרא בעי למימר שיהי' היין קנוי לו לדמיו ע"כ, והנה לפי דברי התוס' אם אמר דמי חמרא. הגוף הוא של הנותן והמקבל קנה דמי הדבר כפי הסך שאמר והנה אם נימא דמשכון הוא שדמי הדבר קנוי להמלוה שקנה המשכון. הרי עתה הם שותפים בהדבר להלוה שייך גוף המשכון ולהמלוה שייך דמי המשכון כפי הסך שמגיע לו אכן אם נימא דאין להמלוה קנין דמי המשכון רק קנין לגבות החוב. אינם שותפים, ורק שיש להמלוה קנין לגבות החוב מהמשכון מעתה מאן דס"ל דבמשכון אין מועיל מחילה הוא יסבור דקנין משכון. הוא שהמלוה קונה קנין דמי חמרא, היינו קנין דמי' המשכון. א"כ קנוי לו גוף דמי המשכון, ומה שהלוה יכול לסלק להמלוה. הוא משום דכיון דאין לו קנין בהגוף רק בהדמים. הרי זה הוא חלוקתם שהלוה משלם לו הדמים ונשאר הגוף שלו וכיון שיש להמלוה קנין בעצם הדמים משו"ה אין מועיל מחילה) דעל דבר בעין אין מועיל מחילה. אכן מאן דסבר דמועיל ומחילה הוא סובר דמשכון הקנין לגבות את החוב וכיון דמוחל החוב ממילא נפקע הקנין שהרי אין מה לגבות דקנינו הי' רק לגבות החוב, וחיוב אין כאן ואפשר. דבזה פליגי רש"י ושארי פוסקים:

דרש"י ס"ל דבע"ח קונה משכון אף לאונסין ס"ל דקנין משכון. הוא דמי החפץ, וא"כ הרי דבר שלו נאנס, אבל אנן סב"ל דהקנין הוא רק לגבות החוב. א"כ לא סלק לו עדנה, משו"ה דוקא בגנבה ואבידה מחויב מטעם שיש לו הנאה, ומשו"ה כתב הרמ"א, דאף במשכון מועיל מחילה,

ומעתה מבוארים דברי הרמב"ן דהגאונים ס"ל דכל היכא שבא לטול דבר של חבירו אף שהוא נאמן, אין נוטל אלא בשבועה בנק"ח כמו המוציא הוצאה, וכל שבועות בשטר, אלא דזה דוקא היכא בבא לטול את של חבירו, אבל בשותף שבא לטול את שלו. אין צריך שבועה בנק"ח. משו"ה באומן אם הוא קונה בשבח כלי:

יש לו קנין בדמי הדבר, א"כ אינינו בא לטול את של חבירו, נמצא כשהוא אומר שתים קצצת לי, הוא אומר יש לי בגוף דמי הדבר שתים והוא נוטל את שלו. בכה"ג אין צריך לשבועה בנק"ח אבל במשכון, נהי שהוא נאמן שיש לו קנין בהמשכון לגבות את החוב:

אבל הוא בא לטול דבר של חבירו:

וכלל הוא הבא ליטול לא יטול אלא בשבועה:

ובזה מיושב קושית הקצוה"ח בסימן קל"ג ס"ק ג' שכתב על דברי המחבר שכתב שאם ראו עדים החפץ ביד המחזיק קודם שתבעו המערער לדין אפילו אמר בפניהם קודם שהראהו דעו כי הוא ממושכן בידי בכדי דמיו קרינן בו שפיר עדים וראה ויתרה בו בפני אותם עדים שלא יחזירוהו אלא בפני פלוני ופלוני כדי שלא יוכל לטעון החזרתי וכתב ע"ז הקצוה"ח ז"ל בט"ז כתב ז"ל מ"ש הסמ"ע הטעם משום שמקבלין מה שהוא לחובתו לא ידענא טעמא אטו מי שאמר חוץ לב"ד לויתי ופרעתי מקבלין מה שהוא לחובתו:

אלא עיקר הטעם דצריך שיהי' לו מגו בשעה שבא לפני ב"ד שפוסקין לו שבועה:

כ"ו וכן דעת הש"ך דהיינו דוקא בשבועת משכון דצריך נק"ח הוא דלא מהני משא"כ בטענת לקוח, ואכתי לא אתברר דמה לי היסת או נק"ח והא בש"ך סימן פ"ז העלה בספיקא דדינא דגם היסת צריך נק"ח וכיון דחדא טכסיסא נינהו אין לחלק עכ"ד הקצוה"ח, אכן לדברינו הדברים מבוארים, דבודאי חוץ לבי"ד לא שייך מגו, אעפי"כ אם יאמר חוץ לב"ד לויתי ופרעתי, הרי אין כאן הודאה:

שהרי הוא אומר. שאין חייב כלום ולאו הודאה היא, וכן אם אמר שלא בב"ד לקוחה היא בידי ג"כ אין כאן הודאה שהרי אומר ששלו הוא, ובמה יחייבו אותו בבאו לפני ב"ד עפ"י הודאתו, הא הוא לא הודה שהרי אמר ששלו השדה, מה לי אם אמר שהיתה שלו, או שלקחה, כיון שאומר שלקחה, הרי לא הודה שהיא של פלוני אבל אם אומר, הדבר ממושכן בידי הרי הודה שהחפץ של פלוני, אלא שאמר שיש לו קנין לגבות החוב, א"כ עלינו לפסוק שיש לו הרשות ללך לטול דבר של פלוני, וכיון דדינא הוא שאם אומר שמושכן בידי, הרי דין הוא שבעי שבועת המשנה בנק"ח, וכל זמן שלא נשבע אין לו הרשות לגבות מהמשכון, א"כ לפי הודאתו, אין עוד החפץ שלו שהרי צריך עוד שבועה בבי"ד בנק"ח, נמצא דהעדים יודעים:

רק שהחפץ של פלוני, אבל אם מגיע לו היינו אם יש לו קנין לגבות מחפץ של פלוני לא יודעים, ובבאו לפני ב"ד, הא עתה אין כאן מגו שהרי כבר ראו עדים החפץ בידו, והוא התרה שלא יחזיר, וזהו דוקא מזה שרואים אנו שאם הוא טוען ממושכן הוא בידו. חייב שבועה בנקיטת חפץ ושבועה בנק"ח היינו שבועת המשנה דין הוא שבלא השבועה אינו נוטל, א"כ כשאמר ממושכן הוא בידי צריך עוד לפסק בי"ד אבל אילו הי' הדין שאם טוען ממושכן עד כדי דמיו אין צריך אלא שבועת היסת הא שבועת היסת לא נחתון לנכסי, והיינו אם הי' הדין שמשכון קונה דמי הדבר, א"כ כשהוא טוען יש לי על זה חוב והוא ממושכן בידי הוא טוען שדמי הדבר שלו ואין בא לטול משל חבירו ואין צריך שבועת המשנה א"כ אם הי' אומר בפני עדים החפץ של פלוני הוא אבל הוא ממושכן בידי הוי כאילו הי' אומר גוף החפץ של פלוני אבל הדמים הוא שלי היינו דמי החפץ הוא שלי א"כ על הדמים אין כאן הודאה והוי כאלו טוען לקוח הוא בידי למחצה דאף אם הי' אומר בפני עדים וראה הי' נאמן ומה לי אם טוען נקוח מחצה ומה לי אם טוען לקוח הדמים משו"ה דקדקו הט"ז והש"ך. והוא מדברי הרא"ש דהטעם דהוי עדים וראה דהרי בעי שבועה בנק"ח דהטעם משום דמשכון אינינו קנין בדמי הדבר אלא קנין לגוביינא ובא לטול משל חבירו והבא לטול משל חבירו אינו נוטל אלא בשבועה בנק"ח א"כ הודאתו שהחפץ של פלוני הוא הודאה גמורה וטענתו שממושכן כל זמן שלא נשבע בנק"ח אינינו עוד שלו ובעו בי"ד לפסוק ע"י השבועה ובבאו לפני בי"ד הא אין לו אז מגו משא"כ אם הי' חייב רק שבועת היסת ובשבועת היסת הא לא נחתינן לנכסי' אז הי' הדין שהדמים שלו. ורק שבועה בעלמא מחויב, אבל הדמים שלו ומה שהקשה הקצות הא הש"ך מסתפק דאף שבועת היסת בעי שבועה בנק"ח עכ"פ שבועת המשנה איננה ואינינה שייכא לממון שהרי לא נחתינן לנכסי', והגאונים סוברים דהטוען משכון הוא בידי בעי דוקא שבועת המשנה:

וזהו שכתב הרמב"ן. דמשכון דשכירות לא דמי. לשאר משכון דלמ"ד אומן קונה בשבח כלי יש לו קנין בדמי הכלי ומה שכתב דאף למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי אם תפוס אאגרי' הוא קונה בעצם הכלי, דאל"כ לא שבקת חייו לכל ברי' היינו ג"כ דאם יהי' הדין שהוא קונה רק ככל משכון דעלמא א"כ יהי' עליו חיוב לשבע ובלא שבועה לא יטול כדין הבא לטול א"כ אם יאמר בעה"ב פחות לא יוכל לטול אלא בשבועה בנק"ח ואם הוא איש כזה שאין רוצה לשבע שבועה בנק"ח או שהוא חשוד, נא יטול ויפסיד משו"ה אומן כשתופס על אגרי' הוא קונה דמי הדבר ואין צריך לשבע שבועה בנק"ח וממילא אף אם הוא חשוד יטול דשבועת היסת אין שייכא לממון הדבר, ומה שהקשה הר"ן על דברי הרמב"ן שכתב הר"ן ז"ל ומה שכתב עוד שאם לא תאמר כן לא הנחת חיים לאומנין לא ידעתי למה לפי שאני סובר שאפילו הגאונים ז"ל לא אמרו אלא בבא לגבות חובו מן המשכון שכיון שבא לטול צריך לשבע כשאר הנשבעין ונוטלין הא אילו רצה לשתוק ולהחזיק במשכונו עד שיתן לו מעותיו והלה תובע משכונו אינו נשבע אלא היסת לפי שאין זה נשבע ונוטל ודי לנו במה שחידשו הגאונים בדין זה שלא בראי' והבו דלא להוסיף עלה ומעתה כשירצה בעה"ב טליתו יפרע שכרו. ע"כ פשוט דהרמב"ן לא סבירא לי' כן. והוא סבירא לי' כיון דהחפץ הוא של הבעלים והוא מחוייב להשיב לו, אלא שיש לו טענה שיש לו קנין לגבות הרי הוא אומר לו קיים חובך ובא וגובה וכיון שאין נשבע מחויב להשיב לו. וא"כ באומן אם לא ירצה לשבע יהי' מחויב להשיב:

ועפי"ז יתבארו ג"כ דברי הרב ר' יהוסף הלוי שכתב שאם הודה מקצת ונתן משכון על זה לא הוי הילך ומביא ראי' מהא דאמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן והקשו עליו, מאי ראי' היא זו התם הטעם משום דאין כאן חוב, ופירשו הנ"י והר"ן דראיתו דמשיכה אין קונה למשכון ובעי דוקא מעות ושלא בשעת הלואה הוי מלוה ואין המעות קונות והקשינו א"כ אם המשכון מבשעת הלואתו דאז הוא קונה לפי פירוש זה הא מוכח דהוי הילך דהא עיקר הטעם משום שלא קנה והא המ"מ הביא דברי הר"י מיגש דס"ל דאף אם הי' המשכון בשעת הלואתו לא הוי הילך:

וכן הוא דעת הרמב"ם אכן לדברינו יהי' פירוש דברי הר"י מיגש דזהו שחקר הר"י מיגש מהו דין משכון אם משכון הוא קונה דמי הדבר כמו בדמי חמרא או משכון הוא קנין לגבות החוב, אם נימא דמשכון הוא קנין דמי הדבר כמו דמי חמרא א"כ אם הוא נותן לו משכון נתן לו קנין דמים בהחפץ בודאי דמשכון הוא הילך דמה לי אם הוא נותן לו שותפות בהחפץ או דנותן לו קנין בדמי החפץ אבל אם נימא דמשכון אינו אלא קנין לגבות החוב א"כ לא נתן לו החוב אלא קנין לגבות החוב א"כ משכון לאו הילך הוא אף אם קנה קנין בהמשכון לגבות חובו כיון דצריך עדנה לגבות לאו הילך הוא ומביא הר"י מיגש ראי' דע"כ משכון הוא רק קנין לגבות החוב אבל לא קנין בדמי הדבר דאם נימא דמשכון הוא קנין בדמי הדבר כמו דמי חמרא א"כ איך אמרינן דאם אמר התקדשי לי במנה והילך משכון על זה אינה מקודשת משום דמנה אין כאן. אם פירוש משכון הוא קנין בדמי הדבר א"כ אף אם אין חוב אם יאמר קני דמי המשכון בסך מנה הא קונה וכמו שמוכח מגמ' דגיטין דאם אמר דמי חמרא הוא קונה החמרא לדמיו ה"נ אם אמר הילך משכון על המנה היינו קני דמי המשכון על מנה ואמאי אינה מקודשת ע"כ דמשכון איננו קנין דמי הדבר אלא קנין לגוביינא לגבות החוב וכיון דאין כאן חוב אין מה לגבות א"כ אם מודה מקצת, והניח משכון הרי לא נתן עדנה תשלומין שהרי דמי הדבר לא הקנה אלא הקנה קנין לגבות החוב וחסר עדנה גבי' א"כ לאו הילך הוא אף שקנה המשכון אבל הא הקנין אינו על דמי הדבר אלא לגבות מהמשכון א"כ לאו הילך הוא ומשו"ה פסק הרמב"ם דמשכון אף היכא שהי' מקודם בידו וקנה קנין משכון לאו הילך הוא.

והנה הא דאמר בגמ' ותסברא אימר דאמר ר' יצחק במשכנו שלא בשעת הלואתו בשעת הלואתו מי אמר לכאורה איזה סברא היא דשלא בשעת הלואתו ובשעת הלואתו לא יקנה, והנה הש"ך שם בחו"מ סימן ע"ב כתב ז"ל מ"מ מה טעם יש לחלק בין שלא בשעת הלואתו לבשעת הלואתו כו' אלא ודאי הכי אמרינן אימור דאמר ר' יצחק במשכנו שלא בשעת הלואתו שאין לזה לשלם וממשכנו עפ"י בי"ד לפרוע מחובו א"כ קני לי' משכון דהא לית לי' שאר נכסים לאשתלומי מיני' וא"כ משכון זה נקנה לו בחובו כאלו מכרו לו בחובו אבל משכנו בשעת הלואתו ואית לי' שאר נכסי דשיעבודי רמי על נכסי' מי אמר שיהא משכון זה קנוי לו. עכ"ד הש"ך. ולדעתי הם תמוהים מאין לנו דמשכנו שלא בשעת הלואתו מיירי דאין לו שאר נכסים:

אדרבה מוכח שיש לו שאר נכסים שהרי אמר עולא דבר תורה בע"ח בזיבורית שנאמר והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה מה דרכו של אדם להוציא פחות שבכלים הרי אמרו רז"ל שיש לו עוד נכסים ואעפי"כ קונה העבוט ואף דכתיב קרא בעני ושכב בשלמתו דאין לו אלא שלמה אחת אבל שאר נכסים יש לו ואיך אמר ר' יצחק דבע"ח קונה משכון הוי לי' למימר דוקא בעני שאין לו נכסים אלא המשכון הזה אז הוא קונה המשכון אבל בעשיר אין קונה המשכון:

אכן פשוט דאם נימא דאין בע"ח קונה משכון אלא שלא בשעת הלואתו הוא דוקא אם הגבו לו בי"ד וכמו שכתבו הנמוקי יוסף והר"ן ז"ל על דברי הר"י מיגש במשכנו שלא בשעת הלואתו קני לי' משום דבגובינא דבי דינא אתא לידי' וגזרת הכתוב הוא דקני לי' כדר' יצחק, היינו אם נימא דדוקא שלא בשעת הלואתו הוא קונה משכון אבל בשעת הלואתו אין קונה את המשכון אף שהלוה שהוא הבעלים על המשכון נותן לו לקנות אעפי"כ אין קונה ע"כ דהאי קנין לגובינא לגבות חוב אי אפשר כלל להקנות, וכמו דאית מאן דאמר דקני ע"מ להקנות לא קני דס"ל דקנין לא שייך אלא אם נעשה הדבר שלו כן קנין משכון אי אפשר לקנות דקנין לא שייך אלא אם הדבר שלו, ואף מאן דס"ל קני ע"מ להקנות קני, היינו דהוא קונה הדבר להקנות אבל קנין לגבות לא הוי קנין. ורק לבי"ד נתנה התורה כח שהם יוכלו לגבות משכון שיהי' עליו קנין, לגבות החוב, וכן הביא הקצות בסימן ע"ב ס"ק ב' ז"ל במשנה למלך פ"ו משכירות ז"ל עיין בתשובת מוהריט"ץ סימן י"ב ואחר המחילה טעה בזה שהוא סובר דכל משכון שבא אחר ההלואה מקרי משכנו שלא בשעת הלואה להתחייב באונסין לפי אותן הסוברין דשלא בשעת הלואה חייב באונסין וזה אינו אלא במשכנו לבסוף ע"י בי"ד ששם הוזהר המלוה להחזיר כסות יום ביום ושם הוא דאמר ר' יצחק בע"ח קונה משכון ולדעת רש"י ועמי' היינו להתחייב באונסין אבל במשכון הבא ליד המלוה ברצונו כך הוא שעת הלואה או אחר ימים לכו"ע אין בו אלא ש"ש ואלו דברים ברורים הם כו' והיינו דאם נימא דאין קונה אלא שלא בשעת הלואה ע"כ דשעת הלואה שהוא מעצמו אי אפשר לו להקנות קנין זה, וממילא מכש"כ לאחר הלואה אין יכול להקנות, קנין לגבות, ורק לבי"ד נתנה התורה הכח מגזרת הכתוב דיוכלו להקנות קנין לגוביינא:

ומה שהקשה הקצות עליו ע"ז ז"ל ונוראות נפלאתי הלא הדבר מבואר להדי' בפ"ו ממלוה דאפילו מדעת הלוה צריך להחזיר כסות יום ביום כל שמשכנו שלא בשעת הלואה ז"ל א' הממשכן את חבירו בב"ד או שמשכנו בידו בזרוע או מדעת הלוה אם איש עני הוא כו' מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום בד"א במשכנו שלא בשעת הלואה אבל אם משכנו בשעת הלואה אינו חייב להחזיר כלל וכ"כ בש"ע סימן ס"ז וכיון שמבואר הדבר דצריך להחזיר הרי אית לי' דינא דמשכנו שלא בשעת הלואה ועליו נאמר ולך תהי' צדקה ודר"י אם אינו קונה משכון צדקה מנין וא"כ לדעת רש"י ודעמי' חייב באונסין ודברי מוהריט"ץ ברור, עכ"ד דברי הקצוה"ח, ובעיני יפלאו מאד, נהי דכתב הרמב"ם דמחויב הוא להחזיר אף אם לקחו מדעת הלוה, ולא בגוביינא דבי דינא, אטו מזה מוכח דקנה המשכון, כמו שלא בשעת הלואה בגוביינא דבי דינא אטו אמר ר' יצחק דדוקא אם קונה המשכון אז מחויב להשיב. ואם לא קנה אין מחויב להשיב, אדרבה אם בעת שהוא קנה המשכון נאמר לא תשכב בעבוטו מכל שכן אם לא קנה בודאי דמחויב להשיב כסות יום ביום וכסות לילה בלילה. ר' יצחק אמר רק דכתיב בקרא ולך תהי' צדקה אם אינו קונה מה שמחויב להשיב איננו צדקה דצדקה מקרי אם הוא נותן דבר שהוא שלו או שיש לו בזה קנין. אבל אם נימא דמשכון אין לו קנין בהמשכון לגבות ורק להחזיק א"כ על מה שמחויב להחזיר כסות יום ביום וכסות לילה בלילה אין לו קנין להחזיק, וא"כ מה שהוא מחזיר כדין אין זה צדקה דהרי על העת שצריך להלוה אין לו קנין להחזיק ע"כ דבע"ח קונה את המשכון ויש לו קנין בהמשכון לרש"י לאונסין דקני דמי ולשארי פוסקים קנין לגוביינא, א"כ כשהוא מחזיר הוא מחזיר דבר שיש לו בו קנין משום זה קראתו התורה צדקה ואם נימא דמהפסוק אין ראי' דקונה אלא בגווני דמיירי קרא היינו שלקח ע"י שליח בי"ד דקנה בגוביינו דבי דינא אז הוא קונה קנין המשכון אבל לא בלקח מרצונו יהי' הדין שאם לקח מרצון הלוה או בזרוע אף שלא בשעת הלואתו מה שמחזיר איננו צדקה שהרי קנינו אך להחזיר וכיון שמחויב להחזיר אין זה צדקה אבל להחזיר בודאי מחויב אף אם לא קנה מקל וחומר אם לקח על ידי גוביינא דבי דינא שקנה מחויב להחזיר מכש"כ אם לקח מרצונו של הלוה או בזרוע שלא קנה בודאי דמחויב הוא להחזיר ואם לא החזיר עובר על לא תשכב בעבוטו ומה שכתב המ"ל ז"ל אינו אלא במשכנו לבסוף ע"י בי"ד ששם הוזהר כונתו דקרא מיירי בשלקח שליח ב"ד. ועוד מעיקרא דדינא פרכא הא המשנה למלך קאי אם נימא שיש חילוק בין משכנו שלא בשעת הלואתו למשכנו בשעת הלואתו לדידהו כתב המשנה למלך דלמאן דס"ל דלא אמר ר' יצחק אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו אז הוא קונה. אבל אם בשעת הלואתו לא קנה המשכון וצריך טעמא מ"ש בשעת הלואתו דלא קנה הלא הלוה הוא מקנה ולדידהו צריך לומר דמעצמו אי אפשר לקנות קנין לגוביינא ורק לבי"ד נתנה התורה הכח לעשות קנין לגוביינא, ולרש"י לאונסין, אבל מעצמו אין יכול להקנות הקנין הזה א"כ אם הלוה נתן לו מרצונו לאחר ההלואה ג"כ לא קנה ואדרבה ק"ו הוא אם בשעת מתן מעות אין יכול להקנות ולא לקנות מכש"כ לאחר ההלואה ובזרוע בודאי דלא יהי' עדיף מאם נתן לו מרצונו להכי אמר המשנה למלך דמאן דמחלקי בין שעת הלואתו לשלא בשעת הלואתו ע"כ הטעם דשלא בשעת הלואתו קנה משום דהוה בגובייני דבי דינא וגזרת הכתוב הוא בגובייני דבי דינא מועיל לקנות קנין משכון, אבל אליבא הנך דסברי דאין חילוק בין משכנו שלא בשעת הלואתו בין משכנו בשעת הלואתו בכולהן אמר ר' יצחק דבעל חוב קונה משכון בודאי דאף אם נתן הלואה מרצונו לאחר ההלואה גם כן קונה ואם כן מאי הקשה הקצוה"ח מהרמב"ם הא הרמב"ם הוא מהסוברים דלענין קנית המשכון שוה משכנו בשעת הלואתו לשלא בשעת הלואתו בכולהו הוי שומר שכר כמו שכתב בפ"י מהלכות שכירות ורק לענין החזרת המשכון הדין הוא דאם משכנו בשעת הלואתו אין מחויב להחזיר אבל אם שלא בשעת הלואתו מחויב להחזיר בכל גווני בין ששליח בי"ד לקח בין שנתן מרצונו בין שלקח בזרוע דכיון שהי' המשכון שלא בשעת הלואה מחויב להחזיר ודברי המ"ל פשוטים וברורים:

לפי זה דלמ"ד דר' יצחק אמר דוקא שלא בשעת הלואתו אז הוא קונה היינו דאינהו סברי דדוקא בי"ד יכולים להקנות קנין לגובינא אבל הלוה מרצונו אין יכול להקנות, א"כ אף אם אחד קנה ע"י גובייני דבי דינא קנין משכון היינו קנין לגבות ממנו לא יוכל להקנות הקנין הזה לאחר דלא עדיף הוא מהלוה שכל החפץ שלו ואעפי"כ אין יוכל להקנות קנין לגובייני שהקנין הזה רק לבי"ד נתנה התורה הכח לעשות הקנין הזה אבל המלוה מעצמו אין יכול לקנות הקנין הזה אף שהלוה מרשהו א"כ אף שהוא קנה הקנין הזה מגזרת הכתוב אבל לאחר לא יוכל להקנות לפי זה קמה ונצבה ראית הרמב"ן דלדינא אין הדבר כן דאף בשעת הלואתו קונה בע"ח משכון שכיון שחזינן שאמרה התורה שיש קניני משכון יוכל הקנות ולקנות אף מדעתו מדאיתא בקדושין קדשה במשכון דאחרים מקודשת ודחה הש"ך דילמא מיירי שהוא הי' לו משכון שלא בשעת הלואתו אכן לדברינו אם נימא דדוקא שלא בשעת הלואתו קנה היינו דוקא בגובייני דבי דינא א"כ נהי שהוא קנה בגובייני דבי דינא אבל איך תקנה היא את הקנין לגובייני שאין קונין אותו אלא ע"י בי"ד ע"כ מוכח דאף שלא ע"י בי"ד יכולין להקנות קנין משכון. א"כ ע"כ מוכח דאף בשעת הלואתו קונה שהרי הלוה מוסר להמלוה לקנות וקונין קנין משכון אף שלא בגובייני דבי דינא:

עוד הביא הרמב"ן ראי' דבע"ח קונה משכון אף בשעת הלואה מהא דאמרינן קדושין י"ט קדשה במלוה שיש עלי' משכון מקודשת מדר' יוסי בר' יהודה מעות הראשונות לאו לקדושין ניתנו האי הלואה היא והיא גופה משכון הוא וכי משייר בה שוה פרוטה ומקדש הוי קידושין ה"נ ל"ש והא התם הוי משכון בשעת הלואתו ודחה זה הש"ך דאינו ראי' לפי מה שפירשו התוס' ושארי מפרשים בפרק קמא דקדושין דמיירי במשכון דידה ואין מחזיר לה המשכון אלא מוחל המלוה ומקודשת בהנאת מחילת מלוה ואדרבה להרמב"ן והרשב"א קשה דאמאי קאמר מקודשת מדר' יוסי בר' יהודה הו"ל מקודשת מדר' יצחק, נראה לי דהנה התוס' שם בד"ה מלוה שיש עלי' משכון כתבו ז"ל ונ"ל לדקדק דקסבר ר' יוסי בר' יהודה דעבד עברי אין גופו קנוי דאי גופו קנוי מה ענין זה אצל מלוה שיש עלי' משכון אין כאן מלוה כלל אלא מקדשה בהקנאת גופה לעצמה ומיהו י"ל דע"כ לא בהקנאת גופה שהיא קנוי' לו מקדשה דאם כן איך תתקדש בלאו שטר שחרור ובלא הפקר ע"כ. ולכאורה משמע דמסיק התוס' דאפשר להיות דס"ל לר' יוסי בר' יהודה גופה קנוי דהא רצה לדחות הוכחתו דסבר ר' יוסי בר' יהודה דאין גופה קנוי, ולכאורה אדרבה הא אם סבר ר' יוסי בר' יהודה קנוי איך היא מתקדשת בלא שחרור ובלא הפקר ע"כ דסובר אין גופה קנוי, לכן נראה לי דסברי התוס' אף אם נימא גופה קנוי ג"כ מתקדשת דכמו דלרבנן דסברי מעות הראשונות לקדושין נתנו היינו דוקא אם מקדשה אז אגלאי מילתא למפריע דהוי לקדושין. אבל אם אין מיעדה אז הכסף למכירה לקנות גופה כן לר' יוסי בר' יהודה אם אין מיעדה אז מעות הראשונות למכירה ניתנו ואם מיעדה אז מעות הראשונות להלואה נתנו והיא גופא משכון בנכיתא ומוכיח רבא בשם רב נחמן דע"כ לר' יוסי בר' יהודה אם מיעדה מעות הראשונות להלואה נתנו (אף אם סובר גופא קנוי אם אין מיעדה) דאם מקדשה בהקנאת גופא איך מתקדשת בלא שחרור ובלא הפקר ע"כ לריבי' אם מיעדה מעות הראשונות להלואה נתנו:

והנה הרמב"ן לא סבר כותי' דהתוס' דהמקדש במלוה שיש עלי' משכון מקודשת היינו דמקדשה בהנאת מחילת מלוה:

כמו שמקשי התוס' בעצמם דבהנאת מחילת מלוה הוא בלא משכון מקודשת ומה שמתרצי התוס' דקמ"ל דמקודשת אף שאין מחזיר לה המשכון. הא מקשי התוספות בעצמם א"כ מאי ראי' מדריבי"י הלא ביעוד מחזיר לה הגוף, ומה שמתרצי התוס' דפשיטא לי' דעיקר היעוד מפני מחילת השעבוד קשה עכ"פ איך מביא ראי' למקדש במחילת מלוה שיש עלי' משכון. והנה המהרש"א תירץ כיון דמיירי בקטנה ואין לה דעת לא שייך בהחזיר לה גופא ע"י יעוד דלא סמכא דעתה, אכן זה קשה מאד כיון דזה עיקר התירוץ הי' לתוס' לומר כן דהכא לא סמכא דעתה דקטנה היא ומאי קאמרי דפשיטא לי' דעיקר יעוד במחילת מלוה ועוד הא עיקר סמיכת הדעת בענין הקדושין הוא של האב ורק מוכיח דיש לה יד לקבל הקדושין:

ועוד בכלל אם אין לה דעת לא שייך לא סמכא דעתה, ועכצ"ל דכונת התוס' דעיקר ראית רב נחמן מדר' יוסי בר' יהודה הוא רק להוכיח דמחילת מלוה מועיל, דזה מוכיח מדר' יוסי בר' יהודה, והא דקאמר במלוה שיש עלי' משכון הוא סברת עצמו להשמיענו דאין זה חסרון וכן מצאנו כן כמה פעמים בגמרא גיטין דף נ"ה, אמר רבא מעדותו של ר' יוחנן בן גודגדא אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה מקודשת מי לא אמר ר' יוחנן בן גודגדא לא בעינן דעתה ה"נ לא בעינן דעתה פשיטא מהו דתימא כיון דאמר כנסי שטר חוב זה בטולי' בטלי' קמ"ל אם איתא דבטלי' לעדים הוה אמר להו והאי דקאמר לה הכי משום כיסופא והתם הא ג"כ תקשה כיון דעיקר חידושא דרבא דלא נימא בטולי' בטלי' הא זה אין מוכח כלל מעדותו של ר' יוחנן בן גודגדא ואיך אמר דזה נשמע מעדותו של ר' יוחנן בן גודגדא ע"כ דעיקר אמר רבא דמעדותו של ר' יוחנן בן גודגדא שמעינן דלא בעי דעתה. וזה החידוש דלא נימא בטולי בטלי' זה אמר רבא מעצמו, ה"נ צריך לומר לדעת התוס' דעיקר שמענו מדר' יוסי בר' יהודה דהנאת מחילת מלוה מועיל, אלא דרבא אמר רב נחמן הוסיף עוד דאף במלוה שיש עליו משכון ולא החזיר המשכון מקודשת:

אכן זה דוחק מאד כיון דעיקר לימוד מד"ר יוסי ב"ר יהודה הוא דמחילת מלוה מועיל וזה לא נזכר כלום בדברי רבא אמר רב נחמן וגם לפי זה בקדושי יעוד יהי' צריך לומר לה שמקדשה לא במלוה אלא בהנאת מחילת המלוה וזה לא מצינו, דהרי בברייתא איתא כיצד מצות יעוד אומר לה הרי את מיועדת וחידוש זה לא נזכר שצריך שיאמר לה בהנאת מחילת המלוה משו"ה מפרש הרמב"ן הגמ' כפשוטה דאף דהמקדש במלוה אינה מקודשת התם אין מגיע לה ע"י הקדושין דבר חדש משא"כ במקדש במלוה שיש עלי' כיון דבע"ח קונה משכון א"כ ע"י הקדושין בא לה דבר חדש שמה שהי' לו קנין בהמשכון לגבות עתה נעשה המשכון כולה שלה ומה שמקשה הש"ך דאמאי אינו מביא הא ד"ר יצחק להא דהמקדש במלוה שיש עלי' משכון מקודשת ואמאי לא מביא להא דקדשה במשכון מקודשת מד"ר יוסי ב"ר יהודה דבאמת שני ענינים המה הא דקידשה במשכון מיירי שמקדשה בעצם המשכון היינו שהוא קנה המשכון והוא מקנה לה שהיא תקנה הקנין שקנה בהמשכון והא דמקדש במלוה שיש עלי' משכון אינה מקדשה בעצם המשכון שהרי אין מקנה לה המשכון דהאי קנין שיש לו במשכון דידה הקנין לגבות החוב זה לא יוכל להקנות לה לעצמה דאיך שייך לומר שהיא תקנה בהמשכון שלה לגבות החוב שיש עלי' והוי רק סילוק שע"י הקדושין מסתלק הקנין, שהי' לו בהמשכון ולפי זה הכא במקדש במלוה שיש עליו משכון אי אפשר להביא הא דר' יצחק דאף דהמלוה קונה קנין בהמשכון מדר' יצחק אעפי"כ לה אין יכול להקנות הקנין הזה דאין אדם קונה על עצמו לגבות חוב שלו, וא"כ הוי אמינא כמו במלוה שאף שיוכל לקדשה במלוה דאחרים אעפי"כ לקדש אותה במלוה שיש לו עליו אין יכול ה"נ במלוה שיש לו עלי' משכון אף שהוא קנה מדר' יצחק אעפי"כ לא תתקדש משום דהוי רק סילוק לא הקנאה להכי איצטריך מדר' יוסי בר' יהודה דאעפי"כ כיון שע"י שהוא מוחל המלוה לה בא לה דבר חדש בהמשכון משו"ה מקודשת כמו ביעוד דמקודשת במה שמסלק המלוה ובא לה דבר חדש גופא שהי' מקודם משכון לו ועתה נסתלק וכן למעלה בקידשה במשכון אי אפשר להביא מדר' יוסי בר' יהודה דדילמא בע"ח אין קונה:

משכון, וא"כ אם מקדשה במשכון דאחרים אינה מקודשת שהרי לדידי' ג"כ אין קנוי המשכון והא דמקודשת ביעוד לר' יוסי בר יהודה נצטרך לומר דמקדש במלוה דידה מקודשת אף בלא משכון משו"ה איצטריך להביא מדר' יצחק, דבע"ח קונה משכון א"כ אם נותן לה המשכון הוא מקדשה בדבר שיש לו קנין, לפי זה שפיר מביא הרמב"ן ראי' לפי פירושו המוכרחת בדברי הגמ' דמשכון קונה אף בשעת הלואה דהרי הכא מיירי בהי' המשכון בשעת ההלואה ואעפי"כ מקודשת, ע"כ דגם בשטת ההלואה קונה המשכון:

וכן מה שמביא הרמב"ן ראי' מהא דפרק כל שעה דישראל. שהלוה לעכו"ם על חמצו עובר עליו דמוקי לה בשהרהינו אצלו והקשה ע"ז הש"ך הא ע"כ מעיקרא הוי סבר דמיירי בלא הרהינו אצלו אף דקתני הלוהו על חמצו דהוה ס"ד שלא השכינו אצלו בביתו והאי דקתני הלוהו על חמצו הפירוש ששיעבד לו ה"נ למסקנא אפשר לפרש דמעיקרא שיעבד לו ואח"כ הרהינו אצלו שלא בשעת ההלואה שעל זה כתב הש"ך שזה פשוט ושתמוה על הגדולים שהרעישו עולם בזה, אכן לדידי נראה דראית הרמב"ן נכונה. דהנה לפי מה שביארנו, אם נימא שיש חילוק בין משכנו בשעת הלואתו לשלא בשעת הלואתו, ור' יצחק לא אמר אלא שלא בשעת הלואתו ע"כ דהיינו דוקא בגוביינא דבי דינא, אבל לא מרצון הלוה דסבירא לו דאין האפשרות להקנות הקנין לגוביינא ורק לבי דינא נתנה:

התורה הכח להקנות הקנין הזה, וא"כ הכא דאיתא הרהינו אצלו הא מיירי מדעת הלוה ואם נימא דדוקא שלא בשעת הלואתו אמר ר' יצחק איך מביא להא דר' יצחק על הרהינו אצלו, הא נעשה שלא בגוביינא, דבי דינא, ע"כ דמועיל אף שלא בגובייני דבי דינא שלא בשעת הלואתו ומכש"כ שיועיל בשעת הלואתו מדעת הלוה אחרי דלא בעינא לכה בי"ד:

ועוד אפילו לדברי הש"ך ראית הרמב"ן מוכרחת דהכא מיירי בשעת הלואתו הרהינו אצלו מדקתני הלוהו על חמצו, ואף דמעיקרא הוי סבר דלא הרהינו אצלו ואעפי"כ הי' ניחא לי' לישנא דהלוהו על חמצו, אין זה פרכא כלל דמעיקרא הי' סבר דהטעם דעובר הוא משום דבע"ח למפריע הוא גובה היינו משעה ששיעבד לו א"כ קתני במתניתין הלוה על חמצו היינו ששיעבד לו החמץ בשעת ההלואה משו"ה הישראל עובר עליו אם אח"כ לא שילם לו העכו"ם משום דלמפריע הוא גובה משעה שהלוהו על חמצו א"כ הטעם דעובר עליו משום שהלוהו על חמצו, אבל למסקנא דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה ואין ההלואה ששיעבד לו מועיל לענין איסור החמץ ומה גורם איסור החמץ מה שהרהינו אצלו אם הפירוש שהלוהו על חמצו רק ששיעבד אבל לא משכנו אז ורק לאחר זמן משכון את החמץ לו, למאי נקט כלל במתניתין ישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו הרי אפילו לא הלוה על החמץ רק לאח"כ הרהינו אצלו קודם הפסח ג"כ עובר עליו, ע"כ דלמאי דמסקינן בהרהינו אצלו קודם הפסח ג"כ עובר עליו. ע"כ דלמאי דמסקינן בהרהינו אצלו הכונה במתניתין ישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו הכונה שהרהינו אצלו בשעת ההלואה ואשמעינן דאף בשעת ההלואה בע"ח קונה משכון מדר' יצחק א"כ הרי ראית הרמב"ן ברורה דאף בשעת הלואתו אמר ר' יצחק דבע"ח קונה משכון:

וכיון שביארנו דלמאן דס"ל שיש חילוק בין משכנו בשעת הלואתו לשלא בשעת הלואתו, אין תלוי באם אין לו שאר נכסים אלא בגובייני דבי דינא ממילא ראית הרמב"ן מהא דהשולח דהמלוה על המשכון אינו משמט, היא ג"כ ראי' גדולה דהמלוה על המשכון הא הוי משכנו בשעת הלואתו ואעפי"כ קאמר דאינו משמט מטעם דקני לי' מדר' יצחק הרי דאף בשעת הלואתו קונה מדר' יצחק:

וכיון דהרמב"ן סובר דאין חילוק בין שעת הלואתו לשלא בשעת הלואתו, ממילא מוכיח שפיר הרמב"ן דהא דאמרינן בע"ח קונה משכון אינו אלא לענין גניבה ואבידה אבל לא לענין אונסין מהא דאמרינן בב"ק בדף ל"ו כגון שתפסו ניזק לגבות ממנו ונעשה עליו ש"ש ולא קאמר סתם כגון שתפסו ניזק לגבות ממנו ונתחייב בנזקיו שלא להוציא דבר שקר מפיו ע"כ דהא דקונה משכון אינו אלא לגניבה ואבידה ולא לאונסין והוי רק ש"ש והיינו אף דהתם התפיסה היתה שלא ע"י בי"ד אבל כיון דהרמב"ן סובר דבע"ח קונה משכון אף בשעת הלואה א"כ אף אם תפס מעצמו שלא בשעת הלואה ג"כ קונה ואם נימא דקנין שקונה הבע"ח במשכון מדר' יצחק הוא לאונסין אף בתופס מעצמו הי' מחויב באונסין ומה שדחה הש"ך דהתם בשור תם א"כ לא נתחייב לו זה עד שעת העמדה בדין דקי"ל פלגא נזקא קנסא כו' ואפילו למ"ד פלגא נזקא ממונא נמי ניחא כיון דעדיין לא נתברר בבי"ד מה שנתחייב לו לא קני כו' ועוד דהתם מוקי לה כר' ישמעאל דאמר בעלי חובות נינהו כו' וא"כ יכול המזיק לסלקו בזוזי, ע"כ. והנה מה שדחה הש"ך משום דהוי שור תם והוי קנסא וקנס אין אדם זוכה עד שעת העמדה בדין, הנה לפי שיטת תוספות בב"ק דף ל"ג בנגיחה זוכה משעת הנזק אח"כ כשפוסקים בי"ד, א"כ אם אח"כ בי"ד פוסקים הוא זוכה למפרע ומה שדחה דאף למ"ד פלגא נזקא ממונא כיון דעדיין לא נתברר לבי"ד, מה שנתחייב לו לא קני' ועוד דהא התם מוקי לה כר' ישמעאל דאמר בע"ח הוא וזוזי הוא דמסיק וא"כ לא קני. לכאורה דבריו אינם מובנים הא כל משכון יכול לסלקו בזוזי, ואעפי"כ סובר רש"י דקני לאונסין. וגם הא מיירי קודם שבררו בי"ד כמה מחויב ואולי כונת הש"ך דהיכא דתופס מעצמו לא קני בכל משכון וחוב דעלמא אכן הא בתמורה וכן בב"מ איתא השב תשב אין לי אלא ברשות שלא ברשות מנין ת"ל השב תשיב מ"מ, וע"ז נאמר ולך תהי' צדקה, א"כ גלתה התורה דאף דאסור לתפוס אם תפס מהני וקונה את המשכון ככל הא דא"ר יצחק דבע"ח קונה משכון, וכן כתב הרמב"ם שאף אם תפס בזרוע נעשה ש"ש לדידי' דס"ל הא דבע"ח קונה משכון הוא לגניבה ואבידה נמצא דלמאן דסובר לאונסין קונה משכון גלתה התורה דאף בעבר ותפס אי עביד מהני וקנה קנין המשכון כאלו הי' מדעת הלוה, וא"כ בודאי דלמ"ד פלגא נזקא ממונא אף לר' ישמעאל דאמר דיוכל לסלקו בזוזי אם תפס נעשה בעלים אף לאונסין, דהרי כל תופס למשכון יכול לסלקו בזוזי ולא נתברר בבי"ד ומדאמר רבא נעשה עליו ש"ש, ע"כ דדין דבע"ח קונה משכון הוא רק לגניבה ואבידה ולא לאונסין:

והא דאמר בגמ', ותסברא אימר דאמר ר' יצחק במשכנו שלא בשעת הלואתו במשכנו בשעת הלואתו מי אמר נראה לי דאפשר לפרש כן, דהנה לעיל בדף מ"ח איתא לימא כתנאי המלוה את חברו על המשכון ונכנסה השמיטה אעפ"י שאינו שוה אלא פלג אינו משמט דברי רשב"ג ר' יהודה הנשיא אומר אם הי' משכון כנגד הלואתו אינו משמט ואם לאו משמט, מאי אינו משמט דקאמר רשב"ג אילימא כנגדו מכלל דר' יהודה הנשיא סבר להך פלגא נמי משמט אלא משכון דנקט למה לי' אלא לאו שמע מינה מאי אינו משמט דקאמר רשב"ג אינו משמט בכולו ומאי משמט דקאמר ר' יהודה הנשיא להך פלגא דלא נקיט עליו משכון ובהא קמפלגי דרשב"ג סבר כנגד כולו הוא קונה ור' יהודה הנשיא סבר כנגדו הוא קונה לא מאי אינו משמט דקאמר רשב"ג להך פלגא דנקט עליו משכון מכלל דר' יהודה סבר להך פלגא דנקיט עלי' משכון נמי משמט אלא משכון דנקט למה לזכרון דברים בעלמא, ע"כ והנה הא דקאמר אלא דמשכון דנקט למה מאי הקשה, הלא השאלה הוא בדין אם משמט או לא ואטו ראי' ממנו, הדין איך הוא, אם משמט או לא, ופשוט דכונת הגמ', דכיון דאמר ר' יהודה הנשיא, דאם הי' חובו כנגד המשכון אינו משמט, ע"כ דבע"ח קונה משכון, וא"כ מאי טעמא דאם לא הי' חובו כנגד המשכון אינו משמט כלל דכיון דחזינן דהאמין לו, שהרי המשכון שלקח לא שוה ככל החוב. א"כ לא רצה המלוה לקנות את המשכון, משו"ה אם לא הי' חובו כנגד משכנו משמע, דאמרינן לא כיון המלוה לקנות את המשכון א"כ למה לקחו, וכיון דלקחו הרי רצה המלוה לקנות המשכון, ואמאי משמט אף כנגד המשכון, וע"ז תירץ דכיון דהמשכון אינו שוה כנגד החוב אמרינן דלא כיון לקנותו, שאם הי' חושב דוקא שיהי' לו משכון שיהיה לו קנין ממה לגבות החוב הי' לוקח משכון כזה ששוה כל החוב, ומה דקשה אם לא כיון לקנות המשכון לגבות ממנו. למה לקחו, ע"ז אמר דלקחו לזכרון דברים:

חזינן דאפשר שלא לקח המלוה המשכון אלא לזכרון דברים אכן האי סברא דלוקח לזכרון דברים, לא שייך, אלא בשעת הלואתו, אבל אם לוקח שלא בשעת הלואתו, לא שייך לומר שבשעת ההלואה לא לקח לזכרון, ועתה לאחר ההלואה לקח לזכרון. אם לוקח משכון אחר ההלואה בודאי דלוקח עתה לגבות החוב, והנה אם נסבור שומר אבידה כשומר חנם דמי, א"כ אם אין קונה המשכון, אין מתחייב באונסי גנבה ואבידה, וע"י שקונה המשכון ויש לו קנין לגוביינא נתחייב באונסי המשכון, לרש"י לאונסין ולשארי פוסקים לגנבה ואבידה, מעתה יהי' הפירוש בגמ' אימר דאמר ר' יצחק דבע"ח קונה משכון, אם לקח שלא בשעת הלואתו דבודאי הוא לוקח לגובינא וקונה את המשכון לגובינא, אבל אם לקחו בשעת הלואתו, מהיכא תיתי דרצה המלוה לקנותו ולהתחייב בגנבה ואבידה דילמא לא כיון לקנותו ולקחו רק לזכרון דברים בעלמא וכל זה הוא אם נימא דשומר אבידה כשומר חנם דמי, א"כ ע"י קניתו את המשכון הוא מפסיד, שיתחייב בגנבה ואבידה, א"כ אף שירויח שלא יהי' משמע, ושלא יעשה מטלטלין אצל בניו, אעפי"כ כיון שמצוי גניבה ואבידה אמרינן דלא כיון המלוה לקנותו כדי שלא יתחייב בגנבה ואבידה, ולקחו רק לזכרון דברים, אבל כיון דלהלכה פסק הרמב"ם והרבה פוסקים כרב יוסף דשומר אבידה כשומר שכר, א"כ אף אם לא יקנה המשכון יתחייב בגנבה ואבידה משום פרוטה דרב יוסף. א"כ לא מפסיד המלוה בקניתו, בודאי דירצה המלוה לקנותו, כדי שלא יהי' מטלטלין אצל בני הלוה ושיוכל לקדש אשה, ושלא ישמט, בודאי דרוצה המלוה לקנותו, ואם רוצה לקנות הרי הוא קונה מדר' יצחק, דלענין קנית המשכון אם המלוה רוצה, אין חילוק בין שעת הלואה, לשלא בשעת הלואה, כדמוכח מכל הראיות הנ"ל של הרמב"ן משו"ה לדידן בע"ח קונה משכון בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה, אם אם תפס בזרוע, כדילפינן מקרא דהשב תשיב, דאף אם תפס משכון שלא ברשות היינו באיסור דלא תבא לביתו אי עביד מהני וקנה המשכון.

תוכן העניינים

לבוש מרדכי בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה