לבוש מרדכי בבא מציעא· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן כט
סוגיא דפועל יכול לחזור יבאר דבשכירות כלי או קרקע ההתחייבות בכלות הזמן ובפועל ההתחייבות בעד כל פעולה, ויבאר חילוק בשכירות אם הקדים השכר בעת השכירות או שנתן בתוך הזמן, וכן בפועל.
דף ע"ז והאמר רב פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום:
הנה הש"ך בחו"מ סימן של"ג ס"ק י"ט הקשה על דברי הטור שכתב שאם שכר את הפועל בח' דינרים ועשה חצי היום וחזר בו והוזלה ואין שוה אלא ב' דינרין צריך לתן לו הבע"ב ששה דינרין ואין מעכב בידו אלא הב' דינרין והקשה הש"ך דלא נמצא כן בשום פוסק וגם לא נהירא דנהי דיכול לחזור בו אבל שישלם לו הבע"ה יותר ממה ששכר עמו ד' דינרין לחצי יום אין סברא כלל לומר כן. וכתב ע"ז הקצוה"ח בס"ק ח' ז"ל ולענ"ד נראה דברי הטור נכונים לפי מ"ש בתשובת מיימוני לס' קנין סימן ל"א ז"ל והא פועל יש לו דין עבד עברי דמה"ט אמרינן פועל יכול לחזור בו בחצי היום דילפינן לה מע"ע דיוצא בגרעון כסף דכל קולי דע"ע יהבינן לפועל מק"ו השתא ע"ע דעבד איסורא ועבר על כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים וגופו קנוי מקילינן בי' כ"ש פועל כדפירישית בפ"ק עכ"ל וכיון דהוא מדין ע"א דיוצא בגרעון כסף ובע"ע קי"ל דמחשבין להקל כמבואר ספ"ק דקדושין וכ"כ הרמב"ם פ"ב מהלכות עבדים ז"ל כיצד הרי שנמכר במאה והרי הוא עתה שוה מאתים אינו מחשב עם אדוניו אלא לפי מאה נמכר במאתים והרי הוא שוה מאה מחשב עמו עפ"י שנים הנותרות ע"ש והוא מש"ס קדושין שם דף כ', וא"כ ה"ה בפועל אם הוקר ושוה עכשיו יותר יכול לחזור בחצי יום ומחשב עם בעה"ב לפי דמים ששכרו ואם הוזל מחשב עפ"י שנים הנותרות וזה נכון:
ומסיק הקצות דנראה עיקר כדברי הטור:
אכן לדידי נראה לי דאף לפי דברי התשובת מיימוני דברי הטור תמוהים דהנה שם בתשובת מיימוני הקשה על מאי דמשמע בפרק האומנין דאין נותן לו אלא שכרו של חצי היום ולא כל שכרו דכולי יומא אפילו באניס, ע"ז הקשה הא פועל דין ע"ע יש לו דמה"ט פועל יכול לחזור בו כו' וכל קולי דע"ע יהבינן לי' (וכולי כמו שהביא הקצות דבריו הנ"ל). והא ע"ע היכא דחלה שלש אין חייב להשלים וי"ל שאני התם כבר קיבל העבד הכסף אבל הכא עדיין לא נתן לו בעה"ב שכר הילכך אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן אלא שכר פעולתו עכ"ד התשובת מיימוני הנ"ל שהביא הקצות עם תחלת דבריו, ועיין ש"ך ס"ק כ"ה שכתב על דברי התשובת מיימוני אלו ז"ל החילוקים שכתב הר"ב בין חזר הבעה"ב וקבלן ובין הקדים לו שכרו הוא מדברי הרא"ש שכתב כן לתרץ הא דמוכח בש"ס פ' האומנים דא"צ לשלם להם כל שכרם ובפ"ק דקדושין דף י"ז אמרינן גבי עבד עברי חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים וגם הביא כן בשם מהר"ם לתרץ בין הקדים שכרו או לא וכן הוא בתשובת מיימוני בשם מהר"ם שהגיד לו בעל החלום ולפענ"ד דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין כו' דלא מסתבר כלל לחלק בין הקדים לו שכרו או לא דמה בכך שהקדים לו שכרו הרי לא נתנו לו, אלא על דעת שיעשה מלאכה כדי הזמן ששכר עמו עכ"ד הש"ך:
ונראה לי דהנה בחו"מ סימן שי"ב סעיף י"ז איתא דאם השכיר לו בית ונפל מחשב לו מה שנשתמש ומחזיר לו שאר השכירות וכתב הרמ"א דנשרף הבית דינו כנפל נשרף כל העיר הוי מכת מדינה ומנכה לו מן שכירותו מה שלא דר בו בין הקדים לו שכרו או לא עכ"ד הרמ"א ותמה ע"ז הסמ"ע דמאי אירא בנשרף כל העיר מנכה לו משכירותו מה שלא דר הא נשרף דינו כנפל, ובנפל הלא כתב המחבר דמחשב לו מה שלא נשתמש ומחזיר לו שאר השכירות הרי דמיירי ג"כ בהקדים לו שכרו ואעפי"כ אף בלא מכת מדינה מנכה מה שלא דר:
אכן נראה לי דהנה בספרנו על ב"ק סימן מ"א הקשינו על דברי הרמ"א באה"ע סימן כ"ח שכתב שאם עשה מלאכה אצל אחר ונתחייב לו פרוטה (אף שלא גמר עבודתו) יכול לקדש בזה אשה והוא מדברי המרדכי שכתב באיזה נשך דאף דקי"ל שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף היינו דוקא לענין שלא ישלם לו הבעה"ב שכרו. עד שיגמור ויעשה הכל, מיהו ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף לענין דמיד שעשה קצת המלאכה ועולה שכרו עד כדי פרוטה יכול לקדש אשה, והנה במה יכולין לקדש אשה בחוב ע"כ דיקדש אותה במעמד שלשתן והקשינו מדברי המחבר בחו"מ סימן קכ"ו סעיף י"ח ז"ל ראובן השכיר חפץ לשמעון בסך ידוע לזמן שיצטרך לו. וראובן הי' חייב ללוי מאה זהובים והמחהו אצל שמעון במעמד שלשתן:
אינו חייב ללוי אפילו דמי השכירות שנשתמש באותו חפץ עד אותו היום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כשיחזיר החפץ ע"כ הרי דמטעם שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף אין יכול להקנות במעמד שלשתן בתוך הזמן. וא"כ איך תתקדש אשה במה שהפועל עשה קצת המלאכה:
אכן יש לישב דהנה הש"ך הרבה להקשות על דין זה דאמר המחבר דבשכירות קודם חזרה לא שייך דין דמעמד שלשתן ע"ז הקשה הש"ך דמה בכך הא עכ"פ קי"ל ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף א"כ הרי ההלואה חיילא אלא דאין הזמן עדנה לשלם א"כ הוי כחוב שלא הגיע הזמן ובחוב שלא הגיע הזמן הא מהני מעמד שלשתן:
וכתבנו לתרץ דהנה בב"מ אמרינן דשכירות ליומא ממכר הוא. ומה שהקשה בתוס' הא בע"ז אמרינן שכירות לא קניא שם קאי לענין גוף הדבר. בודאי דאם שכר לא קנה גוף הדבר. וגוף הדבר שייך להמשכיר:
אבל תשמיש הדבר כששכר ועשה קנין בכל דבר בקנינו הראוי לו קנה תשמיש הדבר לזמן שהשכיר לו, וא"כ לענין אונאה אמרינן דשכירות ליומא ממכר הוא דמכירת תשמיש הדבר ג"כ ממכר הוא ושכירות תשמיש ליומא ג"כ ממכר הוא אבל בע"ז דשם קאי לענין הא דכהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה, ולענין איסור להשכיר בית לעכו"ם משום דכתיב לא תביא תועבה אל ביתך:
שם אמרינן כיון דגוף הפרה הוי של ישראל אף שהכהן קנה תשמיש הפרה אבל גוף הפרה היא של ישראל, אסור להאכילה כרשיני תרומה, וכן אסור להשכיר הבית לעכו"ם, דהרי כיון דגוף הבית של הישראל הוי ביתו:
וכן לענין שבת מקריא בהמתך של ישראל אף שהשכירה לעכו"ם ומחויב עלי' בשבת משום שביתת בהמתו והנה כיון דשוכר קונה קנין תשמיש בלא קרא הוי אמינא דתיכף נתחייב השוכר לשלם:
שהרי מה שישתמש אח"כ בשלו משתמש שהרי קנה תשמיש השדה, אכן גלי קרא דכשכיר שנה בשנה דשכירות שנה זו אינה משתלמת אלא לבסוף דכיון דלא הוי הקנין לגוף הדבר אלא לתשמיש אימתי יתחייב לשלם. כשיגמור הקנין אבל לא באמצע הקנין. והתורה לא קאי לענין זמני הפרעון. אלא לענין החיוב א"כ גלי קרא דכשכיר שנה בשנה דגבי שכירות החיוב הוא בכלות הקנין וכל זמן שלא נגמר הקנין לא חל כלל החיוב ובנפל נגמר זמן הקנין ממה שנשתמש ועיין תוס' ב"מ דף ס"ה ד"ה שכירות כל זה בשוכר כלי דהחיוב בעד הקנין אבל בפועל אילו הי' הדין דפועל גופו קנוי א"כ לא היה מתחייב בעד הפעולה שהרי בשלו הוא משתמש, וא"כ היה ג"כ הדין דאין מחויב אלא בכלות זמן הקנין דכולי חדא קנין הוא כל זמן שלא הפסיק אבל הא קי"ל דאין קנין בבן חורין בגוף מדין כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים ורק היכא שגלתה התורה קנינים בעבד הנמכר גלתה התורה דגופו קנוי אבל פועל אין גופו קנוי, ואף דאמרינן התחיל במלאכה הוי קנין אין הכונה קנין בגוף הפועל, אלא קנין שעבוד והתחייבות לעשות וכמו דאמרינן בעלים באמירה ופירשו תוס' בתחלת השואל דהיינו מעת שהכין עצמו למלאכה אז מקרי שהוא שאול להבעלים, היינו התחייבות לעשות אבל אין קנין בגופו של פועל וכמו דאיתא בתשובת מיימוני הנ"ל דפועל אין גופו קנוי, א"כ אין התשלומין של הפועל בעד הקנין אלא בעד פעולתו א"כ כל פעולה ופעולה וכל מכוש ומכוש שעושה הפועל הוא התחייבות על בעה"ב לשלם א"כ בפועל מה שאין משתלמת שכר פעולתו אלא בסוף הוא רק דין בזמן הפרעון. שאין מגיע זמן הפרעון עד לבסוף והוי כמלוה שלא הגיע הזמן. דשם יש דין מעמד שלשתן משו"ה בעשה מלאכה ונתחייב לו פרטה יכול לקדש אשה. אבל בשוכר כלי. שם דין דשכירות אינה משתלמת אנא לבסוף. הוא דין בעצם החיוב דכל זמן שלא נשלם קנין השכירות לא חל עדנה החיוב שם אית לי' להמחבר. דאין כאן דין דמעמד שלשתן:
אכן חידוש שחידשה התורה שאף שקנה קנין תשמיש השדה אעפי"כ חיוב התשלומין חל כשיגמור הקנין היינו דוקא היכא דלא גלי דעתו שהוא משלם בעת ששכר את השדה או הבית אבל אם גלי דעתו שקונה לגמרי ומשלם תיכף אז הקנין של התשמיש שלו לגמרי ולא שייך כלל לומר שלא חל החיוב, שהרי הוא שילם לגמרי אכן אם שכר בסתמא ובעת ששכר לא שלם אף שבאמצע בתוך הזמן נתן לו. הוי כמו שאחד לוה מחבירו, כסף בעוד שלא הגיע זמן חובו שחבירו מחויב לו, דאמרינן זה גובה וזה גובה. ואף מאן דסבירא לי' בכתובות דלא אמרינן זה גובה וזה גובה, היינו דוקא משום שאין נפקא מינה בדין. אמרינן הפוכי מטרתא למה לי, אבל אילו הי' נ"מ בדין הכל מודים דאמרינן זה גובה וזה גובה:
מעתה מיושבים דברי הרמ"א דהנה בשכר אחד בית לזמן ששכירות ליומא ממכר הוא בלא קרא דשכיר שנה הי' הדין דאם נפל צריך לשלם כל שכרו שהרי קנין תשמיש שלו נפל אלא דמקרא דכשכיר שנה ידעינן דכל זמן שלא נגמר הקנין לא חל חיוב, וא"כ בנפל באמצע בעד מה שהשתמש שעתה נגמר הקנין צריך לשלם. אבל מה שלא נשתמש אין צריך לשלם. שהרי לא חל החיוב עדנה, ואף אם באמצע הזמן שלם לו כל השכירות לא היתה כונתו לשנות דין השכירות ועיקר החיוב רק הי' ע"ז דין דזה גובה וזה גובה משו"ה אף אם בתוך הזמן שילם לו כל השכירות ונפל הבית או נשרף:
צריך לחשוב מה שדר והמותר צריך להחזיר, כל זה, אם לא הקדים השכירות בעת ששכר אבל אם הקדים ושילם כל השכירות בעת ששכרו אז ודאי אם נפל אין מחזיר לו מה שבידו, דהרי קנין תשמיש שהי' לו בהבית קנין לגמרי נפל או נשרף. ושניהם הפסידו המשכיר את גוף הבית. והשוכר את קנין שכירותו, ועל זה חידש הרמ"א דוקא בנשרף רק בית שלו אז הדין דדוקא אם לא הקדים השכר בעת ששכר. אמרינן דמחזיר מה שבידו בעד מה שלא דר אבל אם הקדים השכר אז אין צריך להחזיר מה שבידו דקנין של השוכר נפל או נשרף אבל בנשרף כל העיר דהוי כמכת מדינה. ומום במקח, אז אף אם הקדים שכרו ג"כ מנכה לו מן שכירותו מה שלא דר ומחזיר לו כדין בחכירות דאם היתה מכת מדינה. אין צריך לשלם לו:
ועתה נבא לדברי התשובת מיימוני שחילק בין הקדים שכרו ללא הקדים לענין אם חלה בינתים, דהנה לפי הבנת הקצות בדברי התשובת מיימוני דמשו"ה פועל יכול לחזור בו בחצי היום משום דזה מקרי יוצא בגרעון כסף:
א"כ יקשה מאי קאמר בגמ' בדף יוד דכי הדר בי' משו"ה יכול למיהדר בי' משום דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים הא אף בעבד לעבדים, היינו בעבד עברי ג"כ הדין דיוצא בגרעון כסף כדכתיב והפדה אכן פשוט דמה שיוצא עבד עברי בגרעון כסף הוא דוקא בנתן כסף שבזה הוא קונה עצמו מיד הרב, וכמו דהאדון קנה אותו בכסף מקנתו, כן הוא קונה עצמו מיד האדון בכסף שהוא נותן להאדון אבל אם יחפוץ לצאת ע"י שיחשוב מה שהאדון חייב לו בזה לא יוצא שהרי הוי מלוה. וכמו שאין מקדשין במלוה כן אין יוצא העבד מן הרב ע"י מלוה, נמצא דבפועל אילו היה הדין דפועל גופו קנוי לא הי' יכול לצאת בחזרה, שהרי אין עושה קנינים לקנות עצמו ורק חוזר בו, ועוד, אף מלוה אין כאן. שהרי אם פועל הי' גופו קנוי, אעפי"כ הי' לו דין שכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף. ולא חל עדנה חיוב על בעה"ב לשלם לו, וא"כ במה פקע קנין שלו בהפועל, משו"ה בלא קרא דלי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים לא הוי פועל יכול לחזור בו:
כיון שאין עושה קנינים רק חוזר בו, משו"ה קאמר דפועל יכול לחזור בו מקרא דכי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים דמזה שמעינן דפועל אין גופו קנוי, משו"ה יכול לחזור בו. אכן אף שאין גופו קנוי עכ"פ הלא הוא התחייב עצמו ושעבד עצמו לעשות כדאמרינן בעלים באמירה, וא"כ מנא לן שיוכל לחזור בו מההתחייבות והשעבוד ע"ז כתב התשובת מיימוני דזה ילפינן מעבד עברי אף שעבר על איסור וגופו קנוי אעפי"כ יכול לחזור בו. והתירה לו התורה לצאת בגרעון כסף והרי הוא חוזר מהתחייבותו לעבוד לו, ואמרינן מק"ו דפועל שאין גופו קנוי לו בודאי דיכול לחזור בו, ופועל אין צריך קנינים שהרי אין גופו קנוי. מקרא דכי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים:. והקשה התשובת מיימוני מדוע בחלה לא יהבינן לי' קולא דעבד עברי דאין משלם בחלה שלש וע"ז תירץ התשובת מיימוני דהתם בהקדים שכרו פירוש דהתם בעבד עברי הא גופו קנוי לגמרי לתשמישין, והאדון הקדים לו כל השכר ואף אם לא הקדים, התחייב לשלם כל שכרו. שהרי גופו קנוי לגמרי, וא"כ מה דחלה העבד פסידא דהאדון. שגוף שהוא קנוי לו לתשמיש חלה, והא דאם חלה ארבע צריך להשלים:
הוא דחד קרא אמר שש שנים יעבוד. א"כ יציאתו מן האדון הוא בזה שיעבוד שש וכל זמן שלא עבד שש הרי אין לו עדנה יציאה לחירות, וחד קרא אמר ובשביעית יצא הרי דיציאתו. הוא בזה שהשנה שביעית לקניתו מסברא אמרינן דאם חלה ארבע גלי קרא דשש שנים יעבוד דאם לא עבד שש חסר לו יציאה ומקרא דבשביעית ילפינן. שאם לא חלה רק שלש יציאתו הוא שזה השנה השביעית לקניתו, ואף שהוא קנה אותו שיעבוד שש שנים, כיון דגופו קנוי לו הרי גוף שלו נפסד כל זה הדין בעבד עברי דגופו קנוי אבל בפועל הא לא הקדים לו שכרו. וא"כ מה דהתחייב הבעה"ב לשלם, איננו לא בשביל קנינו, שהרי פועל אין גופו קנוי, ואף לא בעד התחייבות הפועל לעשות, שהרי לא הקדים שכרו וא"כ חיוב שעל בעל הבית לשלם:
הוא בעד פעולתו. מה שיעשה, וכל פעולה מחייב את הבעה"ב לשלם בעד כל מכוש נמצא כשלא עשה. אף שהוא אנוס. אין על בעל הבית לשלם להפועל בעד מה שלא עשה ובעה"ב נתחייב רק לתן להפועל לפעול דכמו דהפועל נתחייב לפעול, כן הבעה"ב נתחייב לתן לו לפעול, אבל חיוב התשלומין הוא בעד כל מכוש ומכוש משו"ה אם חלה הפועל אין משלם לו. אלא בעד מה שעשה וחידש התשובת מיימוני, דאם הקדים הבעה"ב שכרו להפועל בעת ששכרו. אז אמרינן. דהוא שלם לו בעד התחייבותו לעשות היינו בעד ההשתעבדות והפועל מחויב לפעול והשתעבד עצמו, ובזה סבירא להתשו' מיימוני, דאמרי' כיון דהקדים לו שכרו אמרינן דהתשלומין בעד ההשתעבדות לעבוד, ובזה יהי' הדין דאם חלה לא יצטרך להשלים דהבעה"ב הפסיד השתעבדות שלו:
עכ"פ למדין אנו מדברי התשובת מיימוני דפועל אין גופו קנוי, ואם לא הקדים שכרו. חיוב התשלומין הוא בעד פעולתו:
וישנה לשכירות מתחילה ועד סוף וא"כ דברי הטור שלא מיירי בהקדים לו שכרו שהרי כתב הטור שאם חזר בו בחצי היום. והוזלה ואין שוה אלא ב' דינרין צריך לתן לו הבעה"ב ששה דינרים ואין מעכב בידו אלא ב' דינרין:
הרי דמיירי בלא הקדים שכרו שפיר הקשה הש"ך אמאי ישלם לו ששה הא אין מחויב לו אלא בעד מה שעשה, והוא עשה רק חצי היום וכפי שכירותו אין מגיע לו אלא ד' דינרין אמאי יתן לו יותר מכפי ששכרו. ופליאה היא על הקצוה"ח שהביא מדברי התשובת מיימוני ראי' לדין הטור. ואדרבה מדברי התשובת מיימוני מוכח שלא כדברי הטור. שהרי כתב דמשו"ה אם חלה הפועל צריך להשלים משום דאין גופו קנוי והתשלומין בעד מה שעשה וכמו דלא יהבינן בשביל זה לפועל קולא דעבד עברי לענין דין דחלה, מכש"כ דלא יהבינן לו קולא זו בחוזר בו, ולא עוד אלא דהקצות עצמו בס"ק יוד מסכים להש"ך דאף אם הקדים שכרו ג"כ אם חלה מחזיר לו. משום דסבירא לי' דאין סברא לומר דשילם לו בעד התחייבותו כיון דפועל אין גופו קנוי וא"כ איך מסיק כאן דדברי הטור נכונים דהרי הא בהא תליא אם חלה פסידא דפועל הרי דהתשלומין בעד הפעולה וא"כ אם חזר איך ישלם לו יותר ממה שעשה, ולא דמי כלל לגרעון כסף דכבר נתחייב האדון להעבד כל הדמים ועתה הוא קונה עצמו מיד האדון במחיר ששוה עתה, אבל בפועל הא הבעה"ב לא נתחייב קודם שעשה: