אור ברסלב

לבוש מרדכי בבא מציעא· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן כח

סימן כז

סוגיא דגובה הקרן ואינו גובה את הרבית. יבאר דברבית אי עביד מהני וחל החיוב. ויבאר דאם סבירא לן בטלו ולא בטלו אפשר לומר דאם מחל לא מהני. אבל לגירסא דר' יוחנן סבירא לי' קיימו ולא קיימו ע"כ דאם מחל מהני. ויבאר שיש שני מיני רבית יש אנר נטר, שמתחייב בכל עת בעד השתמשות הכסף ויש רבית שמתחייב מעתה לשלם לאחר זמן הקרן והרבית. ובאופן כזה אף אם החייב מודה פטור מלשלם אף את הקרן.

דף ע"ב וחכמים אומרים גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית כתב המחבר בחו"מ סימן נ"ב ז"ל שטר שיש בו רבית מפורש אינו גובה בו את הרבית אבל גובה את הקרן אפילו ממשעבדי אבל אם כלל הקרן עם הרבית פסול מפני שיבא לגבות בו את הרבית. וכתב ע"ז הרמ"א ז"ל מיהו אם החייב מודה צריך לשלם לו הקרן וי"א דפטור דקנסינן למלוה וא"צ לשלם לו, שם בשם מרדכי וכ"כ התוס', ע"כ:

והקשה על זה הש"ך. דליכא למ"ד הכי, דהתוספות לא כתבו אלא לר' מאיר דקנים היתרא אטו איסורא אבל לרבנן דקי"ל כותיהו משמע שם להדיא מדבריהם דדמי לשטר מוקדם דלא נפסל רק השטר אבל גוף ההלואה אינו מפסיד, ומה שמסיים בסמ"ע דמדר"מ נשמע לרבנן לא נראה כלל דרבנן לא קנסי כלל התירא אטו איסורא רק דפסלי השטר היכא דיש לחוש שמא יגבה הרבית משום גזירה אבל קנסא היכא דלא שייך גזירה לא שמעינן לרבנן כלל ועיין שם בש"ך שהאריך בזה:

והנראה לי לבאר דבריהם. דהנה המרדכי כתב דמקח הנעשה באיסור לא חיל, והקשה הב"י בטוחו"מ, סימן ר"ח דהא בדף ס"ה איתא האי מאן דמסיק ארבעה זוזי דריבתא בחברי' ויהב לי' גלימא בגווייהו כי מפקינן מיני' ארבעה מפקינן מיני' גלימא לא מפקינן מיני' רבא אמר גלימא מפקינן מיני' מ"ט כי היכי דלא לימרו גלימא דמכסי גלימא דריבתא, הרי דכו"ע מודו, דקנה הגלימא אף דקנין הגלימא הי' בחיסור ועיין בסמ"ע שתירץ דמכירת הגלימא אינו באיסור, רק הדמים הוא האיסור וכיון שמחזיר הדמים המכירה אינו באיסור:

אכן לדידי תמוה מאד קושיתם, דהנה המרדכי כתב הטעם דמקח הנעשה באיסור לא חייל. מטעם דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, ומשו"ה בנשבע שלא ימכור ועבר ומכר לא חל המכירה, וס"ל להמרדכי דאף באיסור שבדה הוא מלבו. ג"כ אמרינן כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני דלא כדברי התוספות שם בתמורה, והנה בתמורה שם, מעיקרא אמר דאביי ורבא דפליגי בהא דכל מילתא דאמר רחמנא אי מהני או לא פליגי ברבית קצוצה אי יוצאה בדיינין או לא ופריך אטו התם בסברא פליגי בקראי פליגי דא"ר יצחק מ"ט דר' יוחנן אמר קרא בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחי' לחיים ניתן ולא להשבון כו' ואמר רב נחמן ב"ר יצחק מ"ט דר' אלעזר דאמר קרא וחי אחיך עמך אהדר לי', והנה רבא דס"ל רבית קצוצה יוצאה בדיינין. דהא אמר גלימא מפקינן ואיהו ס"ל אי עביד לא מהני, לכאורה לדידי' הטעם דיוצאה בדיינין הוא דאזיל לטעמי' דס"ל אי עביד לא מהני, אכן אי אפשר לומר כן דהרי בב"ק קי"ב איתא הניח להן אביהן מעות של רבית אעפ"י שיודעין שהן של רבית אין חייבין להחזיר אמר רמי בר חמא זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי רבא אמר לעולם אימא לך רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ושאני הכא דאמר קרא אל תקח מאתו נשך ותרבית אהדר לי' כי היכי דנחי בהדך לדידי' אזהר רחמנא לברי' לא אזהר רחמנא, ע"כ. ואם נימא דטעמא דס"ל לרבא. רבית קצוצה יוצאה בדיינין משום דאי עביד לא מהני, א"כ לא קנה המעות והם בגזלה בידו, וא"כ איך קנו היורשים, נהי דקרא דוחי אחיך עמך אזהר לדידי', עכ"פ לא קנה ואם רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי איך יקנו היורשים, דבר שאינו של אביהם, ע"כ אף דבכל התורה ס"ל לרבא אי עביד לא מהני בריבית ס"ל דאי עביד מהני וקנה הרבית שלקח, אלא שרמא עלי' התורה חיוב להשיב, והיתומים אין עליהם חיוב להשיב אבל אביהם קנה הרבית כשלקח והכא אי עביד מהני, אע"ג דבכל התורה לא מהני, וצ"ל דרבא, דריש שני הפסוקים, למיתה ניתן, ולא להשבון הדבר בעצמו, דהוא קנה הרבית שלקח, אלא שיש עליו חיוב, להשיב לו דמים, משו"ה אמר רבא, דטעמא דגלימא מפקינן הוא כדי דלא לימרו גלימא דמיכסא דריבתא היא, דאילו הי' הטעם דאי עבד לא מהני, לא הי' קונה הגלימא והיו מוציאים הגלימא, אבל כיון דכתיב ימות למיתה ניתן ולא להשבון גלי קרא. דקונה הגלימא אלא דמחויב להשיב דמים:

מקרא דוחי אחיך עמך. וזה החיוב הוא רק דמים:

לא החפץ עצמו ועוד אפשר דמהאי קרא דוחי אחיך עמך. דריש רבא דאהנו מעשיו מדגלי קרא דמחויב הוא להשיב מטעם כדי שיחי' אחיו עמו הרי דאמרה התורה דאם לא בשביל מצות וחי לא הי' מחויב להשיב. ואם לא היו מועיל המעשה, הרי הוא מחויב להשיב מטעם שזה שלקח אינו שלו. ע"כ דאהנו מעשיו והוא שלו, אלא שחייבה התורה אותו להשיב כדי שיחי' אחיו עמו. עכ"פ חזינן. דאף דס"ל רבית קציצה יוצאה בדיינין אמרה התורה ברבית דאי עביד מהני ובכן תמוה מאד. מאי הקשו הראשונים על דברי המרדכי דאמר דמקח הנעשה באיסור היכא דהוי הדין אי עביד לא מהני מהא דאמר גלימא מפקינן. כי היכי דלא לימרו גלימא דמיכסא דריבתא הוא אבל בלא זה הי' קונה, דהא ברבית גלי קרא דאי עביד מהני. משא"כ בנשבע שלא למכור, דלא גלי קרא אמרינן אי עביד לא מהני:

אכן אפשר דאלה שהקשו על המרדכי סבירא להו כתוס' דהנה התוס' בב"מ דף ס"א ע"ב ד"ה רבא כתבו דרבא מדקאמר מגופי' דקרא שמעינן לי' מות יומת דמיו בו יהי' הוקשו מלוי רבית לשופכי דמים מה שופכי דמים לא ניתנו להשבון אף מלוי רבית לא ניתנו להשבון. איהו ס"ל כר' יוחנן אע"ג דרבא משני ריש הגוזל בתרא אפינו תימא רשות יורש לאו כרשות לוקח ושאני הכא דכתיב וחי אחיך עמך לאו משום דס"ל כר' אלעזר דהא הכא דריש כר' יוחנן אלא לא בא אלא ליישב הברייתא דהתם למ"ד לאו כרשות לוקח עכ"ד התוס' ועיין בגליון הש"ס דף ס"ה שמקשה על דברי תוס' אלו. מהא דאמר רבא חמשה מפקינן מיני' הרי דס"ל יוצאה בדיינין:

אכן דברי תוס' אלו קשים מאד דהא בגמ' לקמן דף ס"ב איתא מיתבי הניח להם אביהם מעות של רבית, אעפ"י שיודעין שהן של רבית אינן חייבין להחזיר:

הא אביהן חייב להחזיר (פירוש וקשה על מ"ד רבית אין יוצאה בדיינין) ומשני בדין הוא דאביהן נמי אין מחויב להחזיר ואיידי דבעי למיתני סיפא הניח להן אביהן פרה וטלית וכל דבר המסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן תני נמי רישא בדידהו, וא"כ לרבא דס"ל רבית קצוצה אין יוצאה בדיינין. אף אביהן אין חייב להחזיר, וא"כ מאי קשה, לדידי' אליבא דמ"ד רשות יורש לאו כרשות לוקח. מהאי ברייתא כיון דעיקר ברייתא לאשמעינן:

דמשום כבוד אביהם חייבין להחזיר אבל מעיקר הדין הן ואביהן פטורין להחזיר, ע"כ דרבא ס"ל יוצאה בדיינין. משו"ה הוכרח לתרץ דקרא דוחי אחיך עמך לדידי' אזהר' לברי' לא אזהר אבל לדברי התוס' דרבא בעצמו ס"ל אין יוצאה בדיינין לא איצטריך כלל לתרץ למ"ד רשות יורש לאו כרשות לוקח דהא לדידי', הן ואביהן פטורין מלהחזיר. מטעם דלא ניתן להשבון. שוב מצאתי שמהרש"א הקשה זאת. ותירץ דרבא אמר התם לפי סברתו של רמי בר חמא דאית לי', כר"א דרבית קצוצה יוצאה בדיינין. אבל זה דוחק, דא"כ הי' לתוס' לבאר. דרבא אמר התם אם נאמר רבית קצוצה יוצאה בדיינין, והתוס' כתבו דבא לתרץ למ"ד רשות יורש לאו כרשות לוקח ולא כתבו דבא לתרץ. אם נימא רבית קצוצה יוצאה בדיינין.

לכן נראה דס"ל לתוס', דאף דרבא מפרש אליבא דר' יוחנן דמגופא דקרא שמיעא לי' דרבית הוקש לשופכי דמים, היינו כמו דשפיכת דמים. אין תיקון כן לרבית אין תיקון. דרבית לא ניתן להשבון. אכן לרבא לא יקנה המעות, מטעם דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ויוציאו ממנו מה שלקח. לא מטעם דרבית יוצאה, דניתן להשבון. דאיסורא דרבית דעבד עבד:

אלא דיוציאנו ממנו. מטעם דאי עבד לא מהני ונ"מ לענין מלקות דאילו הי' רבית ניתן להשבון. מקרא דוחי אחיך עמך לא היו לוקין. ככל לאו הניתק לעשה. אבל כיון דרבית לא נאמר להשבון אף דמחויב להשיב, מטעם דאי עביד לא מהני, לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא:

ועוד יהי' נ"מ אם מחל דהנה הרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות מלוה ולוה הלכה י"ג, ז"ל הורו מקצת גאונים שהלוה שמחל למלוה ברבית שלקח ממנו או שעתיד ליקח אעפ"י שקנו מידו שמחל או נתן מתנה אינו מועיל כלום שכל רבית בעולם מחילה היא אבל התורה לא מחלה כו' יראה לי שאין הוראה זאת נכונה אלא מאחר שאומרים למלוה להחזיר לו וידע הלוה שדבר איסור עשה ויש לו לטול ממנו אם רצה למחול מוחל כדרך שמוחל הגזל, ובפירוש אמרו חכמים הגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן מכלל שהמחילה מועלת. ע"כ, והנה הגהת מימוני הביא דבעל ספר התרומות סתר ראית הרמב"ם, דשם הפקיעו רבנן מעות הלוה משום תקנת השבין. אכן הגר"א בחו"מ סימן ק"ס ס"ק ז' כתב ז"ל ומ"מ דברי הרמב"ם נכונים מש"ש וכי מאחר שאין מקבלין לצאת י"ש אלמא יוצא י"ש במה שנותן ואינו מקבל וע"כ מחמת המחילה, ע"כ דברי קדשו של הגר"א:

והנראה לי דאזלי בזה הרמב"ם ושארי פוסקים לטעמייהו, דהנה בגמ' ב"ק דף צ"ד איתא. הגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו. אמר ר' יוחנן בימי רבי נשנית משנה זו כ"ו ת"ש הגזלנין ומלוי בריבית אעפ"י שגבו מחזירין גזלנין מאי שגבו איכא כו' אלא אימא הגזלנין ומאי ניהו מלוי רביות אעפ"י שגבו מחזירין אמרי מחזירין ואין מקבלין מהן אלא למה מחזירין לצאת ידי שמים ואיתא בתוס' ד"ה בימי רבי' דר"ת ס"ל דלא לפניו ולא לאחריו אלא לדורו תיקן דהא מעשים בכל יום שמקבלין מן הגזלנין ודנין אותן כו' ור"י אומר דלא תקן רבי אלא מאותן שרוב עסקם ומחיתם בכך. כו' אבל אין לפרש דרבי לא תיקן אלא באותם שעשו תשובה. דהא ההיא דגזלנים ומלוי רבית לא משמע דאיירי דעבדי תשובה ועוד שכל אדם יכול להערים שיעשה תשובה ויחזור מעצמו ולא יקבלו ממנו:

עכ"ד התוס' אכן הרמב"ם הא הביא להאי דינא בפ"ד ממלוה הלכה ה' שכתב הגזלנין ומלוה ברבית שהחזירו אין מקבלין כדי לפתוח להן דרך לתשובה וכל המקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו הרי דסובר הרמב"ם דרבי תיקן לדרי עלמא. ואם הי' סובר הרמב"ם דמיירי דוקא בעסקן ומחיתן מהן הי' לו לבאר, ע"כ דסובר הרמב"ם כמו האי טעמא דדחו התוס' היינו דתקנת רבי הי' במי שעושה תשובה ומחזיר בעצמו. שלא יקבלו ממנו ומה שמקשה בתוס' דהא ההיא דגזלנין ומלוי רביות מחזירין. לא משמע דאיירי בדעבדי תשובה, הרמב"ם יסבור דכיון דקתני מחזירין. הא קאי, עלייהו איך הוא הדין. מה שעליהם לעשות, א"כ לא מיירי בבי"ד נוטלין מהן דהא לא קתני חייבין. אלא מחזירין. היינו דשונה הברייתא, מה שעליהם לעשות. וא"כ הרי מיירי שמחזירין מעצמם וזהו תשובתם מה שמחזירין, ופריך למה יחזירו אחרי שלא יקבלו מהם, ומשני מחזירין לצאת ידי שמים היינו שזהו תקנת חכמים שאם הם מחזירין לצאת ידי שמים שרוצים לעשות תשובה אז לא יקבלו מהם:. אבל אם הם אין מחזירין ובי"ד באים לגבות מהם גובים מהם ודנין:

דינו גזלות ורבית ומה שמקשה בתוס' דא"כ כל אדם יכול להערים, פשוט יש לישב שמי שאין רוצה באמת להחזיר לא יחזיר מעצמו. דהרי רבי תיקן רק. שאם מקבל אין רוח חכמים נוחה הימנו:

אבל אם קבל. אין מחייבין אותו לחזור א"כ מי שאין רוצה להחזיר, בודאי לא יחזיר. שירא פן יקבל הלוה ממנו. וא"כ אם הוא מחזיר הלא גמר בלבו, שאם יקבל ממנו ישיב לו וא"כ זהו תשובתו:

והנה בסימן שלמעלה ביארנו דלמ"ד קיימו ולא קיימו עבר איסור הלאו. בנטילתו:

ורק אם מקיים העשה אז הוא עוקר את הלאו, ומתירו. אכן למ"ד בטלו ולא בטלו היכא דניתק לעשה, אין הכונה שעל ידי העשה הוא עוקר את הלאו. אלא דחיוב המלקות:

הוא בעד איסור הלאו:

בצירוף ביטול העשה, ועל שני האיסורים ביחד. על עברת הלאו. ועל איסור ביטול מצות העשה לקי ולדידי' אין העשה עוקר את הלאו, אלא דאם קיים העשה ממילא אין עליו מלקות. שהרי לא עבר על העשה ולא בטלה, לפי זה הרמב"ם דאיהו גריס בגמ' דר' יוחנן סבירא לי' קיימו ולא קיימו וכן פסק הרמב"ם, א"כ העשה עוקרת הלאו ותועלת העשה הוא לעקור את הלאו. ולפי זה מוכיח שפיר הרמב"ם מדאיתא בגמ', דאם החזיר ולא קבלו ממנו. יצא ידי שמים, ומה יציאת ידי שמים על ידי העשה, היינו לעקור את הלאו דלקיחת רבית, ע"כ דמועיל מחילה ברבית, דמחילה הוי כמו מעשה נתינה בפועל, ויצא ידי שמים וצריך לומר, דס"ל להרמב"ם דכל דבר שהוא לטובת הנותן הוי כאילו נתקיים הדבר בפועל אם זהו רצונו. וכהא דאמרינן בנדרים דף כ"ד ובגיטין דף ע"ד קונם שאת נהני לי. אם אי אתה נותן לבני כור של חטין כו' הרי זה יכול להתיר נדרו שלא עפ"י חכם שיכול לומר הריני כאלו התקבלתי, והנה זה יש לפרש בשני אופנים:

א) כיון דאמר לטובתו. כל מה שדעתו לכך על דעת זה נדר, או דמחילה הוי כנעשה הדבר בפועל, והגה מדאיתא ביורה דעה סימן רכ"ח סעיף ל"ט הנשבע לפרוע לחבירו ליום פלוני יכול להתירו שלא עפ"י חכם שיאמר הריני כאלו התקבלתי אבל להאריכו ושיעמוד בחיובו לאו כל כמיני' אם נימא דהטעם דאמדינן לדעתי' שנשבע שיעשה כמו שירצה פלוני, א"כ אף אם האריך הזמן. אמאי לא יצא שבועתו. ע"כ צ"ל דהטעם משום דאם הוא מחל לו החוב הוי כאילו קיים הדבר בפועל אבל היכא דהאריך הזמן ולא מחל הא לא קיים שבועתו. ועיין שם בגר"א דג"כ כתב ז"ל ול"ד לרישא שם כאילו נתקיים בפועל.

עכ"פ סובר הרמב"ם, דאם מחל הוי כמו נתינה ועקר אח הלאו. ויצא ידי שמים ע"י מחילתו. דאם לא הי' מועיל מחילה, ורק הטעם דרבנן הפקיעו ממנו, ופטרוהו מלתן משו"ה אין מקבלין. אבל הוא הא לא יצא ידי שמים שהרי לא עקר הלאו. ועוד אם מצינו שרבנן אמרו שב ואל תעשה, במצת עשה. אבל היכא שאם יבטל המצות עשה, ישאר עליו איסור הלאו, בודאי דלא יתקנו רבנן ואף שמצינו בשבת הדביק פת בתנור, מיבעאי לגמ', או התירו לרדותה התם רדית הפת, נגזרה מקודם, ומיבעיא, אי התירו לו בשביל כדי שלא יבא לידי איסור שבת, ופשיט שם דהתירו כדי שלא יבא לידי איסור סקילה, (ואף אם בשוגג ג"כ הדין כן), ובודאי דלא יתקנו לכתחילה, שלא לקח ממנו וישאר באיסור הלאו, ע"כ כיון דתקנו רבנן שהוא ימחול, הוי כאלו נתן ויצא ידי שמים, ועקר הלאו, אכן הנך גאונים סברי, דהגרסא בגמ', דר' יוחנן סבר בטלו ולא בטלו, א"כ, אין עוקר כלל הלאו, רק דחיוב המלקות, בא על שני הדברים ביחד, על עברת הלאו, ועל בטול המצות עשה שחייבה אותו התורה, א"כ כשלקח רבית, והוא בא להחזיר איננו בא עתה לעקור הלאו דאיסורא דעבד, עבד, והוא בא לקיים המצוה שצותה אותו התורה, להשיב הרבית, וא"כ עתה הוי מצות עשה, וא"כ אין כלל ראי' דמחילה מועיל ברבית, דבאמת אפשר להיות כיון דכל רבית הוי מחילה, והתורה בטלה מחילתו א"כ אין מועיל בזה מחילתו, ורק כשבא להחזיר עתה ולצאת ידי שמים, מצות השבה שחייבה אותו התורה, הוי עתה מצות עשה, ומצות עשה קי"ל דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ועל תעשה, וא"כ אם הוא עושה תשובה ורוצה להשיב ונקיים מצות עשה, של השבת רבית, אם רבנן פוטרים אותו יש כח בידם לעקור המצות עשה, בזה שאמרו אין מקבלין ממנו, ויצא ידי שמים, היינו מצות הנתינה שזה מוטל עליו, משא"כ להרמב"ם עיקר ההשבה לעקור הלאו דאל תקח, ע"ז אם מחילה אין מועיל, לא הי' מועיל גם מה שרבנן פוטרים אותו, עכ"פ לא יצא ידי שמים, שלא עקר הלאו, דלהרמב"ם יציאת ידי שמים, הוא לעקור את הלאו, אחרי שפסק קיימו ולא קיימו, משו"ה להרמב"ם מוכח, דמחילה עוקר הלאו, משא"כ להנך פוסקים מצות עשה דהשבה הוא ענין בפני עצמו, לא לתקן הלאו, ובמצות עשה קי"ל יש כח ביד חכמים לעקור, ואם הוא מחזיר יצא ידי שמים, מצות השבת הרבית:

עכ"פ להנך פוסקים, והתוס' אשלהו, יוכלו לסבור דאין מועיל מחילה, מעתה אף דרבא סובר ברבית אי עביד לא מהני, אעפי"כ אמר מגופא דקרא שמיע לי', דרבית לא ניתן להשבון, ויהי' נ"מ למחילה, דמועיל דאילו הי' סובר רבא כר"א דרבית קציצה יוצא בדיינין, מטעם מצות רבית לא הי' מועיל מחילה, וא"כ אפשר דהנך דמקשי, על המרדכי אינהו סברי כתוס', דלרבא אף דמדין רבית, אין גובין מן המלוה גובין מדין אי עביד לא מהני, ואעפי"כ אמר רבא דטעמא דגלימא מפקינן מיני', כי היכי דלא לימא גלימא דמכסי דריבתא הוא, הרי דמקח הנעשה באיסור, מועיל אף היכא דאי עביד לא מהני, וכמובן לפי זה מתורץ קושית הגרעק"א, על התוס' דס"ל דלרבא אין גובין רבית, והכא אמר דמפקינן, דלפי זה לא קשה, דהא רבא סובר דאי עביד לא מהני, ומפקינן מיני' מדין אי עביד לא מהני, והא דאמר רבא, בב"ק מקרא דוחי אחיך עמך, הוא לתרץ אליבא למ"ד רשות יורש לאו כרשות לוקח, וא"כ קשה מהא דאם יודעין שהן של רבית אין חייבין להחזיר, ואמאי אין חייבין, הא אם עבד לא מהני והוי גזלה בידו. דהא דמתרץ בגמ' ב"מ, דגם אבוהן אין חייב להחזיר:

הוא אם נימא אי עביד מהני אבל אם נימא דלא מהני והוי גזלה בידייהו, אמאי לא יחזירו אם נימא רשות יורש לאו כרשות לוקח משו"ה משני רבא דהך ברייתא, אתיא כמ"ד. דרבית קצוצה יוצאה בדיינין רא דוחי אחיך עמך, דהרי בגמ' אמרינן תנאי הוא, ומאן דס"ל דרבית קצוצה יוצאה בדיינין, איהו דריש אהדר כי היכי דניחי לדידי' אי עביד מהני ברבית, כמו שביארתי למעלה ורק חיוב מצות השבה עליו, ולדידי' אזהר רחמנא לברי' לא אזהר, כן אפשר לישב קושית הראשונים, על המרדכי דאינהו סברי דרבא בעצמו, סובר דגם ברבית אי עביד לא מהני:

אכן המרדכי בעצמו סובר כהרא"ש דאיהו מפרש דרבא דאמר מגופי' דקרא, הוא רק אליבא דר' יוחנן והוא בעצמו סובר דרבית קצוצה יוצאה בדיינין, מקרא דוחי אחיך עמך, א"כ הרי גלי קרא ברבית דאי עביד מהני. וא"כ לא קשה מהא דאיצטריך לטעמא דמפקינן לגלימא, מטעם דלא לימא גלימא דמכסי דריבתא הוא, דהרי ברבית גלתה התורה דאי עביד מהני משא"כ בנשבע שלא למכור, דלא גלתה התורה, אין מועיל המכירה:

היוצא מדברינו דברבית שלקח אי עביד מהני וקנה, אכן כל זמן, שלא לקח עדנה, יש להסתפק, אם נימא דכיון דאסרה התורה לקח, אין חל חיובים, או דחיובים חלו, ורק שאסרה התורה זאת, אבל גם בהחיוב יש דין אי עביד מהני, שחל חיוב ושעבוד אלא שאסרה התורה להוציא הדבר לפועל:

והנראה לי דהנה בקדושין דף ו' איתא אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית, האי הנאת מלוה ה"ד אלימא דאזקפה דאמר לה ארבע בחמישה האי רבית מעליתא ופרש"י ז"ל ואמאי קרי לה הערמת רבית, ע"כ, ואם נימא דמה שמתחייבין ברבית, אין חל כלל החיוב, א"כ למה להקשות אמאי קרי לה הערמת רבית, דזה קשיא רק על הלשון הו"ל להקשות, אף אם נימא המקדש במלוה מקודשת היינו דוקא מלוה המחויבת, שאם היא מחויבת לו, ומקדשה במה שפטרה, מקודשת, אבל אם אינה מחויבת כלל, איך תתקדש, וכיון דהוי רבית:

ולא חל חיוב עלי' הא אין כאן כסף כלל, ואיך תתקדש, במלוה שאינה מחויבת, ע"כ כמו דאמרינן אי עביד מהני, שאם לקח כסף רבית, חל הקנין, כן אם התחייב ברבית, חל חיוב, ומהני, רק שאסרה התורה להוציא החיוב לפעולות, ובזה מיושב קושית התוס' ב"ק דף ל' בד"ה דמשעת כתיבה עבד לי' שומא, ז"ל תימא לר"י מה שומא יש כאן ומה מזקת עדותן ללוה והלא לא יגבו ב"ד הרבית, ע"י שטר זה כיון שמכר הרבית:

אכן לדברינו לא קשה דברבית כללא הוא דאי עביד מהני, ועושה השטר שעבוד, ואם תפס הוא, קודם לבע"ח מקרקע של הלוה, קנה ואם מת היורשים פטורים דהשטר עושה שומא ושעבוד:

ובזה יש לבאר דברי הראב"ד שהשיג על הרמב"ם שכתב בפ"י מהלכות מלוה ולוה הלכה ד' ז"ל המלוה את חבירו על השדה ואמר לו אם לא תחזיר לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי, הרי זה לא קנה מפני שזה אסמכתא ואסמכתא לא קניא לפיכך מחזיר כל הפירות שאכל מפני שהוא רבית שנ תורה, עכ"ד הרמב"ם והשיג ע"ז הראב"ד ז"ל א"א אין הדעת מקבלת שיהא זה רבית קצוצה אלא כי אמר רב נחמן הדרא ארעא והדרי פירי דינא קאמר כו', ורבינא דחשיב ואפיק לא משום רבית אלא משום גזנה כו' והנה הכ"מ כתב שהם דברים זרים, ובאמת קשה על הראב"ד מדוע לא יהי' זה רבית קצוצה:

לכן נראה לי דהראב"ד סובר, דאימתי הוי רבית קצוצה דוקא היכא שחל חיוב, ואז משעת הלואה, נקצץ הרבית וזה אסרה התורה, אבל היכא דגם בלא איסור שאסרה התורה, לא הי' חל התחייבות, אז אין כאן רבית קצוצה, שהרי לא נקצץ. אחרי שלא חלה הקציצה רק מה שהוא מעצמו נותן בנא התחייבות, זהו רבית מאוחרת ובזה יתבאר מה דאמרינן בגמ' דף ס"ב אמר רב ספרא כל שאילו בדינהם מוציאין מלוה למלוה בדיננו מחזירין ממלוה ללוה כל שאילו בדינהם אין מוציאין מלוה למלוה בדיננו אין מחזירין ממלוה ללוה א"ל אביי לר' יוסף וכללא הוא והרי סאה בסאה כו', אלא כל שאילו בדינהם מוציאין מלוה למלוה בדיננו מחזירין ממלוה ללוה ומאי ניהו רבית קצוצה וכדר"א, כל שאילו בדינהם אין מוציאין מלוה למלוה בדיננו אין מחזרין, רבית מוקדמת ורבית מאוחרת ע"כ, ולכאורה הדברים תמוהים, אם בא להשמיענו דיני רבית, הוא תולה דיני תורתנו הק'. בדיני אומות העולם אכן לדברינו, רב ספרא דין חדש בא להשמיענו, דאימתי הוי רבית קצוצה, דוקא היכא שאילו לא הי' איסור התורה של רבית, הי' הדין שמוציאין מן הלוה שחל עליו חיוב לתן, אז הוי רבית קצוצה, ומביא למשל מדיני אוה"ע, שאצלם אין איסור רבית היו מוציאין עפ"י הדין, מן הלוה למלוה, אז הוי רבית קצוצה, שהרי משעת הלואה הוקצץ, אבל באופן שאף בלא איסור רבית לא היו מוציאין דאף בדינהם, שאין אצלם איסור רבית לא היו מוציאים, א"כ לא חלה הקציצה, מן הדין בלא איסור הרבית, מה שהוא נותן אחר כך הוי רבית מאוחרת, אין מחזירין מן המלוה ללוה, דרבית קצוצה הוא דוקא היכא שיש התחייבות לתן, והנה היכא דהלוה על שדהו, ואמר אם לא אתן לזמן פלוני יהי' השדה שלך. כמו דהוי אסמכתא לענין קנית השדה, דלא קנה, מטעם דאסמכתא לא קניא, ה"נ לענין אכילת הפירות, אף בלא איסור רבית לא הי' מחויב כלל לתן לו פירות השדה, דאסמכתא הוא מה שאמר שיאכל הפירות, נמצא דאף בלא איסור רבית, אין כאן התחייבות. והיכא דלא התחייבות הוי רק רבית מאוחרת, ואין מחזירן ממלוה ללוה, משו"ה השיג הראב"ד, וס"ל דמה דאפיק רבינא לא מדין רבית אחרי שמטעם אסמכתא לא נתחייב לתת לאכול הפירות הוי רק רבית מאוחרת אלא מה דהוציא הוא מטעם גזלה דהוי מקח טעות:

והנה ביורה דעה סימן קע"א איתא עכו"ם שלוה מישראל ברבית וזקף עליו את הרבית במלוה אעפ"י שזקפן עליו אחר שנתגייר גובה את הקרן ואת הרבית, שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה וגובה ישראל ממנו אחר שנתגייר כל מעות הרבית, שנתחייב בהם כשהי' עכו"ם, וכתב הרא"ש באיזהו נשך סימן נ"ז אף דהוי רבית דאורייתא התירו רבנן, (וצ"ל דפקיעו ממונו ולא הוי קום ועשה), דאל"כ הא אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה ולכאורה קשה על הרא"ש דס"ל דהוי רבית דאורייתא, דהא איתא בחו"מ סימן ע"ב בש"ך ס"ק קס"ב בשם תשובת הרשב"א, שאם הי' משכון של עכו"ם ביד ישראל ברבית, והעכו"ם מחוייב לישראל אחר אין הישראל יכול לומר להישראל אתן לך הקרן והרבית:

שעולה עד עתה ואגבה מהמותר קרן שלי מטעם שהנך מחויב לי בשיעבודא דר' נתן. ופסק הרשב"א דאין בדבריו כלום והוא זכה בהמשכון לכל הזמן שקצב אף ברבית "שיעלה" אחר כן אף שהעכו"ם יכול לפדותו וכתב הש"ך דגם הד"מ והב"ח מודים לזה, הרי דאף הרבית שיעלה אחר כן מקרי כבר נתחייב. וא"כ אם היתה הלואה לזמן הא כבר נתחייב. בעודו עכו"ם. ואמאי הוי רבית דאורייתא. ואפשר דהרא"ש מיירי דוקא היכא שלא היתה ההלואה לזמן קצוב, וכדברי הש"ך דהיכא דלא הוי לזמן קצוב גם הרשב"א יודה, שיוכל השני לסלקו, אכן בדברי הרא"ש שכתב סתמא לא משמע לחלק וצריך לומר, אף דהעכו"ם זכה את הכסף לכל הזמן וזכה הישראל בהמשכון לכל הזמן. אעפי"כ כיון דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. א"כ כל חיוב הרבית הוא עולה בכל יום אגר נטר:

שהוא משתמש בכספו ועתה הא העכו"ם נתגייר א"כ משלם הוא רבית, בכל יום בעד זה שמשתמש שזהו אגר נטר, והרבית הא רבית קצוצה, שהרי היתה קצוצה בעת ההלואה, אף דהקצוצה היתה בעת שהי' עכו"ם אבל התורה אסרה רבית מישראל אם היתה רבית כזו. שהיתה הקציצה בעת ההלואה. אף שהקציצה היתה בהיתר שהי' אז עכו"ם עתה שהוא ישראל הוא רבית דאורייתא דחיוב הרבית. חל עתה מפני שבעת ההלואה קצץ והוא מחויב, ואף שהקשו על זה מגמ' ערכין. דף כ"ד, דאיתא אמר רב יהודה אמר רב אסי אין נזקקין לנכסי יתומים אלא א"כ רבית אוכלת בהן ופריך מהא דאין נפרעין מנכסי יתומין אלא מן הזבוריות במאי עסקינן אלימא בבע"ח עכו"ם מי צאית ואי בישראל אי אכיל ריבתא מי שבקינן לי', כו' ומשני לעולם בבע"ח עכו"ם, שקבל עליו לדון בדיני ישראל ופריך אי הכי רבית נמי לא לשקול:

ואם נימא כדברינו דרבית יש חיוב, מטעם השתמשות. א"כ מאי פריך:

אטו קבל עליו העכו"ם לשמור מצות ישראל:

שאם שאסרה התורה לקח רבית לישראל, הוא קבל עליו רק לשמור דינים. אבל לא מצוות שצותה התורה את ישראל ע"כ דרבית אינינו כלל חיובים דאין חיובים בעד השתמשות הכסף, אכן באמת לא קשה, דבודאי בלא איסור רבית, אם קצץ מעיקרא שיתחייב בעד השתמשות הכסף הוא מחויב, אלא דהחיוב הוא רק מקציצתו, א"כ רק הוא מתחייב אבל בניו אינם מחויבים לשלם:

ומדין התורה אם ישראל התחייב עצמו רבית לעכו"ם, יורשיו אין צריכים לשלם:

הרבית שעולה אחר כן ולא דמי נאם השכיר כלי' דבודאי היורשים יצטרכו לשלם:

דהתם אם היורשין משתמשין בהכלי, הלא ממילא מחויבים לשלם השכירות דאל"כ אסור להם להשתמש. אבל בההלואה כיון שמת מורישם, עליהם רק חיוב לשלם הקרן והרבית שעד עתה ומעתה אינם מחויבים לשלם רבית:

ואם הי' שומע העכו"ם לדיני ישראל, אין נקח רבית מהיורשים מה שעולה לאחר מיתת מורישם. וכן הא דאיתא בב"מ דף ס"א אל תקח מאתו נשך ותרבית, אבל אתה נעשה לו ערב ערב למאן אנימא לישראל והא תנא אלו עוברין בלא תעשה המלוה והלוה והערב אנא לנכרי וכיון דדינו דנכרי דאזל בתר ערבא איהו ניהו דשקיל מיני ריבתא אמר רב ששת שקיבל עליו לדון בדיני ישראל ופריך אי קיבל עליו לדון בדיני ישראל רבית נמי נא לשקול ג"כ אפשר לפרש דמדיני ישראל, הערב אין חייב אלא על שעת מתן מעות א"כ הערב אין חייב אלא על הקרן. אבל על הרבית שאינינו מתן מעות אין מתחייב. ופריך אי קבל לדון בדיני ישראל רבית נמי לא לשקול מהערב ומשני שקיבל לזו ולא לזו, ועוד אפשר לומר דטעמא דאין נפרעין מנכסי יתומים מן הזבורית הוא מטעם דדינא דבע"ח מה"ת בזיבורית, דאמר קרא לא תכנס אל ביתו והוא יוציא אליך, וזהו הדין שאמרה התורה שרשות בידו להוציא הפחות, אבל בעכו"ם דאין עליו מצות לא תכנס אל ביתו מדין התורה, העכו"ם גובה חובו. מן היפות, שהרי הוא הלוה כסף שהוא מיטב, וא"כ פריך שפיר, אם העכו"ם קבל עליו לדון בדיני ישראל, אף שעפ"י דיני ישראל הוא גובה חובו. מן היפות קבל שיהי' כישראל לזה, והוא מותר דינו, א"כ קבל עליו שיהי' כישראל, וגם רבית לא יקח ומשני שקבל לזו ולא לזו. וכן בב"מ פריך, כיון דסתם עכו"ם דאזיל בתר ערבא, א"כ מן הדין הוא אזל בתר ערבא דהוי כאילו התנה בישראל שתחלה יתבע מן הערב, והוי כאלו נשא ונתן ביד. אלא שהוא קיבל שידון בזה, כאילו הוא ישראל, א"כ גם על זה קיבל שלא יקח רבית:

עכ"פ חזינן מדברי הרא"ש, דרבית עולה בכל יום ולא שהתחייב מקודם לכל הרבית שיעלה, א"כ יקשה האי דינא דתחלת סימן קע"א דישראל שלוה מעות מהעכו"ם ברבית וזקפו עניו במלוה ונתגייר, דאם עד שלא נתגייר זקפן במלוה גובה קרן ורבית, ופירש הסמ"ע דאפילו רבית שעלה משנתגייר דמשעה שזקפו במלוה הו"ל כולי קרן והא מוכח מהרא"ש דרבית שעולה אח"כ כל יום הוא מתחייב, ועכצ"ל שיש שני מיני רבית:

יש רבית שמשלם אגר נטר בעד ההלואה, וכל יום או חודש כפי שקצבו הוי התחייבות הרבית ואז הרבית הוא תשמיש הכסף והחיוב הוי בסוף ככל דיני שכירות דאינה משתלמת אלא לבסוף. ויש רבית כזה. הוא מתחייב לשלם אחר כן. סך כזה היינו אם לוה מאה לשלם בעוד שנה מאה וחמשים ניתחייב מאה וחמשים. וזמן הפרעון. הוא בסוף השנה משו"ה אם זקף במלוה הרבית, נתחייב כבר הרבית וכיון דהתחייבות הזאת נתחייב בעודו עכו"ם מותר להישראל לקח ממנו:

שחיובו בא כבר מקודם, אבל אם לא זקף במלוה, אז כל יומו חיובי אגר נטר:

משו"ה אם הי' עכו"ם והתחייב, ואח"כ נתגייר. כל יום. הוא משלם אגר נטר והוי רבית דאורייתא:

ובזה ניחא לי מה דלכאורה קשה מאי דפריך בקידושין, על הא דאמר אביי. בהנאת מלוה מקודשת ואסור מפני הערמת רבית ופריך האי הנאת מלוה ה"ד, אי דאזקפה ארבע בחמשה רבית מעליתא הוא, ועוד היינו מלוה, ולכאורה עדיפא הוי להקשות, אפילו אם נימא דהמקדש במלוה מקודשת, אעפי"כ היינו דוקא במלוה כזו שבידו לתבוע אותה, ומקודשת בההיא הנאה דנפטרה מלשלם אבל מלוה כזו שאין בידו לתבוע אותה, לא תתקדש ואף שבארנו דאי עביד מהני וחל חיובים, עכ"פ לתבוע הא אין יכול, אכן לדברינו לא קשה כלל דאם הלוה לה ארבעה זוז, והיא התחייבה לשלם בעוד חודש חמשה זוז, היא עתה מחויבת לשלם חמשה זוז. אלא שאם יקח ממנה חמשה זוז, אז מלבד שעבר, על כספך לא תתן בנשך. יעבור על לא תקח מאתו. ואם יקח ממנה רק ארבע זוז לא יעבור, אבל חיובה עתה חמשה זוז, ואם אמר אחר כך התקדשי לי בזוז אחד. וארבעה תתן לי בעוד ירח ימים באופן כזה לא שייך כלל לומר שהזוז הוא הרבית, הזוז הוא תחלת הפרעון על החיוב, והרבית יהי' בזוז האחרון. שיקח נוסף על הארבעה זוז, אבל הזוז שמקדשה בו אינינו הרבית אף שאומר שעוד ארבעה היא מחויבת, משו"ה אם הי' הדין. דבמלוה מקודשת, היתה מתקדשת באופן כזה דמתחלה אמר הנני מלוה לך ארבעה בחמשה שתשלם לי בסוף חודש וא"כ אמר לה התקדשי בזוז מן החמשה, אלא דפריך אמאי קרי הערמת רבית. הא רבית מעליתא הוא, ועוד איך מקודשת הא הוי מלוה, שוב מצאתי ברמב"ן ויקרא כ"ה שכתב ז"ל נראה בעיני כי הנשך הוא שילונו מנה לתן לו ברביתו חמשת שקלים בכל שנה ויקרא כן בעבור כי באחריתו כנחש ישך שמבצבץ ועולה, התרבית הוא שילונו עד זמן פלוני ואז יפרענו ויתן לו רבית חמשה שקלים. כו' ואף דבגמ' אמר זה נשך זה רבית. ולא חלקו הכתוב אלא לעבור בשני לאווין, היינו דבודאי הוי ילפינן מהדדי':

היוצא מדברינו:

שיש שני מיני רבית, יש שהחיוב הוא בעד השתמשות שזה מתחייב בסוף ככל שכירות דאינה משתלמת אלא לבסוף. ויש רבית שכבר נתחייב מעתה. כל הרבית, והנה בב"ק איתא. אמר רב בין בגופן בין בשבחן. (אמרינן כל הקודם זכה) זעירי אמר בשבחן אבל לא בגופן. במאי קמפלגי רב סובר קנסו גופן משום שבחן. וזעירי אמר לא קנסו גופן משום שבחן וקאמר לימא כתנאי שטר שכתוב בו רבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית דברי ר"מ וחכמים אומרים גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית לימא רב דאמר כר"מ וזעירי דאמר כרבנן. אמר לך אנא דאמרי אפילו לרבנן עד לא קאמרי רבנן אלא קרן דבהתורה אבל הכא קרן גופא מזיק, והנה בגמ' אמר לימא כהני תנאי המוציא תבנו וקשו' לרה"ר לזבלים. והוזק בהן אחר חייב בנזקו וכל הקודם בהן זכה ואסורין משום גזל רשב"ג אומר כל המקלקלין ברה"ר והזיקו חייבין לשלם:

וכל הקודם בהן זכה ומותרין משום גזל הא גופא קשיא אמרת כל הקודם בהן זכה והדר אמר אסורין משום גזל אלא לאו הכי קאמר וכל הקודם בהן זכה בשבחן ואסורין משום גזל אגופן, ואתא רשב"ג למימר אפילו גופן נמי כל הקודם בהן זכה לזעירי ודאי תנאי היא לרב מי לימא תנאי היא אמר לך רב דכולי עלמא קנסו גופן משום שבחן. והכא בהלכה ואין מורין כן קמפלגי דאתמר רב הונא אמר רב הלכה ואין מורין כן, רב אדא בר אהבה אמר הלכיה ומורין כן ופסק הרמב"ם דהלכה ומורין כן:

מעתה לפי שביארנו דברבית אי עביד מהני וחל החיוב וביארנו. דאם הלוה עתה מאה לשלם מאה ועשרים חל עתה החיוב מאה ועשרים:

והקרן עם הרבית חדא נינהו, וגם הוכחנו, דהיכא דזקף הקרן עם הרבית התחייבות הוא עתה, בעת הזקיפה, מעתה מבואר היטב דברי המרדכי שכתב שאם כלל הקרן עם הרבית, אפילו החייב מודה אין צריך לשלם, וכתב הרמ"א גם בשם התוס' כן והקשה הש"כ. הא תוס' רק אליבא דר"מ אבל רבנן הא לא קנסו אכן לדברינו הדברים מבוארים היכא דלא כלל הקרן עם הרבית, א"כ הקרן לבדו:

והרבית לבדן. וקרן שהוא בהתירא לא קנסו משום שבחן, וחיוב הרבית הוא בעד ההשתמשות בכה"ג גובה את הקרן, אבל אם כלל הקרן, עם הרבית דשם קרן גופא באיסורא שממאה נעשה חיוב, של מאה ועשרים הא לרב דהלכה כמותו, גם רבנן מודו דקנסו גופן משום שבחן, א"כ כמו לר"מ דס"ל דקנסו. אף אם החייב מודה פטור מלשלם, ה"ג לרבנן היכא דכלל הקרן עם הרבית ששם הקרן מזיק, שעושה חיוב של הרבית אף אם החייב מודה, ג"כ פטור, דהיכא דקרן מזיק, גם רבנן מודו דקנסו גופו משום שבחן ואף דהרמ"א חו"מ סימן תי"ג, כתב די"א דהלכה ואין מורין, היינו ללך לכתחילה לטול, אבל היכא דהוי בידו אין אומרין לתן, ומה שהקשה הש"ך הא משמע מדברי התוס' דדמי לשטר מוקדם, דלא פסלו רק את השטר אבל גוף ההלואה אינו מפסיד התם הא ההלואה לא הוי באיסור, ורק השטר הוא באיסור, משו"ה פסלו את השטר והראי' דהיכא דהוי מוקדם אין גובה ע"י השטר אפילו מבני חורין אף דבני חורין הא יש חיוב בעצמו:

ע"כ כיון דבשטר יש החיוב ביחד קנסו את השטר אף לגבות מבני חורין. ה"נ היכא דזקף הקרן עם הרבית דהוי הקרן והרבית יחד, וקרן קא מזיק בכה"ג קנסו גופן משום שבחן ואף אם החייב מודה, ג"כ פטור מלשלם:

תוכן העניינים

לבוש מרדכי בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה