אור ברסלב

לבוש מרדכי בבא מציעא· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן כז

סימן כו

סוגיא דשטר שיש בו רבית, יבאר דלאו דלא תשימון, אם לא בא לידי גובינא אין עוברין אף העדים ויבאר דלהרמב"ם היכא דאסרה התורה הספק התראת ספק שמה התראה ויבאר דלמ"ד בטלו ולא בטלו, בלאו הניתק לעשה העבירה הלאו בצירוף העשה, ויבאר דאם חטף משכון שלא ברשות מחויב באונסין והחיוב בשעת הוצאה מן העולם.

דף עב שטר שכתוב בו רבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית דברי ר"מ, וחכמים אומרים גובה את הקרן ואין גובה את הרבית ואיתא בתוס' ד"ה שטר ז"ל, פירש ריב"ם דאין גובה ממשעבדי. אבל מבני חרי גבי עפ"י אותו השטר. דעדים אינם פסולים דאינם עדי חמס דאין מרויחים כלום בדבר כו' ותימא דאמאי אין העדים פסולים כיון שעוברין על לאו דלא תשימון אעפ"י שאין מרויחים. יש להם לפסול מידי דהוי אעברין אוכל נבילות להכעיס דקי"ל כאביי דפסול עכ"ד התוס':

ונראה לי לתרץ דברי ריב"ם, דהנה בדף ס"ב, איתא על פלוגתא דר' יוחנן ור"א, אי רבית קצוצה יוצאה בדינין איתא מיתבי, הגזלנין ומלוי ברבית אעפ"י שגבו מחזירין, גזלנין מאי אעפ"י שגבו איכא, אי גזול גזול, אי לא גזול גזלנין קרית להוא אלא הגזלנין ומאי ניהו מלוי ברבית, אעפ"י שגבו מחזירין. תנאי היא דתניא ר' נחמי' ור' אליעזר בן יעקב פוטרין את המלוה ואת הערב מפני שיש בהם קום עשה, מאי קום עשה לאו דאמרינן להו קומו אהדורו, מכלל דתנא קמא סבר לאו בני אהדורי נינהו לא מאי קום עשה לקרוע שטרא, מאי קסבר אי קסבר שטר העומד לגבות כגבוי והא עבדו איסורייהו. ואי לאו כגבו' דמי הא לא עביד ולא כלום לעולם קסבר שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי והא קמשמע לן דשומא מילתא היא, ע"כ ופרש"י ד"ה לא לעולם אימא לך אם גבה דברי הכל אינו מתוקן בחזרה מן המלקות דאין כאן ניתק לעשה, והאי דקתני פטורין בשלא גבו דהתם לא הווי אלא שומא בעלמא ששמו עליו נשך ע"י תנאי ואתי ר' נחמי' ור' אליעזר למימר דלא תשימון עליו נשך דקאמר רחמנא לאו אשומא גרידתא קפיד אלא אשומא הבא לידי גיבוי, ע"כ. והקשה בתוספ' ד"ה לא דלפרש"י כולהו תנאי כר' יוחנן (דרבית אין יוצאה בדינין)( והקשה דמעיקרא פריך אר' יוחנן ומשני תנאי היא ופלוגתייהו בר' יוחנן ודחי דכולהו סבירא להו כותי' כש"כ דאמר לי שפיר טפי, וי"ל דמעיקרא ודאי סבר דפליגי בלאו דאל תקח מאתו נשך ותרבית ופליגי בדר' יוחנן ור' אלעזר ומסיק דכולהו אית להו דר' אלעזר ולא לקו אלאו דאל תקח משום דניתק לעשה הוא בהשבה אבל פליגי בלאו דלא תשימון והיכא דלא גבה עדיין הרבית. דת"ק סבר מיד כשנכתב נגמר השומא והוי כאלו גבה כבר ואין עוד תקנה לתקן הלאו דלא תשימון. ור' נחמי' ור' אליעזר בן יעקב סברי לאו דשומא מתלא תלא וקאי, שאם יקרע השטר קודם שיגבה פטור, ע"כ דברי התוס' ואפשר דזהו גם דעת רש"י אבל עכ"פ היכא שבא לידי גבי' אף לר"א לוקין על לאו דלא תשימון שהרי בא לידי שימת נשך. אכן הרמב"ם כתב בפ"ד מהלכות מלוה ולוה ה"ג. דהמלוה והלוה. אף שעוברין על כל אלו אין לוקין אלא מפני שניתן להשבון ולכאורה אמאי אין לוקה המלוה על לאו דלא תשימון אם בא לידי גבי' ומשמע מדברי הרמב"ם דאף העדים אין לוקין במאי דכתב דאין לוקין על לאוין אלו, דהיינו הלאווין האלו, אין עליהם מלקות וא"כ גם. על לאו דלא תשימון אין לוקין וכן בפי"ט מהלכות סנהדרין, כשמנה הרמב"ם כל הל"ת שלוקין עליהן לא מנה הרמב"ם ביניהם, עדי רבית, שילקו על לאו דלא תשימון הרי דס"ל דגם העדים אין לוקין על לאו דלא תשימון. וצריך טעמא ואפשר לומר דפסק הרמב"ם כר' נחמי' וראב"י דאית להו דלאו דלא תשימון הוא דוקא בבא לידי גוביינא, וא"כ בשעת מעשה הוי התראת ספק שמא לא יבא לידי גובינא והתראת ספק לא שמה התראה.

אכן אי אפשר לומר כן דהנה הרמב"ם כתב בפ"ה מהלכות שבועות ז"ל וכל מי שנשבע על אחרים. שיעשו כך וכך או לא יעשו אפילו היו בניו או אשתו אינו חייב משום שבועת בטוי שהרי אין בידו לא לקיים ולא לבטל ומכין אתו מכת מרדות שהרי אין בידו לקיים שבועה זו, ונמצא גורם לשבועת שוא ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו ונמצא כשמתרין אותו בעת שנשבע התראת ספק שאין לוקין עליה אא"כ הי' לאו שבו מפורש בתורה כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין עכ"ד, וכבר תמה הכ"מ מנין להרמב"ם חילוק זה, והלח"מ תמה מה נקרא לאו מפורש ומה נקרא לאו שאינו מפורש הא לאו דשבועת שוא מפורש בתורה, וע"כ מפרש הלח"מ דכונת הרמב"ם דמספקא להרמב"ם בכה"ג אי לקי משום שוא או משום שקר, וכיון שספק לנו על איזה דבר ילקו אותו אם משום שוא דאף אם יעשו אחרים כיון שלא הי' בידו לקיים. בשעה שיצאה שבועה מפיו הוי תיכף שבועת שוא. או משום שקר שאם שמעו אחרים ועשו לא הוי שוא, ורק אם לא עשו אז עבר משום שבועת שקר, וכיון דספק לנו אם ילקה על שוא או על שקר הוי התראת ספק, אכן פירושו תמוה מאד, דא"כ לא הי' להרמב"ם לתלות מפני שאין הלאו מפורש בתורה אלא הי' לו לתלות הספק שאין אנחנו יודעים:

ולמה תלה זה שאין הלאו מפורש בתורה. הרי אם הדין כרש"י מפורש בתורת איסור דשבועת שוא ואם הלכה דאם אחרים קיימו דבריו לא עבר א"כ אם אם אחר כן לא עשו הרי איסור שבועת שקר מפורש בתורה:

ונראה לי כונת הרמב"ם כן דהנה בב"ק דף מ"ד, איתא וארב לו פרט לזורק אבן לגו, היכא דמי אי דאיכא תשע עכו"ם ואחד ישראל ביניהם תיפוק לי' דרובה מצרים נינהו. אי נמי פלגא ופלגא ספק נפשות להקל, ל"צ דאיכא תשעה ישראל ואחד עכו"ם דאע"ג דרובה ישראל נינהו, כיון דאיכא חדא מצרי הוי לי' קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי והקשה בתוס' ד"ה הוי לי' פלגא ז"ל תימא למ"ד התראת ספק לא שמי' התראה. בלא טעמא דספק נפשות להקל פטרינן לי' מהאי טעמא דנא שמי' התראה אפילו ס"ל ספק נפשות לחומרא, ואי אליבא דמ"ד שמה התראה היכי פטרינן לי' מהאי טעמא הכא אם נמצא שישראל הרג הי' מחייבינן לי' בהכה את זה וחזר והכה את זה אע"ג דספק הוא ובנותר שאמר לי' אל תותיר, וי"ל דשאני התם דיודע בבירור דיבא לידי איסור ודאי אם יותיר או אם יכה את שניהם משו"ה שמה התראה אבל הכא כשזורק אבן לגו אין ידוע שיבא לידי איסור שאין יודע את מי יכה, ע"כ:

ולכאורה דברי התוס' תמוהים דבקושיתם הקשו שתי קושיות למ"ד התראת ספק לא שמה התראה למה לן טעמא דספק נפשות להקל ולמ"ד התראת ספק שמה התראה מאי מועיל ספק נפשות להקל כיון דהרג ישראל הרי בכה"ג הוי התראה, ותירצו רק למ"ד שמה התראה דבכה"ג הוי הספק בשעת מעשה אם יבוא לידי איסור אבל למ"ד לא שמה התראה לא תירצו, דלמה לן טעמא דספק נפשות להקל, וצריך לומר דכיון דמתורץ דאליבא דמ"ד שמה התראה. דאיצטריך לטעמא דספק נפשות להקל, ממילא יש לתרץ דמשו"ה נקיט האי טעמא, דספק נפשות להקל כדי שאף למ"ד שמה התראה יהי' ניחא, אבל למ"ד לא שמה התראה. באמת לא איצטריך להאי דספק נפשות להקל דאף אם יהי' ספק נפשות לחומרא יהי' פטור מטעם התראת ספק, אך קשה באמת מאי שייך הכא האי דין דספק נפשות להקל דלכאורה היינו דוקא היכא שספק לנו אם הרג ישראל, אז פטור. אבל הכא הא הרג בודאי ישראל, ועכצ"ל דפטורו משום דבכה"ג לכו"ע התראת ספק שכזאת שבשעת מעשה אין ידוע אם יבא לידי איסור. לא הוי התראה והפטור משום דלא הוי האיסור ברור בשעת מעשה, א"כ למה איצטריך לטעמא דספק נפשות להקל, לימא הטעם משום, דהוי התראת ספק, ועכצ"ל דהא בהא תליא, אם הי' מחויב היכא דספק אם הרג ישראל, אם הרג כותי הי' אז הדין דמחויב מיתה, אז בודאי לא שייך כלל לומר התראת ספק דהרי על ספק הורגין, א"כ התראת ודאי הוא. אל תעשה הספק הזה, שעל ספק מחויב מיתה, אבל כיון דהדין דספק לקולא, היינו דבספק אין הורגין, א"כ התראה למיתה בעינן דוקא שיאמרו לו אתה עושה מעשה שמחויבין עליו מיתה, א"כ דוקא מעשה שהוא ודאי רציחה הוי התראת ודאי, שבודאי עובר על דבר שמחויבין מיתה, אבל אם עושה דבר שספק אם יעבור על רציחה, אף שספק אסור, אבל חיוב מיתה אין על מעשה שהוא ספק, אחרי שדין הוא דספק נפשות להקל, ולאו דוקא ספק נפשות, אלא ספק מלקות ג"כ להקל, משו"ה גם במלקות ספק לא הוי התראה, דהא דינא דהתראת ספק לא שמה התראה תלוי ג"כ בדין דספק עונש מיתה או מלקות להקל, דכיון דספק אין חייבין עליו, א"כ חייבה התורה מיתה או מלקות, דוקא על הודאי, לא על מעשה ספק, ומשו"ה קאמר ספק נפשות להקל, ולא אמר משום התראת ספק, לומר דאף למ"ד התראת ספק שמה התראה, אין טעמו משום דאיהו ס"ל דאם התרו בו עתה עושה מעשה, שספק שמא יש בה חיוב מיתה, הוי התראה דהרי ספק נפשות, (והוא הדין, ספק מלקות) להקל א"כ חייבה התורה על ודאי ולא על ספק אלא דהוא סבירא לי' דהיכא שמתרין בו אם תכה את זה וגם תכה את זה, או שאם לא תאכל עתה וגם לאח"כ לא תאכל תבוא לידי חיוב מיתה או מלקות בודאי, ולדידי' התראת ספק כזה, הוי כאילו אומרים לו. אם תעשה זה, תבוא לידי ודאי איסור אבל היכא שאומרים לו המעשה הזה הוא ספק אם יש בו איסור וחיוב מיתה כיון דמספק פטור. א"כ לא הוי התראת ודאי:

והנה הרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות מלוה ולוה הלכה ד', ז"ל עבר ב"ח ונכנס לבית הלוה ומשכנו או שחטף המשכן בידו בזרוע אינו לוקה שהרי ניתק לעשה שנאמר השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש ואם לא קיים עשה שבה כגון שאבד המשכון או נשרף לוקה ומחשב דמי המשכון ותובע השאר בדין, וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל א"א שיבוש הוא זה אלא מפני שנתחייב באחריותו כדכתיבנא לעיל. וכתב ע"ז הכ"מ ז"ל ואף דעת רבינו שחייב באונסין כמו שכתב ומחשב דמי המשכן לבעליו והר"א מדמה לאו זה ללאו דלא תגזול כו' ואפילו אין הגזילה בעין כיון שהוא חייב באונסין ה"ז לאו שניתן לתשלומי ממון כו', ודעת רבינו שאין זה לאו הניתן לתשלומין שהרי לא אסרה תורה זה מחמת הפקעת ממון חבירו שהרי נוטלו בחובו:

אלא גזירת הכתוב הוא שלא לעשות כל אדם דין לעצמו ואין זה לאו הניתן לתשלומין שהרי הלוה והמלוה אין חלוקין עכשיו בממון כו', וא"ת האיך לוקה ומשלם וכבר נתבאר בפרק שלישי מגניבה שאין אדם לוקה ומשלם בפ"א, נראה לי שדעתו ז"ל הוא שהלאו בשעת נטילת המשכון, ובאותה שעה לא היה מכון לגוזלו אלא לטלו במשכון בחובו וכשנאבד נפקע חובו בכדי שוויו שהרי לכך נטלו כל זה הי' נראה לדעת רבינו אבל הסוגיא שבאלו הן הלוקין לפי גרסת ספרנו מורה בבאור כדברי הר"א ז"ל ומשוה לאו זה ולאו דגזילה עכ"ד הכ"מ, ולכאורה קושית הראב"ד חזקה מסוגית הגמ' דף ט"ז שם דפריך והא גזל דרחמנא אמר לא תגזול והשיב את הגזילה משכון דרחמנא לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו השב תשיב לו את העבוט כבא השמש ומשכחת לה בקימו ולא קימו וביטלו ולא ביטלו התם כיון דחייב בתשלומין אין לוקה ומשלם ומה שכתב הכ"מ במסקנא דאפשר שהרמב"ם הי' לו גירסא אחרת צריך לומר דלא גריס והרי משכון, אעפי"כ יקשה דאיך אמר ר' יוחנן אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת יקשה ממשכון ונראה דגם קושית הראב"ד שם בהלכה ג', שכתב הרמב"ם וכן אם חבל צמד בקר החורש לוקה שתים וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל, זה אינו, וכתב המ"מ שדעת הר"א ז"ל שכונת רבינו היתה לומר שהצמד לא הי' אלא כלי אחת ומתוך שמזוג שתי פרות חייב שתים ומתוך כך פרט אותו בביאור או שהיתה כונתו לחייב על גוף הפרות אם חלבן, וכל זה אינו ולא ידעתי מי הביא לר"א ז"ל בזה ולשונו סתום וצ"ע, עכ"ל המ"מ. ולדעתי דבריו של המ"מ תמוהים דכונתו של הראב"ד להקשות על הרמב"ם איך כתב לוקה שתים, כיון דניתק לעשה ואיתא בתשלומין הוי לאו הניתן לתשלומין ואין לוקין עליו:

וכדפריך בהלכה ד' והראי' שהרי בהשגתו בהלכה ד' כתב הראב"ד ז"ל כדכתיבנא לעיל והא לעיל לא הזכיר מזה, לפי פירוש המ"מ בדבריו, ע"כ דגם בהלכה ג', היתה קושיתו על דברי הרמב"ם שאמר לוקה דהראב"ד ס"ל דהמשנה לא אמרה אלא דחייב שני איסורים אבל מלקות אין כאן שהרי הלאו ניתן לתשלומין:

ונראה לי לתרץ דברי הרמב"ם דהנה הרמב"ם כתב בפט"ז, מהלכות סנהדרין הלכה ד', ז"ל עבר על לאו שניתק לעשה והתרו בו ואמרו אל תעשה דבר זה שאם תעשנו ולא תקיים עשה שבו תלקה ועבר ולא קיים העשה ה"ז לוקה אף עפ"י שהתראת ספק היא שאם יקיים יפטר התראת ספק התראה היא. והנה במכות דף ט"ו. איתא תני תנא קמי' דר' יוחנן כל מצות ל"ת שיש בה קום עשה קיים עשה שבה פטור ביטל עשה שבה חייב, א"ל מאי קאמרת קיים פטור לא קיים חייב ביטל חייב לא ביטל פטור תני בטלו ולא ביטלו וריש לקיש אמר קיימו ולא קיימו במאי קמפלגי בהתראת ספק מפלגי ופרש"י ותוספות. דר"י לטעמי' דאמר התראת ספק שמה התראה משו"ה אית לי' בטלו ולא בטלו דאז דבשעה שעבר ספק הוא שמא לא יבטל התראת ספק שמה התראה, אכן ר"ל דס"ל התראת ספק לאו שמה התראה, אי אפשר לו לומר בטלו ולא בטלו שא"כ איך יתחייב בכל ל"ת שניתק לעשה שמא לא יבטל והוי התראת ספק, משו"ה אית לי' קיימו ולא קיימו, והיינו כיון דעתה עובר על הלאו אף שבאם יקיים ינתק את הלאו, עכ"פ עתה עבר בודאי, אכן הרמב"ם הא פסק קיימו ולא קיימו:

וכתב שזה התראת ספק, ואעפי"כ לוקה שהתראת ספק שמה התראה, והיינו דהרמב"ם גרס בגמ' איפכא שר' יוחנן אמר קיימו ולא קיימו ור"ל אמר בטלו ולא בטלו וכן הוא גרסת האלפס והרמב"ן ובעל המאור, אלא שלא ביארו, לפי זה אין תלי' זה בדין התראת ספק אי שמה התראה:

וצריך לומר דלדידהו הכי הפירוש דר' יוחנן דאמר קיימו, א"כ העברה הלאו, ועליו הוא מתרין ואם נימא דצריך להיות ההתראה בשעת העברה ודאי וכיון דאם יקיים העשה, ינתק הלאו הא אין ההתראה ודאי שמא יקיים ואז יעקר העברה, וע"כ דר"י לטעמי' דאית לי' התראת ספק שמה התראה אכן ר"ל דאית לי' התראת ספק לא שמה התראה הוא סובר בטלו דאיהו סבר דהיכא שיש בהדבר לאו ועשה, העברה הלאו והעשה שמבטל והמלקות על שניהם ביחד, ואם קיים העשה אין הפטור משום שניתק את הלאו, דהלאו נשאר אלא דאיסורו הוא בהצטרפות, שעובר על הלאו ועובר על זה שמבטל העשה וא"כ איננו כלל התראת ספק דהרי אף אם יקיים העשה או שאינו מבטל, איננו עוקר איסור הלאו. רק שאם לא בטל העשה עוד לא נגמר האיסור למלקות. ומה שעובר על הלאו הוא התחלת האיסור. ובטולו את העשה זה גמר האיסור ובהצטרפות עברת הלאו עם ביטול העשה לוקה ומה שמתחיל האיסור אעפי"כ שבאם לא יגמור לא ילקה, ע"ז לא שייך כלל לומר התראת ספק פן לא יגמור, דא"כ היכא שהתרו בו לא תאכל אלו שני החצאי זיתי חלב. והא אכל חצי זית ושהה ואכל השני בכדי אכילת פרס, האם נימא שחצי זית הראשון הוא התראת ספק, שמא לא יאכל השני ומן חצי זית הראשון עד השני לא התרו בו בודאי דלא שייך כלל לומר כן. שהרי התרו בו בהתחלת עשית האיסור שבאם יעבור האיסור כלו ילקה הוי התראת ודאי שהרי בחצי זית הראשון התחיל האיסור ובחצי זית השני גמר ה"נ לר"ל ס"ל דחייבה התורה על עברת הלאו ביחד אם בטול העשה א"כ לא הוי התראת ספק. משא"כ אם נימא קיימו ולא קיימו, אי אפשר לחייבו שהרי אם יקיים העשה הוא עוקר את האיסור, א"כ אף אם יעבור, על הלאו יש ספק, שמא יעקור שלא יהי' איסור בזה שיקיים העשה, שהרי אם נימא קיימו ולא קיימו, העבירה הלאו, ואף אם בטול העשה בא ע"י אונס ג"כ לוקה א"כ אין ביטול העשה צירוף להלאו. אלא באם מקיים הוא מנתק איסור הלאו. א"כ הוי התראת ספק, ור"ל ס"ל התראת ספק לא שמה התראה, משו"ה הוצרך ר"ל לומר בטלו ולאו בטלו. דהמלקות הוא על הלאו עם ביטל העשה, ואם קיים אינו לוקה, לח מפני שעקר, אלא משום שלא עבר אלא על מחצית העבירה אבל עבירת הלאו עבר, א"כ הוי התראת ודאי אם תעבור על הלאו ותבטל העשה:

וכן צריך לפרש הא דאיתא שם אמר לי' רב פפא לרבא והא לא דמי לאו זה (בל"ת שקדמו עשה) ללאו דחסימה, אמר לי' משום דכתב רחמנא עשה יתירא מגרע גרע אי"ה לאו שניתק לעשה נמי לימא משום דכתב רחמנא עשה יתירא מגרע גרע א"ל ההוא לנתוקי לאו הוא דאתא ולפי גרסתינו בגמ' איתא היניחא למאן דאמר בטלו ולא בטלו אלא למאן דאמר קיימו ולא קיימו מאי איכא למימר. מידי הוא טעמא אלא לר' יוחנן האמר לי' ר' יוחנן לתנא תני בטלו חייב לא בטלו פטור, אכן גרסת האלפס והרמב"ן והרז"ה בהיפוך היינו היניחא למ"ד קיימו ולא קיימו אלא למ"ד בטלו ולא בטלו מאי איכא למימר. מידי הוא טעמא אלא לר' יוחנן האמר קיימו ולא קיימו:

פירוש דלר"י. דאמר קיימו א"כ העשה לנתק הלאו. משו"ה דוקא אם העשה כתובה אחר הלאו. או באונס שאף שקדם העשה כיון דהפירוש כל ימיו בעמוד והחזר קאי א"כ העשה לנתק הלאו. אבל ל"ת בעלמא שקדמו עשה כיון שהעשה קדם לא בא לנתק הלאו (וכן כתב שם הרמב"ן במלחמות דכיון שנכתב העשה קודם לא בא לנתק הלאו), לוקין עליו. אבל למ"ד בטלו ולא בטלו. לדידי' אין העשה לנתק הלאו אלא דאמרינן דהאיסור עבירת הלאו, ביחד עם ביטול העשה. א"כ גם אם קדם העשה ללאו, נימא דהאיסור עבירת הלאו. ביחד עם ביטול העשה, א"כ גם אם קדם העשה ללאו:

נימא דהאיסור עבירת הלאו עם בטול העשה וא"כ אף ל"ת שקדמו עשה לא ילקה עליו ומשני מידי הוא טעמא אלא לר' יוחנן הא אית לי' קיימו ולא קיימו אבל לר"ל אף ל"ת שקדמו עשה אין לוקין אליו אם לא ביטל העשה:

ומה שהקשה בעל המאור לר"ל איך יפרנס הא דהבא אל המקדש טמא לוקה הא עשה קדים דוישלחו מן המחנה, נראה דלר"ל, דס"ל היכא דכתיב עשה. בין שקדמו לל"ת, בין לאחר הל"ת, אין העשה ניתוק להלאו, אלא בהצטרפות העשה העברה ודוקא אם בטל העשה הוא חייב הוא יסבור דעבירת וישלחו מן המחנה הוא עובר בכל רגע שכיון שמצות שילוח מן המקדש. שלא יטמא מקדש ה', א"כ לא דמי לעשה דשילוח האם דהחיוב עליו רק פעם אחד ולא יותר דהא דאמרינן שלח אפילו מאה פעמים היינו קודם שנטל הבנים, אבל בנטל הבנים אמרינן דאין מחייב אלא כדי שתצא מתחת ידו ואם אח"כ נטלה מותר א"כ מצות שלח הוא כדי לקיים מצות שילוח וא"כ אף אם לא שלח לא ביטל מצות השילוח שהרי יכול אח"כ לשלח:

אבל בבא אל המקדש טמא, שם מצות שילוח בכל רגע, ואם יצא ואח"כ נכנס ג"כ חיוב עליו לצאת מן המקדש א"כ כל רגע ששוהה הוא מבטל מצות שילוח, א"כ הבא אל המקדש טמא לר"ל לוקה שהרי בכניסתו בטל בין הלאו. בין העשה. שהרי בזה שנכנס בטל מצות שילוח, שאסור לו להיות במקדש ה', משו"ה לוקה לר"ל דלדידי', אין העשה לנתק הלאו. א"כ כל רגע הוא מבטל מצות עשה דוישלחו משא"כ לר"י אילו הי' הפירוש דוישלחו מן המחנה, כמו ל"ת שניתק לעשה, היתה אז מצות שילוח לנתק איסור דלא יטמאו, אז אף אם שוהה במקדש לא הי' מבטל מצות שילוח, דכל זמן שיצא הוא מנתק איסור דלא יטמאו, משו"ה לר"י הטעם דלוקין משום דקדם העשה, ואין העשה לנתק, אלא עשה מפני עצמה, אלא דלפי זה קשה לי לשון הרמב"ן שכתב במלחמות דהטעם אף לר"ל דהוי מצוה בפני עצמה ואם נימא דהוי מצוה בפני עצמה אין זה שייך למחלוקת ר"י ור"ל בקיימו וביטלו אכן לדברינו לר"ל הוי ל"ת שקדמו עשה, כמו אם העשה אח"כ אלא דתליא. אם הוא מבטל, הל"ת והעשה:

והנה על מתניתין דהנוטל האם על הבנים אמר שם ר' יוחנן אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת, וכתב בעל המאור דר"י, ס"ל דהיכא דאינו בבטלו אינו בלא קיימו, משו"ה כל מקום שאי אפשר ללקות בבטלו אף אם לא קיימו אין לוקה, משו"ה קאמר ר' יוחנן דאנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת ועוד אפשר דר' יוחנן אמר דזאת ועוד אחרת לוקין בין בבטלו בין בלא קיימו, משא"כ אונס אין לוקה בבטלו אבל בלא קיימו משכחת לה, והרמב"ן דחה דברי הרז"ה בתירוץ הראשון דר"י, אית לי' דאם אין לוקה בבטלו אין לוקה בלא קיימו. וא"כ עכצ"ל דהרמב"ן ס"ל כתירוץ השני, דהא דאמר ר' יוחנן אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת, הוא דבבטלו לא משכחת לה, אבל בלא קיימו ודאי משכחת לה, אחרי דר"י סבר דתלי בלא קיימו. ואפשר עוד לומר לפי זה דהא דאמר ר' יוחנן לתנא מאי קאמרת קיים פטור, ולא קיים חייב, בטלו חייב, לא בטלו פטור, תני קיימו, ולא קיימו היינו דר"י מפרש דהברייתא דתני תנא קמי', תנאי היא:

דתנא דרישא אית לי' לא קיימו חייב, ותנא דסיפא אית לי' דוקא בטלו חייב, תני קיימו פירוש ואנא סבירא לי, כמ"ד דתלי בקיימו ולא קיימו וא"כ אמר ר' יוחנן דאנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת שיש לפרש, בין למ"ד בטלו ולא בטלו, בין למ"ד קיימו, ולא קיימו אבל שארי ל"ת שניתק לעשה כמו אונס (למסקנא) אי אפשר ללקות למ"ד דדוקא בבטלו חייב, אבל למ"ד לא קיימו חייב משכחת לה:

והנה בגמ' אמר, והרי גזל דרחמנא אמר לא תגזול והשיב את הגזלה, משכון דרחמנא אמר לא תביא אל ביתו לעבוט עבוטו השב תשיב לו את העבוט כבא השמש, ומשכחת לה בקיימו ולא קיימו, ובטלו ולא בטלו, התם כיון דחייב בתשלומין, אין לוקה ומשלם, והקשה בתוס' הא אדרבה קיי"ל כל היכא דאיכא ממון ומלקות מלקי לקי ממונא לא משלם, ע"כ פירשו בתוס' דכיון דמחויב בתשלומין, א"כ התשלומין, כשמקיים מנתק העשה, א"כ למ"ד בטלו לא משכת לה, והנה הרמב"ם כתב בפ"א מהלכות גזלה ז"ל אין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב נתקו לעשה שאם גזל חייב להחזיר שנאמר והשיב את הגזלה אשר גזל זו מצות עשה ואפילו שרף את הגזלה אינו לוקה שהרי הוא חייב דמי' וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו ולכאורה קשה למה להרמב"ם להביא ב' הטעמים אם כלל הוא דלאו הניתן לתשלומין אין לוקין עליו, למה לן טעמא דל"ת שניתק לעשה הוא וצ"ל דאילולא טעמא דניתק לעשה, לא הי' שייך כלל לומר לאו שניתן לתשלומין דאדרבה הי' אז הדין דאם גזל לוקה ואינו משלם, והיכא מחויב בתשלומין דוקא בשוגג, דהרי כל היכא דאיכא ממון ומלקות מלקי לקי ממונא לא משלם, וא"כ אם גזל, והתרו בו, יהי' לאו שלא ניתן לתשלומין. אבל כיון דגזלה הוא לאו הניתק לעשה, א"כ מחויב תיכף כשגזל, תשלומין ואין חיוב המלקות פוטרתו שהרי ניתק לעשה וכיון שנתחייב תיכף בגזלתו, התשלומין וכדבארנו בכמה דוכתי דחיוב תשלומי הגזלה מתחייב תיכף, והא דאם השיב את הגזלה, היכא דאינה שוה כלום כמו בחמץ ועבר עליו הפסח פטור הוא מטעם דאם מקיים והשיב מנתק חיובו) וכאן שכבר נתחייב בתשלומין אף אם אח"כ בטל העשה לא ילקה דהיכא אמרינן לוקה ואינו משלם, היכא דבשעת מעשה לא מתחייב ממון, אבל היכא דכבר נתחייב שם אמרינן משלם ואינו לוקה:

והנה במשכון לפי דעת הרמב"ם, למ"ד קיימו ולא קיימו, עיקר המלקות, בעד שנטל המשכון שלא כדין אבל לא מטעם גזל, שהרי נוטלם בחובו א"כ לא שייך כאן דין דנתחייב בתשלומין מטעם גזלה שהרי בנטילתו לא הי' כונתו לגזול א"כ לא נתחייב בשעת הנטילה דמים, ואף דהש"ך בסימן ע"ב, הוכיח דלדברי הרמב"ם מי שלקח משכון שלא בשעת הלואה בזרוע מחויב אף באונסין. שהרי כתב הרמב"ם בהלכה הנ"ל שאם נשרף המשכון מחשב דמי המשכון ותובע השאר בדין הרי דכמה ששוה המשכון מפסיד, ובודאי דנשרף משמע אף באונס. נראה לי דטעם הרמב"ם, דהרי אמרינן בב"מ דף ל"ו דאמר ר' יוחנן שומר שמסר לשומר חייב, ועיין שם בתוס', משום דשינה מדעת בעלים הוי כאלו פשע, וכל אונס שאילו היתה בבית הבעלים, לא הי' בו מחייב מטעם פשיעתו, שהרי אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר, א"כ היכא דנטל המשכון מרשות הבעלים:

שלא מדעתו אין לך פשיעה יותר מזו שאין רצונו שיהי' חפצו ביד זה, א"כ אם נשרף, שאם היתה ברשות הבעלים לא היתה נשרפת מחויב, אף באונס, אבל אין החיוב. אלא בשעת האונס, היינו בשעת הוצאה מן העולם לא כגזלה דמשלם כשעת הגזלה, ואפשר לישב בזה הקושי' שהביא הרמב"ן במלחמות בשבועות על הנך דסברי דמחויב באונסין במשכנו שלא בשעת הלואתו, מגמ' ב"ק דף ל"ו דאמר רבא כגון שתפסו ניזק דנעשה ש"ש לנזקין. דמקשה הרמב"ן דלא הי' לו לתפוס לשון שקר, והי' לו לומר כגון שתפסו ניזק לגבות ונתחייב בנזקין, אלא ש"מ דש"ש הוי. לדברינו לא קשה דלדעתי אף דאסור לבע"ח למשכן שלא בשעת הלואתו, זהו דוקא בכל בע"ח דעלמא שאין דינו על הדבר, ורק זוזי הוא דמסיק בי', אבל בשור תם שהתורה עשאתו אפותקי, ואף לר' ישמעאל מכרו מזיק גובה הימנו:

ואמרינן האי תורא דאזיק מיני משתלמנא בודאי דאין איסור לתפסו, והוי כמו תפס ברשות. והיכא דתפס ברשות בי"ד, לא הוי אלא ש"ש כיון דלא הוי פשיעה, ואין מחויב באונס ואינו אלא ש"ש. אלא דראית הרמב"ן יהי' ראי' נכונה היכא דתפס ברשות:

לפי זה היכא שנטל המשכון שלא ברשות:

ונשרף אח"כ למ"ד קיימו ולא קיימו לדידי' החיוב של מלקות:

הוא על הנטילה, ועל מה שנשרף הוא מחויב, בשעה שנשרף, ומה שנשרף אין על זה חיוב המלקות דחיוב המלקות כבר נתחייב משעת נטילת המשכון, ורק כל זמן שלא נשרף הי' בידו לנתק המלקות, ואין שריפת המשכון מביא לידי מלקות אלא מסלק האפשרות לנתק, לדידי' לקי אם נשרף, אכן למ"ד בטלו ולא בטלו לדידי' חיוב המלקות על הנטילה ביחד עם מה ששורף ומבטל מצות עשה, לדידי' קאמר בגמ' כיון דאיתא בתשלומין אף שחיוב המלקות בא ג"כ על זה ששורף המשכון. אבל הא לא על זה בלבד, אלא בהצטרפות עברת הנטילה, וס"ל להגמ' דאימתי אמרינן מלקי לקי ממונא לא משלם היכא דכל חיוב המלקות בעד הדבר שנתחייב ממון בזה אמרינן מלקי לקי ממונא לא משלם אבל היכא דכל חיוב הממון הוא בעד דבר זה וחיוב המלקות אינו בעד דבר זה, אלא בהצטרפות עבירת נטילת הלאו, אז אמרינן ממונא משלם, וממילא שרפת המשכון ששרף, אין מחייבו מלקות ולדידי' הא אין מחויב על הלאו. אלא בהצטרפות מעשה של שרפת המשכן ועל מעשה שרפת המשכון ששרף בידים אין לצרף לחיוב מלקות שבעדה מתחייב ממון. משו"ה למ"ד בטלו דאליבי' קאמר ר' יוחנן. אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת:

כמו שהבאנו דברי הרז"ה והרמב"ן לדידי' במשכון אי אפשר לדין שילקה אכן למ"ד קיימו ולא קיימו לדידי' אם נשרף המשכון שאי אפשר עוד לקיימו מחויב מלקות, ומה שכתב הש"ך שם בסימן ע"ב, דמה דמשני הרמב"ן דגמ' דאמר דבמשכון פטור ממלקות ואי אפשר למצוא גווני דמחייב הוא דוקא אליבא דמ"ד בטלו ולא בטלו. אבל למ"ד קיימו ולא קיימו. מחויב במלקות, שהרי במשכון שלא בשעת הלואתו אין מחויב באונסין הוא דוחק תמוה מאד דהרי עכצ"ל כן. כמו שביאר הרמב"ן במכות דהרי למ"ד קיימו ולא קיימו. באונס מחויב אם מתה האשה, למ"ד קיימו ולא קיימו ע"כ דאמר זאת ר' יוחנן דוקא למ"ד בטלו, ואף לדברי הרז"ה בתירוץ הראשון ג"כ הטעם משום שאי אפשר למצוא איוב בבטלו ולדברי הרז"ה אם אי אפשר בבטלו אז אין מחויב אם לא קיימו וא"כ אף לדידי' לא קשה מגמ' זו, למ"ד דמשכנו שלא בשעת הלואתו. אין מחויב באונסין א"כ אמאי לא משכחת במשכון שילקה על הנטילה דהטעם משום דאי אפשר בבטלו משו"ה אין לוקה אף בלא קיימו (ולדברי הרז"ה צריך לומר דכיון דבזה שעושה מעשה הוא מבטל העשה ומביא לידי חיוב המלקות ג"כ אמרינן אין לוקה ומשלם אף שאילו הי' נשרף מעצמו. או שהיתה מתה האשה הי' מתחייב למ"ד קיימו ולא קיימו:

בלא טעמא דאי אפשר למצא בבטלו, הי' מתחייב אעפי"כ אם ע"י מעשה שלו הוא מתחייב ממון אין לוקה אף שהמעשה שלו הוא רק גרם, וכן אם ע"י מעשה שלו הוא מתחייב. מיתה כמו כמו בקטלה, נפטר ממלקות אף למ"ד קיימו ולא קיימו, וכיון דאי אפשר לאשכותי בבטלו אף בלא קיימו פטור, אכן לדברי הרמב"ן אפשר לומר כיון דאם מתה האשה מעצמה. או נשרף המשכון הי' מתחייב גם אם עשה מעשה מחויב שהרי אין המעשה מחייב, אלא מסלק אפשרותו לנתק הלאו):

ואפשר שגם הרמב"ן סובר כן כהרמב"ם:

דאם לקח המשכון שלא ברשות ונשרף אצלו מחויב מטעם דהוי תחלתו בפשיעה, שלקחו מחויב באונסין, שבא מחמת הלקיחה, אלא דמה שהוא מחויב מחמת נטילתו שלא ברשות. חיובו הוא רק בשעת האונס ובשעת הוצאה מן העולם. משא"כ אילו הי' הדין:

דמשכנו שלא בשעת הלואתו מתחייב באונסין מטעם שקנאוהו, א"כ הי' מחויב תיכף בשעת הנטילה בכל אונסין. דהוי כמו קנהו ונתחייב דמיו, א"כ אף בלקח שלא ברשות כיון דקי"ל או עבד מהני' הי' הדין שתיכף בשעת נטילה הוא מתחייב הדמים כמו בגזל, א"כ הי' הדין במשכון כמו בגזל דניתן לתשלומין היינו דאין מתחייב, על הנטילה מלקות כיון שנתחייב בדמים, והלאו הוא ניתק לעשה דהשב תשיב והי' אז הדין דגם למ"ד קיימו ולא קיימו פטור:

כמו בגזלה משו"ה הוצרך הרמב"ן לתרץ לפי סברתו, דבע"ח מה שקונה משכון שלא בשעת הלואתו. אינה לאונסין אלא לקדש האשה וכדומה, אבל באונסין אין מחויב מטעם קנינו וא"כ אף שמתחייב באונסין שבאו מחמת נטילתו, זה אין מתחייב:

בשעת הנטילה וא"כ למ"ד קיימו ולא קיימו אם נשרף מחויב:

ולפי זה בפשטות מיושב דברי הרמב"ם שכתב בפ"ג מהלכות מלוה ולוה שאם חטף המשכון בזרוע אם נשרף המשכון לוקה והקשה הראב"ד מסוגיא זו:

והכ"מ נשאר בצ"ע, אכן לפי הנ"ל לא קשה כלל, דהא האי סוגיא הוא אליבא דמ"ד בטלו ולא בטלו, והרמב"ם הא פסק קיימו ולא קיימו והרי הרמב"ן בפירוש מפרש. דלמ"ד קיימו ולא קיימו מחויב אם נשרף עכ"פ הרמב"ם סובר קיימו ולא קיימו ופוסק התראת ספק שמה התראה:

והנה בפירוש קיימו ולא קיימו הביא הר"ן בחולין שני פירושים:

פירוש אחד דאם התרו בו בי"ד ולא קיים תיכף נתחייב מלקות ופירוש שני דכל זמן שאפשר עוד לקיים העשה לא לקי משום דלא דמי לאו ללאו דחסימה, אכן מדברי הרמב"ם משמע דסבירא לי' דוקא אם נתבטל שאי אפשר עוד לקיים, במשכון אם נשרף ובאונס ובמוציא שם רע אם מתה או נתקדשה משום דכל זמן שלא נתבטל העשה עדנה לא דמי לאוו ללאו דחסימה. ולפי זה לכאורה תירוץ התוס', דמחלק דמשו"ה בזורק אבן לגוו פטור אף אם נימא התראת ספק שמה התראה, ובאל יותיר אם שמה התראה חייב משום דהתם הוי התראת ודאי אם לא יאכל, או אם יכה שניהם, אבל בזורק אבן לגאו בשעה שזורק שעושה המעשה ספק אם יהרג ישראל ע"י זריקתו, דא"כ ה"נ באונס הא ספק בשעת מעשה שעובר, ומגרשה, ספק שמא לא תמות האשה וכל זמן שלא מתה או לא נתקדשה עדנה לא דמי לאו ללאו דחסימה ואעפי"כ אמרינן התראת ספק שמה התראה והכא בזורק אבן לגוו, אמרינן דהוי ספק איסור, ופטור משום דספק נפשות להקל והרי בהנך כמו באונס ספק בשעת מעשה. אם מחויב הוא שהרי פן לא תתקדש ולא תמות ואם נימא דמתרינן בי' שבאם תמות:

אז תלקה, ג"כ בזורק אבן לגו נוכל להתרות בו אם תהרוג ישראל, אז תתחייב מיתה וע"כ כיון דאפשר שמא לא יהרוג ישראל הוי מעשה ספק, וספק חיוב לקולא, א"כ בשעת מעשה הוי, התראת ספק כמו שביארנו:

א"כ גם באונס נימא. הרי ספק בשעת גירושין שמא לא תתקדש ואעפי"כ אמרינן התראת ספק שמה התראה, ואין לחלק דהתם בזורק אבן לגו, בשעת מעשה הוי ספק אם עובר הוא על לא תרצח ישראל דהרי אפשר שיהרוג עכו"ם, משו"ה הוי בשעת מעשה ספק רציחה, אבל הכא באונס, הא הוא עבר בודאי על לאו דלא יוכל לשלחה, אלא דהספק הוא שמא יוכל לתקן אבל כל זמן שלא תיקן, הרי עבר בודאי, אלא דדין הוא כל זמן שיוכל לתקן אין לוקין, אבל האיסור עבר בודאי, משא"כ בזורק אבן לגוו, האיסור עצמו בספק פן עי"ז יהרוג עכו"ם ולא ישראל, דאם נימא דכל טעמא דגבי ל"ת הניתק לעשה אית לי' לר' יוחנן. דמשו"ה התראת ספק שמה התראה, משום דהאיסור עבר בודאי עתה, והספק הוא רק שמא יתקן דא"כ מאי אמרינן דמדסבירא לי לר"ל שבועה שאוכל ככר זה היום:

ועבר היום ולא אכלה, פטור משום דהתראת ספק לאו שמה התראה, משו"ה אי אפשר לי' לסבור קיימו ולא קיימו מי דמי התם בשעה שמתרין בו לאכול, ואינינו אוכל ספק הוא אם עבר כלל, דהרי אם אח"כ יאכל לא עבר כלום אבל הכא בשעה שעבר על הל"ת, הא עבר בודאי, דהספק הוא רק שמא יתקן, וכן מאי דמדמי לה לנותר אם התרו בי' אל תותיר, התם הא אם אח"כ יאכל לא עבר כלל, וא"כ הוי ספק אם עושה איסור, ועכצ"ל דסבירא להגמ', כיון דאם יתקן לא יעבור לגבי התראת ספק, הוי ספק בשעת מעשה אם יבא לידי איסור, ולא מקרי התראה, רק אם נימא לא שמה התראה, אבל אם שמה התראה אף דספק בשעת מעשה מחויב, וא"כ גם גבי זורק אבן לגו, הא נוכל להתרות בו, אם תהרוג ישראל תתחייב על רציחה, ואף שיש עוד לחלק, אכן הרמב"ם ביאר לנו בדבריו חילוק גדול, דהעיקר תלוי בלאו הכתוב בתורה, אם נאמר על הודאי או על הספק, אם הספק מפורש בתורה אז מחויבין בהתראת ספק, ואם הלאו נאמר בודאי אז החיוב דוקא בודאי לא בספק, ולפי זה בנותר משום טעמא דהתראת ספק היו מחויבין, שהרי כשאמרה התורה לא תותירו. וחייבה התורה אותו לאכל, הרי צותה התורה שיאכל פן יותיר, א"כ בכה"ג הרי אסרה התורה את הספק וכן בכל ל"ת שניתק לעשה, הרי אסרה התורה אף שיוכל להיות שיתקן הלאו:

וא"כ הוי התראת הספק, התראה שאסרה התורה את הספק שמא יבא לידי ודאי האיסור, אבל בזורק אבן לגו אילו הי' כתוב בתורה לא תזרוק אבן לגו, פן תהרוג ישראל בודאי דכה"ג הוי התראת ספק התראה אבל בתורה נאמר לא תרצח דהיינו ודאי, א"כ בספק אם יהרוג ישראל אין הנאו מפורש בתורה, אף דודאי בספק שמא יהרוג ישראל בודאי דאסור, ודאי דכה"ג לא אמרינן ספק לקולא:

אבל אין איסור של הספק מפורש בתורה:

א"כ התראת ספק לא שמה התראה, כיון דספק נפשות להקל א"כ לא חייבה התורה על הספק, משו"ה בזורק אבן לגו פטור אבל בכל ל"ת שניתק לעשה וכן בנותר הרי אסרה התורה בפירוש את הספק הזה ולאו של הספק מפורש בכה"ג התראת ספק שמה התראה:

והנה בשבועות דף ב' איתא. כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן אוכל ולא אוכל שקר ואזהרתי' מהכא לא תשבעו בשמי לשקר, אכלתי ולא אכלתי שוא ואזהרתי' מהכא לא תשא את שם וכו'. קונמות עובר בלא יחל דברו כ"ו. כי אתא רבין אמר ר' ירמי' א"ר אבוה א"ר יוחנן אכלתי ולא אכלתי שקר ואזהרתי' מלא תשבעו בשמי לשקר. אוכל ולא אוכל עובר בלא יחל דברו. ואיזו שבועת שוא. נשבע לשנות את הידוע לאדם. והנה הרמב"ם כתב בפי"ו מהלכות שבועות הלכה ג', ז"ל נשבע אחת מד' מחלוקת אלו והחליף כגון שנשבע שלא יאכל ואכל או שיאכל ולא אכל או שאכלתי והוא לא אכל או שלא אכלתי ואכל הרי זו שבועת שקר ועל זה וכיוצא בו נאמר לא תשבעו בשמי לשקר עכ"ל, וכבר הקשה הלח"מ על דברי הרמב"ם אלו דפסק דלא כמאן כרב דימי לא פסק שהרי אמר אכלתי ולא אכלתי שקר, דלא כותי' וכרבין נמי לא פסק שהרי רבין אמר אוכל ולא אוכל אזהרתו בלא יחל דברו כו', וצ"ע עכ"ד:

הלח"מ:

והנראה לתרץ דברי הרמב"ם:

דאיתא שם אמר רב פפא הא דר' אבהו לאו בפירוש איתמר אלא מכללא, כו' כל ל"ת שבתורה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו ושאין בו מעשה אין לוקין עליו:

חוץ מנשבע וכו', נשבע מנא לן אמר ר"י אמר רשב"י אמר קרא לא תשא כו' כי לא ינקה ה' ה' דאין הוא מנקה אבל בי"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו אשכחן שבועת שוא שבועת שקר מנא לן ר' יוחנן דידי' אמר לשוא לשוא שתי פעמים אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר והוי בה ר' אבהו האי שבועת שקר ה"ד אלימא שבועה שלא אוכל ואכל לאו שיש בו מעשה ואלא דאמר שבועה שאוכל ולא אכל האי מי לוקה וכו' ואמר ר' אבהו תהא באכלתי ולא אכלתי ומ"ש אמר רבא בפירוש רבתה תורה שבועת שקר דומיא לשוא מה שוא לשעבר אף שקר לשעבר ע"כ וסבירא לי' להרמב"ם דמדפריך הגמ' ומ"ש, ולכאורה אין זה קושיא כלל מ"ש דהרי רבין אמר בשם רב אבהו דאכלתי ולא אכלתי שקר:

שהרי בשעה שנשבע היתה שבועת שקר ועל שבועה בשקר רבתה התורה למלקות, אבל באוכל ולא אוכל הרי לא נשבע כלל לשקר. אלא שאחר כך עובר על לא יחל דברו. א"כ אין זה נשבע לשקר:

ולא נושא לשוא. אלא שעבר על לא יחל והתורה רבתה למלקות בלאו שאין בו מעשה. רק בשבועת שקר ומאי פריך ומ"ש לכן מפרש הרמב"ם דהאי ומ"ש סתר לכללא. וכמו בכל מקום בגמ' דאמר לאו בפירוש אתמר אלא מכללא וקאמר ואי מכללא מאי, הרי דכל מקום שאומר אחד דלאו בפירוש אתמר אלא מכללא כונתו לסתור ההוכחה, והנה ר' אבהו בתחלה הוי בשבועה שלא אוכל, הרי דר' אבהו הי' סבר דגם בשבועה שלא אוכל ואכל הוי שבועת שקר ע"כ דר' אבהו בהויתו הי' סבר דקרא דלא תשבעו בשמי לשקר. שאסרה התורה לשבע פן יבא לידי שקר אם אח"כ לא יקיים שבועתו, וכמו שכתב רש"י בדף כ' בד"ה ואזהרתו ז"ל וה"ק לא תשבעו בשמי כדי לשקר בשבועתכם לאחר זמן והמתרה בו צריך להתרות בו שהוא עובר באזהרת לא תשבעו בשמי לשקר עכ"ל הרי דאם נימא דאוכל ולא אוכל שקר הפירוש בקרא לא תשבעו בשמי פן יבא אח"כ לשקר ור' אבהו בתחלה בודאי דהי' סבור כן:

ואח"כ אמר חדא, הא דאמר ר' יוחנן דנשבע לוקה אף בלאו שאין בו מעשה הוא באכלתי ולא אכלתי:

ולמסקנא מוכח דאכלתי ולא אכלתי הוא ג"כ משום שבועת שקר (ולא משום שוא) ופריך ומ"ש היינו כיון דאמר ר' אבהו דוקא באכלתי ולא אכלתי לוקה בלאו שאין בו מעשה, אבל באוכל ונא אכל לא לקי כיון דגם זה יש בה משום שבועת שקר דהרי רב פפא אמר דמכללא אתמר אבל באמת אינו כן. וא"כ אמאי בשבועה אוכל ולא אכל שג"כ עבר משום לא תשבעו בשמי לשקר כמו שהי' סבר ר' אבהו בהויתו, אמאי לא לקי, ומשני דבפירוש רבתה תורה שקר דומיא דלשוא פירוש מה דרבתה תורה ללקות על שבועת שקר אף שאין בה מעשה. לא רבתה אלא בשבועת שקר שהיא דומיא לשוא, אבל בשבועה שעבר על לא תשבעו בשמי לשקר שאינה דומיא דשוא, כגון באוכל ולא אכל בשבועת שקר בזו לא רבתה התורה אבל גם אוכל ולא אכל עבר על לא תשבעו בשמי לשקר משו"ה פסק הרמב"ם דבין אכלתי ולא אכלתי ובין אוכל ולא אכל אזהרתי' מלא תשבעו בשמי לשקר, ובזה מיושב מה דאמר ר' יוחנן דשבועה שאוכל ולא אכל דוקא משום טעמא דלאו שאין בו מעשה אין לוקין ולא מטעמא דהתראת ספק, דאילו הי' סובר כרבנן באוכל ולא אכל דאין איסורו משום שקר, אלא משום לא יחל דברו א"כ הרי איסורו מפורש בתורה בודאי ולא בספק, וא"כ גם לר' יוחנן הי' פטור מטעם התראת ספק שהרי בעת שמתרין בו:

ספק שמא יאכל אח"כ, אבל כיון דלמסקנא גם באוכל ולא אכל עבר על לא תשבעו בשמי לשקר. א"כ הרי הלאו מפורש בתורה על הספק, שהרי אמרה התורה, לא תשבעו בשמי פן יבא לשקר א"כ אסרה התורה את הספק בכה"ג סבירא לי' יוחנן דהתראת ספק שמה התראה:

נמצא לפי דברינו בשבועת ביטוי, התראת ספק שמה התראה. שהרי הספק מפורש בתורה. לא תשבעו בשמי פן יבא לשקר, אבל בשבועת שוא הלאו המפורש בתורה הוא בודאי. מעתה דברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות שבועות מאירים מי שנשבע על אחרים שיעשו כך או לא יעשו, אילו הי' אפשר לחייבו משום שבועת בטוי, היינו מחייבים אותו אף בהתראת ספק, שהרי בשבועת ביטוי הלאו דספק בשעת מעשה מפורש בתורה שהרי אמרה התורה לא תשבעו בשמי לשקר דהכונה באוכל ולא אוכל לא תשבעו פן יבא לשקר, הרי דאסרה התורה, לשבע פן יבא לשקר, וא"כ כשמתרים אותו אל תשבע שיעשה פלוני כך פן יהי' לשקר, התראת ספק זה שמה התראה משו"ה אמר הרמב"ם הטעם שהרי אין בידו לקיים ולא לבטל, ושבועת ביטוי דלהבא אסרה התורה, בלהרע או להטיב שזה דבר שבידו אבל בדבר שאין בידו:

בלהבא, לא חייבה התורה משום שבועת ביטוי ואח"כ אמ' הרמב"ם ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא. דשבועת שוא הוא אף בדבר שאינו בידו על זה אמר הרמב"ם דמשו"ה אין לוקה משום שוא כיון שאפשר שתתקיים שבועתו א"כ בשעה שנשבע הוי התראת ספק, והלאו דשבועת שוא הנאמר בתורה. הא נאמר בודאי, וא"כ אם בשעת מעשה הי' ספק אין לאו דשבועת שוא מפורש בתורה היכא שבשעת מעשה הוי ספק וכל היכא דהוי ספק בשעת מעשה, ואין הלאו מפורש על ספק בזה התראת ספק לא שמה התראה. דהוי ממש כזורק אבן לגו, דבשעת מעשה הוי ספק ופטור בזורק אבן לגו, אף אם התרו בו אל תזרוק פן תהרוג ישראל, משום דהלאו דלא תרצח. נאמר בודאי ואין הלאו של הספק מפורש בתורה, וספק עונש דמלקות וקטלא לקולא וכמו שביארנו למעלה, אבל שבועת ביטוי דילפינן מלא תשבעו לשקר שהכונה לא תשבעו פן יבא לשקר. א"כ לאו של הספק מפורש בתורה, אבל משום שבועת ביטוי אינו מחויב בנשבע שיעשה פלוני כך דשבועת בטוי החיוב דוקא בשיש בידו והכא אין בידו:

לפי זה אי אפשר לפרש דמשו"ה ס"ל להרמב"ם דהמלוה והעדים אין לוקין על לאו דלא תשימון משום דהחיוב דוקא בבא לידי גוביינא כמו שפירש התוס' אליבא דר' נחמי' ור' אליעזר בן יעקב, וא"כ הוי התראת ספק דהא הכא הלאו דלא תשימון נאמר על הספק דלא תשימון שומת נשך פן יבא לידי מעשה א"כ היכא דבא לידי גובינא מחויב אף בהתראת ספק כדפסק הרמב"ם דהתראת ספק בכה"ג שמה התראה, היכא דאסרה התורה בפירוש את הספק והדר קושי' לדוכתא אמאי סבירא להרמב"ם דהעדים וכן המלוה אינם לוקין על לאו דלא תשימון עליו נשך:

וצ"ל דהרמב"ם ס"ל דלר' נחמי' וראב"י דסבירא להו דלאו דלא תשימון. הוא דוקא בבא לידי גבי' לדידהו כיון דתלי התורה לאו דהשימה בלקיחת הנשך, א"כ אם החזיר ותיקן את הלאו דלקיחת הנשך, תיקן בזה לאו דלא תשימון דכיון דאסור שומא תלוי אם יבא לידי גבי', כמו דאמרה התורה דגבית הנשך יתוקן ע"י חזרת הנשך, ויהי' כמו שלא הי' כן יתוקן הלאו דלא תשימון ויהי' כלא בא לידי גבי' ואמרה התורה וחי אחיך עמך דהחיוב להדר ובזה יתוקן הלאו דלא תקח ויתקן הלאו דלא תשימון וא"כ גם הלאו דלא תשימון ניתק לעשה וכיון שהוא לאו הניתן לתשלומין אין לוקין עליו. דלא נתבטל העשה ולהרמב"ם סבירא לי' דאימתי חייב בלאו הניתק לעשה דוקא בנתבטל ואי אפשר נקיים אבל לאו הניתן לתשלומין אין לוקין עליו:

והנה עדים נפסלו דוקא אם עברו עברה שיש בה מלקות, אבל בלאו הניתק לעשה, כל זמן שלא נתחייבו מלקות לא נפסלו והא דבגזל נפסלו, היינו מטעם רשע דחמס אבל לאו הניתק לעשה היכא דאינו חמס לא נפסל לעדות, והא דקי"ל כאביי דמומר אוכל נבלות להכעיס פסול לכל התורה היינו כיון דמחויב מלקות, רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד, אבל היכא דאינו מחויב איננו רשע אלא בלאו שניתק לעשה, היכא שהוא חמס פסלתו התורה אף שאינו מחויב ורשע הוא מטעם החמס, א"כ המלוה שלוה ברבית ועבר על לאוין דנתקו לעשה הוי רשע דחמס פסול לעדות אף שאינו מחויב מלקות, כרשעות דגזלה, אבל העדים שאינם מרויחים אין רשע שלהם דחמס וכיון דאינם מחויבים מלקות, משו"ה נא נפסלו, לעדות ואף אם נימא דאם עברו על לאו שניתק לעשה, יופסלו לעדות מדרבנן כמי בעבר עבירה שאין בה מלקות דפסול מדרבנן כדאיתא ברמ"א חו"מ סימן לד, אבל כיון דלאו דלא תשימון לא נגמר עדנה עד שיבא לידי גובינא אף מדרבנן לא מפסיל, ולפי זה שפיר אמר הריב"ם בעדים שחתמו על שטר רבית כיון שאצלם לא הוי לאו דחמס וגם הוי עברה שאין בה מלקות משו"ה השטר כשר לגבות מבני חרי:

תוכן העניינים

לבוש מרדכי בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה