לבוש מרדכי בבא מציעא· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן כו
סוגיא דמכר לו בית או שדה, ואמר הלוקח כשיהיו לך מעות אחזיר לך, יבאר, שאף אם התנאי קיים, ואם מחזיר המעות חזרה השדה למוכר הוי מכירה, רק שיש לזה קנין להמוכר, ויבאר דאסמכתא של משחק בקוביא לא קנה אעפי"כ הפסול דוקא אם אין עוסק בישובו של עולם ואוכל מן הגזל.
דף מ"ה מכר לו בית מכר לו שדה ואמר לו לכשיהיו לי מעות החזירם לי אסור לכשיהיו לך מעות אחזירם לך מותר מאן תנא אמר רב הונא ברי' יהושע דלא כר' יהודה דאי ר' יהודה האמר צד אחד ברבית מותר, מאי שנא רישא ומ"ש סיפא אמר רבא סיפא דאמר לו מדעתי' ע"כ, והנה הרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות מלוה הלכה ה', ז"ל המוכר בית או שדה ואמר לו המוכר ללוקח כשיהיו לי מעות תחזור לי קרקעי לא קנה וכל הפירות שאכל רבית קצוצה ומוציאין בדינין אבל אם אמר הלוקח מדעתו כשיהיו לך מעות אני אחזיר לך קרקע זה מותר והלוקח אוכל פירות ע"כ והקשה על זה הטור בחו"מ סימן כ"ז ז"ל ואיני מבין דבריו כיון שמחשב אותו תנאי וצריך הלוקח לקיימו א"כ האיך יאכל הפירות אלא ודאי אין כאן תנאי כלל, עיין בסמ"ע חו"מ סימן ר"ז ס"ק י"ג שכתב בשם הב"י ישוב דמיירי שאחר שכבר נגמר המקח התנה הלוקח וקנו מידו על תנאי זה, ובכ"מ תירץ דכיון שמיאש המוכר נפשו מלהתנות אלא שהלוקח התנה והבטיח על כך כדי שלא יצטער המוכר אין שם הלואה ברבית תדע שהרי ידו על העליונה שאם יתייקר יביא המוכר מעותיו ויקחהו ואם יוזל יניחנו ביד הלוקח משו"ה מותר לאכול פירותי' עכ"ד הסמ"ע, אכן לא ביאר לנו הסמ"ע איזה חילוק יש בין שהתנה המוכר בין שהתנה הלוקח, בין לתרוצא קמא דמרן הב"י, דמיירי שאחר שנגמר המקח הי' התנאי וקנו מידו דא"כ אף אם המוכר התנה לאחר שכבר נגמר המקח מדוע יהי' אסור ובין לתירוצא דמרן בכ"מ, כיון דהברירה ביד המוכר בכל גווני בין שהתנה המוכר בין שהתנה הלוקח הברירה בידו של המוכר אם הוזלה להניחה ביד הלוקח, וא"כ אמאי כשהתנה המוכר אסור. ואם התנה הלוקח מותר וגם יקשה הא בגמ' מוכח דאם הי' התנאי קיים. אף בהתנה הלוקח ג"כ אסור שהרי פריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומשני דאמר לו מדעתי'. ואף לפי המסקנא הא משני דנעשה כמן דא"ל מדעתי. הרי דמשו"ה מותר, דכיון דמוכר בעי לאתנוי' ולוקח הוא דמתני', נעשה כאילו אמר אם ארצה, ורק מדעתו יחזור לו, וא"כ היכא דמחויב להחזיר:
משמע דבכל גווני אסור, וא"כ הרמב"ם שכתב דמחויב להחזיר, והתנאי קיים:
איך כתב דאם התנה המוכר מותר, ובשלמא לפירוש מרן בב"י, מבאר שם:
דמיירי לאחר גמר המקח. ומפרש להא דאמר מדעתי, היינו דאחר גמר המקח. מסתמא אז הלוקח אומר מדעתי' אבל לפי פירושו בכ"מ, דמיירי קודם גמר המקח קשה איך יפרש הא דקאמר דדוקא משום שנעשה כמאן דא"ל מדעתי, והרמב"ם משמע דמיירי קודם גמר המקח:
עוד הקשה הלח"מ, דהכא כתב הרמב"ם דאם התנה המוכר כשיהיו לו מעות תחזיר לי. לא קנה וכל הפירות שאכל רבית קצוצה. ואילו בפי"א מהלכות מכירה כתב הרמב"ם וכן המוכר או הלוקח שהתנו שיחזיר לו המקח בזמן פלוני או כשיתן לו המעות הרי המכר קים ויחזיר "כשהתנה", הרי דהמכר קיים והוא מכר גמור אלא שצריך לקיים תנאי. ובהלכות מכירה ביאר הלח"מ, דנ"מ שאם מת שלא יפדנו בנו, ותירץ הלח"מ דהתם בהלכות מכירה מיירי במטלטלין דליכא פירות ואין שם רבית ומשו"ה המכר קיים:
והכא בהלכות מלוה מיירי בקרקע, דאיכא פירות, עכ"ד הלח"מ והדברים תמוהים אטו במטלטלין אין כאן פירות הלא תשמישי הכלים. והבהמות, המה פירות ומה לו קרקע, או תשמיש מטלטלין. בכולהו יש שכירות, ותשמישים ועוד קשה, אטו משום דהוי רבית בשביל זה המקח בטל, אדרבה משום דהמקח בטל והוי הלואה, משו"ה הוי רבית קצוצה ואם המקח קיים, אין כאן הלואה. ולא הוי רבית קצוצה, וא"כ קשה אם המקח קיים הלא אין כאן הלואה, ואם אמרינן דהוי הלואה:
הלא מוכח דאין המקח קיים, והלח"מ, היפך הדברים, דמשום דהוי רבית אין המקח קיים.
והנראה לי דהנה לעיל בדף ס"ג איתא הרי שהי' נושה בחבירו מנה ועשה לו שדהו מכר בזמן שהמוכר אוכל פירות מותר לוקח אוכל פירות אסור ר' יהודה אומר אף בזמן שהלוקח אוכל פירות מותר כו' מאי בינייהו אמר אביי צד אחד ברבית איכא בינייהו רבא אמר רבית ע"מ להחזיר איכא בינייהו, והקשה בתוס' ד"ה רבית ז"ל ואם תאמר דתנן בערכין (דף ל"א) המוכר בית בבתי ערי חומה גואל מיד וגואל עד שנים עשר חודש הרי זו כמין רבית ואינו רבית ופריך בגמ' והתניא הרי זו רבית גמורה אלא שהתורה התירה ומשני הא ר' יהודה הא רבנן. והשתא לרבא דלכולי עלמא צד אחד ברבית אסור היכי משני כ"ו, עוד הקשה בתוס' ז"ל וא"ת בפרק בתרא דמגילה תנא אין מוכרין ביהכ"נ אלא על תנאי אימתי שירצה יחזור דברי ר' מאיר ופריך בגמ' ולר' מאיר היכי דיירי בה הא הוי לי' רבית ומשני סבר לה כר' יהודה דאמר צד אחד ברבית מותר ואיך יפרש רבא דלדידי' לכו"ע אסור:
ונראה לי לתרץ דהנה בדף ס"ו איתא הדר אמר רב נחמן אפילו בשעת מתן מעות לא קנה ולא כלום איתבי' רבא לרב נחמן אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי הרי היא שלו אמר לו אני אומר אסמכתא קניא ומניומי אמר אסמכתא לא קניא וכתבו בתוס' ד"ה ומניומי ז"ל כלומר החזרנו מדברי כדפירש בקונטרס וא"ת בלא רב מניומי נמי קבלה רב נחמן בפרק גט פשוט מרבה בר אבוה אמר רב אין הלכה כר' יוסי, כו' כדמוכח בפרק ארבעה נדרים דאיתא ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב אין הלכה כר' יוסי, ועוד קשה מאי פריך שם (בנדרים) מרב הונא אדרב נחמן והא רב הונא פליג עליו הכא ואמר בשעת מתן מעות קונה הכל ואית לי' דאסמכתא קניא כו' ומפרש רמי טעם שוה לשניהם דהכא קני טפי בעלמא שבתחלת המשכנתא הוי קצת כעין מקח וממכר שמקנה לו כל הקרקע להשתעבד לו בתורת משכון וגם עשה לו טובה בהלואה כו', ועיין בתוס' ב"ב דף קס"ח דעל זה הטעם שעשה לו טובה הקשו. הא גם בהא דרב נחמן (בהשליש שטרו) ג"כ עשה לו טובה (מקודם) שהלוהו, לכן פירשו שם בתוס' ז"ל ועוד י"ל לרב הונא שכל אסמכתא שאין דעת כל אחד ואחד אלא שתהי' האסמכתא ואין אומרים כלל אלא להסמיך חביריו על דברי אבל התם אין זה להסמיכו על דבריו אלא לגמרי הלוהו ע"מ שתשקע בידו אם לא יפרעהו עד שלש שנים ומהאי טעמא נמי אתי שפיר לרב נחמן. עכ"ד התוס' ונראה ביאור דברי התוס' שיש שני מיני אסמכתא יש אסמכתא שאין כונתו כלל להקנות או להתחייב. ואומר מפני שסמכה דעתי, שיהי' כך ומסמיך את חבירו על דבריו ויש אסמכתא שיודע שאפשר שלא יהי' כך, ובדעתו להקנות או להתחייב אלא שהתחייבותו או הקנאתו. אינינו בלב שלם שספק הוא לו' ואינינו גומר בלב שלם וחושב אולי לא יהי' כן. והנה במתפיס זכיותיו, הוי אסמכתא גמורה, שחשב שבודאי יבא לזמן המוגבל, ומסמיך גם את חבירו שודאי יבא. וכן בפרע מקצת חובו. שבודאי לא היתה כונתו. לאבוד את המקצת שפרע, והי' לו ברור, שלזמן פלוני יהי' היכולת בידו לפרוע השאר דאין דרך בני אדם להפסיד ורצה להסמיך את חבירו שיבא ואמר אם לא אבא יהי' המקצת פרעון שלי מחול לך, ובואי אילו הי' יודע שלא יוכל לשלם לזמן פלוני לא הי' אומר, ולא היתה כונתו להתחייב, ורק שסמך בדעתי' שבודאי לזמן פלוני יוכל לשלם, וכן בההוא גברא דאתפיס זכיותיו, בודאי אין אדם חושב לאבוד זכיותיו:
אלא ששער בנפשו שבודאי יבא לזמן פלוני, ואילו הי' יודע שלא יוכל לבא. לא הי' אומר אי לא אתינא לבטלן זכותי', ובכה"ג, דלא הי' בדעתי' לזה, בזה אומר רב נחמן בשם רבה בר אבוה, דאין הלכה כר' יוסי דאמר דאף בכה"ג אסמכתא קניא' וכן רב הונא יסבור דאסמכתא כזו לא קניא. אכן היכא דלוה על שדהו ובתחלת ההלואה הוא מוכר השדה. גומר בנפשו שאפשר שלא יוכל לתן המעות לשלש שנים והי' מוכר עתה השדה, אלא שהמוכר עושה לו טובה, שעד השלש שנים יהי' בידו הברירה:
בזה הוא מקנה לו השדה, אם לא ישלם עד שלש שנים בזה הי' סובר רב נחמן ורב הונא דבאופן זה קנה, אף שאינינו בלב שלם שהרי הי' לו ספק, שמא יהי' לו במשך השלש שנים לפרוע, אעפי"כ אסמכתא כזו היינו דאינו גומר בלב שלם, הי' סבר רב נחמן דקונה אכן מניומי החזירו לרב נחמן ואמר לו כיון דהקנאתו בגדר ספק ואינו בלב שלם שהי' לו ספק שמא יהי' לו היכולת לשלם ג"כ לא קנה:
והנה בסנהדרין דף, כ"ד איתא ואלו הפסולין המשחק בקוביא, ופריך בגמ' משחק בקוביא מאי קאעביד אמר רמי בר חמא משום דהוי אסמכתא ואסמכתא לא קניא רב ששת אמר כל כי האי גוונא לאו אסמכתא אלא לפי שאין עוסק בישובו של עולם מאי בינייהו דגמר אומנתא אחרינא תנן א"ר יהודה אימתי בזמן שאין להם אומנות אלא הוא אבל יש להם אומנות שלא הוא כשרים אלמא טעמא דמתניתין משום ישובו של עולם הוא קשיא לרמי בר חמא וכי תימא פליגי רבנן עלי' דר' יהודה והא א"ר יהושע בן לוי כל מקום שאמר ר' יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים ר' יוחנן אימתי לפרש ובמה לחלוק ודכולי עלמא אימתי לפרש גברא אגברא קרמית מר סבר פליגי ומר סבר לא פליגי והתניא בין שיש לו אומנות שלא הוא בין שאין לו אומנות אלא הוא הרי זה פסול ההיא ר' יהודה משום ר' טרפון דתניא ר' יהודה אומר משום ר' טרפון לעולם אין אחד מהם נזיר שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה, ע"כ.
אכן הרמב"ם כתב בפ"י מהלכות עדות ז"ל וכן משחק בקוביא (פסול לעדות מדרבנן) והוא שלא תהי' לו אומנות אלא הוא הואיל ואינו עוסק בישובו של עולם הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל עכ"ל וכבר הקשה הכ"מ, איך פסק הרמב"ם דבזמן שיש לו אומנות שלא הוא כשר, הרי דפסק כרב ששת דכל כי האי גווני לא הוי אסמכתא והא הרמב"ם בעצמו פסק בפ"ו מהלכות גזילה שאסור לשחק בקוביא משום גזל, וע"כ כתב, הכ"מ דמיירי במשחק עם העכו"ם. וגם וזה דחוק שהרי לא נזכר ברמב"ם במשחק עם העכו"ם:
הכ"מ הקשה דאי במשחק עם עכו"ם אין כאן גזל, והרי הרמב"ם כתב שאסור משום שאוכל גזל ועיין בדברי הלח"מ שכתב שפסק כרב ששת, והא ג"כ תמוה, דהא רב ששת אמר דלא הוי אסמכתא.
והנראה לי, דהנה רמי בר חמא, ורב ששת פליגי באסמכתא כזו דלאו בידו, דהכא אי אפשר לומר שמשום הכי אמר מפני שסמך, שהרי אין בידו, וא"כ הרי גמר ומקנה, אלא שהקנה בספק, והו דומיא דמלוה על שדהו, וכמו שפירש רש"י בד"ה כל כי האי גווני שם ומה שהקשה בתוס' ד"ה כל דבפ' איזהו נשך דף ע"ד הסברא איפכא דאמר התם משום דבידו לא הוי אסמכתא, ביארנו בסימן כ"ג, דהתם הכונה, כיון שבידו אמרינן שהוא מתחייב לקנות היין, וכן התחייב לזרוע את השדה ואם לא קנה או לא זרע משלם הדמים דמה לי הן ומה לי דמיהן דזה שכירותו בעד השדה והתחייבותו בעד הדמים:
אבל הכא גבי משחק בקוביא היכא דבידו והי' סבור שיוכל לבא לזמן המוגבל, או לפרוע לזמן המוגבל אמר רק שסמך שיבא לזמן, או שיפרע, בזה אמר ר' יהודה דלא קני אבל במשחק בקוביא דלא סמך אמידי דהא לא ידע אי נצח או לא נצח ואפ"ה אתני, בזה פליגי רמי בר חמא ורב ששת רמי בר חמא סבר, דפליגי ר' יהודה וחכמים:
לחכמים הוי אסמכתא אף שמספיקא גמר ומקני כיון דאין מקנה בלב שלם, ורק מספיקא שחשב שמא הוא ינצח. לרבנן הוי אסמכתא, ולר' יהודה אף שאין מקנה בלב שלם לא הוי אסמכתא כיון דעכ"פ מספיקא גמר ומקני ונמצא לרבנן הוי גזלן ולר' יהודה לא הוי גזלן. אכן רב ששת סבירא לי', דלא פליגי ר' יהודה וחכמים. דר' יהודה בא לפרש דברי חכמים דכה"ג לא הוי כלל אסמכתא, כיון דלאו בידו והפסול דמשחק בקוביא הוא רק מפני שאין עוסק בישובו של עולם. ולרב ששת, פסול דמשחק בקוביא איננו כלל משום גזל דרבנן. אלא פסול שאינו עוסק בישובו של עולם, אכן הרמב"ם לא פסק לא כרמי בר חמא, ולא כרב ששת, כרב ששת לא פסק, דהרי בגמ' דר"ה כ"ב על מתניתין דאלו הפסולין משחק בקוביא אמר רב אשי זאת אומרת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה, הרי דקרי למשחק בקוביא גזלן דדבריהם. וגם הא הרמב"ם פסק במלוה על שדהו, דלא קנה הרי דפסק בזה כרמי בר חמא. דהוי אסמכתא אף שמספיקא גמר ומקנה כיון דלא הוי בלב שלם:
הוי אסמכתא ונא קניא והא דפסק דהפסול דוקא אם אין לו אלא אומנות אלא הוא, דהרי בדף כ"ו א"ר אבהו א"ר אלעזר הלכה כר' יהודה. וטעמא דהא מילתא, דפסקינן כר' יהודה:
אף דלהלכה פסקינן. דגם היכא דגמר ומקני בספיקא אעפי"כ לא קנה, כיון דהקנאתו אינו בלב שלם:
אלא מספק הוא דבודאי אילו היו באין לדין. אותן ששחקו בקוביא, אם יטול הלה, בודאי היינו פוסקין. שאסור לו לקח ואם לקח בחזקה הי' גזלן דאורייתא. אלא הא לא באו לדין. והמנוצח הניח לו לקח, וא"כ אין כאן גזל כלל, כי הא דאמר רב נחמן גבי המוכר פירות דקל, בדף ס"ו, בב"מ, דאי שמיט ואכיל לא מפקינא מיני' והא דהדר ארעא והדרא פירי:
גבי המלוה על שדהו משום דכיון דמדינא לא קנה והוי זוזי הלואה. הוי רבית ורבית הדרא, אף אם נתן מדעתו:
וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות מלוה ולוה הלכה ד' דהוי רבית קצוצה, ועיין רש"י, דכתב דהוי אבק רבית, והקשה בתוס' ד"ה התם ממשכנתא בלא נכייתא, אכן הרמב"ם שם בפ"ו הלכה ז', תירץ זאת דהנה במשכנתא, מה שאוכל איננו אוכל משל הלוה. שהרי כבר קנה השדה במשכנתא ומה שאוכל משל קנינו הוא אוכל וא"כ עלינו לדון על קנינו שקנה:
בשביל המתנת המעות על קנין המשכנתא, זה אינו רבית קצוצה. כמו שכתב הרמב"ם שהרי אין בשדה פירות מצויין בעת ההלואה. ואפשר שירויח ויהיו שם פירות ואפשר שיפסיד בזריעתה ועבודתה וא"כ הקנין אינו רבית, והוי רק אבק רבית. אבל במכר שדהו באסמכתא דאין לו קנין בהשדה, כל הפירות שאכל אף שמדעתו הוא הוי רבית דאורייתא ואין מועיל דעתו ומה שנתרצה אבל במשחק בקוביא אם הניח לו לטול ולא בא לדין, הרי לרב נחמן הוי מחילה ואין כאן גזל, וא"כ רמי בר חמא דתלי הטעם מאסמכתא משום דלא קניא פליגי על רב נחמן וסבירא לי' דמחילה בטעות לא הוי מחילה ור' יהודה ורבנן פליגי, אי הוי אסמכתא באופן זה או לא. אבל הרמב"ם פסק כרב נחמן והא דאסרו רבנן. הוא דכיון דמה שהוא מניח לטול איננו בלב שלם. הוי כגזל מדרבנן. וכן כתב בפ"ו מהלכות גזלה הלכה ט' ז"ל המשחק בקוביא כיצד אלו שמשחקים בעצים או בצרורות או בעצמות וכיוצא בהן העושים תנאי ביניהם שכל הנוצח את חבירו באותו שחוק יקח ממנו כך וכך הרי זה גזל מדבריהם כו' אעפ"י שברצון הבעלים לקח הואיל ולקח ממון חבירו בחנם דרך שחוק והתול הרי זה גזל מדבריהם עכ"ד הרמב"ם, הרי בפירוש כתב הרמב"ם דהטעם שלקח מדעת חבירו, ולפי זה אם אין אוכל מן הגזל, שיש לו אומנות שלא הוא לא נפסל. אף שעבר על גזל דדבריהם. אעפי"כ לא נפסל, אף מדבריהם אף דבכל גזל מדרבנן נפסל מדרבנן היינו דוקא. היכא שהוא גזל כזה שאילו הי' מדאורייתא. הי' גזל ממש, היינו שפורס נשבין דתופס ולוקח יונין של חבירו:
אף שאין בהן גזל אלא מפני דרכי שלום. אבל אילו הי' קנין היונים מדאורייתא הי' זה גזל גמור, שהרי לוקח שלא מדעת. אבל במשחק בקוביא, אף אם הי' האיסור מדאורייתא, לא הי' בזה דין גזל, אחרי שהוא מדעת המנוצח והוי רק איסור בעלמא. משו"ה לא מפסיל מדרבנן לר"י אלא דוקא באופן. אם אין לו אומנות אלא הוא שאז אוכל מן הגזל, אבל אם יש לו אומנות שנא הוא כשר, והלכה בזה כר' יהודה, דר' אבוה אמר ר' אלעזר, פסק הלכה כר' יהודה ומקרי גזלן דרבנן. שאסרו רבנן לקח דמי הקוביא אף שחבירו מניח לטול:
עכ"פ לרמי בר חמא פליגי ר' יהודה ורבנן. היכא דאין מקנה בלב שלם. אף דגמר ומקנה, אבל מספק אי הוי אסמכתא דר' יהודה סובר דלא הוי אסמכתא. ורבנן לרמי בר חמא סבירא להו דהוי אסמכתא. והנה לכאורה. יש להקשות אמאי אמר בגמ' דבבתי ערי חומה הוי רבית, דילמא אמרה התורה שהלוקח קנה נגמרי, אלא דהקנתה התורה הבית להמוכר שבמשך שנה אם יביא כסף יקנה את הבית חזרה, וכמו דאיתא בחו"מ סימן ר"ו, דאם הקנה מעכשיו לו את השדה כשאמכרנה אמכרנה לך במאה ומכרה לאחר קנה הראשון. דכבר קנוי לו השדה שבעת שימכרנה תהי' שלו:
וא"כ דילמא אמרה התורה שמוכר בית בבתי ערי חומה, יש קנין להמוכר שבמשך שנה מעת המכירה, יוכל לקנותה, בסך המחיר שנתן הלוקח להמוכר, וצריך לומר. נהי שאפשר לפרש, כן בדין התורה. אבל עתה, שיש דין התורה:
הלא כל מוכר בית בערי חומה יודע הוא שכן דין התורה. וממילא הוי כמוכר לו. ואמר לו כשיהיו לי מעות במשך שנה, אז תחזיר לו את הבית, וכמו דאמרינן לגבי מוכר שדהו בשעת היובל, דביובל ראשון, המכירה מכירה חלוטה ואיננו אך לפירות, אך היא מכירה לגוף, אבל ביובל שני דכבר סמכא דעתיהו, של המוכרים שיוחזר להם הויא מכירה אך עד היובל והמכירה היא מכירה לפירות, כן במוכר בית בבתי ערי חומה, אף אם דין התורה הוא כן, שלהמוכר קנין מעכשיו לקנות הבית במשך שנה ולע"ע, היא מכירה לגמרי וא"כ לא הוי רבית כלל, אעפי"כ כיון דסמכא דעתיהו הוי כאילו פירש המוכר, אם יהי' לי מעות תחזיר לי, וכיון דהתירה התורה למכור בית בבתי ערי חומה, הרי התירה בזה, את האיסור רבית:
אכן גם בהתנה המוכר ע"מ שאם יהיו לי מעות תחזור לי אפשר ג"כ לפרש הדברים, שהקנה לו מכירה חלוטה, אלא דהתנה תנאי דע"מ שהוא כאומר מעכשיו. שיש קנין להמוכר שבאם יהי' לו דמים, אז יהי' לו הזכות. לקנות השדה ולפי זה גם אם התנה המוכר אפשר שלא יהי' רבית וצריך לומר נהי דהקנה לו לגמרי, אם לא יהיו לו מעות, והויא מכירה גמורה דהרי אף לאביי הוי רק צד אחד ברבית הרי דאם לא יהיו לו מעות, לכו"ע המכירה מכירה ממש, דאם נימא דלא מכר כלל א"כ הוי רבית ממש, ע"כ דאם לא יהיו לו מעות מכר מכירה גמורה אבל בצד השני אם יהיו לו המעות ויחזיר לו אז אף אם אומר שכונתו להקנות, אמרינן דלא גמר והקנה, ואם יהיו לו מעות אז בטלה המכירה למפריע והכסף הוי הלואה. אכן אם נימא דמה שאין גומר ומקנה איננו סותר להמכירה. א"כ הוי מכירה בכל גוני ולהמוכר קנין זה דמעכשיו קנוי להמוכר, שבאם יהי' לו מעות יקנה בחזרה ואז לא הוי רבית:
ולפי זה אפשר לפרש הא דאמר רבא רבית ע"מ להחזיר איכא בינייהו, הפירוש דרבא אמר דר' יהודה ורבנן, תרויהו סברי:
דצד אחד ברבית אסור. אלא הכא ר' יהודה ורבנן פליגי במכירה דע"מ להחזיר, דרבנן סברי, נהי דאם לא יהיו לו מעות הוי מכירה אבל אם יהיו מעות ויחזור לו כפי התנאי:
הלא אז תבטל המכירה למפריע ולא אמרינן דהמכירה מכירה אלא שיש להמוכר קנין, דבכה"ג אם יהי' לו מעות:
לא גמר ומקני ובטלה המכירה, שבאם יהי' לו מעות לא הקנה והוי הלואה, וא"כ יהי' רבית דאורייתא משו"ה אסרו רבנן:
תיכף ובטלו המכירה ואין מותר, אלא אם מוכר אוכל פירות, אכן ר' יהודה סבירא לי', דאף אם איננו בלב שלם ג"כ הוי מכירה, אף אם התנה ע"מ להחזיר, ואף אם יהיו לו מעות המכירה היא מכירה. רק שיש קנין להמוכר, שבאם יהיו לו מעות יקנה השדה בחזרה, וא"כ לא הוי רבית כלל, ולפי זה לא קשה לרבא, מהא דבבתי ערי חומה, דאיתא ה"ז כמין רבית ואינו רבית, דהרי לר' יהודה, אף אם מכר ע"מ שאם יהיו לו מעות, יחזור לו ג"כ לא הוי רבית, וכן ר"מ דאמר שאין מוכרין ביהכ"נ אלא על תנאי שאם ירצו יחזירוהו הוא ג"כ באופן זה דהוי קנין:
מעכשיו, שאם יהיו מעות יקנו את הביהכ"נ שוב מצאתי בשיטה מקובצת, בשם הריטב"א שהוא ג"כ מפרש להא דרבא דפליגי ר' יהודה ורבנן. במכירה ע"מ להחזיר:
אי הוי מכירה, אף באופן שיחזיר או דהוי הלואה דירדה תורה לסוף דעת המוכר. דהיתה כונתו בתורת הלואה ברוך שכונתי:
ולפי זה מבואר החילוק שבדברי הרמב"ם בין התנה המוכר להתנה הלוקח דבהתנה המוכר. הרי אם יהיו לו מעות, אמרינן דלא גמר והקנה ואם יש לו מעות, והחזיר בטל המכירה והוי הכסף הלואה, וא"כ הוי רבית, ומשו"ה אסרו רבנן המכירה הזו, ואמרו דלא תהא מכירה כלל כדי שלא יבואו לידי רבית, כיון דהתנאי קיים ואם יהי' לו מעות יחזור וא"כ יבא לידי רבית אבל בהתנה הלוקח דהמוכר לא התנה, לא אמרינן. כיון דהלוקח התנה. ממילא לא הקנה המוכר אלא באופן זה רק אמרינן, דהמוכר מצדו הא הוא הקנה מכירה גמורה ומה דהלוקח התנה היתה רק כונתו שיהי' קנין להמוכר, לקנות בחזרה, אבל לא שתבטל המכירה, משו"ה אם הלוקח התנה המכירה קימת והתנאי קיים:
ולפי זה מיושב נמי קושית הלח"מ, מהא דאמר הרמב"ם בפי"א בהלכות מכירה:
דאף אם התנה המוכר התנאי קיים:
ובפ"ו ממלוה אומר הרמב"ם. דלא קנה. אכן אי אפשר לומר דכונת הרמב"ם. דאם התנה המוכר בכל גווני, המכר בטל מדינא, דא"כ איך קאמר בגמ' דפלוגתיהו בצד אחד ברבית, הא אין זה צד אחד ברבית, אלא רבית ודאי שהרי הכסף הלואה, ע"כ צריך לומר דאם לא יהיו לו מעות המכירה היא מכירה גמורה וא"כ מה דאמר הרמב"ם דלא קנה. היינו דבטלו רבנן המכירה ואמרו שלא יקנה כדי שלא יבא לידי איסור רבית, ומפני מה בטלו דוקא מפני שעפ"י דין התנאי קים א"כ בהלכות מכירה שם הורה דיני מכירה. שהמכירה קימת והתנאי קיים מדינא אבל בהלכות רבות כתב הרמב"ם דרבנן בטלו המכירה, ודוקא מפני שהתנאי קיים ונ"מ מה שכתב הרמב"ם דהמכירה קימת, והתנאי קיים דאם יהי' באופן. שאין כאן רבית, דהיינו אם יתנו שישלם בעד הפירות אם יהיו לו מעות, במשך זמן וכדומה, אז לא יבטל המכירה והתנאי קיים:
ומה דאיתא בגמ' ההוא גברא דזבין לי' ארעא לחברי' שלא באחריות חזי' דהוה קא עציב אמר לי' אמאי עציבת אי טרפו לה מינך מגבינא לך שופרא שבחא ופרי אמר אמימר פטומי מילי בעלמא הוא אמר לי' רב אשי לאמימר טעמא מאי כיון דלוקח בעי לאתנוי' והכא מוכר קא מתני אמרת פטומי מילי בעלמא הוא, אלא מתניתא דקתני לכשיהיו לך מעות אחזור לך מותר דמוכר בעי לאתנוי מוכר לא אתני ולוקח הוא דאתני ואמרינן מ"ש רישא ומ"ש סיפא ואמר רבא סיפא דאמר לו מדעתי', הא לא אמר מדעתי', לא אמרינן פטומי מילי בעלמא הוא, א"ל נעשה כמאן דאמר לו מדעתי' דרש"י פירש, דהכונה אם ארצה, ואם התנה המוכר אין התנאי קים. נראה לי דהרמב"ם מפרש פירוש אחר. דהנה האי דזבין שלא באחריות כיון דאחריות טעות סופר. ע"כ מיירי דפירש בהדיא שמוכר שלא באחריות וע"כ אין להסתפק דילמא המוכר קבל עליו בזה שאמר אי מגבי מינך מגבינא לך, בזה קבל עליו אחריות דהרי כתב בשטר בפרוש שאין מקבל אחריות:
רק דהספק נהי דהמוכר לא קיבל אחריות, אבל הוא סמך שיעשה המוכר כדבריו:
וא"כ סמך על זה, ונתן הכסף רק באופן זה, וא"כ הוי מקח טעות, ע"ז אמר אמימר פטומי מילי בעלמא, פירוש, ולא אמרינן דהמוכר סמך על זה, והנה בגמ' הי' סבור דמה דאמר רבא, סיפא דאמר לו מדעתו, הפירוש שאמר הלוקח להמוכר מה שאני אומר לכשיהי' לך מעות אחזור לך, זה אני אומר מדעת עצמי, והנני מתחייב עצמי בהתנאי זה מעצמי, אבל לא שיהי' בגדר זה, שאתה נותן הכסף דוקא באופן זה, אבל אם לא אמר הלוקח להמוכר דמה שאני אומר לכשיהיו לך מעות אחזור לך הוא מדעת עצמי אז המוכר סמך על זה ונתן הכסף רק על דעת זה, והוי כאילו התנה המוכר ואם לא אמר הלוקח בפירוש שאני אומר זאת מדעתי, א"כ כשהמוכר אמר אי טרפו לך מנאי מגבינא שבחא שופרא כו'. גם הלוקח נתן הכסף רק על סמך זה. וא"כ יהי' זה מקח טעות. וע"ז אמר נעשה כאומר מדעתו, פירוש כיון דמוכר בעי אתנוי, ומוכר לא התנה רק הלוקח התנה, הוי כאלו אמר בפירוש דמה שאני מתנה התנאי הזה, שאם יהיו לך מעות אחזיר לך זה שאני עושה מדעתי לא שיהי' נתינת הכסף שלך על דעת זה, וא"כ המכירה מכירה גמורה, כיון דהוי כאלו התנה שלא יהיה מצד המוכר, וא"כ הקנה לו רק קנין שיהי' בידו לקנות מידו, אבל לא שהמכירה תהי' דוקא על אופן זה, שבאם יחזיר המעות תבטל המכירה, משו"ה אף אם החזיר המעות המכירה לא בטלה, ולא הוי רבית כלל אם התנה הלוקח: