לבוש מרדכי בבא מציעא· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן כה
סוגיא דמתנה מועטת אין יכול לחזור בו, ויבאר דמה שבידו לזכות, אין מועיל רק שיהי' כבא לעולם, אבל כל זמן שלא זכה אין יכול לעשות חו"מ, ויבאר דהיכא דאסור לחזור, בתרומות ומעשרות הבעלים בעצמם זוכים בעד הכהן ויבאר שיש רשות לבעה"ב, לעשות שליח לעשות תרומת מעשר, כמו דהוא בעצמו יכול לתרום.
דף מ"ט ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן האומר לחבירו מתנה אני נותן לך יכול לחזור בו, יכול פשיטא, אלא מותר לחזור בו אמר רב פפא ומודה ר' יוחנן במתנה מועטת דסמכא דעתיהו הכי נמי מסתברא דאמר ר' אבוהו אמר ר' יוחנן ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי בן לוי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר אי אמרת בשלמא לא מצי למיהדר בי' משו"ה רשאי אלא אי אמרת מצי למיהדר בי' אמאי רשאי אישתכח דקא אכיל טבלים ע"כ:
וכתב על זה הקצות החושן בסימן ר"ד ס"ק ג' ז"ל וקשה נהי שמובטח לו שבודאי יתננו לו אכתי במאי קנה לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר כיון דעכשיו אינו שלו ולא זכה בו וראיתי בשיטה מקובצת שהרגיש בזה וכתב ז"ל רשאי בן לוי לעשות כתב ר"מ אע"פ שלא קנאו בן לוי לא במשיכה ולא בהגבהה איירי במכירי לוי' דחשוב כאלו בא לידו כדאיתא בפ' כל הגט "א"נ" (כן הגרסא בשמ' א"נ לא כמו שהגרסא בקצות א"כ, דבאמת שני תירוצים נינהו) לא גרע מנותן רשות לחבירו שיתרום מפריו על תבואה שלו הרא"ש ז"ל עכ"ל ואכתי לא אתברר דמה שכתב דאיירי במכירי לוי' קשה ממ"נ אי נימא דמכירי כהונה חשוב כמו קנין ממש א"כ היכי מוכח מיני' מתנה מועטת כיון דמכירי כהונה חשוב כמו קנין ממש וא"כ היכי מוכח מיני' מתנה מועטת כיון דמכירי כהונה חשוב קנין ממש והוי זכי' גמורה ואי נימא שמכירי כהונה אינו קנין ממש אלא דמכירי כהונה הו"ל כמתנה מועטת דאסור לחזור בו וכמבואר בתוס' פ' י"נ דף קכ"ג ד"ה הכא במכיר כהונה ע"ש שכתבו טעמא דמכירי כהונה משום מתנה מועטת דאסור לחזור בו ואע"פ שאם רצה לחזור בו יכול לחזור בו מ"מ כל כמה דלא הדר בי' הוי מוחזק ע"ש ועמ"ש בסי' ער"ח ס"ק י"א, א"כ אכתי אינו אלא כמו מתנה מועטת דאינו קנין ואינו שלו והאיך יכול לעשות תרומת מעשר ונהי דגבי בכור חשוב מוחזק אבל קנין אינו ומ"ש עוד דלא גרע מנותן רשות לחבירו שיתרום מפריו על תבואה שלו נמי קשה לי דהא מעשר אינו שלו ואין לו בו אלא טובת הנאה וא"כ היכי מצי לתן רשות תרום משל אחרים כו' ובעיקר הקושיא נראה לפמ"ש הרא"ש בנדרים (דף ל"ד) בשם הר"א ממיץ דהיכא דהי' לפניו ככר של הפקר ואין אדם סמוך לו אלא הוא שיכול לזכות בו יכול להקדישו כיון דבידו לזכות בו כדאמר בפרק אעפ"י גבי שדה שמשכנתי לך יהי' הקדש משום דבידו לפדותו ע"ש וה"נ כיון דודאי לא יחזור בו משום דשארית ישראל לא יעשה עולה הו"ל כבידו לזכות בו דודאי יתננו לו ולא יחזור ובידו מהני לכל הדברים לתרומה ומעשרות כדאיתא פ' האומר גבי בידו לתלוש ע"ש וה"נ ודאי יתננו לו אלא שמחוסר קנין כו', עכ"ד הקצות:
ובעיני הדברים תמוהים מה שכתב הקצות לדמוי' הא דבן לוי רשאי נעשות תרומת מעשר, להא דר"א ממיץ דאמר גבי ככר של הפקש המונח לפניו לא דמי זה לזה דבודאי אין כונת הר"א ממיץ לומר, דמפני שהוא יכול לזכות, הוי כזכי כבר, ואם אמר יהי' הככר הקדש נעשה תיכף הקדש, דאטו משום דיכול לזכות, הוי כזכה, הרי עכ"פ עתה אינו שלו, ואיך יקדיש דבר שאינו שלו משום מיגו דיכול לזכות, אלא פשוט דכונת הר"א ממיץ, דאם הוא אומר יהי' הקדש לכשאזכה בהככר דיש לומר, דאף בשעה שזכה לא חל הקדש, משום דהא הוי דבר שלא בא לעולם, על זה קאמר הר"א ממיץ, דדבר שבידו לא מקרי דבר שלא בא לעולם, כדאיתא בגמ' קדושין ס"ב, וכן הא דקאמר שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדש, היינו נמי, דלא אמר שעתה יהיו הקדש, אלא שאמר שיהי' הקדש לכשאפדנה דלא הוי דבר שלא בא לעולם משום דבידו לפדותה, אבל כל זמן שנא פדה לא חל ההקדש, ולא אמרינן כיון דבידו לפדותה, הוי כפדוי ויכול להקדישה עכשיו. וכן כתבו בתוס' כתובת דף נ"ט ד"ה שדה זו דבעודה ממושכנת אין יכול להקדיש, וכן הר"א ממיץ מדייק דאמר לכשאזכה יהי' הקדש. הרי דההקדש חל רק לכשיזכה או יפדה, וא"כ מאי ענין זה להא דבן לוי רשאי לעשותו תרומת מעשר, דהתם הא הבן לוי עושה עתה תרומת מעשר, ואוכל על סמך זה, את הטבל, וכדאמר בגמרא אישתכח דקא אכיל טבלים, ואם נימא דאימת חל התרומת מעשר כשיבא לידו, הא כשבא לידו, יכול לעשות תרומת מעשר, אף אם יהי' הדין דיכול לחזור בו, ואף אם אין אומר עתה, הוי כמחשבה, וגם איזה תועלת יש לו, בזה שיכול לעשותו תרומת מעשר, אם עדנה אסור לאכול על סמך זה שעשה את המעשר לתרומת מעשר, וברור שהכונה שיוכל לעשות תרומת מעשר, ואוכל הטבל שלו על סמך ההפרשה שהפריש ועשה את הכור מעשר שביד הישראל לתרומת מעשר, והדר קושי' לדוכתא. כיון דלא זכה עדנה את המעשר איך יכול לעשותו עתה תרומת מעשר הא עדנה אינה שלו ובשביל שיכול לזכות לא נעשה עדנה שלו:
אכן מה שהקשה הקצות על דברי השיטה מקובצת שאמר דלא גרע מנותן רשות לחבירו שיתרום מפריו על תבואה שלו. וע"ז הקשה הקצות דהא מעשר אינו שלו (של הישראל) ואין לו בו אלא טובת הנאה וא"כ היכי מצי לתן רשות לתרום משל אחרים לדעתי בפשוט יש לישב. דהא קי"ל כאבא אלעזר בן גמלא דאמר כשם שיש רשות לבעה"ב רשות לתרום תרומה גדולה. כן יש לו רשות לתרום תרומת מעשר. א"כ כמו שיש לו רשות לתרום כן יש לו רשות, לתן רשות לאחר לעשותו תרומת מעשר על כריו. ואולי סברת הקצות דאף דאמרה התורה שיש לו רשות לתרום תרומת מעשר אבל אינו בגדר בעלים על זה לתן רשות לאחר לתרום, אבל מנא לי' להקצות סברא זו להקשות על הראשונים כיון דאמרה התורה ונחשב לכם תרומתכם דאקיש רחמנא תרומת מעשר לתרומה גדולה לדיני שתורמין באומד ומחשבה ושיש רשות לבעל הבית לתרום. ה"נ אקיש רחמנא שיש לו רשות לבעה"ב לעשות שליח לתרום תרומת מעשר. והרי למ"ד מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמין, הא אין לו בהתרומה אנא טובת הנאה ואעפי"כ על ההרמה הוא הבעלים. יש רשות לשלוח שליח לתרום. ולהרשות לאחר שיעשה זה תרומה על כריו, ה"נ יש לו רשות להרשות את הבן לוי לעשותו תרומת מעשר. אחרי שהוא יכול לעשותו תרומת מעשר. שוב מצאתי שכן מפורש בירושלמי תרומות הלכה א', ז"ל הירושלמי ר' יוחנן בשם ר' ינאי ישראל שאמר ללוי כור מעשר יש לך בידי והלך אותו בן לוי ועשאן תרומת מעשר על מקום אחר והלך ישראל ונותנן לבן לוי אחר אין לו עליו אלא תערומת הדא דתימא בשנתנו זה עד שלא עשאו זה אבל אם עשאו זה עד שלא נתנו זה:
לא כהדא מתני' ביטל אם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה ואם משתרם ביטל תרומתו תרומה וכולה מיני' מכיון שאמר כור מעשר יש לך בידי נעשה שלוחו נמצא כתורם ברשות ישראל פתר לה כר' יוסי דאמר בעה"ב שתרם את המעשרות מה שעשה עשוי עכ"ד הירושלמי הרי מפורש הירושלמי כהשיטה מקובצת, והאי דאמר הירושלמי כר' יוסי הכונה ר' יוסי בר' יהודה דאיתא בבכורות (נ"ח) דסבירא לי' כאבא אלעזר בן גמלא והא דתלי בגמ' אם רשאי לחזור הוא דאם נימא דרשאי עוד לחזור לא הוי כנתינת רשות, אבל כיון דאין רשאי לחזור הוי כנתן לו רשות לתרום:
ומה שכתב השיטה מקובצת דמיירי במכירי נ"ל דצריך לגרוס דהוי כמכירי לוי' דחשוב כאילו בא לידו פירוש כמו מכירי לו"י חשוב כאלו בא לידו מטעם דכיון דסמכא דעתא הוי כאלו בא לידו. ה"נ במתנה מועטת לר"י דאסור לחזור בו. הוי כאלו בא לידו:
וא"כ לתירוץ הראשון הוי כאלו בא לידו ולכאורה קשה במה קנה. ואיך נחשב כאילו בא לידו, אחרי שהוכחנו דלא כהקצות, דהאי סברא משום שבידו אינו עושה כאילו כבר בא לידו. ואינו מועיל אלא שלא יהי' דבר שלא בא לעולם אבל לא שיהי' בעלים להקדיש עתה, וא"כ צריך ביאור מה דאמר השיטה בשם הר"מ והרא"ש, דהוי כאילו בא לידו:
ובשלמא במכירי כהונה פרש"י בגיטין דף ל'. ד"ה במכרי כהונה דכיון דרגיל לתן מתנותיו אלא לכהן זה הלכך כיון דמילתא דפשיטא היא דלדידהו יהיב להו אסחו להו שאר כהני דעתייהו והוה כמאן דמטו לידייהו דהני עכ"ל רש"י, וא"כ אין זה תירוץ אלא במכרי כהונה, דגלוי לכל כהנים שבאותה העיר שאין נותן מתנותיו אלא לכהן זה, וכהנים דבעיר אחרת מסחי דעתייהו דסברי לכהנים שבאותה העיר יהיב להו וכדאיתא בגמ' ב"מ דף כ"א, לגבי עניים, אבל באמר לבן לוי כור מעשר לך בידי, דאם נימא דאין מיירי במכירי כהונה:
יקשה הא אין זה ידוע ולא מסחי לוים דעתייהו וא"כ איך נעשה הדבר שלו ואם נגרוס בדברי השיטה דמיירי במכרי כהונה, יקשה איך מביא ראי' דמתנה מועטת אסור לחזור. הא הטעם משום דכהנים אסחו דעתייהו. וא"כ אף אם מתנה מועטת יכול לחזור עכ"פ כהני ולוי מסחי דעתייהו:
אחרי שהוא רגיל לתת ללוי זה ובודאי דזה דחוק לומר דאם נימא דמותר לחזור אז לוים לא מסחי דעתייהו דסברי פן יחזור בו, ולא יתן ללוי שהוא רגיל בודאי דחוק לאמר, דכיון שרואים שהוא נותן תמיד ללוי זה, איך יחשבו שיחזור בו. ואם יש לאמר דאף שרואים שתמיד הוא נותן אעפי"כ חושבים שיחזור אם כן יש לחשוב פן חזר קודם שבא חיוב התבואה למעשר דבודאי אף במכרי כהונה ולוי' אם רוצה לחזור קודם שבא חיוב התבואה למעשר יוכל ומותר לחזור ולתן ללוי אחר. והא דהתוס' בב"ב מפרשי דמכרי כהונה הוי הטעם משום דהוי כמתנה מועטת דאסור לחזור לכאורה, אין זה סברא אלא אם נימא דמה שאסור לחזור פועל שיהי' מוחזק, אבל אם נימא דהטעם משום דכהני ולויים אסחו דעתייהו, לכאורה לא שייך כלל בדין דאסור לחזור בו, דכיון דרואין שתמיד הוא נותן ללוי זה מסחי דעתייהו. אף אם יהי' הדין דמותר לחזור בו:
והנראה לי דהנה בירושלמי סוף שביעית איתא ר' אבהו בשם ר' יוחנן אמר ליתן מתנה לחבירו ובקש לחזור בו חוזר בו כו' רב פליג דרב אמר כד אנא אמר לבני ביתי לתן מתנה לבר נש לינה חוזר בו מתניתא פליגא על רב אימתי אמרו המטלטלין נקנין במשיכה ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם ברשות הלוקח כיון שקבל עליו ברשות המוכר לא קנה עד שיגביה או עד שימשוך הכל מרשות הבעלים ברשות זה שהיו מופקדים אצלו לא קנה עד שיזכינו בהן או עד שישכיר לו את מקומן מה עבד לו רב כאן שהעמידו אצלו כאן כשלא העמידו. והנה מפרשי הירושלמי פירשו דקושית הירושלמי היא איך אמר רב דאם אמר ליתן אסור לחזור, דא"כ איך אמר דלא קנה באם המה ברשות המוכר עד שיגביה או עד שימשוך ויוציא הכל מרשות הבעלים מה במכירה לא קנה בדבור בעלמא במתנה נא כל שכן דלא קנה בדבור בעלמא ופירושם תמוה מאד, מה ענין מה שאסור לחזור בו לדיני קנינים. והלא כמה משנות וברייתות נשנו, דאף שאסור לחזור בו. ומקבל מי שפרע אעפי"כ לא קנה והאי ברייתא הא איירי בדיני קנינים, לא בדינים שאסור לחזור:
ורב אמר רק שאם אמר לתן אסור לחזור בו. אבל לא אמר דבדבורא בעלמא קונין, ובודאי דבעי קנינים. גם מה שפירשו הא דאמר כאן שהעמידו כאן שלא העמידו. דאם בשעת המכירה העמיד את הלוקח אצל המטלטלין אז קונה בדבור בעלמא הדברים תמוהים דהרי משך חמריו ופועליו:
בגמ' ב"ב דף פ"ד מיירי שהיו עומדים שניהם אצל המטלטלין. ואעפי"כ לא קנה וכן לקמן בדברי הירושלמי דאיתא רב פליג דרב אמר כד אנא אמר לבני ביתי לתן מתנה לבר נש לינה חוזר בי תדע לך דחד בר נש אפקיד ערבון על מלחא ויקרת אתא לגבי רב א"ל או יתן לו כל ערבונו או ימסור לו למי שפרע מחלפא שיטתי' דרב תמן הוא אמר כד אנא אמר לבני ביתי' לתן מתנה לבר נש לינה חוזר בי וכאן הוא אמר הכין תמן למדת הדין ומה דרב נהג למדת חסידות, ופירשו דהקושי' מרב על רב, כיון דס"ל דבדבור בעלמא קנה. איך הוא סובר, דיכול לחזור בו. והדבר תמוה דאם יכול לחזור ולקבל מי שפרע מפורש במתניתין, ואף קודם שידע להא דרב הי' יכול להקשות על רב ממתניתין ועוד כיון שכבר חילק בין העמיד ללא העמיד, א"כ יתרץ דהברייתא מיירי בשלא העמיד את הלוקח אצל המטלטלין, ובשלא העמיד, הא מודה רב דלא קנה בדבור בעלמא. וגם קשה מה שפירשו דהא דאמר רב לינה חוזר בי, מיירי שהעמיד:
את מקבל המתנה אצל המטלטלין. הא פשטות שאמר לבני הבית לתן, ולא העמיד את המקבל אצל המטלטלין:
ונראה לי דהנה בחו"מ סימן רנ"ב כתב הרמ"א ז"ל כל דבר שנקנה במתנת שכיב מרע אם קדמו היורשין ומכרו המקבל יכול להוציאו מן הלוקח אבל דבר שלא ניתן במתנת שכיב מרע רק שמצוה לקיים דברי המת אם קדמו היור' ומכרו מה שעשו עשו. ע"כ הנה פסק הרמ"א דמצוה לקיים דברי המת לא הוי קנין. רק מצוה לקיים. ולכאורה קשה דהנה בגיטין דף י"ד איתא הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו תני חדא יחזרו למשלח ותניא אידך ליורשי מי שנשתלחו לימא בהא קמפלגי דמר סבר הולך כזכי ומר סבר הולך לאו כזכי כי רב פפא אמר הא והא בברי הא דמית מקבל בחיי נותן הא דמית נותן בחיי מקבל, והנה ע"כ סברינן דלו ולא ליורשיו דאם נימא דמה שאמר לו אף ליורשיו קאמר. א"כ אף שמת המקבל בחיי הנותן עכ"פ כיון דמצוה לקיים דברי המת, יתן ליורשי מי שנשתלחו לו כדי לקיים דברי המת, ע"כ דלו ולא ליורשיו. משו"ה אם מת מקבל ואי אפשר עוד לקיים דבריו, מה ששלח לו שהרי כבר מת המקבל, משו"ה יחזירו ליורשי המשלח. וא"כ אף אם מת הנותן בחיי המקבל, אם מה דמצוה לקיים דברי המת הוי מצוה בעלמא ולא קנין. א"כ הכסף עדנה של היורשים רק שאמרו רבנן שמצוה לקיים דברי המת, א"כ זה אינו אלא כל זמן. שאפשר לקיים דברי המת. אבל כשמת המקבל קודם שהגיע לידו המתנה. א"כ עתה הא אי אפשר עוד לקיים דברי המת. שהרי המת אמר רק למקבל ולא ליורשיו:
וא"כ אף אם מת נותן בחיי מקבל הי' להיות הדין שיחזירו ליורשי משלח. ע"כ דמצוה לקיים דברי המת עושה קנינים, ומשו"ה אם מת נותן בחיי מקבל כבר זכה המקבל ונעשה שלו. ומשו"ה אף אם מת המקבל קודם שהגיע נידו המתנה זכו היורשים. מטעם דכבר זכה אביהם בהממון משום מצוה לקיים דברי המת, הרי דמצוה לקיים דברי המת עושה קנינים, וקשה על רבינו הרמ"א, דאמר דהוי רק מצוה, ולא קנין, ואם קדמו היורשין ומכרו מה שעשו עשוי:
והנראה לי דהנה בגיטין דף י"א איתא האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אם רוצה לחזור בשניהן יחזור, וחכ"א בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים ובגמ' הוה בעי למימר משום דהתופס לבע"ח קנה ועיין בדברינו למעלה בסימן י"א, דביארנו בזה דברי הר"ן, דהוה סבר דכל אדם יכול לאמר שהנני עומד במקום הלה, והנני כמו פלוני, ומסיק בגמ' דבמקום שחב לאחרים לא קנה והכא משום דהאומר תנו כאומר זכו, ובמקום שאינו חב לאחרים בלא האי טעמא, יכול לזכות, אכן עדנה קשה בין להס"ד בין להמסקנא:
דאיך קאמר בסתמא דאין יכול לחזור בו בשחרורי עבדים מטעם דזכות הוא להעבד. התינח אם אמר השליח שהוא זוכה בעדו אז אין יכול לחזור, שהועילה זכיתו, להס"ד משום דעומד במקום הלה או משום דאמר תן כזכי:
אבל כל זמן שלא אמר שרוצה לזכות בעד העבד מנא לן שהי' רוצה לזכות בעד העבד, ואם לא אמר השליח שהוא רצה לזכות אמאי אין יוכל לחזור בו, ולמסקנא אפשר לומר דכל האומר תנו כאומר זכו א"כ גם השליח מסתמא לקח לשם זה לזכות בעד העבד, אבל לפי הס"ד דאין האומר תנו כאומר זכו איך אמר בסתמא דאין יכול לחזור משמע אף אם לא אמר שרוצה לזכות, ועכצ"ל דבסתמא אם אחד לוקח דבר בעד חברו, מסתמא הוא לוקח לזכות כל זמן שאין מניעה שלא יזכה, ואמרינן בסתמא שזכה בעדו, כיון שאוחז בעדו, דכן הוא דעת בני אדם, והיכא דאין חב לאחרים אף לפי המסקנה יהי' הדין כן, ולפי זה היכא דהמשלח יהי' אסור לחזור בו דאז השליח ע"י זכיתו איננו חב לאחרים:
דמסתמא לא יעבור המשלח על איסור וממילא הדין דהשליח זוכה בעדו, ולפי זה אפשר לומר דבאמת האי דינא דמצוה לקיים דברי המת אינו אלא מצוה ולא קנין ואעפי"כ אם אמר הולך לפלוני, ומת המשלח ונעשה הדין מצוה לקיים דברי המת ואסור להיורשים לעבור על דבריו תיכף זוכה השליח זכי' גמורה בעד המקבל כיון שאינו חב לאחרים:
אחרי שאסור להיורשים למכור או לחזור וכיון דהשליח זכה כבר בעד המקבל זכי' גמורה ואף אם מת אחר כן קודם שהגיע לידו המתנה יורשים חת המתנה יורשיו של המקבל משום דאביהם כבר בחייו זכה מטעם דהשליח אין חב בזכיתו לאחרים דהאי דינא דאסור לחזור עושה לאין חב בזכיתו, ולא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים. אבל אם לא הי' בעת שמת הנותן החפץ ביד השליח, דאין יכול לזכות בעד המקבל, כיון דלא הוי רק מצוה אם אחר כן יעברו היורשים, ולא יחפצו לקיים דברי המת וימכרו תהא מכירתם מכירה, ובזה מיירי הרמ"א והגהת מרדכי היכא דלא זכה השליח לאחר שמת הנותן כגון שלא הי' בידו, ויש עוד להסתפק אי האי דינא דמוכח שהשליח זוכה היכא שאסור להנותן לחזור הוא דוקא היכא דידע השליח שמת המקבל או אף בסתמא הדין כן. כיון שהוא מחזיק בידו למסור להמקבל ממילא הוא זוכה בעד המקבל כיון שהוא אוחז לתן, זוכה זכי' הזאת לתן עכ"פ היכא דידע בודאי דזוכה אף שלא אמר בפירוש שזוכה בעדו כמו שמוכח:
מהא דבשחרורי עבדים אין יכול לחזור בו:
ועפי"ז אפשר לפרש דברי הירושלמי בסוף שביעית כן, דרב אמר אין אנא אמר לבני ביתי לתן מתנה לבר נש לינה חוזר בי הוא מן הדין, דרב סובר דגם מתנה מועטת אסור לחזור בו, ולא משום מדת חסידות אלא מן הדין, ואפשר דאמר רב דמין הדין אין יכול לחזור בו, דכיון דאמר לבני ביתי, והוא אסור לחזור בו, מטעם הקרא הן צדק, אם הדבר ביד בני ביתו, היינו ביד בנו ובתו הגדולים או אפילו ביד אשתו הא חכמים סברי דיש קנין לאשה בלא בעלה, וא"כ יוכל לזכות ע"י אשתו משלו לאחר. וכמו שנפסק הדין לגבי עירוב. בפ"א מהלכות עירוב הלכה כ', שמזכה ע"י אשתו, וכן בשו"ע בסימן שס"ו, הביא דעת אלו, שמזכין ע"י אשתו, בסתמא, ודעת החולקין דאין מזכין ע"י אשתו בשם י"א, וסובר הירושלמי דהא דאמר רב בנדרים פ"ז דדוקא אם אמר מה שאת נושאת ונותנת בפיך אבל אם אמר מה שתרצי עשי קני יתהון בעל דלפי זה אמרינן שם דאין קנין לאשה בלא בעלה ואי אפשר לזכות לאחר ע"י אשתו היינו דרב מפרש למתניתין כן משום דסתם מתניתין ר' מאיר ולר"מ אין קנין לאשה בלא בעלה, אבל רב מצי סבר כחכמים, ואפשר לזכות לאחר ע"י אשתו, וא"כ אם הי' המתנה מועטת ביד מי שהוא מבני ביתו, בנו או בתו הגדולים, או אשתו ואמר לתן לבר נש. אסור לו לחזור, וכיון דאסור לחזור, לא הוי כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, וזכו תיכף בעד המקבל כיון שעתה אוחזים בעד המקבל, ושוב מן הדין נקנה לההוא בר נש המתנה ומן הדין אין יכול לחזור בו, וסבירא להירושלמי, דרב דינא קאמר, לא שרצה לספר ממדותיו, רק רב אמר דינא, דאין בידו לחזור וע"ז מקשי הירושלמי מברייתא דקתני ברשות זה שהיו מופקדים אצלו לא קנה עד שיזכנו בהן או עד שישכיר לו את מקומן, ובתחלה בהיו ברשות הלוקח אמרה הברייתא דכיון שקבל עליו קנה, אבל ברשות המופקדין, צריך שיזכנו בהן, הרי דבסתמא אף שאמר המוכר לנפקד שיתן להלוקח, לא קנה עדנה, וא"כ פריך לרב, כיון דמכירה הוי כמתנה מועטת, דהאי חששא פן יתיקר לא שכיח, וא"כ הרי אף בלא מעות אסור לחזור בו, וא"כ תיכף כשאמר המוכר, להנפקד לתן, כיון שאסור להמוכר לחזור בו, א"כ הנפקד איננו תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, שאינו חב כיון שאסור לחזור בו, וא"כ למה צריך שיזכנו, היינו שיקנה המוכר ע"י סודר או שיקנה את המקום מהנפקד ע"י שכירות, הא כיון שאמר המוכר להנפקד לתן להלוקח זכה תיכף בעדו, כיון דלא הוי חב לאחרים בתפיסתו, וע"ז משני הירושלמי, כאן שהעמידו אצלו כאן שלא העמידו אצלו פירוש אם הי' מעמיד את הלוקח אצל הנפקד, אז בודאי הי' קונה מדין שהוא זוכה בעדו, ולזה אין צריך לתקנת מעמד שלשתן, ועיין עוד באלפסי פרק המקבל, הביא סברת איכא מרבותא, דתקנת מעמד שלשתן לא היתה אלא במתנה, ולא בשארי דברים ואף דהרי"ף דחה דבריהם ומביא ראי' מהנהו גנאי, דאמרו יהבינהו נהלי' למרי ארעא בטסקא, הנה בגמ' שלנו, אין הגרסא בטסקא, רק הב"ח הגיה, ואפשר דאף האיכא מרבותא מודו בפרעון חוב, כיון דנקנה הדבר בלי התחייבות מעתה על המקבל, אבל במכירה כיון דע"י שיקנה יתחייב מי שזוכה, בכה"ג סברי הנך איכא מרבותא, דלא עשו תקנת מעמד שלשתן, במכירה, ועיין ש"ך סימן קכ"ו ס"ק ה', הביא דבעל העטור ג"כ סובר, דדוקא במתנה תקנו מעמד שלשתן, ובשו"ע הובא רק במתנה ובפרעון חוב, וע"כ אפשר דבמכירה כו"ע סברי דלא תקנו מעמד שלשתן, וא"כ צריך רק לעיין מדינא בלא תקנת מעמד שלשתן, וע"ז קאמר אם העמידו זכה ממילא כיון דאמר לו שיתנו לו, הרי אסור לחזור בו, דמכירה הוי כמתנה מועטת, וכן כתבו תוס' בד"ה מודה דיוקר הוי כמתנה מועטת, וא"כ הא לא הוי כתופס במקום שחב, וזוכה הלוקח תיכף בעת שאמר לו, אבל בשלא העמידו, דאין יודע להנפקד אם צריך שיתן לו אין אוחז בשבילו ולא זכה, ובעינן דוקא שישכיר לו מקום הפירות, שזה אפשר לו לעשות, אף אם אין יודע דעת המפקיד:
וע"ז קאמר הירושלמי תדע לך, פירוש דאינו כמו שסבר דרב פליג, (ואפשר דלא גרסינן כלל תדע לך ועיין בגר"א שמוחק כל הדברים (דחד בר נש אפקיד ערבון על מלחא ויקרת אתא לגבי רב א"ל או יתן כל ערבונו או ימסור למי שפרע מחלפא שיטתי' דרב תמן הוא אמר כד אנא אמר לבני ביתי לתן לבר נש מידי לינה חוזר בי:
פירוש דקשה להירושלמי, דרב אמר אם יתן לו כנגד ערבונו והמותר לא יתן, לא יעבור כלום, ואם נימא דאף במתנה מועטת אסור לחזור בו, א"כ אף היתר על דמי ערבונו אסור לחזור, ואמאי לא אמר לו רב דאסור לחזור אף היתר על דמי ערבונו, מטעם הן שלך צדק, ומשני הירושלמי, דמה דאמר רב לינה חוזר בי הוא רק למידת חסידות אבל רב בעצמו סובר דאף מתנה מועטת מותר לחזור בו דדברים אין בהן משום מחוסרי אמנה, וכדאיתא בש"ס דילן, ומשו"ה היתר על דמי ערבונו אין איסור כלל לחזור, דדברים וליכא בהדייהו מעות מותר לחזור, ומה דאמר לינה חוזר בי, הוא רק ממדת חסידות:
נמצא לפי דברינו אם אחד מחזיק בידו בעד אחד דבר מה, ואין חב לאחרים ע"י תפסתו, ממילא הוא זוכה, אכן כל זה דוקא. דבר של אחר, אבל דבר שהוא שלו, הא אין אדם זוכה בשלו לאחר, וא"כ אף שאסור לחזור בו, כיון דהדבר שלו, אין זוכה שלו לאחר, אבל אם נפקע זכותו, אז יכול אף בשלו לזכות לאחר, והנה הגמ' בנדרים. אמר אם אסר הנאתו על כל הכהנים, שוינהו עפרא בעלמא, ויוכלו כהנים לטול על כרחו, וביארנו למעלה, בסימן ז', דרבא דאמר שוינהו עפרא בעלמא, סבירא לי' דטובת הנאה אינה ממון, ואעפי"כ התרומה והמעשר של הבעלים, דכיון דאמרה התורה ונתת, אמרה התורה שהתרומה והמעשר של הבעלים והוא נותן לכהן וללוי דבר שהוא שלו, אבל היכא דפקע מצות הנתינה הדבר כעפרא בעלמא לגבי' והוי כמעשר עני המתחלק בבית הגרנות, דאין בהם שום זכי', מעתה היכא דאסור לו מן התורה לתן לאחר, הרי פקע שוב ממנו מצות הנתינה לאחר, ויכול הוא בעצמו לזכות בעד הכהן או הלוי, ואף מסתמא, מעתה מיושבים דברי השיטה מקובצת בשם הרא"ש, דהוי במתנה מועטת כמו במכירי לויה, ובשניהם הטעם כיון דאסור לחזור מקרא דהן צדק, והוי איסור דאורייתא לחזור, נפקע מבעה"ב שוב מצות הנתינה לאחר, והוא בעצמו זוכה בעד הלוי ע"י חצירו, וממילא חשיב כאלו בא לידו והיינו נמי טעמא דבכור נוטל פי שנים, דכבר זכה בהן אביו מחיים, אכן כל זה אם נימא דטובת הנאה אינה ממון וזה שהוי שלו של הבעלים רק בשביל מצות נתינה, כיון דפקע מצות נתינה הוי עפרא בעלמא לגבי' אבל אם נימא טובת הנאה הוי ממון ממש, וגוף התרומה והמעשר הוי שלו ממש, אז אף אם אסור לו לחזור, אעפי"כ לא נפקע ממונו, ולא יוכל לזכות בשלו לאחר אף היכא דאסור לו לחזור, וא"כ הא דמועיל מכרי כהונה, נצטרך לומר, דהטעם משום אסחי דעתיהו, ובפרט לרב דס"ל מתנה מועטת יכול לחזור בו:
בודאי דצריך לומר, דהטעם משום דאסחי כהנים דעתיהו, דמשום הכי רש"י בגיטן, דשם אמר רב להא מילתא דמתניתין מיירי במכרי כהונה ולוי' לדידי' מדייק רש"י ומפרש הטעם, משום דאסחי דעתיהו, משום דרגיל לתן לו, דהא הוא סבירא לי' דאף במתנה מועטת יכול לחזור בו וע"כ הטעם משום דאסחי דעתיהו, ואם נימא דטובת הנאה ממון, והוי שלו ממש, לכו"ע בעינן הטעם דאסחי דעתיהו, וזה לא שייך, באמר לתן לו, דאף דאסור לחזור, אבל הא לא ידעי הכהנים מזה, משו"ה אמר בירושלמי, דהטעם משום דכיון דאסור לחזור, הוי כנתן לו רשות לתרום, ואתיא כר' יוסי דאמר שיש רשות לבעה"ב לתרום, אבל לדידן דפסקינן כרבא דטובת הנאה אינה ממון, והיכא דאין עליו מצות נתינה:
הוי כעפרא בעלמא היכא דאסור לחזור הוא בעצמו זוכה בעד הכהן או הלוי והוי כאילו בא לידו, בין במכרי כהונה ולוי, בין באמר לתן לו, וכדברי השיטה מקובצת, דלדידן שני הטעמים יש, או משום דהוי כאילו בא לידו, או מטעם דהוי כנתן רשות: