לבוש מרדכי בבא מציעא· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן כד
סוגיא דערבון, ויבאר דאם נקנה הדבר, והתנאי הוא על הביטול לא שייך אסמכתא, ויבאר שיש שני מיני ערבונות, ויבאר דערבות באסמכתא אין מועיל, ומה דאמרו בההוא הנאה דמהימן גמר ומשעבד, הכונה שמתחייב מעתה, ויבאר דמה דמחויב באם אוביר ולא אעיבד, הוא משום שזה השכירות.
(דף מ"ח) הנותן ערבון לחברו ואמר לו אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך והלה אומר אם אני אחזור בי אכפול לך ערבונך נתקיימו התנאים דברי ר' יוסי רבי יוסי לטעמיה דאמר אסמכתא קניא ר' יהודה אומר דיו שיקנה כנגד ערבונו אמר רשב"ג בד"א בזמן שאמר ערבוני יקון אבל מכר לו בית או שדה באלף זוז ופרע לו מהם חמש מאות זוז קנה ומחזיר את השאר אפי' לאחר כמה שנים וכו':
והנה הרמב"ם (בפי"א מהלכות מכירה הל' ד') כתב ז"ל לפיכך הנותן ערבון ואמר לו אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך והלה אומר ואם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך אם חזר בו הלוקח קנה זה הערבון שהרי הוא תחת ידו ואם חזר בו המוכר אין מחייבין אותו לכפול הערבון שזו אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא עכ"ד הרמב"ם. וכבר תמה עליו בכ"מ דכפי הנראה מדברי הרמב"ם סובר דאימתי אמר ר' יהודה דאסמכתא לא קניא היינו אם אין הדבר תחת ידו אבל אם הדבר תחת ידו מודה ר' יהודה דאסמכתא קניא משו"ה קאמר דאם חזר הלוקח קנה המוכר הערבון שתחת ידו והרי באיזהו נשך במתניתין דהלוהו על שדהו ואמר לו אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלו דאוקמא בגמ' דוקא דאמר לו מעכשיו הא לא"ה לא קנה משום דאסמכתא לא קניא הרי דאף שהשדה תחת ידו אסמכתא לא קניא:
וכן הקשה מהא דתנן פרע מקצת חובו והשליש שטרו ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני תן לו שטרו הגיע זמן ולא נתן ר' יוסי אומר יתן ר' יהודה אומר לא יתן והתם ודאי ליכא לפרושי תן לו שטרו שאני רוצה להתחייב בדמי כל השטר אע"פ שפרע מקצתו דא"כ מה יתן דא"ר יוסי והאיך הוא גובה בשטר זה והרי נמחל שעבוד מקצתו אלא ודאי הכי קאמר לא יהא מעות אלו אלא מתנה וישאר שעבוד החוב כמו שהיה מתחלה ופליג ר' יהודה ואמר לא יתן. אלמא דבמחילה נמי שייך אסמכתא. עוד הקשה מתוספתא מפורשת דתניא הנותן ערבון לחברו על הבית ועל השדה ואמר לו אם לא נתתי לך עד יום פלוני אין לי בידך כלל והלה כותב אם אני אחזור בי אכפול לך ערבונך הגיע זמן ולא נתן יתקיים התנאי דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר האיך זה זוכה בדבר שאינו שלו אלא נותן לו ערבון שלו ומדקתני הגיע זמן ולא נתן אלמא דאלוקח קאז שנותן ערבון וא"ר יהודה היך זכה זוכה בדבר שאינו שלו כלומר המוכר אלא נותן לו מוכר ללוקח ערבון שלו אלמא דאפילו במחילה איכא משום אסמכתא. עוד הקשה הרשב"א מתוספתא דמציעא, דאיתא התם משכן לו בית משכן לו שדה ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע זמן ולא נתן יתקיים התנאי דברי ר' יוסי, ר' יהודה אומר האיך זה זוכה בדבר שאינו שלו אלא ינתחנו מדקתני אין לי בידך כלום וכן נמי מדקאמר ר' יהודה ינתחנו ע"כ כשהי' נתון בידו משמע ואפ"ה לר"י אסמכתא הוי ולא קנה עכ"ל הרשב"א ועי"ש עוד בכ"מ:
ונראה לי לתרץ דהנה הרמב"ם כתב (בפכ"ד מהל' מלוה ולוה הלכה ג) ז"ל המלוה את חברו ע"י ערב אע"פ שהערב משתעבד למלוה לא יתבע את הערב תחילה אלא תובע את הלוה תחלה אם לא נתן לו חוזר אצל הערב ונפרע ממנו, בד"א שאין נכסים ללוה אבל אם יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב כלל אלא מן הלוה כו', התנה המלוה על הערב ואמר לו ע"מ שאפרע ממי שארצה אם יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב, אמר ע"מ שאפרע ממי שארצה תחלה או שהי' קבלן ה"ז יתבע את הערב הזה או הקבלן תחלה ויפרע מהם אע"פ שיש נכסים ללוה והשיג עליו הראב"ד ז"ל א"א שיבוש הוא שאע"פ שאמר לו ע"מ שאפרע ממי שארצה תחלה אם יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב עכ"ל וכתב המ"מ דטעמא דהרמב"ם דמועיל משום דכל תנאי שבממון קיים, אכן טעמא דהראב"ד דאינו אלא פטומי מילי בעלמא:
ולכאורה תמוה מ"ש תנאי זה מכל תנאי שבממון ואמאי לא נימא דכיון שהלוה על פיו מעות להתחייב שיכול לתבוע ממנו תחלה. ובפרט שהשיג על הרמב"ם וכתב ששיבוש הוא ואיזה שיבוש הוא אם הרמב"ם לא ס"ל דפטומי מילי הוא ומאין הוכיח הראב"ד שפטומי מילי הוא להשיג על הרמב"ם לומר ששבוש הוא. אכן נראה לי דאזלי הרמב"ם והראב"ד בזה לטעמייהו, דהנה הרמב"ם כתב בפרק הנזכר הלכה י"ד ז"ל מי שאמר לחברו הלוהו ואני ערב לגופו של לוה זה לא ערב לעצמו של ממון אלא כל זמן שתרצה אביאנו לך וכו' ויש מי שהורה שאפי' אם התנה ואמר אם לא אביאנו או שמת או שברח אהי' חייב לשלם ה"ז אסמכתא ולא נשתעבד ולזה דעתי נוטה עכ"ד הרמב"ם וכתב על זה הראב"ד ז"ל א"א דל אסמכתא מהכא שהרי סלקו אותה בגמ' אלא אם אמר בשעת מתן מעות הלוהו ואני ערב לך להביא בידך את גופו ואם לא אוכל להשיב אשלם לית דין ולית דיין שהוא חייב לשלם עכ"ד הראב"ד. והיינו דבגמרא ב"ב (דף קע"ג) סבר אמימר למימר דערב אי משתעבד תלי' אי אסמכתא קניא דהרי כל ערבות הוא דאי אי לא ישלם וכל דאי אסמכתא הוא ואמר רב אשי לאמימר והא מעשים בכל יום דאסמכתא לא קניא וערב משתעבד אלא אמר רב אשי בההוא הנאה דקא מהימן לי' גמר ומשעבד נפשו ע"כ הרי דכל ערבות אסמכתא הוא רק מטעם ההוא הנאה דקמהימן לי' מסלק אסמכתא א"כ הכא נמי שאמר אי לא אביאנו אשלם אף שהוא דאי, מטעם דמהימן, גמר ומשעבד נפשי'. וכן השיג הראב"ד על הרמב"ם שכתב שם בהלכה ז' ראובן שמכר לשמעון שדה ובא לוי וקבל אחריות עליו לא נשתעבד לוי שזו אסמכתא היא, והקשה הראב"ד ז"ל שיבוש הוא זה שאם אמר בשעת מתן מעות משתעבד ואין בערבות משום אסמכתא עכ"ד והיינו נמי מגמ' הנ"ל דאמרינן דאין בערבות משום אסמכתא משום דבההוא הנאה דמהימן לי' גמר ומשעבד נפשי':
ולישב דברי הרמב"ם נראה לי דהנה כתב (בפי"א מהל' מכירה הלכה א') ז"ל המקנה בין קרקע בין מטלטלין והתנה תנאין שאפשר לקיימן בין שהתנה המקנה, בין שהתנה הקונה אם נתקיימו התנאים נקנה הדבר שהוקנה ואם לא נתקיים התנאי לא קנה וכו' במה דברים אמורים בשקנה בדרך מן הדרכים שקונין בהם והרי יש עליו לקיים את התנאי אבל אם לא קנה עתה והתנה עמו שאם נתקיים התנאי זה יקנה ואם לאו לא יקנה אע"פ שנתקיים התנאי לא קנה שזו אסמכתא היא שהרי סמך קניתו לעשות כך וכך וכל אסמכתא אינה קונה שהרי לא גמר בלבו להקנותו כיצד המוכר בית לחברו או נתנו לו במתנה על מנת שילך עמו לירושלים ביום פלוני והחזיק זה בבית הרי זה קנה כשהלך עמו לירושלים באותו היום ואם עבר אותו היום ולא הלך לא קנה אבל אם התנה ואמר לו אם תלך עמי לירושלים ביום פלוני או אם תביא לי דבר פלוני אתן לך בית זה או אמכרנו לך בכך וכך והלך עמו באותו היום או שהביא לו אע"פ שהחזיק בבית אחר שקיים התנאי לא קנה שזו אסמכתא היא וכן כל כיוצא בזה עכ"ד הרמב"ם:
והנה בארו המ"מ והכסף משנה דברי הרמב"ם דמשו"ה אם מכר או נתן לו בית על מנת שילך עמו לירושלים והחזיק בבית קנה כשילך עמו לירושלים משום דהחזיק בשדה והרי השדה תחת ידו והרמב"ם לטעמי' דס"ל דאין אסמכתא בדבר שהוא מוחזק דדין אסמכתא הוא רק באתן ולפי דבריהם דקדק הרמב"ם דדוקא אם החזיק בשדה אז אין בזה משום אסמכתא אבל בקנין חליפין או שטר אין מועיל שהרי אין השדה בידו וא"כ הוי אסמכתא והקשו הם בעצמם על דבריהם ממתני' דהמלוה על שדהו ואמר לו אם אין אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים דאיתא בגמ' דאם לא אמר מעכשיו הוי אסמכתא והתם מוכר אוכל פירות עיין שם בכסף משנה שתירץ לחלק בין קרקע למטלטלין אלא שהקשה הא הרמב"ם כתב בפרוש בין קרקע בין מטלטלין ותירץ דהלוה על שדהו מיירי בדלא החזיק עדנה והא דאוקמה בגמ' בדא"ל מעכשיו הוי מצי לאוקמי בדלא אמר מעכשיו והחזיק בה אלא דעדיף לאוקמי בדאמר מעכשיו אף שלא שלא החזיק והקשה הכסף משנה דלמה להרמב"ם לומר דהחזיק בה הא ע"מ כאומר מעכשיו דמי ובמעכשיו סובר הרמב"ם דלא בעינן שיחזיק אלא אשגירת לישנא הוא. אכן לדידי תמוה איך נוכל לומר דכונת הרמב"ם לומר דוקא החזיק ולא קנין אחר הא הרמב"ם כתב בפרוש והחזיק בהדרכים שקונין בהם הרי דהוא הדין בכל הדרכים והרמב"ם חדא מינייהו נקט אלא דכונת הרמב"ם הוא כן, דהנה הא דאמרינן בב"מ ס"ו דהיכא דאמר מעכשיו דאז אין בזה משום אסמכתא אין הטעם דדבור דמעכשיו מבטל אסמכתא, אלא הכונה הוא דדין דמעכשיו מבטל האסמכתא היינו דתליא אם האסמכתא בקיום הדבר או בביטול הדבר דאם אמר מעכשיו אז הדבר נקנה תכף והתנאי שמתנה הוא בבטול הדבר שבאם לא יקיים הדבר אז יתבטל הקנין למפריע נמצא דהתנאי "והדאי" הוא על ביטול הדבר בזה לא שייך אסמכתא שנימא שלא יועיל התנאי ולא יתבטל הדבר משום דבבטול לא שייך אסמכתא ונתבטל הדבר בכל גווני ועל הקנין אין אנו צריכים לאסמכתא שהרי נעשה הקנין תיכף אבל אם לא אמר מעכשיו רק אם נא אתן לך לזמן פלוני אז תקנה השדה הרי האסמכתא הוא על הקנין שהקנין הוא דאי שאם לא יתן יקנה אז השדה, וקנין באסמכתא אין מועיל אבל אם אמר מעכשיו אז הוא מקנה השדה לו עתה רק שמתנה שבאם ישלם לו עד זמן פלוני אז יתבטל הקנין א"כ "הדאי" הוא על הביטול וגבי ביטול לא שייך אסמכתא, אבל זה ודאי שאף אם אמר מעכשיו דוקא אם הקנהו באופן שעשה קנינים עתה ועשה הקנין אז שייך למימר שאם אמר מעכשיו אין בו משום אסמכתא היינו משום דקנה כבר הדבר והאסמכתא הוא על ביטול הדבר אבל אם מכרו באופן שלא יעשה קנינים עתה א"כ הרי לא יקנה אלא כשיתקיים התנאי א"כ הדאי הוא על הקנין אז לא יקנה דהרי המעכשיו לא כלום הוא כיון שלא קנה:
וא"כ זהו שמפרש הרמב"ם המקנה בין קרקע בין מטלטלין אם נתקיימו התנאים נקנה הדבר שהוקנה וכו' במה דברים אמורים בשקנה בדרך מן הדרכים שקונין בהן והרי יש עליו לקיים התנאי כו' (פירוש דבריו כיון שקנה הדבר א"כ הקנין הוא מעכשיו והתנאי הוא רק על הבטול בכה"ג מועיל התנאי) אבל אם קנה עתה והתנה עמו שאם יתקיים התנאי זה יקנה ואם לא נתקיים התנאי זה לא יקנה, אע"פ שנתקיים התנאי לא יקנה (פירוש כיון דאמר שאם יתקיים התנאי אז יקנה וכל אם להבא משמע כדאמרינן בגיטין א"כ הקנין הוא בלשון אם והאסמכתא הוא על הקנין וקנין באסמכתא אין מועיל) כיצד המוכר בית לחברו או נתנו לו במתנה על מנת שילך עמו לירושלים ביום פלוני והחזיק זה בבית הרי זה קנה כשהלך עמו לירושלים באותו היום (פירוש דכיון דעל מנת כאומר מעכשיו דמי א"כ כשהחזיק בבית הרי קנה תכף את הבית והיא עתה שלו והתנאי דילך לירושלים הוא שאם לא ילך יתבטל הקנין נמצא דהקנין הוא עתה והאסמכתא הוא בבבטול הדבר בזה לא שייך אסמכתא וחל המכירה על תנאי) אבל אם התנה ואמר לו אם תלך עמי לירושלם ביום פלוני או אם תביא לי דבר פלוני אתן לך בית זה או אמכרנו לך בכך וכך והלך עמו באותו היום או שהביא לו אע"פ שהחזיק אחר שנתקיים התנאי לא קנה (פירוש כיון דאמר תנאו בלשון אם דלהבא משמע היינו שאם יעשה הדבר היינו שילך או שיביא אז יקנה א"כ הקנין הוא באסמכתא וקנין באסמכתא אין מועיל) והא שכתב הרמב"ם והחזיק אין כונתו דוקא קנין חזקה אז לא הוי אסמכתא היכא דאמר על מנת משום דעל מנת כאומר מעכשיו דמי דאפי' קנינים אחרים ג"כ מועיל אלא הרמב"ם לרבותא נקט דאפי' הקנין שלו הוא חזקה, דבעת שיתקיים התנאי כבר כלתה קנינו שאין קנינו בשעה שיתקיים התנאי היינו בשעה שילך אעפ"כ קנה משום דעל מנת כאומר מעכשיו דמי' ומכ"ש קנין שטר דיש לו השטר בשעה שמקיים התנאי והא דלא נקיט הרמב"ם קנין סודר דאז הי' ג"כ הרבותא דאף שבשעה שיתקיים התנאי הדר סודר למארי' אעפ"כ קונה. אכן קנין סודר לא מצי הרמב"ם למיתני דהנה הרמב"ם צריך לפרש דאם אמר בלשון אם תלך תקנה אז לא קנה משום דהוי אסמכתא ואם לא עשה חזקה אחר שנתקיים התנאי היכא שאמר אם גם בלא טעמא דאסמכתא לא קנה שהרי אף הי' אם אסמכתא קונה ג"כ לא הי' מועיל מטעם שהרי אימת קונה כשיתקיים התנאי ואז כבר כלתה קנינו משו"ה נקט הרמב"ם שעשה חזקה אחר שנתקיים התנאי אעפי"כ לא קנה משום דהא אמר אם תעשה תקנה:
ואם להבא משמע כשתעשה אז תקנה וא"כ הוי הקנין באסמכתא וקנין באסמכתא אינו קונה משו"ה לא מצי הרמב"ם למינקט קנין סודר דאילו לא עשה קנין אחר אחר גמר התנאי שהלך עמו לירושלים או הביא לו הדבר הרי אף אילו הי' הדין דאסמכתא קניא לא הי' קונה, מטעם שבעת שחל הקנין היינו בעת שהלך עמו כבר הדר סודרא למארי' וא"כ כשהרמב"ם הי' צריך להשמיענו דאין קונה משום אסמכתא הי' צריך לפרש שהקנה לו אחר שנתקיים התנאי הקנה לו הנותן בקנין סודר ואז לא שייך כלל אסמכתא שהרי בעת שמקנה לו הנותן אז כבר נתקיים התנאי וא"כ הנותן הוא מקנה עתה לגמרי וא"כ בקנין סודר אי אפשר לפרש הדין משו"ה פירש הרמב"ם בקנין חזקה שאילו הי' הדין דאסמכתא קנין אז הי' עושה הלוקח קנין חזקה אחר שנתקיים התנאי אף בלא דעת הנותן הי' קונה שהרי בעת שאמר לו אם תלך עמי לירושלים אמר לו שיקנה אז והוי כאומר אחר שלשים תלך ותחזיק שאין צריך דעת הנותן בעת שמחזיק, אבל כיון דאסמכתא לא קניא משו"ה מה שהחזיק בלא דעת הנותן אחר שנתקיים התנאי מה שאמר אם תלך עמי תקנה, כיון דהוי אסמכתא לא גמר אז והקנה לו שיקנה אחר שילך עמו לירושלים משום דאסמכתא לא קניא, אבל ודאי דהוא הדין קנין שטר שאם אמר ע"מ שתלך א"כ קנין של השדה הוא תכף והתנאי הוא בבטול הדבר אז קונה דעל ביטול לא שייך אסמכתא אבל אם אמר אם תלך שאז הכונה שאם יתקיים הדבר אז תקנה הוי אסמכתא, זהו כונת הרמב"ם (שוב מצאתי שכונתי בזה לדעת רבינו הגדול הגר"א זצ"ל בבאוריו לחו"מ סימן ר"ז ס"ק ה') וברוך שהנחני בדרך אמת.
והנה עפי"ז נוכל ליישב ג"כ קושית הראב"ד שהקשה איך כתב הרמב"ם בערבות שאם אמר אם לא אביאנו אז אשלם הוי אסמכתא דהא אין בערבות משום אסמכתא דהא אמרינן בההוא הנאה דמהימן לי' גמר ומשעבד נפשי' אכן לדברינו יפרש הרמב"ם פירוש נכון בדברי הגמ' דהנה לכאורה קשה מאי אמרינן דמשום ההוא הנאה דמהימן לי' גמר ומשעבד נפשי' אף דהיא אסמכתא א"כ ק"ו ומה אם ההנאה משום שמלוה לאחרים ומהימן לי' גמר משום זה ומשעבד נפשי' א"כ מכ"ש אם מלוה לי' בעצמו נימא משום ההיא הנאה דמהימן לי' גמר ומקנה השדה וא"כ במלוה על שדהו ואמר לו אם לא אפרע לך עד יום פלוני יהי' שלך נימא בההיא הנאה דמהימן לי' גמר ומקנה לו ומה לי משעבד נפשי' אם מקנה השדה נימא משום ההיא הנאה דמהימן לי' גומר ומקנה, ועוד בכל מקום שמקבל עליו איזה דבר באסמכתא יש לו הנאה א"כ נימא בההוא הנאה גמר ומקנה ומשעבד נפשי' ומאי פריך לרב אשי בגמ' (ב"מ דף ע"ג:) דאמר גבי מאן דיהיב זוזי לחברי' למזבן חמרא ופשע ולא זבן דפטור מלשלם משום דהוי אם אסמכתא. מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא. ומאי קושיא נימא משום ההנאה שנותן לו השדה שירויח מזה גמר ומשעבד נפשי' ואם נימא דמעשה דיהיב זוזי מיירי בשקצב לו שכר יקשה באמת על רב אשי נימא בההיא דיהיב לי' להרויח גמר ומשעבד נפשי' ומ"ש הנאה זו דמהימן לי דאמרינן דבשבילה גמר ומשעבד אף באסמכתא.
לכן נראה לי דהרמב"ם מפרש דברי הגמ' כן דבתחלה דהי' סבר דערב הוי אסמכתא הי' סובר דמשו"ה נתחייב הערב מה שלוה לפלוני על פיו הוא משום דהפסיד על ידו והתחייבות הערב הוא כשיתבע את הלוה ולא ימצא לו נכסים שאז יתברר שהפסיד ממון על פיו משום זה מתחייב הערב והערב אומר למלוה אני ערב היינו שאם יתברר שהפסדת ממונך על פי אז אשלם לך וכל זמן שלא תבע המלוה את הלוה ולא נתברר שהפסיד ממון על ידו אין לו בעד מה להתחייב וא"כ ה"ז אסמכתא שבאם יתברר שהפסדת ממון על ידי אז אשלם ועל זה משני בההיא הנאה דמהימן לי' גמר ומשעבד נפשי', פירוש לא כמו דהוה סבר דההתחייבות הוא משום דהפסיד ממון על פיו א"כ הוי "דאי" אם יהי' לך הפסד ממון. לא כן אלא הוא משעבד בעד הוצאת הממון על פיו ובההוא הנאה שהוא מהימן לי' למלוה לפלוני על פיו הוא מתחייב עתה לשלם וכיון דהחיוב הוא עתה לא שייך כלל אסמכתא דאימתי שייך אסמכתא אם ההתחייבות הוא באסמכתא אבל הכא ההתחייבות הוא מעכשיו וכל מעכשיו לא שייך אסמכתא רק שהוא כמו תנאי שבאם הלוה ישלם אז אפטר מלשלם לך נמצא דהאסמכתא הוא על ביטול הדבר לא על קיום הדבר היינו דההתחייבות הוא מעתה בעד הוצאת ממון על פיו ומהימן לי' הוא משעבד נפשי' בשביל זה לשלם הכל אלא שהתנה תנאי שתצטרך לתבוע תחלה את הלוה פן ישלם הוא לך אז אפטר מהחיוב אבל אם הוא לא ישלם אז ישאר חיוב הערב שנתחייב לשלם בעד ההלואה וא"כ לפי מסקנת הגמ' לא שייך כאן כלל אסמכתא דהרי החיוב מעכשיו הוא:
ולפ"ז שפיר כתב הרמב"ם שאם אמר, שערב להביא הלוה ובאם לא יביא אז יצטרך לשלם א"כ הרי אמר מפורש שאין מתחייב מעתה לשלם רק שהוא מתחייב להביא את הלוה ובאם לא יביא את הלוה אז יתחייב נמצא דהחיוב הוא באסמכתא היינו דאם לא יביא את הלוה, וחיוב באסמכתא אינו מועיל אף שיש לו הנאה דמהימן לי' משום זה לא אמרינן דנתחייב וכן משו"ה אם מכר ראובן שדה לשמעון וקבל לוי אחריות ס"ל להרמב"ם דהוי אסמכתא היינו ג"כ משום דהחיוב הוא דאי והכא במעכשיו לא נתחייב כלל, אבל הראב"ד ס"ל כמו שהכל פירשו בפי' הגמ' דערבות הוי אסמכתא אף לפי המסקנא רק משום דבההוא הנאה וכו' מסלק אסמכתא דגמר ומשעבד נפשי' א"כ שפיר השיג על הרמב"ם וכתב דאין בערבות משום אסמכתא:
ולפ"ז אזלי נמי במחלקותם בדין אם אמר ע"מ שאפרע ממי שארצה תחלה דס"ל להרמב"ם דהתנאי קיים וגובה ממי שירצה אף אה יש נכסים ללוה והראב"ד ס"ל דאם יש נכסים ללוה גובה מן הלוה ולדברינו אזלי לטעמייהו דהנה זה בארנו דבתחלה הי' סבור בגמ' דערב מתחייב רק מפני הפסד ממון שהפסיד מלוה על פיו והיינו כשתובע את הלוה ואיננו משלם אז יתברר שהפסיד המלוה ואז יש להערב בעד מה להתחייב משו"ה הי' סבור דערבות הוי אסמכתא דהא דאי הוא רק דהרמב"ם ס"ל דלמסקנת הגמ' התחייבות הערב הוא תיכף. בשעת הוצאת ממון והוי התחייבות מעכשיו רק שהוא תנאי שבאם יפרע הלוה אז יפטר שהוא מחויב לתבוע תחלה הלוה כן הוא בסתם ערבות אבל אם אמר בפרוש כונתו שמכון להתחייב מעתה בלי תנאי שיתבע תחלה את הלוה שפיר חל התנאי כיון דהתחייבותו הוא משום הוצאת ממון:
אכן הראב"ד לטעמי' דס"ל דאף למסקנא דגמ' ג"כ ערבות הוי אסמכתא ורק בההוא הנאה דמהימן לי' הוא משעבד נפשי' אף באסמכתא א"כ אף למסקנת הגמ' עיקר החיוב של הערב הוא רק משום הפסד ממון שבאם יתבע את הלוה ואין לו נכסים אז נתחייב שהרי על פיו הפסיד ממון אבל קודם שנתברר שאין נכסים ללוה לא חל החיוב עלי' דערב כלל שהרי אין לו בעד מה שיתחייב, ועיין בש"ך (חו"מ סי' קכ"ט ס"ק כ"ג) שכתב דיש לו זמן להערב לשלם שלשים יום מיום שתבע את הלוה ונתחייב הערב לשלם ואף אם יש לו מעות הדין כן משום דנתחייב עכשיו והו"ל כאילו הלוהו עתה והשיג בזה על המ"מ וב"ח שכתבו דאם יש לו מעות מחוייב תיכף לשלם אכן לדברינו הב"ח והמ"מ אליבא דהרמב"ם שפיר פירשו שהרי להרמב"ם חל החיוב על הערב מיום הלואה, אכן לדברי הראב"ד דס"ל דגם למסקנא דגמ' חיוב הערבות הוא רק משום הפסד ממון א"כ כל זמן שלא נתברר ההפסד לא חל חיוב כלל א"כ שפיר אמר הראב"ד דאף אם אמר ע"מ שאפרע ממי שארצה תחלה אם יש נכסים ללוה יתבע את הלוה שהרי כיון שיש נכסים ללוה א"כ הא לא הפסידו א"כ אין כאן במה שיתחייב הערב דהרי הוא לא אמר תן לו ואני אתחייב רק רוצה להתחייב מדין ערבות ודין ערבות הוא רק אם הפסיד ממון על פיו משו"ה לא חל התנאי דאפרע ממי שארצה כיון דאין כאן הפסד ממון אין כאן בעד מה להתחייב, ומיושב ג"כ מ"ש הרמב"ם דהנותן ערבון לחברו ואמר לו אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך והלה אומר אם אם אני חוזר בו אכפול לך ערבונך דאם חזר בו הלוקח זכה זה הערבון שהוא תחת ידו וקשה עליו כל הנך קושיות שהביא הכ"מ דמוכח דאף דבר שבידו יש בו משום אסמכתא ומתוספתא מפורשת דאיתא אלא מחזיר לו ערבונו. אכן לדברינו שפיר ניחא דהנה מהו ערבון פירש"י דיש שני מיני ערבון יש מין ערבון שהוא למשכון לקנוס החוזר ויש מין ערבון שהוא תחלת פרעון שקנה בית באלף זוז ופרע מקצת דזהו תחלת פרעון, והנה הרמב"ם מפרש דהאי ברייתא שהובאה בגמ' ע"כ מיירי בערבון כזה שהוא תחלת פרעון, היינו שקנה ממנו שדה בעד אלף זוז ואומר מקצת הנני נותן לך וקונה כנגדו בהשדה ואם אחזור בי ולא אתן לך בעד המותר אז יהי' מחול לך הכסף שהנני נותן לך לקנות מקצת השדה ויה' קניני שהנני קונה בהשדה בטל והמוכר אמר אם אני אחזור בו ולא אחפוץ למכור לך המותר אז מלבד שקנית אכפול לך עוד כזה דאם נימא דברייתא זאת מיירי בערבון כזה שלא ניתן אלא בתורת משכון וא"כ הניח אצל המוכר בגדר משכון ואמר אם אחזור בי ולא אחפוץ לקנות השדה אז הנני מוחל לך הדמים והמוכר אמר אם אני לא אחפוץ למכור לך הקרקע אשלם כפליים כפי הדמים שהנך נותן בידי למשכון א"כ איך אמר ר' יהודה דיו שיקנה כנגד ערבונו כיון דהקנין לא עשה כלל עדנה בהשדה ומה שאמר המוכר אם אחזור בו אכפול לך ערבונך הוא אסמכתא א"כ אף כנגד ערבונו לא יקנה נהי דדבר דלא הוי גוזמא לא הוי אסמכתא היינו אם כל התנאי איננו גוזמא אבל אם התנאי הוא גוזמא אז אף מה שאינו גוזמא לא נתחייב, וכן כתב הרא"ש בפרק המקבל (דף ק"ד) גבי מעשה דההוא גברא דקבל ארעא ואמר אי מובירנא לי' יהיבנא אלפא זוזי ואוביר תלתא ופסק רבא דהוי אסמכתא וכתב שם הרא"ש להשיג על הרי"ף שכתב דמאי דאמר רבא דהוי אסמכתא ולא משלם הוא רק היתר על מה שראוי לעשות אבל הראוי לעשות גמר ומשעבד נפשי' והשיג שם הרא"ש ז"ל אבל הכא דאמר יהיבנא לך אלפא זוזי לא כיון אלא להגזים ולא שעבד עצמו לכלום דאי אפשר לחלק דבריו ולומר דעל מה דגזים לא שעבד עצמו ועל השאר שעבד אלא כל דבריו כמאן דליתנייהו דמי ואין כאן שיעבוד של כלום עכ"ל הרא"ש. הרי דאם אמר תנאי שהוא גוזמא אז אף מה שאינו גוזמא לא מחלקים את דבריו דכיון כבטל מקצת בטל כולה א"כ אף אם נפרש שכונת המוכר מה שאמר אכפול לך ערבונך כונתו הי' בקרקע שיתן לו קרקע כפליים כנגד הערבון כיון דהוי על היתר אסמכתא א"כ כל דבריו יבטלו א"כ אף כנגד ערבונו ג"כ לא יקנה רק המוכר יחזור לו ערבונו אם נפרש דהאי ערבון דהכא הפירוש שלא קנה עדנה רק נתן הערבון למשכון, ועוד אם נימא דמיירי דלא קנה עדיין בהשדה רק נתן הערבון למשכון לקנוס החוזר בו א"כ אמאי נפרש בדברי המוכר שאמר אכפול לך ערבונך היינו כונתו שיתן קרקע דילמא כונתו שאמר אם אחזור בי אשלם לך כפליים כערבון שלך אבל דמים ולא קרקע וא"כ אמאי קנה כנגד ערבונו אף כנגד ערבונו לא יקנה כיון שחזר בו המוכר:
ואפילו לדברי הרי"ף דמה דלא הוי גוזמא אע"פ שהתנאי הי' גוזמא מה שאינו גוזמא משלם אעפ"כ בכה"ג יודה הרי"ף דאף כנגד ערבונו לא קנה, דהנה הרא"ש הקשה על הרי"ף שכתב ז"ל ומסתברא דמחייב ליתן מאי דאוביר בשוה דלא אמר רבא דהוי אסמכתא אלא מאי דגזים אבל שעור מאי דאוביר לא הוי אסמכתא ויהיב לי' דתנן שמין אותה כמה היתה ראוי' לעשות ונותן לו דשעור מאי דאוביר בשוה הוא דיהיב שעבודי שעבד נפשי' כו' ואשכחן לרבא גופא כה"ג לקמן בענין ההוא שתלא דאמר אי מפסדינא מסתליקנא בלא שבחא ואמר רבא אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא ואקשינן מ"ש מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ומשנינן התם מאי דאפסיד משלם הכא מאי דאפסיד מנכי לי' ואידך יהבינן לי' והאי נמי דאלפא זוזי דכותה היא מאי דאפסיד והוא מאי דאוביר משלם ואידך לא עכ"ד האלפס:
והקשה על זה הרא"ש ז"ל ולא הבנתי ראי' וכמו הא דאייתי ראי' ממתני' ליתא דבמתניתין כתב לי' אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ואי לא כתב לי' לא מיחייב מידי מדתלי טעמא שכן כתב לי' אבל הכא דאמר יהיבנא אלפא זוזי לא כיון אלא להגזים ולא שעבד עצמו לכלום דאי אפשר לחלק דבריו ולומר על מאי דגזים לא שעבוד עצמו על השאר שעבוד עצמו אלא כל דבריו כמאן דליתנייהו דמי והעמיד על דינו כאלו לא אמר כלום ומשלם מה שהפסיד אבל הכא כשתסלק דבריו לא מיחייב מידי עכ"ד הרא"ש:
ונראה לתרץ דברי הרי"ף דהנה לכאורה הא קשה מאי קאמר משום דלא גזים משו"ה מתחייב אף שהוא דאי הא כל אסמכתות מיירי באופן דלא גזים ואעפ"כ כל דאי אסמכתא הוא כמו אם תלך עמי לירושלים תקנה הבית במכר הא אין כאן גוזמא וכן גבי המלוה על שדהו ואמר אם לא אפרע לך עד זמן פלוני הרי היא שלך ג"כ מיירי באופן דלא גזים דאף אם הדמים שהלוה הוא כמחיר השדה אעפ"כ הוי אסמכתא א"כ אמאי מתחייב הכא גבי אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא הא דאי הוא, אכן מצאתי בנ"י שמפרש שהיא תקנה מדרבנן אך מלבד שהוא דוחק נראה לי דקשה לפ"ז איך סברי נהרדעי גבי ההוא גברא דקבל ארעא מחברי' אמר אי מובירנא לה יהיבנא לך אלפא זוזי אוביר תילתא ואמרו נהרדעי דינא הוא דיהיב לי' תלת מאה ותלתין ותלתא רבא אמר אסמכתא היא ואסמכתא לא קני' ופריך ולרבא מ"ש מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ומשני התם לא גזים הכא כיון דאמר מילתא יתרתא גוזמא בעלמא הוא דגזים. ולדברי הנ"י דס"ל דגם אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא הוא גוזמא ורק דתקנתא דרבנן היא משום פסידא וא"כ אטו אם תקינו רבנן שישלם כמה שהוביר משום שהפסיד וכי בשביל זה יתקנו שישלם אף היתר על הפסידא והא היתר על הפסידא הוא ככל אסמכתא הרי תקנת רבנן לא הי' אלא כדי שלא יפסיד, וגם כשהקשה לרבא ותירץ הכא כיון דאמר מילתא יתרתא גוזמא בעלמא הוא דגזים למה איצטריך לומר שהוא כונתו להגזים דאף אם לא הי' כונתו להגזים אלא להתחייב כמו שמתחייב באם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא אעפ"כ אינו מחויב כיון דהוי אסמכתא כמו כל דאי אסמכתא הוא וכיון דהוי החיוב גוזמא בכה"ג לא תקינו רבנן ומדתריץ בגמ' גוזמא בעלמא הוא דגזים הרי דעיקר החיוב הוא מן הדין אם רוצה להתחייב אבל לא כמו שמפרש הנ"י שהוא משום שהחיוב הוא משום תקנה משום פסידא והלא בגמ' מפורש דעיקר התירוץ משום שהוא לא התחייב אבל אם הי' מתחייב הי' מחויב אף היכא דלא שייך תקנה:
לכן נראה לי דהטעם שמשלם באם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא הוא משום שכירות השדה שהרי על כרחך עשו קנינים כשקבל השדה דאם לא עשו קנינים הלא גם בלא אסמכתא לא נתחייב ע"כ דעשו קנינים:
והנה אם אחד ישכור בית ויתחייב לשלם כור חטים לשנה ואח"כ לא ידור השוכר בהבית אטו לא יתחייב השוכר בהחטים הלא כיון שקנה קנין שכירות הבית ונתחייב לשלם מאי איכפת להמשכיר אם לא ידור והוי כמו אם יקנה דבר בחליפין ואח"כ לא ישתמש שצריך לשלם כמו שהתחייב ואם לא יהי' בידו חטים יתחייב ליתן דמי כור חטים דמה לי הן מה לי דמיהן והנה אם אחד קבל שדה מחברו ועשו קנינים הלא אם ירצה הנותן לחזור בו לא יוכל לחזור בו א"כ קנה כבר המקבל קנין בהשדה קנין קבלנות שיהי' שלו והוא האריס בהשדה והוא יזרענה והוי שלו לזריעה כמו שוכר וכיון דכבר קנה הרי נתחייב בשכירות השדה ומהו הכא תשלומי השכירות הוא שיתעסק ויהי' להנותן חצי, זהו השכירות, נמצא דאם אינו זורעה הרי אינו משלם להנותן השכירות היינו הפעולה וא"כ צריך לשלם דמי השכירות והיינו כמה שראוי השדה להיות בה פירות ע"י פעולתו וצריך לשלם דמיהן דמה לי הם מה לי דמיהן ובאמת הי' לו להתחייב אף אם לא התנה אם אוביר ולא אעביד כמו בשוכר אלא דמשו"ה אם לא התנה לא דמי לשוכר, דאם לא אמר אם אוביר ולא אעביד אז אמרינן שהוא לא התחייב תשלומין בעד הקנין שהוא לא התחייב לזורעה ולא דמי לשוכר שהתחייב לשלם בעד הדירה אבל בקבלנות לא התחייב כלל לזורעה אבל אם אמר אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא אז קבלנותו בגדר התחייבות וא"כ הוי כאלו אומר הקנה לו השדה לזורעה ובעד זה הנני מתחייב לך לזורעה כדי שיהי' לך חצי פירות א"כ זהו השכירות שלו ואם לא זרעה הרי לא שלם השכירות בעד קנין שקנה השדה לזורעה וא"כ צריך לשלם שווי השכירות כיון שהוא כבר קנה ואילו הי' רוצה בעל השדה לחזור בו לא הי' יכול, א"כ נתחייב לשלם דמי השכירות היינו שווי מה שהוא ראוי לעשות שזהו השכירות שלו:
לפ"ז לא הוי כלל אסמכתא דאלו הי' הכונה שבאם אוביר אז יצטרך לשלם בעד מה שהפסיד אז בודאי שייך בזה אסמכתא שהרי הוא התחייבות אם אוביר וכל דאי אסמכתא הוא אף אם לא גזים אבל הכא ההתחייבות איננה כלל בעד מה שיוביר רק דההתחייבות הוא עתה לשלם בעד קנין קבלנות שכעל השדה לא יוכל לחזור בו התחייב בעד זה לשלם, שכירות שיזרענה וההתחייבות הוא עתה ככל שכירות דעלמא שמחויב לשלם כסף ה"נ מתחייב לזורעה ולקצרה ולהעמיד כרי ומה שאמר אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא איננה התחייבות חדשה אלא כאומר אם לא אשלם לך חטים אז תגבה ממני כסף בעד החטים ודבור דאם אוביר הוא רק לגלוי מילתא שהקבלנות הוא בגדר התחייבות שמחויב לזורעה דאלו לא אמר זה בפרוש אז אמרינן דהמקבל לא נתחייב שכירות בגדר התחייבות בקנין רק עשו שותפות שאם יזרע יחלקו ביניהם והקנין הוא שלא יוכל הנותן לחזור בו וכן המקבל כשיזרע ויגדל לא יוכל לחזור בו ולא ליתן להנותן חצי אבל לא התחייב לזורעה אבל אחר שהקנה ואמר אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא גלי דעתו' דקבל השדה באופן זה שנתחייב לשלם שכירות השדה ומהו תשלומין שלו מה שיזרע ויעמיד כרי וממילא אם הוביר משלם דמי השכירות. וכן בההוא דיהיב זוזי לחברי' למיזבן לי' חמרא ופשע ולא זבן לי' דאמר רב חמא משלם כדאזיל אפרוותא דזולשפט בב"מ (דף ע"ג) ורב אשי אמר אפי' סתם יין נמי לא, אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא, ופריך שם בגמ' ולרב אשי מ"ש מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ותירץ התם בידו הכא לאו בידו נראה לי דשם מיירי ג"כ היכא דהשליח הי' לו הנאה מזה היינו שהוא לקח שכר או שהי' לו רשות להוציא המעות והוא התחייב בעד המעות להביא יין והוי דומיא דמתניתין דפוסק כשער הזול או שלקח למחצית שכר וג"כ לפי סברת רב חמא הוא התחייב להביא ממקום הזול היינו שנתן לו דמים ונתחייב יין כשער הזול משו"ה לא הוי כלל אסמכתא ורב אשי ס"ל דהוי אסמכתא דהתחייבותו איננה לקנות יין אלא שהתחייב שבאם לא יקנה אז ישלם והוי אסמכתא, משו"ה פריך מ"ש מהא דתנן אם אוביר אשלם במיטבא, פירוש אמאי מפרשינן שם דכונתו שהוא מתחייב לזורעה ואם לא יזרע ישלם בעד הזריעה אמאי הכא מפרש רב אשי דהתחייבותו הוא אם לא יקנה אז יתחייב, ומתרץ התם בידו וכיון שהוא בידו אמרינן שהוא מתחייב לזרוע השדה וממילא נעשה התחייבות הזאת השכירות שהוא לזורעה ואם לא יזרע ישלם במיטבא היינו כמו שהיתה ראוי' לגדל אבל הכא לא שייך לפרש שהוא מתחייב לקנות יין שהרי לאו בידו ולא שייך התחייבות על דבר שאינו בידו דאיך יתחייב לקנות שמא לא ימצא משו"ה אמרינן שההתחייבות הוא רק שבאם לא יקנה אז יתחייב וזהו אסמכתא:
ובזה מיושב קושית ר"ת על רש"י שם בד"ה הכא דאיך פרש"י בסנהדרין (דף כ"ד) דאסמכתא על דבר שאינו בידו לא הוי אסמכתא דכיון דלאו בידו לא סמיך על מידי וגמר ומקני והכא משמע דזהו סברא הפוכה, אכן לדברינו לא קשה דרש"י יוכל לסבור להלכה כרב חמא דאף מידי דלאו בידו לא הוי אסמכתא והכא הא דאמר החלוק בין בידו לאינו בידו לא הוי כלל חלוקים באסמכתא דבאסמכתא אילו היינו מחלקים היתה הסברא להפך רק באמת באסמכתא אין חלוק דבכל גווני הוי אסמכתא והכא הלא הוא פירוש אחר דכיון דלאו בידו היא, סברא היא דאף בגווני שיש לו הנאה לא נתחייב לקנות יין דזה לאו בידו הוא רק הוא התחייבות שאם לא יקנה יין אז ישלם וא"כ הוי אסמכתא דרב אשי ס"ל דאף דבר שאינו בידו הוי אסמכתא:
ולפ"ז פליגי נמי נהרדעי ורבא באם אמר אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי היינו דנהרדעי ס"ל דהוא נתחייב בעד שכירות השדה או לזורעה ולהעמיד כרי וליתן מחצית הפירות ואם לא יתן מחצית הפירות התחייב שכירות השדה אלף זוז ומשום אונאה אין כאן שהרי הוא קרקע וגם הא הוא יודע המחיר וא"כ גם האלף זוז הוא ג"כ התחייב מעתה ע"ז פליג רבא ואמר הכא כיון דאמר מילתא יתרתא גוזמא בעלמא הוא דאמר וע"כ דאין הכונה שהוא לא כיון להתחייב כלל דא"כ למה לי' לרבא למימר אסמכתא הוא דטעמא הוי רק משום אסמכתא אבל אילו הי' אסמכתא קונה הי' מחויב הא הוא לא כיון אלא לגוזמא בעלמא ע"כ דהכי פירושו דמה שאמר אם אוביר אשלם אלפא זוזא כיון דהוי גוזמא ע"כ דאין הכונה שהוא מתחייב מעתה שכירות אלף זוז אלא הוא רק התחייבות אם לא יזרענה ומשו"ה מתחייב אף גוזמא מפני שסומך בדעתו שודאי יזרענה וכונתו היא לא התחייבות מעתה אלא אם אוביר אז אשלם והוא התחייבות אם אוביר וא"כ הוי אסמכתא דהא כל דאי אסמכתא הוא ולפי"ז מיושב שפיר דברי הרי"ף שכתב שאף אם אמר אם אוביר אשלם אלפא זוזי, אם הוביר משלם כמה שראוי לעשות והביא ראי' מאם אוביר ולא אעביד היינו דכמו דאם אמר אם אוביר ולא אעביד אשלם דהטעם דנתחייב לשלם הוא דכיון דחזינן דהתחייב לשלם הרי קבלנותו הוי בגדר התחייבות והוי קבלנות כמו שכירות ואז הוי קבלנות כמו חכירות כמו דשם נתחייב נשלם הכורים, הכא נתחייב לזרוע ולהעמיד כרי א"כ גם אם אמר אם אובירנה אשלם אלפא זוזא הרי חזינן דקבל השדה באופן שמחויב לזרוע א"כ אף שמה שאמר שישלם בעד שלא שלם השכירות היינו שלא יזרע שדה דשכירות ואמר שישלם אלפא זוזי הוי אסמכתא כיון דהוי גוזמא אבל כמה שצריך לשלם דמי השכירות היינו שיווי מה שיעלה ממה שיזרענה זה מחויב לשלם והוא ממש כמו שתלא:
נמצא לפ"ז היכא דהוי אסמכתא גמורה היינו קנין להבא גם הרי"ף מודה דאף דמה דלא גזים לא קנה א"כ הכא אף אם נפרש דברי המוכר אתן לך קרקע הוי ככל דאי דלא קנה ולא יקנה אף כנגד ערבונו ואמאי קתני בברייתא דיו שיקנה כנגד ערבונו ע"כ ס"ל להרמב"ם דהכא מיירי בערבון שנתן לקנין לקנות השדה ומה שאמר רשב"ג בד"א בזמן שאומר ערבוני יקון דרש"י ותוס' דחקו בפירושו להרמב"ם בפשטות, היינו כיון שמיירי שנתן הערבון בתורת תחלת פרעון א"כ דוקא שאמר ערבוני יקון פירוש שדיברו בפרוש שהוא עושה קנין בהקרקע רק כנגד הערבון רק שהתנו עוד תנאים שאמר הלוקח אם אני אחזור בי ערבוני מחול לך פירוש הקנין שעשיתי על הערבון שיקנה מחול לך והלה אומר אם אני אחזור בי אכפול לך ערבונך ומיושב קושית התוס' שהקשו אם נפרש יקון כנגד ערבונו לבד יקנה מן המקח א"כ לר' יוסי אמאי יכפול לו, אכן לדברינו הם שני דברים זהו שאמר ערבוני יקון הוא על הקנין שעושה עתה בזה שנותן תחלת הערבון זה, יקנה בהשדה כנגד ערבונו והתנאי מלבד זה שקנה כנגד ערבונו, התנו התנאים שאם יחזור בו הלוקח יהי ערבונו מחול ואז לא יקנה אף כנגד הערבון ואם המוכר יחזור יכפול ערבונו וכיון שמיירי שנתן הערבון בתורת תחלת פרעון וקנה עתה כנגד הערבון משו"ה אף אם אסמכתא לא קניא קונה כנגד הערבון שהרי זה קנה בודאי כל זמן שלא חזר בו הלקח:
לפ"ז נתגלה לנו טעמו של הרמב"ם שכתב שאם חזר בו הלוקח קנה זה הערבון שהוא תחת ידו אין הטעם משום דדבר שהוא תחת ידו אין בו משום אסמכתא אלא הטעם כיון שערבון הוא בתורת תחלת פרעון א"כ הרי הכסף שנתן הלוקח להמוכר נתן לו שיהא שלו והתנאי שהוא מתנה אינו על הכסף רק דהתנאי הוא על הקנין דהקנין שקנה הלוקח כנגד המעות אם יחזור בו יתבטל הקנין נמצא דהאסמכתא איננה בקיום הדבר אלא בבטול ובבטול הא לא שייך אסמכתא וא"כ שפיר אמר הרמב"ם דאם חזר בו הלוקח קנה זה הערבון שהוא תחת ידו. פירוש שהרי הם שלו כבר מעת הנתינה והוי כמו מעכשיו שלא שייך אסמכתא כיון שהוא כבר קנה הדבר והתנאי הוא בבטול הדבר ה"נ התנאי הוא בבטול הקנין שקנה כנגד המעות נעשה עכשיו שלו, וזה אין צריך לפרש דברי' שבאם יקנה השדה אז יהי' הכסף בתורת קנין ואם לא יקנה אז יהי' הכסף בתורת מתנה זה אין צריך לפרש כלל דהרי בארנו לעיל דאימתי יש באיסור גזלה הוא דוקא בנטל חפץ שאלו הי' יודע לא הי' רוצה, והנטילה הוא שלא ברצונו או אם הוא מתחייב בעד הכסף אבל אם אינו מתחייב וגם אין הנטילה שלא לרצונו לא בעי דוקא שיתנו לו בתורת מתנה רק ממילא כיון דאין בעד מה להתחייב שאין כאן איסור גזל דאיננה שלא מדעתו וגם לא התחייב בעדם, ממילא הכסף שלו א"כ הכא הרי שפיר אמר הרמב"ם דבהכסף אין כאן שינוי כלל היינו אף אם יתבטל הקנין שקנה בהקרקע כנגדם תבטל מצד תנאם שבאם יחזור הלוקח יתבטל הקנין שקנה בעד מעותיו לא יתחייב המוכר בעד הכסף כיון שלא נתנם לו באופן שיתחייב בעדם א"כ התנאים הן רק בבטול קנין הקרקע אבל הכסף בכל גווני הוי של המוכר משום דהוי כמעכשיו דלא שייך אסמכתא כל זה הוא בערבון שנתן בתורת תחלת פרעון אכן התוספתא שהביא הכ"מ גבי ערבון מיירי שנתן ערבון לקנוס החוזר בו מדקתני שם אמר ר' יהודה היאך זה זוכה בדבר שאינו שלו אלא נותן לו ערבון שלו ואם הי' מיירי התוספתא בערבון שהוא לתחלת פרעון א"כ איך אמר ר' יהודה נותן לו ערבון שלו משמע דמחזיר לו הערבון עצמו ואם מיירי בתחלת פרעון הי' צריך לומר אלא זוכה בשדה כנגד ערבונו כדקתני בברייתא בגמ' דזוכה בשדה כנגד ערבונו ע"כ דמיירי בתוספתא בערבון שהוא לקנוס החוזר א"כ שפיר אמרה התוספתא בכה"ג דנותן נו ערבון שלו אף אם חזר בו הלוקח שהרי הכא הדאי הוא בקנין הערבון שאמר הלוקח אם אחזור בי אז תקנה הערבון וא"כ הקנין באסמכתא וקנין באסמכתא אינו מועיל אף היכא שבידו כל זמן שלא קנה מעכשיו:
ולא קשה נמי כל הנך קושיות מהמלוה על שדהו דהא שם ג"כ התנאי הוא בעצם קנין השדה אם לא אשלם אז תקנה וכל אם להבא משמע שאז תקנה וקנין באסמכתא אין מועיל אף שהוא בידו, וכן לא קשה נמי מפרע לו מקצת חובו שהקשו אמאי קאמר ר' יהודה דהוי אסמכתא הא ע"כ הכונה שבאם לא ישלם לזמן פלוני אז יהיו המעות מחולים דזה אין לומר אז אתחייב דא"כ איך אמר ר' יוסי יחזיר שטרו הא הוי שטר שנמחל שעבודו ושטר שנמחל שעבודו אין גובין בו:
ע"כ דהפירוש אם לא אפרע אז יהא מחולים והא הרמב"ם סובר דבדבר שבידו לא שייך אסמכתא אכן לדברינו ניחא דהנה כשמגיע לאחד חוב והלוה נותן למלוה כסף אם לא נתנו לפרעון לא נסתלק החיוב רק מגיע לזה וזה מגיע לזה שהרי קי"ל בכתובות שנים שהוציאו שטרות זה על זה זה גובה וזה גובה ואף מאן דס"ל התם אפוכי מטרתא למה לי היינו היכא דאין נפ"מ לדינא א"כ אפוכי מטרתא למה לי אבל אלו הי' נפ"מ הי' מודה דזה גובה וזה גובה:
הרי דאם יש לאחד חוב על חברו לא נפקע החוב בשביל שהלוה הלוה למלוה רק זה חייב לזה וזה חייב לזה, נמצא דאם פרע מקצת שטרו ואמר אם לא אתן לזמן פלוני תן לו שטרו לא הקנה לו הכסף בתורת שיהי' שלו רק אמר אם לא אפרע לך לזמן פלוני אז יהי' מחול לך החוב שיש לי אצלך בעד המקצת שאני, פורע עתה החוב שזה יהי' מחול לך ואם אפרע השאר אז יהי' החוב פרעון נמצא דהוי המחילה באסמכתא דאי לא אפרע אז יהי' מחילה, וא"כ הוי המחילה באסמכתא ומחילה באסמכתא אין מועיל דמה לי מחילה באסמכתא או קנין באסמכתא כיון דהוי המחילה דאי אי לא אפרע אז יהי' מחול וכיון דהוי אסמכתא אין מועיל אבל גבי ערבון אין הכונה אחזור אז יהי' מחול דהכסף הוא נותן לו עתה בודאי רק הוא מתנה בהקנין שהוא קונה כנגד מעותיו שבאם יחזור אז יתבטל ובבטול לא שייך אסמכתא. וזה אין להקשות א"כ גבי שטר שפרע מקצת חובו ג"כ לימא שהוא נותן לו המקצת בתורת פרעון שיהי' שלו רק הוא מתנה שבאם לא יפרע השאר לזמן פלוני אז יתבטל הפרעון זה אין שייך לומר כלל דכיון שהוא פרעון הרי נתבטל החוב ונפקע לגמרי א"כ איך שייך לומר יתבטל הפרעון אבל יהי' החוב דדוקא גבי קיום שנעשה דבר אז שייך למימר שמתנה תנאים שבאם יהי' כך אז יתבטל קיום הדבר כיון שנעשה הקיום בתנאי וזה שייך רק בדבר שנעשה אבל לא בדבר שנתבטל ואיננו אין שייך כלל לומר שיהי' מחדש והכא כיון שפרע הרי נפקע החוב היינו מקצת החוב וא"כ איך שייך לומר שבאם לא יפרע אז לא יתבטל החוב כיון שאינו כבר וא"כ צריך הוא לבאר אם לא אפרע אז הנני עושה התחיבות וזהו אסמכתא דזה אסמכתא בקיום הדבר וכן נראה לי דזה טעמא דלא ילפינן הפרה לומר דנשאלין על ההיפר כמו דנשאלין על ההיקם אכן לדברינו ניחא דבשלמא הוקם דהוא קיום הדבר שייך שפיר לומר דנשאלין ומבטלין קיום הדבר אבל בהפר כיון דנתבטל הנדר ע"י ההפרה נהי שאמרה התורה שיוכל עתה לבטל ההפרה אבל במה יתקיים הנדר כיון שכבר בעת השאלה בטל הנדר דמה שאמרה תורה דמבטלין ע"י שאלה לא אמרה התורה שעתה הוא כמי שלא הי' בעולם כלל רק שאמרה התורה שיוכל אח"כ לבטל הדבר שהחכם עתה מבטל הדבר למפריע אבל הי' בעולם א"כ בעת שהי' הפרה כבר נתבטל הנדר וא"כ איך יוכל אח"כ החכם לבטל ההפרה אחרי שכבר הנדר אינו בעולם (ועיין בר"ן נדרים דף פ"ז ד"ה וחזר המקיים) וא"כ הכא לא שייך כלל לומר שאח"כ יתבטל הפרעון אחרי שכבר הי' הפרעון ואין החוב עתה בעולם לא יוכל הפרעון להתבטל משו"ה ע"כ גבי פרעון התנאי שהוא נותן עתה בתורת חוב זה על זה ובאם לא יפרע אז יהי' מחול, א"כ הוי קנין באסמכתא, היינו מחילה באסמכתא ומחילה באסמכתא אין מועיל אבל בערבון התנאי על בטול ולא על הקיום משום דהקנין נגמר עכשיו רק התנאי הוא אם יחזור אז יתבטל הקנין בכה"ג מועיל דהוי מעכשיו ודו"ק: