אור ברסלב

לבוש מרדכי בבא מציעא· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן כג

סימן כב

יבאר דהיכא דהמכירה שיווי הדבר יש הונאה והיכא דהמכירה עיקר בשביל תשמיש הדבר אין אונאה ויבאר דבפירות עיקר הדבר השווי ויבאר אי ירושה חל לפי המדה או לפי הדמים ומבאר דכופין על מדת סדום הוא רק בחלוקה או היכא שהוא משתמש בעצמו אבל אין כופין למכר אף היכא דאין לו היזיק.

(דף מ"ז) אמר רבה אמר רב הונא מכור לי באלו קנה ויש לו עליו אונאה כו', קנה דכי חליפין דמי ויש לו עליו אונאה דמכור לי באלו קאמר, ע"כ, כתב הרמב"ם (בפי"ג הלכה א), ז"ל המחליף כלים בכלים או בהמה בבהמה אפילו מחט בשיריים או טלה בסוס אין לו הונאה, שזה רוצה במחט יותר מן השיריים, אבל המחליף פירות בפירות בין ששמו אותם קודם המכירה בין ששמו אותם אחר המכירה יש להן הונאה, עכ"ד הרמב"ם:

והשיג על זה הראב"ד. ז"ל א"א דבר זה לא ידעתי מאין לו, ואולי טעה בירושלמי דפרק הזהב תמן תנינן כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה כו' אמר ר"י לא שנו אלא שור בפרה וכו' הא צבור בצבור לא קנה, ונראה לו כמו שחילקו בין חמור לפרה, לצבור פירות בצבור פירות לענין קניה, כך חילוק לענין אונאה, ואין זה מחוור, דלענין קני' אילו בתורת חליפין נתן לא קנה דסבירא לן פירות לא עבדי חליפין, ואם בתורת מכר ומקפיד על דמהן, אפילו סוס בפרה, קנו ומחזירין אונאה דהא מכור לי קאמר. עכ"ל הראב"ד.

ונראה לי לומר דהרמב"ם למד דינו מירושלמי דקדושין, פ"א הלכה ז', דאיתא התם תמן תנינן זה הכלל כל המטלטלין קונין זה את זה ר' בא רב הונא בשם רב אפילו צבור בציבורין א"ל ר' אלעזר, לא שנינו אלא כל הנעשה דמים באחר בלבד דבר שהוא צריך לשום (ופירשו המפרשים דפלוגתייהו במחליף שני דברים השוים, אי מועיל חליפין בכהאי גווני, אי לא, דר' בא ס"ל:

דאפילו החליפו שני דברים שוים, ג"כ כיון שמשך האחד קנה השני ור' אלעזר ס"ל דדוקא, אם הם אינם שוים שצריך לשומם, אז קונין זה את זה בחליפין. אבל לא דברים השוים), אתיא דרב הונא כר' יוחנן ור' אלעזר כשיטתו דתנינן תמן האחין השותפין שחייבין בקלבון פטורין ממעשר בהמה ושחייבין במעשר בהמה פטורין מן הקלבון, אמר ר' אלעזר והן שחלקו גדיים כנגד תיישים. אבל אם חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים. הוא חלקו משעה ראשונה (ופירשו מפרשי הירושלמי דחזינן מזה דר' יוחנן ס"ל אפילו בדבר השוה שייך חליפין ומכירה ור' אלעזר ס"ל דבדבר השוה אין שייך חליפין ומכירה) עכ"ד הירושלמי.

והנה כבר תמהתי בספרי לבוש מרדכי על ב"ק סימן ו' על דברי הירושלמי דמאי תלי הירושלמי:

פלוגתא דר' אלעזר ורב הונא אי שייך חליפין, בשני דברים השוים, בפלוגתא זו, אי אמרינן בחלקו גדיים כנגד גדיים אי אמרינן זהו חלקו משעה ראשונה דלכאורה אינם שייכים כלל זה בזה, דהרי פשוט דטעמא דר' אלעזר שמחלק בין גדיים כנגד גדיים. ובין חלקו תיישים כנגד גדיים:

הוא דס"ל לר' אלעזר ברירה, דאמרינן כשחלקו גדיים כנגד גדיים, הוברר הדבר שזהו חלקו משעה ראשונה. אבל בשני מינים לא אמרינן ברירה, ור' יוחנן ס"ל דלא אמרינן ברירה זהו חלקו משעה ראשונה אף בחלקו גדיים כנגד גדיים:

דלא ס"ל ברירה, אבל מאי ענין זה לדין אם דברים. השווים קונים בחליפין, אטו הא דלקוח פטור ממעשר בהמה הוא דוקא אם הי' הקנין בחליפין אבל אם הי' המכירה בקנין אחר, אטו אין זה לקוח הרי לדין לקוח אין חילוק, באיזה קנינים קנה ואז אף אם נימא דדברים השוים אין קונין זה את זה בחליפין, וא"כ אחים כשחולקים גדיים כנגד גדיים הי' קנינם בקנין אחר שלא בקנין חליפין, ג"כ יהי' על זה דין לקוח:

וע"כ טעמא דר' אלעזר דס"ל אמרינן דזה לקוח משעה ראשונה, הוא משום ברירה, וא"כ אף הי' סובר דברים שווים קונים זה את זה בחליפין ג"כ יוכל לסבור ברירה, וכן ר' יוחנן דס"ל לא אמרינן חלקו משעה ראשונה הוא, דלא ס"ל ברירה, יוכל לסבור דדברים שווים אין קונין זה את זה בחליפן, ואעפי"כ כיון דלא ס"ל ברירה, הוי לקוח. דחלקו ביניהם ע"י קנין אחר, ג"כ הוי לקוח ועיין שם מה שביארנו דברי הירושלמי. אכן כעת נראה בע"ד לפרש דברי הירושלמי באופן אחר.

ונראה לי דהנה בחו"מ סימן קע"א סעיף י"ג איתא דבר שאין תשמישו שוה כגון שתי שפחות שאחת יודע לאפות ולבשל, והאחת יודעת לטוות או שני כלים שאין מלאכתן שוה וכל אחד צריך לשניהם, אפילו אם דמיהם שווים אין אחד יכול לומר לחבירו טול זה ואני השני או איפכא. לפי שכל אחד צריך לשניהם, כו' אלא אם ירצה יאמר לו באחד מהם גוד או אגוד והשני ישאר בשותפות או יאמר בכל אחד זה אחר זה גוד או אגוד. ושני דברים שתשמישתן שוה ואין בשום אחד מהן כדי חלוקה הא ודאי שיכול לומר כל אחד מהם לחבירו גוד או אגוד:

דהיינו שחולקין אחד כנגד חבירו ואחד נוטל אחד והשני שני, וה"ה לאם אין דמיהם שוים, ויש מי שחולק בזה, עכ"ל המחבר.

וקשה לי לדברי הפוסקים דס"ל דגם אם אין דמי החפצים שוים, חולקים אחד נגד חבירו. א"כ תקשה הא דאמרינן בבכורות דאם חלקו גדיים עשרה כנגד תשעה אז הוי כלקוח, ופטור ממעשר בהמה. ואם חלקו עשרה כנגד עשרה אז אמרינן ברירה שזהו חלקו. משעה ראשונה והנה הא דאמרינן בעשרה כנגד עשרה, ברירה, ע"כ תליא בזה אם הדין הוא שיחלוקו, כן, דאם לא נימא כן קשה, מ"ש דבגדיים כנגד גדיים אמרינן ברירה, ובטלאים כנגד גדיים לא אמרינן ברירה. ולכאורא הא כמו דלא נוכל לומר בטלאים כנגד גדיים הוברר הדבר שמתחלה הגיע לחלקו של זה הטלה, ולחלקו של זה הגדי, שהרי הי' יכול להיות בהיפך שזה יקח, הטלה וזה הגדי:

וא"כ לא נוכל לברר, שמתחלה, הגיע כן כמו שחלקו. לזה הגדי ולזה הטלה, משום שהי' יכול להיות איפכא, א"כ גם בגדיים כנגד גדיים, וטלאים כנגד טלאים. איך נוכל לומר ברירה, שהוברר הדבר שמתחלה הגיע לחלקו של זה. הגדי הזה ולחלקו של זה הגדי הזה שהרי הי' יכול להיות איפכא, וע"כ צריך לומר דתליא בזה איך הוא הדין שיחלוקו, אם באין לב"ד להורות להם. דבחלקו טלאים כנגד טלאים. דתשמישתן שוה, דאז דין החלוקה הוא שיחלוקו טלה כנגד טלה, וגדי כנגד גדי, א"כ נוכל לומר הוברר הדבר שזהו חלקו משעה ראשונה היינו שעמד מתחלה כן אבל בחלקו טלה כנגד גדי. דלא הי' הדין כן, שיחלוקו טלה כנגד גדי:

שהרי בשני מינים:

הא אין הדין שיחלוקו מין אחד כנגד חבירו:

רק על כל מין בפני עצמו אמרינן גוד או אגוד. א"כ לא נוכל לומר הוברר הדבר שזהו חלקו משעה ראשונה:

שהרי לא עמד כלל מתחילה, שיהי' זה חלקו. לא אמרינן ברירה, אלא אם עמד כן, שיחלוקו כאשר חלקו. אבל לא היכא שלא עמד שיחלוקו כן. וא"כ לפי זה קשה, אם נימא דבשני דברים שתשמשתן שוה, אף שאין דמיהן שוה, אם היו באין לחלוק) הינו מורין, שיחלקו מין אחד כנגד חבירו דאף שאין דמיהן שוה הוי כמין אחד שיחלוקו אחד כנגד חבירו, א"כ אמאי בחלקו ט' כנגד יוד, לא אמרינן זהו חלקו משעה ראשונה. הא כיון שהדין הוא שיחלוק, כן, א"כ נימא הוברר הדבר שזהו חלקו משעה ראשונה, נהי שמתחילה יכול הי' להיות, שזה יקח היוד, וזה הטק, היינו איפכא, ממה שחלקו, אבל הא גם גדיים כנגד גדיים יכול הי' להיות, שזה יקח הגדי הזה. וזה הגדי הזה אמרינן כיון שחלקו כן הדבר הוברר שזהו חלקו. משעה ראשונה. ומה שחלקו כן מברר, שכן עמד מתחילה, כיון שהדין הי' שיחלוקו, כן א"כ גם בחלקו, עשרה כנגד תשעה, כיון דהדין הי' כן שיחלוקו, עשרה כנגד תשעה נימא הוברר הדבר שזהו חלקו משעה ראשונה, ומדלא אמרינן בחלקו עשרה כנגד תשעה ברירה, ע"כ דהיכא דאין דמיהן שוים, דינם כשני מינים, דעל כל אחד בפני עצמו, יכולין לומר גוד או אגוד:

וקשה לדברי הפוסקים דאף דאין דמיהן שוים:

חולקים אחד כנגד חבירו.

ונראה לי לישב, דהנה הרמב"ם כתב בפי"ב מהלכות שכנים הלכה א' ז"ל האחין או השותפין. שבאו לחלוק, את השדה, וליטול כל אחד חלקו, אם היתה כולה, שוה ואין שם מקום טוב ומקום רע, אלא הכל אחד חולקין, לפי המדה בלבד, ואם אמר אחד מהם תנו לי חלקי מצד זה כדי שיהא סמוך, לשדה אחר שלי, ויהי' הכל לשדה אחת, שומעין לו וכופה אותו על זה שעיכוב בדבר זה מדת סדום הוא. אבל אם הי' חלק אחד ממנה טוב או קרוב לנהר, יותר או קרוב, לדרך ושמו אותה היפה, כנגד הרע, ואמר תנו לי בשומא שלי מצד זה. אין שומעין לו, אלא נוטל בגורל עכ"ל הרמב"ם וכבר תמה הכ"מ דבב"ב דף י"ב איתא. ההוא דזבן, ארעא אמיצרא דבי נשא כי פלגי אמר נהו פלוגו לי אמצראי:

אמר רבה כגון זה כופין אותו על מדת סדום, מתקיף לה רב יוסף אמרי לי' אחי מעלינן לך עלויא כנכסי דבי בר מריון, והילכתה כרב יוסף תרי ארעתא אתרי נגרי אמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום, מתקיף לה רב יוסף זימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל, והלכתא כרב יוסף. כו' והשתא מה דאמר הרמב"ם ואם אמר אחד. מהם תנו לי חלקי מצד זה כדי שיהי' סמוך לשדה אחר. שלי שומעין לו. הרי הוא כדעת רבה, וקשה דהרי איפסקה בהדיא כרב יוסף וכתב הב"י והתימא מה"ה שלא הרגיש בקושיא זו כלל, וכתב שפסק כרב יוסף. והדבר ברור שאינו כן. ועיין בלח"מ שהקשה דלמה לא הביא האי גמ' דתרי נגרי זמנין דהאי מדויל, והאי לא מדויל כו'.

ע"כ נראה לתרץ. דהנה בתוס' בב"ב שם (דף י"ב) ד"ה כגון זה, הקשו לרבה דס"ל כופין על מדת סדום אמאי איצטריך קרא בבכור דיהבינן לו אחד מצרא, ואומר ר"י לפי שלא נתן הכתוב כח אלא כב' אחין ואילו הי' שני אחים רוצים להשתתף לא כפינן לשלשי, לתת להם חלק ביחד, ועוד דבכור מתנה קרי' רחמנא:

כדאמר ביש נוחלין דכתיב לתת לו פי שנים ואין לכוף את הנותן, ולכאורה תירוצא קמא דתוס' עדנה, אינו מובן. דגם בשני אחים שהיו רוצים להשתתף, אילו הי' להם נפקא מינה:

אמאי לא נכוף על מדת סדום רק דבשני אחים אולי אין שייך לכוף. כי יאמר השלשי אני אחפוץ להשתתף, אבל הכא דעכ"פ טובה הוא לו, שיחלקו, לו על מצר אחד, אמאי לא נכוף על מדת סדום. לרבה דס"ל כופין. לכן נראה לי דבאמת הא דכופין על מדת סדום. הוא דוקא בחלוקה, שכופין שיחלקו באופן זה. אבל ודאי. אילו הי' לאחד שדה, על מיצר חבירו משני רוחותיו:

לא נכוף את האמצעי שיחליף עמו השדה, דבודאי משום, כופין על מדת סדום לא נכוף לאחד למכור דבר שהוא שלו, ודינא דכופין על מדת סדום, הוא רק היכא שרוצה למחות לו להשתמש, או היכא שאחין באין לחלוק, דאמר לי' פלוג הכי, כיון שאין נ"מ לו כופין שיהי' החלוקה כן. אבל לכפות האחד למכור שלו לחבירו, כו"ע מודו דאין כופין. וכן היכא דהוי רק חלוקה, ואין שום נ"מ כולי עלמא מודו דכופין על מדת סדום ומשו"ה כיון דאין לו לבכור קודם חלוקה, קנין בהנכסים, דמשו"ה השבח אינו שלו, דדין בכורה הוא רק מתנה ואף דנפסק הלכה, בב"ב (דף קכ"ו ד"ה והילכתא) דיש לבכור קודם חלוקה היינו רק לענין זה, דהוי ראוי לתן לו, אבל קנין אין לבכור קודם חלוקה, כמפורש שם בתוס' וד"ה והילכתא, נמצא דבבכור, דאין לו קנין מה שיכופו, על מדת סדום, הוא שיתנו לו מצד זה, ולתן או למכור אין כופין דרך לענין חלוקה, דכבר הדבר שלו, אז שייך כופין על מדת סדום, אבל לא לכוף לו למכור או לתן, ואף שהוא מחויב ליתן, היכא שהוא רוצה ליתן שדה זה, לא נוכל לכופו, לתן שדה אחר שלו משום מדת סדום ולדעתי נראה דאף בבע"ח, כשטורפין שדה שלו אם ירצה הלוה לתן שדה אחרת, והמלוה יבקש שדה ממש כזו אמיצרא דידי', יהי' רשות ביד הלוה לעכב דאף שמחויב הוא למכור לו שדה בעד החוב לא נוכל לכופו למכור שדה זה שאותה איננה רוצה ורק בחלוקה. דגם לו יש קנין בהשדה, בזה שייך כופין על מדת סדום, ומשו"ה המחבר בחו"מ סימן ק"ב כתב בסתמא ז"ל לא יוכל המלוה לומר תן לי שדה, פלונית שהיא. חביבה עלי משמע דאף שיש לו טעם שהיא חביבה עליו ג"כ אין שומעין והיינו כיון שאין הדבר שלו. ובעי שימכור לו, אין כופין לאדם:

למכור דבר שלו מפני מדת סדום.

והנה רבה ורב יוסף פליגי אי ירושת השותפין חל לפי הדמים או לפי המדה, היינו היכא שיש שדה, שחצי השדה גרועה וחצי השדה טובה:

רבה ס"ל דכל יורש, חלק שיווי בהקרקע, למשל אם הקרקע שוה אלף זוז, יורש כל אחד חלק לפי השיווי נמצא כשחולקין השדה לפי שווי, ג"כ לא הוי מכירה, אלא, חלוקה, דנוטל כל אחד חלק, שיווי חצי הקרקע וכיון דלא הוי מכירה. רק חלוקה:

משו"ה ס"ל לרבה דכופין על מדת סדום. אכן רב יוסף ס"ל דכל אחד יורש לפי המדה, וכשחולקין אחר כן לפי הדמים, אז הוא מכירה, שהוא ירש חצי הטובה וחצי הרעה, אלא שאחר כן הוא מוכר כל אחד לחבירו, זכותו שלו מפני מה שלוקח כנגדו, היינו שהוא נוטל פחות מחצי המדה, בשביל זה שהוא נותן לחבירו הגרוע, וכיון דלא הוי החלוקה כפי שירשו, דהם ירשו כל אחד חצי המדה, ועתה חולקים לפי הדמים א"כ הויא עתה מכירה שמוכר חלק שיש לו בהטוב בשביל היותר שהוא נוטל, לפי הדמים וכיון דהיכא דאין חולקים כפי הירושה הויא מכירה, א"כ ס"ל לרב יוסף דמצי אמר מעלינן לך כנכסי דבי בר מריון פירוש, היכא דאין צריך לשום, אז הוי רק חלוקה שפיר שייך לומר כופין על מדת סדום, כמו שאמר רב יוסף בעצמו. לקמן בתרי ארעתא אחד נגרא אבל היכא שצריך לשום, זה כנגד זה, היכא שאינם שוים, אז היכא שצריך אני למכור דבר שלי, אז יכולין האחין לומר למכור לך דבר שלנו בלי גורל אין אנו רוצים למכור. דאצלי דבר שלי שוה כנכסי דבי בר מריון ואין אני רוצה למכור שדה זו. דהרי היכא דאינם שוים צריך אני למכור זכות שלי, וזכות שלי לא אחפוץ למכור במחיר, דלכוף למכור לא שייך כופין על מדת סדום. ואח"כ אמר תרי ארעתא אתרי נגרי, אמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום אמר רב יוסף זמנין דהאי מדויל והאי לא מדויל והנה רש"י פירש היינו זמנין שהמעין הזה יבש וזה לא יהי' יבש, אכן הרמב"ם הלא הוא מפרש נגרא דרך, וא"כ לדידי' ע"כ הכי פירושא דרב יוסף הקשה איך אמר רבה בסתם דבשני שדות ששוים בדמים. אם הם על שני דרכים כופין על מדת סדום זמנין דהאי מדויל, פירוש הדרך הזה יש לו מעין. והאי לא מדויל פירוש הדרך הזה אין לו מעין וא"כ הרי יוכל לטעון. טובה זו שיש מעין שוה אצלי יותר כי הזכות הזה של המעין איני חפץ למכור:

ולפי זה הרמב"ם נקיט כסדר דינא דגמרא ולא השמיט שום גמרא וכתב דאם היתה השדה שוה, ואין שם מקום טוב ורע, א"כ הוי רק חלוקה בזה גם רב יוסף מודה דכופין על מדת סדום. אבל אם הי' חלק אחד ממנה טוב, (זהו דין דמעלינא כנכסי דבי בר מריון היינו היכא דצריך שומא) או קרוב לנהר יותר, (זהו דין דתרי נגרי דלפירוש הרמב"ם הוא שני דרכים, וקאמר רב יוסף זמנין דהאי מדויל פירוש יש לו מעין. והא לא מדויל, זה אין לו נהר או מעין) או קרוב לדרך, (זה למד הרמב"ם מדבעי דוקא אתרי נגרי דהיינו שני דרכים:

או חד נגרא פירוש לדרך אחד, מכלל דגם בדרך איכא קפידא) ואמר תנו לי בצד זה בשומא אין שומעין לו דכיון דצריך לשום זכות או מדה, הרי הויא מכר, ובמכר אין כופין על מדת סדום, דיכול לומר דבר שלי למכור הנני מעלה כנכסי דבי בר מריון. ואיני רוצה למכור אלא בדמים מרובים:

והנה הרמב"ם כתב (בפרק א' מהלכות שכנים הלכה ב') ז"ל לפיכך שני אחין אחד עני ואחד עשיר שהניח להם אביהם מרחץ ובית הבד, אם עשאן האב לשכר השכר לאמצע כ"ז שירצו לעמוד בשותפות, כו' ואם אינו עשוי לשכר אם חצר הוא שוכנין בה שנה שנה, שאי אפשר שישכנו שניהם כאחת מפני ההיזק ראי', עכ"ד הרמב"ם, והקשה על זה ה"משנה למלך" ז"ל לרבינו ז"ל שסובר דעבדינן חלוקת ימים קשה הא דהקשו בפ' השותפין למאן דלית לי' דינא דגוד או אגוד. בבכור ופשוט. שיש להם עבד לדידי' נמי דאית לי' גוד או אגוד היכא דלא בעי לא למכור ולא לקנות היכי עבדינן מאי אית לך למימר חלוקת ימים, ה"נ עבדינן ליה עכ"ד הלח"מ:

ונראה לתרץ דהנה מחלוקת הנך אמוראי בגוד או אגוד, דמאן דס"ל לא אמרינן גוד או אגוד ס"ל אף דאין לחלוק, באופן שיהי' לכל אחד חלק בהדבר, אעפי"כ אין יכול האחד, לכוף את חבירו. לא שימכור לו את חלקו, ולא שיקנה הוא חלקו ואף אם יתן לו הברירה ס"ל דיוכל לומר איני רוצה. לא למכור לך חלקי, ולא לקנות חלקך, ונעמוד בשותפות:

אכן מאן דס"ל אית דינא דגוד או אגוד, ס"ל כיון דאין אופן איך לחלוק, שיהי' לכל אחד. ס"ל דיוכל לכוף, או שימכור לו חלקו:

או שיקנה הוא חלקו שלו, והנה רבא, דפריך לרב נחמן:

לדידך דאמרת, לית דינא דגוד או איגוד בכור ופשוט:

שהניח להן אביהן. עבד ובהמה טמאה, כיצד עושין. הי' סבור דחלוקת ימים נמי מכר הוא. שמוכר תשמיש יום זה, בעד יום השני ומוכר הזכות שיש לו בתשמיש יום הזה, בעד זה שהוא יתן לו תשמיש יום השני, ומשו"ה פריך לרב נחמן לדידך דלית לך גוד או אגוד היינו דסבירא לך שאין שותף יכול לכוף שותף חבירו, למכור לו, איך יעשו בעבד ובהמה טמאה, היינו דהפשוט יעכב שיקח הבכור שני ימים כיון שירויח בזה שיעשה שני ימים זה אחר זה והבכור לא יוכל לכופו, שימכור לו זכות שיש לו בהשני ימים תשמיש, בשביל תשמיש יום אחד, ולפי זה אליבא דרב יהודה, לא קשה כלל דאף אם נימא דחלוקת ימים נמי מכירה ג"כ לא קשה דהלא יוכל כל אחד לכוף את חבירו בתורת גוד או איגוד, וא"כ אף אם יהי' הגוד או אגוד על הימים, ג"כ ודאי דיכול לכופו. ורק לרב נחמן פריך דלית ליה גוד או אגוד, איך יעשו, ולזה משני רב נחמן. דעובד לזה יום אחד ולזה שני ימים דס"ל חלוקת ימים נמי חלוקה היא. וכיון שיש חלוקה בימים, אף שאין החלוקה בגוף הדבר:

ג"כ הויא חלוקה, א"כ הרי ודאי דלחלוק, יוכל שותף לכוף חבירו, דאף דלמכור אין יכול אבל לחלוק יכול, וא"כ לא קשה מה שהבכור ירויח יותר דהרי יש לו שני ימים:

ונוכל לומר לדברינו שיתיישב בטוב קושית התוס' שהקשו מאי פריך רבא דוקא בכור ופשוט שהניח להן אביהם בכור ובהמה טמאה. כיצד עושין, לפרוך גם בפשוט ופשוט, כן לדברינו, ניחא, דרבא הוי ס"ל דחלוקת ימים לא הויא חלוקה כל זמן שנא חלקו הגוף, א"כ קושיתו הוא כן, בכור ופשוט. שהניח להן אביהן עבד ובהמה טמאה, כיצד עושין, דבשלמא פשוט ופשוט, א"כ כשהאחד ישתמש יום אחד הלא מחויב הוא לחבירו לשלם שכר התשמיש, וא"כ לא קשה איך יעשו, דאף אם ישתמש האחד יום אחד הלא יוכל השני להשתמש אח"כ, בעד שכר המגיע לו. שישתמש יום זה בעבד שלו, אבל בבכור דאין לבכור קודם חלוקה, א"כ יום זה שהשתמש, כ"ז שלא הי' חלוקה, השכירות הוא רק שבח הדבר, ואין לבכור בשבח ששבחו נכסים. א"כ בכור ופשוט, שהניח להן אביהן עבד ובהמה טמאה, דזהו דבר שאי אפשר לחלוק, גוף הדבר, ולדידך דסבירא לך, דאין יכול לכופו למכור, א"כ יפסיד הבכור לעולם, שהרי כל זמן שלא חלקו לא יטול הבכור בשבח. א"כ תשמיש הדבר היינו פעולת העבד יחנוקו בשוה, ויפסיד לעולם הבכור שנא יטול אלא כפשוט א"ל שאני אומר עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים דסבירא לי דחלוקת ימים נמי הויא חלוקה, וא"כ נוטל הבכור שני חלקים בחלוקת הימים. ולפי זה בודאי דלא קשה מתחילה. למאן דאית לי' גוד או אגוד דבודאי כיון שאם לא יאמר גוד או אגוד, יפסיד הבכור חלקו לסברת רבא דסבירא לי' חלוקת ימים לא הויא חלוקה כ"ז שאין חולקין גוף הדבר בודאי דלא קשה שהבכור בודאי יאמר גוד או אגוד. כדי שלא יפסיד חלקו, וכ"ז שלא אמר כן בודאי דיפסיד ככל בכור, שאם השביחו נכסים. קודם שחלקו אין נוטל בשבח וקושית רבא הוא רק למאן דלית לי' גוד או אגוד, כיצד יעשו דהבכור יפסיד לעולם שוב מצאתי שכוונתי בזה לדעת הרשב"א הובא בש"מ עיין שם ותמצא מבואר כדברינו:

ועל פי זה מיושב קושיתנו שהקשינו למאן דס"ל דבשני דברים שתשמישתן שוה, אף שאין דמיהן שוה, הויא כחד מין וחולקין אחד כנגד חברו:

א"כ אמאי בחלקו ט' כנגד יוד' לא אמרינן ברירה, הוברר הדבר שזהו חלקו:

משעה ראשונה, ומ"ש דבחלקו. עשרה כנגד עשרה אמרינן ברירא הוברר לדברינו, ניחא דכיון דביארנו דרב יוסף שנפסק הלכה כמותו ס"ל דאחין יורשין לפי המדה ואח"כ כשחולקין היפה כנגד הרע הוא מכירה דמשום זה אין כופין. היכא דצריך לשום, דכל היכי דבעי שימכור אין כופין על מדת סדום, א"כ הא דס"ל להנך הפוסקים דשני דברים שתשמישתן שוה אף שאין דמיהן שוה, חולקין אחד. נגד חבירו:

אין הטעם, דזה הוא החלוקה, דהרי כיון שאין דמיהן א"כ הויא מכירה, דמוכרין כל אחד לחבירו. א"כ הא דכופין שיחלוקו אחד נגד חבירו:

ולא אמרינן על כל אחד בפני עצמו גוד או אגוד, היינו דכיון דיש לחלוק באופן זה, שיהי' לכל אחד חלק בתשמיש הדברים. א"כ למה נכוף שיהי' הגוד או אגוד על כל אחד. ואז יפסיד אחד כל הזכות בהתשמיש אם יתן חבירו מעט יותר, הלא יאמר נעשה הגוד או אגוד באופן זה, שיהי' גם לי תשמיש הדבר, היינו שהגוד או אגוד, שכופין את השותף למכור היכא שאין עצה לחלוק, יהי' באופן שתשמיש הדבר ישאר ביד שניהם רק שהגוד או אגוד יהי' בענין הטוב והרע היינו או שאתה תטול הרע ותמכור לי היפה, או איפכא אבל לא לומר על כל גוד או אגוד:

שלא ישאר לי כלום תשמיש הדבר, דבשלמא היכא שאין תשמישתן שוה:

א"כ כל אחד הוא תשמיש אחר, שם אמרינן הגוד או אגוד על כל אחד אבל בתשמישתן שוה יאמר אדפלגת באופן שלא ישאר תשמיש עשה המכירה באופן זה שישאר תשמיש לי דזה אין טענה אני רוצה תשמיש הדבר הטוב בפני עצמו, או הרע הפני עצמו כיון דהתשמיש אחד אין לו טענה:

נמצא לפי זה. הא דחולקין אחד כנגד חבירו בין בדמיהן שוה בין אין דמיהן שוה:

אין הטעמים שוים, דהיכא דדמיהן דדמיהן שוים, דחולקין לפי המדה בלבד ואין כאן מכירה רק חלוקה, מה שחולקין זה כנגד זה, הוא מדין חלוקה אבל מה שחולקין זה כנגד זה היכא דאין דמיהן שוה אין הטעם מדין חלוקה דכיון דאין דמיהן שוה, מכירה היא לפי מה דקי"ל הירושה חל לפי המדה, רק אי"ל להלכה, דאף למכור יכולין לכוף. דאית לן גוד או אגוד. א"כ מה שחולקין זה כנגד זה:

הוא מדין גוד או אגוד, ולפי זה זה לא קשה כלל, מ"ש דבחלקו ט' כנגד יוד לא אמרינן ברירה:

ובחלקו עשרה כנגד עשרה. אמרינן ברירה, דברירה, שנימא הוברר הדבר שזהו חלקו משעה ראשונה לא שייך:

אלא אם מה שחולקין הוא מדין חלוקה, וכפי שנפל לפניהם הירושה אבל אם נפל לפניהם הירושה באופן אחר. רק שדין הוא שמוכרין זה לזה, כיון שאין עצה איך לחלוק, א"כ איך נימא הוברר הדבר משעה ראשונה, דהרי המכירה, מה שמכרו עתה זה לזה, זה ודאי לא הי' בשעה ראשונה. כהחלוקה שהרי לא ירשו אלא מחצה, ואין שייך לומר זה חלקו משעה ראשונה, דמה שמוכרין זה לזה המכירה הוא עתה, ואיך נוכל לבררה למפריע נמצא דבחלקו ט' כנגד יוד, דשם החלוקה הוא מכירה, שהרי הירושה חל לפי המדה, וכיון שאין הגדיים שוים ואי אפשר לחלוק חלקו זה כנגד זה, רק בתורת מכירה לא שייך לומר הוברר הדבר משעה ראשונה, דהרי משעה ראשונה חלקו הי' לפי המדה והמכירה נעשית עתה, אבל בחלקו עשרה כנגד עשרה דשם לא הויא מכירה רק סילוק שכל אחד מסלק זכותו כיון שמקבל חלקו, מה שירש, דהיכא דדמיהם שוים, לא הוי בתורת מכירה:

רק בתורת חלוקה, שם אמרינן הוברר הדבר שזהו חלקו משעה ראשונה:

והנה בקדושין, (דף י"ז) הקשה הרשב"א על הא דאיתא, התם גר את אביו אינו יורש אלא מדברי סופרים, דתנן גר עובד כוכבים ומזלות שירשו את אביהם יכול לומר טול אתה ע"ז ואני מעות, טול אתה יין נסך ואני פירות משבאו לרשות גר אסור, ואי סלקא דעתך דאורייתא כי לא באו לרשותו נמי כי שקיל חילופי ע"ז הוא דקא שקיל, אלא מדרבנן גזירה הוא דעבוד, שמא יחזור לסורו. והקשה הרשב"א ז"ל ואיכא למידק והא אמרינן חבר ועם הארץ. שירשו את אביהם ע"ה והניח פירות מעושרין ושאינן מעושרין יכול חבר לאמר לע"ה טול אתה פירות שבמקום פלוני, ודעתו על המעושרין ואע"ג דירושה דאורייתא, וי"ל דהתם במין אחד ומשום ברירה אבל בב' מינין כי הכא אין ברירה, וכדאמרינן התם בהדיא, אבל לא יאמר טול אתה חיטים ואני שעורים, והלכך בירושה דאורייתא אסור דכי קא שקיל דמי ע"ז קא שקיל דבתרי מינין אין ברירה, ואכתי לא ניחא לי דהא תנינן בתמורה, בפ' כל האסורין לגבי מזבח, וכן שני שותפין שחלקו אחד נטל עשרה ואחד נטל ט' וכלב אחד את שכנגד הכלב אסורין שעם הכלב מותרין ואקשינן עלה בגמרא, ואמאי אסירי נשקול חד בהדי כלב ונתסר כלומר משום ברירה, וט' אחריני נשתרו ופרקי' רב אשי וכגון דשוי עשרה אמרי כל חד וחד ארבע זוזי ופלגא חמשא וכלבא שוה חמשה זוזי דזוזא יתירי דכלבא משוך בכולהו, אלמא אי לאו הכי ט' אחריני שרו, דאלמא אף בשני מינין יש ברירה, ושמא רבא סבור דבשני מינין אין ברירה וההיא מתניתין כפשטא מפרש לה אפילו לא שוי כלבא טפי מד' זוזי דאמרי עד כאן לשון הרשב"א ז"ל:

והנה לכאורה דברי הרשב"א מרפסן אגרי', איך מביא הרשב"א ראי' דגם בשני מינין אמרינן ברירה, מהא דפריך בגמ' נשקול חד להדי כלבא ונתסר משום ברירה, דאטו התם מה דעבדינן הברירה הוא בחלוקת הכלב כנגד השה הלא הוא שמבררין זה שנוטל עשרה, שיש בין העשרה טלאים, אחד שהוא מחיר הכלב, ומבררינן בין העשרה טלאים, אחד שהוא יהי' מחיר הכלב, והט' הנשארים יהיו מותרים א"כ הלא הברירה הוא במין אחד, היינו בהעשרה טלאים, מבררינן מי הוא כנגד הכלב בין אותם העשרה טלאים, ואדרבה משם מוכח דבשני מינים לא אמרינן ברירה, דאילו היינו אומרים ברירה, גם בשני מינים, א"כ היו העשרה כולם מותרים. שהרי כיון שאנו אומרין הוברר הדבר שזה חלקו משעה ראשונה, א"כ זה שנטל עשרה, זהו חלקו משעה ראשונה, וזה שנטל הט' והכלב, ג"כ זה חלקו משעה ראשונה, וא"כ לא הי' כלל מחיר כלב, ע"כ דבשני מינים אמרינן ברירה אף למאן דאית לי' ברירה משו"ה חד מן העשרה בודאי אסור, דלא נוכל לברר, כלב וגדי שיהי' חלקו של זה הכלב למפריע וחלקו של זה השה למפריע, משום דבשני מינים אין ברירה, וא"כ אדרבה מוכח מהכא דבשני מינים אין ברירה, וכן מוכח בבכורות דף נ"ו דשם אמר דבחלקות גדיים נגד טלאים, לדברי הכל אין ברירה, ובחלקו טלאים כנגד טלאים וגדיים כנגד גדיים, אית לי' לרב ענן ברירה, ע"כ דרב ענן אית לי' דבשני מינים אין ברירה, ופריך שם בגמרא מהאי מתניתין דוכן השותפין שחלקו אחד נטל עשרה, ואחד נטל ט' וכלב, ואי אמרת יש ברירה לברור חד מנייהו לבהדי כלב ואינך לישתרו, ומאי פריך לרב ענן לדברי הרשב"א הא רב ענן אמר בפירוש דבשני מינים אין ברירה, דהרי בחלקו טלאים כנגד טלאים ס"ל דפטור ממעשר בהמה, ומדפריך לר"ע ע"כ דהברירה דמבררינן חד לגבי כלבא, אין זה שני מינים אלא מין אחד היינו בין העשרה טלאים מבררינן חד מנייהו, משו"ה פריך לרב ענן, דחזינן דאפילו במין אחד אין ברירה, וא"כ פליאה גדולה על הרשב"א, איך הוכיח הוא מקושית הגמ', דבשני מינין ג"כ יש ברירה, דהוי התם מין אחד הוא:

ונראה לבאר דברי הרשב"א, דהנה החילוק שבין שני מינים למין אחד, הא ביארנו דתליא בזה הדין, איך הוא הדין, כשבאין לחלוק דבשני מינים, הא הדין הוא שיחלוקו בכל מין שיהי' לכל אחד, חלק ועל כל מין אומרים גוד או אגוד, א"כ מתחילה לא הי' ראוי שיטול מין אחד נגד חבירו, שהרי על כל אחד, אומרים גוד או אגוד משום דאמר לדידי תרויהו אצטרכו, אבל במין אחד אז הוא הדין, שיחלקו ביניהם שזה יטול מקצת המין וזה יטול מקצת, ואם הי' שותף או אח אחד בא לחלוק שלא מדעת חבירו בפני ב"ד ג"כ הי' ב"ד חולקים כן, נמצא דעמד מתחילה בודאי שיהי' לאחד מקצת בזה אמרינן ברירה הוברר שזהו חלקו משעה ראשונה:

והנה הא דשייך לומר לדידי תרוייהו איצטריכא, היינו דוקא היכא שיש חשיבות בתשמיש הדבר, החשיבות הזה שייך רק היכא שמשתמשין בהדבר כמו כלי ובעלי חיים וכמו דדין הוא לענין מודה מקצת, דהיכא דתבעו כסף בעינן דוקא שתי כסף אבל בכלי דחשוב, יותר מפרוטה לא בעי לדברי הכל, היינו משום דכלים, מלבד תביעת הכסף חשוב הוא תביעת תשמיש הדבר שם שייך לומר איצטריך לי' תשמיש הדבר, אבל בכספים אם יהי' מטבעות כסף וזהב בודאי דלא שייך לומר, לדידי איצטריך מטבע כסף ומטבע הזהב, דשם אין החשיבות מצד תשמיש הדבר, אלא שיווי הדבר, א"כ מה לי כסף זה דעיקר הדבר הוא השיווי לא שייך כלל לומר, איצטריכא לי תרוייהו, ושני מינין כסף הוי כחד מין והנה בפירות ג"כ אין עיקר הדבר תשמיש הדבר בפירות דצריכים לאכלם, אין חשיבות שלהם המין אלא שווים, דמשו"ה במודה מקצת, אם תבעו פירות כמו חטים ושעורים:

בעי דוקא שתי כסף, משום דשם אין החשיבות המין אלא שיווים, והנה אם שותף אחד יבא לחלוק בפני ב"ד שלא בפני חבירו אם יהי' שני כלים שתשמישתין שוה, בודאי יחלוקו ב"ד אחד כנגד אחד. אבל אם אין תשמישתן שוה בודאי דלא יחלוקו ב"ד לאחד שלא בפני חבירו, שהרי שמא כשיבא חבירו ושמא יתבע תשמיש כל אחד כיון דתשמיש הוי קפידא לא יחפוץ שיקח האחד את כל החפץ, רק יחפוץ שיהא בשותפת כדי שאם חבירו לא יחפוץ בשותפות, יאמר לו גוד או אגוד וישאר אצלו שני הכלים, ומשו"ה אין לב"ד להפסיד לו זכות תשמישו דכלי הוי קפידא. הכלי בעצמו, אבל אם יש שני מיני חטים ושעורין כשיבא אחד לחלוקו יחלוקו ב"ד בשומא מין אחד נגד חבירו:

דבזה היינו בפירות לא שייך קפידא דפירות עיקר הדבר שיווי של הדבר, וב"ד יראו רק שהשיווי של החלוקה יהי' אמתי אבל זה לא יקפידו שיהי' לוה חלק בחטים, ולזה חלק בשעורים כמו שאם נשאר גדיים וטלאים, שבודאי היו מקפידים שיהי' לזה חלק בטלאים ובגדיים בחטים ושעורים לא יקפדו ב"ד ע"ז, וכן אם יהי' השותפות חבית של יין, וחבית של שמן. יחלוקו ב"ד שלא מדעת חבירו:

חבית יין כנגד חבית השמן דבפירות לא שייך קפידא המין:

ולפי זה מספקא להרשב"א בתרי מינים דפירות דבזה לא הוי קפידא המין אם בזה אמרינן ברירה או לא היינו אם נימא דהטעם דאמרינן בחד מין ברירה הוא דוקא, דודאי הוא שיחפצו לחלוק שיהי' לשניהם חלק, וודאי הוא דיחלקו באופן שיהי' לכל אחד חלק, א"כ הברירה צריך טעם דמשום הכי מבררינן שזהו חלקו משעה ראשונה, משום דודאי הוא שיחלוקו באופן זה, א"כ מקום דאין לנו הוכחה שמעיקרא עמד שיחלוקו באופן זה, היינו בפירות בשני מינים. נהי דאין קפידא, בזה שנימא שודאי עמד שלא יחלוקו. ולא דמי לגדיים כנגד טלאים, דודאי עמד מתחלה, שלא יחלקו באופן זה שחלקו עתה דמסתמא שותפים רוצים שיהי' לכל אחד חלק בכל מין ומה שחלקו עתה גדיים כנגד טלאים הוא עתה רצון חדש שלא עמד לזה, בפירות לא שייך זה, דמש"ה מין זה חטים ושעורים הכל הוא כסף ומה לי כסף זה או זה אעפי"כ אף דאין לנו קפידא, אבל הלא אין לנו הוכחה שודאי עמד שיחלוקו חטים כנגד שעורים וא"כ לא דמי לגדיים, דבודאי עמד שיחלוקו או דנימא אדרבה, דסתמא כל היכא שאין לנו הוכחה שעמד מתחלה שיהי' החלוקה באופן זה אמרינן ברירה, ורק בגדיים כנגד טלאים. שם ודאי עמד שיחלוקו גדיים בפני עצמם וטלאים בפני עצמם, לא טלאים כנגד גדיים:

כמו שחלקו עתה, דמסתמא כל אחד יחפוץ שיהי' לו חלק בכל מין שירש, אחרי שבדברים כאלו התשמיש הוא חשיבות, וא"כ בשני מינים דאין חשיבות התשמיש רק שוויהן. הוא העיקרי בכהא"ג, אף אם חלקו מין אחד כנגד חבירו יהי' ברירה, דאין לנו הוכחה וראי' לסתור, שלא עמד מתחילה, שיחלוקו באופן זה:

וזה שמדייק הרשב"א וכתב ז"ל אבל ב"ב מינין כי הכא, כונתו אפילו ב' מינין כאלו היינו עכו"ם ומעות דאין חשיבות המין. אלא משום שוויהן, ג"כ אמרינן אין ברירה, אף דאין לנו הוכחה לסתור היינו ראי' שלא עמד מתחלה שיחלוקו כזה, הרי דאדרבה בעינן ראי' והוכחת על הברירה, דבלא ראי' אין הוכחה שזהו חלקו מתחילה, ומשו"ה אף בשני מינים של פירות נמי אין ברירה, וא"כ הקשה הרשב"א שפיר אם נימא דבעי טעמא והוכחה על הברירה א"כ בדבר דלא שייך טעם והוכחה לא נימא ברירה ורק בחד מין דבודאי עמד שיחלוקו באופן כזה בזה אמרינן ברירה א"כ איך אמרינן דלברור חד מנייהו. דלשקול חד בהדי כלב ואיהו נתסר והאחריני ישתרו הא בעת שחלקו לא ביררו, וא"כ באיזה הוכחה מבררינן אנן אחר החלוקה שזה הטלה הוא נגד הכלב, והאחריני הם נגד הטלאים. באיזה הוכחה מבררינן עתה אחר החלוקה דבר שלא ביררו בשעת חלוקה ע"כ דלמאן דאית לי' ברירה. אין צריך טעם על הברירה, אלא אדרבה צריך טעם על מה שאין אומרים ברירה, א"כ לפ"ז בשני מינין כמו פירות דאין קפידא בהמין ומתחלה ג"כ הי' יכול להיות שיחלוקו מין אחד נגד חבירו א"כ יהי' ברירה למפריע, אם חלקו מין אחד נגד חבירו אמרינן הוברר הדבר למפריע, וכן בזה שלקח עשרה טלאים מבררינן שזה הטלה הוא נגד הכלב, והאחריני הם טלאים כנגד טלאים, אף שאין טעם מה לברר דאדרבה בעינן טעם מה שלא לברר:

והנה לקמן בדף מ"ו ד"ה ולרב נחמן הקשו בתוס' בד"ה ולרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין מאי כיצד, ז"ל וא"ת ולפר"ת לאוקמו בחליפין שוה בשוה גם לר"ל אמאי ע"כ כרב ששת סבירא לי' ולוקמא בפרי שוה בשוה עיי"ש בתוס' והנה מה דהכריח לר"ת לפרש דשוה בשוה הוא דין אחר לא חליפין. הוא משום דקשה להנך פוסקים דס"ל דשור ופרה הוי פרי לענין לקנות בחליפין דאין קונין בהם ואנן קי"ל דפרי לא עבדי חליפין. א"כ קשה מברייתא דפרתך בכמה בכך וכך, חמורך בכמה בכך וכך משך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור, כו' דמוקי בגמ' משום דאמר לי' חמור בפרה וטלה, ולא משך עדנה את הטלה אז לא קנה עדנה את החמור, אבל אם משך את הפרה והטלה קנה החמיר, והא פירי נינהו ואנן קי"ל פירי לא עבדי חליפין, משו"ה מפרש ר"ת דשוה בשוה הוי דין חדש שמועיל אף לר"ל, ועוד תירץ אחר הובא בתוס' דבע"ח מקרי כלי:

אכן לרש"י ז"ל אין אנו יכולין לתרץ הנך תירוצים. שהרי רש"י ז"ל פירש דשור ופרה נמי פרי נינהו ולומר דרש"י ז"ל יסבור כר"ת ג"כ לא נוכל שהרי ר"ת יליף דיני מהאי קרא דעל הגאולה, ועל התמורה. לקיים כל דבר דפירש ר"ת דגאולה הוא מכר, שקוננן לר' יוחנן בכסף ולר"ל במשיכה תמורה זו היא חליפין שקונין לכולי עלמא היינו שוה בשוה, ולקיים כל דבר זהו קנין סודר, א"כ אשמעינן האי קרא דתמורה היינו שוה בשוה הוא קנין, וכתב קרא שיש שלשה קנינים, אכן רש"י ז"ל מפרש דהאי שלף נעל קאי על כל הגאולה ומכירה. שהרי כתב רש"י בד"ה גאולה זו מכירה ז"ל שמכר לו מכירה גמורה בדמים ולא קיבל מעות ובאין לקיים דברי מכירתן, הרי לדברי רש"י הפירוש כן הוא בין אם רוצה לעשות מכירה, בין אם רוצה לעשות תמורה קונין כל דבר בהנך גווני מכירות, היינו בין אופן דגאולה בין אופן דתמורה, קונין ע"י סודר, א"כ לא כתב קרא כלל דתמורה הוא קנין בפני עצמו, רק הוא אופן מכירה' אבל קנין שיהי' תמורה קנין, לא כתב קרא לדברי רש"י ז"ל א"כ מנא לן. דשוה בשוה הוא קנין, בלא קנין סודר וא"כ הדר קושיא לדוכתא. כיון דלא ס"ל דפירי עבדי חליפין. איך מועיל משיכת הפרה וטלה לקנות החמור לדברי רש"י דפירי נינהו:

לכן נראה לי דהנה לר' יוחנן דסבירא לי' דבר תורה מעות קונות' א"כ הרי שוה כסף ככסף:

נמצא דכשאחד נותן לחבירו חליפין שוה בשוה. הוא ממש מכירה היינו קנין כסף. כדקי"ל בקדושין. דאף דילפינן מקרא דכתיב כסף אעפי"כ הוא שוה כסף ככסף. ואף דבתוס' הקשו מנא לן דשוה כסף ככסף הא איצטריך קרא לרבות בנזקין דשוה כסף ככסף אכן פשוט יש לחלק, דבנזקין שהוא שלא מדעתו, איצטריך קרא לרבות, דיוכל לפרוע שלא מדעתו שוה כסף, אבל היכא דמדעתו בודאי דשוה כסף ככסף, וא"כ כמו דאם נתן כסף הוי מכירה שהרי הוא מוכר בעד הכסף. א"כ גם אם נותן לו שוה כסף ג"כ קונה לר' יוחנן מדאורייתא דהרי הוא ממש כסף. והא דאיצטריך לימוד חדש בקנין סודר היינו משום דקנין סודר הוא שלא בשוה פרוטה:

שהרי הוא מקנה הסודר ע"מ להקנות, ואיניני מקנה לו הסודר לגמרי וקנין כסף הוא תשלומים ואיזו תשלומים הוא. בזה שמקנה לו הסודר ע"מ להקנות משו"ה הוי קנין סודר. לא בגדר כסף. משום דהוי פחות משוה פרוטה ואף אם הסודר בעצמו הוא שוה פרוטה, אבל הקנין ע"מ להקנות הא הוא אינינו שוה פרוטה. א"כ לא מדין כסף הוא. וכמו שמפורש בקדושין דף ג' דמשו"ה אין מועיל באשה, (עיין שם בתוס') משו"ה יאצטריך למוד חדש בחליפין:

נמצא לפי זה הא דקי"ל אין קונין בפירות הוא דוקא בקנין סודר היינו באופן שקונין, שהוא רק קני עמ' להקנות, דאמרה התורה אף שאינו בגדר כסף, עושין קנין בזה גלתה התורה דאין עושין הקנין הזה בפירות, אבל היכא שהוא מקנה לו הפירות לגמרי, בודאי דעושין קנין חליפין אף בפירות שהרי אז הוא כסף ממש, ומשו"ה שוה בשוה קונין אף בפירות, ונוכל לפי זה לפרשי גמ' דהחליף דמי שור בפרה, היינו שנתן לו בעד דמי השור נתן לו הפרה, ואשמעינן דאף דרבנן תקנו דמעות לא יקנו היינו דוקא בנתן כסף, אבל בהחליף מטלטלין במטלטלין. אף פירות, בפירות ששם הקנין הוא מתורת כסף אעפי"כ כיון דלא שכיח שיעשו כן, בזה לא תקנו רבנן ואוקמוה אדין דאורייתא:

דכיון שהוא מוכר בעד זה, זהו הקניין, דזהו ממכר שאמרה תורה, שמוכר דבר בעד חבירו (ובאמת נוכל לומר, הא דהקשו הראשונים מנא לי' לר' יוחנן דמעות קונות, אפשר לומר דסבירא ני' לר' יוחנן, דכיון דאמרה תורה וכי תמכרו ממכר לעמיתך. אמרה תורה דזהו גופא הקנין הממכר בעצמו, היינו כיון שהוא קונה הדבר שקונין בעדו, משו"ה סבירא לי', דמועיל כסף. כיון שהוא מוכר בעד הכסף וא"כ בודאי דשוה בשוה. מועיל שהרי זהו הממכר, מה שמוכרין בעדו, וזהו הקנין מה שקנה הממכר) וכל זה הוא לר' יוחנן דסבירא לי' מעות קונות, אבל לריש לקיש' דסבירא לי' מעות אין קונות, א"כ גם שוה בשוה לא יועיל משו"ה לריש נקיש שפיר פריך. אם סבירא לריש לקיש פירי לא עבדי חליפין איך יתרץ הוא המשנה ולריש לקיש ע"כ דסבירא לי' דפירי נמי עבדי חליפין. אבל לר' יוחנן לא קשה כלל, אף דסבירא לי' פירות לא עבדי חליפין היינו מקנין סודר שהוא קני ע"מ להקנות אבל היכא שהוא מקנה לגמרי, זהו ממש קנין כסף וממכר שאמרה תורה שמועיל.

והנה לפי זה דגם כשמחליפין שוה בשוה, הוא ג"כ מכירה קשה מאי טעמא דר' אבא אמר רב הונא דפליג על רבה אמר רב הונא ור' אבא ס"ל בשם רב הונא דמכור לי באלו קנה ואין לו עליו אונאה. בשלימא אם נימא דהיכא שמחליף דבר בחבירו, איננו הקנין הכתוב התורה נוכל לומר דכתב קרא אונאה, רק בזה האופן דמיירי קרא. ולא בחליפין שוה בשוה:

שהוא דין אחר, אבל לפי דברנו, דגם חליפין שוה בשוה זהו דין ממכר האמור בתורה, א"כ אמאי אין בו הונאה, וע"כ צריך לומר. דאמרה התורה דין אונאה, רק אם האונאה הוא בממכר, היינו אם מכירת הדבר, הוא שוויו, דזה מוכר מפני שרוצה בעד החפץ מאתים ושם שהחפץ שוה מאתים. וטעה בשומה, שם אמרינן האונאה הוא בממכר, שהוא מכר בשביל מאתים, ובאמת הוא שוה יותר, אבל היכא שהממכר הוא לא מפני השיווי, רק מפני שהוא צריך למין האחר, בזה אין האונאה בהממכר, שהרי הוא צריך באמת למין השני, ומוכח זה מדברי הרמב"ם. שכתב שם בפרק י"ג הלכה א' המחליף כלים בכלים כו' אין לו אונאה שזה רוצה במחט יותר מן השריים, הרי דלא פירש כדמשמע לכאורה מדברי רש"י בדף מ"ז ד"ה דמכור לי קאמר ז"ל לשון ממכר ולא לשון חליפין ע"כ משמע מדברי רש"י, דעיקר החילוק שבחליפין אין אונאה, וכן הובא בשיטה מקובצת, בשם יש מביאין ראי', ונוכל לומר. לכאורה, מטעם דדוקא גבי מכר אמרה התורה ולא לגבי חליפין, אכן הרמב"ם מדייק, דהטעם מפני שזה רוצה במחט. הרי דהטעם הוא מפני שלא נתאנה בעיקר הדבר וגם דברי רש"י צריך לפרש כן אחרי שביארנו לדעת רש"י דחליפין שוה בשוה, הוא ג"כ מדין ממכר, ע"כ צריך לפרש דכונת רש"י הוא כן. דמדקאמר לשון מכור, הרי הוא אינו מכוון, שכונתו להחליף מין בחבירו, אלא עיקר הוא המכירה, היינו שיווי הדבר, וא"כ יש כאן קליה בהממכר וכן יש מביאין שמביא השטה פירשו ג"כ טעמם, דמשום הכי אין אונאה בחליפין, כי אולי הוא רוצה באותו חפץ ואעפי"כ שאין שוה כמו שלו, אבל לא דנימא, דגזירת הכתוב הוא, אונאה בממכר ולא בחליפין. דגם חליפין הוא ממכר, רק עיקר תלוי אם המכירה הוא בשביל השיווי:

או בשביל חשיבות המין.

והנה לפי זה יתישבו דברי הירושלמי שהבאנו דקאמר שם ר' בא בשם רב הונא בשם רב אפילו צבור בצבורין, א"ל ר' אלעזר לא שנינו אלא כל הנעשה דמים באחר בלבד דבר שהוא צריך לשום פירש דר' אבא בשם רב הונא אזל לטמי' שבבבלי, שאמר דהיכא דהחליף שני דברים אין בהן הונאה, אמר ג"כ בירושלמי. דאפילו החליף צבור בצבורין, היינו צבור אחד של תבואה בהרבה צבורין ג"כ הקנין חל, אף שהוא אונאה יתר משתות צריך להיות ביטול מקח, דכיון דהחליף מין זה בחבירו, א"כ לא הי' הממכר השיווי, רק מה שהוא צריך המין א"כ אין כאן הונאה, שלפעמים הוא. רוצה במין זה יותר ממין השני, וס"ל לר' בא דירושלמי, שהוא ר' אבא דבבלי. שזהו כל המטלטלין קונין זה את זה, אף היכא שיש כאן הונאה, א"ל ר' אלעזר ל"ש אלא כל הנעשה דמים באחר פירוש דהנה לעיל ביארנו דאימתי אמרינן שיש חשיבות בהמין הוא דוקא בגדיים וטלאים, או בכלים, שהחשיבות הוא השתמשות הדבר, שזה צריך השתמשות הזה וזה צריך השתמשוש הזה לשם היינו בגדיים וטלאים, אם בא אחד לחלוק שלא בפני חבירו על ב"ד לעשות החלוקה באופן שיהי' שוים, היינו שיהי' לכל אחד חלק בהשתמשות ובהשתמשות זה, כי כלים ובעלי חיים המין הוא קפידא, וחשוב שמסתמא בני אדם מקפידין, אבל בתבואה עיקר הדבר הוא שיווי הדבר שם אין קפידא חולקין, מין אחד נגד חבירו כמו שאם יש שנו מיני כספים דמה לו מטבע זו או זו. כן בפירות אין קפידא בהמין ומשו"ה סבירא לי' לר' אלעזר דמה שאמרו אין בחליפין אונאה לא נאמר על משנה זו דכל המטלטלין. דאותה משנה מיירי אף בפירות, ובפירות אם החליפו זו בזו אין החשיבות המין רק השיווי א"כ אם יש אונאה במקח, בודאי יש בזה דין אונאה. ורק על מתניתין דכל הנעשה דמים דשם מיירי דהחליף דמי חמור בפרה היינו בהחליף בעלי חיים ובבעלי חיים הא יש חשיבות בהמין, שם אמרו שאם החליף:

אין בהן אונאה, מפני שזה רוצה בשור יותר מפרה, או יותר בחמור מבשור, אבל צבור בצבורין שהוא תבואה. א"כ הממכר הוא שיווי הדבר יש בזה הונאה:

ומה שמסיק דבר שהוא צריך לישום. הפירוש הוא כן. היינו שמפרש דמתנתין דכל הנעשה דמים באחר. אין הכונה מטבע, כמו שרצה בגמ' לפרש מתחלה, דא"כ הא מיירי מתניתין אף היכא דהחליפין הי' שלא בכלים, וא"כ איך יוכל לפרש דשם נאמר דאין הונאה בחליפין. לזה מפרשי דפירוש כל הנעשה דמים, הוא דבר הנישום, ומסיק שם החליף שור בפרה, על משנה זו דמיירי בהחליף שור בפרה שם נאמר, דאין בזה הונאה:

ואמר הירושלמי אתיא דרב הונא כר' יוחנן ור' אלעזר כשיטתי', דתנין תמן האחין השותפין שחייבין בקלבון פטורין ממעש' בהמה ושחייבין במעש' בהמה פטורין מן הקלבון אמר ר' אלעזר והן שחלקו גדיי' כנגד תיישים ותיישי' כנגד גדיים אבל אם חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים הוא חלקו משעה ראשונה. אמר ר' יוחנן ואפילו חלקו גדיים כנגד תיישים ותיישים כנגד תיישים, כלקוחות הן, פירוש דהנה לעיל הבאנו מחלוקת הפוסקים במין אחד. רע ויפה, אי הויא כשני מינים:

דיכול לומר על כל אחד בפני עצמו גוד או אגוד, או דחולקין מין אחר נגד חבירו דהוי כמין אחד, והקשינו אם מין אחד, א"כ אמאי בחלקו ט' כנגד יוד, לא אמרינן זהו חלקו משעה ראשונה אף למאן דאית לי' ברירה, וביארנו דפסקינן כרב יוסף דירושת השותפין חל לפי המדה, א"כ מה שחולקין אחר כן הוא מכירה, זה כנגד זה, אבל בשווין הוי רק חלוקה. אבל אם נסבור כרבה, דירושת השותפין, חל לפי השיווי, א"כ אם נימא בחלקו ט' כנגד י' לא אמרינן הוברר הדבר משעה ראשונה, ע"כ נצטרך לומר אף שתשמישתם שוה כיון דזה רע וזה יפה, הוי חילוק כיון דהדמים של זה, אין שוים לזה, הוי כמין אחר. ואם נימא דבחלקו ט' כנגד יוד, ג"כ אמרינן חלקו משעה ראשונה. ע"כ דאין קפידא רק אם הוא תשמיש אחר שם הוא חשיבות, אבל אם החילוק הוא רק בדמים, לא שייך לומר שהוא מין דמה שהוא רק חילוק בדמים הוי כמין אחד. ולא שייך לומר קפידא שזה רוצה במין דמים זה, וזה רוצה במין דמים זה:

והירושלמי ס"ל כרבה דירושת השותפין חל לפי המדה, אם כן פירוש דברי הירושלמי הוא כן, דהירושלמי ס"ל דמדאמר ר' אלעזר בחלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים:

אמרינן זהו חלקו משעה ראשונה ולא חילק ר' אלעזר בין חלקו עשרה כנגד עשרה, או חלקו ט' כנגד יוד, ע"כ דסבירא לי' אף בחלקו ט' כנגד יוד, נמי אמרינן ברירה:

ואם נימא דרע ויפה כיון שחילוק הוא בשיווי הדבר הוי כשני מינים. דגם בזה יש קפידא במין דמים, א"כ הוי כחלקו שני מינים ובשני מינים הא גם ר' אלעזר מודה דלא אמרינן ברירה. ע"כ דסבירא לי' דאימתי הוי שני מינין. דוקא היכא. שיש קפידא בתשמיש הדבר:

אבל היכא שבתשמיש הדבר אין קפידא רק דמי הדבר שם הוי כחד מין, דלא שייך לומר זה רוצה במין דמים הזה, וא"כ אף בפירות חטים ושעורים יהי' דינם כחד מין, כיון דאין חשיבותם אלא מטעם הדמים לא שייך לומר קפידה שזה רוצה במין דמים הזה, משו"ה ר' אלעזר לטעמי' ס"ל אם החליף צבור פירות בציבורין. בטל המקח ששם היינו בפירות ממכר שלהם לא מפני שרוצה המין רק שיווי שלהם, לא שייך לומר שזה רוצה במין הזה. ושווים עיקר, משו"ה אם הי' אונאה. יש בזה דין אונאה שהרי הוי אונאה בממכר ורק בהחליף שור בפרה וחמור בשור דשם יש חשיבות לתשמיש הדבר, והחליפין הוא תשמיש זה בתשמיש זה שם אין אונאה, מפני שזה רוצה בתשמיש חמור, וזה בתשמיש שור, אבל רב הונא יסבור כר' יוחנן דאף בחלקו גדיים כנגד גדיים ג"כ לא אמרינן זהו חלקו. היינו לא מטעמי' דר' יוחנן דלא ס"ל ברירה, אלא הוא יסבור דאף למאן דאית לי' ברירה ג"כ יסבור בחלקו גדיים כנגד גדיים לא אמרינן זהו חלקו משעה ראשונה, דס"ל היכא דחלקו ט' כנגד יוד, אף בחד מין, טוב ורע דהוי חילוק בשווי הם ג"כ הוי כשני מינין, אף דבתשמיש הדבר אין קפידא, יש קפידא במין דמים שזה רוצה מין זה, וזה רוצה מין זה. משו"ה אף אם מכר צבור בצבורין היינו פירות בפירות ג"כ אין להם האונאה, שזה רוצה במין זה וזה רוצה במין זה:

ומיושב לפי זה מאי דקשה לכאורה איך קאמר הירושלמי דרב הונא דאמר אפילו צבור בציבורין קנה יסבור כר' יוחנן בחלקו גדיים כנגד גדיים, לא אמרינן הוברר הבדר משעה ראשונה, והרי ר' יוחנן בעצמו ס"ל בירושלמי פרק ד' דמציעא, הלכה א' דאפילו צבור בציבורין לא קנה. אכן לדברינו ר' יוחנן ס"ל בחלקו גדיים כנגד גדיים מטעם אחר, דלא אמרינן הוברר הדבר משעה ראשונה דס"ל אין ברירה, וא"כ אין משם ראי' כלל לדין זה, ורק הירושלמי בקדושין, מפרש דרב הונא לא מצי סבר כר' אלעזר בחלקו גדיים כנגד גדיים בכל גווני היינו אף בחלקו ט' כנגד יוד, זהו חלקו משעה ראשונה, דא"כ הי' קשה דידי' אדידי', דסבר אף צבור בצבורין, קנה דאין הונאה, הרי דגם היכא דעיקר החילוק הדמים אמרינן אדם רוצה שמין זה יותר מחבירו, וא"כ רע ויפה דחלוקים בדמים יהיו כשני מינים, ע"כ דהוא סובר לדינא בחלקו גדיים כנגד גדיים ברע ויפה, דלא אמרינן הוברר:

נמצא לפי זה דדינו של הרמב"ם שכתב המחליף כלים בכלים או בהמה בבהמה אפילו מחט בשיריים, וטלה בסוס, הוא ממש דינא דירושלמי הכא בקדושין, כר' אלעזר דסובר דהיכא שיש קפידא בהמין שם אין להם אונאה, והיינו בעלי חיים כמתניתן דכל הנעשה דמים באחר, ומחט בשריים שזהו פירוש אמכרו קלון באמכרו קנון בירושלמי מציעא שם, אבל פירות בפירות יש להן הונאה, דכיון דאין חשיבות שלהם אלא הדמים, לא שייך לומר זה רוצה במין זה יותר מחבירו והממכר שלהם היא הדמים, בכה"ג יש אונאה:

תוכן העניינים

לבוש מרדכי בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה