לבוש מרדכי בבא מציעא· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן כב
סוגיא דלכשתגנב ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך, ויבאר דלא הקנה נוף הפרה רק דמי הפרה, ויבאר דלהרמב"ם עסקא לא הוי הלואה רק חיוב אחריות. ויש שני תנאים בעסקא. אם יאבד כולו. ואם יאבד מקצת.
דף ל"ג המפקיד אצל חברו בהמה או כלים ונגנבו או שאבדו שילם ולא רצה לשבע שהרי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא נמצא הגנב משלם תשלומי כפל כו' למי משלם למי שהפקדון אצלו כו' בגמ' מתקיף לה רמי בר חמא והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כו' מתקיף לה ר' זירא אי הכי אפילו גיזותי' וולדותי' אלמה תניא חוץ מגיזותי' וולדותי' אלא אמר ר' זירא נעשה כאמר לי' חוץ מגיזותי' וולדתי' ומאי פסקא סתמא דמילתא שבחא דאתא מעלמא עבד אינש דמקני שבחא דמגופה לא עביד אינש דמקני, ע"כ.
והנה הרמב"ם כתב בפ"ח מהלכות שאלה הלכה ג' ז"ל כל הקונה כפל קונה השבח הבא מאליו כיצר הפקיד ד' סאין אצל חברו והרי הן שוין סלע לנגנבו או אבדו ואמר הריני משלם סלע ואיני נשבע ואחר כן נמצאו והרי הן שוין ארבעה סלעים הרי הן של שומר ואינו משלם אלא סלע כו' והשיג ע"ז הראב"ד ז"ל א"א דוקא שבא השבח אחר ששילם או שאמר הריני משלם עכ"ל ועיין תוס' לקמן דף ל"ה ד"ה ואותביני' שגם דעת התוס' כדעת הרמב"ם דיוקרא הוי שבחא דעלמא ולא דמי לגיזות וולדות דאותו שבח ניכר בגוף הבהמה עכ"ל התוס' וכמובן זה קשה דאף דאין ניכר עכ"פ היוקר הוא בעד גוף הדבר וא"כ הא הוי שבח שמגוף הדבר אכן הא עכ"פ מג"מ הנ"ל דכיפי הא מוכח דאם שילם שייך להשוכר השבח משו"ה חילק הראב"ד דדוקא השבח של אחר ששלם או שאמר הריני משלם שייך להנפקד אכן המ"מ הקשה על סברת הראב"ד כיון דיוקרא ששילם הוי של המפקיד איך קונה אח"כ ואם נימא דכששילם אגלאי מילתא דקנה למפריע סמוך לגנבה א"כ אם בינתים נתיקר הלא נתיקר לשומר ולומר דקונה בעת ששילם הא לא מצינו מי שאמר שיקנה אז וכונתו להקשות הא אז הוי אינו ברשותי' ואיך יקנה.
ולישב דבריהם נראה לי דהנה לקמן דף ע' איתא אין מקבלין צאן ברזל מישראל אבל מקבלין צאן ברזל מן הנכרים כו' למימרא דברשותא דמקבל קיימא ורמינהו המקבל צאן ברזל מן העכו"ם ולדות פטורין מן הבכורה אמר אביי לא קשייא הא דקביל עלי' אונסא וזולא הא דלא קביל עלי' אונסא וזולא א"ל רבא אי דקביל עלי' מרא אונסא וזולא צאן ברזל קרית לי' כו' אלא אמר רבא אידי ואידי דלא קבל עלי' מרא אונסא וזולא וגבי בכורות היינו טעם דולדות פטורין מן הבכורה כיון דאי לא יהיב זוזי אתי נכרי ותפס לבהמה ואי לא משכח לבהמה תפס לולדות והוי לי' יד עכום באמצע וכל יד עכום באמצע פטור מן הבכורה עד כאן והקשה בתוס' ד"ה אין מקבלין ז"ל פירש בקונטרס כל אחריות הנכסים על המקבל ושם אותו במעות עליו וכל זמן שאין נותן לו מעותיו חולקין השכר ואע"ג דמשנה יתירה היא דהא תנא לי' אין מושיבין חנוני למחצית שכר כו' נקט לי' משום סופא אבל מקבלין צאן ברזל מן הנכרים ולפירושו לא הוי רבית זו אלא מדרבנן וקשה מאי פריך בגמ' מתניתן דהכא אמתני' דבכורות הא עכ' ס"ל למקשה דמתניתן דבכורות בדלא קביל מרא אונסא וזולא כדפריך רבא כו' וא"כ ע"כ הוי רבית דרבנן ואפ"ה הוי אתי לי' שפיר הא דפטירי מן הבכורה כו' וע"כ פירש ר"ת דהכא הוי רבית דאורייתא כו' וקבל עליו לתת בכל שנה דבר קצוב כו' אכן הרמב"ם כתב בפ"ח מהלכות מלוה הלכה י"ב ז"ל אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא אבק רבית וא"כ יקשה עליו קושית התוס' אי מתניתן מיירי ברבית דרבנן מאי הקשה המקשה למימרא דברשותא דמקבל קיימא דהא הוי רק רבית דרבנן וא"כ בלאו מתניתן דהכא צריך לפרש המשנה דבכורות מטעם דהוי יד עכום באמצע ועוד כיון דעיקר חידוש דמתניתן משום סיפא דמקבלין מן העכום מאי פריך ליפלוג בדידה.
ולבאר זאת נראה דהנה בגמ' דף ס"ח איתא ההוא שטרא דהוה כתב בי' פלגה באגר פלגה בהפסד אמר רבא רב עיליש גברא רבה ואיסורא לאנשי לא הוי ספי מה נפשך אי פלגה באגר תרי תלתי בהפסד אי פלגא בהפסד תרי תלתי באגר ע"כ והנה הרמב"ם כתב בפ"ו משותפין הלכה ג' ז"ל ועוד תקנו חכמים שכל הנותן מעות לחברו להתעסק בהן ופחתו או הותירו ולא רצה לתן שכר עמלו בכל יום ולא התנו ביניהן שום תנאי שיהי שכר המתעסק באותו חצי פקדון שליש ריוח הפקדון שהוא שתות ריוח כל הממון לפיכך אם הרויחו יטול המתעסק שני שליש הרויח כו' ואם פחתו מפסיד המתעסק שליש הפחת כו' והשיג על זה זה הראב"ד ז"ל נראה לי שהוא שיבוש שכן אמרו חכמים תרי תלתי באגר פלגא בהפסד עוד כתב הרמב"ם בהלכה ד' ז"ל יש מי שטועה ואומר שהנותן עסק סתם אם יהי' שם שכר יטול המתעסק חצי ואם יהי' שם הפסד יפסיד שליש ואין הדבר כן עכ"ל הרמב"ם והנה בגמ' הא אמר אי פלגא באגר תרי תלתי בהפסד אי פלגא בהפסד תרי תלתי באגר ובודאי דאי אפשר לפרש דתליא בדעת המתעסק מה ירצה כמו שהקשו בתוס' דכי שוטה הנותן לעשות כזה למקבל ולתלות בדעתו דכשיראה הפסד יאמר אני רוצה פלגא באגר ועליך תרי תלתי בהפסד ואם יראה ריוח יאמר אני רוצה פלגא בהפסד ושני שלישי ריוח וע"כ הפירוש בגמרא דעלינו לפרש או פלגא באגר להמתעסק ושליש בהפסד או שעלינו לפרש תרי תלתי באגר ופלגא בהפסד וא"כ מאין בירר הראב"ד שעלינו לפרש תרי תלתי באגר תילתא בהפסד דילמא איפכא פלגא באגר תילתא בהפסד ועל הרמב"ם קשה קושית התוס' וכי שוטה הנותן שיתלה בדעת המתעסק והרמב"ם פסק הכל לטובת המתעסק וטעמא בעי עוד צריך לבאר סברת היש מי שטועה מאי טעמא ביררו להם מספיקא בגמ' הפירוש פלגא באגר תילתא בהפסד דילמא איפכא וגם אמאי קרי להו הרמב"ם טועים:
עוד כתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות שותפין ז"ל הנותן מעות לחבירו סתם להתעסק בהן או שהתנו בפירוש שיהי' השכר וההפסד ביניהם בשוה ונאבד הממון יש מי שהורה שישלם המתעסק שליש כמו שבארנו אם אבד מקצת הממון ויראה לי שהוא משלם מחצה שהוא בתורת מלוה וזה שאמרו חכמים משלם שליש בהפסד בשלא הגיע ההפסד ליטול בעל המעות פחות מחצי ממונו כיצד ראובן שנתן לשמעון מאה ועשרים דינר ונשא ונתן ופחת תשעים הרי שמעון משלם שלשים ונמצא ראובן נוטל ששים כו' לפיכך שטר עסק היוצא על היתומים שהי' אביהן מתעסק בו נשבע בעל השטר וגובה מחצה שהוא בתורת מלוה כו' ולמה אני אומר שאין פוחתין לו כנגד שכרו שנתעסק בפקדון שהרי אבד כל החצי של פקדון ולא נשאר כלל פקדון שנאמר שאם לא יטול שכרו יראה כרבית שהרי חצי המלוה בלבד הוא נוטל וכן אם התנו שיטול המתעסק רביע השכר ואבד הממון כולו משלם הרביע כולו שהוא בתורת מלוה אבל אם נשאר מהממון מעט שאם תוסף על אותו המעט שתות ההפסד שפחתו יבא הכל רביע הממון או יתר ה"ז משלם שתות בלבד מן הטעם שבארנו עכ"ל והשיג ע"ז הראב"ד ז"ל בזה לא כיון שמועותיו שהרי פרש טעמו נשבע וגובה מחצה ואין פוחתין לו כנגד שכרו שמתעסק בפקדון שהרי אבד כל החצי של הפקדון וכו' מעתה כל מה שישאר וזה מתעסק בו והעסק לשניהם ראוי הוא שיטול בו שכר עמלו לחשבון שהי' נוטל מתחלה כו' עוד כתב הרמב"ם בפ"ו משותפין הלכה ב' ז"ל תקנו חכמים שכל הנותן מעות לחבירו להתעסק בהן יהי' חצי הממון בתורת הלואה והרי המתעסק חייב באחריותו אעפ"י שאבד באונס והחצי הוא בתורת פקדון והרי הוא באחריות בעל המעות ואם נגנב או אבד החצי של הפקדון אין המתעסק חייב לשלם והקשה הראב"ד ז"ל א"א ולמה לא יהיה כשומר שכר על הפקדון והלא נוטל עליו שכר כפועל בטל.
ולתרץ כל זה נראה לי דס"ל להרמב"ם דהנה לכאורה קשה כיון דמסתמא היכא דלא התנו ס"ל להרמב"ם דאינו מפסיד אלא שליש ובאגר נוטל שני שלישים א"כ אמאי אמרינן האי עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון הא אם נלך בתר הריוח נוטל שני שלישים ואם נלך בתר ההפסד הוא סובל רק שליש ואיך קרי לה פלגה מלוה ופלגה פקדון והנה לקמן ק"ד איתא השתא דאמר רבנן פלגה מלוה אי בעי למשתי בי' שכרא שפיר דמי רבא אמר להכי קרי לה עסקא דא"ל כי יהבינא לך נאעסוקי ולא למשתי שכרא אמר רב אידי בר אבין ואם מת נעשו מטלטלין אצל בניו רבא אמר להכי קרו לי' עסקא דאם מת לא יעשה מטלטלין אצל בניו לכן סובר הרמב"ם דמאי דאמרו פלגא מלוה אין הכונה שבעד המחצה נתחייב דמים וקנה גוף הדמים או הסחורה שנותן לו בתורת הלואה למחצה דלהכי קרו לה עסקא שלא קנה זה בתורת הלואה דכל גוף הדמים או הסחורה הוא של הנותן אלא דהוי מחצה כמו שומא אצלו היינו שהמקבל קבל עליו אחריות בעד זה למחצה שבאם יאבדו או יאנסו הוא ישלם המחצה נמצא אין המקבל לוה כלל עדנה שהרי לא קנה עדנה את הדמים או הסחורה בתורת הלואה ומן התורה לא הוי הלואה כלל וממילא אין כאן רבית מן התורה רק התחייבות לשלם מחצה אם יאבדו או יגנבו אכן מדרבנן חיוב אחריות הוי כמו מלוה א"כ הרי הוא מתעסק בעד המחצה שאין עליו לא אחריות שכר אם ירויח ומדרבנן הוה רבית כיון דמדרבנן גם חיוב אחריות שאף על אונסין הוי כמו הלואה משו"ה מדרבנן אסור אם לא שיתן לו שכר עמלו או שיתנו שיהי' לו חלק בריוח או שיקח בעל המעות חלק בהפסד ולפי זה עסקא יש שני תנאים תנאי אחד שהוא מקבל אחריות שלא יחסר לו מחצה ע"ז מקבל אחריות שלא יחסר לו מחצה שעד מחצה מחייב הוא לשלם בכל אופן וזה הוא היסוד של עסקא שמפני זה עסקא פלגא מלוה הכונה בתורת מלוה היינו שהוא מקבל אחריות בעד אונסין שמחצה יהי' לו ועוד תנאי שבאם יאבד פחות ממחצה כמו שליש אף שעוד נשאר לו יותר ממחצה הוא מקבל אחריות על מחצה שיאבד כל זה אם נותן שכר עמלו אבל אם אין נותן שכר עמלו אז אם התנו שהמקבל נוטל מחצה מן הריוח אז תקנו חכמים שיהי' התנאי שבאם יפסיד פחות ממחצה לא יפסיד אך השליש ממה שנאבד ואם התנו שאף אם יפחת פחות מהמחצה ג"כ יסבול המקבל מחצה אז צריכה שתהי' לו חלק בריוח שני שלשים כדי שזה יהיה שכרו על עמלו על החלק שלא קבל אחריות אבל על זה קבל אחריות שמחצה בודאי יהי' להנותן אכן הראב"ד סובר דהאי פלגא מלוה הוא כפשוטו דמחצה קנה ונתחייב הדמים והוא ממש פלגא מלוה ופלגא פקדון דבעד מחצה כבר נתחייב דמים וחיובו אינה בתורת אחריות אלא מפני שקנה הדבר למחצה ונתחייב מחצה והוי מלוה ממש והא דאסור למשתי שכרא ולא נעשה מטלטלין אצל בניו מפני שהי' התנאי רק שלא יעשה שום דבר אלא יחזיק בעסקא ומחצה הוי אפותקי להנותן שלא יעשה מטלטלין אצל בניו ואזל הרמב"ם והראב"ד לטעמיהו בכל הנך הדברים שהבאנו למעלה:
בדין אם נגנב דסבירא להרמב"ם דהמקבל אין מפסיד והקשה הראב"ד הא הוי ש"ש ואמאי לא ישלם בעד גנבה הנה להרמב"ם בעסקא מה שמשלם המקבל מחצה הוא משום התנאי שהתנו שיתחייב באחריות ואחריות כולל בין אונסין בין גנבה א"כ הא מפורש התנו שיפסיד רק המחצה וא"כ אף שהוא ש"ש הא כל חיובו מטעם קבלת אחריות הא התנו שמקבל אחריות למחצה והא ודאי דש"ש יוכל להתנות שלא ישלם רק מחצה ובפרט אם יתנה ש"ש הנני מקבל אחריות על מחצה בין גנבה בין אונסין ועל מחצה השני אהי' פטור ובודאי דמתנה שומר שכר להיות כשומר חנם למחצה דהא להרמב"ם חיובו רק מפני תנאי קבלת האחריות והוא קבל רק על מחצה אכן להראב"ד הם לא דברו אודות אחריות רק עסקא פלגא קנה ונתחייב ממילא באונסין דעסקא הפירוש פלגא הנני קונה והנני מתחייב לך דמים ואם נאנס משלם לא מטעם שהתנו על חיוב אחריות אלא משום דשלו נאבד ואודות אחריות לא דברו וא"כ לדברי הראב"ד כיון שלא דברו על אודות אחריות ממילא נשאר הדין דפלגא שלא קנה אין מחויב באחריות אונסין אבל דין ש"ש עליו שהרי נוטל כפועל בטל משו"ה אם נגנב להראב"ד משלם אף מחצה דפקדון אבל להרמב"ם דדברו אודות אחריות דלדידי' מה שאמרו עסקא הכונה הנני מקבל אחריות למחצה הוי כאילו דברו בפירוש גם אודות אחריות גנבה דנא ישלם אלא מחצה דגם גנבה בכלל חיוב אחריות אכן פשיעה אינינה בכלל אחריות דפשיעה להרמב"ם מטעם מזיק משו"ה אם נאבד בפשיעה אף הרמב"ם יודה שמשלם אף בעד המחצה שבתורת פקדון וכן בהא דינא דפ"ז מהלכות שותפין שכתב הרמב"ם שאם התנו שיטול המתעסק רביע השכר כו' אם נשאר מעט מהממון שאם תוסיף על אותו המעט שתות ההפסד שפחתו יבא הכל רביע הממון או יתר ה' משלם שתות בלבד שעל זה הקשה הראב"ד שכיון שכתב הרמב"ם שהטעם שאם נאבד הכל משלם מחצה ואין פוחתין כנגד שכרו הוא משום שאבד כל החצי של הפקדון א"כ אם נשאר מעט מן הפקדון ראוי שיטול שכר עמלו לפי ערך שהי' נוטל מתחלה לפי שביארנו ג"כ לטעמיהו דלדברי הרמב"ם אין כלל מחצה של מלוה ומחצה של פקדון דהרי גוף הדבר הכל של הנותן ויש עליו רק חיוב אחריות שמחצה ישלם ולא הי' מלוה כלל ורק חיוב אחריות שמחצה ישלם ומהו הפירוש מחצה פקדון המחצה שאין עליו חיוב אחריות והנה כשנשאר מעט למשל בנתן לשמעון מאה ועשרים שכתב הרמב"ם ופחת תשעים והוא משלם שלשים הרי נאבד כל המחצה שלא קבל אחריות שהרי הוא קבל אחריות על ששים ועתה נשאר לראובן אך ששים וכל המחצה שלא נתחייב באחריות אבד וכן בבבא היכא שהתנו שיטול רביע אם נשאר מעט ואם יוסיף שתות על אותו המעט ויהי' בין הכל רביע הרי אם התנו שיטול רביע על שלש רבעים לא קבל אחריות וא"כ אם אין לו אלא רביע הרי אבד הכל מה שנחשב כפקדון היינו מה שלא קבל אחריות ואף אם בין הכל יהי' מעט יותר אבל הא טרם שמשלם לא הי' יותר ממה שהתחייב ואין כאן כלל רבית לפי דין דרבנן אבל הראב"ד הא סובר דבכל מקצת שנשאר יש בו מחצה שקנה ונתחייב ומחצה פקדון וא"כ אם נשאר מעט נשאר פקדון וההלואה היא הלואה ממש שהרי קנה ונתחייב דמים א"כ פריך שפיר היכא דלא נאבד הכל יטול שכר עמלו בעד החלק בהמחצית הנשאר שהרי יש בזה מקצת פקדון והא דלהראב"ד לא הוי רבית מן התורה אם לא יתן שכר עמלו דהרי לדידי' הוי הלואה ממש שהרי לדידי' קנה המחצה ונתחייב דמים וא"כ הלא הוא עוסק במחצה של חברו בשביל המתנת מעות אפשר דטעם הראב"ד משום דאין ודאי שירויח וגם הא טרחתו גם לצורך עצמו אבל מדרבנן הוי רבית ממש משא"כ להרמב"ם אין כאן הלואה כלל ורק מחזי כרבית וכיון דלא יקבל הנותן אך מחצה לא מחזי כרבית משא"כ להראב"ד נשאר מחצה פקדון והוה מדרבנן רבית ממש:
והנה בחנוני או מתעסק מה שהוא מרויח אין הפירוש שהסחורה מעצמה משבחת ומרוחת מעצמה שא"כ להרמב"ם לא היה שייך כלל לומר שמחזי כרבית דהרי גוף הסחורה הרי היא של בעל המעות ואם הי' שייך לומר שהסחורה מעצמה מרוחת הרי המקבל אינינו נותן לבעל המעות אלא הוא לוקח ממנו דהרי גוף הסחורה הוי של בעל המעות דהרי להרמב"ם המקבל לא קנה בעצם גוף הסחורה ורק קבל אחריות וא"כ במאי מחזי כרבית לכן סבירא להרמב"ם דחנוני וכל מתעסק הוא המרויח ע"י טרחתו וא"כ מה שהוא נותן לבעל המעות הוא הנותן לו מזה שהרויח ע"י טרחתו ואעפי"כ לא הוי רבית מן התורה שהרי בעצם אין כאן הלואה והנה בגמ' הא אמר אי פלגא באגר תרי תלתי בהפסד אי פלגה בהפסד תרי תלתי באגר נמצא דבסתמא ספק לנו איך הי' התנאי ואם הוא ספק היכא דנפסד פחות מחצי ספק לנו אם קבל עליו המקבל בכה"ג אחריות על מחצה או קבל עליו אחריות רק על תילתא היכא דישאר לו המחצה והדין הוא דיד בעל השטר על התחתונה ומי היא על זה בעל השטר הנותן שהרי בלא קבלת אחריות אין עליו חיוב דהרי להרמב"ם לא נתחייב, המקבל דמים ממש רק חיוב אחריות עליו מעתה אם ספק לנו אם קבל עליו אחריות אמרינן יד בעל השטר על התחתונה ואין משלם בעד ההפסד רק שליש וכן אם הרויח דסובר הרמב"ם דההרוחה הוא ע"י טרחתו א"כ ההרוחה שייך להמקבל אלא דנותן לבעל המעות חלק אם ספק לנו אם קבל לתת לו מחצה או קבל לתן לבעל המעות רק שליש אמרינן יד בעל השטר הוא הנותן על התחתונה ואינו לוקח מהרוחת המקבל ע"י טרחתו רק שליש משו"ה כתב הרמב"ם שאם הרויחו יטול המתעסק שני שלישים דמספק אין לו להמקבל לתן מטרחתו רק שליש ואם הפסיד מספק אין לו לשלם אלא שליש שמא על יותר לא קבל אבל הראב"ד הא ס"ל דהמקבל קנה המחצה וממילא כשנפסד בודאי דשלו נפסד החצי אלא דספק לנו שמא התחייב בעל המעות בעד טרחתו לנכות לו מחצה שלו שהפסיד דלדידי' גוף הסחורה מחצה של המקבל ובודאי שלו ג"כ נפסד וא"כ אם ספק לנו אם קבל עליו בעל המעות להחזיר לו איזה חלק בעד שלו שהפסיד מספק אינו מחויב אכן בדין זה שההרוחה הוא ע"י המקבל בזה סובר הראב"ד כהרמב"ם דהמקבל הוא שמרויח ואם ספק אם התנה לתן לבעל המעות מספק אין נותן ולדידי' בהפסד המקבל הוא בעל השטר שהרי הוא רוצה להוציא מאת בעל המעות בעד שלו שנפסד אכן בזה שמרויחים בזה בעל המעות הוא המוציא משו"ה כתב הראב"ד דשיבוש הוא אלא תרי תלתי באגר פלגא בהפסד אכן היש שטועים בזה סוברים כהרמב"ם שעסקא הוי רק חיוב אחריות לא הלואה ממש אכן הם סוברים בהרוחה הוא שהסחורה מעצמה משבחת וא"כ המקבל מוציא מבעל המעות ולדידהו היכא דספק אם יפסיד המקבל בזה הנותן המעות המוציא שהרי הספק בחיוב האחריות אבל אם הספק הוא בהרוחה אז המקבל הוא המוציא שכיון שהסחורה גופא עדנה של הנותן א"כ הוא המוציא ממי שהסחורה שלו משו"ה סבירא להו בהפסד דבעינן להוציא מהמקבל לחייבו באחריות אמרינן שמא לא קבל עליו יותר משליש משו"ה אם הפסיד לא ישלם אלא שליש אבל בריוח אין נוטל אלא חצי משום דילמא לא כיון הנותן לזכות אותו בריוח שישביח וירויח סחורתו רק החצי ומספק לא מפקינן מיני' ועל זה קאמר הרמב"ם דטועים המה דאין הסחורה מרויחה אלא שנותנין יותר להחנוני והמתעסק בשביל טרחתם א"כ הם המרויחים וא"כ אדרבה גם בריוח הנותן הוא המוציא:
והנה בספרנו על ב"ק ביארנו בסימן כ"א סוגיא דגמרא דיבמות דף ס"ו סוגיא דהמכנסת שום לבעלה דרב יהודא אמר הדין עמה ור' אמי אמר הדין עמו כיון דאמר מר אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו הואיל וחייב באחריותן יאכלו אמר רב ספרא מי קתני והם שלו הואיל וחייב באחריותן קתני ולעולם לאו דידי' הוא וכל היכא דחייב באחריותן אכלי בתרומה והתנן כו' כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה ותסברא נהי דמחייב בגנבה ואבדה באונסה וכחשה ונפחת דמי' מי מחייב הא לא דמיא אלא לסיפא כו' כהן ששם פרה מישראל יאכילנה כרשיני תרומה ע"כ ולכאורה אדרבה מזה ראי' מדכהן ששם פרה מישראל מאכילה כרשיני תרומה הא ראיה דהדין עמו בנכסי צאן ברזל שהם של המקבל שאם אין צאן ברזל ובעבדי צאן ברזל הדין עם המקבל איך מאכילין לפרה ועבד שאין הגוף שלהם של הכהן איך מאכילין אותם תרומה וביארנו שם דבצאן ברזל הגוף הוא של הנותן אלא שהמקבל מקבל עליו אחריות אונסה כחשה ונפחת דמי' א"כ הדמים של צאן הברזל הוא של המקבל אחרי שגם אונסא וזולא וכחשה עליו ובתרומה אף קנין כסף היינו דמי של הדבר ג"כ מאכיל בתרומה וכן מצינו באשה דאף דאין גופה קנוי להבעל וכמו דאיתא בגמ' גיטין דף ע"ז דאמר לי' רבינא לרב אשי רבא יד דאשה קא קשיא לי' נהי דקני לה למעשה ידי' גופה מי קנה לה ואעפי"כ אמרינן דכהן שנושא אשה אוכלת בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו היינו אף דגופה לא קני אבל קנין כסף שיש בבן חורין קנו לה משו"ה אוכלת ה"נ בעבדי צאן ברזל ובשם פרה אף אם נימא דהדין עמה והגוף שלה והיא יכולה לקח אותם אעפי"כ קנין הדמים שבהדבר כבר קנוי לו אחרי שהוא קבל עליו אונסה כחשה ונפחת דמי וכן להכהן ששם את הפרה:
והנה לפי זה במקבל צאן ברזל כיון דגוף הצאן עדנה של הנותן לא הוי עדנה הלואה ממש אחרי שעוד להנותן הגוף והוי רק חיוב אחריות והוי רק הלואה מדרבנן דרבנן עשאו חיוב אחריות כאילו היתה הלואה אכן הגמ' חקרה אילו לא היו מתנים על הולדות איך הי' הדין אם ילדה פרה שהדמים של אחד והגוף של אחד ומדקתני במתניתן אין מקבלין צאן ברזל משום דהנותן נוטל חלק בולדות ואם נימא דכיון דגוף הפרה עדנה של הנותן א"כ בלא תנאי הולדות שייכים לו שהרי באין מגוף הפרה א"כ בצאן ברזל אין המקבל נותן לבעל המעות אדרבה הוא לוקח בגיזות וולדות שבאו והם שייכים לגוף הפרה וא"כ המקבל אינינו נותן אלא אדרבה הוא לוקח וא"כ אמאי אין מקבלין צאן ברזל אף דאין מושיבין חנוני למחצית שכר התם הא המקבל נותן לבעל המעות כדביארנו לעיל דמה שחנוני מרויח ההרוחה הוא טרחתו שבעד טרחתו החנוני למכור קמעא נותן כל אחד ביוקר מי שקונה קמעא קמעא ואין רוצה לקח כל החבית בבת אחת א"כ אף שהרבית רק מדרבנן אחרי דהוי חיוב אחריות ואין כאן הלואה אבל עכ"פ רבית יש כאן שהרי המקבל נותן ריוח טרחתו לבעל המעות אבל הכא בצאן ברזל אם נימא דגיזות וולדות אחרי שהמה באים מגוף הפרה המה של בעל הצאן והגוף של הצאן הא המה של בעל הצאן א"כ אין כאן רבית כלל אף מדרבנן שאין המקבל נותן אלא לוקח וע"כ מדאין מקבלין צאן ברזל ע"כ דברשות דמקבל קיימא פרוש ובלא תנאי היו שייכים לו הגיזות והוולדות משום דכיון דהדמים של הצאן שלו שייכים לו הגיזות והוולדות וא"כ הוא הנותן ע"ז הקשה אם בצאן ברזל הגיזות והולדות שייכים להמקבל א"כ קשה אמאי המקבל צאן ברזל מעכו"ם וולדות פטורין מן הבכור' הא שייכים המה להישראל מתחלת לידתם בשלמא אם נימא דברשותו דנותן קיימא היינו דבלא תנאי המה של העכו"ם ורק מפני התנאי נוטל המקבל א"כ כל זמן שלא הוחלטו ולא חלקו עדנה המה של עכום משו"ה פטורין מן הבכורה אבל אם נימא ברשותו דמקבל קיימא היינו דשייכים לו וא"כ הוא הנותן ומשו"ה אין מקבלין צאן ברזל א"כ אמאי פטורין מן הבכורה ומשני משום דהוי יד עכו"ם באמצע ולפי זה לא קשה מאי קמ"ל מתניתין דאין מקבלין צאן ברזל הא יש ללמוד זה מק"ו מדין דאין מושיבין למחצית שכר דהא גיזות וולדות דבאין מגוף הפרה הוה אמינא דשייכים לבעל הצאן וא"כ אין המקבל נותן אלא הוא לוקח ולא דמי להא דאין מושיבין דהתם הריוח בא בשביל הטרחא והיא של המקבל בודאי אשמעינן מתניתן דאף בגיזות וולדות מקרי שהמקבל מזכה לבעל הפרה בוולדות ובגיזות ואעפי"כ הוי רק רבית דרבנן אחרי דהוי רק חיוב אחריות לא הלואה ממש כיון דגוף הפרה הוי של בעל הצאן משו"ה כתב הרמב"ם שהוא רק רבית דרבנן:
והנה אף דמסיק הגמ' דברשותא דמקבל קיימא היינו דוקא אם בסתמא אבל אם התנו שאף שמקנה דמי הדבר אבל גוף הפרה אינו מקנה וא"כ יהיו שייכים לו לבעל הפרה גיזות וולדות בודאי דיוכל להתנות ואז יהיו שייכים הגיזות והולדות לבעל הצאן והנה בהאי דינא דמפקיד כששילם ששייך לו להנפקד הכפל כתב הרמב"ם שם בפ"ח מהלכות שאלה ופקדון שגוף הפרה מחזיר להבעלים ולפי זה לכאורה הא לא הקנה כלל המפקיד להנפקד את גוף הפרה וא"כ הקנין הוא רק לכפלא ולכאורה הא לג"מ דידן אי אפשר להקנות הגוף לכפלא דאל"כ נימא דמקנה גוף הפרה לכפילא וכדאיתא בתוס' ד"ה כגון דקל וא"כ מאי משני הרי פרתי קנוי לך הא גוף הפרה אין מקנה שהרי מחזיר הפרה לבעלים וא"כ איך שייך להנפקד הכפל אכן כפי שביארנו למעלה שיש אופנים כמו בשומא שדמי הפרה שייכים להמקבל וגוף הפרה של הנותן ה"נ למסקנא כיון דאמרינן שבחא דגופא מקני ה"נ ומכ"ש הא דגוף הפרה לא הקנה ומה הקנה אם שילם רק דמי הפרה והוי כמו שומא אצל השוכר בדמים וכיון דדמי הפרה קנוי להשוכר א"כ מי הפסיד בגנבת הפרה מי שדמי הדבר הוא שלו משו"ה נותן כפל להשומר שהרי כסף דמי הפרה היתה שלו ואם יגנוב גנב פרה שדמי הבהמה יהי' של אחד וגוף הפרה יהי' של אחד כיון דמי שהגוף שלו לא מפסיד עיקר הגנבה של מי שהדמים שלו דהרי מסקינן דברשותא דמקבל קיימא וכל שבח הפרה שייכים למי שהדמים שלו ומן הדין בלא תנאים היו שייכים להשומר אף הגיזות וולדות שהרי מסקינן דברשותא דמקבל קיימא כיון שדמי הפרה כבר קנוי להשומר אלא שנעשה כמו שהתנה שהגיזות וולדות יהיו שלו ואם התנה דבריו קיימין כמו שבארנו למעלה ולפי זה מיושב היטב דברי הרמב"ם שכתב דיוקרא שייך להשוכר והקשה הראב"ד הא שבחא דגופא לא אקני והא יוקר הוי שבחא דגופא אכן לדברינו שבח יוקרא לא הוי שבח הגוף אלא שבח הדמים והם שייכים למי שהשומא שלו והיוקר הוא שבח הגוף ואילו לא הי' שייך הדמים להשומר לא הי' שייכים לו הכפל דהא פרה לכפילה אין אפשר להקנות וא"כ הא דקונה הכפל ע"כ משום דדמי הפרה הוא שלו וא"כ היוקרא הוא שלו ומן הדין היו שייכים לו הגיזות והוולדות אף שגוף הפרה לא קנה דהא מסקינן ברשותו דמקבל קיימא ורק בכה"ג מסתמא הוי כאילו התנה חוץ מגיזות וולדות אבל שבח הדמים שייכים לו:
אכן הראב"ד סבירא לי' דהקנה לו כל הפרה אלא דשייר לעצמו זכותים בשבחים הבאים מגוף הפרה ובכלל זה התנה שבאם תחזור הפרה עצמה יקנה לו הפרה והוי כאומר מעכשיו קנוי לי הפרה לכשתחזור וממילא שייר גם זכותים ביוקרא כיון דהוי בגוף הפרה ושבחא דגופא לא אקני ולפי זה לא קשה קושית המ"מ דאיך יוכל להיות דאח"כ כששלם יקנה היוקר דהראב"ד ע"כ סובר דהקנה לו כל הפרה רק דשייר לו זכותים א"כ שייר הזכות הזה רק עד שישלם או שיאמר הריני משלם אבל כשאמר הריני משלם נפקע שיורו ששייר וממילא היוקר שלאחר ששילם שייכים להשומר: