לבוש מרדכי בבא מציעא· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן כא
סוגיא דכי יותן, ויבאר אי בעינן גבי טומאה רצון, והרבה חידושים בדיני משקה לקבל טומאה, וחידוש בדין משקה שתחלתו לרצון, ויבאר שיש שני דינים בהכשר, דבעי רצון שיעשו המשקים ראוין להכשיר ויש דין שהנתינה תהי' ברצון.
(דף כ"ב) דרב פפא רמי כתיב כי יתן וקרינן כי יותן הא כיצד בעינן כי יותן דומיא דכי יתן מה יתן לדעת אף כי יותן לדעת, כתב הרמב"ם (בפרק חמשה עשר מהלכות טומאת אוכלין הלכה א') מים שבכלים מתטמאין בין לרצון בין שלא לרצון ומטמאין אוכלים וכלים בין שנפל עליהם ברצון בין שנפל עליהם שלא ברצון. אבל מים שבקרקעות כגון מי בורות שיחין ומערות ומי גבאים שאין בהם ארבעים סאה אין מתטמאין אלא לרצון ואין מטמאין אלא ברצון, כיצד מים שבקרקע שאין בהם ארבעים סאה בין שהיו שאובין בין שאינן שאובין שנפל לתוכן המת או שהלך בה הטמא הרי אלו טהורין אבל אם שתה מהן אדם טמא או שמילא בהן בכלי טמא, או שנפלו לתוכן משקין טמאין ברצון הרי אלו טמאין ואע"פ שהן כקרקע, שתה מהן הטהור אחר שנטמא בקרקע או שמילא בהן בכלי טהור נטמא השותה ונטמא הכלי, שהרי ברצון שתה או מילא נפל לתוכן ככר של תרומה טהור כשהי' שאין מתטמאין אלא לרצון לפיכך אם הדיח ידו להוציא הככר, נטמא הככר במים שהרי הן ברצון. עכ"ד הרמב"ם וכבר השיג הראב"ד על דברי הרמב"ם אלו ז"ל א"א הדרך הזאת שכתב רחוקה מכליות' וזרה אצלי מאד ואינו מן הסוד המופלא הצפון לישרים כי לא מצאתי קבלת טומאה ונתינת טומאה תלוי ברצון עכ"ל הראב"ד. ועי"ש איך הוא מפרש המשנה שממנה הוציא הרמב"ם דין זה, והכ"מ כתב לתרץ קושית הראב"ד וז"ל, ומ"ש לא מצאתי קבלת טומאה אם כפי פירוש רבינו במשניות בפ"ק דמקואות הוא נלמד מה צורך שנמצא כן במקום אחר עכ"ד הכ"מ אכן תמוה לי מאד דבריו דאטו קושית הראב"ד משום שלא מצא דין זה, קושיתו היא דהרי זה ודאי דטומאה הוא אפילו באונס, ואפילו אם ימות מת פתאם או שנפל שרץ בלא רצון ג"כ מטמאה, וזה פשוט בכל דוכתי, ואיך כתב כאן דבעי דוקא רצון. והא דאמרינן כי יותן דומיא דכי יתן דניחא הוא דוקא לענין הכשר אבל לא לענין קבלת טומאה והרי הרמב"ם בעצמו מודה דמים שבכלים מטמאין ומתטמאין אף שלא לרצון הרי דלא בעינן בקבלת טומאה רצון וא"כ מ"ש ואם המים בקרקע וכי בשביל זה נשתנה בהם הדין שיהי' צריך רצון לקבלת טומאה, עוד השיג הראב"ד על דברי הרמב"ם שכתב נטמא הככר במים שבידיו שהרי הן ברצון והשיג הראב"ד ז"ל ולמים שבידיו למה להו רצון והלא תלושין הן וכבר נטמא ברצון עכ"ל:
ולישב כל זה נראה דהנה הרמב"ם כתב (בפי"ב מהלכות טומאת אוכלין הלכה ב') ז"ל כל משקה שנפל על האוכלין בתחילה ברצון בעלים ואע"פ שאין סופו ברצון או שהי' סופו ברצון ואין תחלתו ברצון הכשיר והשיג הראב"ד על זה ז"ל. א"א לא תימא שנפל על האוכל תחלה ברצון אלא שאם רצה בו תחלה לשם דבר תלוש, ואעפ"י שנפל על האוכל שלא לרצון. ואין בו רצון לא בתחילה ולא בסוף הרי הוא מכשיר עכ"ד. וכתב על זה הכ"מ ז"ל כתב הראב"ד לא תימא שנפל על האוכל וכו' משיג על רבינו שאין נראה כן מדבריו פה ויש לומר שמ"מ הוא נלמד מדין כופה קערה על הכותל שיבא בפרק זה עכ"ד הכ"מ אכן לדעתי תמוהים המה דהרי הרמב"ם בהלכה ג' כתב ז"ל היו המים שעל האדם והכלים ועל הפירות תלושין ברצון ונגעו בהן אוכלין ברצון הוכשרו, ולדברי הכ"מ דס"ל דגם הרמב"ם ס"ל דאם רצה תחילה לשם דבר תלוש. ואע"פ שנפל על האוכל שלא לרצון הוכשר א"כ למה כתב הרמב"ם ונגעו בהן אוכלין ברצון. למה הצריך שיגעו האוכלין בהן ברצון כיון שהי' המים שעל האדם ועל הפירות תלושין ברצון והי' תחלתן ברצון ומה צריך שיהי' סופן ברצון ע"כ דס"ל דגם סופן בעינן רצון וקשה עליו הא אמרינן הכופה קערה על הכותל בשביל שתודח המים שבה מכשירין משום דמחשבה לצורך תלוש, אבל אם בשביל שלא ילקה הכותל אינן בכי יותן. ואם היה הנפילה על הפירות ברצון א"כ יכשיר אף אם מתחילה חשב שלא ילקה הכותל אבל עתה כשנופלים על הפירות הא ניחא ליה, ומה איכפת לנו אם מתחילה לא חשב, הא משקה שסופן לרצון אעפ"י שאין תחילתו ברצון מכשיר ע"כ מיירי שלא נפלו על הפירות ברצון אעפי"כ אם כפיתו את הקערה על הכותל בשביל שתודח מכשיר, אף על פי שאין הנפילה על הפירות ברצון וא"כ למה הצריך הרמב"ם שנגעו בהן הפירות ברצון:
ונראה לי ברור דהרמב"ם ס"ל דיש שני דינים בהכשר לטומאה. א) שיהי' המים שמכשירין לקבל טומאה יהי' ראוין להכשיר ואימתי נעשה ראוים להכשיר דוקא אם הם תלושים מן הקרקע בכלי ושתלישתם מן הקרקע יהי' ברצון. אבל אם נתלשו מן הקרקע שלא ברצון. דינם כמחוברים ובמחוברים אף אם נתן בהם פירות ברצון לא הכשירו, וזה ילפינן בתורת כהנים (הובא ברש"י חולין דף ט"ז ד"ה לענין הכשר זרעים) אשר יבוא עליו מים יכול אפילו בבורות שיחין ומערות יהי' מכשירין ת"ל כלי אין לי אלא שמלאן בכלי לשתות מנין לגבל בהן את הטיט וכו' מהאי קרא ילפינן דבעינן דוקא שיהי' המים תלושים. דהרמב"ם פסק להלכה דמחוברים אין מכשירים כלל אף אם ניחא ליה ועוד ילפינן דאף אם נתלשו אין מכשירין אלא אם תלושין היו ברצון, ודוקא שתלישתן ברצון היה לצורך דבר התלוש, אם יש בהן כל האופנים אז נעשה משקה להכשיר ואם חסר אחד מהדברים האלו. אף אם נתן בהן הפירות ברצון אין מכשירין דכיון דתלישתן לא נחשבו לצורך דבר תלוש, לא נעשו משקה להכשיר, ועוד יש דין בהכשר בנתינת המים על הפירות, דאף אם המים נחשבו בתלישתן לצורך דבר תלוש אם נגיעתן בהפירות הי' שלא לרצון לא הוכשרו הפירות אף שהמים המה ראוים להכשיר וזה ילפינן מכי יותן דומיא דכי יתן דבעינן רצון בנתינת המים הראוים להכשיר.
והרמב"ם ביאר בפירוש דעתו (בהלכה א') כתב לא נאמר וכי יתן מים אלא לאחר שנעקרו האוכלין וניתלשו המשקין (ובהלכה ב') כתב כל משקה שנפל על האוכל בתחילה ברצון וכו' נפל שלא ברצון אינו מכשיר אפילו בלל הוא פירותיו וכו' אין רצונו שיהי' בלולין הרי אלו לא הוכשרו, כיצד הטומן פירותיו במים מפני הגנבים או הנותן פירותיו לשיבולת הנהר להביאן עמו אינן מוכשרים עכ"ל, וזה שכתב במים כונתו אפילו במים שנתלשו כבר ברצון. דהמים ראוים המה להכשיר, אבל הנתינה על הפירות הוא שלא ברצון ואח"כ כתב משקין שנתלשו מן הקרקע שלא ברצון אינן מכשירין. לפיכך אדם או כלים או פירות שנבללו במשקין ונתלשו שלא ברצון אף על פי שנגעו אוכלין באותן משקין ברצון לא הוכשרו שהרי אותן המים שלא ברצון נתלשו וכאילו הם עדיין בקרקע שאינן מכשירין הרי שכתב בפירוש שאף על פי שנתינת הפירות לתוך המים הי' ברצון ונתקיים כאן דין דכו יותן. אבל המים שנתן בהן אינן ראוין להכשיר דהרי לא נתלשו מן הקרקע ברצון ויש להם דין מחוברין עדנה, שאין מכשירין אפילו ברצון שזהו דין איזה מים ראוים להכשיר, שהחשיבם, ונתלשו, והחשבתם הי' לצורך תלוש, וזה ילפינן מאשר ישתה שיחשבם, ומבכל כלי שיחשבם לצורך תלוש, ואח"כ כתב היו המים שעל האדם והכלי תלושין ברצון ונגעו בהן אוכלין ברצון הוכשרו, דוקא אם נתלשו ברצון שאז נעשו המים ראוים להכשיר, ונגעו בהן אוכלין ברצון שגם הנתינה ברצון, אז הוכשרו, ואח"כ כתב כיצד הכופה קערה כו' כפאה בשביל שלא ילקה הכותל המים שבה אינן כתלושין:
ולפיכך אם נתן בהן אוכלין לא הוכשרו. היינו. אף שנתן שם האוכלין ברצון ונתקים קרא דכי יותן אבל כיון שכונתו הי' שלא ילקה הכותל, א"כ המים אינן מכשירין אף אם נתן בהם הפירות ברצון, וזה הדין אינו יכול להיות אלא אם נתן הפירות בהם, דבהמים לא עשה מאומה. אבל אם היה נוטל המים ליתן על האוכלין, הרי זה תלישתן לצורך דבר תלוש, והרי חשיבת המים להכשיר ונתינת המים על הפירות ברצון באין כאחד, רק הכא מיירי שנתן הפירות בהם שלא עשה מעשה בהמים, וכן הא דקאמר הרמב"ם שאם כפה הקערה על הכותל בשביל שתודח. שהמים שבה מכשירין מפני שהחשיבם לצורך דבר תלוש, כתב הרמב"ם ז"ל. ואם הניח בהם פירות הרי דדוקא אם הניחם אבל אם לא הניחם לא הוכשרו. משום שאף שהמים ראוין להכשיר הנתינה אינה מכשרת שאיננה ברצון ובאמת לא הוצרכנו להאריך. רק מפני שמרן הכסף משנה כתב, כי מדין הכופה קערה על הכותל נלמד שהרמב"ם ג"כ סבירא ליה. שאם רצה לשם דבר תלוש. אעפ"י שנפל על האוכל שלא ברצון הוכשר, והרי ברור הוא ואדרבה נלמד ג"כ מדין הכופה קערה שהרמב"ם לא ס"ל הכי:
דהרמב"ם סובר שהם שני דינים דין איזה מים מכשירים דוקא שנתלשו ברצון לצורך דבר תלוש, ושיהי' הנגיעה ברצון. ומשו"ה פירש הרמב"ם המשנה דכל משקה שתחילתה לרצון אף על פי שאין סופן לרצון. שנפל על האוכלין ברצון. ולדברי הכסף משנה לא ירדתי:
והנה כל זה הוא בהכשר, אבל בענין קבלת טומאה הנה זה ודאי דנתינת טומאה על האוכלין שיטמא, לא בעינן רצון כלל, דהרי קרא דכי יותן מים על זרע הוא רק לענין הכשר ולא לענין טומאה. וזה פשוט בכל הש"ס דאף נגע במת, או נפל עליו על האדם ועל האוכלין טומאה באונס נמי מטמא ואף בלא ידיעה כלל אכן זה הדין דילפינן מקרא דוכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא דזה אינו דין בנתינת הטומאה רק איזה מים מכשירין, דינים אלו צריך לעיין אם נשנו גם גבי טומאה. דדוקא מים אלו מקבלין טומאה "או לא" דלגבי טומאה לא בעינן דינים אלו. ובאמת מקרא זה דוכל משקה אהר ישתה בכל כלי, ילפינן גם לטומאה. ובין טומאה ובין הכשר ילפינן מהאי לדידן דסבירא לן טומאת משקין דאורייתא:
והנה מקרא דוכל משקה ילפינן דלהכשיר בעינן דוקא שיהי' משקה אבל דבר שאינו משקה אינו מכשיר ומשו"ה אין מכשירין אלא אלו השבעת משקין. מים טל שמן יין חלב דם ודבש, כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות טומאת אוכלין הלכה ד' ז"ל אין שם משקה שמקבל טומאה אלא שבעת המשקין שמנינו בלבד אבל שאר מי פירות כדרך שאין מכשירין כך אין מקבלין טומאה עכ"ל הרמב"ם:
הרי דס"ל להרמב"ם דכמו דילפינן מהאי קרא לגבי הכשר שאין מכשיר אלא אם הוא משקה. כן אין מקבל טומאה אלא אם הוא משקה, משו"ה דוקא אלו ששבעת המשקין שקרוין משקה מקבלין טומאה, ולא מי פירות דהא מהאי קרא גופא אף טומאה ילפינן דהרמב"ם פסק טומאת משקין לטמא עצמן דאורייתא, כדכתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות אבות הטומאה:
ז"ל דבר מפורש בתורה שהאוכלין והמשקין מתטמאין שנאמר מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו יטמא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא הרי דמהאי קרא ילפינן לטומאת משקין גם כן ואף דילפינן מהאי קרא להכשר, ע"כ דקרא דוכל משקה אשר ישתה בכל כלי ידרש, דכל האוכל, או כל משקה אשר ישתה בכל כלי יבא עליו יטמא וגם משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא. ועיין שם בהראב"ד שהשיג עליו:
והינו דהראב"ד ס"ל דרק גבי הכשר ילפינן דבעינן משקה, אבל לענין שיטמא לא בעינן משקה:
אכן הרמב"ם ס"ל כיון דמקרא זה ילפינן לענין טומאה ג"כ שמשקה מקבל טומאה, א"כ כמו שאינו מכשיר אלא שבעת המשקין משום דבקרא כתיב משקה ה"נ אין מקבל טומאה:
ולענין קרא דאשר ישתה נמי מצינו ברמב"ם דס"ל דכמו שנדרש לענין הכשר ה"נ מדריש לענין טומאה, שאם אינו בכי ישתה אינו מקבל טומאה, שהרי כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין הלכה י"ד ז"ל כל אוכל שנפסד ונסרח עד שאינו ראוי למאכל אדם אינו מקבל טומאה, וכן משקה שנסרח ונפסד ואינו ראוי לשתית אדם אינו מקבל טומאה כדרך שאינו מכשיר שנאמר אשר ישתה, הרי דס"ל להרמב"ם דכמו דדרשינן קרא דאשר ישתה לענין הכשר כן דרשינן לגבי טומאה:
אחרי דדין טומאה שמשקין מקבלין טומאה מהאי קרא ילפינן והראב"ד גם שם השיג על הרמב"ם וס"ל דלא בעינן אשר ישתה בטומאה, עיין שם בדבריו:
אכן לכאורה קשה דלפי זה כיון דקרא דוכל משקה אשר ישתה דרשינן לגבי טומאה דוקא משקה היינו שבעת המשקים ודוקא אשר ישתה היינו דראוים לשתית אדם א"כ נדרוש נמי דוקא בכל כלי, היינו דדוקא משקה שבכלים, היינו שנתלשו מן הקרקע מקבלים טומאה אבל מחוברים בקרקע לא יקבלו טומאה, וזה הא כתב הרמב"ם דמים שבקרקע מקבלים טומאה אף שכתב דדוקא ברצון אבל עכ"פ מקבלין טומאה, ואמאי לא נדרוש דדוקא בכל כלי יטמא, דוקא תלושין יקבלו טומאה ולא מחוברין כדדרשינן האי קרא לגבי הכשר, והרי הרמב"ם השוה דיניהם זה לזה. אלא הטעם דהנה בתורת כהנים איתא בכל כלי יטמא:
למד שהכלי מטמא משקין. א"כ הרי ילפינן מהאי קרא לכלי שמטמא משקין וא"כ אין לנו לימוד שדוקא תלושין יקבלו טומאה ולא מחוברין אחרי דהאי כלי מפקינן ליה לדרשא אחרינא לאפוקי כדדרשינן לגבי הכשר אין דרשא אחרת, שפיר דרשינן דדוקא בכל כלי מכשיר, אבל מחוברין אין מכשירין אבל לגבי טומאה מפקינן ליה להאי כלי, דכלי טמא מטמא משקין:
והא דבאמת דרשינן ליה להאי כלי לגבי טומאה ללמד שכלי מעמא משקין, ולא דרשינן כמו בהכשר לומר דבעינן דוקא תלושין, נראה לי דהנה איתא בתורת כהנים מנין שאם נטמאו טהרו שנאמר אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור, ונראה לי דכונת התורת כהנים הוא כן, מנין שאם נטמאו המים ואח"כ נעשו מהמים מקוה כגון שמתחילה לא היה בהם ארבעים סאה ונטמאו ואח"כ נתמלא ארבעים סאה, מנין שפקע טומאה מהם, שכמו שהמקוה מטהר אחרים כן המקוה מטהר עצמה, שאע"פי שקודם שנעשית מקוה היתה טמאה, כיון שנתמלאה עד מ' סאה פקע הטומאה ממנה, ובזה נראה לבאר הא דקי"ל דמועיל השקה למים כשמשיקין במקוה, שנטהרו בזה מטומאתן ולכאורה מאיזה טעם נטהרו, ומה שכתב רש"י ז"ל דהטעם הוא משום זריעה דחוק קצת דמאי זריעה היא זו, אכן לדברינו ניחא דכיון דהשיק מים הטמאים למקוה, הרי המים האלו ג"כ מקוה הם, דהרי כל המחובר למקוה כמקוה. וכיון דנעשו המים מקוה, הרי כתב קרא דאם נעשו מקוה טהרו מטומאתן ומשום הכי ניחא דדוקא למים טמאים מועיל השקה. ולא לשאר משקין, דמקוה איננה אלא ממים, אבל שאר משקים אינם יכולים ליעשות מקוה. משו"ה למים מועיל השקה, דהמים הטמאים נעשו מקוה. אבל לשאר משקים דלא נעשו מקוה אינו מועיל השקה עכ"פ זה מוכח מהאי קרא. דיש טומאה למים אף בקרקע, קודם שנעשו מ' סאה היינו כל זמן דאין עליהם תורת מקוה שהרי כתב קרא דמקוה מים נטהרו מטומאתן, הרי דקודם שנעשו מקוה נטמאו, וסתמא דמקוה מים הוא שנקוה על ידי גשמים הרי דנטמא אף בקרקע משום הכי דרשינן גבי טומאה קרא דבכל כלי. ללמד שהכלי מטמא המשקה, אף דגבי הכשר דרשינן דדוקא תלוש מכשיר ולא מחובר:
אכן אף דהאי קרא דכלי לא דרשינן לגבי טומאה כמו לגבי הכשר אבל שאר הדרשות הא מוכח מהרמב"ם דילפינן לטומאה כמו לגבי הכשר:
א"כ הא דילפינן מאשר ישתה דאינו משקה להכשיר אם אינו מחשב עליהם, ה"נ לגבי הטומא' ילפינן מאשר ישתה, כל זמן שלא חשבם למשקה את המים לא נעשו משקה לקבל טומאה, נהי דלא בעינן שיחשוב עליהם לצורך תלוש כמו בהכשר. אבל שיחשבם למשקה בעינן שיהי' מחשבתו עליהם למשקה אז מקבל טומאה, אבל כשאינו מחשב אינו מקבל טומאה. וא"כ אם אינו מחשב עליהם אינו מקבל טומאה משום דחסר אשר ישתה דילפינן דבעי שיחשבם למשקה, וכן איתא בתוס' ב"ב צ"ז, ד"ה לא צריכא, דמי גשמים בעינן שיחשבם למשקה ומה שהקשה בתוס' מהא דהמעלה פירותיו לגג מפני הכנימה וירד עליהם הטל. דאם נתכון לכך הרי הם בכי יותן פשוט דשם חשיבת המים ונתינה על הפירות באין כאחד. דהרי חושב בשעה שבאו על הפירות שאז עקירתן:
ובזה יש לבאר דברי הרמב"ם שכתב בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין הלכה כ"ו ז"ל מי שפיכות הרי הן בחזקת טומאה ירדו עליהן מי גשמים אם רבו עליהן הרי הן טהורים. מחצה למחצה הכל טמא בין בכלים בין בקרקעות, אימתי בזמן שקדמו מי שפיכה אבל קדמו מי גשמים וירדו עליהן כל שהוא מי שפיכות הכל טמא שמשקין טמאין שירדו לטהורין מטמאין בכל שהוא עכ"ל הרמב"ם ותמה עליו הראב"ד ז"ל ז"ל לא ידעתי טעם לזה וכו' וכן הכסף משנה כתב ז"ל לטעם רבינו קשה דאדרבה הו"ל כשנפלו מי שפיכות למי גשמים קמא קמא בטיל וכן ברישא הו"ל הכי וי"ל דהכא שאין מים אל מכונסים אלא הולכים, ונגרים הלכך המים הבאים באחרונה הם שוטפים הראשונים עכ"ל הכ"מ, ותמוה מאד שאם כדבריו שהמים האחרונים שוטפים הראשונים א"כ איך כתב הרמב"ם אם רבו עליהן או מחצה למחצה הכל טמא. אף אם יש מיעוט נמי טמא, שהרי משקין טמאין בכל שהוא, ואם אמרינן דהמים הראשונים עברו הכל, א"כ אף אם רוב ממי שפיכות יהיה טהור שכיון שקדמו המי שפיכות הרי שטפו ועברו, ואיך נוכל לומר דאם יש רוב נשאר מיעוט ואם אין רוב אף מיעוט אין כאן דודאי דזה הוא דוחק גדול, עוד תמיה גדולה שהרי בפרק ט"ו מהלכות טומאת אוכלין הלכה ב' כתב הרמב"ם בפירוש דאם רבו מי גשמים אעפ"י שלא שטפו הרי הן טהורים עכ"ל הרמב"ם הרי דאף אם לא שטפו טהורין:
אכן לדברינו יתישב בפשטות ובטוב, דהנה המים שמקבלים טומאה הא בעי דוקא שיהא אשר ישתה הינו שיחשבם למשקה אבל אם אינו מחשבם למשקה אינם מקבלים טומאה, וכיון דאינם מקבלים טומאה ה"נ אף שהי' להם טומאה, אינם מטמאין אחרים:
דכמו דלקבל טומאה בעינן דוקא אשר ישתה ה"נ נטמא אחרים, היכא שירד להם טומאה אינם מטמאים אחרים דגם זה ילפינן דיטמא אחרים מקרא דיטמא דמדרבנן אמרינן דהוא לטמא אחרים. והנה הא דבעינן אשר ישתה הוא רק לטמא או לקבל טומאה אבל הטומאה לא נפקע מהם אף אם אינם בכלל אשר ישתה, וכמו שכתב הרמב"ם שם בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין. הלכה כ"א ז"ל כל משקה שנטמא ואחר שנטמא נפסד ונסרח הרי זה בטומאתו לעולם, שאין המשקה יוצא על ידי כלב, וכדפירש שם הכסף משנה, דאם נסרח מקודם שנטמא אין טומאה עולה, והיינו מטעמא דבעינן אשר ישתה, רק אם נטמא מקודם אף שאין עתה על זה דין דאשר ישתה, אין הטומאה יוצא, עד שיהי' עפרא בעלמא. אבל לטמא אחרים אינו מטמא דגם לטמאות בעינן אשר ישתה:
לפי זה מבואר בפשטות דברי הרמב"ם גבי מי שפיכות, שכתב אם קדמו מי שפיכות וירדו עליהן גשמים, אם רבו הגשמים על מי השפיכות הכל טהור, ואם קדמו מי הגשמים למי השפיכות הכל טמא. אף מים מועטין מטמאין, דכיון דביארנו, דדין זה דאשר ישתה בעי גם בטומאה, שאם לא חשב עליהן, לא נעשו משקה לטומאה כמו שלא נעשו משקה להכשר, א"כ מי גשמים. הוא בעי דוקא שיחשב עליהן, אז מקבלין טומאה, אבל אם לא חשב עליהן אין מקבלין טומאה, נמצא אם קדמו מי השפיכות, וירדו אחרי כן הגשמים. בשעה שירדו הגשמים הא לא אחשוב להגשמים, ולא נעשו משקה לקבל טומאה, שהי' חסר עליהם דין דאשר ישתה, א"כ אם רבו מי גשמים שהם לא נעשו משקה לקבל טומאה, בטלו בירידתן את המי שופכין כיון שרבו עליהן, אבל אם קדמו מי הגשמים ואח"כ עירה אדם:
לתוכן מי שופכין, הנה כשעירה אדם שופכין לתוך המי גשמים, אז בשעה שעירה אחשב האדם את מי גשמים וחישב עליהן, שכן דרך, ששופכין מי שפיכות למים, שבגומא, ובזה שעירה חשב אותם למשקה להחשיבם, ונעשו עליהן דין דאשר ישתה, דהרי לגבי טומאה לא בעינן שיהי' תלושין, רק שיחשוב עליהם למשקה, א"כ כשעירה אדם מי שפיכות לתוך מי גשמים:
הרי החשיב המי הגשמים למשקה, ונטמאו בשעת מעשה כל המי גשמים שהרי מים טמאים מטמאין לטהורין אף בכל שהוא.
והנה הרמב"ם כתב (בפי"ג הלכה א) ז"ל הממלא בקילון המים הנשארים בקילון הרי הם תלושין ברצון עד שלשה ימים אבל אחר שלשה ימים אינן תלושין ברצון. אלא אם נשאר שם משקה אינו מכשיר עכ"ל, ועיין שם בראב"ד שהשיג עליו וכתב ז"ל א"א כיון שנחשבו לתלוש איך יצאו מידי מחשבה לעולם עכ"ל, אכן, הרמב"ם חזינן דס"ל דאף משקין כאלו שכבר באו לתורת אשר ישתה היינו דאחשבם למשקה לצורך תלוש. אחר כן נסתלק מחשבתו. משום דמחשבתו הי' רק על שלשה ימים, א"כ כל שלשה ימים דעתו ומחשבתו עליהן, קרינן בהו אשר ישתה ומכשירין, אבל אחר שכלתה מחשבתו יצאו מתורת אשר ישתה ובעי מחשבה אחריתי.
ולפי זה מיושבים דברי הרמב"ם כמין חומר שכתב דמים שבקרקעות שאין בהן ארבעים אין מקבלין טומאה אלא ברצון, ואין מטמאין אלא ברצון, היינו דמים שבכלים אם חשב עליהם פעם אחד, ובאו לתורת אשר ישתה. נעשו משקה לקבל טומאה, ושוב לא נסתלק מהם דין אשר ישתה, אבל מים שבקרקעות אף אם חשב עליהם ונעשו משקה, כיון שהם בקרקע, תיכף שכלתה מחשבתו, בטל מהם דין דאשר ישתה, כדמוכח מהממלא מים בקילון:
שכתב הרמב"ם דלא נעשו תלושין ברצון אלא עד ג' ימים, אבל יותר דאין מחשבתו על יותר בטל מהם תורת אשר ישתה א"כ היכא דלא חשב עליהם אלא מחשבה כזו, שהיא רק עתה תיכף אחר כלות מעשה זו נסתלק מהן דין דאשר ישתה, ובעי רצון חדש להחשיבם למשקה, ואז יקבלו טומאה ואע"פ שחישב עליהם וקיבלו כבר טומאה, בעת שחישב, אם בעת שנגע בהן אוכלין טהורין לא חישב עליהם, הרי נסתלק מהם דין דאשר ישתה, ואז כמו שאינו מקבל טומאה כך אינו מטמא, אבל זה הדין דאינו מטמא אחרים אם אין בהם אשר ישתה, הוא רק דין בטומאת אחרים, אבל מעצם המים, לא בטלו מהם הטומאה אם קבלו פעם אחת, כדאיתא ברמב"ם בפ"ג מהילכות טומאת אוכלין, הלכה כ"א וז"ל, כל משקה שנטמא לאחר שנטמא נפסד ונסרח, הרי זה בטומאתו לעולם שאין המשקה יוצא על ידי הכלב לעולם עכ"ד הרמב"ם הרי דאף שנפקו המים מתורת אשר ישתה, שהרי כתב הרמב"ם למעלה בהלכה י"ד. דמשקה שנסרח ואינו ראוי לאדם אינו מקבל טומאה, משום שנאמר אשר ישתה זהו רק בקבלת טומאה, אבל כיון שבא לטומאה אין יוצאין שוב מטומאתן אף שבטל מהם דין דאשר ישתה, ואם כן אם אח"כ שוב יהו ראוין, אף דבעת שלא היו ראוין לאדם לא היו מטמאין, וכדביארנו דאף לטמאות אחרים בעינן אשר ישתה, אבל כיון שנעשו עתה ראוים שוב מטמאין, אחרי דטומאתם לא פקע אף בעת שלא היו ראוים, א"כ אף במשקים שבקרקע אף שאחר שקבלו טומאה פקע מחשבתו, ואין יכולין לטמאות, אבל כיון דחשב אחרי כן עליהם מטמאין עתה, שהרי בזה שהוא חושב הוא מכשיר למשקה, וטומאתם לא פקעה אף בעת שלא חישב, שלא הי' אז עליהם דין דאשר ישתה.
ומעתה ברורים דברי הרמב"ם מים שבקרקע שאין בהן ארבעים סאה, בין שהיו שאובין בין שאינן שאובין (שאף שהיו שאובין. כיון שהם בקרקע בטלו לקרקע ונסתלק מהם המחשבה למשקה). שנפל לתוכן המת, או שהלך בהן הטמא הרי אילו טהורין (הטעם משום דלא היה רצון להחשיבם למשקה, ומיושב קושית הראב"ד שהקשה כיון שהלך הטמא, אין לך רצון גדול מזה, אכן לדברינו הרצון בעינן להחשיבם למשקה. ובזה שהלך בהם לא החשיבם למשקין אבל אם שתה מהן אדם טמא. או שמילא בהן בכלי טמא, או שנפלו לתוכן משקין טמאין ברצון הרי איל טמאין ואעפ"י שהן בקרקע (שהרי בזה ששתה מהן, או שמילא בכלי הרי החשיבם למשקה, ואם שפך להם מים ג"כ החשיבם בזה למשקה, כיון שדרך הוא ששופכין משקה לתוך משקה, וכמו שכתב הרמב"ם גבי מי גבאים, דאם קדמו מי גשמים אף מים מועטין ששפך לתוכן מטמאין הכל משום שבשפיכתו להם משקים החשיבם למשקה) והנה אף שנטמאו עתה בשעת ששתה הטמא וכו' אבל תיכף שכלה מלשתות הרי בטל מהם מחשבתו, ועתה אף דהמים טמאים דטומאתן לא פקע, אף בעת דאין עליהם דין דאשר ישתה אבל לטמאות אחרים הא בעי שיהי דין אשר ישתה. משו"ה מים ששתה הטהור שאז בשעת שתיתן הוא מחשיבם למשקה, הם מטמאים אותו או את הכלי אבל אם נפל לתוכן ככר של תרומה. כיון שעתה אין מחשיבם למשקה. אין מטמאין שחסר עליהם דין דאשר ישתה אבל אם הדיח ידו והוציא פירוש בשעת שהוציא הככר, הדיח ידו הרי חישב עתה על המים שבידו, והחשיבם למשקה, משו"ה מטמאין הככר.