אור ברסלב

לבוש מרדכי בבא מציעא· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן יט

סימן יח

יבאר דמחלוקת הפוסקים אם במעמד שלשתן יכול למחול תלוי בזה איך היתה תקנת מעמד שלשתן אם זוכה המקבל בעצם החיוב דנתחייב הלוה להמקבל או רק דין לתן להמקבל ויבאר דהרמב"ן סובר דקנין דרבנן מהני לדאוריתא ויבאר דדין אם יכול המקבל לעשות שליח במעמ"ש תלוי ג"כ בדין הנ"ל אם המקבל זוכה עצם החוב:

דף י"ט מצא שובר בשוק בזמן שהאשה מודה יחזור לבעל כו' בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל, וליחוש דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלה זבנה לכתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי, ומפיק לי' לשובר דכתוב בניסן ואתיא למטרף לקוחות שלא כדין, אמר רבא שמע מינה איתא לדשמואל דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל ע"כ. והקשה בתוס' וניחוש שמא מכרה במעמד שלשתן שאינה יכולה למחול. כדמוכח בפרק האיש מקדש גבי התקדשי לי בשטר חוב או במלוה שיש לו ביד אחרים דקאמר במלוה בשטר פליגי בדשמואל כו' ובאשה סמכה דעתה קמפלגי, ובמלוה ע"פ פליגי בדרב הונא דאמר במעמד שלשתן קנה כו' ולא מסיק ובאשה סמכה דעתה קמפלגי. עכ"ד התוס'. הרי דדעת התוס' דבמעמד שלשתן אין יכול למחול. וכן כתב המחבר בשו"ע סימן קכ"ו סעיף א' דאין יכול למחול, אכן הש"ך שם ס"ק יוד הביא הרבה דעות שאף במעמד שלשתן יכולין למחיל:

ולבאר סברות מחלקותם נראה לי, דהנה בסעיף כ' שם בסימן קכ"ו הביא המחבר דאם שלח הנותן שלוחו לנפקד לתן להמקבל נא מהני, אכן אם אמר הנותן לנפקד במעמד שליח המקבל י"א דמהני, ועיין ש"ך שתמה על זה שכתב המחבר בלשון י"א ואף שהטור כתב דהרמב"ן כתב סתמא דמעמד שלשתן ע"י שליח לא מהני, ומדברי הטור משמע שהוכיח מזה דרמב"ן סבירא לי' דאפילו שליח של המקבל לא מהני כתב הש"ך דמזה אין ראי' דאפשר דכונת הטור דהרמב"ן לא דיבר מזה, אבל אפשר לפרש דבשליח של המקבל גם הרמב"ן מודה דמהני:

אכן לכאורה כיון דהתוס' בגיטין י"ג ד"ה במעמד כתבו דאם הנפקד או הלוה עכו"ם וישראל המפקיד או המלוה אומר לו להעכו"ם תנהו לפלוני ישראל לא קנה משום דאין זכי' לעכו"ם א"כ סבירא לי' לתוס' דגדר מעמד שלשתן הי' שתקנו חכמים שהנפקד או הלוה זוכה בהפקדון או בהחוב למקבל, וא"כ למה תקנו דוקא במעמד שלשתן דתקנו דאימתי הנפקד או הלוה זוכה, דוקא אם המקבל עומד שם אבל אם אינו עומד שם לא תקנו, אבל המקבל בזה שעומד אין עושה פעולת הקנין, רק דין הוא שאימתי תקנו חכמים שהנפקד או הלוה יזכה בעדו דוקא אם עומד, וא"כ לכאורה בודאי דלא יועיל שלוחו של המקבל, אף דקי"ל בכל מקום שלוחו של אדם כמותו, דוקא אם עושה מעשה שיש בה פעולה, היינו אם השליח מקדש או מגרש או זוכה, אבל על מעשה בעצמה לא מצינו שליחות, כמו אם אחד ימכור בית לחבירו ע"מ שילך למקום פלוני לא יוכל לעשות שליא על ההליכה שהוא ילך במקומו, דבכל מקום כששולחין שליח המעשה עושה השליח רק פעולת הדברים פועל בעד המשלח. וא"כ היכא דאין פעולה מהמעשה רק המעשה בעצמה לא שייך שליחות. וכיון דבמעמד שלשתן אין המקבל זוכה אלא רק דין הוא שדוקא אם הוא עומד אז זוכה הנפקד או הלוה בעדו, א"כ השליח הוא רק על העמידה שיחשב עמידתו כמו שהוא עומד. על זה לא מצינו שליחות וא"כ לכאורה בודאי דאין מועיל שליח של המקבל:

אלא דלפי זה יקשה מגמ' ב"ק דף ל"ו גבי ההוא גברא דתקע לחברי' כו' אמר לי' ההוא גברא הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא ניתבי' לעניים. הדר אמר לי' ניתבי' ניהלי' איזל אברי בו נפשאי אמר לי' רב יוסף כבר זכו בי' עניים ואע"ג דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן והיינו שזכו מטעם מעמד שלשתן. ולפי דברינו דמשו"ה אין מועיל שליח של המקבל דעל עמידה בעצמה שאין יוצא פעולה מהמעשה רק גרם אי אפשר לעשות שליח א"כ מה מועיל דאמר רב יוסף אנן יד עניים אנן נהי דרב יוסף הוא יד עניים לזכות בעדם אבל לעמוד במקומם במקום שהם צריכים לעמוד איך יועיל מה שהוא יד עניים. הא הכסף אינו של רב יוסף אלא שהוא גבאי צדקה וזוכה בעד עניים. וא"כ הוא עתה שליח לעמוד במקומם, וא"כ לכאורה מוכח דמועיל שליח של המקבל דצריך לומר דתקנת מעמד שלשתן היתה שהמקבל בעמידתו זוכה בהחוב או בהפקדון וא"כ יכול לעשות שליח שהוא ע"י עמידתו יזכה. וא"כ הרי מוכח דמועיל שליח של המקבל דלמאן דס"ל לא מהני שליח של המקבל אף יד עניים לא יועיל, ואף שהש"ך כתב שם דאף למאן דס"ל שליח של המקבל אין מועיל אעפי"כ באפוטרופס מועיל ומביא ראי' מסימן ק"ה דאיתא שם דאף שאין שליח יכול לתפוס לבע"ח אעפי"כ אפוטרופס יכול לתפוס לצורך יתומים נראה לי דאין ללמד זה מזה גבי תופס לבע"ח הטעם דיכול לתפוס דכיון דהוא אפוטרופס הוא בעלים לתבוע חוב היתומים ואין צריך הרשאה ולזה הוא כמו ב"ד ואין הנתבע יכול לומר לאו בע"ד דידי את וכיון שהוא בעלים על התביעה ממילא יכול לתפוס, וכמו שביארנו דזוהי סברת רש"י גבי תופס לבע"ח אם עשאו שליח דנעשה בעלים על התביעה, אבל גבי מעמד שלשתן דתקנת רבנן היתה שדוקא אם המקבל עומד אז זוכה הנפקד או הלוה בעדו א"כ התקנה היתה מי שהכסף יהי' שלו הוא יעמוד, וא"כ אטו אפוטרופס הוא גוף של היתומים הוא רק יד שלהם לזכות בעדם ולתבוע בעדם אבל לא לעמוד במקומם.

והנה נחלקו הראשונים בדין דשעבודא דר' נתן אי מצי למחול והרמב"ן הביא ראיות דאף בשיעבודא דר' נתן יכולין למחול ראי' אחת מסוגיא זו דמשני רבא ש"מ איתא לדשמואל דאמר שמואל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ואמאי לא ניחוש שמא לותה מאחד מניסן ועד תשרי ונתחייב הבעל לשלם להמלוה שלה מטעם שיעבודא דר' נתן ומפיק לשובר דכתוב בניסן והיא כתבה לתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ע"כ דאף אם נתחייב הבעל בשיעבודא דר' נתן ג"כ יכולה למחול והנה הש"ך תריץ על זה דאחרי דאין רגילות להלות לאשה אחרי שאין לה במה לשלם, לדבר שאינו רגיל לא חיישינן אכן הא לטעמא דרב אסי אף שאין כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו אעפי"כ חיישינן בנפל לשמא אקרי וכתב הרי דחיישינן אף לדבר שאין רגיל, ועוד הא מכירת כתובה ג"כ דבר שאינו רגיל מטעם דכל לגבי בעלה מחלה כדאמרינן בב"ק ואעפי"כ חיישינן אף שאינו מצוי ראי' שני', הביא הרמב"ן דאף בשיעבודא דר' נתן יכולין למחול, מגמ' דב"ק פ"ט דאיתא האשה שחבלה פגיעתה רעה ופריך ותזבין לכתובתה בטובת הנאה ומשני כל לגבי בעלה ודאי מחלה ואפסודי לההוא זבינא בידים לא אפסדינהו וכי תימא זבנה ניהלי' לכתובתה לההוא דחבלה בי' בטובת הנאה דאי מחלה לגבי בעל לא קא מפסיד דהשתה נמי לא מידי קא יהבה לי' סוף סוף כל לגבי בעלה ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינא, ואם נימא דשיעבודא דר' נתן אין יכול למחול איך תוכל למחול הא הבעל מחויב להנחבל מטעם שיעבודא דר' נתן, ע"כ דאף בשיעבודא דר' נתן יכול למחול, והנה הש"ך דחה ראי' זאת משום דאף שקודם שמכרה לו כתובתה לא היתה יכולה למחול לבעלה דהבעל הי' מחויב להנחבל מטעם שיעבודא דר' נתן אעפי"כ עתה כשמכרה לו הכתובה בעד החבלה הלא היא כבר נפטרה ממנו שהיא כבר סלקה לו המגיע ממנה, ועתה כיון שאין עלי' שעבוד מטעם שהיא כבר פטורה הוא בא עתה לגבות הכתובה מהבעל לא מטעם שיעבודא דר' נתן אלא מטעם מכירת שטרות שמכרה הכתובה ובמכירת שטרות הלא יכולה למחול, וכתב הש"ך הגע בעצמך שאם הי' עליו חוב ומכר בעד החוב שטר האם יהי' הדין שאינו יכול למחול הלא בעד החוב כבר פרע ואם כן עתה גביתו מטעם שקנה שטר חוב ובמכר שטר חוב הדין דיכול למחול וכתב הש"ך שמקום הניחו לו מן השמים להתגדר, אכן בספרנו על ב"ק ביארנו כי אדרבה ע"י תירוץ הש"ך מבינים אנו קושית הראשונים דבלא תרוצו לכאורה קושיתם איננה מובנה, דהנה אם היא חבלה באחד חמשים זוז הלא אם דין הוא דשיעבודא דר' נתן אין יכולה למחול הלא כשתתאלמן או תתגרש הלא יגבה את החמשים זוז וא"כ מה לנו שתמכור לו הכתובה בטובת הנאה הלא עתה ג"כ לא יגבה קודם שתתאלמן או תתגרש ולאחר שתתאלמן או תתגרש הלא ג"כ אם לא תמכור לו יגבה חבלתו ע"כ דבאנו לכופה שתמכור לו כדי שירויח הסך היותר מחבלתו היינו אחרי שהיא מחויבת עתה לשלם לו בעד החבלה ע"כ נכופה שתמכור לו את הכתובה שחיובה מאתים בעד החמשים שמגיע לו וכשתתאלמן או תתגרש יגבה כל המאתים אחרי שהיא מחויבת לשלם לו עתה א"כ הרי מה שרוצים אנחנו שתמכור לו עתה הכתובה הוא כדי להרויח הסך מאה וחמשים הנותרים, והסך הזה היינו הסך מאה וחמשים זוז המותר על החבלה, הרי זה יגבה רק בתורת מכירה לא בתורת שיעבודא דר' נתן כי מטעם שיעבודא דר' נתן אין מגיע להנחבל רק חמשים והמותר הזה הלא יכולה למחול אף עתה וא"כ שפיר קאמר בגמ' כל לגבי בעלה ודאי מחלה פירוש וא"כ לא יטרוף יותר מדמי חבלתו ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן ודמי חבלתו בודאי יגבה שהסך הזה הלא לא תוכל למחול ולהסך דמי החבלה אין לנו לעשות תקנה שאותם יגבה אף אם לא תמכור הכתובה ומאי הקשו הראשונים, אכן בתירוצו דהש"ך באנו לעומק קושית הרמב"ן דקושיתו אם נימא דשיעבודא דר' נתן אין יכול למחול א"כ מאי קאמר בגמ' וכי תימא זבנה ניהלי' לההוא דחבלה בי' בטובת הנאה דאי מחלה לגבי' בעל לית לי' פסידא הא יהי' לו פסידא דאם לא תמכור להנחבל הכתובה אז הסך חמשים דמי החבלה כשתתאלמן או תתגרש תגבה שאותם לא תוכל למחול ולא לקבל פרעון בעדים. אבל אם תמכרם להנחבל אז הלא היא תפטור מחיוב החבלה שהרי כבר פרעה לו ונתנה לו חיוב של סך מאתים בעד החמשים ונפטרה מחיובה ועתא הלא תוכל למחול וא"כ מאי קאמר כל לגבי בעלה ודאי מחלה ולא מפסיד הא אית לי' פסידא מה שעתה תוכל למחול את כל החיוב כתובה, ע"כ דגם בשיעבודא דר' נתן יכולה למחול ומשו"ה קאמר לית לה פסידא כיון דאף אם אינה מוכרת יכולה למחול כל הכתובה והרמב"ן לית לי' תירוצא דהתוס' שם בד"ה ואפילו שכתבו דכיון שעכשיו לא היתה נותנת כלום אפילו לא מחלה. מה שמחלה אינו כל כך הפסד כיון שלא יהי' לו כלום עכשיו ולאחר זמן נמי שמא תמות וירשנה בעלה הרמבן ס"ל דודאי הוי הפסד אם נימא דעתה אין יכולה למחול דמי החבלה ואם תמכור לו הכתובה תוכל למחול הכל שהרי משלמים טובת הנאה בעד הספק הזה אף שיכולה למחול מכ"ש באופן שאין יכולה למחול דהספק הוא שקול בודאי דמקרי הפסד ומה שמקשה בתוס' שם ז"ל והא ודאי מפסד קמפסיד דכי נא תמכור יגבה חבלתו אם תתאלמן או תתגרש וכשתמכור ותמחול לבעלה יפסיד הכל וכונת התוס' דכיון שמכרה בשביל זה תמחול זה סבירא להרמב"ן דאם בלא המכירה לא היתה מוחלת מה שמכרה לא יגרום שתמחול דניחא לאינש לאוקים בהימנותי', דהרי מטעם זה נותנים כסף בעד טובת הנאה ואין חוששים שמא תמחול ורק היכא שגם בלא המכירה היתה מוחלת אז אמרינן שהמכירה לא תמנע ממנה מלמחול לבעלה כיון שבלא"ה היתה מוחלת ועוד אם החששא שבלא המכירה לא היתה מוחלת ורק מטעם שמכרה ואין מפסדת, בשביל זה תמחול, הא לזה יש עצה למשל אם היתה כתובתה ארבע מאות זוז והיא חבלה בחמשים זוז ודרך העולם שקונים בטובת הנאה ברביע הלא יש עצה שתמכור בחבלתה להנחבל מכתובתה סך מאתים ומאתים ישארו לגבות וא"כ לא תוכל למחול את הסך מאתים האחרונים דא"כ היא תפסיד גם המאתים שלה וא"כ אם שלא בשביל המכירה לא היתה מוחלת גם עתה לא תמחול כדי שלא להפסיד את שלה וא"כ אם נימא דגם בשיעבודא דר' נתן יכולה למחול שפיר פריך אמאי תמיד אשה שחבלה פגיעתה רעה תמכור לו בטובת הנאה מכתובתה דאי מחלה ליכא פסידא דהא גם עתה תוכל למחול והמכירה לא יגרום לה למחול, אם בלא המכירה לא היתה מוחלת, שהרי עדנה נשאר בעדה. אבל אם נימא דשיעבודא דר' נתן אין יכולין למחול, א"כ אם האשה הזאת בלא המכירה ג"כ היתה מוחלת היינו שאין המכירה גורם שתמחול הא מפסיד ע"י המכירה שעתה תוכל למחול הכל כיון שכבר נפטרה מהחיוב:

והנה האבני מילואים בסימן כ"ט הביא דברי הרמב"ן שהקשה על דברי ראשונים דסבירא להו דמשו"ה המוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול משום דמכירת שטרות דרבנן והקשה עליהם, א"כ איך מקודשת מדאורייתא במכירת שטרות הא מדאורייתא אין כאן קנין ומדקתני המקדש בשטר מקודשת ואוקימנא שקידשה בשט"ח דאחרים משמע מקודשת מדאורייתא, ותמה האבני מילואים על דברי הרמב"ן אלו דמשמע דס"ל להרמב"ן דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא וגם סבירא להרמב"ן כיון דאיתא בברייתא דמקודשת מוכח דקדושין הוי מדאורייתא וא"כ איך איתא שם דמקודשת אם קידשה במלוה ע"פ ובמעמד שלשתן. הא מעמד שלשתן לכו"ע דרבנן ואיך תתקדש מדאוריתא במעמד שלשתן הא מעמד שלשתן ודאי הוא דרבנן:

אכן לדידי נראה דאין כונת הרמב"ן לומר דודאי קנין דרבנן לא מהני לדאורייתא ואדרבה הרמב"ן בעצמו סובר דקנין דרבנן נעשה קנין מדאורייתא דהפקר בי"ד הפקר וכיון דמדרבנן קני קנוי הוא לו מדאורייתא ומשו"ה אם קדשה במעמד שלשתן קנתה מדאורייתא ומקודשת מדאורייתא אך הרמב"ן הקשה על הנך דאמרי דמשו"ה יכולין למחול במכירת שטרות משום דהוי דרבנן וא"כ יקשה אם הם סוברים דקנין דרבנן מהני לדאורייתא דפירוש דהפקר בי"ד הפקר הוא דעל דיני ממונות מה שבי"ד פוסקין אף מטעם תקנה נעשה הדבר מדאורייתא שאמרה התורה שרשות בידם להקנות את של זה לזה א"כ מה הועילו שאמרו שבשביל זה יכולין למחול במכירת שטרות משום דהוי דרבנן כיון שמדרבנן קנוי השט"ח להלוקח הלא כבר הוא קנוי מדאורייתא והדרא קושי' לדוכתא איך יכולין למחול הא כיון דתקון רבנן מכירת שטרות הלא נעשה הקנין מדאורייתא, ע"כ דאינהו סברי דבמכירת שטרות לא נעשה הקנין מדאורייתא או מטעם דסברי דקנין דרבנן אין מועיל לדאורייתא. דהפקר בי"ד מועיל רק להפקיר ולא להקנות, או דאף דבכל מקום היכא דשייך קנינים מן התורה יודו דקנין דרבנן מועיל לדאורייתא אינהו יסברו דאימתי מועיל קנין דרבנן לדאורייתא היינו דוקא בדבר שמן התורה יש קנינים בהדבר ושייך בו קנינים אז קנין דרבנן ג"כ מועיל מדאורייתא אבל בדבר שמן התורה אין שייך בו כלל קנינים אז קנין דרבנן אין מועיל לדאורייתא וחוב הוא דבר שמן התורה אין שייך בו כלל קנינים משו"ה הקנין דרבנן במכירת שטרות אין מועיל מדאורייתא, וסבירא להו דמשו"ה יכולין למחול וא"כ עליהם הקשה הרמב"ן קושיא עצומה, א"כ איך מקודשת קדושין דאורייתא במכירת שטרות הא לדבריהם מן התורה אין כאן קנינים כלל ובמה תתקדש דאורייתא, ובודאי דעליהם יקשה גם ממעמד שלשתן איך מקודשת קדושין דאורייתא. כיון דלדבריהם בחוב אין מועיל קנין דרבנן שיהי' מדאורייתא אלא דלמה להרמב"ן להקשות עליהם ממעמד שלשתן הקשה ממכירת שטרות על מכירת שטרות. אכן הרמב"ן בעצמו סובר דאף בחוב קנין דרבנן מהני לדאורייתא ומשו"ה מקודשת במכירת שטרות ובמעמד שלשתן מדאורייתא ומשו"ה לדידי' אי אפשר לתרץ דמשו"ה במכירת שטרות חזר ומחלו מחול משום דמכירת שטרות דרבנן דאעפי"כ עתה דתקנו רבנן הוי דאורייתא:

והנה טעמא במוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול:

פירשו בתוס' דהטעם משום שיש שני שעבודים שיעבוד הגוף ושיעבוד נכסים ורבנן תקנו במכירת שטרות רק קנין בשיעבוד הנכסים אבל לא בשיעבוד הגוף:

ומשו"ה אם מחל שיעבוד הגוף שזה שלו הוא של המוכר ויכול למחול וממילא נפקע גם שיעבוד נכסים דבלא שיעבוד הגוף אין שיעבוד בנכסים. אכן בשיעבודא דר' נתן דהתם הא לא מיירי דוקא בשטר ומיירי אף בע"פ ואף למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא ושיעבודא דר' נתן הא הוי דאורייתא וע"כ דמן התור הוא עליו שעבוד הגוף לשלם למי שנושה במלוה כדכתיב ונתן לאשר אשם לו וא"כ יקשה איך יכול למחול הא משועבד הוא מדאורייתא ועכצ"ל דהא דאמרה התורה ונתן לאשר אשם לו לדברי הרמב"ן שמוכיח דגם בשיעבודא דר' נתן יכול למחול. הוא יפרש דמה דאמרה התורה ונתן לאשר אשם לו אין הביאור שאמרה שפקע ממנו השיעבוד שהי' מחויב למלוה שלו ויתחייב החיוב למי שמלוה מחויב, אלא דאמרה התורה ונתן היינו דחייבה התורה אותו שיתן התשלומין לא למלוה שלו אלא למי שנושה בהמלוה אבל חיובא דידי' עדנה להמלוה שלו, נו הוא נתחייב וא"כ יש עליו הדין של ונתן כל זמן שיש עליו חיוב, אבל כשמחל לו המלוה פקע מצות הנתינה שחייבה אותו התורה לתן החוב למי שאשם שלו היינו הקרן דחיוב שהוא מחויב לתן החוב למי שנושה במלוה שלו הוא רק כל זמן שיש חיוב אבל כשפקע החוב ע"י מחילה או ע"י פירעון להמלוה שלו ממילא נפקע גם חיוב הנתינה שלו שהרי אין עתה חיוב:

ובזה יש לתרץ הקושי' מהירושלמי בפרק המקבל על דברי הי"א שם בחו"מ סימן קכ"ו סעיף ח' ז"ל המחבר אמר ראובן לשמעון במעמד שלשתן מנה שיש לי בידך תנהו ללוי ושמעון דוחה את לוי ולכן רוצה לוי לחזור ולתבוע מראובן אינו יכול וי"א שיכול לחזור בו כל זמן שלא פטר לוי את ראובן בפירוש והרמ"א כתב שנ"ל לפסוק כדעת י"א אלו ולכאורה יקשה מירושלמי שהביא הרי"ף פרק המקבל המחהו גבי לוי איפרסן לוי אין חייב כלום. הרי דאף שהעני לוי ואין לו ממה לגבות אעפי"כ אין יכול לחזור מכש"כ בלא העני אלא שלוי דוחהו שאין יכול לחזור בו. אכן לדברינו יתישבו הדברים דהנה דין זה אם יכול לחזור בו יהי' תלוי בזה איך היתה תקנת רבנן בדין דמעמ"ש אם היתה התקנה שאם אמר ראובן לשמעון מנה לי בידך תנהו ללוי נתחייב שמעון החיוב של המנה לתן ללוי א"כ כבר נפטר ראובן מהחיוב שהי' ללוי עליו וכמו שכתב הש"ך דאם הי' חייב לו ומכר שטר נפטר מחיוב משום שכבר פרע לו בזה שקנה החיוב. א"כ הרי לוי קנה בעד חובו את החיוב שהי' לראובן על שמעון וכבר נפטר ממנו. וא"כ איך יחזור עתה, אכן אם נימא דתקנת מעמד שלשתן היתה רק שיהי' חיוב עליו לתן את מה שבידו הן פקדון הן חוב חיוב עליו לתן ליד המקבל אבל הוא אין מחויב להמקבל א"כ הרי לא קנה בעד חובו חוב אחר ורק דין על הלוה לתת לו החוב. בזה שהלוה נתחייב לתן לו. בזה לא נפטר עדנה ראובן מחוב שהוא מחויב לו:

לפי זה מחלוקת הפוסקים אם הי' חייב לו והמחהו אצל מי שמחויב לו תליא בזה, דמאן דס"ל אין יכול לחזור עליו אם הלוה מדחהו ס"ל דתקנת מעמ"ש היתה שיתחייב לו הנוה והמקבל זכה בהחוב וכיון שזכה בהחוב ונפטרו ממנו אין יכול לחזור עליו ומאן דס"ל יכול לחזור בו, ס"ל דתקנת מעמ"ש היתה שיתחייב הלוה לתן לו החוב (ומיירי באופן דמדין שיעבודא דר' נתן לא הי' מחויב כמו ביש לו נכסים דאז אין דין שיעבודא דר' נתן ואעפי"כ מחויב מדין מעמ"ש) אבל עצם החוב לא זכה. וא"כ לא נפטר עדנה משו"ה יכול לחזור בו. ומשו"ה כתב הכא דדין אם יכול לחזור עליו תלוי בדין אם יכול למחול והיינו דגם זה הדין אם יכול למחול תלוי בזה אם תקנת מעמד שלשתן היתה שהלוה חייב כבר להמקבל והמקבל זכה בעצם החוב, א"כ אין יכול למחול דדוקא במכירת שט"ח דשם הא יש שני שיעבודים שיעבוד הגוף ושיעבוד הנכסים שם יש לומר דאף שקנה עצם שעיבוד הנכסים אעפ"כ יכול למחול, משו' דשיעבוד הגוף לא קנה, אבל במעמד שלשתן דהיתה התקנה אף במלוה ע"פ דשיעבוד נכסים אי אפשר לומר שקנה אם התקנה היתה שיקנה. ע"כ שקנה שיעבוד הגוף היינו דעצם החוב כבר נקנה להמקבל דמשו"ה אין יכול לחזור בו שכבר נפטר, ממילא אין יכול למחול, אכן מאן דס"ל שיכול למחול ע"כ דסבירא ני' שנא קנה את עצם החיוב משו"ה יכול למחול, שהחיוב עליו רק לתן את החוב אבל אם נמחל שאין חוב ממילא פקע החיוב שחייבוהו לתן בתקנת מעמד שלשתן. משו"ה בכול לחזור בו ואף שהש"ך הביא דיעות דס"ל דלא תליא זה ייזה הכ"מ ס"ל דתלי זה בזה וסבירא לי' דהפוסקים דס"ל בשם ר"ת דאין יכול למחול, אינהו יסברו דר"ת ס"ל דאין יכול לחזור בו. ומאן דס"ל אליבא דר"ת דיכול לחזור בו, יסבור דדעת ר"ת דיכול למחול:

והנה בב"מ דף קי"ב איתא המחהו (להפועל) אצל חנוני או אצל שלחני אינו עובר איבעיא להו חוזר או אינו חוזר רב ששת אמר אינו חוזר ורבה אמר חוזר, והנה ר"ש דאמר אינו חוזר אי אפשר שיסבור שתקנת מעמד שלשתן היתה שהחיוב עליו לתן את החוב שבידי להמקבל. דא"כ היכא שאין חוב בידו בודאי דלא שייך תקנת מעמד שלשתן, וא"כ אמאי אינו חוזר, וע"כ דלדידי' תקנת מעמד שלשתן היתה שמתחייב להמקבל חוב חדש וס"ל דהחנוני כיון שקבל עליו נתחייב בסך המגיע מהבע"ה להפועל נתחייב להפועל וממילא נפטר הבע"ב מהפועל שכבר זכה הפועל בחוב כדמי פעולתו, והחילוק בין היכא דמגיע ממנו ללא מגיע ממנו' כשאין מגיע ממנו כמו בהמחהו אצל חנוני דאין החנוני מחייב בעי שהחנוני יקבל עליו, והיכא דמגיע ממנו אז במעמד שלשתן חייבוהו רבנן בסך שמגיע לתן להמקבל וכיון שהוא חיוב ממש ממילא נפטר. אכן אליבא דרבה דאיהו ס"ל דחוזר איהו יוכל לסבור דתקנת מעמד שלשתן היתה רק שיהיה עליו חיוב לתן את החוב וממילא היכא דאינינו מחויב כמו בחנוני אף שקבל עליו יוכל החנוני לחזור. והפועל בודאי דיוכל לחזור, ולפי זה לא קשה כלל על הנך דסברי דאם הלוה מדחהו יכול לחזור על הממחה, מירושלמי דאמר שאף אם העני אין יכול לחזור, דהא הירושלמי סובר כרב ששת דאף הפועל אינו יכול לחזור, כמו שהביא שם גופא בהמקבל האלפסי, דהירושלמי ס"ל כרב ששת. א"כ להירושלמי תקנת מעמד שלשתן היתה שיתחייב חוב ממש להמקבל וכיון שזכה חוב ממש כבר נפטר הלוה מחיובו בודאי, וכמו שכתב הש"ך וכמו שביארנו שגם שיטת הרמב"ן דפריך מגמ' דב"ק פ"ט הוא ג"כ כן. דכיון שהקנתה חוב להנחבל בעד חבלתו כבר נפטרה מחיובא דידי' משו"ה ס"ל להירושלמי דאף אם איפרסן לוי שנהי' עני אינינו מחויב כלום אחרי שכבר זכה בעצם החיוב. אכן אנן הא פסקינן כרבה ולרבה הא אפשר לומר דתקנת מעמד שלשתן היתה רק חיוב שיתן החוב אבל בעצם החוב לא זכה וא"כ לא נפטר עדנה משו"ה יכול לחזור בו:

לפי זה אפשר לומר דמחלוקת הפוסקים אי מועיל שליח המקבל במעמד שלשתן יהי' ג"כ תלוי בזה. דמאן דס"ל דמועיל שליח המקבל איהו יסבור דתקנת מעמד שלשתן הי' שיזכה בעצם החוב שהלוה מחויב מעתה החיוב להמקבל א"כ המקבל בזה שהוא עומד זוכה בהחוב ואינהו לא ס"ל כתוס' דתקנת מעמד שלשתן היתה שהלוה זוכה בעד המקבל אך המקבל בעמידתו זוכה, וא"כ עמידתו הוא מעשה הזכי'. וממילא יוכל לשלוח שליח שהוא בעמידתו יזכה בעד המקבל, דהרי עמידתו היא הזכי', אכן מאן דסבירא לי' דאין יוכל לעשות שליח איהו ס"ל דאין המקבל זוכה כלל בהחוב א"כ עמידתו רק דין הוא שאימתי החיוב על הלוה לתן החוב דוקא אם אמר לו בשעה שהוא עומד. א"כ השליח הוא רק על העמידה ועל עמידה בעצמה אי אפשר לעשות שליח:

ולא קשה מה שהקשינו אם נימא דאין יכול לעשות שליח משום שאין בעמידתו זכי' א"כ מאי מועיל אנן יד עניים הא זה מועיל רק שיזכה בעדם אבל לא שיעמוד בעדם אכן לדברינו ניחא דהא תקנת מעמד שלשתן לסברא זו היא שיעמוד מי שהוא מחויב לתן. דהא זכות בעצם החוב לא קנה המקבל ורק חיוב על הלוה לתן החוב. א"כ היתה התקנה שיעמוד מי שלו הלוה מחויב לתן. וא"כ הצדקה הא מחויבים לתן לגבאי הצדקה היינו לרב יוסף א"כ הרי היתה התקנת מעמד שלשתן כבכל מקום דיעמוד מי שלו מחויבים ליתן והרי נתינת הצדקה מחויבים לתן לגבאי הצדקה נמצא אף דבשאר מעמ"ש אין יכול לעשות שליח התם השליח הוא רק לעמוד דהרי הנותן אין אומר שיתנו להשליח אלא שהוא רק השליח לעמוד אבל עצם נתינתו רוצה לתן לאחר לא לשליח, וא"כ הוא רק שליח לעמוד על עמידה אין יכול לעשות שליח:

אבל בצדקה עיקר חיוב הנתינה הוא לגבאי הצדקה א"כ עומד מי שלו מחויב לתן. משו"ה מועיל יד עניים, דכל תקנת מעמד שלשתן הוא רק חיוב לתן:

ואפשר עוד לאמר דדבר זה תליא בשני תירוצי התוס' שם בב"ק ל"ו שהקשו מאי איכא דאנן יד עניים אנן, בלא"ה אין יכול לחזור בו דהא בפיך זו צדקה ותירצו חד תירוצא דכיון דהוי דבר שלא בא לעולם בלא טעמא דמעמ"ש לא הי' התחייב ויכול לחזור בו, ועוד תירצו דלא הי' רוצה לחזור אלא הי' רוצה ללות כדקי"ל כל זמן שלא בא ליד גבאי יוכל ללות והנה לתירוצא קמא דתוס' הועילה המעמד שלשתן שיתחייב לתן לעניים דאילולא דין דמעמד שלשתן מטעם דאנן יד עניים אנן לא הי' חיוב כלל לתן מטעם דהוי דבר שלבל"ע. אכן לתירוצא בתרא הא הועיל מעמד שלשתן שיקנו העניים את עצם החוב דאם נימא דתקנת מעמד שלשתן היתה רק שיתחייב הלוה לתן אבל עצם החיוב לא זכה המקבל, א"כ אף שהי' מעמד שלשתן אעפי"כ הא לא בא עדנה ליד הגבאי, דהרי החיוב לתן הא תמיד תיכף כשאמר סלע זו לצדקה נתחייב לתן לצדקה אלא דלא זכו בה עניים ורק חיוב לתן משו"ה יכול ללות, א"כ אף במעמד שלשתן אף שהלוה נתחייב לתן את החוב שהוא חייב לתן למאן דתקע לי' זה החוב הוא מחויב עתה לתן לעניים אעפי"כ הא בעצם הממון לא זכו העניים וא"כ אמאי לא יוכל גם עתה ללות, אטו נעשה ההוא גברא דתקע גבאי הצדקה הרי אמרינן בא ליד גבאי אי אפשר לשנותה אבל אם לא יבא ליד גבאי רק לאחר לא בתורת זכי' לעניים אך לתן לעניים לכאורה עדנה אפשר לשנותה. והכא אם נימא דמעמ"ש התקנה הוי רק חיוב לתן לעניים וזכי' אין כאן אפשר דיוכל עדנה לשנותה ולכאורה להאי תירוצא תקנת מעמ"ש היתה שיזכה המקבל זכי' גמורה והוי כבא ליד גבאי דאסור לשנותה:

ובדבר קושית תוס' אם נימא דמעמ"ש יכול למחול א"כ איך מקודשת במעמ"ש הא לא סמכה דעתה דסברא פן ימחול כתבנו בספרנו על ב"ק נתרץ כיון דאם ימחול יתחייב לשלם א"כ סמכא דעתה ורק היכא דרצונה להתקדש בשטר כיון שאם ימחול יהי' רק חיוב בע"פ אמרינן לא סמכה דעתה פן ימחול מטעם בחיוב בע"פ הלא יוכל לטעון פרעתי אבל היכא דרצונה להתקדש בחוב בע"פ ואינה חוששת לטענת פרעתי א"כ אף אם ימחול הא יהי' לה חוב בע"פ וממילא מקודשת בהחוב הזה דסמכא דעתא:

תוכן העניינים

לבוש מרדכי בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה