לבוש מרדכי בבא מציעא· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן יח
יבאר דלהלכה פסקינן דסברת אדם יודע שלא חל המכירה או הקדושין. הוא רק לבטל האומדנא. ובמכירה הכסף הוא חליפי זו תחת זו אבל בקדושין, אין הכסף חליפי האשה. ויבאר דהיכא דאומר תנו מנה ויקנה הוי שני דברים אבל אם אומר תנו לקנות חדא צוואה הוי.
דף ט"ו הכיר בה שאינו שלו ולקחה אמר רב מעות יש לו שבח אין לו ושמואל אמר אפילו מעות אין לו במאי קא מפלגי רב סבר אדם יודע שקרקע אין לו וגמר ונתן לשם פקדון כו' ושמואל סבר אדם יודע שקרקע אין לו וגמר ונתן לשם מתנה והא פליגי בי' חדא זימנא דאיתמר המקדש אחותו רב אמר מעות חוזרין ושמואל אמר מעות מתנה רב אמר מעות חוזרין אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם פקדון כו' ושמואל אמר מעות מתנה אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם מתנה כו' צריכא אמר רבא הלכתא כו'. הכיר בה שאינו שלו ולקחה מעות יש לו ושבח אין לו כו'. והנה הרמב"ם כתב בפרק ו' מהלכות זכי' ומתנה הלכה י"ח, ז"ל המקדש את האשה אפי' קדשה באלף דינר בין שחזרה היא בין שחזר הוא בין שמת הוא בין שמתה היא אין הקדושין חוזרין לעולם, אלא הן מתנה גמורה שאין להם חזרה ואם היו קדושי טעות חוזרין המעות והמקדש אחותו המעות מתנה אדם יודע שאין קדושין תופסין בעריות ואין זה טועה אלא גמר ונתן לשם מתנה ע"כ. והקשה הלח"מ, כיון דהרמב"ם פסק בהלכות גזלה כותי' דרב, בדין דהכיר בה שאינו שלו דיש לו מעות מטעם דרבא פסק בזה כותי' דרב, דכיון דאדם יודע שאין המקח חל נתן לשם פקדון, א"כ מהאי טעמא הי' לו לפסוק, גם בדין דמקדש אחותו כותי' דרב, דמטעם אדם יודע גמר ונתן לשם פקדון, ולא לשם מתנה כשמואל:
עוד הקשה הלח"מ. דבגמרא קידושין דף מ"ו איתא בזו ובזו ובזו אם יש שוה פרוטה בכולן מקודשת ואם לאו אינה מקודשת. היתה אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה כו' אהייא אלימא ארישא כו'. אלא אסיפא ואפילו בקמייתא הא מלוה היא רב ושמואל דאמרי תרויהו לעולם ארישא כו'. ר' אמי אמר לעולם אסיפא ומאי עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה עד שיהא באחרונה שוה פרוטה אמר רבא ש"מ מדר' אמי תלת שמע מינה המקדש במלוה אינה מקודשת ושמע מינה המקדש במלוה ופרוטה דעתה אמלוה ושמע מינה מעות בעלמא חוזרין אתמר המקדש אחותו רב אמר מעות חוזרין ושמואל אמר מעות מתנה ע"כ. ואיתא בתוס' שיש גורסין דאתמר, היינו דתליא זה בזה, והקשה בתוס' דלא שייך המחלוקת כלל דהא אפילו למ"ד באחותו מעות חוזרין היינו משום דאדם יודע וגמר ונתן לשם פקדון. אבל היכא דאינו יודע אם יחולו או לא שמא נתן לשם מתנה ועוד דאי גרסינן דאיתמר קשה דרב אדרב דלעיל פירש שלא רצה להעמידה כר' אמי משום דסבר מעות מתנה והכא קאמר דחוזרין. לכך נראה דגרסינן איתמר, וא"כ קשה על הרמב"ם, אם ס"ל כגרסת דאתמר, א"כ כיון דפסק כר' אמי דמעות חוזרין, איך פסק בדין המקדש אחותו כשמואל דאמר מעות מתנה ואם ס"ל כתוס', א"כ קשה ק"ו, אם פסק כר' אמי דמעות חוזרין, אפילו היכא דאינו יודע אם יחולו מכש"כ הי' לפסוק באחותו דיודע הוא שהמעות חוזרין, דהרי לפירוש התוס', שמואל לא מצי סבר כר' אמי:
ונראה לי דהנה לכאורה קשה מאי קאמר בגמ'. ושמע מינה מעות בעלמא חוזרין, ופירש רש"י דש"מ, דכל קידושין שאינן קדושין לא אמרינן מעות מתנה, אלא פקדון, דמשמע דחידוש הוא, דמוכח מדר' אמי שאם לא חלו הקדושין המעות חוזרין. ובתוס' מפרשי, דרב ושמואל פליגי ואינהו סבירא להו. דאף אם הקדושין לא חלו אף על פי"כ המעות מתנה. ולכאורה קשה מ"ש מכל מכירות דעלמא דקי"ל, היכא דלא חלה המכירה, היכא דהוי מקח טעות המעות חוזרין. ורב ושמואל סברי במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, דאם הי' ברור שקונה לרדיא. היו המעות חוזרין, וכן סבר שמואל במוכר שדהו בשנת היובל, דאינה מכירה ומעות חוזרין דכיון דלא חל המקח הרי נתינת הכסף בטעות, וחוזרין הכסף. וכלל הוא במקח טעות דמעות חוזרין, וא"כ מאי חידוש הוא מר' אמי הכא בקדושין, אם לא חל הקדושין דמעות חוזרין, ואיך סברי רב ושמואל, דאף אם לא חלו הקדושין, המעות מתנה, היכא דאין שייך לומר אדם יודע, מ"ש ממקח טעות דעלמא, דבין רב בין שמואל סברי מעות חוזרין:
אכן כפי שביארנו בחידושינו לקדושין, דדין נתינת כסף בקדושי אשה אינם כמו במכירה, דבמכירה אמרה התורה, גאולה ותמורה, ופירש הגמ' בב"מ דגאולה, זו מכירה תמורה זו חליפין, היינו דגאולה זו מכירה, היכא שמוכר דבר בשביל שלוקח הכסף שיווי החפץ, ותמורה שמחליף חפץ בחפץ. אכן באשה אין הכונה שנותן לה הכסף והיא מחלפת עצמה בעד הכסף, או החפץ, דאין אשה נקנית בחליפין, היינו שאין אשה מקנה עצמה בתורת חליפין בעד הכסף, אלא דדין נתינת כסף באשה, הוא שנותן לה מתנה לעורר בה רצון, ובעת שהיא מקבלת המתנה ממנו, ורצונה להתקדש אז הוא מקדש, היינו שאוסר אותה אכולי עלמא כהקדש. ומשו"ה כתב הרמב"ם דמשו"ה אשה אינה מתקדשת, היכא דנתן לה ע"מ להחזיר, משום שאין לה הנאה מהכסף ובגמ' הא אמר הטעם משום שאין אשה נקנית בחליפין, וביארנו דהרמב"ם אין מפרש בפירוש התוס' דהכונה אין אשה נקנית בקנין אגב סודר, כמו שהקשה בתוס' דמה ענין זה לקנין חליפין שעל ידי סודר, אלא הרמב"ם מפרש דכונת הגמרא דבמכירה, המכירה היא חליפין או על הדמים, או על החפץ, וכיון דמתנה ע"מ להחזיר הוי נתינה, א"כ יוכל להחליף מה שמוכר, על מתנה ע"מ להחזיר דהויא נתינה, אבל בקדושין דאין האשה מחלפת עצמה בעד הכסף, אלא הכסף הוי מתנה לעורר בה רצון, ובשעה שהיא מקבלת מתנה, וגמרה להתקדש, אמרה התורה, שבעת שנתן לה מתנה כסף לשם קדושין, ונתעורר רצונה ע"י כסף, אז יוכל לאוסרה אכולי עלמא, אבל בלא מתנת כסף אף שנתרצתה להתקדש, אין יכול אז לאוסרה אכולי עלמא, דילפינן קיחה משדה עפרון, דאימתי יוכל לקדשה ולאוסרה, דוקא בעת שנותן כסף. או בעת שנותן שטר או בשעת ביאה, וכיון דמתנה ע"מ להחזיר לא יוכל לעשות רצון שהרי אין לה הנאה מזה, הוי כמקדשה בלא כסף, והתורה אמרה, דבלא שטר, וביאה, וכסף, אין יכול לקדשה, אף אם נתרצתה, ובחידושינו לקדושין, ביררנו בכמה דברים דזהו שיטת הרמב"ם, מעתה מיושב היטב, החידוש שיליף רבא מר' אמי דבקדושין הדין היכא דלא חלו המעות חוזרין ורב ושמואל סבירא להו שאף שבטלו הקדושין המעות מתנה, והקשינו מ"ש מכל מקח טעות במכירה דהמעות חוזרין, אכן לפי הנ"ל לא קשה כלל, דבמכירה, דהמעות הם חליפין זה תחת זה, או הכסף או החפץ, א"כ כשהמכירה בטלה, כמו במכר ביובל, לשמואל דס"ל אינה מכירה, או במוכר שור לרדיא ונמצא נגחן, כיון דלא קנה השדה או השור הרי אי אפשר להדמים שיהיו של המוכר, שהרי לא נתחלפו על השדה או השור, שהרי לא קנאם הלוקח, אבל בקדושין, דאין קדושי האשה חליפי הכסף. אלא שני דברים המה המתנה לעורר רצונה, והקדושין שהוא אוסרה בזה פליגי ר' אמי ורב ושמואל, ר' אמי סבר כיון דהוא נותן לה המתנה בשביל שעי"ז יתעורר רצונה, ויוכל לקדשה, אם לא קידשה מאיזה טעם בטלה המתנה משום דאדעתה דהכי לא נתן לה המתנה ורב ושמואל סברי כיון דשני דברים המה, אף שנתבטלו הקדושין המתנה לא בטלה, משא"כ במכירה, שהמה חליפי זה תחת זה, אם לא קנה הלוקח לא נתחלפו הדמים, משו"ה היכא דהוי מקח טעות, אינה מכירה ומעות חוזרין:
בזה יש לפרש דברי הגמ' שם' דאם אמר התקדשי בזו בזו ובזו והיתה אוכלת ראשונה ראשונה לר' אמי דאמר מעות בעלמא היכא דבטלו הקדושין חוזרין המעות:
בעינן דוקא שיהא באחרונה שוה פרוטה, אז מקודשת. אבל אם בראשונה היתה שוה פרוטה ובאחרונה אין בה שוה פרוטה אינה מקודשת, משום דראשונה הוי מלוה, דהקדושין חלין בעת שאוכלת אחרונה וכבר ראשונה מלוה. אבל לרב ולשמואל דסברי דמעות אין חוזרין. אף אם נתבטלו הקדושין. אף אם יש בראשונה שוה פרוטה, ולא באחרונה מקודשת, ולכאורה צריך ביאור מאי תלי זה בזה:
הא עכ"פ לרב ושמואל ג"כ אינה מקודשת עד שתאכל את האחרונה, ואז כבר הראשונה אכלה, ואיך תתקדש עתה בעת שאוכלת האחרונה. הרי הראשונה כבר אכלה, והיא צריכה להתקדש עתה בעת שאוכלת האחרונה, והרי הטעם דאין מתקדשת במלוה משום שמלוה איננה נתינה, וא"כ אף שכבר אכלה לשם קדושין. ס"ל לר' אמי כיון דבעת שמתקדשת אין כאן נתינה. אינה מתקדשת אף שאכילתה היתה לשם קידושין. כיון דאין אכינתה בשעת הקדושין. א"כ אף לרב ושמואל דסבירא להו מעות אינם חוזרין עכ"פ הא בשעת קידושין היינו בעת שאוכלת האחרונה אין כאן עתה נתינה, וא"כ איך תתקדש:
והנראה לי דהנה הרמ"א בחו"מ סימן רנ"ג סעיף י"ב כתב ז"ל האומר תנו ק' זוז לבתי ותקנה בהן חגורה ומתה נותנין ליורשי' דהוי כאלו אמר שני צואות ואעפ"י שאי אפשר לקיים לקנות בהן חגורה מ"מ מתנה ראשונה קיימת, ע"כ, וכתב ע"ז הקצוה"ח ז"ל והוא מתשובת תה"ד סימן ש"נ ז"ל ראובן צוה מחמת מיתה שינתן מנכסיו לבת בנו עשרים ליטרא ותקנה בהם חגורה יפה ונפטר ראובן אח"כ כמו חודש ימים נפטרה גם האשה בת בנו השיב בן ראובן אבי לא צוה אלא שתקנה בהן חגורה כו' והנה נפטרה וע"כ נתבטל מחשבתו וצואתו כו' נראה לכאורה דשפיר טען וכה"ג איתא במרדכי פרק אעפ"י באחד שנדר והקצה מעות לצדקה יתומה להשיאה בהן ונפטרה היתומה קודם שהשיאה ופסק ר' חיים כהן דלא זכו בהן יורשי היתומה משום דאמדינן לדעתי' שלא הקצה אלא ע"מ לעשות בהן מצוה כו' אמנם נראה דבנ"ד ליכא אומדנא כלל כו' משא"כ בנ"ד דאמרינן פרק י"ז ופ' מי שמת דעתה של אדם קרובה אצל בניו כו' ומה שצוה שתקנה בהן חגורה יפה כדי להראות לה חבה יתירה כו' עוד הי' נראה לזכות להבעל מטעם אחר דגרסינן בפ"ב דביצה האי גברא דאמר הבו ארבע מאות זוז לפלוני ולינסוב ברתי אמר רב פפא ד' מאות זוזי שקל ברתי' אי בעי נסיב ואי בעי לא נסיב טעמא דאמר הבו לי' ת' זוזי ולינסוב ברתי אבל אמר לינסוב ברתי והבו ת' זוזי אי נסיב שקיל ואי לא נסיב לא שקיל. ומוכח התם מפירוש רש"י דהטעם משום תפוס לשון ראשון כו' אמנם כל ימי תמהתי אהאי פסקא דתלמודא בשלמא הא דקאמר לעיל מינה האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה איכא למימר תפוס לשון ראשון משום דיצא מפיו הרי עלי תו לא מצי למיהדר:
אבל שכ"מ מצי לחזור מדבריו לגמרי אי בעי וכ"ש דמצי אח"כ להתנות כמה שירצה האיך נוכל לומר תפוס לשון ראשון ע"כ נראה דצריך לדקדק יפה אי אתינא לדמוי' להא מילתא אחריתי. אמנם הסמ"ג במצות מקח מפרש טעמא דהאי מימרא משום דקאמר הבו לי' ד' מאות זוזי ולנסוב ברתי ר"ל שתי צוואות נינהו דליתבי' ליה ד' מאות זוזי וליתבי' לי' נמי ברתי' לכך אי בעי נמי לקבל רק צוואה קמיתא ולא בתרייתא מצי למיעבד אבל כי אמר לינסוב ברתא וליתבי' ד' מאות זוזי אמרינן דחד צוואה היא ותנאי הוא דקאמר לי' אי נסיב שקיל ואי לא לא ולפי זה בנ"ד ע"כ חד צוואה היא ולא אזלינן בתר לשון ראשון ורב אלפס מייתי האי עובדא ופסקא בפ' מי שמת ומפרש נמי כמו בסמ"ג ונראה דהרוצה לידחק קצת יתיישב לו דרש"י ותוס' נמי ס"ל לפרש הכי. והעתקתי כל דברי התשובה היות נפלאתי דאיך סתם הרמ"א עפ"י תה"ד דהו"ל שתי צוואות כיון דלפנינו התשובה הו"ל דמסיק דהכא הוי חדא צוואה. עכ"ד דברי הקצות החושן:
ונראה לתרץ דרבינו הרמ"א סובר דאי אפשר לומר דדברי ההגה בתרומת הדשן. דקאמר דבנ"ד ע"כ חדא צואה היא. קאי על הא דאמר תנו עשרים לטרא ותקנה בהם חגורה, דעל זה קאמר ההגה בתה"ד, דע"כ חדא צוואה היא. דמאיך פשיטא, דבכה"ג חדא צוואה, דילמא תנו לה חדא צוואה ותקנה חגורה צוואה שני' וכמו בהבו לי' ד' מאות זוזי:
ולינסוב ברתי דאמרינן דתרי צוואות נינהו. אף שיש לחלק דהתם שני ענינים נינהו, נתינת הד' מאות זוז) חד ענין ושינסוב ברתי' ענין שני' אבל הכא דחד ענין הוא, שאמר לתן העשרים לטרא שתקנה בהם החגורה נהי דאפשר לומר כן אבל מאין מוכרח לומר דחדא צוואה הוי' דילמא תרי צוואות. נינהו, ועוד הא לפי פירוש הסמ"ג, מה שפירש רש"י תפוס לשון ראשון. הכונה דשני צוואות נינהו א"כ בהרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה הא בחד ענין המה, שיצא החגיגה על ידי התודה, והתם אין הטעם משום דשני צוואות נינהו. אלא הטעם דכיון דאמר הרי עלי תודה ויצא מפיו שוב לא מצי למיהדר. אפילו תוך כדי דבור, א"כ שני טעמים נינהו ואדרבה יקשה כיון דלדברי התוס' אילו הי' אומר איפכא, ע"מ שאצא בה משום חגיגה תהי' תודה לא הי' חל וא"כ אף היכא דאמר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה, כיון דחדא צואה נינהו:
א"כ יהי' הדין. כאלו אמר מקודם. ע"מ שאצא בה ידי חגיגה והרי ר' יוחנן בעצמו אית לי', במנחות ק"ג דאם אמר הרי עלי מנחה מן השעורין לב"ה דוקא באומר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך לא היתי נודר כך. צריך להביא מן החטים:
אבל בסתמא נדר ופתחו עמו הוא דקי"ל כב"ה, דלא אמרינן בכה"ג תפוס לשון ראשון. א"כ אם נימא דבאומר תנו עשרים לטרא ותקנה בהן:
חגורה, כיון דבעינין אחד הוי חדא צואה. א"כ באומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה:
הי' להיות כאומר ע"מ שאצא בה ידי חגיגה תהי' תודה ואף דין דמתנה על מה שכתוב בתורה אין כאן. שהרי הוי כאומר הרי עלי תודה לצאת בה ידי חגיגה, ואיך פשיט ר' יוחנן באומר הרי עלי תודה, ואצא בה ידי חגיגה דנדור ואין יוצא. וע"כ אף דבענין אחד הוא התחייבות התודה, ויציאת בה ידי חגיגה, כיון דאמר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה, שני דברים המה ההתחייבות להביא תודה, ואח"כ הדבור לצאת בה כיון דשני דיבורים נינהו. בכה"ג אף ב"ה יסברו תפוס לשון ראשון דכיון דנתחייב תודה אין הדיבור השני יכול נסתור דיבור הראשון, משא"כ באומר הרי עלי מנחה מן השעורים דחדא דיבור נינהו בזה לב"ה הוי נדר ופתחו עמו, הרי חזינן דאף שבענין אחד נאמרו הדברים, אעפי"כ כיון דשני דברים נינהו:
אמרינן לכל דבור בפני עצמו, א"כ איך יאמר הגהת התה"ד דבאומר תנו עשרים לטרא לבת בני ותקנה חגורה דע"כ חדא צוואה נינהו, לכן מפרש הרמ"א דהאי הגה. קאי אדלמעלה. היינו על דברי המרדכי, שהביא בשם ר' חיים כהן דאם הקצה מעות ליתומה להשיאה בהן. ומתה, דלא זכו בהן היורשים:
וקשה עליו מגמ' ביצה מאומר תנו לו ד' מאות זוזי ולנסוב ברתי' דמפלגינן הדברים. ואמרינן דד' מאות זוזי נסיב וברתי' אי בעי נסיב ואי בעי לא נסיב. ע"ז קאמר ההגה דהתם גבי ד' מאות זוזי דאמר בלשון תנו לי' ולנסוב הוי שני צואות כמו באומר הרי עלי תודה. ואצא בה ידי חגיגה דאמרינן דשני דברים המה. אבל בנ"ד היינו בדברי ר' חיים כהן דאמר שהמעות יתנו להשיאה דע"כ חדא צואה נינהו, שהרי אמר שנותן המעות להשיאה, שם חדא צוואה היא' ואם מתה לא זכו בה היורשין. אבל אם הי' אומר תנו לה המעות והיא תנשא בהן אז הי' הדין. דשני צוואות נינהו וזכו בהך יורשין:
ובודאי גבי הרי עלי תודה אם הי' אומר הרי עלי תודה לצאת בה ידי חגיגה, ולא הי' אומר ואצא בה רק הי' אומר לצאת בה דבודאי חד דיבור הוא שמתחייב תודה לצאת בה ידי חגיגה לב"ה דלא ס"ל בכה"ג תפוס לשון ראשון בודאי דהי' יוצא בה ידי חגיגה, ומכש"כ הוא מאילו הי' אומר. ע"מ שאצא בה ידי חגיגה הרי עלי תודה:
שפירשו התוס' שיש לזה דין כאומר לינסוב ברתי' והבו לי' ד' מאות זוזי. וראי' ברורה שזהו סברת הרמ"א, שהחילוק בין אמר ותקנה, בין אמר לקנות, שהרי בסעיף ט"ז מביא הרמ"א שאם אמר להן להשיאה ומתה לא זכו בהם היורשין, ומביא המרדכי הנ"ל. ע"כ דהרמ"א מפרש דברי הגהה שבתה"ד, שזה טעמא דר' חיים כהן שפסק שאם מתה לא זכו בהן היורשים משום שאמר בלשון להשיאה. שע"כ חדא צואה היא, ובודאי אילו הי' אומר תנו עשרים לטרא לקנות בהן חגורה אילו היתה מתה לא זכו בהן היורשין דחדא צואה היא, אבל באומר תנו לה ותקנה, הוי כאומר, הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה, ומאי דקאמר ההגהה. דבנ"ד ע"כ חדא צואה היא הכונה על דברי רבינו חיים כהן שאמר שקוצב הצדקה להיתומה להשיאה:
עכ"פ חזינן דהיכא דשני צוואות נינהו. לא תלו זה בזה, אבל דוקא אם אמר בלשון תנו לו ד' מאות זוזי ולינסוב ברתי' אבל אם הי' אומר בלשון לנסוב ברתי, ותנו לו ד' מאות זוזי, בכה"ג אף דשני צוואות נינהו, היינו אומדין לדעתי' דתלוים זה בזה, ואפשר דאילו הי' בציור, ששני הדברים הי' אומרן בב"א, ג"כ היינו אומרים דתלוים זה בזה, מעתה יש לפרש דברי הגמ' בקדושין, דתלי האי דינא אם הי' בראשונה שוה פרוטה ולא באחרונה, אם מקודשת, אם מעות בעלמא חוזרין, יהי' הפירוש כן. דהנה ביארנו דבקדושי כסף אין הכונה שהיא נתונה לו חליפי הכסף שהוא נותן לה, אלא שהוא נותן לה הכסף מתנה לעורר רצונה. וכיון שהיא מתרצה אז הוא מקדשה, היינו שאוסר אותה אכולי עלמא כהקדש ועתה יש להסתפק איך הוא דין התורה, אם התורה אמרה כשנותן לה כסף. ונתעורר רצונה אחר שרצונה נתעורר אח"כ הוא מקדשה. וא"כ התעוררות רצונה, וקידושי שלו שהוא מקדשה, שני דברים המה, וא"כ אף שהקידושין שקידשה לא חלו מאיזה טעם, הנתינה לה הכסף שהוא נותן לא בטלה, והמעות לה מתנה אף שהקדושין לא חלו. אם לא הי' מפאת שלא נתרצתה, אבל אם נימא דדין הקדושין הוא בב"א. שרצונה להתקדש. וקידושיו שהוא אוסרה אכולי עלמא צריכים להיות בב"א, א"כ אמדינן לדעתו, שאם לא חלו הקדושין המתנה שנתן לה בטל, וא"כ מעות חוזרין. והנה אם בראשונה היתה שוה פרוטה ובאחרונה אין בה שוה פרוטה והקדושין הא חלין באחרונה, אם נימא דדין הקדושין שמקודם תתרצה ע"י המתנה ואח"כ יקדשה הרי לא שייך לומר כלתה הנתינה, שהרי זה הוא הדין שמקודם יהי' הנתינה ואח"כ יהיו הקדושין. וכיון דכל אכילתה היתה לשם קידושין לא שייך כלל לומר שכבר עבר הנתינה, שהרי תמיד הקדושין. מקודם הנתינה ואח"כ הקדושין, וממילא קידושין בעלמא אינן חוזרין שאף אם הקדושין בטלו המתנה לא בטלה, דכיון דלא הוי בב"א. ושני ענינים הוי' לא תלו זה בזה, אם היא קיימא תנאה ונתרצתה, אכן ר' אמי סבר דדין התורה שיהיו הקדושין ונתינת המתנה בב"א, רצונה ומעשה הקדושין שלו. משו"ה אם הי' בראשונה שוה פרוטה ולא באחרונה דבעת חלות הקדושין כבר עבר נתינת הראשונה והיתה מלוה אינה מקודשת, וכיון דלדידי' בב"א המה חלות הקדושין וזכיתה בהכסף אם בטלו הקדושין גם המתנה בטלה, דכיון דבב"א המה אמדינן לדעתו דתלוים זה בזה, דהוי כחדא צוואה. אכן רב ושמואל סברי דאינם צריכים להיות בב"א. משו"ה אף אם הי' בראשונה שוה פרוטה מקודשת. וממילא שני דברים נינהו ואינם תלוים זה בזה, ואף אם נתבטלו הקדושין המתנה לא בטלה:
נמצא לפי דברינו. אף דס"ל לר' אמי דבקדושין ג"כ מעות בעלמא היכא דלא חלו הקדושין חוזרין. אין הטעם דאיהו ס"ל דקדושין הוי כמו במכירה. דהוי כמו חליפין זה תחת זה אלא דגם ר' אמי מודה דאין אשה מתקדשת בתורת חליפין תחת הכסף, אלא דהכסף הוי מתנה לעורר רצונה ואז הוא מקדשה היינו שאוסרה על כל העולם אלא כיון דס"ל דשניהם חלים בב"א אמדינן לדעתי' דתלוין זה בזה משו"ה ס"ל דאם הקדושין לא חלו בטלה גם המתנה אבל זה גם ר' אמי מודה דשני דברים המה. א"כ לא קשה קושית הלח"מ כיון דפסקינן כר' אמי דמעות חוזרין. איך פסקינן המקדש. אחותו מעות מתנה, כיון לפי דברינו. הטעם דבטלה מתנת הכסף, כשלא חלו הקדושין, הוא משום אומדן דעתי', שתלאן זה בזה, כיון דלדידי' חלין בבת אחת, א"כ זה שייך לומר דוקא, היכא דלא שייך לומר אדם יודע אז שייך לומר אמדינן דעתי' אבל היכא דיודע שהקדושין לא חלו ונותן מתנה היינו כסף הקדושין לא שייך לומר אומדין דעתי' כיון דהוא יודע, אין כאן אומדנא, וממילא, אף שהקדושין לא חלו המתנה במקומה עומדת, דכיון דיודע בטלה אומדנא שתלאן זה בזה:
ולפי זה לא קשה נמי מה שהרמב"ם פסק בדין דמקדש אחותו דמעות מתנה, ואעפי"כ פסק בדין דהכיר שאינה שלו, דמעות יש לו, לפי דברינו לא קשה כלל, בקדושין דנתינת הכסף וקדושי האשה שני דברים נינהו, ואין הכסף חלופי האשה א"כ טעמא דאדם יודע, מסלק רק האומדנא, שאילולי הטעם דאדם יודע, הוי אמדינן לדעתי' שתלה נתינת הכסף לה, בחלות הקדושין כיון דחלין בב"א, בזה פסק הרמב"ם כשמואל דמשום סברת אדם יודע מבטלינן האומדנא, ואמרינן גמר ונתן לשם מתנה אבל בהכיר בה שאינו שלו, שהיתה מכירה, ומהו מכירה, חליפין זה תחת זה, א"כ הלא הוא אמר שנותן הכסף חלופי השדה וכיון דהשדה לא קנה, הרי לא נעשה כלל חלופין, וא"כ נצטרך לומר משום סברת אדם יודע, שאף שאמר שנותן חלופי השדה כונתו הי' לשם מתנה, בזה לא פסקינן כותי' דשמואל דנימא משום סברת אדם יודע שאין שדה שלו. וגמר לתן לשם מתנה, בזה אמר רבא דהלכתא, דמשום סברת אדם יודע לא משנינן דיבורו מה שהוא אמר, דנותן חלופי השדה, לומר שכונתו הי' למתנה, משו"ה מעות יש לו אף בהכיר שאינה שלו, אבל בקדושין דהכסף הוי מתנה וסברת אדם יודע הוי שם רק לבטל האומדנא, בזה הלכה כשמואל בדיני דמשום סברת אדם יודע, מבטלינן האומדנא. ולפי זה הא דקאמר ואי אתמר בהא (בקדושין) הו"א בהא אמר שמואל אבל לא בהך, לא נצטרך לומר דהטעם משום דלאחותו נותן מתנה, אלא דהו"א דהטעם דוקא בקדושין, דנתינות הכסף הוי מתנה ולא במכירה דהוי חליפין, משו"ה אשמענן דשמואל סבר אף במכירה אבל אנן במכירה לא פסקינן כותי', דאמר רבא הלכתא מעות יש לו: