לבוש מרדכי בבא מציעא· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן יז
יבאר דלמסקנא. סימנין דאורייתא. אבל לא הוו כעדים. ובדבר שבערוה אין מועיל סימנים. ויבאר הרבה חילוקים בזה. שיש אופנים. שסומכים אף בדבר שבערוה. ויבאר דהיכא שבעת שבא החפץ לידו. לא נפל לנו ספק. אז יש לו לזה שהחפץ בידו חזקה כל שביד האדם הוא שלו. ויבאר, דסימנים מובהקים הוי הנך דמספקא לן אי דאורייתא א או לא, ואין יותר סימנים מובהקים.
(דף י"ח) מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים דייתקי מתנה ושוברין הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא לתנן טעמא דנמלך שלא לתנן הא אמר תנו נותנין ואפילו לזמן מרובה ורמינהו המביא גט ואבד הימנו מצא לאלתר כשר ואם לאו פסול אמר רבה לא קשיא כאן במקום שהשיירות מצויות כאן במקום שאין השיירות מצויות ואפילו במקום שהשיירות מצויות והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת דאי לא תימא הכי קשיא דרבה אדרבה כו' ר' זירא רמי מתניתין אברייתא ומשני תנן המביא גט ואבד הימנו מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול ורמינהו מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה קתני מיהא בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה ואפילו לזמן מרובה ומשני כאן במקום שהשיירות מצויות כאן במקום שאין השיירות מצויות. איכא דאמרי והוא שהוחזקו לא נהדר, והיינו דרבה, איכא דאמרי אע"ג דלא הוחזקו לא נהדר ופליגא דרבה כו' ר' ירמי' אמר כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון כו' רב אשי אמר נקב יש בצד אות פלונית ודוקא בצד אות פלוני אבל נקב בעלמא לא רב אשי מספקא לי' סימנים אי דאורייתא אי דרבנן עכ"ל:
והנה הרמב"ם כתב (בפי"ח מהלכות גזילה הלכה ו') ז"ל מצא גיטי נשים בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה אם נתנה האשה סימן מובהק ינתן לה ואם לאו לא יחזיר לא לזה ולא לזה כו' וכבר הקשה הראב"ד על דברי הרמב"ם דאיך סתם הרמב"ם ולא הביא בכאן כל האי סוגיא דמוקי לה או במקום שאין השיירות מצויות ושלא הוחזקו יוסף בן שמעון או לאלתר דוקא. עוד כתב שם הרמב"ם אמר הבעל מידי נפל ונתן סימניו והאשה אומרת מידי נפל ונתנה סימניו ינתן לה והוא שתתן סימן מובהק כגון שאמרה נקב יש בצד אות פלוני. ולכאורה קשה כיון דפסק הרמב"ם סימנין דאורייתא וכמו שכתב בפרק שלשה עשר מהלכות גזילה א"כ למה הצריך דוקא נקב יש בצד אות פלוני הא אמרינן בגמ' דרב אשי מספקא לי' אי סמנין דאורייתא אבל אילו היה סבירא לי' סימנין דאורייתא אף נקב בעלמא הי' מועיל וא"כ הרמב"ם דס"ל סמנין דאורייתא למה הצריך דוקא שתאמר נקב יש בצד אות פלוני אכן קושיא כזו כבר הקשה הלחם משנה למה הצריך הרמב"ם דוקא נקב יש בצד אות פלוני אבל נקב בעלמא לא והא הרמב"ם בעצמו כתב דסימנין דאורייתא ונשאר שם הלחם משנה בצ"ע:
עוד קשה על הרמב"ם שכתב בפרק י"ג מהלכות גירושין ז"ל מצאוהו הרוג או מת אם פדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קיימין והכירוהו בהן מעידין עליו ואם ניטל אחת מאלו אף על פי שיש שיש להן סימנין בגופו ובכליו ואפילו שומא אין מעידין עליו שמא אחר הוא, והקשה שם בכסף משנה שכתב הרמב"ם בפי"ז מהלכות נחלות שאם לא הכירו פניו אבל היו סימנין מובהקים בגופו והכירו אותם אין משיאין את אשתו משמע דבשום סימן לא מהני להשיא אשתו וא"כ מאי האי דקאמר ואפילו שומא והא שומא סימן גרוע הוא:
ועוד. הקשה הכ"מ שהרמב"ם כתב בפרק י"ג מהלכות גזילה הסימנין המובהקים סומכים עליהם בכל מקום דין תורה ואין לדחות דדוקא לענין ממון אבל לא לענין איסור א"א דהא בכל מקום קאמר ועוד שפסק בפ"ג דמחזירין גט ע"י סימן דנקב יש בצד אות פלוני, ולכן כתב הכ"מ דיש שלשה מיני סימנים יש סימן מובהק ביותר וזה סומכין עליו אף באיסור א"א, ויש סימנין גרועין ביותר כגון ארוך וגוץ וסימן כזה אין סומכין עליו אף בדיני ממונות, ויש סימנין מובהקין קצת ובהני הוא דאיבעא לן אי דאורייתא או דרבנן והשתא מ"ש הרמב"ם שאעפ"י שיש סימנין מובהקין אין משיאין את אשתו היינו סימנין מובהקין קצת ולא הוצרך הרמב"ם לפרש דבסימן מובהק ביותר דמשיאין עליו מפני שסמך על מ"ש בפ"ג דמחזירין גט עפ"י סימן מובהק דנקב יש בצד אות פלוני עכ"ד הכ"מ, והנה לפי"ז משמע מדבריו דהא דפסק הרמב"ם סימנין דאורייתא הוא לא בהנך דאיבעא לן אי סימנין דאורייתא, דבהנהו פסק לחומרא דהוא רק דרבנן ורק סימנין מובהקין ביותר הוי דאורייתא. וקשה לי מאוד דהרי בין הסימנין המובהקים שכתב הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות גזילה שסומכין עליהן דין תורה כתב הרמב"ם מקום והרי מקום יש מחלוקות בגמ' אי הוי סימן כלל אם סומכין עליהן אף מדרבנן הרי דלאו סימן מובהק ביותר הוא שהרי רבה ס"ל דאין סומכין עליו כלל אף שיש שארי סימנין דסומכין עליהם מדרבנן והיינו אותם שמבעא לן אי דאורייתא אי דרבנן אף עפי"כ מקום גרע ביותר אליבא דרבה דלא הוי סימן כלל וא"כ איך כתב הרמב"ם שהוא מהסימנין המובהקין ביותר מנא ני' לעשות פלוגתא רחוקה כזו דמאן דס"ל מקום לא הוי סימן חשיב מקום מהסימנין הגרועין ומאן דחשיב לי' סימן חשיב מקום מסימנין המובהקין ביותר שיהי' מדאורייתא ודאי דילמא ס"ל דהוא מסימנין המובהקין קצת וסומכין עליו בממון מדרבנן ואיך כתב הרמב"ם מקום בין הנך סימנין דסומכין מדאורייתא. ועוד קשה דלפי זה כיון שכתב הרמב"ם הסימנין מובהקין סומכין עליהם ודנין על פיהם בכל מקום דין תורה והמדה או המשקל או המנין או מקום האבידה סימנין מובהקים הם הרי דמדה חשב הרמב"ם בין אלו דהם דאורייתא, א"כ הא דמיבעא לן אי דאורייתא אי דרבנן הוא בסימנין אחרים שלא במדה ובמשקל דהרי לדברי הכ"מ הנך מובהקין ביותר שסומכין עליהן בכל מקום מן התורה ובכל מקום כתב הכ"מ הוא אפילו בא"א והא דמיבעא לן אי דאורייתא אי דרבנן הוא במובהקין קצת א"כ במדה ובמשקל לא איבעא לן אי דאורייתא דבהנך ודאי דאורייתא מפני שהם מובהקין ביותר א"כ מאי בעי למפשט בב"מ דף כ"ו מהא דאף השמלה מיוחדת שיש לה סימנין שסימנין דאורייתא דילמא מיירי בסימנין דמדה היינו מדת רחבה ומדת ארכה ומדה הא מדאורייתא הוא לכולי עלמא, א"כ מוכח דהאבעיא הוא בהנך סימנין במדה ומשקל ומקום אי הוי דאורייתא אי דרבנן, וע"כ מוכח דפסק הרמב"ם סימנין דאורייתא אף בהנך סימנין שמובהקין קצת וכתב שסומכין עליהן בכל מקום והדרא קושיא לדוכתא איך כתב הרמב"ם שאין משיאין אשה בסימנין מובהקים הא כתב שסומכין עליהן בכל מקום דבר תורה ואף אם נפרש בסימנין מובהקין קצת כמו מדה הא הוא פסק דסימנין מובהקין קצת ג"כ דאורייתא, אכן מצאתי שהכסף משנה בפי"ג מפרש דהא דקאמר הרמב"ם והמדה והמשקל והמנין או מקום האבידה סימן מובהק הוא לא קאי על מה שכתב דהסימנין המובהקים סומכים עליהם דין תורה רק הוא דין בפני עצמו, וכונתו דהנך היינו מדה ומשקל ומנין נמי מובהקין הן וסומכין עליהן מדרבנן וגם דברי הכ"מ בפי"ג מגירושין ג"כ יש לפרש כן, אכן לפי זה תקשה ביותר דלפי זה במדה לא סמכינן באיסור אשת איש דמדה הוי רק מסימנין מובהקין קצת דמספקא לן אי הוי דאורייתא, ופסק הרמב"ם דהוי דרבנן א"כ תקשה איך כתב הרמב"ם בפי"ח מהלכות גזילה, שאם אמרה אורך מדת החוט נותנים לה הגט והרי מדה לא הוי אלא מדרבנן ואיך סומכין עליו באיסור א"א, הרי דאף בהנך דמנה הרמב"ם סומכין באיסור והדרא קושיא איך כתב דאין סומכין על סימנין מובהקין להשיא אשה על ידי זה:
לכן נראה לי דהנה בב"מ דף כ' איתא ההוא גיטא דאישתכח בי דינא דרב הונא דהוה כתב בי' בשווירי מתא דעל רכיס נהרא אמר רב הונא חיישינן לשני שווירי אמר לי' רב חסדא לרבה פוק עיין דלאורתא בעי לה רב הונא מינך נפק דק ואשכח דתנן כל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר, א"ל רב עמרם לרבה הכי פשיט מר איסורי מממונא א"ל תרדא שטרי חליצה ומיאונין תנן כו' הרי דכפי הנראה דחי לי' רבה לרב עמרם דאין חילוק בין איסור לממון והוכיח זה משטרי חליצה והנה הרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות גירושין הלכה ט' ז"ל המביא גט ואבד ממנו ומצאו אם אבד ממנו במקום שאין השיירות מצויות אפילו מצאו לאחר זמן מרובה הרי זה בחזקת שהגט שאבד ממנו הוא הגט שנמצא ותתגרש בו, אבד במקום שהשיירות מצויות אם נמצא מיד ועדיין לא שהה אדם שם מן העוברים, או שמצאו בכלי שהניחו ויש לו טביעת עין בארכו וברחבו של גט שהי' כרוך הרי הוא בחזקתו ותתגרש בו, הוחזק באותו המקום איש אחד ששמו כשמו שבגט חוששים שמא גט זה הנמצא של אותו האחר הוא, הואיל ועבר אדם שם, ואף על פי שלא שהה, ואם נתגרשה בו הרי זה ספק מגורשת. אבל אם לא עבר אדם שם הרי זה בחזקתו, אעפ"י שהוחזקו שם שנים ששמותיהן שוין. עכ"ל הרמב"ם. והשיג עליו הראב"ד, ז"ל בלבול אני רואה בכאן. למעלה אמר שאם לא שהה אדם שם זהו מיד וכאן הוא אומר שאם עבר אעפ"י שלא שהה חוששים, ואם יאמר מפני שהוחזקו שני יוסף בן שמעון, לא מצינו בגמרא הפרש כשמצאו לאלתר בין שיירות לאין מצויות, ובין הוחזקו ללא הוחזקו, עכ"ד הראב"ד ועיין במ"מ שדחק מאד:
ולענ"ד נראה דברי הרמב"ם לישב בפשטות. דהנה אמרינן דאם לא עבר אדם שם הרי זה בחזקתו ולכאורה מאי מועיל שעתה מעת שאבד הגט לא עבר אדם שם, הא לא ראה מקודם ומקודם עברו אנשים שם, וא"כ דילמא הגט הוא מקודם, וע"כ צריך לומר, דנהי דהגט הזה הי' מקודם, אבל איה הגט זה שנאבד, וכיון שיודע הוא שאבד באותו מקום, וכיון דאין כאן גט אחר א"כ מוכח דהגט הוא זה שנאבד, אבל אם עבר אדם, הא יכול להיות שבדרך הילוכו לקחו וכיון דהוחזקו הוא ספק גמור שמא נפל מאותו האיש, וכיון שעבר אדם שם הא יכול להיות שהוא לקחו, והנה כל זה דאף במקום שאין השיירות מצויות, רק כיון שיכול להיות שלקחו חיישינן, היינו דוקא היכא שהוחזקו, דאז לא בעינן כלל שיירות מצויות דאילו הי' בעינן, א"כ הא לא הי' החששא רק אם הוא דבר מצוי וכיון שראינו שלא שהה אדם מן העוברים שם א"כ אין זה מצוי שיקח זה האיש בדרך הילוכו, דרק בהוחזקו לא בעינן שיירות מצויות וחוששין אף לאין מצוית, אבל בלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון, הא התם לא חיישינן אלא במקום שהשיירות מצויות, וא"כ לא חוששין אלא לדבר המצוי וא"כ היכא דלא שהה אדם שם אף שעבר, אף שהשיירות מצויות אבל זה הא אין מצוי שיגביהו תיכף בהילוכו אף שלא שהה דהרי חזינן דחד מ"ד בגמ' ס"ל דאם לא שהה אף בהוחזקו שני יוסף בן שמעון לא חיישינן דהוי לאלתר ואף דהא אנן פסקינן דאף באין השיירות מצויות ג"כ חיישינן היכא דהוחזקו, היינו משום דאף דאין מצוי אבל אטו משום דאין מצוי אבל הלא לא דבר רחוק הוא שילך אותו האיש בפה אבל לדבר רחוק כזה שאם אחד עמד וראה איש עובר ולא שהה שם רק עבר כדרכו וזה ראהו וזה שהגביה בהילוכו לא ראה סובר דזה דבר רחוק לזה לא חיישינן משום הכי סוברים הנך יש אומרים בגיטין דף כ"ז דאם לא שהה אדם שם הוי לאלתר ונקט סתמא אף היכא דהוחזקו, דשם לפי ההלכה אף באין שיירות מצויות חיישינן ס"ל דהיכא דלא שהה אף שעבר אדם שם לא חיישינן לדבר רחוק וע"כ צ"ל כן דמאן דס"ל דאם לא שהה אף שעבר זה גרע מאין שיירות מצויות ומאן דס"ל דלא עבר אדם שם ס"ל דאף לדבר רחוק כזה שהגביה דרך הילוכו וזה שעמד וראה שלא שהה אמרינן דזה שהעובר הגביה הגט לא ראה. אף שראה שלא שהה העובר שם דזה אין לומר דמחלוקותם אי זה הוי מצוי שיגביה העובר דרך דזה סבר דהוי מצוי וזה סבר דאינו מצוי דא"כ מאי מספקא לן אי אין השיירות מצויות אי חיישינן. ולמה להגמרא להביא חידוש דרבה ורב זירא אי אין שיירות מצויות לא חיישינן. הא זה מוכח מבריתא גופא דיש חילוק בין שיירות מצויות ואין מצויות ע"כ דאם נאמר דאף אם אין שיירות מצויות ג"כ חיישינן אעפי"כ ס"ל להאי מ"ד שלא שהה אדם שם דאף אם עבר אדם כיון שעמד אדם וראה שלא שהה או שלא הי' שהות לשהות, זה דבר רחוק שיגביה דרך הילוכו:
ואף דחיישינן אף שאין שיירות מצויות היינו דחיישינן אף לדבר שאין מצוי:
אבל לדבר רחוק לא חיישינן ומאן דס"ל אף אם עבר חיישינן ס"ל דחיישינן אף לדבר רחוק וא"כ אחרי דפסק הרמב"ם להלכה, דאף באין שיירות מצויות היכא דהוחזקו שני יוסף בן שמעון אף אם רק עבר אדם שם חיישינן דחיישין אף לדבר רחוק א"כ כל זה היכא דהוחזקו אבל היכא דלא הוחזקו הא לא חיישינן אלא אם שיירות מצויות הרי דלא חיישינן אלא לדבר מצוי אבל לדבר שאינו מצוי לא חיישינן מכל שכן לדבר שהוא רחוק וגרע מאינו מצוי דלא חיישינן. א"כ שפיר פסק הרמב"ם דהיכא דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון דוקא שהה אדם שם חיישינן אבל אעבר אדם לא חיישינן:
ואין הטעם משום דס"ל דעבר זהו לאלתר. אלא כיון דהוא רק עבר, א"כ הא לא הוי שיירות מצויות. ואדרבה עוד הוא יותר רחוק מאינו מצוי שיירות והיכא דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון הא לא חיישינן אלא היכא שהשיירות מצויות. וכמדומה לי שפשוט הוא סברת הרמב"ם וכן כתב הרי"ף ז"ל אבל עבר אדם שם והוחזקו שני יוסף בן שמעון חיישינן שמא ממנו נפל כו' הרי דדוקא בהוחזקו:
אבל בלא הוחזקו. הא לא הוי שיירות מצויות היכא דזה האיש רק עבר ולא שהה:
הרי חזינן דהרמב"ם פסק דהיכא דשיירות מצויות אף בלא הוחזקו יוסף בן שמעון חיישינן לשני שווירי'. ולשני יוסף בן שמעון וא"כ איך פסק הרמב"ם מתניתין דכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר הי' לי' לפרש דדוקא אם מצא שלא בב"ד אבל אם מצא במקום שהשיירות מצויות לא יחזיר דחיישינן לשני שווירי ולשני יוסף בן שמעון, כיון שהשיירות מצויות, וזה אין לחלק בין ממון לאיסור שהרי כבר פריך רבה דהא במתניתין תני גם שטרי חליצה ומיאונין. וא"כ אם נימא דמתניתין איירי אף במקום שהשיירות מצויות א"כ גם בגט הי' לן לפסוק כן. ומדלא פסקינן הכי ע"כ דמתניתין איירי דוקא. דאשתכח אבראי במקום שאין השיירות מצויות, וע"כ הרמב"ם כשהביא האי דינא הי' לו לבאר דדוקא דאשכח במקום שאין שיירות מצויות והרמב"ם מנה לשטרי חליצה ומיאונין בהדי הנך דמחזירין. וא"כ לכאורה אין לחלק בין ממון לאיסור, וכן קשה על הטור שו"ע בסימן ס"ה שהביא ג"כ להאי מתניתין דשטרי חליצה ומיאונין וכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר ולא העירו כלום דזה דוקא באין שיירות מצויות והרי (באבן העזר סי' קל"ב סעיף ד') פסקו דהיכא דהשיירות מצויות אף שלא הוחזקו בעינן דוקא לאלתר ולכל הפחות שלא שהה אדם. ואם יש שהות ששהה אדם חיישינן:
לשני יוסף בן שמעון אף שלא הוחזקו:
א"כ הי' להטשו"ע לבאר גם במצא שטרי חליצה ומיאונין וכל מעשה ב"ד, ופליאה היא איך העלימו נושאי כלי הרמב"ם והטשו"ע עיניהם מזה:
לכן נראה לי לבאר דהנה בספרינו לבוש מרדכי על ב"ק סי' מ"ב הבאנו דברי הקצות החושן שחקר באחד שהודה לחבירו שחייב לי' מנה. והעדים לא ראו את המודה רק הכירוהו בטביעת עינא דקלא, אי מהני או לא והביא ראי' לכאורה דמהני, מהא דבני אדם מותרין בנשותיהם בלילה בט"ע דקלא. אך הקצות החושן מביא ראי' דלא מהני ט"ע דקלא דהנה השלטי גבורים פרק זה בורר כותב וז"ל בשם הרר"מ הלוי שכתב בפרק א"מ גבי מסית שמדליקין לי' את הנר בבית הפנימי ומושיבין עדים בבית החיצון כדי שיהיו שומעין את קולו ורואין אותו מהא שמעינן דאין העדים יכולין להעיד על דבריו של אדם אא"כ ראו אותו ושומעין קולו ע"ש הרי דבעינן דוקא שיראו אותו ולא מהני שישמעו קולו. וכתב על זה הנתיבות ז"ל בספר קצות החושן כתב דט"ע דקלא לא מהני רק באיסור ולא בממון. וצריכין העדים שיראו דוקא בראית העין ולא בשמיעת קולו וליתא דהא לענין סימנין אמרינן בב"מ כ' דחמירא איסורא מממונא כדאמר התם מי קמדמית איסורא לממונא דאף דממון מהני יוסף בן שמעון לסימן אבל לענין איסור לא מהני א"כ בטביעת עינא דקלא דמהני לענין איסור כמבואר בחולין ובגיטין כש"כ דמהני לענין ממון. והא דלא מהני בטביעת עינא דקלא בדיני נפשות היינו משום דבדיני נפשות בעינן ראי' וידיעה משא"כ בדיני ממונות דמתקיים ידיעה שלא בראי' כמבואר בסימן צ' ע"ש עכ"ל הנתיבות:
אך באמת מוכח דאף בממון בעינן ראי' דוקא שהרי אמרינן בב"ב דסומא פסול אף שיכול לכוין מדת גמיו:
ומדת משקלותיו הרי דס"ל דבעינן ראה ממשל ואין מועיל מה שמרגיש באופן אחר את העדות והתם מיירי באופן שהעדות ראה אלא שאחר כן נסתמא הרי דאף שראה העדות ממש אעפי"כ כיון דעתה אין ראוי לראות בעינים:
אף שראוי להכיר ע"י הרגשים אחרים. לא יוכל להעיד. מכל שכן היכא דלא ראה כלל העדות ובזה מיושב קושית הקצות על ר"ת שכתב דקיום בשטרות ע"י דימוי הוא רק דרבנן. אבל מן התורה אין מועיל מדאמרינן הי' יודע לו בעדות קרקע ונסתמא כו' אפילו כיון במדת מצרנהא ובמדת גמיו בגלימא ומשקל בנסכא לא מהימנא דכולהו אמוראי איתותבו אלמא דעיקר העדות בט"ע ולא לדמויא מילתא למילתא. והקשה הקצות בסי' מ"ו מה הביא ר"ת ראי' דעיקר העדות בטביעת עין מדאיתותבו כולהו אמוראי, אדרבה משם ראי' לסתור דהא לא איתותבו אלא משום דבעינן תחילתו וסופו בכשרות וא"כ אין הפסול אלא משום דהוא סומא וסומא פסול אף על גב דיכול להעיד מפי השמועה ששמע שהודה והכירו בטביעת עינא דקלא, הא מי שאינו סומא שפיר מעיד עפ"י משקל ומדת גמיו, דאל"כ תיפוק לי' דאינו מעיד משום שלא הגיד בט"ע, והתם לא פריך אלא מברייתא דפתוח ונסתמא עכ"ד הקצות החושן:
ולפי דברינו לא קשה כללי דהא הברייתא מיירי היכא דהוא ראה העדות ואח"כ נסתמא א"כ הרי ראה העדות בטביעת עינא, ויוכל להעיד עדותו על פי ראי' ממש משום הכי בעי טעמא דפסול, משום דסופו בפסול דבעינן שגם בעת הגדה יהי' ראוי לראות אבל הגמ' מביא ראי' מברייתא זו דהא דכתיב ראה הוא ראי' ממש דמשום הכי סומא פסול שאינו בר ראי', וא"כ הדברים קו"ח ומה היכא דראה העדות רק דעתה אין יכול לראות פסול אף שיכול לכון ע"י מדת מצרנהא או משקל או גמיו. מכ"ש היכא דלא ראה כלל העדות, ואינו יכול להעיד אלא ע"י מדת גמיו שפסול, ומתחילה הי' סובר דסומא נמי כשר ואף דכתיב ראה הי' סבר דהאי ראה איננו טביעת עין ממש דראי' לאו דוקא טביעת עין דראי' הכונה ידיעת הדבר אף דהידיעה היא ע"י חושים אחרים כמו כיון משקל וכמו דאשכחינן דדרשינן על קרא דוהוא ראה את ערותה דהיינו שיראוהו טעמא של דבר (בסנהדרין דף מ') הרי דראי' איננה ראית עין. אלא ידיעת הדבר וכן אשכחן בקרא ולבי ראה הרבה חכמה (קהלת) הרי דראי' שייך על ידיעה ומשו"ה סוברים הנך אמוראי דסומא כשר להעיד דגם הוא בר ראי' הוא היינו בר ידיעה ע"י שיכוין מדת מצרנהא או מדת גמיו או המשקל והוא הדין היכא שהוא פתוח אלא שהעדות הזו אינו יודע אלא ע"י ראי' שהיא רק ידיעה, ע"י דימוי או כיון משקל וכדומה אבל כיון דאיתותבו כולהו אמוראי א"כ הרי סבירא לן דהא דכתיב בקרא ראה הוא ראיה ממש ודוקא היכא דראה בטביעת עינא ומשו"ה פסול אף היכא דראה העדות ברי' ממש ואח"כ נסתמא משום דעתה איננו בר ראי' ממש הרי דבעינן ראה בעינים ולא ע"י כיון משקל, מכש"כ היכא דלא ראה כלל העדות אלא ע"י ידיעת דימוי וכדומה, דאיננו עד אחרי דמוכח דבעינן ראה ממש ושפיר הוכיח ר"ת ראיתו מדאיתותבו כולהו אמוראי ע"כ דעדות ע"י דימוי שמועיל בקיום שטרות הוא רק דרבנן. דמדאורייתא בעינן טביעת עין ממש וא"כ בהאי שאלה דהקצות היכא דעדים שמעו והכירוהו בטביעת עינא דקלא שהודה לחבירו איך יכולים להעיד דהוי רק עדות בטביעת עינא דקלא ולא ע"י טביעת עין ובעדות בעינן דוקא ראה היינו טביעת ממש והא דמהני טביעת עין דבני אדם מותרין בנשותיהן בלילה הוא כמו שכתב הקצות החושן דבאסור שאני:
שוב מצאתי שהקצות בסימן רנ"ט העיר ג"כ שיש לתרץ דבר ר"ת דמשו"ה אתותבו הנך אמוראי משום דסימן אין מועיל וכתב דלפי זה לא יהי' פסול הגוף וא"כ אחרי דמוכח מתוס' דסומא הוא פסול הגוף א"כ לא הוי כר"ת דהטעם משום דסימנין אין מועיל. אכן לדברינו דא ודא אחת דסומא פסול הגוף שאין ראוי להעיד מטעם דדין עדות הוא ראי' ממילא הוא פסול הגוף היכא דאין יכול לראות והיכא דיכול לראות ולא ראה אז הפסול משום דלא ראה ותליא זה בזה. אי בעינן דוקא ראי' ממילא הוי סומא פסול הגוף ואילו לא היינו צריכים לראי' דוקא דפירוש ראי' הי' אף על ידי דימוי ממילא לא הוי סומא פסול הנוף שהרי הוא ראוי לראי' זו דדימוי וכדומה:
ומה שהקשה הנתיבות דהא בב"מ אמרינן דחמירא אסורא מממונא דאף שבממון מהני שני יוסף בן שמעון לסימן אבל לא לענין איסור, לא אבין קושיתו דהנה בחולין דף צ"ה אמר רבא מרישא הוי אמינא סימנא עדיף מטביעת עינא דהא מהדרינן אבידתא בסימנין ולא מהדרין בטביעת עינא, השתא דשמעינהו להני שמעתא אמינא טביעת עינא עדיפה כו' אמר רב יצחק ברי' דרב שרשיא תדע דאינו אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימנא קטל נפשא לא קטלינן ני' ואילו אית ני' טביעת עינא בגווי' קטלינן לי' הרי דאף אם נימא דסימנין דאורייתא שהרי אנן פסקינן להלכה סימנין דאורייתא אף על פי כן לגבי עדות אין מועיל והיינו משום דבעדות בעינן ראי' ממש וע"י סימנין אין מועיל עדותו וכמוכח מהא דאיתותבו כולהו אמוראי דאף אם הסומא יכול להעיד על פי מדת המשקל שהוא סימן דסמכינן עליו אעפי"כ בעדות אין יכול להעיד ולדעתי הנך אמוראי סוברים דסימנין דאורייתא דאל"כ למה מספקא להו הא על סימנין אין סומכין וא"כ היאך היו רוצים לומר הנך האמוראי בב"ב דאם יכול לכוון מדת המשקל יכול על ידי זה להעיד הא על סימנין אין סומכין מן התורה, ע"כ דאינהו סברי סימנין דאורייתא ואעפי"כ איתותבו דבעדות פסול כהאי גווני ועוד ראי' ברורה לדברינו דאף למאן דס"ל סימנין דאורייתא ג"כ עד אין יכול להעיד עפ"י סימנין דהא ר' אבא סבירא לי' בחולין דף ע"ט סימנין דאורייתא (ועיין שם ברש"י) וא"כ איך שלח לר' יוסף בר' חמא דהי' יודע לי' בעדות עד שלא נסתמא ונסתמא פסול, הא יוכל לכוון ע"י משקל היינו על ידי סימנין:
ע"כ דאף דסובר סימנין דאורייתא היינו דדין תורה הוא דעל ידי ברור בסימנין סמכינן באיסור ומשום הכי אמר לי ר' אבא לשמעי', אי מעיילת לי כודנייתא בריספק עיין נהני דדמיין להדדי ועיילי לי הרי דסומכין על סימנין אף באיסור כלאים דאורייתא אבל אף על פי כי עדות לא הויא דהיכא דבעינן עדות בעינן דוקא ראיה ממש וטביעת עין ממש, דאף דסימנין בירור הוא טביעת עין הוא בירור יותר טוב ובעדות היכא דבעינן עדות בעינן דוקא ראי' ממש:
והנה לפי זה הא דאמרינן דאינו אתו בי תרי ואמרי פלניה דהאי סימנא קטל גברא לא קטלינן לי' אין הכונה דוקא בעדות נפשות, דהרי מוכח מהא דאמרינן הי' יודע לי' בעדות עד שלא נסתמא נסתמא פסול הא מיירי בעדות ממון והא דקאמר דקטל גברא הוא משום רבותא דטביעת עינא דאף בנפשות סמכינן. וכן מוכח שם בתוס' חולין צ"ו ד"ה פלניא ז"ל וא"ת והאיך מחזירין שטר חוב בסימנון והא אי אתו סהדי ואמרו פלניא דהאי סימנא והאי סימנא לוה מפלוני לא מפקינן. וי"ל דלא דמי שטר שאין אדם מוחזק בו שיאמר שלי הוא מהדרינן שפיר אבל ממון שביד הבעלים אין להוציא ע"י סימנין דה"נ לא הוי מפקינן חפץ מיד הבעלים אי אתו סהדי ואמרי ההוא חפץ דהאי סימנא והאי דפלניא הוא עכ"ל התו', וא"כ לא קשה כלל קושית הנתיבות על הקצות, איך קאמר דטביעת עינא דקלא לא מהני בממון אף שמהני באיסור והא בב"מ אמרינן דחמירא איסור מממון, הא לכאורה זה הוא דברי התו', דהא דחמיר איסור מממון הוא לגבי להחזיר המוצא דעשו רבנן תקנה להחזיר ע"י סימנין שפיר אמרינן דבממון עשו תקנה מפני שאין אדם מוחזק בו אבל באיסור לא נסמוך אבל היכא דבעינן עדות אף בממון לא נסמוך על סימנין וכמו שהוכחנו דאף למ"ד סימנין דאורייתא ואף דבאיסור סמכינן אבל לא היכא דבעינן עדות א"כ הכא נמי טביעת עינא דקלא נמי הוי כסימנין וסומכין על זה מה"ת באיסור אבל בעדות דבעינן ראי' ממש ובעינן טביעת עיין ממש בזה שפיר נוכל לומר דאף טביעת עינא דקלא אין מועיל וכדמוכח מדברי הרמ"ה שהביא השלטי גבורים ומה שהקשה הנתיבות הא בעינן ראי' וידיעה עיין בספרנו לבו"מ על ב"ק בסימן מ"ב שם שהוכחנו דאדרבה מגמ' שבועות הנ"ל מוכח דממון ונפשות דין אחד הם והא דאמרינן בעדות המתקיימת בידיעה בלא ראיה ביארנו שם משום דנאמנות העדות הוא שהמודה אמר כן וא"כ עדותם הוי ראי' שהרי ראוהו אלא דהחיוב הא לא על הודאה אלא על המעשה דאנן פסקינן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי א"כ התקיימות העדות הוא רק ע"י ידיעה אבל נאמנותם הוא דוקא אם על מה שמעידים ראו ג"כ ולא שהכירו בטביעת עינא דקלא:
ולפי זה יש לישב בפשטות קושית הכ"מ בפרק י"ג מהלכות גירושין למה אמר הרמב"ם בפי"ז מהלכות נחלות שאם לא הכירו פניו רק סימנים מובהקים שבגופו והכירו אותם אין משיאין את אשתו והרי הרמב"ם כתב הסימנים מובהקים סומכים עליהם בכל מקום דין תורה, אכן לדברינו לא קשה כלל דהרמב"ם סובר, דאף דבתחלה הי' סבור בגמ' בב"מ דף כ"ו דאם סימנין דאורייתא משיאין אשה על פי סימנין דפריך שם מהא דאין מעידין אלא על פרצוף הפנים, אף שיש סימנין בגופו אין מעידין בתחילה הי' סבור דאם סימנין דאורייתא הוי עדות וסימנין הוי כעדים דסימנין אי הוו דאורייתא הוי כראי' וטביעת עין, משו"ה פריך שפיר אם נימא סימנין דאורייתא אמאי אין משיאין אשה עפ"י סימנין מובהקין הא סימנין דאורייתא וכמו דסבירא לי' להנך אמוראי שמואל ורב ששת ורב פפא דסומא יכול להעיד ע"י סימנין, וכמו שסובר רבא בחולין מקודם דסימנין עדיפא מטביעת עינא, ואח"כ אמר רבא אם תמצא לומר סימנין דאורייתא סימנין ועדים ינתן לבעל העדים, פירוש אף אם תמצא לומר סימנין דאורייתא, וכמו שפושט רבא אעפ"כ סימנין אין זה בירור כעדים רק שהתורה אמרה דסומכין אף על בירור זה דסימנין, אם הם סימנים מובהקין וס"ל להרמב"ם דיש רק שני מינים סימנין גרועים כגון ארוך וגוץ, וסימנין מובהקים דסומכים עליהם באבידה, וכדאמרינן בב"מ לקמן ולא אמר סימנין מובהקין דידה, הרי דקרינן לסימנים דסמכינן עליהם באבידה סימנין מובהקין ועל זה מסיק רבא דהני סימנין מובהקין כעדים לא הוו אלא בירור ואם יש סימנין ועדים ינתן לבעל העדים, והיכא דבעינן עדים שם לא יועיל סימנין ואזדא רבא לטעמי' דמסיק בחולין דטביעת עינא עדיפא מסימנין. א"כ כיון דכתיב קרא ראה דההוא טביעת עינא בעדות, עדים וסימנים עדיפא עדים דהנה מעידים ע"י טביעת עינא ועדיפה מזה דאנן סהדי ע"י סימנין דהוי רק בירור שאף שדין תורה שסומכים עליהן אבל עדים הא לא הוי וסובר הרמב"ם דאין אלא שני מינים סימנים גרועים ומובהקים ונקב יש בצד אות פלוני הוא ג"כ סימן מובהק כמדה ומשקל ומנין וכדומה (והא דמועיל בגט אף אם מספקא לרב אשי אי סימנין דאורייתא יבואר בדברינו להלן):
ומיושב בזה דברי הרמב"ם שכתב (בפרק י"ג מהלכות גזילה ה' ב') ז"ל לפי שאינו מחזירו עד שיתן סימנים מובהקים והשיג הראב"ד ז"ל לאפוקי חורי וסומקי קאמר וכן בהלכה ג' כתב הרמב"ם ז"ל והרמאי אעפ"י שאמר סימנין מובהקין אין מחזירין לי' עד שיביא עדים שהוא שלו כתב הראב"ד שאם הביא סימנין מובהקין לגמרי מועיל והיינו דהראב"ד מפרש כפירוש התוס' דאף על פי דמספקא לן אי סימנים דאורייתא בסימנים מובהקים לגמרי לא מספקא לן דהוי כעדים אכן הרמב"ם לטעמי' דסובר דסימנים מובהקים הוו הנך סימנים דסומכים באבידה וסימנים מובהקין יותר אין כאן ובהנך מסיק רבא דהוו דאורייתא ואעפי"כ לא הוו עדים דעדים דהוו ע"י טביעת עין עדיפי מסימנין נמצא דלמסקנא לא קשה כלל ממתניתין דקתני אין מעידים אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו לדין זה דאורייתא דנהי דסימנין הוי בירור דאורייתא וסומכין עליהם:
היינו דוקא באיסורים דשם האמינה תורה אף עד אחד הרי דלא החמירה תורה בידיעתם דנבעי דוקא דין עדות לגמרי וכמו שאמרה התורה דע"י סימנים מובהקים יש דרישה שאינו רמאי הכא נמי סומכים עליהם באיסורים אבל בדבר שבערוה ששם מדין התורה בעי דוקא שני עדים הרי דהחמירה התורה בדין ערוה דבעי דוקא בירור דעדים א"כ סימנים אין מועיל בדבר שבערוה, דאין דבר שבערוה מתברר אלא ע"י בירור דעדים וסימנים אף דבירור נינהו. וסומכים עליהם דין תורה אבל בירור דעדים הא לא הוו משו"ה אין מועיל בדבר שבערוה ובזה מיושב מאי דקשה לכאורה על תירוץ דמשני בגמ' דהא דקתני במתניתין אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו דהיינו סימנים גרועים כגון ארוך וגוץ א"כ למה אשמעינן דמעידין על פרצוף עם החוטם דהוא ראי' ממש הי' לי' לחלק בין סימנין גרועין לסימנים מובהקין. ולאשמעינן רבותא יותר דאף על סימנים מובהקים מסמכינן אכן לדברינו מעיקרא הי' סבור בסוגית הגמ' בב"מ כמו שהי' רבא סובר מעיקרא דאם סימנין דאורייתא עדיפא מטביעת עינא, וא"כ כיון דאשמעינן דטביעת עינא דפרצוף פנים עדיפא שסומכין עליהן מכל שכן דעל ידי בירור דסימנים מובהקים סומכים אבל למסקנה דמסיק רבא בב"מ ובחולין. דסימנין לא הוי בירור כטביעת עינא, א"כ כיון דאשמעינן דאין מעידין אלא על ידי ראו' ממילא מוכח דעל ודי בירור דסימנין אין סומכין. דבעי דוקא בירור דעדים ובירור דעדים הוא טביעת עין:
ואף דרבנן אמרו שסומכין על עד אחד להעיד שמת להשיא אשה אין הכונה, שהם אמרו שדין בירור דמת יהי' לו דין כבירור דאיסורים שהרי חזינן דאדרבה במים שאין שאין להם סוף החמירו ואמרו דלא תנשא. הרי דבידיעת הדבר לא הקילו ואדרבה החמירו בעדות אשה, ומכל שכן דלא הקילו בזה שמן התורה כיון דצריך שני עדים. ממילא צריך ראי' דבעינן דוקא בירור כזה, דבעי עדים, והיינו טביעת עין, ורק שאמרו והקילו בהעדאה לפני ב"ד דיועיל אף עד אחד ואף עד מפי עד. אבל ידיעת העד בזה לא הקילו, ואדרבה החמירו אף בדבר שמן התורה הי' נאמן והיא גמ' מפורשת בבכורות דף מ"ו דר' יוחנן ס"ל דפדחת הוי הכרה אף בלא החוטם. ואעפי"כ בעדות אשה החמירו ואיתא התם ת"ש פדחת בלא פרצוף פנים, פרצוף פנים בלא פדחת:
אין מעידין עד שיהוא שניהם עם החוטם ואמר ר' אבא ואיתימא רב כהנא מאי קרא הכרת פניהם ענתה בם, שאני עדות אשה דהחמירו בה רבנן. ומי החמירו והא תנן הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה כי אקילו רבנן בסופה בתחלתה לא אקילו רבנן. ע"כ. הרי אף שהכרת פדחת הכרה היא בעדות אשה החמירו, א"כ בסימנין דלפי דברינו בירור זה אין מועיל בדבר שבערוה, דבעי דוקא בירור שמועיל בעדים אין מועיל גם עתה אף שהקילו רבנן. והתירו להיות משיאים עד מפי עד ולפי זה נצטרך לומר, הא דפליגי אליעזר בן דהבאי ורבנן אם מעידין על השומא כהאי תירוצא דתריץ רבא ביבמות, דכולי עלמא סימנין דרבנן והכא בשומא סימן מובהק פליגי היינו דשומא שהי' בו, נימא דמה שמכירין השומא, כיון דשומא שתהי' עוד באדם אחר באותו מקום הוא לא שכיח, וא"כ כשהכירו השומא שבגופו הוי כהכירוהו אותו, אף דשאר סימנין הוו מדרבנן סובר אליעזר בן דהבאי. דסימן דשומא עדיף משאר סימנין ורבנן סבירא להו דאף סימן זה דשומא איננו אלא כשאר סימנין, א"כ אף לדידן אף דס"ל סימנין דאורייתא, אף על פי כן בעדות ערוה אינו מועיל, וא"כ צריך לומר דאליעזר בן דהבאי ס"ל דשומא עדיף משאר סימנין ושומא הוי כראי' ממש, ורבנן פליגי וס"ל דכל סימנין אף שומא אינו אלא כסימנין ואין מועיל בערוה, וא"כ הרמב"ם לטעמי' שפיר כתב דאף סימן דשומא אין מועיל בערוה, דלא נימא כבן דהבאי דס"ל שומא עדיף משאר סימנין קמ"ל דסבירא לן כל דלא הוי טביעת עינא אין מועיל באיסור ערוה דלדידן יש רק שני מינים סימנים, או גרועים דאין מועיל כלל אף באבידה, או מובהקין דסומכים עליהם באיסורים אבל לא היכא דבעי עדים:
ובזה מיושב נמי הקושיא שהקשינו כיון שהרמב"ם פסק דהיכא ששיירות מצויות חיישינן לשני יוסף בן שמעון אף אם לא הוחזקו. א"כ איך כתב הרמב"ם בסתמא לדינא דמתניתין דמצא שטרי חליצה ומיאונין. וכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר הי' לי' לבאר דהיינו דוקא היכא שאין שיירות מצויות, אבל היכא ששיירות מצויות חיישינן לשני יוסף בן שמעון כמו שמוכיח רבה ומדקתני סתמא משמע דבכל גווני לא חיישינן אכן לדברינו ניחא דזה ודאי אם נמצא בשוק שטר וכתוב בו יוסף בן שמעון הוי סימן דנאבד מזה, וזה שכתוב בשטר יוסף בן שמעון הוא סימן שזה הוא, ולא גרע מסימן מקום:
דאמרינן דהוי סימן ולא אמרינן כי היכי דלדידיה אתרמי האי מקום לחברי' נמי איתרמי האי מקום אף דאין לך הוחזק שני יוסף בן שמעון מזה שהוחזקו שני אנשים שיש להם עומרים הכי נמי לא אמרינן דאתרמי נמי יוסף בן שמעון והא דבגט חיישינן הוא משום דמיירי שהשליח אבד הגט והשליח בעצמו מצאו ואינו יודע ועתה הוא בא לגרש על ידו גט זה:
והנה אילו הי' מוצא אחר ועדים היו מכירים את הגט על ידי סימן הי' הדין שלא יגרש על ידו. אם אין השליח מכירו בטביעת עינא שהרי היכא דמספקא לן אם הוא גט כשר יש לזה דין דבר שבערוה ולא דבר איסור ועד אחד לא הי' נאמן על זה. וכדאמרינן בגיטין (דף ב') המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם:
או משום לשמה, או משום מזויף. ופריך ליבעי תרי מידי דהוי אכל עדיות שבתורה ומשני עד אחד נאמן באיסורין, ופריך אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן הכא איתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים. הרי דזה שבא לגרש ע"י הגט אם ספק לן אם הגט כשר יש לזה דין ערוה ולא דין איסורין וכיון דיש לזה דין דבר שבערוה, הא בעינן שני עדים:
וזה ביארנו דכל היכא דבעי דין עדים:
בעי בירור דעדים, היינו טביעת עין ממש ולא בירור שעל ידי סימנים. והנה זה הדין דבעי עדים הוא באחר שאנו צריכים להאמינו ואין נאמנים אלא שנים בדבר אבל הוא בעצמו אם מכירו נאמן הוא על ידי עצמו שהרי הוא בעצמו יודע הדבר יותר ממאה עדים, וא"כ מצאו בעצמו אין צריך הוא לעדים, שזה הגט כיון שיודע הוא בעצמו שזה הגט, אבל לדין זה דבעינן דוקא טביעת עין, לא שני הוא מעדים דכמו דבעדים בעי ידיעה דראי', ה"נ אם מצאו הוא בעצמו בדבר שבערוה בעינן דוקא טביעת עין. אבל ע"י הכרה דסימנים אין לו לסמוך ולעשות מעשה לילך לגרש דהוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות מבירור שנים דהיינו טביעת עין:
משו"ה אם מכירו בעצמו ע"י טביעת עין שזה הוא. הרי הוא בעצמו גבי עצמו כשנים אבל אם אינו מכירו אלא בסימנין אין מועיל בדבר שבערוה. וכל זה בדבר שבערוה אבל בדבר איסור אף על סימנין סומכין כמו שסומכין באיסור על הגדת עד אחד ואף סומא יהי' נאמן באיסור ע"י כוון משקלותיו:
ולפי זה לא קשה כלל אליבא דידן כיון דפסקינן להלכה דבשיירות מצויות חיישינן לשני יוסף בן שמעון איך פסקינן להלכה דמעשה ב"ד הרי זה יחזיר דבגט דהוי דבר שבערוה לא סמכינן על סימן דיוסף בן שמעון דהוי כמו סימן מקום. בגט כשבא לגרש' דהוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות מבירור דשנים היינו דוקא בטביעת עין ולא סמכינן. אבל להחזיר שטר מעשה ב"ד דאין אחר מוחזק בזה השטר שפיר סמכינן על סימנין. וכמו שכתב התוס' בחולין דף צ"ו שהבאנו למעלה, דאף אילו היו עדים אומרים:
האי חפץ דהאי סימנא דפלניא הוא לא מפקינן מיניה במציאה מהדרינן:
ולא קשה נמי משטרי חליצה דשטר חליצה נמי לאו דבר שבערוה הוא וכן משמע קצת מתוס' יבמות (ל"ו ע"ב) ד"ה הא לא שהה וכן נראה דזה הוא דעת הרשב"א שהנתיבות הביא דבריו בסימן ל"ו שהקשה הרשב"א על הא דאיתא בגמ' יבמות ק"ד מי שחלץ בינו לבינה והכשיר ר"ע ופריך בגמ' בינו לבינה מנא ידעינן. והקשה הרשב"א מאי פריך הא בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן וא"כ ה"נ יבם שאמר חלצתי, וכתב ע"ז הנתיבות דדברי הרשב"א והנ"י מרפסן אגרי דהא בעל שאמר גירשתי לא מהני רק כשאומר גרשתי בעדים אבל אם אומר גרשתי בלא עדים לאו כלום הוא דגירושין וקידושין בלא עדים לית בהוא ממשא. והכא כיון דגוף החליצה בנא עדים להנ"י דס"ל דהוי דבר שבערוה לאו כלום הוא מה לנו ולנאמנותו. אכן באמת נוכל לומר דהרשב"א ס"ל דחליצה לאו דבר שבערוה הוא והא דאינו נאמן ביחיד הוא דס"ל אימתי עד אחד נאמן דוקא היכא דלא אחזק איסורא שם האמינתו התורה אבל היכא דאיתחזק איסורא לא האמינתו תורה אף בדבר שאינו בערוה משום הכי פריך בגמ' מנא ידעינן כיון שהיא הוחזקה לזקוקה ליבום ואסור לשוק אין נאמן לומר שהותרה ולא מיקרי הי' בידו שהרי הי' תלוי גם בה וא"כ לא הי' בידו מקודם רק עתה דשניהם מודים סובר הרשב"א דהוי בידו. אבל אם הינו יודעים היתה החליצה כשרה דחליצה לא הוי דבר שבערוה. אכן אף דאמרינן דהיכא דאיתחזק איסורה אין עד אחד נאמן אעפי"כ סימנין בירור מעליא הוא דמועיל אף היכא דאיתחזק איסורה דאל"כ איך סמכינן בבשר שנתעלם מן העין על סימנין הא איתחזק איסורה:
על בשר קודם שנשחטה ובודאי יש לזה חזקת איסור ובשלמא הא דכל אחד נאמן על בשר אף שיש חזקת איסור כתבו תוס' בגיטין שהוא משום דבידו אבל בסימנין היכא דלדידי' נמי מספקא לי' הא לא שייך בזה נאמנות שבידו וע"כ דסימנין מועיל אף היכא דאיתחזק איסורא וכן חזינן דסימנין עדיפי מעד אחד דעד אחד אין מועיל במציאה כדאמרינן עד אחד כמאן דליתי' וסימנין מועיל אף אם הלה מכחיש א"כ בשטר דחליצה כיון דלא הוי דבר שבערוה רק דבר שבאיסור מהני סימנין וסימן זה דיוסף בן שמעון לא גרע מסימן מקום. וא"כ אליבא דידן לא קשה כלל משטרי חליצה לגט דגט הוי דבר שבערוה וחליצה לא הוי דבר שבערוה (ולקמן נבאר דאף אם חליצה הוי דבר שבערוה ג"כ לא קשה):
והא דפריך לי' רבה לרב עמרם דאמר לחלק בין ממונא לאיסורא שטרי חליצה ומיאונין היינו דוקא אם נימא דמקום הוי סימן. וסימנין דאורייתא. אבל אם נימא מקום לא הוי סימן. או דנימא דסימן זה דיוסף בן שמעון עדיף מסימנא דמקום אם נימא דסימנין לאו דאורייתא הלא על סימנין לא סמכינן באיסור, א"כ אף בשטר חליצה לא סמכינן על סימן וע"כ מדסמכינן על זה. ע"כ דאין הטעם דהוי כסימן מקום רק דלא חיישינן לשני יוסף בן שמעון או לשני שווירי וכיון דלא חיישינן. הרי דאף בגט ג"כ לא ניחוש והנה רבה לטעמי' דס"ל מקום לא הוי סימן ועוד מדשני רב עמרם מי קמדמית איסורא לממונא הרי דס"ל סימנין לאו דאורייתא דאם הי' סובר סימנין דאורייתא הלא גם באיסור סמכינן על סימנין ואם דעתו לחלק בין דבר שבערוה הי' לו לומר מי קדמית דבר שבערוה. ע"כ דרב עמרם ס"ל סימנין לאו דאורייתא. ואיהו סובר דבממונא סמכינן על סימן זה דיוסף בן שמעון א"כ פריך לי' רבה שפיר משטרי חליצה וסומכין על זה. והא באיסור לא סמכינן על סימנין וע"כ דזה לא הוי סימן אלא דאין חוששין לשני יוסף בן שמעון היכא דלא הוחזקו וכיון דהטעם משום דלא חיישינן א"כ גם בדבר שבערוה סמכינן. דדבר שהדין הוא דאין חוששין דין אחד לדבר שבערוה ולשארי איסורין וכמו הא דאמרינן דבר תורה עדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותם בב"ד וע"כ דילפינן מוהעד עדים:
(למאן דס"ל עדי חתימה כרתי) והא התם בממון איירי קראי ודילמא בממון לא חיישינן לזיופי ובאיסורים חיישינן לזיופי ובפרט בגט ע"כ כיון דאין חוששין לזיוף אין נפקא מינה בין ממון לדבר שבערוה. הכא נמי פריך רבה לרב עמרם דס"ל סימנין לאו דאורייתא מדמחלק בין ממון לאיסור ממ"נ אם הטעם דלא חיישינן לשני יוסף בן שמעון. הוא משום דזה הוי כסימן א"כ אמאי בשטר חליצה דהוי איסור אמאי מחזירין הא באיסורים לא סמכנין על סימנים לפי מאי דסבירא סימנין לאו דאורייתא. ואם הטעם משום דלית לן למיחוש לשני יוסף בן שמעון. א"כ הטעם משום דלא חיישינן א"כ ממון ואיסור ודבר שבערוה שוין הם אבל לדידן דס"ל סימנין דאורייתא לא קשה כלל דבאמת חיישינן לשני יוסף בן שמעון. ורק דזה הוי כסימן משום הכי באיסורין דין תורה הוא שסומכין אבל בדבר שבערוה דבעו דוקא בירור דעדים אין מועיל סימנין משום הכי בעי דוקא טביעת עין:
ויתישב נמי מאי שכתב הרמב"ם בפרק ג' מהלכות גירושין הלכה י"א ז"ל הי' בגט לעדים סימן מובהק כגון שאמרו נקב יש בצד אות פלוני או שאמרו מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד שיש שמות כשמות הללו הרי זה בחזקתו ותתגרש בו. והשיג עליו הראב"ד ז"ל ואפילו לשליח עכ"ל, וזה תלוי בשני גירסות בגמ'. כדאיתא בתו"ס גיטין דף כ' אי גרסינן דקאמרי, דאז משמע שהעדים אומרים, ויש גורסים דקאמר והפירוש שהשליח אומר, אכן לכאורה מוכח כהאי גירסא דאף אם השליח אומר נאמן, שהרי רב כהנא אייתי גיטא ואמר אי סימנים אית לי' בגווי אי טביעת עינא אית לי בגווי ואהדרוהו נהלי", אמר לא ידענא אי משום סימנא, אי משום טביעת עינא, אי משום סימנא וסברי סימנים דאורייתא, הרי דאם נימא סימנים דאורייתא אף אם השליח אומר נאמן, אכן לדברינו ניחא דהנה הא ביארנו דבגט היכא דבא לגרש שם אין מועיל סימנים דאין דבר שבערוה פחות ששנים, היינו פחות מבירור דעדות, היכא דאין שייך שנים היינו כגון שהוא עצמו אין יודע, והנה הכא הא מיירי הרמב"ם היכא דאין השליח מכיר את את הגט בטביעת עין, דאלו הי' השליח מכיר את הגט בטביעת עין הא מיירי דהשליח בעצמו מצאו. שהרי כתב הרמב"ם המביא גט ואבד הימנו ומצאו וכן הוא במתניתין ומצאו, הרי דמיירי שהוא בעצמו מצאו, ואילו הי' מכירו בטביעת עין הרי אטביעת עינא סמכינן אף בדבר שבערוה ושנים לא צריך הכא שהרי הוא לגבי עצמו יודע הדבר כשנים ומה שכתב הרמב"ם בהלכה ט' גבי לא הוחזקו שני יוסף בן שמעון ואבד במקום שהשיירות מצויות כתב הרמב"ם ז"ל או שאמרו בכלי שהניחו ויש לו טביעת עין בארכו ורחבו של גט שהי' כרוך בו, אין הכונה שהוא מכיר את הגט ממש בטביעת עין. דא"כ למה הצריך שהניחו בו, הרי על טביעת עין סמכינן והוא בעצמו מצאו ולגבי עצמו הוא כשנים. אלא כונת הרמב"ם דהגט אינו מכיר, אלא הוא מכיר את הכריכה כמו שהוא כרוך בארכו ורחבו, שכן הי' הגט ההוא כרוך והטעם משום דאין מצויי שזה שמצא הגט. שחיישינן שמא לקחו מהחפיסה, והניח זה בתוכו יניחו כרוך כמו שהי' הגט הראשון כרוך, משו"ה אם מכיר הכריכה בטביעת עין, דזה לא הוי טביעת עין ממש שהרי הוא מכיר רק שארכו ורחבו של הכריכה הוא כמו הכריכה הקודמת, משו"ה אין מועיל אלא היכא דלא הוחזקו דשם לא חיישינן אלא לדבר המצוי וזה הוי אין מצוי, אבל היכא דהוחזקו שני יוסף בן שמעון לא הביא הרמב"ם כלל, שיהי' מועיל אם מצאו בחפיסא אם מכירו דשם היכא דהוחזקו שני יוסף בן שמעון שהוא חששא גמורה דשם חיישינן אף באין שיירות מצויות, א"כ אף אם מכיר שהכריכה הזאת היא כמו הכריכה הראשונה אין מועיל כאן. דאף דהוי כסימן אין מועיל בדבר שבערוה דבעי טביעת עין, וא"כ אף סימן דנקב יש בצד אות פלוני דמוכח מדברי הרמב"ם דס"ל דסימן דנקב בצד אות פלוני לא עדיף מסימן מדה, ומפרש לדברי רב אשי הכי ודוקא נקב יש בצד אות פלוני זה הוא סימן אבל נקב בעלמא לא, פירוש נקב בעלמא אין כאן סימן כלל, (והא דקאמר רב אשי מספקא לי' אי סימנין דאורייתא, זה לא קאי כלל על הא דנקב בעלמא אלא הוא ענין אחר כמו שנפרש להלן) אבל נקב בעלמא לא הוי סימן כלל משו"ה הרמב"ם שהביא גבי גט אשה היכא שהוא אומר סימן והאשה אמרה סימנין בפי"ח מהלכות אבידה שהביא הרמב"ם סימן דמדה והביא הרמב"ם סימן דנקב בצד אות פלוני, אבל נקב בעלמא לא הביא כלל, דזה מצוי בכל הקלפים והניירות וסימן דנקב בצד אות פלוני הוא סימן כמו מידה, דיותר משני מינים סימנים לא סבירא להרמב"ם משו"ה אם השליח אין מכיר את הגט אלא בסימן דנקב יש בצד אות פלוני אין מועיל כלל. דהא בסימנין לא סמכינן בדבר שבערוה (ומה שכתב שם הכסף משנה לשיטתי' דסובר דאף אם מצאו הוא בעצמו אין נאמן, וכתב דאם מכירו בטביעת עין כשר משום דעד אחד נאמן באיסורין, תמוה לי דהא הכא אם בא לגרש הוא דבר שבערוה כדמוכח מגיטין דף ב' דאמרינן הכא איתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה ודוק):
והא דאם העדים אמרו נקב יש בצד אות פלוני ומכשירים הגט אין הטעם משום סימן אלא דזה סברא הוא דאם העדים אמרו שבגט זה יש בו נקב בצד אות פלוני. א"כ הרי הם אומרים שבגט אחר שחתמו בו לא הי' נקב בצד האות הזה, וא"כ הוי ראי' גמורה דזהו הגט. וכמו אם אמרו מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון, דהוי עדות גמורה שזהו הגט, הכא נמי אם אמרו דחתמו עוד על גיטין, אך בגט זה יש נקב בצד אות פלוני הוי עדות גמורה שזהו הגט וזה לא חיישינן שמא גם בגט אחר הי' נקב בצד אות פלוני ולא ראו, דמסתמא אם הי' נקב היו רואים, והא דאמרינן דסימנים אינן כעדים. היינו דהרי לא ראינו עוד הטליתות שביד אחרים וא"כ שמא גם הטלית שביד אחר הוא ג"כ כמו זה, אבל אם היו לשנים שני טליתים שוים ונתחלפו ויבאו עדים ויאמרו אנחנו יודעים שזה הטלית של ראובן הי' בו סימן זה, אם העדים ראו היטב את הטלית של שמעון ג"כ א"כ הוי עדות גמורה שזה הטלית של ראובן שהרי ראו היטב את הטלית של שמעון, ואילו הי' בו ג"כ הסימן שיש בטלית של ראובן היו רואים ומדלא ראו אותו, ע"כ דאין בו א"כ כשמעידין שיש בטלית של שמעון הסימן הוא עדות גמורה שזה הטלית הוא של ראובן ע"י הסימן א"כ הכא נמי בגט אם העדים החתומים בו, אומרים שיש בגט זה נקב בצד אות פלוני א"כ בשארי הגיטין שחתמו הם הוי כעדות שאין שם נקב בצד אות פלוני, א"כ הוי עדות גמורה שזה הוא הגט שחתמו בעד האיש הזה שהרי יש בו הנקב בצד אות פלוני, דזה לא אמרינן שעל הגיטין שחתמו הי' ג"כ נקב בצד אותו האות לא ראו. (וכמדומני שכן נזכר בפוסקים שאם אין יודע הסימן שבבגד הוא ראי' שאין הבגד שלו, ולא תלינן שלא ראה הסימן) וכל זה בהעדים שאמרו נקב יש בצד אות פלונית, אבל אם השליח אומר נקב יש בצד אות פלוני, לא הוי כטביעת עין, דהא הוא לא ראה, את הגט של יוסף בן שמעון אחר, א"כ דילמא יש עוד יוסף בן שמעון, שכתב גט ובו הי' ג"כ נקב בצד אות פלוני, ואף דסימן הוי, ובאיסורים הא סומכין על זה, אבל ראי' הא לא הוי, משו"ה אם השליח אמר נקב בצד אות פלוני לא מהימן, ורק אם אמרו העדים, אז הוי כראי', דמה לי מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון, ומה לי מעולם לא חתמנו אלא על גט שיש בו נקב בצד אות פלוני, ובעדים ודאי עדות גמורה היא כיון דאמרינן אלו הי' נקב בגט האחר היו רואים. אבל אם השליח אומר הוי רק סימן וזה לא מהני בדבר שבערוה, וכל זה לדעת הרמב"ם דסבירא לי' דאין אלא שני מינים סמנים, גרועים או מובהקים, וסימנים מובהקים הוא רק סימנים, אבל הראב"ד הא ס"ל שיש ג' מיני סימנים, וס"ל דסימן דנקב יש בצד אות פלוני, הוא כעדים דאף אם נימא סימנים לאו דאורייתא, האי סימן מועיל, וס"ל דאלו מועיל אף ברמאי, א"כ שפיר השיג ואמר דאף בשליח ג"כ הדין כן:
והא דקאמר בגמ' רב אשי מספקא לי' אי סימנין דאורייתא או דרבנן דלדברי הרמב"ם, נקב בעלמא אין מועיל כלל אף אם סימנים דאורייתא, משום דהוי דבר המצוי ומשו"ה אף אם עדים אומרים נקב יש בגט זה, לא הוי סימן ואין להקשות, כיון דאומרים נקב יש בגט זה נימא דהוי' ראי' דבגט אחר שחתמו לא הי' נקב:
דמשום דזה דבר המצוי, אמרינן דראו ג"כ הרבה נקבים בגיטים אחרים אלא שהם אינם עומדים בצד אות, רק בגליון או שאינו ניכר באיזה צד אות הוא עומד וכיון דהוי דבר המצוי, אינם זוכרים, דמילתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתי', אבל נקב בצד אות פלוני היינו שהנקב סמוך לאיזה אות בצדו ממש, רחוק מן שארי אותיות, הוא דבר הניכר ומילתא דרמיא, וא"כ מאי האי דקאמר רב אשי מספקא לי', אי סמנין דאורייתא:
נראה לי, דהנה קשה עוד בדברי הרמב"ם איך כתב בפי"ח מהלכות אבידה דאם מצא גט אשה, יחזיר ע"י סימנים והא הוא סבירא לי', דסימנין אין מועיל בדבר שבערוה, לכן נראה לי דאזלי בזה הרמב"ם והראב"ד לטעמייהו, דהנה הרמב"ם כתב (בפי"ח מהלכות גזילה הלכה י"ד) ז"ל כל השטרות הנמצאים שדינם לא יחזיר אם החזיר הרי אלו כשרים וגובין בהם ואין מוציאין אותן מיד בעליהן, והרי הן בחזקתן ואין חוששין להם, והקשה הראב"ד ז"ל אמר אברהם דין זה אינו מחוור, אם הוחזק בבית דין, או אפילו בעדים ואין דנין בו מעשה עכ"ל, והקשו המפרשים על דברי הרמב"ם אלו דס"ל דהא דחיישינן בשטר שנפל, הוא רק קודם שבא לידו. אבל לאחר שבא לידו:
אף שלא כדין, אין חוששין, א"כ מאי קאמר בגמרא ב"מ י"ט גבי גט ליחוש שמא כתב בניסן ולא נתן לה עד תשרי, ואזל בעל זבן פרי מניסן ועד תשרי ומשני כי אתא למטרף נימא לה אייתי ראי' אימת מטא גיטא לידך ופריך ומ"ש משטרי חוב אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר ואוקימנא כשחייב מודה ומשום שמא כתב ללות בניסן ולא נתן עד תשרי וקא טריף לקוחות שלא כדין התם נמי ליהדר וכי אתא למיטרף נימא לי' אייתי ראי' אימת מטא שטר חוב לידך, הרי דאף אם יחזירו לו ויהי' השטר בידו, יאמרו לו אייתי ראי', הרי דהחששות שחששו בשטר משום דנפל, הוא אף אם בא השטר לידו, ואיך כתב הרמב"ם שאם בא השטר לידו, אף שלא כדין אין חוששין, והנה הנתיבות תירץ דהיכא דנראה פסולו בב"ד אף הרמב"ם יודה, והתם שהחזיר לה הגט, ולו השטר ע"י ב"ד, הרי נראה פסולו בב"ד קודם שהחזירו לו, התם אף לאחר שבא לידו חוששין. אכן עוד יקשה על הרמב"ם מגמ' (דף י"ב) דאתמר התם לעולם כשחייב מודה, והכא היינו טעמא דחיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי, ואתא למיטרף לקוחות שלא כדין, ופריך אי הכי כל שטרי דאתי לקמן ניחוש להו, ומאי פריך הא כל שטרי אתו לקמן כשהם ביד המלוה, והא ביד המלוה קודם שבא לב"ד וכל שהשטר בידו אין חוששין, אבל במצא שטרי חוב, דמיירי לדברי הרמב"ם דוקא בעוד לא בא ליד המלוה, דאם החזיר ליד המלוה, אין חוששין וא"כ מיירי רק בלא בא ליד המלוה ומשום הכי חוששין אבל כל שטר הא הוא ביד המלוה, וכל היכא שהוא ביד המלוה אין חוששין:
לכן נראה לי לבאר טעמא דהרמב"ם דהנה התוס' בב"ב דף ל"ד, הקשו גבי נסכא דר' אבא, דחטף ואמר אין חטפי ודידי חטפי, ואתא עד אחד דחטף ואמר ר' אבא דמחויב שבועה ואין יכול לשבע ומשלם, והקשו בתוס' יהי' נאמן לשבוע ששלו חטף במגו שהי' נשבע להכחיש העד ותירצנו על פי מה שכתבו הפוסקים בחו"מ סימן צ"ט, שאם יש לאחד תחת ידו שטרות וחפצים ובאו לגבות מהם, ואמר של אחרים הם, אף שיש לו מגו דאי בעי הי' נותנים לו אין נאמן דמגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, ובזה מיושב מה שכתבו הפוסקים הא דאמרינן הכא בב"ב לשלם ליכא תרי סהדי, הרי דאלו הי' סהדי הי' צריך לשלם ודאי והרי יש לו מגו דאי בעי אמר החזרתי, כי אמר נמי דידי חטפי יהי' נאמן, והוכיחו מזה דהגוזל את חבירו בעדים צריך להחזיר בעדים ואין נאמן לומר פרעתי, אך אנן קי"ל הגוזל חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ונאמן לומר החזרתי לך וא"כ אף אם יש שני עדים שחטף נהמני' דשלו חטף. במגו דאי בעי הי' אומר החזרתי לך, אכן לפי הנ"ל ניחא דהוה מיגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, ולא אמרינן מיגו:
לפי זה לכאורה תקשי, איך אמרינן דאילו ליכא סהדי כלל, הי' נאמן לומר דידי חטפי, במגו דלא חטף, והא הוי מגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, אכן באמת היכא דלא ראינו החטיפה, לא שייך לומר חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו לגבי הנגזל, דאדרבה החוטף יש לו חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו. חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, אם ראינו לאחד חפץ אף שיודעים אנחנו שהחפץ הי' מקודם של אחר וכל הכלים שיש ביד אדם הלא בודאי הי' מקודם אצל האומן או אצל החנוני' אך עתה שהוא מוחזק בם. ולא ראינו איך בא לידו, עלינו להחזיק שהחפץ שלו, א"כ היכא דלא ראינו החטיפה, אדרבה יש לו חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו ורק היכא שראינו החטיפה, דבשעת שראינו שחטף החזקנו כי מסתמא חזקה שיש בידו הוא שלו, והחזקנו שמסתמא, השני החוטף הוא גזלן א"כ גם עתה החפץ מוחזק לנו שהוא של הנחטף, וכשהוא בא ע"י מגו להוציא מחזקתו, הוא מגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, אבל היכא דאנחנו לא ראינו החטיפה, א"כ הרי יש עתה לזה החוטף חזקה שהוא שלו, וא"כ לא שייך לומר כשהוא אומר אין חטפי ודידי חטפי, אין הוא אומר נגד החזקה, שאדרבה הוא אומר כהחזקה שהוא שלו, ולנו בלא דיבורו ג"כ מוחזק שהוא שלו, משו"ה אם אומר מעצמו אין חטפי ודידי חטפי אז הוא נאמן. אבל היכא שיש עדים על החטיפה שאז הוא כשאמר אין חטפי הוא נגד החזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו. בזה אין מועיל אף אם יש לו מיגו:
ומיושב לפי זה קושית התוס', שהקשה אמאי אמרינן גבי נסכא דר' אבא דמחויב שבועה ואין יכול לשבע משלם יהי' נאמן במגו דאילו הי' רוצה הי' מכחיש העד, אכן לדברינו ניחא, דנהי שיש בידו להכחיש העד, אבל כ"ז שלא הכחיש העד, יש להעד נאמנות כבי תרי, דזה הדין הוא דמחויב שבועה ואין יכול לשבע, דהעד היכא שיש לו נאמנות כל זמן שלא הכחישוהו הוא נאמן כשנים, נמצא דכל זמן שלא נשבע להכחיש העד, מחזקנן שהחפץ הוא בחזקת אותו שחטפו ממנו, דהוה כשנים מעידים על החטיפה ונשאר החזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, להראשון, א"כ אף שיש לו מגו דאי בעי הי' מכחיש להעד, הוי מגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, ומגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו לא אמרינן (וזה מבואר אצלינו בסוגיא דשנים אדוקים בשטר:
ויש לישב באופן זה דברי הרמב"ם שכתב (בפרק ט' מהלכות טוען ונטען הלכה י') מי שלקח קרדום, ואמר הריני הולך לגזור דקלא של פלוני שמכרו לו וכרת הדקל הרי זה בחזקתו, שאין אדם מעיז פניו וכורת אילן שאינו שלו, והקשה ע"ז הראב"ד ז"ל א"א אנו מפרשים ואגדר"י לדקלא דפלניא בלקיטת הפירות, כמו הגודר בתמרים ולקט הפירות והלך לו, עכ"ל ופלוגתתם בהא דאיתא בחזקת הבתים (דף ל"ג:) אמר רב נחמן הדרא ארעא והדרא פירי אם באו עדים שאכל השדה שתי שנים, והוא אומר לקחתי ממך, כיון שאין לו חזקה משו"ה הדרא ארעא והדרא פירי, אמר רב זביד אם טען ואמר לפירות ירדתי נאמן לאו מי א"ר יהודה האי מאן דנקט מגלא ותובילא ואמר אזיל ואיגדרי' לדיקלא דפלניא, דזבני' נהלי מהימן לא חציף אינש למגזר דקלא דלאו דיל"י ה"נ לא חציף אינש למיכל פירי דלאו דיל"י ע"כ וכתבו התוס' בד"ה איזיל ז"ל ונראה לר"י ולריב"ם שאם הי' בא לקצוץ הדקל עצמו לא הי' נאמן, דדוקא פירות הוא דעבדי אינש הוא דמזבני, אבל דקל אין דרך בני אדם למכור לקוץ, תדע דאמרינן בפ' החובל שורי הרגת נטיעותי קצצת, אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לקוצצו, פטור ופריך א"כ לא שבקת חיי לכל ברי' משמע דאינו נאמן במגו, דאי בעי אמר אתה מכרת לי לקוצצו, ע"כ ומקושיא זאת השיג הראב"ד על הרמב"ם שהוא מפרש בקצץ אילן עצמו, ג"כ נאמן א"כ הא קשה מגמ' דב"ק דפרכינן כל כמיני' והנה הכ"מ כתב לתרץ דהכא שאני דאמר מתחילה איגדרה לדיקלא דפלניא בזה נאמן, משום דזה שאמר מתחילה מוכח שהוא כדבריו אבל בקוצץ נטיעות דב"ק מיירי שלא אמר מתחלה, אך לפי זה תקשה מאי מייתי ראי' בב"ב מזה הדין דנאמן לומר שפלוני מכר לו הדקל לקוץ לדין דנאמן לומר לפירות ירדתי הא שם לא אמר מתחלה, והיכא דלא אמר מתחילה, אף בקציצת דקל אין נאמן. והרמב"ן תירץ לקושיא זו דכיון דאכל פירות שנים מרובים, הרי זה כאילו אמר מתחלה, אך לדברי הרמב"ם אין זה תירוץ דהרמב"ם כתב בפירוש דאף אם אכל שנה אחת, ג"כ נאמן לומר לפירות ירדתי, והא התם מהו שאכל שנה הפירות, הא כל השנה לא אכל, אלא קצץ וקצר בפעם אחת כל השדה, הן פירות של שדה לבן. או של שדה אילן, ואיך נאמן הא בזה לא אמר מקודם, ואף שיש לחלק בין גזירת דקל דאין דרך למכור ובין אכילת שדה שדרך למכור, אבל עכ"פ מאי ראי' משם כיון דעיקר הטעם דנאמן בגזירת דקל, משום דאמר מתחילה, מאי ראי' לקציצת פירות, דלא אמר מתחילה, דהא בשנה אחת שאכל, קצר בפעם אחת כל האילנות, ואין לומר כיון דהם הרבה אילנות, הוי כאמר מתחלה, א"כ היכא דקצץ אילנות הרבה יהי' פטור אם אמר אתה אמרת לי לקצוץ והרי בב"ק איתא להדיא נטיעותי קצצת, דמיירי בנטיעות אחדות, ואעפי"כ פריך כל כמיני' ומה שתירץ הלח"מ לקושיא ואדרבה התפלא על הקושיא זו שהקשה המ"מ מגמ' דנטיעותי קצצת דאינו נאמן. וכתב הלח"מ ז"ל ונראה לכאורה דאין זה קושיא דמה שאינו נאמן לומר אתה אמרת לי לקוצצו במגו דאתה מכרת לי הוא משום דהוי מגו במקום אנן סהדי דאין אדם אומר לקצוץ נטיעותיו שאין עומדים לקצוץ עכ"ל אין אנו מבין דבריו:
דאם אנן סהדי דאין אדם אומר לקצוץ נטיעותיו א"כ כמו שאין אומר לקצוץ בעדו, ה"נ אין מוכר אותם לקצוץ דמה לי לקצוץ. בעד עצמו מה לו למכור לקצוץ וא"כ איך פטרינן לי' בטענה זו דלא חצוף, ואם טענה זו דלא חצוף אינש למיגזר דקלא דלאו דילי, מועיל אף נגד אנן סהדי דאין אדם אומר לקצוץ נטיעותיו שאין עומדים לקצוץ. א"כ אף אם קצץ, ואמר אתה מכרת לי לקוצצו. נימא דנאמן שאמר לו לקצוץ שאין אדם חצוף למיגזר דקלא דלאו דילי' דבאמת אין צריך כלל למגו והמ"מ לא זכר מגו' רק קושית אמאי אין נאמן אם אמר את אמרת לי לקוצצו:
נימא לא חצוף אינש למגזר דיקלא דלאו דילי' ומסתמא ציוהו:
דטענת לא חציף אלימא. דמועיל אף היכא שאין דרכו עומד לקצוץ ממהימן אם אמר מכרת לי':
לכן נראה לי לתרץ דהנה הרמב"ם כתב (בפרק ח' מהלכות טוען ונטען הלכה ז') ז"ל מי שהי' בידו דברים העשויים להשאיל ולהשכיר אעפ"י שהודה ואמר לו יודע אני שהם שלך אבל פלוני מכרם לי או נתנם לי במתנה אין מוציאין אותן מידו אפילו הביא זה עדים שהיו ידועים לו שאדם עשוי למכור כליו והשיג ע"ז הראב"ד ז"ל א"א לא ידעתי למה אם בשביל שטוענין ללוקח הלא הראשון שזה בא מכחו לא הי' יכול לטעון ועוד הלא לא טען רבא ליורש בספרי דאגתא עכ"ל ונראה דאזלי בזה הדין הרמב"ם והראב"ד לטעמייהו דהנה הרמב"ם כתב לקמן ז"ל אל תטעה בין דברים העשוין להשאיל ולהשכיר לדברים שדרכן להשאיל ולהשכיר כמו שטעו רבים וגדולים כו' אבל דברים העשוים להשאיל ולהכיר הם הכלים שבני אותה מדינה עושין אותה מתחלת עשייתן כדי להשאילן ולהשכירן ולטול שכרן והרי הן לבעליהן. כו' כגון היורות הגדולות של נחשת שמבשלין בהן בבית המשתאות כו' ראי' לדברינו שהרי רבא הוציא זוג שעושין בו הסרבל וספר הגדה בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר ולולא שנתברר לו בעדים שהן מדברים העשוין להשאיל לא הוציא מתחת ידי יתומים הא שאר הזוגות ושאר הספרים אינן בכלל זה אעפ"י שהן ראוין להשאיל ולהשכיר כו' וכתב ע"ז הראב"ד אחר כל ההתראות והאזהרות האלה אשר התרה זה המחבר ואשר שם לרבים גדולים טועים, חזר הדין לכל דבר כל אדם מקפיד עליו להשאילו או מפני בלאותו הרי הוא מדברים שאינם עשויי' להשאיל ולהשכיר עכ"ל:
ונראה דברי הרמב"ם לכאורה תמוהים מה שהביא ראי' מהא דרבא הוציא זוג שעושין בו הסרבל, וספר הגדה בדברים העשוין להשאיל ע"כ שהיו דברים שנעשו מתחילה להשאיל ולהשכיר, ומאי ראי' היא זו, דלמא נתברר לו, שאביהם לא הקפיד מלהשאילן. וממילא הם דברים העשויין להשאיל ולהשכיר, ואפשר אף דבר שאין אדם מקפיד. ג"כ המה מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר ופירוש דברים העשויין הוא כמו שפירשו רבים שפירוש העשוין הוא דברים שדרכן להשאיל ולהשכיר ולכאורה הרמב"ם הרי הוא כמביא ראי' מדברי עצמו. דלפי שהוא סובר שדברים העשויין פירש שנעשה מתחלה פירש כן. אבל ראי' הא לא הוי' וכבר כתב המ"מ ואין הכרח בגמ' שנתברר לו בעדים אך באמת אף אם נפרש שנתברר בעדים שהם דברים העשויין להשאיל, דשמא זוג הסרבל בסתם אינם עשויים להשאיל ולכן הצריך שיהיו עדים שזה לא הקפיד, ובזה נסתר ג"כ ראית הלח"מ, ובפרט דקושית המ"מ היא גדולה מאין ההכרח שנתברר בעדים:
דמה שפירש הלח"מ. דהרמב"ם מדייק ב"דברים" ומזה יביא הרמב"ם ראי' זה דחוק מאד:
אכן נראה לי דהנה בעיקר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד דפליגי אי היכא דאין מקפיד ומשאיל לפעמים הוא להרמב"ם דברים שאין עשויים להשאיל ולהשכיר, והראב"ד הוי דברים העשויים להשאיל ולהשכיר. וממילא אם יש עדים שהכלי הי' של ראובן וראינוהו עתה ביד שמעון. להרמב"ם היא בחזקת שמעון אף שיוכל להיות שבאה לשמעון בשאלה ואין יותר מצוי שתבא לידו במכירה משאלה אעפי"כ היא בחזקת שמעון. ואין הטעם משום ספק אלא בתורת ודאי דהרי כיון דאמר הרמב"ם דזה לא הוי מדברים העשוים להשאיל ולהשכיר:
ממילא חזר הדין. דכל דבר שאין עשוי להשאיל ולהשכיר. הרי הוא בחזקת מי שיש בידו עתה בתורת ודאי, אף שידענו שהיתה מקודם של אחר, וא"כ הלא יכול להיות שבא לידו בתורת שאלה וא"כ נימא אף שאין מוציאין מידו מספק אבל בתורת ודאי לא ובפרט אליבא דהרמב"ם דסבירא לי' בספק מועיל תפיסה יקשה אמאי הוי ודאי שהוא של השני, ע"כ דס"ל להרמב"ם דדין התורה, כל דבר שביד האדם, ואין לאחר על זה חזקה שהיא שלו. יש לו חזקה כל מה שביד אדם היא שלו. דכללא הוא כל דבר שנולד לנו ספק אם הוא ביד אדם זה הוא בירור גמור שהוא שלו. דרשות האדם מברר שהוא שלו אף שיש לנו ספיקות וסבירא לי' להרמב"ם דהא דאמרינן חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו אין הטעם משום דאמרינן איך בא לידו וא"כ הי' הטעם דאמרינן חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו. הוא מטעם דאמרינן דאיך בא לידו א"כ היכא שחל ספק לנו איך בא לידו, היינו היכא שיכול להיות שבא לידו בתורת שאלה הרי אין לו חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו אכן הרמב"ם ס"ל דחזקת כל מה שביד אדם שלו' שהיא חזקה המבררת לכל דבר שהרי אם ראינו אחד שחטף אף אם אומר ששלו חטף והעדים ראו רק החטיפה, אעפי"כ הוחזק לגזלן. וכן אם קידש אשה ואחד בא עלי' אח"כ יתחייב מיתה אף שהוא יטען שהחפץ שקידשה בו. הי' שלו שגזל ממנו ואף אם טענתו ששלו הי' הי' מקודם שבא עלי' אעפי"כ יתחייב מיתה עי"ז שאמרינן אנן סהדי שהדבר של המקדש שחזקה כל מה שיש ביד אדם שלו הוא, ועל החזקה הזאת אמרה התורה שדנין כמו על ידי עדות, אין הטעם משום דאמרינן איך בא לידו. אלא הטעם דאמרה התורה, שעלינו להחזיק כיון שהיא עתה בידו. מסתמא היא שלו בתורת ודאי אף שיש לנו ספק גדול במה לחשוב שמא אין שלו' דין התורה כיון שהוא מחזיק מסתמא היא שלו ומברר הספק שהיא שלו ודאי כיון שהדבר שמסופקים אנו הא ברשותי':
וראי' לדין זה, דהא דאמרינן חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו' הוא מטעם שהוא מחזיק ולא. מטעם שאמרינן איך בא לידו:
שהרי גבי המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה. ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור אמרינן בגמ' כל שנולד הספק ברשותי' עליו להביא ראי':
ומי הוא שנולד הספק ברשותי', הרא"ש פירש שהוא בעל הפרה שהרי כל זמן שלא ראינו את החמור מת החזקנו שהחמור שלו. ועתה הוא רוצה להוציא מהחזקה הזאת עליו להביא ראי', אכן הרמב"ם כתב דעל בעל החמור להביא ראי' שהי' חמורו קים משום דהספק נולד ברשותי' והיינו משום דהספק נולד על החמור והחמור הי' ברשות בעל החמור, אמרינן דזהו התבררות, שהחמור הוא של בעל החמור, ומועיל חזקה זו. אף להוציא ממון מיד בעל החמור, ואילו הי' החמור עומד באגם כתב הטור, דאז על בעל הפרה להביא ראי' וזה שמדייק הרמב"ם כל שנולד הספק ברשותי', ואם נימא חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו הוא רק משום דאמרינן איך בא לידו, וכיון דפקדון ושאלה הם אינם מצוים כמכר משום הכי אוקמינן בחזקתו דבא במכר לידו, א"כ הכא בחמור, הא אין לנו ראי' מזה שבידו, שהחמור שלו שהרי יודעים אנחנו איך הוא בידו, שהי' בידו קודם המכירה וא"כ איך מוציאין ממון מבעל החמור, ע"כ דדין חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, הוא דין דכל שהוא מוחזק, מברר שהדבר שלו, אותו הדבר שבו נולד הספק ומוציאין ממון בזה אף שאין לנו ראי' מזה שבא לידו. משו"ה סבירא לי' להרמב"ם דדברים שדרכן להשאיל אף שיוכל להיות שבא ליד השני דרך שאלה:
כיון שהוא עתה מחזיק אמרינן שהוא שלו' אף שאין לנו ראי' כיון שהשאלה והמכירה מצוים זה כזה דין הוא כשהוא מחזיק אמרינן מסתמא שהיא שלו' ורק כשעיקרן נעשו מתחלה ועומדים להשאיל ולהשכיר:
א"כ יש להבעלים חזקה בהכלי שכל שתהי' ברשות אחר לא תצא מחזקתו. שהרי עשו על זה להשאילה ולהשכירה, ואם רואים אנחנו אותה אף ביד אחר אמרינן מוקמינן אחזקתא קמייתא שעמדה לזה שמעמוד ברשות אחר ותהי' בחזקת הבעלים הראשונים. שיש שם להבעלים הראשונים חזקה כל שיש ביד אדם הוא שלו. אף אם עומדת ברשות אחר' אחרי דזה עיקר דרכה להיות ברשות אחר ולהשני אין חזקה ששלו. אחרי שמוחזקת הכלי שתהי' ברשות אחר' ותהי' ברשות הבעלים, א"כ כל זמן שלא נודע לנו מחלוקותם. מחזקינן בודאי אחזקה קמייתא א"כ הכלי עומדת עדנה בחזקת הבעלים הראשונים. אבל בדברים שרק דרכן להשאיל דהמכירה והשאלה שוים. אף אם לא ידענו מחלוקותם הי' נולד לנו ספק, אם בא בשאלה או במכירה. וממילא אין להבעלים הראשונים חזקה בה והדר הדין שהשני מוחזק ויש לו חזקה כל שיש ביד אדם הוא שלו' שכל שיש ספיקות מברר החזקה שהוא מחזיק עתה לודאי שהיא שלו:
אכן הראב"ד ס"ל דחזקה כל שיש ביד אדם הוא שלו הוא מטעם דאמרינן. איך בא הדבר לידו וכיון שהוא דבר כזה שאין מצוי שאלה לא תלינן בשאלה. ואמרינן מסתמא לקחו א"כ לטעמא דהראב"ד לא בעינן דוקא שיהיו הדברים עיקרם עשוים מתחלה להשאילם, אלא אף אם רק דרכם להשאיל היינו כיון שיכול להיות שבא לידו דרך שאלה א"כ אין ראי' מזה שבא לידו שהוא שלו שכיון שהוא דבר שאין מקפידין להשאיל א"כ יכול להיות שבא לידו דרך שאלה, וממילא אין לו חזקה מה שביד אדם הוא וא"כ נשאר להראשון חזקה כל מה שביד האדם הוא שלו' משו"ה מוציאין:
ולפי זה יהי' מחלוקותם היכא דהוה בידו דברים העשויים להשאיל ולהשכיר ואמר פלוני מכרם לו ובעל הכלי אומר שהוא השאיל לפלוני דהרמב"ם ס"ל דאין מוציאין מחזקתו. דהרמב"ם לטעמי' דבעינן דוקא. שיהיו הכלים להשאיל ולהשכיר היינו, שנעשו להשאיל ומטעמא דאז אף אם הם ברשות אחר הרי הם בחזקת שהם מושאלים או מושכרים ברשות הזה, ולא יצאו מחזקה הראשונה. אף לספק כ"ז שלא נדע מחלוקותם א"כ היינו היכא דלפי טענת התובע הם עתה ג"כ בהחזקה הזאת היינו שהם מושכרים או מושאלים ברשות הזה. אבל היכא דהתובע מודה שלא השאיל או השכיר להאיש הזה:
א"כ מחזקתם הראשונה כבר יצאו אף לטענת התובע, א"כ החזקה שהי' להבעלים עליהם, שאף אם יהיו ברשות אחר מושכרים אזדא לה וממילא ספק לנו. אם באו לרשות השני, ע"י מכירה גמורה, או ע"י מכירת גניבה, הוי השני מוחזק, ויש לו חזקה כל מה שיש ביד אדם שלו. אכן הראב"ד לטעמי' דס"ל לא בעינן שיהיו עשוים מתחלה להשאיל ולהשכיר, ואף אם רק דרכם להשאיל דהשאלה והמכירה שווים בם שאין זה מצוי יותר מזה, היא בחזקת בעלים הראשונים:
דאין להשני חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו:
דס"ל החזקה כל מה שביד אדם הוא שלו' הוא מטעם ראי' איך בא לידו והכא הלא יודעים אנחנו איך בא לידו, היינו כיון שיוכל להיות שבא לידו דרך שאלה ואין לו חזקה שהיא שלו. ממילא נשאר החזקה להבעלים הראשונים. א"כ הכא נמי. בהיו בידו דברים העשוים להשאיל ולהשכיר כיון שהתובע אומר שהוא השאיל לזה שמכרו לו, והוא מודה שלקחו מפלוני. א"כ הא שוה הוא שפלוני המוכר לו, או דמכרו באמת או דגנבו ומכרו היינו שפלוני השאיל לו והוא מכרו לאחר, א"כ להשני אין לו חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו. ממילא נשאר הדבר בחזקת הבעלים הראשונים:
ויתיישב בזה ג"כ הראי' שהביא הרמב"ם לדבריו דדברים העשוים להשאיל הפירוש שנעשה להשאיל לא שדרכן להשאיל מהא דאפיק רבא ספרא דאגדתא וזוג דסרבלא מיתמי. דהנה בב"ב (דף נ"ב) איתא אחד מן האחין שהי' נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמו ואמר שלי הם שנפלו לי מבית אבי אימא אמר רב עליו להביא ראי', ושמואל אמר על האחין להביא ראי', אמר שמואל מודה לי אבא שאם מת על האחין להביא ראי' מתקיף לה רב פפא כלום טענינן ליתמי מידי דלא טען להן אבוהון. והא רבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בלא ראי', בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר כ"ו קשיא אכן כל הפוסקים פסקו כרב דעליו להביא ראי', ואם מת על האחין להביא ראי' אף דפסקו דדברים העשוין להשאיל ולהשכיר מוציאין מיתמי. וזהו דפריך הרמב"ם בשלמא לדידי דאמינא דדברים העשוין להשאיל פירושם דברים שנעשו מתחלה להשאיל ולהשכיר. והטעם משום שיש להבעלים חזקה שאף אם יהיו ברשות אחר יהיו שלו ובחזקתו, משו"ה מוציאין אף מיד יתומים שהרי יש להבעלים עליהם חזקה שהם שלו אף שיהיו ברשות אחר. אבל באונות ושטרות אין להאחין חזקה על כסף השטר שהם שלהם רק שאין לבעל השטר ג"כ חזקה, אחרי שיודעים אנחנו:
כי ברשותו יש ממון שלהם אבל להם ג"כ אין חזקה על זה הממון משו"ה מחיים אמרינן מדלא הביא ראי מסתמא הוא של האחין ואם מת דאז אין לנו ראי' זו. אין מוציאין מידם, כיון דאין לזה חזקה יותר מלזה אין מוציאין. אבל לפי שאמרו רבים וגדולים דדברים העשוין להשאיל, הוא דברים שדרכן להשאיל וכיון שיכול להיות בשאלה. אף שיכול להיות ע"י מכירה ואין שאלה שלהם מצוי יותר ממכירה מוציאין לדידהו פריך הרמב"ם אמאי מוציאין "מיתמי" הא חזינן באונות ושטרות דהיכא דאין לזה חזקה יותר מלזה אין מוציאין מיתמי ואף אם נימא דממנו מוציאין דאילו קנה הי' להביא ראי' אבל מיתמי איך מוציאין ומדאפיק רבא מיתמי ע"כ דפירוש העשוים להשאיל שנתברר לו בעדים שנעשו מתחלה לכך, ויש להבעלים חזקה, שאף אם יהיו ברשות אחר יעמדו ברשות הבעלים הראשונים הרי הוכיחו הרמב"ם שפיר דפירוש עשוין שנעשו מתחלה לכך:
היוצא מדברינו דהרמב"ם ס"ל דכל דבר שיש לנו לומר עתה חזקה כיון שהוא מחזיק הוא שלו, אף שיש לנו עתה מקום ספק ודררא דממונא במה לתלות אעפי"כ דין הוא שאמרינן דמה שהוא מחזיק הוא ראי' שהיא שלו' בתורת ודאי, כיון דאין לאחר חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו' ורק אם ראינו החטיפה, דבשעה שבא לידו החזקנו בודאי שהיא בגזילה בידו:
ונשאר עדיין החזקה עליו שהיא של הראשון. שם מוציאין מידו אף שהוא מוחזק, אבל אם בעת שבא לידו, לא החזקנו שהיא בגזילה, אז אמרינן חזקה שהיא שלו מעעם שהוא עתה מוחזק א"כ לא קשה על הרמב"ם כיון שהוא מפרש שאם לקח אחד קרדום וקצץ דקלא של פלוני אמרינן לא חציף איניש למגזר דקלא דלאו דילי' א"כ אמאי אמרינן אם אמר נטיעותי קצצת והוא אומר אתה אמרת לי לקוצצו דאין נאמן ומחויב לשלם, ולא אמרינן לא חציף אינש למגזר דיקלא דלאו דילי' אכן לדברינו דבודאי ע"י הסברא דלא חציף לא נפטר אותו, דא"כ לא שבקת חיי לכל ברי', וכל המזיקים יפטרו עצמן בזה (ואין לומר כיון דלא חצוף אינש למגזר דיקלא דלאו דילי' ממילא לא שייך לומר לא שבקת חיי שהרי לא יעשו כן דאף דעל אדם זה הקוצץ אותו לא נוכל לחשוד בזה. אבל הא בעולם הא יש הרבה שחשודים על הכל וכדביארנו למעלה (בסימן י') גבי לא חציפי לזייף ואעפי"כ הקשו בתוס' לא שבקת חיי לכל ברי' עי"ש ודו"ק):
אלא הרמב"ם יפרש כונת הגמ' כן. אם אחד הולך לקצוץ דקלא שלפלוני ואומר שפלוני מכרו לו ופלוני אינו עתה, ולא נדע אם הוא ימחה או לא דאם נימא דעלינו למחות, א"כ אימתי נולד לנו הספק שהוא גזלן בשעה שחטף א"כ לא נשאר לו מעולם חזקה כל שביד אדם שלו, אם לא מחינו וקצץ שהרי הוי כראינו החטיפה, וכל היכא דראינו החטיפה, נשאר החזקה כל שביד אדם שלו להראשון. וא"כ אם נימא חזקה לא ימכור אדם אילנותיו לקצוץ, ועלינו לבלי להניח לו לקצוץ. משום דחזקה שהוא קוצץ שלא ברשות שאין אדם קוצץ אילונותיו, ולא מוכרם לקצוץ, א"כ החזקנוהו לגזלן בשעה שלקח ואין לו כלל חזקה כל שביד אדם הוא שלו' שאדרבה להראשון יש חזקה שהאילן שלו. משו"ה אמר דזה אינו דדינא הוא:
אם אחד הולך לקצוץ דקלא של פלוני' אם אומר שהוא מכרו אין עלינו למחות בידו בשעת מעשה, דאדרבה עלינו להחזיק כ"ז שלא נדע שהלוה מוחה, עלינו להחזיק מסתמא לא חצוף אינש למגזר דקלא דלאו דילי' וכל זמן שאין מוחה. אמרינן מסתמא האמת שמכרו. נמצא דאימתי נולד לנו ספק שמא מה שקצץ האילן הוא בגזילה, הוא אחר שבא האילן לידו נמצא שיש לו עתה חזקה כל מה שבידו הוא שלו:
ומשו"ה לא מצינו להוציא האילן מידו. אם לקחו בביתו מטעם חזקה כל שביד האדם הוא שלו. וזהו שכתב הרמב"ם וכיון שנכרת הרי הוא כשאר מטלטלין פירוש דלא נימא זיל בתר קרקט. והקרקע הוא בחזקת הבעלים הראשונים כיון שנולד לנו הספק בשעה שנכרת שבשעה שקצץ הרי אמרנו לא חציף איניש למגזר דיקלא דלאו דילי' ואימתי נולד לנו הספק בשעה שכבר נעשה מטלטלין שנכרת כבר. משו"ה הוא כשאר מטלטלין וממילא מובן דדוקא אם לקחו לביתו, שהרי שאר כל המטלטלין אם היו מונחים בשדה הבעלים (והוא לא הגביהם) בודאי דהי' בחזקת הבעלים. ע"כ דהכונה דוקא בלקח האילן לביתו, או שהגביהו כבר בשעת הקציצה, ואילו הי' סובר הרמב"ם דפטרינן לי' משום דאמרינן לא חציף אינש למיגזר דקלא דלאו דילי' לא הי' צריך הרמב"ם לומר וכיון שנכרת הרי הוא כשאר כל המטלטלין:
דלדבריהם אינו מובן כלל ופליאה היא מדוע לא ביארו מפרשי הרמב"ם כונתו בזה, מוכח מזה דכונת הרמב"ם דעיקר חזקתו בהאילן הוא משום דהוא כשאר מטלטלין והיינו כדביארנו. שלא נימא קרקע בחזקת בעלי', ומועיל הא דלא חציף. שבעת הקציצה לא החזקנוהו כגזלן ונולד לנו הספק לאחר הקציצה, ואז הוא זוכה מטעם חזקה:
ולפי זה דעיקר חזקתו הוא רק מטעם חזקה כל שבידו הוא שלו. אחרי דמיירי דוקא שלקח האילן לביתו או לקחו בידו וכדומה, ולפי זה לא שייך לומר לא שבקת חיי לכל ברי' דמסתמא טרם שישאוהו לביתו או יגביהו. דהיינו דוקא בגמר הקציצה יתודע, ואם שקר הוא יבאו הבעלים וימחה ואז יצטרך לשלם אף בעד הקציצה:
דהרי אז לא יכול לפטור עצמו מטעם חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו, וממילא אף על הקציצה לא יוכל לפטור עצמו היכא שהוא טוען בריא, ורק בב"ק (ד' צ"א) דשם אינו אומר שלקחו ממנו' ורק אומר שהוא שלחו לקצוץ ע"ז פריך שפיר לא שבקית חיי לכל ברי', שהרי יוכלו הגזלנים. שהם יהיו בכעס על אחד לירד ולקצוץ' וכשיבא הבעל הבית וימחה:
יאמר שהוא אומר לו לקצוץ. ואף שמסתמא תיכף יתודע, אבל עד שיבא הלא יפסיד הרבה מהדקל' שאף שלא גמר לקצוץ הפסיד הרבה, ושם בודאי מסיק, דלא יוכל לפטור עצמו בטענת אתה אמרת דלא אמרינן לא חצוף אינש לפטור עצמו מהחיוב שיפטר עצמו בטענת לא חצוף בלבד. דעתה יש כנגד זה חזקה אין אדם אומר לקצוץ, נטיעותיו, וכיון דהוא טוען בריא מחייבינן לשלומי, ורק היכא שהוא אומר שמכרו' דאף שיש חזקה אין אדם אומר לקצוץ נטיעותיו, כיון שיש חזקה לא חצוף אינש למגזר דקלא דלאו דילי', והוא טוען בריא שמכרו והלה אין לפנינו שיכחישוהו' בשעת מעשה מחזקינן מפני בריא שלו שהאמת אתו והספק שנולד לנו אחר כן אחר שכבר בא האילן לידו, ונעשה כשאר כל המטלטלין, אין מזיק דחזקה כל מה שביד אדם הוא שלו, וא"כ לא קשה כלל מדין דנטיעותיו קצצת לדין דאם כרת דקל של חבירו. ואמר ששלו היא דשם אין חזקה שבידו לפטור או לזכות משא"כ הכא דבידו האילן מועיל חזקה שבידו: