לבוש מרדכי בבא מציעא· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן יד
יחקור בדיני אומן קונה בשבח כלי. ויבאר דקטן יש לו קנין בגוף הדבר שתיקן, ויבאר דכל היכא דהוה שינוי, כל הדבר, הוא שבח, ואם אומן קונה בשבח, הוא קונה גוף הדבר, ויבאר, דהיכא דאחד נותן לתקן בעד אחר, האחר קונה היכא שיש שינוי ויבאר דבשחרור לא שייך עדיו בחתומיו זכין לו, דעדיו בחתומיו זכין, הוא מדין ששינה בעד המלוה, והוא רק מדין קנין.
(דף יב) מצא שטרי חוב אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר כו' לעולם כשחייב מודה והכא היינו טעמא דחיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין, אי הכי כל שטרי דאתו לקמן ניחוש להוה כי כל שטרי לא ריעי, הני ריעי אלא הא דתנן כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו לכתחלה היכי כתבינן ניחוש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתו למיטרף לקוחות שלא כדין אמר רב אסי בשטרי הקנאה דהא שעביד נפשי' כו' אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו ואפילו שטרי דלאו הקנאה כו' עכ"ל הגמרא:
והנה בחו"מ (סימן נ"ט סעיף י"ג) כתב המחבר ז"ל כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו כו' בד"א בשטר שיש בו קנין:
שהרי משעה שקנו מידו נשתעבדו נכסיו, וכתב הרמ"א בהג"ה ז"ל או שכתב שטר בהדיא שהנכסים יהיו משועבדים לו מעכשיו והקשה ע"ז הש"ך ז"ל דין זה צ"ע כו' דכיון דלרב אסי לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין מה בכך ששעבד לו נכסיו מעכשיו סוף סוף שטרא לא מטא לידי' עד לבסוף, וגם לא מסתבר דמעכשיו יהא עדיף ממסר לו המעות לפנינו שאינו מועיל אע"ג דמיד שמסר לו המעות נשתעבדו לו נכסיו למאי דאמרינן שעבודא דאורייתא, אלא ודאי אינו כלום עד דמטא השטר לידו עכ"ל הש"ך:
בסימן ס"ה בסעיף ז' לגבי מצא שטרות כתב המחבר והוא מדברי הרמב"ם דאם נמצא השטר ביום שנכתב ליכא למיחש לקנוניא (דהא אי בעי הוי כתב שטר אחר) וכתוב בו הנפק וחייב מודה יחזיר. וכבר תמהו למה איצטריך דכתוב בו הנפק, כיון שחייב מודה ונכתב בו ביום הא ליכא למיחש לקנוניא ולפרעון. וכתב ע"ז הקצות דחיישינן דלמא בטלו הלוה להשטר דקיי"ל אם בטלו מבוטל. אך הקצות הקשה על דברי עצמו איך אמרינן בגמ' דלמאן דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו. יחזיר השטר. אם מצא. הא כיון שזרקו לאשפה ניחוש שמא בטלו:
כמו הכא דאמרינן כיון שנפל שמא בטלו ותירץ הקצות דלמ"ד עדיו בחתומיו זכין לו' א"כ כי מטא לידי' לבסוף נעשה כאלו מטא לידי' למפרע, וכיון דמטא לידי' אין אחר מסירה כלום. אבל למ"ד דלא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו אינו אלא כתיבה וקודם נתינה יכול לבטל, וכתב ע"ז הנתיבות ז"ל ובספר קצוה"ח כתב דלאביי דס"ל עדיו בחתומיו זכין לי' הוי כאלו מטא לידי' למפרע ולא מהני שוב בטול השליחות. לא אמר כלום עכ"ל הנתיבות. ולכאורה הדין עם הנתיבות. נהי דהיכא דמטא השטר לידי' הוי כאלו מטי לידי' למפרע, היינו היכא דמטא "שטרא'' לידי' אבל חספא בעלמא לא. א"כ הכא אם בטלו קודם שמסר לידו, הרי בטל השטר קודם שהגיע לידו:
וא"כ לא הוי מטי לידי' כלל שהרי קודם שהגיע לידו ביטלו ושוב הגיע לידו חספא. לא שטרא, וא"כ לא נעשה נתינה לידו כלל:
ונראה לי לתרץ דהנה לכאורה צריך ביאור הא דאמרינן עדיו בחתומיו זכין לו. התינח אם העדים לקחו השטר בידם, אמרינן דזכו בזה שנטלו בידם לצורך המלוה, אבל הא כמה פעמים:
שחותמים העדים ואינם לוקחים השטר בידם ובמה זכו אז, הלא אין להם במה לזכות בעד המלוה, וא"כ למאן דס"ל כותבין שטר ללוה אף בלא מלוה אף בלא שטר הקנאה, דס"ל דעדיו בחתומיו זכין לו הי' להם לבאר דהיינו דוקא אם לקחו השטר בידם. אבל אם לא לקחו השטר בידם אין כותבין כי אין להם במה לזכות:
לכן נראה לי דהנה באבן העזר (סימן ק"כ סעיף ב') איתא אם גזל נייר וכתב בו גט ונתנו לה כשר אפילו קודם יאוש משום דהוי שינוי. ועיין שם בפתחי תשובה בשם ג"פ דמסתפק הא דאמרינן דאם כתב הסופר גט וגזלו ממנו ולא פרע לו וגירש בו לא הוי מגורשת, אי היינו דוקא כשכתב הסופר בקלף ודיו שלו אז אמרינן דאם גזל מהסופר וגירש בו לא הויא מגורשת, אבל אם הבעל נתן קלף ודיו לסופר ושכר לסופר שיכתוב לו הגט בסלע ולקח הגט בחזקה מיד הסופר וגזלו ממנו ולא רצה לפרוע לו מה שקצץ עמו בשכר הכתיבה צ"ע לדינא. ויראה דדין זה תלוי בפלוגתא דרבוותא אי אומן קונה בשבח כלי ולענין הלכה הוי ספיקא דדינא. ובני החכם רצה לומר דאפילו למ"ד אומן קונה בשבח כלי' היינו דוקא בשנותן האומן שום דבר אבל בכה"ג דהנייר והדיו של הבעל, מה שלוקח הסופר הוא שכירות ידו, ואין לו שום קנין בשבח הגט, וכדאמרינן גבי הנותן צמר לצבע דצבע אגר ידי' הוא דשקיל, והוא השיב לו דלא הוא דודאי הא דאמרינן דאומן קונה בשבח כלי הוא אפילו לא נתן מאומה, כדמוכח מההיא דעשה לי שיריים ונזמים ומנתן עצים לעשות שידה תיבה ומגדל כו' אלא מיהא בעינן שיעשה מעשה גדול וחשוב, אבל גבי הנותן צמר לצבע, דאינו מעשה גדול בעינן שנתן הסמנין משלו, וא"כ בנ"ד גבי מעשה הגט, דכתיבת הגט בודאי הוא מעשה גדול וחשוב, א"כ למ"ד אומן קונה יש לסופר זכי' בגט ולא קרינן ונתן ולא הויא מגורשת עכ"ד הג"פ:
אכן התורת גיטין כתב על זה (הובא ג"כ בפתחי תשובה) דאישתמיטתי' להג"פ דברי הרשב"א בשם הראב"ד שהקשה ג"כ דמאי שנא גבי צמר לצבע אמרינן דאם הצמר והסמנין דבעה"ב, דצבע אגר ידי' הוא דשקיל, ואמאי בנותן לו עצים לעשות תיבה אמרינן דאומן קונה ולא ניחא לי' לחלק כמ"ש הגט פשוט, דבעינן שיעשה מעשה גדול, רק כתב לתרץ דלגבי הצמר סמנין הוא דעבדי' השבח ואומן לא קני בה ולא מידי, אבל בעצים, כיון דלא צריכי לסמנין, רק לאומנתו של אומן, אומנתו זה הסמנין ע"כ. וא"כ ה"נ בגט כיון דצריך לסמנין, היינו הדיו, שפיר אמרינן דהדיו עביד להשבח, והסופר אגר ידי' הוא דשקיל, כמו בסמנין דצבע. ובזה תירץ בנתיבות המשפט סימן ש"ו קושית הפני יהושע שהקשה איך כשר חרש שוטה וקטן לכתוב את הגט, הא חרש שוטה וקטן לא ידעי לאקנויי, וא"כ למ"ד אומן קונה בשבח כלי איך יכול חרש שוטה וקטן לכתוב גט, הא הם קנו את הגט, ונא ידעי לאקנויי, ונמצא מגרש בגט שאינו שלו, ותירץ בנתיבות המשפט, לפי שיטתו דכיון דצריך דיו והדיו של הבעל לא אמרינן בזה אומן קונה בשבח כלי:
אולם אנכי בעניי לא ירדתי לסוף דעתו, מה שמפרש דהיכא דבעי דבר אחר כדי לעשות השבח כמו סמנין ודיו, אז לא אמרינן אומן קונה בשבח כלי ואם השבח הוא בלא דבר אחר רק מעשה האומן לבדו. אז קונה בשבח כלי' ודבר זה תמוה דאם היא נתנה זהב ולא בעי יותר, אז יקנה האומן שבח כלי' ואם יצטרך עוד דבר כדי לעשות השיריים. לא יקנה האומן שבח הכלי, ואין זה אלא דברי נביאות, כיון דהיכא דלא בעי כלום לתקן הכלי רק אומנתו לבד:
אז קונה בשבח הכלי' הרי חזינן דאומנתו מועיל לקנות וקונה מה שהועילה אומנתו, ומה שפעל הוא בהעצים קונה השבח שעשה ע"י אומנתו, א"כ אף אם לעשות הכלי בעי עוד דבר אחר בשביל זה יאבד הוא אומנתו שפעל בהכלי:
אף שנצרך להפעולה עוד דבר אחר. אבל הלא הוא ג"כ השביח, ושבחו ופעולתו להיכן אזל כיון דדין הוא דשבח הבא ע"י פעולתו הוא קונה, והלא גם בנתן לו עצים לעשות תיבה. הלא בלא העצים לא הי' עושה הכלי ואעפי"כ אמרינן דשבח שנעשה ע"י אומנתו הוא קונה. ועוד אטו היכא דלעשות תיבה בעי עוד מסמרות נימא כיון דלעשות תיבה בעי מסמרות לא יקנה שבחא אלא ודאי דאף אם לעשות תיבה בעי כמה דברים כמו מסמרות ומנעלים, אעפי"כ הוא קונה שבחא דאשבח ע"י פעולתו, ה"נ היכא דבעי עוד לפעולתו סמנים ודיו:
יקנה הוא השבח:
עי"כ דאין כונת הרשב"א לחלק העיקר בין היכא דבעי עוד דבר מלבד פעולתו להשבח. בין היכא דלא בעי רק פעולתו לבד רק כונת הרשב"א לומר דבצבע פעולתו אין משביח כלל דעיקר מה משביח מה שנצבע ע"י הסמנין א"כ הסמנין בלבד הוא עושה הפעולה, והצובע אינו רק מקרב אבל הפעולה, היא הצביעה, באה רק ע"י הסמנין, משא"כ בעצים. השבח בא ע"י הפעולה. ומה שכתב הרשב"א בשם הראב"ד ז"ל אבל עצים כיון דלא צריכי לסמנין. רק לאומנתו של אומן אומנתו זה הסמנין. אין כונתו לומר. דאלו הי' צריך לסמנין. אז לא הי' קונה כלל רק דאלו הי' צריך לסמנין ואומנות:
אז לא הי' קונה האומן כל השבח. דמה שנשבח ע"י סמנין. הוא דעבדי' ואלו הי' צריך לסמנין ואומנות. אז הי' קונה האומן בהשבח רק לפי אומנתו אבל כיון דלא צריך לסמנין. רק לאומנות, משו"ה הוא קונה כל השבח. ואם נשבר אין משלם כלל ובסמנין כיון דאינו אלא מקרב הסמנין לא קנה הצבע כלל ואלו הי' צריך לסמנין ואומנות הי' קונה מחצה השבח היינו מאי דאשבח ע"י פעולתו. אבל לא מה שנשבח ע"י הסמנין דהסמנין מעצמם עושים וא"כ לא דמי כלל דמיון סמנין לדיו דגבי גט דבשלמא אם הי' הדין גבי גט שאם נשפך דיו ונכתב מעצמו הגט ג"כ הוא גט כשר שפיר נוכל לומר דהסופר אינו אלא מקרב הדיו להנייר והוי דומיא דסמנין דצבע אגר ידי' הוא דשקיל אבל בגט הא בעינן וכתב. ואם נכתב מעצמו או כתבו קוף אינו גט. א"כ השבח מה שנעשה גט זה בא ע"י פעולת החרש והקטן דהם אין להם דין קוף וא"כ השבח בא ע"י פעולתם והדרה קושיא לדוכתה למ"ד אומן קונה בשבח כלי. איך כשר חרש שוטה וקטן לכתוב הגט:
והקצות החשן בסימן ש"ו כתב לתרץ קושיא זו. למ"ד אומן קונה בשבח כלי:
איך כשר חש"ו נכתוב גט הא לא ידעי לאקנויי. וכתב לתרץ לפי שטתו. דהא דאומן קונה בשבח כלי הוא רק למקצת קנינים לקדושי אשה ולהחזיקו עד שיפרע לו דמיו. אבל מכי פרע לי' דמיו אפינו בע"כ תו לית לי' בשבחא כלום. וכמו לוה למלוה במשכון דאפילו בע"כ מסלק. א"כ אפילו חרש שוטה וקטן יוכל לסלק דמי שכירות ואין צריך דעתן כיון דהוי אפילו בע"כ, וכמו שיוכל לסלק בע"כ אפילו לחרש שוטה לקטן. היכא שקנו משכון. דנראה כמו שקונין בשבחא. כן נמי אית להו דינא דבע"ח קונה משכון ואפילו הכי מלתא דפשיטא שיוכל לסלק חובם אפילו בעל כרחם וכל זה ברור עכ"ל הקצות החשן:
ולדידי לא אתבררא עדנה הא מילתא דהנה לכאורה תקשה כיון דאפילו למ"ד אומן קונה בשבח כלי אם פרעו אפילו בע"כ, אין לו יותר בשבח כלום א"כ אין לו להאומן קנין בהשבח אלא קנין לגבות שכרו, כדין בע"ח קונה משכון א"כ מה ענין זה להא דא"ר אמי דאם נתן עצים נעשות שידה תבה ומגדל ושברו אח"כ פטור. משום דאומן קונה בשבח כלי, כיון דלא קנה אלא קנין גוביינא בהשבח לגבות החוב, אמאי יפטר מכל השבח, אטו בע"ח שקונה משכון לגוביינא אם שיבר או הפסיד אין משלם בעד כל המשכון ואפילו נאבד בפשיעה משלם ומכל שכן בהפסיד בידים:
וא"כ אמאי פטור מלשלם בעד השבח, בשביל שיש לו קנין לגוביינא לגבות שכרו' ע"כ דהכונה הוא כן. דזה ודאי דהשבח הוא של בעל הבית היינו דלא מצי האומן לעכבו לעצמו. אם הבעל הבית רוצה לשלם לו בעד פעולתו:
אלא דלמ"ד אומן קונה בשבח כלי' הטעם דאין האומן יכול לעכבו לעצמו, משום שעשה השבח בעד בעל הבית ואדעתא דבעה"ב אשבח, שאם יתן לו פעולתו יהי' שייך לו השבח. וכיון דעשה אדעתא זו. נעשה כן הקנין. שהשבח של בעה"ב. ורק יש לו קנין לגוביינא. דמסתמא זה לא הי' כונתו להוציא קנינו, היינו קנין פעולתו בעד השבח. כיון דאלו לא הי' חושב בעד בעל הכלי לא הי' שייך השבח לבעל הכלי, ורק מפני שחשב שעושה בשביל בעה"ב. אמרינן דשייך השבח לבעה"ב א"כ אין לו אלא מה שחשב בודאי, אבל קנין דמי שכירותו יש לו בהשבח, דזה היינו דמי פעולתו לא חשב להוציאו, אבל אם אין אומן קונה בשבח כלי לא תליא כלל בדעתו, וא"כ אין לו קנין כלל בהשבח, אף לדמי פעולתו, ומשו"ה אמרינן נמי דאם שברן האומן פטור מלשלם, משום דמן הדין אלו לא הי' האומן חושב לעשות בעד בעל הבית הי' השבת שלו, ורק מפני שחשב שעושה השבח בעד בעה"ב, א"כ ע"ז אמדינן דעתו, דאף שהיתה כונתו שעושה השבח בעד בעל הבית, אדעתא דהכי לא הי' דעתו שישביח בעד בעה"ב ויהי' עליו חיוב לשלם, ובודאי אלו הי' יודע שישבר, לא הי' חושב בעד בעל הבית ואלו לא הי' חושב הא לא הי' צריך לשלם, שהרי אז הי' השבח שלו כדין אומן קונה בשבח כלי, א"כ גם עתה שחשב שיהי' השבח של בעה"ב, כיון דאדעתא דהכי שישלם בעד השבח אם ישברם קודם ששילם לו לא הי' חושב, א"כ נשאר הדין כמו אלו לא הי' חושב כלל שאז הי' כל השבח שלו, משו"ה פטור, אבל למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי, כיון דשכרו לעשות, כל השבח מעיקרו של בעל הבית, משו"ה אם שברן חייב, שהרי שיבר כלי של בעה"ב. וכן מצאתי שכן מפרש שם הרשב"א ז"ל:
ולפ"ז לא הבנתי כלל תירוצא של מרן הקצות, שכתב דמשו"ה יכול חרש שוטה וקטן לכתוב גט אף למ"ד אומן קונה בשבח כלי, משום דבעה"ב הא יכול לסלקו אף בע"כ, א"כ לא בעינן דעתם אכן לדברינו לא דמיא כלל, דנהי דאם הי' האומן גדול יכול בעל החפץ לסלקו בע"כ, היינו משום דבששעה שעשה. היתה כונתו להשביח בעד בעל הבית, והקנה ע"י פעולתו השבח לבעל הבית ושייר בעדו קנין בהשבח רק על דמי פעולתו, משו"ה אין לו בהשבח אלא דמי פעולתו, אבל כל זה הוא, רק מטעם דכונתו הי' כן, אבל במה דלא היתה כונתו הרי קנוי לו בעצמו, דמשו"ה אם שיברן פטור, א"כ בקטן דאין כונתו והקניתו כלום, הדרא קושיא לדוכתה, כיון דבלא כונה להקנות השבח להבעלים, הוא בעצמו קונה השבח א"כ בקטן הרי קונה הוא בעצמו כל השבח, שהרי דעתו אין מועיל כלום:
וא"כ קמה הקושיא כיון דהקטן האומן קנה בשבח הכלי' איך יכול אח"כ לגרש בגט שאינו שלו:
ואפשר לתרץ קושית הפני יהושע, דאימתי קרוי שבח שאומן קונה. היינו דוקא אם נשבח בכעין זה שראוי לכולי עלמא וראוי השבח גם בעד כל העולם אז הוא קונה השבח אבל אם אין ראוי הדבר, אלא לבעל הבית ששכרו לעשות, לא קרוי שבח שיקנה האומן אחרי שאיננו שבח, שראוי לכל העולם ולגבי האומן אינו כלום, רק שכר פעולתו יכול לבקש לפי זה גבי גט דאין ראוי אלא להבעל דהוא יכול לגרש בו. אבל אחר אין יכול לגרש בו:
שהרי נכתב לשם אשה זו ולשם בעל זה וא"כ לא נעשה שבח כלל שהרי אין הגט זה ראוי לכלום לאחר וא"כ הוי רק נייר בעלמא לגבי הקטן:
משו"ה לא קני כלל דלא שבח הוא:
אלא דזה אינו תירוץ אלא אליבא דתוס' ורש"י דס"ל הא דהכל כשרין לכתוב הגט הוא הטופס והתורף ביחד, א"כ אם כבר כתב שם האיש והאשה, הלא אין ראוי לכלום, אבל הרמב"ם ס"ל דהא דהכל כשרין לכתוב הגט אפילו חרש שוטה וקטן הוא דוקא בטופס הגט, אף דלכתחלה בעי דוקא שיכתוב לשמה. אפ"ה כותב חרש שוטה וקטן, אפילו לכתחלה, אבל בדיעבד שכבר נכתב הטופס הא מותר אפילו לאחר ליקח הטופס הזה ולכתוב הגט היינו להשלים התורף, שהרי אנן קי"ל דהתירו חכמים להסופר לכתוב טופס הגט ואפילו לכתחלה. א"כ הרי אח"כ מותר ליקח טופס ולהשלים עליו התורף ובדיעבד אם לקחו טופס שכתב חרש שוטה וקטן בשביל זה. וכתבו תורף בשביל אחר הא כשר וכיון דהרמב"ם ס"ל דהא דכשר קטן לכתוב הגט הוא דוקא בשייר התורף, א"כ תקשה למ"ד אומן קונה בשבח כלי' הא קנה השבח הזה. שהרי הטופס ראוי לכתוב עליו תורף לכל העולם וא"כ איך יכול להקנות, הא קטן לא ידע לאקנויי (ויש לפרש דכיון דלגבי דידי' אם יקנה הקטן אין ראוי לכולי עלמא לכתוב משו"ה לא קנה, אך גם זה קשה, שהרי יהי' ראוי לגבי עצמו לכשיגדל. למוכרו:
ואפשר לפי דברי הנתיבות לתרץ כיון דהטופס אף אם נכתב מעצמו כשר. א"כ באופן זה רק אגר ידי' שקיל:
אכן להרמב"ם יש לפרש ברוחא דהנה הקצוה"ח שם (בסימן ש"ו סק"ב) הביא תשובת הרא"ש ז"ל שאלת הנותן טבלא לאומן לצייר בה ציורים ששוחקין עליה באסקונדרא ואסרה על הבעלים אחר שציירה קודם שפרע לו שכרו, אם יש כח בידו לאוסרה. תשובה כיון דקי"ל אין אומן קונה בשבח הכלי' הרי אין לו בגוף כלום. אלא שכר הוא דמחייב עלה בעל הכלי' ואין לו כח לאסור הכלי ואפילו אם הי' האומן קינה בשבח הכלי, היינו היכא שיש ממשות בהשבח כגון שנותן לו עצים ותיקן כלי' אבל הכא לא עשה אומן אלא ציירה בסמנין ואין בזה ממש דאיבעיא לן פ' הגוזל קמא אם יש שבח סמנין על גבי הצמר כגון אם צבע קוף צמרו של ראובן בסמנין של שמעון. אם חייב לשלם השבח שהשביחו הצמר ולא איפשיטא האי בעיא ואין חייב לשלם:
נמצא שלא קנה הצייר בצבע כלום וכי תימא יכול לגרוד:
אם יגרדנו אין בו ממש, כדאמר התם במאי מעבר לי' בצפון, צפון עבורי מעבר. ועוד כיון דאין אומן קונה בשבח הכלי' אין יכול לגרוד כליו של בעה"ב עכ"ל תשובת הרא"ש:
וכתב ע"ז הקצות החשן ז"ל והוא תמוה מאד שהוא נגד סוגיא דהגוזל דף צ"ט דאיתא התם אמר רב אסי' לא שנו אלא שנתן לחרש שידה תיבה לנעוץ בהם מסמר ונעץ בהם מסמר ושברן. אבל נתן לחרש עצים לעשות מהן שידה תיבה ומגדל ושברן פטור מ"ט אומן קונה בשבח כלי כו' לימא מסייע לי' הנותן צמר לצבע והקדיחו יורה. נותן לו דמי צמרו דמי צמרו אין דמי צמרו ושבחו לו. לאו שהקדיחו לאחר נפילה דאיכא שבחא וש"מ אומן קונה בשבח כלי כו' ומבואר דאפילו בצבע אמרינן אומן קונה בשבח כלי. וכבר התפלא בזה בתשובת מהר"ש הלוי חלק חו"מ סימן ז' עכ"ל הקצות החשן:
ונראה לי לתרץ דברי הרא"ש, דהנה בספרנו "לבוש מרדכי" על ב"ק סימן כ"ט כתבנו לתרץ קושית הקצות בסימן כ"ט אמאי אמרינן דמכר עובר פרה לא מכור דהוי דבר שלא בא לעולם, והא העובר מונח במעיה, והוא כאבר מאברי הפרה, וכמו שיכול למכור אברי הפרה אף הפנימים כמו הטחול והכליות:
וכמו שיכול למכור הקיבה:
כמו כן יהי' בידו למכור העובר דמ"ש חתיכה זו מכל חתיכות הבהמה. ובארנו שם דהנה בתמורה אמרינן גבי פלוגתא דאביי ורבא גבי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ופריך לרבא דס"ל אי עביד לא מהני והרי גזל דרחמנא אמר לא תגזול ותנן הגוזל עצים ועשאן כלים, משלם כשעת הגזילה, תיובתא דרבא' אמר לך רבא שאני התם דאמר קרא והשיב את הגזילה אשר גזל כעין שגזל, ולאביי האי אשר גזל מאי עביד לי' כו':
והנה לכאורה קשה הא דפריך והרי גזל דרחמנא אמר לא תגזול ותנן הגוזל עצים ועשאן כלים משלם כשעת הגזילה הא אין הקושיא מדוע מועיל השינוי' הא רחמנא אמר לא תגזול, א"כ ע"י השינוי:
הוא עובר על מימרא דרחמנא ולא יועיל דזה לא הי' קושיא, דהרי התוס' פירשו בתמורה דאימתי שייך לומר אי עביד לא מהני היינו דוקא, היכא דממילא לא הי' מועיל ורק ע"י מעשיו מועיל שייך אי עביד לא מהני' אבל היכא דאף ממילא הי' מהני א"כ לא גרע ע"י מעשיו מאלו נעשה ממילא וא"כ, בשינוי, דאפילו ממילא קונה, שהרי קי"ל גנב טלה ולעשה איל נעשה שינוי בידו וקנאו. וא"כ מאי פריך דאי עביד לא יהנה השינוי הא לא גרע מנעשה השינוי ממילא. וע"כ צ"ל דקושית הגמ' הוא לא על השינוי אמאי מהני, אלא על עיקר הגזילה דאלו לא הי' מועיל הגזילה כלום:
והיתה הגזילה כאלו עומדת ברשות הרבים הרי אף אם היתה נשתנה, הרי היתה שייך להבעלים. ע"כ הא דמועיל שינוי' הוא משום דהועילה הגזילה לזה שיקנה ע"י שינוי. ופריך כיון דאמר רחמנא לא תגזול א"כ לא תועיל הגזילה כלום ולא יקנה ע"י שינוי:
לפ"ז תמוה מאי פריך אליבא דרבא משמע דלאביי ניחא ולכאורה גם לאביי קשה כיון דלא סבר דילפינן מקרא דשינוי קונה, שהרי לא ידע עדיין האי קרא דכאשר גזל כעין שגזל, ועוד הרי פריך ולאביי האי אשר גזל מאי עביד לי הרי דלאביי בנא קרא ידעינן דמועיל שינוי. ולכאורה כיון דגם אביי מודה, דאף שגזל אעפי"כ לא קנה קודם יאוש או שינוי, את עצם הגזילה. וזה מוכח מכמה משניות ומהאי מתניתין גופא דדוקא אם עשאן כלים אז משלם כשעת הגזילה. אבל אם לא עשאן כלים צריך להחזיר העצים בעצמם, א"כ לא הועילה הגזילה, וא"כ אמאי יקנה בשינוי כיון דלא סבר דילפינן מקרא:
וצריך לומר דמשו"ה לאביי ניחא אף בלא קרא דאשר גזל ידעינן דשינוי קונה, דהנה לאביי אילמלא קרא דוהשיב את הגזילה הוי אמרינן דאף דאמר רחמנא לא תגזול, אי עביד מהני, וקנה גוף הגזילה ונעשה שלו לגמרי. אלא דגלי לן קרא דאין מועיל הגזילה לקנות את גוף הדבר שהרי כתב קרא והשיב את הגזילה, שמחויב להשיב גוף הגזילה, א"כ אין לך בו אלא חדושו היינו דוקא גוף הגזילה נא קנה, אבל כבר הגזילה ברשות הגזלן וכל קניני שבח קנוי להגזלן דלזה הועילה הגזילה, דהרי סבר אי עביד מהני' ואף שחדשה התורה דאינו קונה גוף הגזילה, אבל קניני שבח, לא חידשה התורה. משו"ה אם חרש בה הגזלן. אין צריך הגזלן לשלם בעד פעולתה להנגזל, אף שגוף הבהמה של הנגזל, מטעם שהיא עומדת כבר ברשות הגזלן לשבחה, דלזה הועילה הגזילה דאי עביד מהני:
והנה זה ילפינן מקרא דהם ולא שינוי'. דכשהדבר נשתנה איננו עתה הדבר הראשון ועתה הוא דבר אחר, ומה הוא עתה, יוצא מן הדבר הראשון ושבח הדבר העבר למשל אם גזל חטים ועשאם סולת, כיון דילפינן מקרא דהם ולא שנוייהם:
דגבי אתנן דאם נתן לה חטים ועשאן סולת מותר להקריב דסלת מקרי דבר אחר היינו שעתה אין עליו דין החטים. א"כ הסלת הלא עתה שבח החטים, נמצא אם גזל חטים ועשאן סלת, לאביי, בלא קרא ידעינן דהסלת הוא של הגזלן. שהרי לזה הועילה הגזילה, דהחטים יהיו ברשות הגזלן. ולהגזלן יש עתה קנינים בהחטים שהשבח יהי' שייך לו' א"כ כשעשאן סלת, דעתה כל הסלת הוא שבח החטים, הגזלן קונה הסלת מדין שבח החטים, והוא הדין היכא דגזל עצים ועשאן כלים, כיון דאנן לא קי"ל דשינוי במקומו עומד מקרא דהם ולא שינוייהם דגבי אתנן. א"כ עתה אין כאן עצים לפנינו:
ולפנינו דבר חדש והוא השידה והתיבה והם שבח העצים וכיון דהעצים כבר היו ברשות הגזלן. וא"כ עתה דנתהוה שבח העצים היינו השידה. קנוי עתה השבח להגזלן. מטעם אין לך בו אלא חדושו' ורק לרבא פריך דסבר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, לדידי' פריך שפיר דנימא דלא הועילה הגזילה כלום:
ועומדת עתה ברשות הנגזל אף לקניני שבח וא"כ לא יועיל שינוי ומשני דגזירת הכתוב הוא' דאין לו להשיב אלא אם הוא כעין שגזל, מזה ילפינן דהועילה הגזילה, שתהי' ברשות הגזלן לקניני שבח כמו לאביי דגלי קרא דמועיל:
היוצא מדברינו דכל דבר שנשתנה, הוא עתה שבח הדבר שבא ממנו, ואם יהי' לשנים חפץ, ולזה יהי' שייך גוף הדבר, ולהשני יהי' קנינים לקנות השבח, אם אח"כ ישתנה הדבר יהי' שייך כולו לזה שקנוי לו שבח הדבר שכיון שהדבר נשתנה עתה, כל הדבר הוא רק שבח ויוצא מן הדבר הראשון, וא"כ אם תשתנה תהי' קנוי' לזה שקנוי לו השבח, ויהי' דין שינוי אף בלא דין גזילה, כמו דלאביי הי' מועיל שינוי, אף בלא קרא מצד הסברא, לפ"ז לא קשה אמאי לא יוכל אדם למכור עובר פרתו דמ"ש חתיכת בשר זו מכל החתיכות, אכן לדברינו ניחא, דהנה לאדם יש קנין בפרתו שכל מה שתשביח יהי' שלו וכיון דקי"ל עובר ירך אמו, א"כ מה שמשביח הולד אח"כ הוא שבח הפרה, וא"כ אף אם יהי' קנוי העובר עצמו, היינו חתיכת בשר העובר, להלוקח, אבל מה שתשביח הלא יהי' שייך לבעל הפרה, שהרי לא הקנה פרה לעוברה, דאז מועיל לכולי עלמא, והוא מכר רק חתיכת העובר בעצמו, א"כ נהי דחתיכת הבשר הוא של הלוקח, אבל קנין השבח שתשביח הפרה בולד זהו קנוי לבעל הפרה, שהרי פרתו המשבחת, והנה העובר כשיצא הרי הוא נשתנה, שהרי קי"ל דלידה הוי שינוי, א"כ כשיצא הולד לאויר העולם, דאז הוא ג"כ שבח הפרה, שהיא הולידה, אז אין לפנינו חתיכת בשר העובר, רק שבח שמעובר נעשה ולד, נמצא אף דמקודם הי' שייך להלוקח. אח"כ בעת שנשתנה, היינו בעת שיצא הולד, יהי' שייך לבעל הפרה מדין שבח שכיון שנשתנה הוא עתה שבח העובר שהשביחה הפרה, וזה שייך לבעל הפרה, א"כ אם ימכור לו העובר בעצמו לא יועל שיקנה הולד ע"י לידת הפרה, מדין שבח הפרה, ע"כ צריך למכור הולד לכשיצא וזהו דשלבל"ע כיון שלידה הוא שינוי:
והנה שינוי מקרי רק אם נשתנה כל גוף הדבר ונעשה ע"י השינוי דבר אחר ושם אחר, אבל אם שם הדבר עליו, אף שנשתנה במקצת לא מקרי שינוי על כל הדבר, כמו הרקיב מקצת הפרי, וכמו קטע רגלה של פרה, דלא הוי שינוי בגוף הפרה, וכמו כלי שנפחת מקצתה ועיין בזה בספרנו לבוש מרדכי (על ב"ק סימן ל"ה). וא"כ למי שיש לו קנין שבח הדבר שלפי דברינו שאם נשתנה הדבר, כל הדבר הוא עתה שבח של הדבר הראשון וקנה, הוא דוקא אם נשתנה באופן זה שנעשה עתה חפץ אחר' היינו שאין שמו עליו, דלענין שינוי הי' קונה מטעם שינוי, אז הוא נמי מדין שבח אבל אם לא נשתנה אלא במקצת ועדיין שמו הראשון עליו, א"כ בודאי היכא דאין הקנין אלא משום שבח כיון דהדבר עוד במקומו עומד, לא הוי עתה שבח של החפץ הראשון אלא הוא החפץ הראשון ממש, מעתה יתישב היטב דברי הרא"ש שכתב הנותן טבלא לצייר בה ציורים ששוחקין עלי' באסקונדרא וציירה ואח"כ אסרה הצייר על הבעלים דלא מצי לאסור, דהרי אין אומן קונה בשבח כלי, ואפילו אם אומן קונה בשבח כלי, היינו דוקא היכא שיש ממשות בהשבח, כגון עשה כלי, אבל הכא לא עשה אלא ציירה בסמנין, ואין בזה ממש דאיבעי לן אי יש שבח סמנין על גבי הצמר והקשה הקצות הא גמ' מפורשת שם בהגוזל גבי נתן צמר לצבוע והקדיחו יורה דאמרינן בגמ', דמשו"ה אין משלם אלא דמי צמרו, דאומן קונה בשבח כלי. הרי דצבע אף שאין בו ממש אעפי"כ קונה בשבח כלי:
ולפי דברינו החלוק מבואר דהנה הקצוה"ח הביא בשם מהר"ש הלוי שחקר אי האי דאומן קונה בשבח כלי אם אינו אלא בשבחו הוא דקונה, אבל לא בגוף הכלי, או דלמא כיון דנתהפך חומר הכלי אל הצורה אשר נתן ולכן קונה בגוף הכלי, והעלה שם דקונה בגוף הכלי, וראי' מהא דכתבו התוס' והרא"ש פ' השוכר. דהנותן כסף לגוי לתקן כלי שא"צ טבילה. ואם לא הי' לו זכות אלא בשבחו ולא בגוף הכלי מהיכא תיתי דצריך טבילה, אפילו למ"ד אומן קונה, כיון דלא קנה גוף הכלי ולמה הוה צריכי התוס' לפוטרו משום שאין שמו עליו תיפוק לי' דהכלי של ישראל הוא ולעולם לא קנה העכו"ם. וכן נראה מלשון רש"י פ' האיש מקדש. ועוד דהלשון הכי מוכח אומן קונה בשבח כלי, כלומר קנה הכלי עם השבח. ואלו הי' קונה השבח הי' לו לומר קונה שבח הכלי וע"ש שהאריך והעלה בפשיטות דהשבח והכלי הם מתהפכים, ע"כ מה שהביא הקצות בשם שו"ת מהר"ש הלוי:
וכתב ע"ז הקצות ז"ל איברא דנעלם ממנו דברי תה"ד סימן ש"ט דמבואר להדיא דאומן אינו קונה אלא בשבח ולא בגוף הכלי ע"ש ז"ל אמנם לפי זה צריך לדקדק אם השביח הצורף החגורה כל כך שיש בשבח כדי רבית שלו דבמרדכי פרק בתרא דע"ז כתב שהשיב רבינו שמחה לרבינו ברוך דאין אומן קונה אלא כפי השבח ולא בגוף הכלי, ואם הי' אומן רוצה לעכבו אין רשאי וכן משמע לשון רש"י פ' הגוזל אהא דקאמר התם דמקודשת היא כשעשה לה שירים ונזמים. ופירש"י דכי יהיב נה מקודשת בשבח דאית לי' לאומן בגוי', וכ"כ אשר"י בהאי פרקא אהא דאמר רב אסי אומן קונה בשבח כלי וכל השבח שלו עד שיתן לו שכרו, ומשמע דדוקא השבח שלו ולא הגוף. ונוכל לומר דאף הגאונים המצריכים טבילה לכלי שתקנו אומן גוי לישראל מטעם דאומן קונה בשבח כלי, מודים דלא קנה אומן רק כנגד השבח, ואפ"ה צריך טבילה, מטעם האי שבח ואהא פליגי שאר גאונים וכתבו דאין צריך:
שאין שם הגוי עליו משום האי שבח, דאי נימא דאומן קונה בשבח כלי לגמרי גופא ושבחא, א"כ אמאי אין שם הגוי עליו עכ"ל ומבואר להדיא דאפילו למ"ד אומן קונה בשבח כלי, אינו אלא בשבחו ולא בגוף הכלי, עכ"ל הקצות החשן:
והנה לפי דברינו שבארנו, דכל היכא שיש לו קנין מטעם שבח:
אז אם נשתנה הדבר, כל הדבר הוא עתה שבח הכלי, וא"כ הלא פשוטים דברי מהר"ש הלוי וברור טעמו, שכתב דכיון שנתהפך חומר הכלי אל הצורה, ולכן קונה בגוף הכלי, היינו משום דעתה נשתנה החומר ונעשה מהחומר כלי, א"כ מה שהוא עתה כלי הוא עתה שבח החומר, משו"ה יש לו קנין להאומן בגוף הכלי, אבל אילו לא הי' משתנה, אז לא הי' להאומן קנין בגוף הכלי, וסברא זאת מבואר ג"כ שם בתה"ד גופא שהביא הקצות. דז"ל התרומת הדשן שם ז"ל דא"צ ראובן לתת לשמעון הרבית שעלה עליו (שם הי' מעשה שראובן נתן לצורף עכו"ם חגורה לתקן והלך הצורף ומשכנה לשמעון) דעל גוף ההלואה צריך ראובן לשלם לשמעון משום תקנת השוק] אבל לא על הרבית. דלא עשו בזה תקנת השוק אלא משום דהי' נראה דדוקא בענין זה שלא תיקן הצורף החגורה "בשנוי הקונה" כגון שלא חידש בה רק שחברם על הרצועה וקבע בה מסמרים וכה"ג אבל אם שינה צורתו בענין זה דאית לי' למימר אומן קונה בשבח כלי' צריך להתישב בדבר דפלוגתא דרבותא. עכ"ל התה"ד, הרי להדיא דחילק בין עשה בהדבר שינוי, או לא עשה שינוי, והוא כדברינו שאם עשה שינוי' שנשתנה החומר אל הצורה באופן שעשה שינוי שהי' קונה בגזל, אז גם באומן קונה בגוף הדבר:
ומה שהקשה מסוף דברי תה"ד. הנה מלבד דלא ברירא האי מילתא להתרומת הדשן שהרי כתב שם בלשון מסתפק וגם מסיק שם וז"ל וא"ת דאפילו נאמר דאומן קונה גופא ושבחא ואפ"ה הי' צריך להחזיר מטעם דינא דמלכותא כו' הרי דמספקא לי' אלא נראה דספיקותא ופשיטותא דמהר"ש אינם ענין כלל לדברי יהתה"ד. ושני ענינים מפורדים המה. דהנה הא דמספקא למהר"ש הוא דזה ודאי דאין האומן קונה את כל הכלי' שיהי' כל הכלי עתה שלו ויפקע כל קנין הבעלים. שהרי אין האומן רוצה לגזול החומר, וא"כ אף שיש לו קנין לקנות ע"י פעולתו, זהו דוקא השבח אבל מה ששוה חומר של הבעלים. בודאי לא רצה כלל לקנות, שאם יקנה הרי יתחייב דמים בעדה, וכיון דלא רצה לקנות בודאי דלא קנה, וא"כ עתה כשעשה האומן הכלי' בודאי דכמה שהי' שוה החומר, יש לבעל הכלי חלק כזה בגוף הכלי' והא דמספקא לי' למהר"ש הוא. אם הקנין שיש להאומן. הוא רק שהוא קונה שבח הכלי' היינו צורת הכלי' היינו אם הוא לקח כסף ועשה מזה כלי' הנה יש עתה לפנינו החומר והצורה, ונימא דהחומר הא הי' מקודם א"כ בהחומר עצמו לא קנה כלל, והוא קנה רק מה שהוא עשה, והוא עשה רק צורת הדבר היינו שעשה שנעשה כלי ויש לו קנין בזה שהוא כלי' היינו בהצורה אבל לא בהחומר. או כיון דנתהפך החומר אל הצורה. יש לו עתה קנין גם בחומר הכלי, אלא שגם לבעל הכלי יש קנין כמה ששוה הי' החומר שלו' שהרי זה לא הי' רוצה האומן לקנות ולהאומן יש קנין כמה ששוה השבח והם עתה שותפים בכל הכלי' בין בהחומר בין בהצורה, לבעל הכלי כמה שהי' שוה מקודם ולהאומן כפי השבח. ונפקא מינה יהי' אם יפחיתו אח"כ אנסים הצורה היינו שיתוכו הכלי ויעשוהו לכסף. אם נימא דלא הי' לאומן רק קנין בצורת הדבר שזה עשה הוא אבל לא בהחומר:
א"כ עתה שנסתלקה צורת הדבר אין לו להאומן עתה כלום בהחומר. אבל אם נימא שהיו שותפים גם בהחומר כיון שנשתנה החומר אל הצורה וא"כ הכלי עתה של שותפות, וכשנעשה אח"כ מהכל כסף. הם ג"כ עתה שותפים וזה מבאר המהר"ש הלוי' דיש לו עתה קנין גם בהחומר שהרי עתה נשתנה החומר והוא דבר אחר' אבל זה מודה המהר"ש דגם לבעל הכלי יש קנין כפי שהי' שוה חומר הכלי קודם השבח שזה בודאי לא רצה האומן לקנות:
אכן התרומת הדשן לא מיירי כלל בהך ספיקות, ודינא דתה"ד הוא. אם נימא דאומן קונה עתה כל הכלי' ונפקע גם קנין שהי' לבעל הכלי כפי שהי' שוה החומר היינו החגורה, כיון שעשה שינוי הקונה, ועתה כל החגורה של הצורף או שלא קנה הצורף קנין בהחגורה, רק כפי שווי השבח אבל כמה שהי' שוה החגורה מקודם ע"ז יש קנין לבעל הכלי' וזה בודאי פשט התה"ד דכמה שהי' שוה החגורה מקודם, יש קנין לראובן בעל החגורה דלא כיון העכו"ם לקנות לגמרי, שהרי בשעת פעולתו לא רצה לגזול אבל קנין השבח שהשביח יודה התה"ד דקנה בגוף החגורה עצמה, כיון שעשה שינוי הקונה:
כמו שכתב התה"ד בעצמו. והם עתה שותפים בהחגורה והשבח. הצורף ובעל החגורה:
(אכן דברי התה"ד עדיין קשה לי דמאי דנקט בדבריו אם השביח הצורף כשיעור הרבית, אז צריך לשלם לו הרבית, משמע אף אם שכרו הוי פחות אעפי"כ כיון ששוה השבח כן צריך לשלם לו. ולכאורה כיון דכל הפוסקים הסכימו דאם ירצה לעכב אין רשאי א"כ אין לו רק אלא כדי שכרו, א"כ לא יצטרך לשלם אלא כדי שכרו ולא כפי השבח שהשביח ודוחק לומר דכונת התרומת הדשן מה שאמר השבח שהשביח כונתו דמי פעולתו אם לא דנימא דסובר התה"ד דכל זמן שלא סלקו הבעלים דמי הפעולה כל השבח הוא של האומן. ורק תנאה הוא שבאם יסלק לו שכרו:
אז יפקע קנינו. וצ"ע בזה):
המורם מדברינו דאומן שהשביח באופן שנשתנה הדבר באופן שבגזל הי' קונה, אז יש קנין להאומן גם בגוף הכלי, אבל אם לא השביח באופן שנשתנה, אז אין לו קנין רק בצורת הדבר. מעתה מבוארים בפשטות דברי תשובת הרא"ש שכתב גבי טבלא, שאם ציירה בסמנין. ואסרה, אף אם נימא דאומן קונה בשבח כלי, לא מצי לאסור:
משום דאין שבח סמנין על גבי צמר. והקשה הקצות הא גמ' מפורשת גבי נתן צמר לצבע לצבוע אדום, דקני בשבח סימנין, אכן לדברינו לא דמי כלל, דהנה בנתן צמר לצבוע נהי דאין שבח סימנין על גבי צמר, אכן הצמר גופא הרי נשתנה, וכיון דנשתנה. הרי כל הצמר הוא עתה שבח של הצמר הראשון וכדביארנו למעלה, דכל דבר שנשתנה, הוא עתה שבח של הדבר, א"כ למאן דס"ל אומן קונה בשבח הרי הוא קונה בגוף הצמר. שהרי הם עתה שבח של הצמר, כיון שנשתנה צורתם, ואנן קי"ל צביעה בכל גוני הוי שינוי כדפסקינן לא הספיק ליתנו עד שצבעו פטור, ולא מפלגינן בין קלא אילן לצבע אחר, וכן הוא מפורש בב"ק צ"ה, דלצבוע אדום וצבעו שחור הוא שינוי וכיון דהוי שינוי, א"כ הצמר גופא הוא שבח אבל בטבלא לא נשתנה עצם הטבלא בשביל שציירה, וכיון דלא נשתנה א"כ אין לו קנין בגוף הטבלא, רק בהשבח שעשה, וכיון דאין שבח סמנין על גבי הטבלא, אין לו בגוף הטבלא כלום, דסמנין אין בהן ממש והוא לדעתי פשוט וברור:
נמצא לפי זה לא קשה כלל אליבא דהרמב"ם. איך כשר קטן לכתוב הגט למאן דס"ל אומן קונה בשבח כלי, אכן לדברינו הוא פשוט. דהנה אימתי קנה אומן בגוף הדבר, היינו דוקא אם עשה שינוי בגוף הדבר, אבל אם עצם הדבר לא נשתנה אין קונה את עצם הדבר לפי זה נהי דאמרינן דאם גזל ניר וכתב עליו גט קונה בשינוי, היינו דוקא בכתב כל הגט דאז הוא שינוי בכל הדבר, שנשתנה שמו, שמקודם הי' ניר ועתה נעשה ספר, וכיון דנשתנה שמו, קנהו בשינוי, אבל כל זמן דלא כתב כל הגט, ולא נעשה הגט ספר, הוי רק כטבלא וצייר עלי' ציורים, דלא הוי שינוי על גוף הדבר והציורים הא יכולין לגרוד, א"כ הרי הגט כשכתב רק טופס הגט הא לא עשה שינוי כזה שישתנה עצם הדבר שהרי קטן אין כשר אלא לכתוב טופס הגט אבל לא תורף, וטופס הגט הא לא הוי שינוי, ועדיין ניר הוא. אף שכתב עליו, כיון דלא נעשה עדיין ספר, הוי רק כצייר על גבי טבלא, דקי"ל אין שבח סמנין ולא קנה לא מטעם שבח, דאין שבח סמנין. ולא מטעם שינוי, דכל זמן שלא כתב התורף, לא נשתנה שמו, דלאו ספר הוא, משו"ה קטן כשכותב הטופס, לא קנה כלל אבל כשכתב התורף דאז נשתנה שמו, הוי שינוי (ועיין תוס' ב"ק צ"ו ד"ה ועבדי. ושם מפורש הדבר.) משו"ה אם גזל ניר וכתב עליו גט כולו, קנה, דהוי שינוי:
לפ"ז מיושב מה שהקשינו. איזה קנין הוא הא דעדיו בחתומיו זכין לו כיון שלא נטלו השטר בידם, במה זכו העדים את השטר למלוה. אכן לדברינו ניחא דהנה אם אומן עשה כלי בעד אחד, הרי קנה בעה"ב שעשה בעדו השבח למ"ד אין אומן קונה, כן הוא הדין שנקנה השבח בעד בהה"ב שעשה בעדו, ולמ"ד אומן קונה, היינו דוקא שייר לו קנין לשכרו, אבל השבח בעצמו, אם ישלם לו שכרו, קנוי להבעה"ב, מטעם שהאומן עשה אדעתא דהכי ואם ראובן אומר לפועל, הילך כסף זה ועשה בשביל שמעון נקנה הכלי לשמעון. שכיון שנשתנה חומר הכסף אל הכלי, הרי שייך עתה על כל הכלי, דינא דאומן קונה בשבח כלי ואף דבכל אומנים נשאר עדיין קנין בגוף הכלי לבעה"ב היינו משום דמסתמא לא כיון האומן לקנות לגמרי וכמו שביארנו למעלה לדעת התה"ד, אבל הכא דמדעת בעה"ב הוא עושה השבח בעד שמעון ממילא נקנה כל הכלי לשמעון. שהרי זה הוא דין דאומן, דכשאומרין לו עשה בשביל פלוני פעולתו וקנינו בשביל פלוני, ועד כאן לא פריך בב"ק (דף ק"ב) אלא מי הודיעו לצבע שיקנה צבעו לאשה, אבל אם הודיעו לכ"ע נקנה הצבע לאשה כיון שצבעו בעד האשה זהו דין פעולה, שאם עושה בעד אחד קנינו ופעולתו בעד ההוא, וכמו אם שכרו ללקט מציאות. מציאתו לבעה"ב. ה"נ בשכרו להרויח שבח הפעולה, ומה לי אם שכרו ללקט מציאות בעד עצמו או ששכרו ללקט מציאות בעד אחר, יקנה האחר, ה"נ אם שכרו לעשות כלי בעד אחר. שעתה כל הכלי הוא שבח, קנין השבח, הוא של שמעון. שראובן שכר את הפועל לעשות בעדו, ומשו"ה שייך שפיר עדיו בחתומיו:
שהרי העדים ע"י חתימתן. הם משנים את הניר, שמקודם הי' נייר, ועתה נעשה שטר, וכמו שכתב המחבר דאם גזל ניר וכתב גט, דקנה, דבמה שנעשה גט הוא שינוי, א"כ עתה כשהעדים חותמים ועושים מהניר שטר הם משנים את הניר, וזהו פעולתן, ועתה השטר הוא שבח הניר, והעדים הם הפועלים העושים את השבח הזה והלוה צוה להם שיעשו את השטר בעד המלוה, משו"ה זוכים הם ע"י חתימתם שהיא פעולתם, שעי"ז משנים ומשביחים את הניר, בזה הם זוכים בעד המלוה, וזהו דינא דעדיו בחתומיו. היינו ע"י החתימות שמשנים הם, בזה הם משביחים בעד המלוה וזוכים השטר בעד המלוה:
ובזה יתישב קושית הב"י בסימן ס"ה דכיון דהרא"ש פסק עדיו בחתומיו זכין לו:
למה איצטריך בעבדים, דכשיבא שטר שחרורו, נימא לי' אייתי ראי' אימת מטא שטרא לידך, הא קי"ל זכות הוא לעבד, אכן לפי דברינו:
האי דינא דעדיו בחתומיו:
הוא רק מדין קנין. ולא שייך כלל בשחרור, דבעי דוקא ונתן בידו. והא דבגמ' בעי למימר דלמאן דאמר עדיו בחתומיו זכין לו ניחא, התם קאי אליבא דמ"ד יש קנין לעבד בלא רבו, וא"כ אף דאין מועיל קנין של שטר שחרור, מדין שחרור, לאיסורא שבעבד מועיל מדין שטר לממונו, ככל שטר דעלמא. אבל אנן קי"ל אין קנין לעבד בלא רבו. וא"כ אף לקנין גופו אין מועיל מדין שטר, רק מדין שחרור, ובשחרור בעי דוקא בידו, דומיא דגט, ועיין בקצוה"ח סימן ר' דזהו טעמא דבעי דוקא לשמה בגט שחרור ושלא לשמה אין מועיל מדין שטר, משום דבעי שתהא בידו ויהי' גטו וידו באין כאחד. דזהו דין בגט:
ובזה יתישבו דברי הרי"ף שכתב דבשובר לא בעינן מטא לידו, דבדבר שתחת ידו זכה מעת חתימת העדים אף בלא מטא לידי' וכבר הקשה הש"ך בחו"מ סי' ל"ט דהא תני בהדיא, דאם אין האשה מודה דלא יחזיר ועוד דתנן במשנה דייתיקי מתנה ושוברין לא יחזיר שמא כתובין היו ונמלך שלא ליתנן. ולדעת הרי"ף גבי שובר כי נמלך מאי הוי. ועיין שם בקצות החשן, אכן לדברינו ניחא. דהרי ביארנו טעמא דעדיו בחתומיו זכין לו, הוא משום, שהרי לפי צווי הלוה כותבין השטר בעד המלוה והא דבעינן מטא לידי' דוקא. הוא משום שהרי הלוה צוה למסור השטר לידו דוקא, א"כ הרי הוא רוצה שלא יתנו השטר ליד המלוה. וצריך הוא עוד להשטר ללות הכסף מהמלוה, א"כ מה שצוה לכתוב השטר בעד המלוה הכונה הוא דוקא. שהשטר יהי' בעד המלוה באופן אם אשעבד עצמי עליו, היינו שאלוה מעות ואתן לו השטר, בזה אשתעבד ע"י השטר:
באופן זה הוא מצוה עתה לכתוב השטר וכפי כונתו כן נעשה הדין שנעשה השטר בעד המלוה. באופן אם הלוה ימסרנו לו וישתעבד עצמו ע"י השטר היינו דוקא אם מטא לידי' מיד הלוה. והנה כל זה לא שייך לומר אלא בשטר הלואה שע"י השטר משעבד עצמו דהרי ע"י הלואה בעצמו לא חל השעבוד שייך שפיר לומר שהיתה כונתו. שהוא מצוה לכתוב השטר בעד המלוה. באופן אם הוא ישעבד עצמו ע"י השטר הזה, אבל בשובר איך נימא שהיא מצוה לכתוב השובר בעד הבעל, באופן אם היא תמחול ע"י השובר, דהרי אם יפרע יהי' המחילה ע"י הפרעון ואם תמחול הא מחילה אינה צריכה קנין, ובין אם תפרע ובין אם תמחול, השובר אינו אלא ראי', בשלמא בשטר הלואה נוכל לומר שהי' כונת הלוה, שעושה השטר בעד המלוה. באופן אם הוא ישעבד עצמו ע"י השטר דהלואה בעצמה אינה עושה עדיין השעבוד שהרי מלוה על פה אינו גובה ממשועבדים ובעי השטר להשתעבד על ידו, שייך לומר דכונתו של הלוה הי' שיכתוב השטר בעד המלוה דוקא אם ישתעבד בו, היינו שיגיע לידו של המלוה בצווי המלוה, אכל בשובר הא לא צריך כלל למחילת השובר ע"כ דכונתה הי' בכתיבת השובר, למאן דאמר עדיו בחתומיו זכין לו, שהיא כותבת השובר. ומצוה למסור לה ולא לו. שאינה עושה השובר בעדו רק באופן אם תרצה לתן לו שהרי היא מצוה למסור לידה ולא לו, א"כ לא עשתה השובר בעדו תיכף. אלא באופן אם תרצה למסור היינו או תמחול לו או יפרע אז ממילא יהי' שלו. אף אם לא מטא לידי'. היינו דלא בעינן שהיא תמחול ע"י השובר:
דהרי בודאי לא היתה כונתה לזה שתמחול ע"י השובר שהרי אין המחילה ע"י השובר. אבל בודאי שתלתה הברירה עדיין בידה. שעתה השובר בעדו באופן אם תתרצה למסור משו"ה לא קשה כלל הנך קושיות שהקשו מהנך גווני היכא דלא נתרצה:
דבודאי אם לא תצוה למסור באופן זה לא עשתה שהרי צותה למסור השובר לידה. ומיושבים כל הקושיות דהרי הנך ברייתות מיירי באופן שהיא אינה רוצה:
וכן לא קשה קושית הקצות מעבדים אם כתב שטר שחרור' דהתם בודאי הא כונת הרב' שיכתבו השחרור בעדו' באופן אם ישחררו ע"י השטר שחרור דהרי שחרור בעי קנין דוקא ולא מהני מחילה, וא"כ הוי שחרור כמו שעבוד דבעי קנין משו"ה שם בעינן מטא לידו דוקא. ושפיר מדייק נמי הרא"ש דבמכר כה"ג, היכא שכתב לאחד ומכר בינתים לאחר' זה שמכר לו בינתים קנה. ולא שייך בזה עדיו בחתומיו זכין דהרי מכר בעי קנין, א"כ בזה דומה מכר לשעבוד דבעת כתיבת השטר. אף שצוה לכתוב השטר בעד המוכר למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו' אעפי"כ. הרי צוה למסור השטר לידו היינו שרצה דוקא באופן. אם הוא ימכור לו ע"י השטר לא שיהי' תכף השדה של הלוקח דשייר עדיין הברירה בידו, וכיון דמכר בעי קנין א"כ כונתו הי' כמו בשעבוד. שרק אם יקנה לו ע"י השטר, הוא עושה עתה את השטר בעד המוכר דלא דמי למחילה:
דע"כ לא הי' כונתה למחול ע"י השובר. דהא מחילה לא בעי קנין, וא"כ היכא שמכר בין הכתיבה להמסירה. הרי עתה איננו מוכר לו השדה ע"י השטר. שהרי אין השדה שלו. משו"ה במכרו היכא דמכר לאחר לא שייך עדיו בחתומיו זכין לו' שהרי אין כאן מטא לידי'. וסובר הרא"ש דזה הכריח נהאלפסי. לפרש כן משום דהי' קשה לי' איך שייך בשובר מטא לידי' אם מכרה בינתים הכתובה לאחר. לאביי דס"ל דלית לן דשמואל, א"כ עתה כשמכרה הכתובה לאחר. הרי אין בידה עתה למחול ע"י השובר שהרי אין הכתובה שלו. ולא דמי לשעבוד דשעבוד על הגוף ולא על הנכסים חל וא"כ הרי הוא משעבד ע"י השטר. אבל בכתובה דמכרה כבר אינה שלה, איך יתקיים מטא לידי', היינו שהיא תמחול ע"י השובר' הא לאביי אין יכולה עתה למחול דלית לי' דשמואל דאמר מוכר יכול למחול, משו"ה פירש האלפסי דבשובר אין צריך כלל מטא לידי'. וכיון דחזינן דהאלפסי מפרש מטא לידו הכונה הקנאה או השתעבדות ע"י השטר, א"כ שפיר הוכיח הרא"ש דבמכר אם מכר בינתיים השני יזכה כיון שלא נתקיים מטא לידי' היינו הקנאה ע"י השטר דהרי כבר השדה אינה שלו:
ומיושב לפי"ז גם הקושיא שהקשה במצא שטר בו ביום והחייב מודה למה הצריך הרמב"ם הנפק ותירץ הקצות דחיישינן שמא ביטלו. כיון שנמצא באשפה:
אלא דהקשה הוא בעצמו. א"כ אף למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו אם מצאו באשפה יבטל ואמאי מקשינן שיחזירנו. ותירץ דלמ"ד עדיו בחתומיו זכין. הוי כאלו מטא לידי' למפרע וכיון דהוי כמאן דמטא לידי' הוה מעשה ומעשה אין יכול לבטל. וע"ז כתב הנתיבות דלא אמר כלום. אכן לדברינו תירוצו שפיר ולא מטעמי', דלמ"ד עדיו בחתומיו זכין לי' ביארנו, דהיינו מטעם שהלוה צוה לכתוב השטר בעד המלוה. א"כ הרי השטר הוא של המלוה, וא"כ איך יכול לבטל שטר שהוא של המלוה אבל לדידן דלית לן עדיו בחתומיו זכין לי', א"כ סבירא לן דלא עשה כלל השטר בעד המלוה רק שעשה שטר שהוא רוצה לשעבד עצמו עליו. ועושה השטר בעד עצמו:
א"כ הרי כל זמן שלא מסרו למלוה הרי השטר שלו הוא וא"כ יכול לבטלו. ומשו"ה בעי הנפק דוקא. דאם לא כתוב בו הנפק, חיישינן שמא מיד הלוה נפל וכיון שהלוה זרקו ואיבדו הרי גילה בזה שמבטלו והשטר הרי הוא שלו ויכול לבטלו. משו"ה בעי דוקא הנפק. אכן למאן דס"ל עדיו בחתומיו זכין:
הרי ס"ל דנעשה השטר בעד המלוה. א"כ השטר הוא של המלוה. רק שהוא יכול לשעבד עצמו. אבל השטר הוא של המלוה:
א"כ אף אם הלוה זרקו אין יכול לבטל דין שטר שזהו של המלוה ולא שלו. דכל דבר שיש לאדם זכות, אין יכול לחזור בו. ולא לבטלו, כמו אם כתב שטר לאחד, למאן דאמר עדי חתימה כרתי הקנין בסוף היום, ויכול למכור השדה לאחר בינתים, אעפי"כ לחזור בו אין יכול ועיין בזה ברמב"ן כתובת צ"ד:
ומיושב לפ"ז ג"כ דברי הרמ"א שכתב' שאם כתב בשטר בהדיא שמשעבד נכסיו. כותבין אעפ"י שאין מלוה עמו. והקשה הש"ך מה בכך שכתב כן. הא לא קי"ל עדיו בחתומיו זכין לו. ועוד הא לא עדיף ממסר המעות בפנינו דכבר נשתעבד, אכן לדברינו מיושב בפשטות דטעמא דלא סבירא לן עדיו בחתומיו זכין לו. משום דאנן לא ס"ל, שהלוה מצוה לכתוב השטר בעד המלוה, דאנן סבירא לן דהלוה כותב השטר בעד עצמו' שילוה מהלוה ע"ז, א"כ היינו דוקא. היכא שלא כתב שמשעבד עתה ע"י השטר, אז אמרינן דכותב השטר בעד עצמו. אבל היכא שכתב בפרוש, שמשעבד ע"י השטר הרי הוא אומר בפירוש שמצוה לכתוב השטר בעד המלוה. א"כ הרי צוה לעדים שישביחו וישנו את הניר בעד המלוה:
א"כ הרי לכ"ע זכה המלוה. כדין הצבע אם אמר לו הבעל לצבוע בעד האשה, והא דלא סבירא לן עדיו בחתומיו זכין לו. הוא משום דאנן סבירא לן:
דבסתמא אין עושה בעד המלוה. אבל אם עשה בפירוש בעד המלוה לכולי עלמא עדים בחתימתם זוכין בעד המלוה. אבל היכא שכתב בסתמא דאז כתב השטר בעד עצמו. אז אף אם מסר המעות בפנינו כל זמן שלא מסר אמרינן הרי כתב בעד עצמו, ובמה יזכה המלוה, כיון שלא זכה ע"י חתימת עדים. שהם חתמו בעד הלוה לא בעד המלוה, אבל אם שעבד בפירוש מעכשיו הרי אומר בפירוש שיחתמו בעד המלוה. וזכו לכולי עלמא העדים בחתימתם בעד המלוה: