לבוש מרדכי בבא מציעא· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן יג
יבאר דלמסקנת הגמ'. הא דאין שליח לדבר עבירה הכונה' דעל עבירה לא שייך שליחות כלל, שיהי' זה החוטא וזה המתחייב' אלא דיש עוד דין דהיכא שיש קנינים' בטלו הקנינים משום דהוי לדבר עבירה' ובזה יש חילוקים.
(דף י) ומי איכא למ"ד חצר משום שליחות איתרבאי והתניא ידו אין לי אלא ידו. גגו חצירו וקרפיפו מנין ת"ל אם המצא תמצא מ"מ ואס"ד חצר משום שליחות איתרבאי א"כ מצינו שליח לדבר עבירה. אמר רבינא היכא אמרינן דאין שליח לדבר עבירה, היכא דשליח בר חיובא כו' רב סמא אמר היכא אמרינן אין שליח לדבר עבירה היכא דאי בעו עביד ואי בעו לא עביד. אבל חצר דבע"כ מותיב בה מיחייב שולחו מאי בינייהו איכא בינייהו כהן דאמר לי' לישראל צא וקדש לי אשה גרושה, אי נמי איש דאמר לאשה אקפי לי קטן:
והנה רבינו הרמ"א כתב (בחו"מ סימן קפ"ב) ז"ל בכל דבר שלוחו של אדם כמותו, חוץ מלדבר עבירה, דקי"ל אין שליח לדבר עבירה. ודוקא שהשליח בר חיובא. אבל אם אינו בר חיובא, הוי שליח אפילו לדבר עבירה. וכבר הקשה הש"ך על הרמ"א מדוע פסק הרמ"א כרבינא אחרי שהרבה פוסקים פסקו כרב סמא דאף היכא דהשליח לאו בר חיובא, כיון דאי בעי עביד. אי בעי לא עביד לא הוי שליח לדבר עבירה:
וגרסת הרא"ש תרגמא רב סמא קמי' דרבינא היענו דרבינא גופי' קבלה מרב סמא ולא משכחת שליח לדבר עבירה אלא בחצר דבע"כ מותיב בה, וא"כ אמאי פסק הרמ"א כרבינא. עוד הקשה מדברי האלפסי שכתב בפ"ב דקדושין ולדבר עבירה, אין אומרין שלוחו של אדם כמותו, דקי"ל אין שליח לדבר עבירה, ולא הביא רב אלפס חילוק בין אם הוא בר חיובא או לא ע"כ דס"ל כרב סמא ולא אשכחן אלא בחצר ולא הוצרך להביא חצר דנ"מ לענין כפל ואינו נוהג בזה"ז עכ"ד הש"ך. והקשה הנתיבות הא נ"מ לענין אונסין דנוהג בזה"ז וא"כ הדרא קושיא. אמאי לא הביא הרב אלפסי חילוק אי כרבינא אי כרב סמא:
ונראה לי דהנה הפנ"י הקשה על דברי רש"י (לקמן דף ע"א) דס"ל אף דאין שליחות לנכרי. היינו לקולא, אבל לחומרא יש שליחות לעכו"ם א"כ מאי מיבעיא (לקמן בדף צ') בחסימה וסירוס אי שייך אמירה לעכו"ם כמו גבי שבת, תיפוק לי' משום שליחות, ואי משום אין שליח לדבר עבירה, הא פסק הרמ"א כהאי מ"ד. דהיכא דהשליח לאו בר חיובא, יש שליחות אף לדבר עבירה ומשבת קשה למה איצטריכו לחדש דאמירה לעכו"ם שבות, תיפוק לי' מטעם שליחות:
והנה על הקושיא למה איצטריכו לחדש בשבת מטעם אמירה לעכו"ם תיפוק לי' מטעם שליחות, יש שתירצו. דלא הקפידה תורה בשבת אלא שגופו ינוח וכיון דגופו נח אף שעשה העכו"ם מלאכה מותר אף אם יש שליחות לעכו"ם לחומרא:
אכן לי נראה דגם בשבת הקפידה התורה. שלא יעשה ישראל מלאכה. אף שגופו נח. חדא דהרי בב"ק דף ס' אמרינן. דזורה ורוח מסיעתו בנזקין פטור:
משום דהוי גרמא בעלמא דעיקר המעשה עושה הרוח דהמלאכה הוא מה שנברר המוץ וזה עושה הרוח. ורק בשבת חייב מטעם דמלאכת מחשבת אסרה תורה הרי. אף דגופו נח. שלא עשה מלאכה ורק מעשה בעלמא. ואעפי"כ מחויב. ודוחק לומר דאם עושה מעשה שיש בה מלאכת מחשבת ג"כ מקרי לא נח:
ועוד נראה לי ראי' דהנה איתא במכלתא הובאה באלפס פרק כל כתבי ובתוס' דמשו"ה מותר להעמיד בהמה על גבי עשבים בשבת שנאמר למען ינוח. ובודאי דפירוש המכלתא, דאיסור שאסרה התורה מלאכה לבהמה בשבת. הוא משום ניחא דגופא דצותה התורה לישראל, שגם בהמתו תנוח בשבת:
ומשו"ה אסור לעשות מלאכה בבהמתו, כדי שתנוח וכיון דמה שאוכלת עשבים. אף שעושה מלאכה בשבת, מלאכת תולש כיון דאין זה אצלה חסרון מנוחה, דאדרבה זהו מנוחתה. משו"ה מותר וכיון דחזינן. דבאדם, אף בכה"ג שיש לו הנאה. הנאת הגוף ג"כ, כמו בהשתין ורק, ובבעל בתחלה בשבת אף דאין זה חסרון מנוחה, אעפי"כ חייב חטאת. הרי דבאדם אין טעם איסור מלאכה, משום חסרון מנוחה. והא דבאדם אם יתלוש בפיו ויאכל, יהי' פטור, אין הטעם משום שאין זה חסרון מנוחה, אלא משום דאין דרך תלישה בכך. שיתלוש מן האלן בפיו. אבל אילו הי' הדרך בזה לאכול בפיו מן האילן. הי' חייב אף באכל מן האילן בפיו, הרי דבאדם חיוב של עשיית מלאכה הוא גם באין חסרון מנוחה, א"כ אם עשה שליח לעכו"ם לעשות בשבת. אם נימא דלחומרא יש שליחות. למה לן חידוש דאמירה לעכו"ם שבות תיפוק לי' מטעם שליחות, כיון דעכו"ם לאו בר חיובא דבכה"ג פסק הרמ"א דהיכא דשליח לאו בר חיובא. יש שליחות אף לדבר עבירה:
ונראה לי דהא דקי"ל שלוחו של אדם כמותו אין הכונה שאמרה התורה. שאם שלח שלוחו לעשות מעשה, אז אמרינן דהמשלח הוא העושה המעשה. דהמעשה בעצמה בודאי נחשב שעושה השליח. רק דפעילת הדברים, מועיל בעד המשלח כאלו הוא הי' העושה נמצא דשליחות לא הוי' אלא רק בעושה שליח לעשות מעשה שיש בה חלות ופעולות, כמו לגרש ולקדש אבל על דבר שאין בהדבר חלות ופעולות, רק המעשה בעצמה. ע"ז לא שייך שליחות. למשל אם אחד ימכור בית לחבירו, ע"מ שהלוקח ילך למקום פלוני ביום פלוני:
ע"ז לא שייך לומר שיעשה שליח לילך למקום פלוני (מלבד טעמא דקפידא) שהרי השליח הלך ולא הוא. והכא הוי מעשה בעצמה בלי חלות ופעולות:
והנה בקדושין (דף מ"ב) פריך מהשולח הבעירה ביד פקח הפיקח חייב, ואמאי נימא שלוחו של אדם כמותו ותירץ שאני התם דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ופריך ממעילה ושני משום דהוי מעינה וטביחה ומכירה שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין ויש להסתפק, עתה דטעמא דאין שליח לדבר עבירה הוא ילפותא משני כתובים הבאים כאחד. אי עתה ג"כ טעמא משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין היינו דגלי לן שני הכתובים, דבשארי עבירות חוץ ממעילה וטביחה. שם אמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין:
או אפשר דעתה שני כתובין הבאין כאחד מלמדין. דבשארי עבירות. אין על עבירה שליחות:
ונראה להוכיח דעתה טעמא דאין שליח לדבר עבירה אינו מפני דברי הרב ודברי התלמיד דהנה בגמ' מקשה אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו גנבו לי' דלאו בני חיובא נינהו ה"נ דמחייב שולחן. ואם נימא דטעמא דאין שליח לדבר עבירה. הוא מטעם דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. א"כ אף אם נימא דאשה ועבד לאו בני חיובא נינהו. היינו דהמה אם גנבו פטורים אבל אטו אינם בלאו דלא תגנוב, ואף דאינם בני חיובא. אבל בני איסורא דלא תגנוב נינהו, וא"כ דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין (שוב מצאתי שהגרעק"א הקשה קושיא זו):
ועוד ראי' מדברי התוס' ד"ה דאמר שכתבו דישראל אע"ג דעובר משום לפני עור לא מקרי בר חיובא, ואם נימא:
דהטעם משום שלא הי' להשליח לשמוע לו א"כ גם אם עובר משום לפני עור:
ג"כ נימא הי' לך לשמוע דברי הרב' ולא לעבור על איסור לפני עור:
עכצ"ל דעתה מה שאין שליח לדבר עבירה, אין הטעם משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין (שוב מצאתי שהריטב"א בקדושין כתב ג"כ דאין הטעם משום דברי הרב ודברי התלמיד) אלא הטעם דגזיה"כ מטעם שני כתובין דאין שליח לדבר עבירה. והנה רבינא הי' סבור לומר דעבירה ג"כ נכנסת לגדר השליחות. דאף שהמעשה עושה השליח אבל העונש והחיוב הוא פעולת הדברים, ויכול להיות על המשלח. אלא דגלתה התורה, דכל זמן שיש לחייב את השליח אין לחייב את המשלח. אבל כל זמן שאין על השליח חיוב. שהוא איננו בר חיובא, אז מחויב המשלח ומשו"ה בחצר. דאין השליח בר חיובא. חייב המשלח' ומשו"ה פריך אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו וגנבו לי' דלפי הס"ד הי' סבור דאינם בני חיובא יתחייב המשלח כיון דאמרינן דשני כתובים מלמדין. דהיכא שיכולין לחייב את השליח. אז לא חל פעולת הדברים:
הוא החיוב. על המשלח אבל היכא דאי אפשר לחייב את השליח. יתחייב המשלח ומש"ה הוצרך לשנות דעבד ואשה בני חיובא נינהו. אלא שאין להם במה לשלם:
אכן רב סמא תרגמא קמי' דרבינא. דשני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין. היינו דמלמדין דבכל התורה, עבירה אין נכנסת כלל תחת גדר וסוג השליחות שיהי' זה עושה מעשה החטא, ופעולת הדברים, העונש החיוב והאיסור, יהי' על המשלח. דעבירה אין נכנסת תחת סוג זה, רק איש במעשה חטאו יענש, משו"ה אף היכא שהשליח אינו בר חיובא, ג"כ לא אמרינן. שיהי' זה עושה המעשה והחטא וזה יתחייב, וכיון דחיוב כפל אינו אלא דוקא במעשה העבירה. דמלבד קנין הגניבה, איסור העבירה מחייב הכפל ובעי דוקא שיעשה מעשה הגניבה. משו"ה היכא דאי בעי לא עביד. אף מי שאינו בר חיובא. לא חל על המשלח האיסור דכללא הוא. אין שליח לדבר עבירה דעל עבירה לא שייך שליחות, שיהי' זה עושה מעשה העבירה וזה מתחייב. משו"ה תרגמא רב סמא. דתניא באי בעי לא עביד היינו בחצר דבע"כ מותיב בה אין הכונה שהחצר הוא קונה בעדו. אלא הוא קונה ע"י חצירו. ורק מדין שליחות הוא' דמה שהוא קונה ע"י חצירו:
הוא מדין שקונה ע"י שליח, אבל המעשה הוא בעצמו עושה, א"כ דוקא בחצר שהוא בעצמו עושה ע"י חצירו:
מחויב כפל אבל במי דאי בעי לא עביד. דאז השליח בעצמו עושה, המשלח אין מחויב בכל גווני:
אלא דכל זה הוא בעברה בלבדה, ע"ז תרגם רב סמא קמי' דרבינא, והודה לו רבינא דעל עבירה לא שייך שליחות, דהא אמרינן:
דאין שליח לדבר עבירה, אין הכונה שמפני העבירה בטל השליחות, אלא הכונה דעל עבירה אין שליחות, אבל היכא שהענין קנינים. אלא שיש בהקנינים עבירה נהי שהמשלח לא יוכל להתחייב מלקות, כיון שהוא לא עבד העבירה אבל עכ"פ הקנין יחול, וצריך לומר. דיש עוד דין דמפני העבירה בטל הקנין. ושם הטעם, משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. משו"ה אם יש בדבר עבירה, בטל השליחות וכיון דהוי משום דברי הרב ודברי התלמיד א"כ בכה"ג אף רב סמא יודה, דהיכא דהשליח לאו בר חיובא ולא שייך גבי' דברי מי שומעין בכה"ג חל השליחות, דהוא תרגם קמי' דרבינא דאף היכא דאיננו בר חיובא, כיון דאי בעי עביד. לא חל השליחות:
דוקא בעבירה, דשם מלמדין שני הכתובים, דעל עבירה, לא שייך שליחות, אבל על הקנינים:
דשם הטעם משום דברי הרב ודברי התלמיד גם רב סמא יודה דהיכא דשליח לאו בר חיובא. לא בטל הקנין:
לפי זה לא קשה קושיות הש"ך אמאי פסק הרמ"א כרבינא ולא קשה קושית הפנ"י. אם נימא לחומרא יש שליחות לעכו"ם. א"כ בשבת. בחסימה ובסירוס יהי' אסור לומר לעכו"ם שהוא אינו בר חיוב. ויש לו שליחות לחומרא אכן לדברינו לא קשה כלל דרבנו הרמ"א לא קאי לענין כפל ועונשין, דאינם בזה"ז. וקאי רק לענין קנינים, דהיכא שהוא דבר עבירה בטל הקנינים. ושם הטעם. משום דברי הרב ודברי התלמיד, ושם גם רב סמא מודה דהיכא דלאו בר חיובא לא בטל השליחות. ולפ"ז באמירה לעכו"ם, לעשות מלאכה בשבת או לחסום ולסרס. דשם עבירה בעצמה, התם הא תרגם רב סמא והודה לי' רבינא. דדוקא באי בעי עביד תליא היינו דדוקא בחצר דבע"כ מותיב בה, שם המשלח מחויב, משום דהוא עושה. ע"י החצר אבל בעכו"ם, כיון דאי בעי לא עביד לא שייך כלל שזה העכו"ם יעשה המעשה והישראל יעבור, אף אם הי' שליחות לעכו"ם. ולא קשה נמי קושית הש"ך על הרמ"א מהאלפסי דלא הביא החילוקים. ולדברינו אדרבה דינו דהרמ"א לקוח מהאלפסי, דהאלפס כתב דמשו"ה לדבר עבירה אין שליחות. מטעם דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. ולא הביא כלל החלוקים. אלא ע"כ דרב אלפסי ס"ל דכיון דאמר דהטעם, משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין:
הרי בפירוש שנה לנו. דהיכא דלא שייך. כגון דהיכא דלאו בר חיובא, בכה"ג לא בטל השליחות, משום דרב אלפסי ג"כ לא קאי לענין כפל ועונשין דאינם נוהגין בזה"ז והאלפסי קאי רק לענין קנינים ובקנינים הטעם דנתבטל הוא רק משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין בכה"ג יודה רב סמא לרבינא. ושם בגמ' דתרגם רב סמא קמי' דרבינא והודה רבינא. מיירי בעבירה עצמה דהתם ילפינן משני כתובים דאין על עבירה שליחות וחיובים. לחייב המשלח אבל בקנינים ביאר האלפסי, דהטעם משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ממילא ידעינן. דכל היכא דלא שייך זה, יש שליחות:
אכן כל זה שביארנו הוא דעת האלפסי והרמ"א, אכן שיטת התוס' אף שבארנו בספרנו על ב"ק (סימן ל') דגם דעת התוס' כן:
דעל עבירה בעצמה אין שליחות ורק היכא דשייך קנינים:
ורק מפני העבירה בטל השליחות בזה ביארו בתוס' דבשוגג יש שליח. ובזה יישבנו קושית הנו"ב מה דאמר בגמ' מודה שמאי באומר בעול את הערוה ואכול את החלב דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ולא קאמר אליבא דידן בשוגג. ועוד קושיות יישבנו. אכן תוס' בב"ק ס"ל דהאי לישנא דאמר הטעם משום דשליח לאו בר חיובא. והאי לישנא דאי בעי עביד פליגי, גם היכא שיש קנינים. אלא דבתוס' פירשו דלמאן דס"ל דתליא באי שליח בר חיובא הטעם דאין שליח לדבר עבירה, היכא שיש קנינים דהפירוש דנתבטל השליחות. משום דברי הרב ודברי התלמיד ולדידי' הטעם, דבשוגג יש שליחות דכיון דלא ידע לאו בר חיובא מקרי' היינו דלא שייך דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. היכא דלא ידע, ולהאי לישנא דאי בעי עביד כתבו בתוס', דכיון דלא ידע, בודאי יעבוד. והיינו דלא כרב אלפס דס"ל דהיכא שיש קנינים, כו"ע מודו:
דהטעם משום דברי הרב ודברי התלמיד:
וצריך לומר לשיטת התוס' דהיכא שיש קנין אף שבעינן גם לענין שיתחייב, את האיסור, אעפי"כ כיון דהאיסור הוא הקנין:
מחויב הוא. היכא שיש טעם לחייב. כמו בשוגג דמשו"ה הקשו שם בתוס' דמאי פריך מטובח ע"י אחר. לוקי בשוגג. והא התם מחייב בטביחה:
דוקא בצירוף האיסור דטביחה, וע"כ דתוס' סבירא להו, דלמ"ד מפני שנשתרש בחטא היינו מפני שקנה את הגניבה. א"כ כיון שקונה הגנב הגניבה ע"י טביחת השליח. א"כ כיון דבשוגג לא יתבטל השליחות. יתחייב המשלח אכן היכא דלא שייך קנינים ורק עבירה בעצמה שם דוקא. למ"ד דתליא בשליח בר חיובא שם יש לומר בשוגג יש שליח. דהרי להאי מ"ד. ס"ל דגם על עבירה יש שליחות, אבל למ"ד אי בעי עביד, על עבירה בעצמה אין שליחות כלל ומשו"ה התוס' בקדושין דף מ"ב ד"ה אמאי כשהקשו מאי פריך ממעילה, הא התם בשוגג מיירי, הקשו רק כיון דלא ידע, הא לא שייך לומר דברי מי שומעין, ואילו בב"ק שם פירשו בתוס', דלמ"ד דתליא באי שליח בר חיובא, הטעם משום דברי הרב אבל למ"ד, דתליא באי בעי עביד, משמע דאין הטעם משום דברי הרב, אלא דהתם, דקאי לענין מעילה, דהתם לגבי המשלח, אין כאן קנינים, למ"ד דתליא באי בעי עביד, לדידי' על עבירה אין שליחות כלל, רק היכא. דאין השליח, העושה רק הוא עושה, וא"כ במעילה, אף בשוגג, לא הי' לחייב את המשלח, וע"כ דהוא חידוש במעילה, דמחייבינן את המשלח על עבירות השליח, אבל למ"ד דתליא באי השליח בר חיובא, דלדידי' על עבירה בעצמה, יש שליחות, ורק באי השליח בר חיובא, אין שליחות, מטעם דברי הרב ודברי התלמיד, אבל היכא דאינו בר חיובא, יש שליחות, א"כ פריך בתוס' מאי קושיא ממעילה הא התם השליח כיון דלא ידע, אינו בר חיובא:
ולכאורה לפי דברי התוס', דלמ"ד דתליא באי השליח בר חיובא, הטעם משום דדברי הרב ודברי התלמיד, א"כ תקשה מאי פריך אלא מעתה באומר צאו וגנבו לאשה ועבד יתחייב שולחן, משום דלאו בני חיובא נינהו, הא עכ"פ בני איסורא נינהו בלא דלא תגנוב, י"ל דתוס' מפרשי, דגם המ"ד, דתליא אי שליח בר חיובא ג"כ סובר, דעתה הא דבכל התורה אין שליח, ילפינן משני כתובים הבאין כאחד, דמלמדין דבכל התורה, משו"ה אין שליח לדבר עבירה משום דמחייבינן את השליח, משום דלא הי' לו לשמוע לדברי התלמיד, משו"ה חייבתו התורה, וכיון דחייבתו התורה, ממילא לא רמי התורה חיוב על המשלח, אבל היכא דהשליח לא ידע ואי אפשר לחייב אותו, אז לא חידשה התורה, דלא יתחייב המשלח והוי כמו בכל התורה, דיש שליחות דסבירא לי', דגם על עבירה בעצמה יש שליחות ומכ"ש היכא שיש קנינים דקונה המשלח, אכן רב סמא ס"ל, דגילתה התורה שני חידושים:
דעל עבירה בעצמה, דוקא במעילה יש שליחות, ובכל התורה, אין על עבירה שליחות, משו"ה, אף דהשליח אינו בר חיובא, לא יתחייב המשלח אם לא היכא דעביד, בע"כ כמו בחצר, דאז הוא בעצמו עושה האיסור, ע"י חצירו אכן היכא שיש קנינים, היכא דאי בעי עביד, אי בעי לא עביד, לא חלו הקנינים, אבל היכא דאין סברא דאי בעי לא עביד, כמו בשוגג, דחל הקנין, א"כ הקנין הא עושה המשלח, בכה"ג חייב, דתוס' ס"ל, דהקנין הוא מעשה העבירה, וכיון שהוא שוגג, הרי הוא המשלח, עושה הקנין ע"י השליח דכיון דלא ידע לא בטל הקנין, ואז הוי השליח כמו בקטן. העושה על דעת הגדול, אבל היכא דהשליח ידעד אז אדעתא דנפשי' קעביד. אף דאינו בר חיובא, בטל השליחות והקנין בטל: