לבוש מרדכי בבא מציעא· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן יב
יבאר דאם נימא שלוחא דרחמנא, גבי כהנים. אין הפירוש בגדר שליחות, ויחקור אי מועיל קנינים בהקדש, ויבאר דמה דחצר קונה. אין הפירוש שהחצר קונה אלא שהאדם קונה בזה שהוא מונח בחצירו:
(דף י) ואמר ר"ל משום אבא כהן ברדלא קטנה אין לה חצר ואין לה ארבע אמות ור' יוחנן אמר משום ר' ינאי יש לה חצר ויש נה ד' אמות כו' ואיבעית אימא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ופירש"י רשב"ל אמר לענין מציאה ור' יוחנן לענין גט אי נמי מר אמר קטן ומר אמר קטנה ע"כ. והנה הרמב"ם כתב (בפ"ד מהלכות זכי' ומתנה הלכה ח') ז"ל. חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אעפ"י שאינו עומד שם כו' אבל הקטן אינו זוכה עד שתגיע מתנה לידו, או עד שיזכה לו אחר עכ"ל הרמב"ם:
והנה לקמן בדף י"ב איתא אלא אמר רב אשי חצר משום יד איתרבי ולא גרע משליחות, גבי גט דחוב הוא לה אין חבין לאדם אלא בפניו, גבי מתנה דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו, א"כ קשה אמאי פסק הרמב"ם במתנה דאין זוכה הקטן ע"י חצירו. נהי דאין שליחות לקטן, אבל זכי' הא יש לו, א"כ יזכה החצר להקטן מדין זכי', דהא לגבי דין זכי' הוי הקטן כמו שלא בפניו. וא"כ כמו שזוכה החצר לגדול שלא בפניו, כן יזכה לקטן, ואף שכתבו בתוס' (בגיטין דף כ"א ד"ה אטו שליחות) דדוקא לענין שלא בפניו אמרו דלא גרע משליחות, לקנות במידי דזכות הוא לו, אבל בשאר דברים בעינן דומיא דידה, עיין שם, היינו דוקא לגבי דינים של החצר איזה חצר הוא קונה, אבל לגבי לזכות בעד הקטן, כיון דהחצר זוכה בעד הגדול שלא בפניו, אמאי לא יזכה גם בעד הקטן, דהא לגבי זכי' שוים הם, והיא השגת הראב"ד בפכ"ט מהלכות מכירה ובפ"ד מהלכות זכי' ומתנה ועיין בקצוה"ח סימן רמ"ג ס"ק י"א. ולהראב"ד צ"ל הטעם דבמציאה אין זוכה החצר בעד הקטן, משום דהוי חצר של קטן חצר שאין משתמר, דשמירת הקטן לאו שמירה היא אבל בדעת אחרת מקנה, הוי משתמר, או משום הכי במציאה לא זכי החצר לקטן דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ומגו דאי בעי זכי לא שייך בחצר:
ונראה לי לתרץ דהנה בקצוה"ח (סי' ר') דביא דברי התוס' בבבא בתרא דף ע"ט, דלא אמרינן שיקנה חצר הקדש כמו שקונה חצר הדיוט דחצר משום יד איתרבי ואין יד להקדש וכתב על זה הקצוה"ח ז"ל. אמנם דברי התוס' נראין תמוהין כאשר עמד עליהן אא"ז בתוי"ט פ"ק דמעילה ע"ש דכתב עלה וז"ל ותמיהני דהתם מסקינן פ"ק דמציעא דאע"ג, דחצר משום יד איתרבאי, לא גרע משליחות, ולמה לא יהי' שליחות להקדש, דהא הני כהני שלוחי שמים כמ"ש במשנה ג' פ"ד מנדרים, וכשהגזבר עומד בצד כל הני, דהשתא הוי חצר המשתמרת תקני להקדש, ודוחק לומר דגזבר הוי שליח דהקדש ואין שליח עושה שליח וצ"ע עכ"ל. וראיתי בס' צאן קדשים על דברי תוי"ט הנזכר דאישתמיטתי' מיני' מ"ש תוס' (בקדושין דף כ"ג וביומא דף י"ט) דלא איפשיטא הך איבעיא דכהני שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא מהך דרב הונא ברי' דרב יהושע כו' ולפ"ז כיון דלא איפשיטא אפשר לומר דהוי נמי שלוחי דידן ולא שלוחי דרחמנא דוקא וכיון דהוי נמי שלוחי דידן, אעפ"י שהגזבר עומד בצד כל הני לא מצי לאקדושי מה שבתוכו, שלא מדעת בעלים כנ"ל ברור ונכון עכ"ל שותא דמרן לא ידענא, דנהי דכהני שלוחי דידן, אבל גזבר ודאי דשליח שמים הוא, דכהנים הוא דבעי לה בש"ס. משום דמקריבין קרבנות דבעלים, ומשו"ה מספקא להו אם שלוחי דידן נינהו, אבל גזבר ודאי שליח דרחמנא, ומ"ש בתוי"ט מהני כהני דשלוחי דרחמנא אינו אלא לראי' דאיכא שליחות לשמים. עכ"ל הקצות החשן:
ואנכי בעניי לא הבנתי צורתא דשמעתא, דקאמרי הנך תלתא אריותי דהנה כולהו בחדא מחתא מחתי, דבלא ראי' שפיר נוכל לומר דלא שייך שליח לשמים, שנימא שמה שהשליח עושה הוא כאלו עשאו שמים. דרק באדם מצינו שרבתה התורה שלוחו של אדם כמותו אבל לא לשמים רק שהביאו ראי' דאיכא שליחות לשמים מהא דאמרינן או דרצו לומר כהני שלוחי דרחמנא נינהו. אכן אנכי לא הבנתי דבריהם הקדושים, אטו הא דאמרינן כהני שלוחי דרחמנא היינו בגדר שלוחו כמותו לענין המעשה היינו שיהי' מעשיהם כמעשי שמים איך נוכל לפרש כן. אטו על שמים להקריב הקרבן. שנימא שהכהנים מקריבים במקום שמים, בשלמא שלוחי דידן שייך לומר דהרי כשאחד הקדיש קרבן חל עליו המצוה לה להקריבו ושייך לומר שלוחי דידן. דהכהנים מקריבים במקום הבעלים ומה שהכהנים עושים כאלו עשו הבעלים, אבל שלוחי דשמיא איך נוכל לפרש כפשוטה דמה שהכהנים עושים כאלו עשה הקב"ה מדין שליחות:
אטו על שמים להקריב הקרבנות שנימא שהכהנים עושים זה במקומו ע"כ דכהני שלוחי דרחמנא:
הכונה שרחמנא צותה אותם להקריב לפניו. שהם יהיו מקריבים ומשרתים לפניו. וכמו שאנחנו עושים כל המצות. כמו נטילת לולב וציצית, כן הכהנים מקריבים הקרבן ואותם ציוה ד' במצוה זו, וא"כ מאי ראי' היא לדין חצר להקדש, שנימא שליחות לשמים:
שמה שהשליח עושה. הוא כאלו עשאו שמים. בודאי נימא דאין שליחות לשמים. דרק לגבי דידן איתרבי שליחות שיאי' מעשה השליח כמעשה המשלח. אבל לגבי שמים לא שייך זה והא דכהני שלוחי דרחמנא הכונה שהם עושים מצותם עפ"י צווי ד'. ולדעתי היא תמיהה גדולה לדבריהם הקדושים ויש שרצו לפרש כהני שלוחי דרחמנא לזכות הקרבן בעד שמים, אך גם בזה לא הועילו דהרי הא דבעינן לומר שלוחי דידן הוא על מצות הקרבה ועל זה מספקא לי' דלמא הם שלוחי דשמיא, ואם כדבריהם, הלא שני דברים הוא. לזכות הקרבן בעד רחמנא זה נוכל לומר. דהכהנים שלוחי דרחמנא. אבל זה בודאי אם נימא דצריך זכי' זה בודאי הם שלוחי דרחמנא, כי על זה לא יוכלו להיות שלוחי דידן דוקא אם נימא דצריך לזכות בעד שמים:
ועל מצות הקרבה שאנו חייבים להקריב הלא זה לא שייך שלוחי דשמיא. ומאי תלי זה בזה. אלא פשוט דהכונה שלוחי דרחמנא הוא. שהכהנים עושים במצות הבורא וא"כ אין לנו כלל ללמוד מזה שליחות לשמים:
והנה הקצוה"ח חקר עוד שם אי אחד יכול לזכות ע"י חצירו להקדש וזה אין ענין למה שבארנו למעלה דאין שליחות לשמים, וחצר אין קונה להקדש. אבל הדיוט יכול לזכות דבר מה להקדש. אך באמת נוכל לומר דדין הקדש אינו קנין כלל דמי הוא הקונה, דגבי שמיא כולי עלמא דילי'. ואיך שייך לומר זכותים וקנינים לגבי השם. ואף שמצינו קרבנות והקדשות היינו רק דינים. כמו אם הקצה דבר לעכו"ם. בודאי דלא שייך לומר שעכו"ם זכה בדבר שהקצה, וע"כ דדין מה שנעשה מוקצה לעכו"ם אין הכונה שהעכו"ם זכתה, רק שחל עליו דין מוקצה לעכו"ם. כן להבדיל בענין קדושה, ג"כ אין הכונה שרשות הקדש קונה אלא דין הוא בהקדש, אם אמר על דבר שיהי' הקדש חל קדושה, ולא מדין קנין. ולפ"ז הקדש לא שייך אלא בהקדישו, דאז יש על זה דינים אבל קנינים לא שייך כלל בהקדש א"כ גם אם הדיוט יקח דבר ויאמר הנני זוכה להקדש ג"כ לא יחול דבעינן רק שיקדיש, ולא שיקנה דבר להקדש ורק הקדש וחילול שייך בהקדשות ולא קנינים:
אכן הקצוה"ח הביא ראי' מדברי הר"ן בנדרים דף ל"ב גבי היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זה הקדש דאם נטלה לאוכלה מועלין בה, וכתב הר"ן דהי' מונח בד' אמותיו וזכה בד' אמותיו להקדש א"כ ע"כ דיש קנינים להקדש. אכן הר"א ממיץ מפרש שם דברי רבא דאמר ככר זה לכשאקחנו יהי' הקדש וכיון דאין שם אדם שיכול לזכות:
משו"ה מועיל הקדשו. לפי זה אפשר דס"ל להר"א ממיץ. דאין קנין להקדש:
ואם נימא דאין יכולין לזכות להקדש, דבהקדש שייך רק הקדשות אבל לא זכותים וקנינים דלא שייך לומר שהשם זוכה קנין ממש, ובכל מקום דאיתא לשון קנין. הוא רק הכונה על הדין יתבארו דברי הירושלמי דאיתא בירושלמי (פ"ח דגיטין הלכה ג') ריש לקיש בשם אבא כהן ברדלא, אדם זוכה במציאה בתוך ארבע אמות מה טעמא הנה בעניי הכינותי לבית ד' זהב ככרים מאת אלף וכסף אלף אלפים ככרים ולנחושת ולברזל אין משקל כי לרוב הי' ועצים ואבנים הכינותי ועליהם תוסיף אמר ר' יונה אמר ר' הושעי' בעי מה אנן קימין אם בתוך ארבע אמות עשיר הוא ואם חוץ לארבע אמות יש אדם מקדיש דבר שאינו שלו קיימנא במקדיש ראשון ראשון, ופירש הקרבן עדה דסתר ר' יונה לדברי ריש לקיש דאמר דמקרא זה ראי' דאדם קונה בד' אמותיו דעל כרחך אם הוא בתוך ד' אמות עשיר הוא ואם חוץ לד' אמות הא אין אדם מקדש דבר שאינו שלו ועל כרחך במקדיש ראשון ראשון וא"כ אין ראי' מזה דאדם קונה בד' אמותיו ולפ"ז קשה מאד איך הי' סבור ריש לקיש בשם אבא כהן ברדלא להוכיח מזה דאדם קונה בד' אמותיו דילמא מיירי בקנין אחר. והפני משה שבש הגירסא וגרים אם בנתונין בתוך ידו עשיר הוא ואם בשאינן נתונין לתוך ידו יש אדם מקדיש דבר שאינו שלו ופירש דזהו גופי' הראי' דאם מיירי בקנין יד א"כ עשיר הוא ע"כ דמיירי בקנין ד' אמות וקרי עני לפי שאינן נתונין תוך ידו ממש. וזה תמוה ממ"נ אם קנין ד' אמות קונה, א"כ הוא עשיר, ואם נימא דכיון שאינן תוך ידו ממש עני הוא א"כ דילמא קנה בקנין אחר כגון בחצירו ונימא דעני הוא כיון דלאו תוך ידו ממש הוא' ואם נימא דבחצירות. כיון דחצירו של אדם קונה א"כ עשיר הוא א"כ גם אם נתונין תוך ד' אמותיו כיון דד' אמות של אדם קונה א"כ עשיר הוא:
אכן לדברינו יתישבו דברי הירושלמי. דהנה דוד המלך חשש פן הוא עובר על מקרא דלא ירבה זהב, ומשום הכי אמר כל שאזכה, תיכף יהיה הקדש, ובזה כל שקנה נעשה תיכף לאחר קניתו הקדש וכמו שכתב הר"א ממיץ דכיון דבידו לזכות. לא הוי דבר שלא בא לעולם, והנה עני הוא שאין לו מאתים זוז ועשיר הוא שיש לו מאתים זוז, וככר הוא כמה פעמים מאתים זוז וא"כ הי' קשה לריש לקיש בשם אבא כהן ברדלא איך אמר דוד ואני בעניי הכינותי, שאמר שנעשה הקדש אף קודם שקנה מאתים זוז משום שהקדיש כל שיבא לרשותי' אם נימא דד' אמות אין קונה לאדם, וא"כ כשהלך במלחמה במה קנה הככרים, ע"כ בהגבהה, וכיון דכל זמן שלא עקר את כל הככר עדיין לא קנה, ואימתי קנה בשעה שהגביה כל הככר ואז נעשה הקדש, הרי בעשרו הכין, שהרי ככר שוה כמה פעמים מאתים זוז, ע"כ דד' אמות של אדם קונה לו מציאה, וא"כ כשכבש דוד המלך מלחמה והלך ולקח את הזהב, הרי כשהי' הולך וככר הי' מונח הרי הככר נכנס מעט מעט לתוך ד' אמותיו:
שהרי כשאדם הולך. הרי הוא מתקרב להדבר. וכל שהוא מתקרב, ד' אמותיו מתקרבים לאט לאט, וכל שהולך ד' אמותיו הולכים לפניו. ונכנס הדבר מעט מעט בתוך ד"א שלו, וכשהוא עוקר רגליו בעת שהוא עוד רחוק ד' אמות מן הככר והוא מתחיל לילך את הד' אמות, אם הי' כל רגע מפסיק הליכתו הי' נשאר בתוך ד' אמותיו רק מקצת הככר, וכן כסדר עד שנכנס כל הככר בתוך ד' אמותיו. וא"כ שפיר אמר דוד המלך ע"ה ואני בעניי הכינותי:
שכיון שהוא אמר עוד קודם שנכנסו הככרים לתוך ד' אמותיו. שיהא הקדש שחשש לזכות הככרים ואח"כ להקדיש שמא הוא עובר על לא ירבה לו כסף וזהב:
ומפני חסידותו אמר שיהא הקדש כל שיזכה, וא"כ הרי תכף. כשנכנס קצת מן הככר לתוך ד' אמותיו ונעשה שלו. תכף נעשה הקדש נמצא דהכין בעניו היינו שלא זכה עוד מאתים זוז קודם שנעשה הקדש וזה גופא דמפרש ר' יונה:
דאיך יכול להיות שהכין דהמע"ה בעניו' אם הקדיש בשעה שכבר היו בתוך ד' אמותיו:
הרי כבר עשיר הוא' שהרי ד' אמותיו זכו לו. ואם הקדיש קודם שזכה הא אין מועיל הקדשו. ע"כ שהקדיש, היינו שחל הקדשו ע"י שהקדיש ראשון ראשון היינו שאמר כל שיבא לרשותי יהי' הקדש:
ואם נפרש הירושלמי כן יהי' ראי' לדברי הר"א ממיץ דלדברי הר"ן שמפרש גבי הי' לפניו ככר של הפקר דהוא זוכה בד' אמותיו להקדש. א"כ הוא בעצמו לא זכה כלל רק עיקר זכיתו להקדש והוא בזכיתו להקדש כזוכה בעד הדיוט וא"כ תקשה מאי ראי' מקרא דואני בעניי הכינותי דאדם קונה בד' אמות. דילמא באמת זכה דוד המלך ע"ה את הככר בהגבהתו בעד הקדש. מדין זכי'. כמו שאם הי' זוכה בעד הדיוט ומשו"ה קאמר בעניי שהוא לא זכה בעדו מאומה. ובודאי אם עני יזכה בעד עשיר אלף זוז יקרא העני עני' אחרי שהוא לא זכה בעדו מאומה, והוא רק זוכה בעד העשיר וא"כ הכא נמי אם נימא דאדם יכול לזכות בעד הקדש כדין זכית הדיוט בעד הדיוט א"כ אין ראי' כלל דאדם זוכה בד' אמותיו. ע"כ כמו שביארנו. דגבי הקדש לא שייך כלל דיני זכיות. דהקדש לא מדין קנין דאין שייך לגבי הקדש קנינים כלל דלא שייך לומר שרחמנא יזכה דכולי עלמא דילי' וכל דיני הקדשות אינם אלא דינים שאמרה תורה' שיש כח ביד אדם להטיל קדושה על הדבר, והיינו דוקא בשעה שהדבר שלו. וכל זמן שאין שלו לא שייך שיעשה הקדש וא"כ ע"כ צריך הוא לזכות ואח"כ לעשות הקדש וא"כ שפיר מביא ראי'. דהא במלחמה אם זכה הככרים ע"י הגבהה הלא ככר הוא כמה פעמים מאתים זוז וא"כ הרי הכין בעשרו, ע"כ דזכה בד' אמותיו. וראשון ראשון שנכנס לד' אמותיו נעשה הקדש א"כ ראי' דאדם זוכה בד' אמותיו, אכן לדברי הר"ן דס"ל שיש קנינים להקדש יקשה. א"כ אמאי אין חצר להקדש, יזכה החצר בעד הקדש:
אכן ראיתי להמחנה אפרים (בהלכות מכירה קנין חצר סימן א') דס"ל דאף בעד הדיוט לא יוכל אדם לקנות ע"י חצירו אם נימא דחצר משום שליחות איתרבאי משום דמילי הוא. ומילי לא מימסרן לשליח. והקשה על הרא"ש דס"ל פ"ק דמציעא דחצר דגברא משום שליחות איתרבאי, א"כ איך כתב דאם הי' ברשות המופקדין אצלו כיון שקבל עליו הנפקד זכה ע"י חצירו ללוקח. והא הנפקד הוא שלוחו של לוקח ואיך יכול לזכות ע"י חצירו' הא הוא מילי ומילי לא מימסרן לשליח. וכתב דזהו טעמא דהרמב"ם דס"ל דאף אם קבל עליו הנפקד לא מהני משום דאין שליח עושה שליח בדבר שהוא מילי:
והנה כפי הנראה סבר המחנה אפרים דמה דאמרינן בחצירו שהוא מטעם שליחות. הוא כפשוטה, דהחצר נעשה שליח על הזכי', והחצר הוא הזוכה בעד בעליו אכן לדידי נראה:
דלא שייך כלל לומר שהחצר הוא הזוכה דאיך שייך שהקרקע תזכה בעד הבעלים אלא נראה לי דבודאי הבעלים בעצמם הם הזוכים רק איצטריך לשליחותי' דחצר לזה, דהרי לזכיית הבעלים הא בעינן שיהי' מונח בידו לזה אמרינן דחצר מדין שליחות, כמו שאמרה התורה דאם מונח ביד השליח היכא שרוצה לזכות בעד המשלח אמרינן דזכה המשלח ה"נ במונח בחצירו זוכה הבעלים:
דמה שהוא מונח בחצר אמרה התורה שיהי' לזה דין מונח ביד השליח. דכמו שהוא מונח ביד שליח זוכה המשלח, ה"נ במונח בחצירו זוכה הבעלים. נמצא הא דאמרינן משום שליחות אין הכונה, שהחצר הוא שליח לזכות. שחצר איננו בר זכי' שנימא שהוא יזכה. אלא הכונה רק דמועיל:
אף שמונח בחצר. מדין שליחות, אבל לא כשליח שהוא הזוכה. שהוא בר זכי':
ועפ"י דברינו שכל קנין חצר הבעלים הם הזוכים יתבארו דברי הירושלמי בגיטין (פ"ד הלכה ה) דאיתא שם בחצי עבד וחצי בן חורין קידש אשה ביום של מרי' אין חוששין לקידושין ביום של עצמו חוששין לקידושין והיא תמיהה גדולה אם ביום של עצמו הוא בן חורין דמועיל קידושין. איך הוא נעשה למחר עבד הא אין בן חורין חוזר ומשתעבד. והקצוה"ח כתב דהירושלמי סבר כמאן דאמר בנדרים קדושת הגוף פקעה בכדי. אכן לדידי תמיהה לי:
דהא תינח בקדושת עולה שייך לומר פקעה בכדי, ונעשה חולין דכיון דאיננו עולה. ממילא הוא חולין וא"כ כיון שעשה את קדושת העולה רק לזמן א"כ בכלות הזמן דפקעה קדושת עולה, ממילא הוא חולין אבל הכא בח"ע וחב"ח, אם נימא דמועיל הברירה וביום שהוא של עצמו הוא בן חורין גמור. א"כ באותו יום הא פקע לגמרי העבדות שלו איך יוכל להיות למחר עבד, נהי דחירות פקעה בכדי אבל איך יחול עליו העבדות, דהרי בבן חורין אין קנינים. בשלמא בחולין לא צריך החולין לחול דממילא הוא חולין כשפקע ההקדש, אבל בעבדות אם פקע ביום של עצמו איך יחול עליו:
ונראה לי דהירושלמי קאי אלמעלה דאיתא התם בירושלמי מצא מציאה ביום של רבו לרבו. ביום של עצמו לעצמו ולית מחר בעי ועבדה לי' למארי'. קידש אשה ביום של מארי' אין חוששין לקדושין, ביום של עצמו חוששין לקידושין ולא כן אמר ר' חייה בשם ר' יוחנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין קידש אשה אין חוששין לקדושין. דכותי' גירש אשה אין חוששין לגירושין. ונראה לי דביאור הירושלמי הוא כן דהנה הא דעובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד הא הוא מדין חלוקה, שכיון שיש להם עתה דבר של שותפות צריכים לעשות חלוקה בדבר שלהם וע"כ הם עושים חלוקה בימים. ובודאי דהחלוקה הוא רק על דבר המצוי אבל בדבר שאין מצוי, לא שייך לומר שיעשו חלוקה, היינו שעל זה גופא יעשו חלוקה דאם ימצא מציאה ביום של זה לזה וביום של זה לזה. דהרי מציאות לא אסיק אדעתי', וע"כ צריך להיות גם דין הזה של מציאה מדין החלוקה שחלקו ביניהם שיעשה ביום זה בעד רבו וביום זה בעד עצמו. והנה אם בכל קניני חצר הי' הכונה שהחצר זוכה בעד הבעלים, א"כ גם המציאה מפעולות העבד. א"כ הוא בכלל החלוקה שחלקו ביניהם. שיעבוד ביום זה לרבו וביום זה לעצמו. אך באמת כבר ביארנו דכל קניני חצר. אין הכונה שהחצר הוא הזוכה בעד הבעלים. דחצר איננו גברא ואיננו בר זכי' שנימא שהוא יזכה בעד בעליו. רק בחצר הבעלים בעצמם הם הזוכים, והא דאמרינן משום שליחות איתרבאי הכונה מדין שליחות על מה שאינו מונח בידו ורבתה התורה מדין שליחות:
דמה שהוא מונח בחצר הבעלים זוכים. כמו שזוכה אף שמונח ביד שליח. אם רצה השליח לזכות בעדו וכיון דקנין חצר הבעלים עצמם זוכים:
א"כ אף בעבד הרי יוכלו הבעלים לזכות בקנין עבדיהם שנימא שהבעלים בעצמם זוכים המציאה שהגביה העבד אף דבעבד, בודאי שייך שהעבד יזכה. אבל כיון דבשאר חצר הבעלים בעצמם זוכים, גם בעבד הזכי' הוא שהבעלים זוכים דלא גרע מחצר. והנה הם לא עשו חלוקה, אלא על פעולת העבד. שהוא יעשה ביום זה לרבו. וביום זה יעשה חצי העבד בעד חצי הבן חורין. אבל הא אין בכלל זה שיעשה הרב בעצמו. שהוא יצטרך לזכות בעד הבן חורין וכיון דקנין מציאה הוא שהרב זוכה ע"י עבדו. א"כ איך אמרינן דמצא מציאה ביום של עצמו כולו לעצמו, הרי נצטרך לומר שהרב זוכה ע"י עבדו לחצי בן חורין, וזה אינו בכלל החלוקה, וזה הוא דפריך ולית מחר בעי ועבדה לי' למארי' פירוש הא החלוקה אינו על הגוף, שהרי מחר הוא צריך לעבוד לרבו, א"כ גם היום הוא חצי של רבו, ואיך יזכה חצי של רבו לעצמו קידש אשה ביום של מרי' אין חוששין לקדושין ביום של עצמו חוששין לקדושין, פירוש לדבריך ע"כ צ"ל דמשום הכי מצא מציאה ביום של עצמו לעצמו, משום דהחלוקה הוא על הגוף ואמרינן ברירה דביום זה הוא עבד גמור וביום זה הוא בן חורין גמור דאז יהי' ניחא מה דמצא מציאה ביום של רבו לרבו. וביום של עצמו לעצמו משום דביום של עצמו הוא בן חורין גמור ע"ז פריך א"כ תימא נמי אם קידש אשה ביום של עצמו חוששין לקדושין, משום דביום זה הוא בן חורין גמור, וזה בודאי דלא, דלא כן אמר ר' חייה בשם ר' יוחנן מי שחציו עבד וחצי בן חורין קידש אשה אין חוששין לקדושין ומדקאמר סתמא ע"כ דאף ביום של עצמו אין חוששין לקדושין וכן גירש אין חוששין לגירושין, דאין עבד נעשה שליח לגרש שאינו בר גיטין וקדושין, הרי דאף ביום של עצמו גופו עדיין חצי עבד וחצי בן חורין, דאין החלוקה על הגוף. דגבי עבד לא שייך זה, וע"כ דהחלוקה רק על הפעולה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתה, כיון דמר בעי ועבדה לי' למרי', א"כ הרי גם היום הוא עדיין חצר הרב א"כ איך יזכה חצר הרב, בעד חצי הבן חורין ועל זה הא לא עשה חלוקה ובכלל כל הפעולות אינו, דהרי הרב הוא הזוכה כנ"ל ביאור דברי הירושלמי:
ולפ"ז מיושב דברי הרא"ש דס"ל ברשות הנפקד כיון שקבל עליו הלה קנה, ולא קשה מה שהקשה המחנה אפרים, הא אין שליח עושה שליח לזכות דהוי מילי ומילי לא מימסרן לשליח. אכן לדברינו לא דמי כלל דבשלמא אם היינו אומרים שהחצר הוא הזוכה, שייך שפיר להקשות, איך נעשה החצר שליח לזכות בעד פלוני אבל באמת אין החצר זוכה כלל, רק הוא הבעלים זוכה ע"י חצירו, רק במה זכה הוא בעד פלוני, בזה שמונח בחצירו דרבתה התורה דמה שהוא מונח בחצירו יש לו דין כאלו מונח בידו והוא מדין שליחות, א"כ לא שייך כלל בזה לדין מילי לא מימסרן לשליח, דהרי הוא שליח על הזכי' והזכי' הוא בעצמו עושה:
ולפ"ז לא קשה להר"ן, כיון דס"ל זוכים להקדש, א"כ יזכה החצר של הקדש בעד הקדש אכן כפי דברינו, חצר לאו גברא הוא, שהוא יעשה זכיות, ורק דאדם זוכה ע"י חצירו וא"כ נצטרך לומר שההקדש זוכה ע"י חצירו וא"כ כמו דאין יד להקדש, שאין הקדש בעצמו זוכה א"כ לא יוכל לזכות ע"י חצירו:
ולפ"ז לא קשה נמי מה שהקשה הראב"ד על הרמב"ם נהי דאין שליחות לקטן. חצירו יזכה לו מדין זכי'. אכן אם הי' הפירוש דזכי היינו שהחצר הוא הזוכה הי' קשה. אבל באמת הוא בעצמו צריך להיות הזוכה והא דאמרינן חצר משום יד איתרבאי ולא גרע משליחות. גבי מתנה דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו אין הכונה דבמתנה החצר זוכה:
אלא דבמתנה, כיון דזכות הוא לו יכול להיות האי דינא. שמה שהוא מונח בחצירו כמונח בידו:
מדין שליחות, אף שלא בפניו שהרי זכות הוא לו. אבל על עצם הזכי' על זה לא שייך לומר שהחצר יזכה. וא"כ צריך הוא בעצמו לזכות ע"י חצירו מדין שליחות וכיון דקטן אין לו האי דינא לזכות ע"י שליח. משו"ה לא יוכל לזכות ע"י חצירו:
והא דאיבעיא בירושלמי, אם שליח קבלה יוכל לזכות הגט ע"י חצירו:
דלדברינו, דבחצר האדם זוכה ע"י חצירו, יקשה, א"כ אמאי לא יוכל לקבל ע"י חצירו. אכן הא מבואר אצלינו לדברי הרמב"ם:
שליח קבלה בגט אין השליח זוכה, רק נעשה ידו כידה א"כ מיבעי לי' להירושלמי דאפשר דתוכל רק לעשות ידו של שלוחה כמותה. אבל לא חצירו. של שלוחה כידה. אכן לדברי הראב"ד דלא ס"ל להאי חידושא, ולדידי' שליח קבלה ככל השלוחים:
וא"כ ראי' מירושלמי דהחצר הוא הזוכה. משו"ה מיבעי לי' אם יכול למסור שליחותו להחצר. משו"ה הראב"ד לטעמי' ס"ל דבמתנה זוכה החצר בעד הקטן: