לבוש מרדכי בבא מציעא· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן יא
יבאר דהרשאה הוא קנין לקבל הדבר ולא קנין בעצם הדבר, ויבאר דשליח יכול לעשות דוקא על דבר שהוא שלו, אכן הגט ושחרור השליחות אך שיהי' ידו כידה, ויבאר דבמציאה גם רש"י מודה אף אם עשאו שליח, והי' תופס לבע"ח. דאי אפשר לעשות שליח על המציאה. ובחוב השליחות על התביעה לדברי רש"י.
(דף י') התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה, הנה שטת רש"י ז"ל דאימתי אמרינן התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה, דוקא בשלא עשאו שליח. אבל אם עשאו שליח:
מהני, והקשו בתוס' מהא דאמרינן בפרק הכותב (דף פ"ד) גבי עובדא דימר בר חשוי דאמר לשליח זיל תפסה ואמרינן שם דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, ועוד הקשו ממתניתין דבעי גמ' למימר, דמשו"ה אם הי' רוכב על החמור ואמר לחבירו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה, משום דרוכב לא קנה בהגבהתו, אף אם דעתו הי' בעדו, דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה, והא במתניתין עשאו שליח לזכות אפילו הכי אין מועיל, הרי דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה אף אם עשאו שליח:
ולבאר דברי רש"י ז"ל נראה לי, דהנה הרמב"ם כתב (בפ"ג מהלכות שלוחים הלכה ז') ז"ל היתה לו מלוה ביד אחר, אינו יכול לכתוב הרשאה עליו, ואפילו הי' החוב בשטר, מפני שהמלוה להוצאה נתנה, ואין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו בעולם:
ואין לו דרך שיקנה אדם חוב בה, אלא במעמד שלשתן, והוא דבר שאין לו טעם כמו שביארנו, או בהקנית שטר החוב עצמו, בכתיבה ומסירה מפני שהוא מקנה השעבוד שבו זהו מדין שיראה לי מן הגמ', אבל הגאונים תקנו שכותבין הרשאה אף על המלוה כדי שלא יטול כל אחד ממון חבירו וילך לו למדינה אחרת כו' וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל עד החוב ששטר, א"א אם לא מסר לו שטר חוב וכתב רבינו הכ"מ ז"ל ולא ידעתי מה חידש הראב"ד שכתב אם לא מסר שטר החוב, שהרי כתב (הרמב"ם) או בהקנית שטר החוב:
ושותא דמרן הכסף משנה לא ידענו, דכפי הנראה סובר רבנו דאין מחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד ושניהם מודים שאם מסר לו השטר חוב יוכל לכתוב הרשאה ולכאורה, הדבר פשוט, שהרמב"ם ס"ל דאין עצה לכתוב הרשאה, ואף אם ימסור השטר תוב, ג"כ אין מועיל הרשאה שהרי כתב הרמב"ם שאין יכול לכתוב הרשאה, ואלו הי' ס"ל שאם מסר השטר חוב יכול לכתוב הרשאה, לא הי' להרמב"ם לכתוב שאין יכול, ועוד למה תקנו הגאונים שיכתבו הרשאה, אף בלא מסירת השטר חוב, כדי שלא יטול כל אחד ממון מחבירו וילך למדינה אחרת, הרי היכא שיש שטר חוב יש לו עצה למסור השטר חוב, ובודאי דעיקר התקנה הי' בשביל שטר חוב, שהרי במלוה ע"פ, לא הועילו בתקנתם, שהרי במלוה על פה היכא שכפר, לא תקנו הגאונים שיכתבו הרשאה, כדמסיק שם הרמב"ם, וא"כ מה הועילו בתקנתם כדי שלא ילך למדינה אחרת, הא גם עתה יש לו עצה שיכפור ע"כ דעיקר התקנה הי' בשביל מלוה בשטר. דשם עשו הגאונים תקנה אף אם כפר, ואם נימא דס"ל להרמב"ם, דאם מסר השטר חוב, יכול לכתוב הרשאה מדינא דגמ' א"כ למה תקנו הגאונים לכתוב הרשאה, הא יש עצה גם מדינא דגמ' למסור השטר חוב ולכתוב הרשאה:
ע"כ הא דכתב הרמב"ם ז"ל או בהקנית שטר חוב עצמו בכתיבה ומסירה שהוא מקנה השעבוד, זה קאי על אופן שיכול אדם לקנות חוב והיינו במכירת שטרות:
אבל בהרשאה אין דרך לכתוב הרשאה וא"כ שפיר הקשה הראב"ד, הא יש דרך גם בהרשאה, שימסור השטר חוב' ויכתוב הרשאה, דכתיבת הרשאה יהי' במקום כתיבה, כיון דמועיל במכירת שטרות, ה"נ מועיל בכתיבת הרשאה:
ולבאר טעם מחלוקת הרמב"ם והראב"ד נראה לי' דהנה לכאורה צריך ביאור מה הוא דין הרשאה, דהנה אם לא כתב לו זיל דון וזכי ואפיק לנפשך. קי"ל דיכול לומר לאו בעל דברים דידי את, ואין יכול לתבוע ממנו:
אלא א"כ כתב לו המרשה, זיל דון וזכי ואפיק לנפשך. והנה בגמ' שם (בב"ק דף ע') איתא אמר אמימר אי תפיס לא מפקינן מיני' רב אשי אמר כיון דכתב לי' כל דמתעני מן דינא קבילית עלי, שליח שויי' ואיכא דאמר שותפא שוויי' למאי נפקא מינה למיתפס פלגא והלכתא שליח שויי' וכן כתב הרמב"ם שם (בפ"ג מהלכות שלוחין הלכה ג') ז"ל ואעפ"י שכתב לו כן אינו אלא שליח. וכל מה שיזכה בו, הרי הוא של משלחו כו' ולכאורה קשה ממ"נ אם ממאי שכתב כל דמתעני מן דינא קבילית עלי' הוא ראי' שלא עשאו אלא שליח, א"כ איך יכול המורשה להוציא הא יאמר לו הנתבע לאו בעל דברים דידי את. שהרי לא עשאך המרשה אלא שליח ולא הקנה לך שיהי' שייך לך. שהרי כתב לך כל דמתעני מן דינא הוא מקבל, א"כ אינך אלא שליח, ויכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את. אף שכתב לך זיל דון וזכי ואפיק לנפשך. אעפי"כ לא עשאך אלא שליח שהרי כתב כל דמתעני ובהאי טעמא, דמפיק המרשה מן המורשה, אם תפס בהאי טענה גופא, יאמר לו הנתבע לאו בעל דברים דידי את:
ומ"ש דלגבי הנתבע שלא יאמר לו לאו בעל דברים דידי את, משגיחין על זה שכתוב בהרשאה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך. ולא משגיחין על מה שכתוב כל דמתעני מן דינא, ולגבי אם תפס המורשה משגיחין על מה שכתוב בהרשאה, כל דמתעני ולא משגיחין על מה שכתוב זיל דון וזכי ואפיק לנפשך:
והנה מצאתי בהרמב"ן במלחמות. שהוא מפרש פלוגתא דאמימר ורב אשי, דאמימר ס"ל אם תפס לא מפקינן מיני משום דס"ל הרשאה הוא לשון מתנה, ואף דמיירי בגזילה או בהלואה, דלא קני עדיין שהרי אינו ברשותי' אבל כיון שאם יתפוס יקנה. משו"ה לא מצי הנתבע לומר לו לאו בעל דברים דידי את שהרי הבעלים נתנו לו, וכשיוציא אז יקנה לנפשו. משו"ה לא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את ורב אשי ס"ל דלשון הרשאה הוא' רק שכשיזכה בדין יוכל להשתמש באותם מעות אבל לא יקנה אותם לגמרי, שיהי' שלו דלא הקנה המרשה אותם לגמרי לו אלא שישתמש בהם. וכתב שמנוסחא דרב שרירא ורב האי גאון כתוב דפליגי בקנין ע"מ להקנות, היינו מאן דס"ל שליחא שויי' ס"ל קני ע"מ להקנות מועיל משו"ה אף אם שליחא שויי' יכול לדון על הכסף:
שהרי יזכה בהם בזה שישתמש בהם ומאן דס"ל שותפא שויי' ס"ל דקני ע"מ להקנות אין מועיל, ומשו"ה אם לא הקנה לגמרי לכל הפחות למחצה לא יוכל לדון. עכ"ד הרמב"ן:
ובעניי לא הבנתי אותם. דהנה אף דאמרינן קני ע"מ להקנות לא קני אבל כולי עלמא מודו. דמלוה להוצאה ניתנה וזכה המלוה באותם המעות וכיון שהרשה המרשה להמורשה להשתמש במעות הרי זכה להוציאם וכבר הכסף שלו. ומאי שייכא זה. בדינא דקני ע"מ להקנות ואף אם הי' כלי' דאז מה שמרשה להשתמש הוא בגדר שאלה. לא בתורת הלואה ג"כ לא שייכא בדינא דקני ע"מ להקנות, דהרי מאן דס"ל קני ע"מ להקנות לא קני' אטו יסבור דשכירות לאו קנין הוא כלל א"כ איך יכול להקנות מטלטלי אגב שכירות, אם נימא דשכירות לא הוי קנין כלל וא"כ איך הקנה ר"ג לזקנים מטלטלי אגב מקרקעי ועוד איך אמרינן דאם הי' פקח שוכר מקומן. אחרי דשכירות אין מועיל כלל הקנין:
וא"כ תקשה מכל הנך משניות על מאן דס"ל קני ע"מ להקנות לא קני' לדברי הרמב"ן. ע"כ דשכירות הוי קנין לכולי עלמא דקנין השתמשות בודאי הוא קנין. ורק בקני ע"מ להקנות פליגי, וא"כ הכא בהרשהו לילך לדון. ובעד זה הוא מרשהו להשתמש בהכלי, לכ"ע דמועיל קנין:
ועוד קשה בדברי הרמב"ן. נהי דכשיוציא אז יזכה, אבל עתה הא לא קנה עדיין (לפי דברי הרמב"ן דמיירי בגזילה) וא"כ מאי מועיל שכשיוציא יהי' בעל דברים שאז יזכה, אבל עתה הא לאו בעל דברים דידי' הוא' שהרי לא קנה עדיין ומאי מייתי הרמב"ן ראי' שם מבעל בנכסי אשתו, דאמרינן מגו דנחית לדון אפירא יכול לדון אקרנא:
התם זכה כבר הבעל בהפירות מדין תקנת חכמים וא"כ הוא בעלים כבר לתבוע הפירות אבל הכא הרי לא זכה עדיין בהשכר היינו השתמשות הדבר, או בכל הדבר למאן דס"ל אי תפיס לא מפקינן מיני'. אבל עכ"פ בבאו לדון. הרי לא נתחייב עדיין המרשה בהשכר והוא לא זכה עדיין וא"כ באיזה טענה יכול לתבוע ממנו הלא לע"ע יוכל לומר לו לאו בעל דברים דידי את:
ועוד כיון דס"ל להרמב"ן. דאף שלא זכה עדיין בהשכר כיון שכשיוציא יזכה, יוכל לתבוע, ולא יוכל לומר לאו בעל דברים דידי את א"כ הא עיקר טענתו על הנתבע הוא משום שיגיע לו ריוח. משו"ה יכול לתבוע ולא יוכל לומר לאו בעל דברים דידי את, א"כ אף אם נימא קני ע"מ להקנות לא קני אמאי לא יוכל לתובעו אם איננו רק שליח הא עכ"פ כל זמן שישתמש הרי הוא ירוח ובודאי דבעד זה שישתמש לא יצטרך לשלם לו א"כ הרי יהי' לו הנאה אם יוציא ויזכה בדין. א"כ לדברי הרמב"ן דאף שעתה לא זכה, כיון שכשיזכה, יהי' לו הנאה, טענה מעליתא היא, דלא יוכל לומר לו לאו בעל דברים דידי את' א"כ אף בלא קנין:
כיון שיהי' לו רשות להשתמש כל זמן שלא יחזור הלה היינו המרשה, א"כ בשביל הנאה זו נימא שלא יוכל הנתבע לומר לאו בעל דברים דידי את. ואין לומר דיאמר לו הנתבע:
לא תוכל לדון עמי דלאו בעל דברים דידי את' ומאי תאמר שאתה בעל דברים דידי כיון שיש לך רשות להשתמש כיון שאין לך קנין. שהרי קני ע"מ להקנות לא קנה, ויוכל לחזור המרשה תמיד, א"כ דילמא יחזור, ולא יהי' לך הנאה א"כ אף למאן דס"ל קני ע"מ להקנות קנה. כיון דלדברי הרמב"ן מיירי דלא קנה עדיין. א"כ יאמר לו הנתבע לאו בעל דברים דידי את. ואי משום שנתן לך רשות להשתמש דלמא חזר בו' שהרי לדברי הרמב"ן מיירי אף בגזילה ובמלוה דלא קנה ויוכל לחזור. ובודאי דדוחק לחלק בזה, בין שמא חזר בו לשמא יחזור בו' דנימא דהוי דומיא דשמא מת לשמא ימות, דהתם שייך חזקה, דמוקמינן בחזקת חיים. אבל הכא מאי חזקה שייך בכאן. אלא דנימא שארית ישראל לא יעשו עולה א"כ גם על להבא לא ניחוש לשמא יחזור. דשארית ישראל לא יעשו עולה ובפרט דיוכל לתבוע השתמשות מן הדין. שהרי התחייב זו בדמי פעולתו. ומלבד כל הנ"ל הנה כל דברי הרמב"ן הוא רק אם נימא דמועיל הרשאה. אף בגזילה או בגניבה. אבל הרמב"ם הא כתב דמדינא דגמ' אין כותבין הרשאה על גניבה או גזילה. שהרי כתב רק בפקדון, ועוד שהרי כתב דבמלוה אין כותבין מדינא דגמ', ולדברי הרמב"ן גם במלוה כותבין:
לכן נראה לי לפרש דברי רב שרירא ורב האי גאון. דהנה בנדרים אמרינן שם (בדף מ"ח:) גבי פלוגתא דקני ע"מ להקנות אי מועיל, אמר לי' רבא לרב נחמן והא מתנת בית חורון דקני ע"מ להקנות הוא ולא קני זימנין אמר לי' משום דסעודתו מוכחת עליו וזימנין אמר לי' ר' אליעזר היא דאמר אפילו ויתור אסור במודר הנאה. וכבר כתב הר"ן דלא שייך כאן דין ויתור, דנהי דס"ל ויתור אסור אעפי"כ אם נימא, קני ע"מ להקנות קני א"כ איננו שלו כלל, ונראה לי דמחלוקת אי ויתור אסור במודר הנאה תליא בזה, אם נימא מודר הנאה עיקר האיסור שאסור ליהנות מהנותן אבל אין האיסור הנאה מנכסיו אלא עיקר האיסור ממנו' משו"ה היכא דדרך בני אדם להקפיד, הרי אם יקח הוא נהנה ממנו' שהוא מניח לו ליקח. וא"כ הוא מהנהו. אבל היכא דאין דרך בני אדם להקפיד, כמו הילוך בחצר א"כ אין צריך לו שהוא ירשהו. א"כ הנאתו רק מהנכסים ולא ממנו' משום הכי מותר. אכן מאן דס"ל דאף ויתור אסור במודר הנאה, היינו אף הילוך בחצר שאין דרך בני אדם להקפיד ג"כ אסור ס"ל דבמודר הנאה אסור ליהנות אף מנכסיו. אף היכא שאין צריך לדעת בעל הבית ואין הנאתו מבעל הבית, אעפי"כ אסור שהרי הוא נהנה מנכסיו וכיון דהוא מודר הנאה אסור ליהנות מנכסיו:
והנה מאן דס"ל קני ע"מ להקנות קני' ס"ל דעצם הדבר נשאר של המקנה והקונה קנה רק את הקנין הזה' להקנות אותו. אבל עצם הדבר הוא של המקנה, נמצא אם זה שקנה הדבר ע"מ להקנות הוא מקנה לאחר, אם נחפוץ לומר דבר של מי קנה בודאי דנימא דקנה דבר של המקנה הראשון למשל אם ראובן הקנה לשמעון דבר להקנות ללוי כששמעון מקנה ללוי. למאן דס"ל קני ע"מ להקנות קנה המקנה ללוי הוא שמעון. אבל דבר של מי קנה לוי' הוא קנה דבר של ראובן שהרי החפץ עדיין של ראובן דשמעון לא קנה בו' אלא הקנין הזה להקנות ללוי:
ואיננו של שמעון. משו"ה מעיקרא דסבר דויתור מותר במודר הנאה, שפיר פריך, כיון דויתור מותר היינו כמו הילוך בחצר. אף שהוא נהנה מחצר של האוסר, אעפי"כ שרי' משום דלא בעי דעת הבעלים ובזה אין הנאה מהבעלים:
אף שנהנה מנכסיו:
שרי שפיר פריך:
דאם נימא קע"מ להקנות קני, ומי הוא המקנה זה שקנה ע"מ להקנות א"כ אמאי במתנת בית חורון אסור הא הבן הקנה לאחר כדי שהוא יקנה לאבא, א"כ אין האב נהנה עתה מהבן אלא מאותו אחר שהוא מקנה לו עתה, שהרי הוא קנה כדי להקנות לו וע"ז משני הא מני ר"א היא דאמר ויתור אסור במודר הנאה הרי דאף דלא בעינן דעתו, כיון שהוא נהנה מנכסיו, אסור להנות מנכסיו:
אף במקום דלא בעינן דעתו, א"כ לא קשה ממתנת בית חורון דלא הועיל אף אם נימא קני ע"מ להקנות הוי קנין וזה שקנה ע"מ להקנות, הוא המקנה, אבל גוף הדבר של הראשון נמצא דאף שאותו אחר זכה כדי להקנות לאביו:
והוא המקנה לאביו, אבל עצם הסעודה של הבן נמצא אף דאין האב קונה מהבן שהרי האחר הוא המקנה אבל הוא קונה דבר של הבן. נמצא למאן דס"ל ויתור אסור:
שאסור ליהנות מנכסיו אף היכא דלא בעינן דעתו, לדידי' אסור להאב ליהנות, אף שהנותן הוא אחר:
לפ"ז יהי' פירוש נוסחת רב שרירא ורב האי גאון כן, דהנה בהרשאה, בודאי אם הי' נעשה שליח, לא הי' יכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את שהרי שלוחו כמותו, אלא דמשום הכי בגזילה, אין יכול לעשות הרשאה שהרי הוא יכול לעשות שליח על דבר שלו, אבל על דבר שאינו ברשותו, כיון דלאו בעלים הוא, אין יכול לעשות שליח:
דרק על דבר שלו וברשותו, יכול לעשות שליח, אולם בפקדון אף דהדבר שלו, הנה לעשותו שליח על התביעה אינו יכול, שהרי מילי הוא ומילי לא ממסרי לשליח, וגם תביעת הפקדון הוי מילי, ולעשותו שליח לקח הפקדון, שליחות חל רק על דבר שיש בו פעולה, כמו קנין וקדושין, שמשליחותו יצא פעולה (ולמאן דס"ל יש שליח לדבר עברה, ס"ל דהעונש הוא פעולת הדברים) אבל אם ימכור לאחד קרקע ע"מ שילך למקום פלוני ואח"כ יעשה שליח לילך למקום פלוני, לא שייך בזה שליחות, כיון שמעצם ההליכה אין יוצא פעולה, א"כ אף אם עושה שליח לקבל הפקדון אין חל על זה שליחות משו"ה צריך קנין, היינו שמקנה לו הפקדון לקבלו, ולא קנה אותו לקנינים אחרים, אלא לזה שיקבלו, וזה הוא שכתב לו זיל דון וזכי ואפיק לנפשך, היינו שהוא מקנהו הקנין לקבלו, אבל עצם הפקדון עדיין של המרשה, שהרי כתב לו כל דמתעני מן דינא קבילית עלי, בזה הראה שאין מקנה לו גוף הפקדון, אלא קנין זה לקבלו, וכיון שקנוי לו הפקדון לקבלו, משו"ה לא יכול לומר הנתבע לאו בעל דברים דידי את, שהרי יש לו קנין לקבלו:
וכל זה הוא אליבא דמ"ד קני ע"מ להקנות קני, דלדידי' שייך קנינים, אף שאין החפץ שלו כלל יוכל לקנות קנין זה להקנות, וקנין זה לקבל החפץ, אבל למאן דס"ל קני ע"מ להקנות לא קני, ס"ל דלא יוכלו לקנות קנינים בחפץ, היכא דאין גוף החפץ של הקונה אלא לקנין בעלמא, משו"ה אליבא דידי' לא נוכל לומר דקנין הרשאה הוא לקבל החפץ, אחרי שאין גוף החפץ של המורשה, לא יכול לקנות, משו"ה לדידי' ע"כ הרשאה, הוא קנין בעצם החפץ, או דאם תפס לא מפקינן מיני' או דשותפא שויי' וא"כ שפיר קאמר לפי גרסת רב שרירא גאון, דאם נימא קני ע"מ להקנות קני, אז אמרינן שליחא שויי' היינו דקנין הרשאה אינו אלא, לקבל החפץ, ואין לו קנין בגוף הדבר, אבל אם נימא דקני ע"מ להקנות לא קני ע"כ דשותפא שויי', דלדידי' לא שייך כלל קנינים לקנות אם לא היכא דקנה בגוף החפץ, ומשו"ה לדידן דקי"ל קעמלה"ק קנה הרי דקי"ל שזוכים קנינים בחפץ, אף היכא דלא זכה בגוף החפץ שיהי' שלו רק קנין בעלמא, ג"כ מועיל, משו"ה קי"ל דשליח שויי', היינו דקנין הרשאה אינו קנין, אלא לקבל החפץ, אבל אין לו קנין בגוף החפץ שיהי' שלו, משו"ה אם תפס מפקינן מיני', שהרי לא קנהו בעדו, אלא לקבלו מיד הנתבע:
לפ"ז יתישב מה שהרמב"ם ס"ל דאין מועיל הרשאה מדינא דגמ' בחוב. אף בחוב בשטר, ולא קשה קושית הראב"ד, ימסור לו את השטר חוב ויכתוב לו הרשאה, דהרי זה יהי' כתיבה ומסירה, אכן לפי דברינו כיון דקנין הרשאה, אינו בעצם הדבר שיהי' שלו, ורק שהוא קונה קנין לקבל הפקדון, א"כ בפקדון שהוא מקבל הפקדון בעצמו שייך שפיר, שקונה לקבלו, אבל בחוב לא שייך כלל, שיקנה קנין לקבל החוב, דאם יעשהו שליח על הכסף שיקבל מיד הלוה הלא הכסף ההוא אינו ברשותו, ואינו שלו, ולא יכול לעשותו שליח על זה, ומה הוא שלו, הוא החוב. והנה כשלוה פורע למלוה, איננו מחזיר לו החוב, אלא הוא משלם בעד החוב, דמה הוא חוב חיוב לשלם בעד הלואה וכדומה, וכשמשלם הלוה, אטו הוא נותן לו חיוב, אלא הוא משלם, כיון שהוא מחויב לשלם, משום זה הוא משלם. אבל איננו:
נותן לו החוב בעצמו, רק הוא משלם בעד החוב, וזהו שמדייק הרמב"ם בלשונו הזהב, ז"ל ואין דרך שיקנה אדם חוב כו' או בהקנית השטר חוב בעצמו:
שהוא מקנה השעבוד שבו פירוש דבשלמא גבי מכירת שטרות, התם שייך שפיר, שכיון שעצם החוב נקנה מתקנתא דרבנן ללוקח, א"כ מחויב עתה מדינא דרבנן הלוה לשלם ללוקח, כיון שעצם השעבוד קנוי ללוקח. אבל בהרשאה, לא שייך זה, בהרשאה עצם הדבר, לא שייך כלל להמורשה, וכיון דעצם השעבוד אינו של המורשה, לא נוכל לומר דחיוב על הלוה לשלם להמורשה, שהרי להמורשה איננו מחויב, ורק במכירת שטרות דמדרבנן השעבוד של הלוקח, א"כ הוא משועבד לשלם להלוקח, אבל בהרשאה דכותבין כל דמתעני מן דינא קבילית עלי, א"כ איננו מקנה להמורשה גוף השעבוד, שנימא מעתה משועבד הלוה להמורשה, וקנין הרשאה, אינו אלא קנין לקבל הדבר, א"כ בפקדון, דהתם נוטל הפקדון בעצמו:
שייך קנין לקח הפקדון, אבל בחוב, הרי אין נוטל המלוה החוב כלל א"כ איך יקנה המורשה קנין לקח החוב, דגבי מלוה, לא שייך אלא תשלומין בעד החוב, וא"כ לא שייך כלל בהרשאה מסירת השטר, דעצם השעבוד לא נעשה של המורשה, והחוב בעצמו אין גובין, וא"כ יצטרך להרשות על התשלומין שיקבל מהלוה, בעד החוב, וע"ז אין יכול להרשות, דהרי התשלומין אינו שלו ואין יכול להרשות:
אכן הראב"ד לטעמי' דהנה הרמב"ם כתב (בפ"ו מהלכות מכירה הי"ב) ז"ל קנין השטרות בדרך הזאת מדברי סופרים, אבל מן התורה אין הראיות נקנות, אלא גוף הדבר בלבד קנוי, לפיכך המוכר שט"ח לחבירו עדיין יכול למחול, וכתב הראב"ד ע"ז ז"ל א"א לא מן השם הזה, אלא מפני שהלוה אומר ללוקח, אני לא שעבדתי לך עצמי. וכתב הקצוה"ח (בסימן ס"ו ס"ק כ"י) דטעמא דהראב"ד דמכירת שטרות אינה אלא הרשאה, שלא יוכל הלוה לומר לאו בעל דברים דידי את, תקנו רבנן שלא יוכל הלוה לומר כן, דנקנה ללוקח, היינו דהלוקח יכול לילך לגבות מן הלוה, אבל אינו אלא בגדר הרשאה, וא"כ כל עיקר תקנת רבנן במכירת שטרות, הוא רק הרשאה, א"כ שפיר פריך, דאף מדינא דגמ' יכול לכתוב הרשאה במסירת שטר חוב ויכתוב לו זיל דון וזכי ואפיק לנפשך, שהרי לדידי' עיקר תקנה דמכירת שטרות, הוא גדר הרשאה, א"כ הרי תקנו רבנן הרשאה במסירת השטר, אכן הרמב"ם לטעמי' דעיקר תקנה דמכירת שטרות, הוא קנין בעצם החוב דנתחייב מדרבנן הלוה לשלם ללוקח, א"כ בהרשאה דלא שייך שיתחייב הלוה למורשה, כיון דגבי הרשאה אינו אלא שליח, פירוש דעצם החוב לא נעשה שלו, משו"ה לא שייך הרשאה במסירת שט"ח, כיון דלא שייך ומר, שיקנה החוב, לקח החוב שהרי אין החוב שלו, ואזלי הרמב"ם והראב"ד לטעמייהו:
והנה הקצות החשן (בסימן קפ"ב ס"ק ב') הביא דברי הנו"ב שהשיב על תשובת הגאון מה"ר יצחק הלוי, שהקשה אם נימא דהיכא דאין שליח לדבר עברה, המעשה בטל א"כ איך אמרינן:
האומר תן שחרור זה לעבדי לא יחזור, כיון דקי"ל המשחרר עבדו עובר בעשה, א"כ השליחות לדבר עברה והמעשה בטל, וא"כ האיך הוא משוחרר, וכתב ע"ז הנו"ב, דדבר זה מביא לידי גיחוך, וכי שליח המשחרר הוא הלא שליח העבד הוא להיות זוכה שלא בפניו, ולגבי העבד אין כאן שליח לד"ע, וכתב ע"ז הקצות ז"ל ולי נראין דברי הרב מו"ה יצחק הלוי דכל כה"ג הוי נמי שליח של המשלח והוא הנותן לפי מה שמבואר בתוס' פרק איזהו נשך (דף ע"א:) ד"ה בשלמא סיפא לחומרא, וז"ל תימא אמאי לא הוי רבית גמור כשהעמידו אצל ישראל, אפילו מקבל הנכרי רבית, שהרי נעשה ישראל השני שלוחו של ראשון לקבל חובו מיד הנכרי, וי"ל דאפילו שיוכל לזכות לחבירו במציאה, הכא אין קבלתו מן הנכרי זוכה לישראל חבירו, דנהי, דאם הי' הנכרי מפקיר מעותיו, הי' יכול לזכות לחברו. השתא מיהא שהנכרי אין מפקירן אלא בא לזכות מעותיו ע"י זה:
אין לו כח לזכות, שא"כ הי' הישראל המקבל שלוחו של הנכרי לזכות במעותיו לישראל ואין שליחות לנכרי כו' עכ"ל. ומבואר דכל היכא דאין הנותן מפקיר הדבר שנותן הו"ל שלוחו של הנותן לזכות לחבירו, וכל היכא דליכא תורת שליחות, כגון לנכרי לא מהני זכיותיו לחבירו א"כ ה"ה בכה"ג כיון דמשחרר עבדו עובר בעשה, והו"ל שלוחו של הרב לזכות לעבד, ואין שליח לדבר עבירה, עד כאן לשון הקצוה"ח:
ונראה לי לישב קושיתו, דהנה הר"ן בגיטין על הא דאיתא שם (בדף י"ב) דהאומר תן שטר שחרור זה לעבדי, לא יחזור, ובעי בגמ' למידק מזה, דהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה. והקשו בתוס' אפילו אם נימא התופס לבע"ח שחב לאחרים קנה, והא הכא העבד גופי' לא הי' יכול לעכב האדון מלהחזיר, ועוד מה חייב האדון לעבד דקרי לי' בע"ח, וכתב על זה הר"ן ז"ל ולי נראין הדברים כפשטן. דממתניתין שמעינן דכל אדם יכול לעשות שליח שיעמוד במקומו, ומשו"ה כיון שאמר האדון תן שטר שחרור זה לעבדי, הרי שליח יכול לומר הנני עושה עצמי שליח לקבלה שלו:
והרי כאלו עשאו העבד שליח לכך, ומינה בעינן למילף, דתופס לבע"ח קנה, לפי שהתופס יכול לעשות עצמו כאלו עומד במקומו של בע"ח עכ"ל. ושמעתי מקשים על דברי הר"ן אלו דבשלמא אם הי' סובר הר"ן דאף שתופס לבע"ח לא קנה, אם עשאו שליח קנה, היו דבריו מבוארין, דהי' סבר דאף אם לא עשאו שליח הי' סבור מתחלה, שהוא בעצמו יכול לעשות שליח:
והוי דומיא דעשאו שליח. אבל הא הר"ן שם תוכ"ד. מביא דעת רש"י דהיכא דעשאו שליח מהני תופס לבע"ח וסתר הר"ן דברי רש"י מגמ' דהכותב א"כ ס"ל דאף אם עשאו שליח לא מהני בתופס לבע"ח וא"כ מאי ארוח לן הר"ן בזה שפירש דהי' סבור בגמ' דהוי כאלו עשאו שליח:
הא גם שליחות אין מועיל בתופס לבע"ח:
ונראה לי לבאר דברי הר"ן דהנה ודאי אם הי' חל שליחות בודאי דלא הי' שייך לומר התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה, שהרי שלוחו של אדם כמותו וא"כ כמו שהוא יכול לתפוס שלוחו נמי יכול לתפוס אלא משו"ה ס"ל להר"ן דהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים אף היכא שעשאו שליח. אין מועיל משום דכמו דבעינן בעלים להקנות:
ואם אינו בעלים אינו יכול להקנות כן אם אינו בעלים אין יכול לעשות שליח על זה, וכמוכח פשטא דגמרא בב"ק דאף קודם דסבר דבעינן זיל דון וזכי ואפיק לנפשך:
ג"כ אמרינן דבגזילה אין יכול להרשות, דכיון דאין הדבר ברשותו. לא חל שליחותו על דבר שאינו ברשותו, ומכ"ש על דבר שאינו שלו כלל אין יכול לעשות שליח על זה לזכות הדבר שאיננו בעולם, לעשות שליחות על עצם הדבר שאינו שלו. ומשו"ה התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, אין מועיל עשיית שליח משום דלא חל השליחות כלל על דבר שאינו שלו. וזהו פירוש דברי התוס' דאין יכול הישראל להיות שלוחו של שני לזכות הממון משום דהישראל השני' לא יוכל לעשותו שליח על דבר שאינו שלו' כיון שהמעות של העכו"ם, בעינן שהעכו"ם יעשהו שליח וכיון דאין שליחות לעכו"ם:
משו"ה אין מועיל שליחות שעושה הישראל הראשון לישראל השני לקבל מעותיו, כיון שהמעות עדיין של העכו"ם. אין הישראל הראשון בעלים לעשות את הישראל השני שליח לקבלם שעל דבר שאינו שלו' איננו בעלים לעשות שליח, והעכו"ם אין יכול לעשות את הישראל לשליח לקבלם, שאין שליחות לעכו"ם, א"כ גבי התופס לבע"ח. כיון דס"ל דתופס לבע"ח לא מהני, א"כ מה יועיל שעשאו שליח, על כסף של הלוה, כיון שאיננו שלו, אין בידו לעשות שליח:
אכן כל זה למסקנא דהתופס מעצמו לבע"ח לא קנה, ממילא גם לעשות שליח לא מהני, אבל מעיקרא הוי סבר, דתופס לבע"ח מהני, פירוש דהי' סבור, דלא בעי כלל שפלוני יעשהו שליח, אלא אדם מעצמו יכול לומר הרי אני במקום הלה וכמותו, דכיון דזכות הוא לא, יכול מעצמו להיות במקומו, אף היכא שבזה שהוא אומר אני במקום הלה, הוא חב לאחר, אעפי"כ הוא יכול להיות במקומו, ואף אם לא עשאו, הרי הוא מעצמו יכול להיות במקום הלה שרוצה, וא"כ גבי עבד אף שהאדון אומר תן שטר שחרור זה לעבדי. היינו דעשאו שליח להוליך, אבל אין קפידא בדבריו, שרוצה דוקא שיהי' שליח להולכה, וא"כ כיון דלהעבד גופא הי' יכול לתן, א"כ כיון שהוא במקום העבד, הרי הוא מקיים דיבורו, שהרי הוא נותן להעבד שהרי הוא עומד במקום העבד, ואם נימא כן בודאי דיועיל מה שיתפוס לבע"ח, אף במקום שחב לאחרים, שהרי הוא מעצמו יכול להיות במקומו ולא בעי שיעשהו שליח, אבל כיון דקי"ל התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה א"כ מעצמו אין יכול להיות שליח בעדו היכא שחב לאחרים א"כ בעינן שהוא יעשהו שליח) וכיון דהדבר אינו שלו' אין יכול לעשות שליח על דבר שאינו שלו:
ובזה נראה נפרש דברי הירושלמי בגיטין פרק האומר הלכה א' ז"ל הירושלמי:
ר' זעירא בעא קומי ר' מנא אף לענין מתנה כן אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו (ופירשו המפרשים דמיבעיא לי' אם אמר לשלוחו צא וקבל לי מתנה מפלוני ואמר הנותן הולך אי הוה כזכי) א"ל תמן התורה זיכת אותה בגיטה, והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה אית לך למימר במתנה אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו. ועוד מן הדא דאמר ר' יוסא ור' יעקב ב"ר זבדא ר' אבא בשם ר' יוחנן אמר לתן מתנה לחבירו וביקש לחזור חוזר בו וכמובן פירוש המפרשים דחוק מאד' דכיון דשאלתו דר' זעירא. אם במתנה אמרינן הולך כזכי מאי מחלק דבגט התורה זיכתה וגם מאי מייתי מר' יוחנן דס"ל דדברים אין בהם משום מחוסרי אמנה לדין דהולך אי כזכי או לאו כזכי:
ונראה לי דפירוש הירושלמי כן. דהנה לעיל הובא בירושלמי ברייתא דאשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה, ובעי ר' זעירא. אם גם במתנה כן. אם שלח אחד שליח להוליך מתנה, אם יכול המשלח לעשות שליח לזכות בהמתנה בעדו ע"ז קאמר תמן התורה זיכת אותה בגיטה פירוש הא דאשה זוכה בגיטה, אין הכונה שהיא עושה קנין בגיטה, שהרי גט אפילו בע"כ מתגרשת, א"כ אין היא זוכה בהגט. אלא התורה אמרה דכשגט מגיע לידה נעשה הגט שלה. דהתורה זיכתה בגיטה ואפילו בע"כ נעשה הגט שלה. וא"כ גם מה שמועיל שליח קבלה בגט, אין הכונה שהשליח זוכה בעדה את הגט דבשלמא אם הי' שייך בגט קנינים היינו אומרים, שהשליח עושה קנין בגט בעדה וקנתה הגט אבל באמת הא בגט אין שייך קנינים:
דקנין בגט אין מועיל. אלא דין התורה הוא שבעת שיגיע גט לידה תתגרש וא"כ כשעושה היא שליח לקבלה:
אין הכונה שעושה שליח לזכות בגט דאז הי' שליחות על דבר שאינו שלה ולא תוכל לעשות אלא מדעת, אלא כשהיא עושה שליח. הוא עושה אותו, שיהי' ידו כידה. דכשיגיע הגט ליד השליח יהי' כאלו הגט בא לידה. ובמקום אחר ביארתי דברי הרמב"ם שכתב דשליחות קבלה בעי עדים. ושליחות הולכה לא בעי עדים כמו שליח להפריש תרומה, ולכאורה מאי ראי' הא שליח לתרומה לא הוי דבר שבערוה, אבל שליח להולכה הוא דבר שבערוה א"כ גם שליחות לקבלה יהי' בלא עדים. ואמרתי דאין כונת הרמב"ם להביא ראי' משליחות תרומה להולכה, אלא הוא נתינת טעם דשליחות קבלה הוא דין חדש בערוה, שידו של השליח. הוא כידה. דאילו שליחות לקנות הגט לא הי' מועיל. דהרי בגט אין מועיל קנינים:
ובעי דוקא שיגיע הגט לידה, ע"כ הא דמועיל שליחות קבלה. הוא דין חדש בערוה דידו כידה. וכן כתב הרמב"ם (בפ"ה מהלכות גירושין הלכה א') ז"ל זה שנאמר בתורה ונתן בידה, אין ענין הכתוב אלא שיגיע הגט לה ואחד ידה או חצירה או חיקה או שלוחה שעשתה ידו כידה:
הכל אחד עכ"ל. הרי דכתב הרמב"ם דשליחות קבלה הוא מטעם דידו כידה, וזה דין חדש בערוה דבכל השלוחים דעלמא אין הכונה שנעשה גופו של השליח כהמשלח:
אלא דנעשה שליח על המעשה, וכיון דשליחות קבלה הוא גדר חדש בערוה. דידו כידה, משו"ה בעי עדים. אבל שליח הולכה איננו דין חדש' דשליחות הוא כמו שליח שעשאו להפריש תרומה שאינו שליח אלא על המעשה משו"ה לא נשתנה דינו בגט דאף בלא עדים נעשה שליח:
נמצא דשליח קבלה אינו כלל על הגט. אלא הוא נעשה שליח שיהי' ידו כידה, וכיון שהגיע גט לידו:
שהוא כידה. אז נעשה ממילא הגט שלה דהתורה זיכתה אותה בגיטה. משו"ה יכולה לעשות שליח לקבל גיטה אף מיד שליח בעלה. שהרי השליחות על דבר שלה שיהי' ידו כידה (היכא דאין מקפיד) אבל במתנה איך יוכל המקבל לעשות שליח לזכות המתנה, במתנה הא השליחות לזכות המתנה, ואיך יוכל לעשות שליח על דבר שאינו שלו. בשלמא אם הנותן בעצמו נותן ליד השליח הוא עושהו שליח אבל שלוחו הוא יכול רק לתת ליד המקבל אבל לעשות שליח בעד המקבל אינו יכול' והמקבל בעצמו כיון שהדבר אינו שלו אין יכול לעשות שליח על דבר של אחר. ועוד מן הדא פירוש, ואם תאמר נהי שאין יכול לעשות המקבל שליח. שאין אדם יכול לעשות שליח על דבר שאינו שלו' אבל בלא שליחות המקבל, יזכה השליח מדין זכי'. ע"ז קאמר כיון דאמר ר' יוחנן אמר ליתן מתנה יכול לחזור בו א"כ בזה שיזכה בעד המקבל מתנה הוא חב להנותן. שאלו לא הי' זוכה הי' יכול לחזור בו' ועתה. כשזוכה אין יכול לחזור בו. נמצא דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים והתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה:
ולפי זה מיושב קושית הקצות שהקשה על הנו"ב, שתירץ קושית מהר"י הלוי. אם נימא דאין שליח לדבר עבירה, המעשה בטל' א"כ איך אמרינן דמועיל בשחרור שליח העבד לזכות בעדו השחרור הא שחרור הוא דבר עבירה, וע"ז תירץ הנו"ב דהשליח. הוא שליח של העבד, והעבד הא אינו עובר עבירה. בזה שנשתחרר והקשה הקצות מדברי התוס' דהא בממון בעינן דוקא. שיהי' גם שליח של הנותן דמשו"ה. אין יכול ישראל לזכות במעות של גוי בעד ישראל' אכן לדברינו לא קשה כלל דבממון הא הוא שליח, על זכית הממון וא"כ איך יכול המקבל לעשות שליח. על דבר שאינו שלו' אבל בשחרור הא ילפינן מגט ובשטר שחרור אין מועיל קנינים:
אלא בעי שיגיע לידו. כמו בגט. דבעינן שיגיע לידה. ואף בע"כ של העבד נעשה משוחרר אם זרק הרב' השטר שחרור לידו א"כ כמו דבגט. התורה זיכתה אותה בגיטה. כן בשחרור התורה זיכה אותו בשחרורו שדין התורה הוא שיגיע השטר שחרור לידו. וממילא נעשה משוחרר וא"כ גם שליח קבלה של העבד. הוא ג"כ כמו של האשה, לעשות ידו של שליח כידו. וע"ז הוא בעלים לעשות שליח שיהא ידו כידו:
וממילא כשיגיע השחרור ליד השליח נעשה משוחרר והוא עושה שליח על דבר שהוא שלו, היינו לעשות יד השליח כידו. וכדברי הירושלמי, וא"כ בשחרור לא בעינן כלל ששליח הקבלה יהי' שליח של האדון:
באנו לדין דאדם יכול לעשות שליח רק על דבר שהוא שלו, אבל על דבר שאינו שלו, אין יכול לעשות שליח, א"כ צריך ביאור דברי רש"י דס"ל היכא דעשאו שליח מהני בתופס לבע"ח, מאי מהני שליחותו, על דבר שאינו שלו לזכות, ונראה לי דמה שכתב רש"י דאם עשאו שליח לתפוס מהני בתופס לבע"ח, אין הטעם דמועיל שליחותו על הממון, אלא דרש"י ז"ל ס"ל דיכול לעשות שליח על התביעה, דכיון שהוא יכול לתבוע יכול לעשות שליח על תביעתו, וכדמוכח מדברי רש"י בב"ק (דף ע') דאמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי, ואמר רב אשי לאמימר מאי טעמא משום דר' יוחנן, דא"ר יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש, זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו, ופירש"י ז"ל, דהואיל ואינו ברשות הבעלים אינו יכול להקנותו לשליח הלכך אם אבד יכול לחזור בו:
הרי דכתב רש"י, דהטעם דאין כותבין הרשאה אין הטעם משום דאין הממון ברשותו אין יכול להרשות, דלהרשות יכול אף אם הדבר אין ברשותו, ורק כיון דאין הדבר ברשותו אין יכול להקנות, וא"כ אם ימות המרשה הלא יתבעוהו היורשים פעם שני' וכדאמרינן (בב"ק דף ק"ד) דלמא שכיב ר' אבא. אבל לעשות שליח יכול' דס"ל לרש"י דיוכל לעשותו שליח על התביעה, ואף דהתביעה הא מילי היא וכדביארנו אליבא דהרמב"ם, דמשו"ה אין יכול לעשותו שליחו על התביעה, משום דהתביעה היא מילי, אכן ידוע מחלוקת הראשונים בדין דמילי לא מימסרי לשליח. דיש מראשונים דסברי:
דהא דאמרינן מילי לא מימסרי לשליח היינו דשליח שנעשה על מילי אין יכול לעשות שליח שני אבל שליח ראשון אף על מילי יכול להיות, ויש מראשונים דסברי, דעל מילי אף שליח אחד אין יכולין לעשות, ורש"י יסבור דהא דמילי לא מימסרי לשליח היינו דשליח ראשון אין יכול לעשות שליח שני אבל הראשון יכולין לעשות אף על מילי וכן מוכח מדברי רש"י גיטין (בדף ס"ו) בד"ה מילי לא מימסרן (ובמקום אחר הארכנו בזה):
וכיון דס"ל לרש"י דיכול לעשות שליח על התביעה. משו"ה ס"ל לרש"י דהתופס לבע"ח במקום שעשאו שליח מהני, משום דנעשה שליח על התביעה ונעשה בעלים לתבוע, ועל התביעה יכול לעשות שליח וכיון דנעשה בעלים. משו"ה יכול לתפוס:
שהרי הוא עתה בעלים על התביעה, ולפ"ז לא קשה כלל, הקושיות שהקשו על רש"י מהא דבעי בגמ' למימר דמשו"ה במתנה אם הי' רוכב על החמור וראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה משום דבשעת הגבהה הי' תופס לבע"ח אף דלפי הס"ד היו ס"ל דעשאו שליח לזכות בעדו. אכן לפי דברינו ניחא. דבמציאה לא שייך תביעה א"כ על מה עשאו שליח, הלא על המציאה כיון דאין המציאה שלו. א"כ אין יכול לעשות שליח. דעל דבר שאינו שלו אין יכול לעשות שליח, ורק בהחוב דיכול לעשותו שליח על התביעה. שם מהני תפיסה, אבל לא במציאה דשם השליחות על הממון. שם אין מועיל שליחות, כיון דהממון אינו שלו א"כ יהני רק מטעם תופס לבע"ח. היינו שהוא מעצמו יזכה. ותופס לבע"ח היכא דלא עשאו שליח לא מהני' וא"כ במציאה. אף אם עשאו שליח. הוי כלא עשאו. כיון דלא מהני שליחות על דבר שאינו שלו:
ולפי"ז לא קשה נמי על רש"י מגמ' דהכותב. דאמר לי' רב ימר בר חשו זיל תפסה, ואעפי"כ אמרו לי' רב פפא ורב הונא ברי' דבר יהושע:
דהוי תופס לבע"ח ולא קנה:
דהנה שם הי' המעשה. דההוא גברא דהוה מסיק בי' ימר בר חשו שכיב ושביק ארבא דהוי מטלטלי דיתמי ולא משתעבדי לבע"ח, אלא דאינהו היו סוברים כר' טרפון דהיכא דתופס הבע"ח קודם שבאו לרשות היתומים מועיל תפיסתו. וא"כ לומר דעשה רב ימר בר חשו שליח לתבע לא שייך כלל דהרי את מי יתבע הלוה מת ומיתמי בודאי דלא שייך תביעה, שהרי אם היו הם תופסים לא הי' יכול לגבות מהם א"כ לא שייך כלל תביעה. הכא א"כ הכא נצטרך לומר דשלוחו של ימר בר חשו נעשה שלוחו על הארבא לתופסה בעד ימר בר חשו וכיון דאין הארבא שלו אין יכול לעשות שליח וא"כ שליחותו דימר בר חשו:
על הארבא אינו כלום, וא"כ הוי רק תופס לבע"ח. היינו שהוא מעצמו יזכה:
והתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה. אבל היכא דעשאו שליח לתבוע מן הלוה. דשם נעשה בעלים על התביעה:
שם ס"ל לרש"י דאי תפיס לא מפקינן מיני' שהרי נעשה שלוחו על התביעה ושלוחו של אדם כמותו משו"ה מועיל תפיסתו דגם התפיסה היא תביעתו: