לבוש מרדכי בבא מציעא· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן י
יבאר מחלוקת אי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו או לאו תלוי אם השטר הוא עצם החוב או לא. ויבאר מחלוקת הירושלמי וגמ' דילן, אם עדים בחתימתן נעשה כל נוסח השטר, כאילו הם מנידים, או חתימתם רק על תוכן הדברים. ויבאר, דמנו של אחר, אין מועיל לפסול שטר:
(דף ז') ת"ר שנים אדוקין בשטר מלוה אומר שלי הוא ונפל ממני ומצאתיו ולוה אמר שלך הוא ופרעתיו לך יתקיים השטר בחותמיו דברי רבי, רשב"ג אומר יחלוקו וכו' אמר מר יתקיים השטר בחותמיו וגבי לי' מלוה כולי', ולית לי' מתניתין שנים אוחזין בטלית. אמר רבא אמר רב נחמן במקוים ד"ה יחלוקו, כי פליגי בשאינו מקוים. רבי סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. ואי מקיים לי' פליג, אי לא מקיים לי' לא פליג, מ"ט חספא בעלמא הוא מאן משוי לי' שטרא לוה. הא אמר דפריע ורשב"ג סבר. מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ואע"ג דלא מקיים לי' יחלוקו כו' ואיתא שם בגמ' אמר ר' אלעזר. מחלוקת בששניהם אדוקים בטופס ושניהם אדוקים בתורף אבל אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף זה נוטל טופס וזה נוטל תורף כו' אלא לדמי דאמר הכי שטר דאית בי' זמן כמה שוה ודלית בי' זמן כמה שוה דאית בי' זמן. גבי ממשעבדי. ואידך לא גבי ממשעבדי יהיב לי' האיך דביני ביני:
והנה הרי"ף והרמב"ם פסקו בסתמא להאי דינא, דאם שנים אדוקים בשטר. אם נתקיים השטר בחותמיו יחלוקו, ולא חילקו בין אם שניהם אדוקים בטופס ושניהם בתורף. בין אחד אדוק בטופס ואחד בתורף:
ומשמע דאף אם אחד אדוק בטופס ואחד בתורף נמי יחלוקו:
וכבר תמהו עליהם דהוא נגד גמ' וסוגיא מפורשת. דאם אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף זה נוטל טופס וזה נוטל תורף:
וליישב דבריהם הקדושים נראה לי דהנה בירושלמי שם איתא אמר ר' אלעזר הכל הולך אחר התפוס בעדים. ואמר רב חסדא אין שמעתינו אתיא כר' שמעון. ופירש הפני משה דהיינו דאתיא כרבי שמעון בן גמליאל אבל לרבי הכל הולך אחר קיום השטר. ולכאורה תמוהים דברי הירושלמי מאי תלי זה. אי אזלינן בתר התפוס בעדים בדינא דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, דהא פלוגתייהו רק אי בעי שיקיים השטר. דלרשב"ג, כיון שמודה שהוא כתבו אין צריך לקיימו:
ורבי סבר שצריך לקיימו:
אבל היכא שהוא מקוים. הוה לרבי כמו לרשב"ג, א"כ כמו דלרשב"ג הולך אחר התפוס בעדים אף שאינו מקוים הכא נמי לרבי, היכא דמקוים דכמו לרשב"ג עיקר השטר הוא העדים ה"נ לרבי, עיקר השטר הוא העדים רק דרשב"ג אין חושש שמא מזויף ורבי חושש שמא מזויף וצריך שיקיימנו. לדע שהחתימות הם אמת, אבל מאי תלי אם עיקר השטר הוא העדים בדין אי צריך לקיימו. ופליאה היא שמפרשי הירושלמי לא ביארו בזה:
ונראה לי לפרש דהנה (בכתובות דף י"ט) כתבו התוס' בד"ה מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ז"ל. וא"ת ומ"ט לא מהימן במגו דאי בעי אמר מזויף, וי"ל דשמא ירא לומר מזויף הוא פן יכחישוהו, וליכא מגו. ופירש הקונטרס במקום אחר דטעמא, משום דדבר תורה עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד. ורבנן הוא דאצרכוהו קיום, עכ"ל התוס' ולכאורה אין באור לדברי התוס', דנהי הא דצריך קיום הוא רק מדרבנן, במה אזל מגו דילי', כיון שאם הי' טוען מזויף הא הי' נאמן ולא היו גובין בהשטר, אף שמה שלא היו גובין, הוא רק מדרבנן, עכ"פ אם הוא טוען כן לא היו גובין בו:
וא"כ כי טוען פרוע נהימני' במגו דאי בעי הי' טוען מזויף, והיה פוטר עצמו, ומה לי אם זה שהי' פטור בטוען מזויף, הוא מדאורייתא או מדרבנן עכ"פ הוא הי' פטור אם הי' טוען מזויף, וא"כ הרי יש לו מגו ליפטר:
לכן נראה לי דכונת התוס' לפירוש הקונטרס הוא כן, דהנה קי"ל בכל דוכתי, דמגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו. לא אמרינן. ובזה ביארתי ליישב קושית התוס' גבי נסכא דר' אבא, דההוא גברא דחטף נסכא מחברי' אייתי חד סהדא דמחטף חטפה מיני':
אמר אין חטפי ודידי חטפי, ואמר ר' אבא הוי מחויב שבועה ואין יכל לישבע, משלם והקשו בתוס' (ב"ב דף ל"ד) ד"ה הוי מחויב שבועה ואין יכול לשבע ז"ל וא"ת נהימני' בשבועה במאי דאמר דידי חטפי:
במגו דאי בעי אמר לא חטפי וכ"ת דלא חשיב הא מיגו דהא אם אמר לא חטפי הי' חייב שבועה דאורייתא, לא היא דהא אמר בפרק המוכר את הבית המפקיד אצל חבירו בשטר. נאמן לומר החזרתי לך בשבועה. במגו דאי בעי הוי אמר נאנסו, דהוה נאמן בשבועה ואע"ג דבנאנסו איכא שבועה דאורייתא:
אכן לפי מה שבארתי בהרבה מקומות דמגו נגד חזקה ביד אדם הוא שלו לא אמרינן יתיישב קושית התוס' דהנה דכשמאמינים לו במגו שהנסכא שלו' הוא נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו' שהרי הנסכא היתה ביד הנגזל ואמרינן חזקה שהנסכא הוא שלו. ואף דאילו לא הי' עד שחטף, והוא אומר חטפתי ודידי חטפתי בודאי הי' נאמן. ולא היינו אומרים. שלא יהי' נאמן במגו שאומר לא חטפתי, משום דהוה נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו. לא קשה דהתם לא מטעם מגו אתינן עלה. אלא משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר היינו. שכיון שלא ראינו החטיפה, הרי לא ידענו כלל שהי' לפלוני על הנסכא חזקה כל שביד אדם הוא שלו ומי עשה לנו החזקה הזאת, החוטף והוא בעצמו אומר שהיתה שלו א"כ הרי הוא הפה שאסר הוא הפה שהתיר והוא בעצמו עשה החזקה. והוא אומר שאינו שלו. אבל כיון שיש עד אחד שחטף. והוא מחויב שבועה להכחיש את העד. וכיון דדין הוא דמחויב שבועה ואין יכול לשבע משלם, א"כ כל זמן שלא הכחיש את העד הרי הוא נאמן אצלנו כשנים, והוי כשני עדים ראו החטיפה, וא"כ החזקה להנגזל כל שיש ביד אדם הוא שלו, הוא בלא הודאת החוטף, רק שהי' יכול לישבע לבטל החזקה, זה לא הוי בגדר הפה שאסר, דהפה שאסר לא שייך, אלא היכא דבלא הודאתו לא ידענו, אבל הכא כיון שיש עד, שמחויב הוא לישבע וכל זמן שאין נשבע משלם, א"כ הרי העד. כל זמן שלא נשבע להכחישו הוא נאמן כבי תרי, דאל"כ אמאי משלם ע"כ דדין הוא בעד אחד כל זמן שלא נשבע להכחישו. הוא נאמן כבי תרי, א"כ בלא הודאתו יש לנו עד שהי' להנגזל חזקה כל שיש ביד אדם הוא שלו, וא"כ אף שיש לו מגו דאי בעי הי' מכחיש העד והי' נשבע, זהו בגדר מגו, ומגו נגד חזקה כל שיש ביד אדם הוא שלו, לא אמרינן
ובזה יתיישב נמי מה שהקשו איך אמרינן דאלו הי' שני עדים שחטף. דלא הי' נאמן לומר אין חטפי ודידי חטפי והרי ג"כ יש לו מגו דאי בעי אמר החזרתיו לך ויש שהוכיחו מזה דהגוזל את חברו בעדים צריך לפורעו בעדים, אכן אנן קי"ל דהגוזל חבירו בעדים אין צריך להחזיר בעדים:
וא"כ קשה אף ביש שנים על החטיפה והוא אומר שחטף ודידי' חטף נהימני' במגו שהי' אומר החזרתיו לך אכן לפי דברינו ניחא. דכיון שיש שני עדים על החטיפה א"כ הא יש ודאי להנגזל חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו' וא"כ אף שיש לו מגו לומר החזרתיו לך לא נוכל להאמינו שדידי' חטף דהוא נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו:
ויתישב נמי קושית התוס' שהקשו שם בד"ה הוי מחויב שבועה, דממ"נ קשה אם נימא דלא שייך בכה"ג מגו:
א"כ מ"ט דרב ושמואל דפליגי בפרק כל הנשבעין ופטרי בנסכא דר' אבא נהי דלית להו מתוך שאינו יכול לשבע משלם:
עכ"פ פשיטא דאין נאמן לומר אין חטפי ודידי חטפי בלא מיגו. אכן לדברינו ניחא דאליבא דרב ושמואל דלית להו מתוך שאין יכול לישבע משלם. א"כ אליבא דידהו:
לא אמרינן דעד אחד כל זמן שלא הכחישו. הרי הוא כבי תרי:
רק אינהו סברי דנאמנות דעד אחד הוא' רק שהתורה חייבה שבועה היכא שיש עד אחד. אבל לא חייבה התורה שום חיוב ממון על פי עד אחד. וכיון דהוי רק חיוב שבועה ולא חיוב ממון. משו"ה היכא דאין יכול לשבע פטור וכיון דלדידהו אין שום נאמנות לעד אחד לגבי חיוב ממון. א"כ אף שהעיד עד אחד שחטף אין לנו חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו' להנגזל, שהרי להעד אין נאמנות, רק שבועה הוא מחייב ולא יותר וכיון דאין להנגזל החזקה. א"כ כשהחוטף אומר חטפתי ודידי חטפתי, הוא בגדר הפה שאסר שמי החזיק את הנגזל בהחזקה כל מה שביד אדם הוא שלו' החוטף בהודאתו, והוא אומר דידי חטפי ונאמן במגו שהי' אומר לא חטפי והי' נשבע אבל לדידן דס"ל מתוך שאינו יכול לשבע משלם א"כ נאמנות העד כל זמן שלא הכחישו בשבועה כבי תרי:
וא"כ הרי העד החזיק את הנגזל בחזקתו. וא"כ אף שיש להחוטף מגו להכחישו אין אומרים מגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו:
ובזה יתבארו דברי התוס' בשם הקונטרס' דמשו"ה אית לי' מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו:
אף שיש לו מגו דאי בעי אמר מזויף הוא משום דהאי דצריך קיום הוא רק מדרבנן. והקשינו עכ"פ מדרבנן הי' נאמן וא"כ הא יש לו מגו, אכן לדברינו ניחא. דהנה כשאחד מוחזק בשטר והלוה טוען פרוע הוא. הא הוא נגד החזקה. שהמלוה מוחזק בשטר והלוה טוען שהשטר פרוע ובטל, וא"כ לא יועיל מגו. אכן אם זה שצריך קיום הוא מן התורה אז הי' נאמן במגו דמזויף. אף שעתה שטוען פרוע הוא נגד החזקה, שהמלוה מוחזק בשטרו. אכן כיון דמן התורה כל זמן שלא נתקיים איננו שטר ולא שייך עליו חזקה, אחרי שאיננו מקוים. א"כ מי הוא העושה אותו לשטר ומחזיקו בחזקת שטר לוה דאמר שכתבו. לוה בעצמו האמר שפרעו והוי בגדר הפה שאסר הפה שהתיר דאמרינן אף נגד החזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו והי' נאמן במגו שהי' אומר מזויף. אבל כיון שמה שצריך קיום. הוא רק מדרבנן. א"כ השטר הוא שטר אף אם איננו מקוים. דמה שאמרו רבנן שצריך קיום:
לא בטלו תורת שטר מעליו. רק משום לא שבקת חיי לכל ברי' תקנו שצריך קיום היינו שאין גובין בו, ובמקום אחר ביארנו לישב קושית הש"ך (בחו"מ סימן מ"ו ס"ק ט') שכתב לסתור תשובת הר' אביגדור כהן. שכתב דהיכא דבעל דבר טוען מזויף צריך קיום מן התורה וראי' מדתקון זמן בגט. שמא יחפה על בת אחותו:
ועתה מה הועילו ואכתי יחפה בעצמו שיכתוב גט ויחתום עדים כרצונו. אלא ש"מ כל היכא דאיכא הכחשה לא איתמר דריש לקיש דאמר דבר תורה. עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וכו'. וכתב על זה הש"ך ז"ל אבל לפע"ד אין דבריו מחוורים, וראיתו אינה ראי' דאדרבה. כיון דמדאורייתא לא בעי קיום דלא חיישינן שמא זייף, א"כ גם רבנן לא חששו להכי שיחפה על בת אחותו ויזייף כו' וכ"כ רשב"ם דלא נחשדו ישראל לעשות שטרות מזויפים עכ"ד הש"ך:
ולכאורה קושית הש"ך כיון דמדאורייתא אין צריך קיום, משו"ה לית לן למיחש שמא זייף, לא על ה"ר אביגדור תסוב. אלא על רבותינו התוס' דאינהו סברי דהיכא שנפרע שלא בפניו טענינן מזויף. דאל"כ לא שבקת חיי לכל ברי' שיוכל כל אחד לחתום עדים ויגבה שלא בפניו ולכאורה מאי ראית התוס' משום לא שבקת חיי, כיון דמן התורה אין צריך קיום:
הרי דלא חיישינן לזיוף. וא"כ מה לנו למיחש שמא יזייף ויפרע שלא בפניו. הא לא נחשדו ישראל לעשות שטרות מזויפים. אכן פשוט דלא קשה, דנהי דמן התורה אין צריך קיום:
היינו שכשאחד מביא שטר לא חיישינן שמא מזויף הוא דלא נחשדו ישראל לזייף היינו דוקא דשם ידוע לנו האיש המביא השטר. והוא איננו בחזקת חשוד כזה, שיוכל לזייף שלא נחשדו ישראל לזה, א"כ אם באנו לדון על האיש המביא השטר שמא הוא מזייף מוקמינן בסתמא לו בחזקת סתם ישראל, דאינם חשודים לזה ולא נוכל לחשוש בעד זה שמביא. אבל התוס' הקשו הא בעולם יש אנשים כאלה. שהם חשודים. שהרי יש בעולם גם הורגי נפשות וא"כ לא עשית תקנה בעד העולם שהרי אותם המעט החשודים הם יעשו זיופים ויטרפו שלא בפניו מלקוחות, ונהי כשיבא לפנינו. לא נחשוש פן הוא מן המיעוט החשודים. אף על חשש רחוק כזה עכ"פ בעולם יש כאלו. והם הלא יעשו מה שלבם חפץ בזיופים. ואנחנו נדונם. שהם מן הרוב, ע"כ כתבו התוס' דמשום תקנתא דעלמא כדי שלא יוכלו החשודים לעשות ולזייף תקנו בבא אחד ומביא שטר צריך לחשוש פן מזויף הוא אף כי אין לנו לחשוב את האיש הזה מן המיעוט החשודים על הכל אף על חציפות כזה. אבל כדי לנעול דלת בפני עושי עולה המועטים שהם יוכלו לגזול את הכל ולא שבקת חיי, צריכין לחשוש שמא מזויף הוא:
וא"כ גם ראית ה"ר אביגדור נכונה דאם נימא דאף היכא שבעל דבר טוען מזויף אינו נאמן ולא חיישינן לזיופא. א"כ הא דתקנו רבנן חששא דשמא יחפה על בת אחותו הלא לא תקינו משום האשה הזאת שבאה להתגרש פן היא זינתה דהרי אותה צריך להעמיד בחזקת כשרות וגם הא אם החשש ממנה, א"כ אם היא איננה בת אחותו. לא הי' לנו לחשוש, ע"כ הטעם דתקנת זמן לא היתה משום האשה הזאת הבאה להתגרש לפנינו רק דאם לא נתקן זמן ממילא הלא יש בעולם בת אחותו, ויש אשה מזנה. ובה יהי' הקלקול שיחפה על בת אחותו, וכדי לעשות תקנה לבת אחותו תקינו שכל גט אשה צריך להיות בו זמן כדי לנעול דלת בפני מזנות ועושי עולה, תקינו בכל אשה. אף שאם באנו לדון על האשה הזאת, עלינו להעמידה בחזקת כשרות שלא זינתה, וא"כ שפיר פריך ה"ר אביגדור הא בפני חצופים כאלה לא הועלת שהרי הם יוכלו לזיף שנהי שרוב ישראל אינם חצופים לזייף. הא החששא משום עושי עולה. והם הלא חשודים על זיוף:
ולפי דברינו הא דתקון רבנן דבעי קיום:
אין הטעם:
משום שחששו. שמא השטר הזה שהובא לפנינו:
הוא מזויף שהאיש המוציא זייפו דבודאי צריך להעמידו בחזקת כשרות שלא יזייף השטר רק אם נעמיד כל אחד המוציא שטר לפנינו בחזקת כשרות. א"כ לא שבקת חיי לכל ברי' שהרי בעולם יש מזייפים והם הלא יזייפו ויפרעו שלא בפניו, משו"ה תקינו רבנן. שנחשוש בכל המוציא שטר לזיוף היינו קודם שקיימו, לא יגבה השטר. כדי לעשות תקנה לעלמא נמצא לפי זה. דרבנן לא אמרי כלל שאינו שטר. רק שתקנו שלא יגבה בשטר כזה:
נמצא דלא הוי מה שמודה שכתבו הפה שאסר הפה שהתיר היינו שנימא מי החזיק הוא בעצמו והוא בעצמו אומר שאינו שטר שאומר פרוע, כיון דמן התורה אין צריך קיום:
הרי דלא חיישינן. שמא השטר הוא מזויף. והוי רק תקנה דרבנן. שלא יגבו בו בלא קיום. משום דלא שבקת חיי לכל ברי'. א"כ לא הוי בגדר הפה שאסר רק בגדר מגו. ומגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו לא אמרינן משו"ה אין נאמן לטעון פרוע במגו דמזויף דהוי מגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו. כיון דהשטר הוא בחזקת שטר אף בלא הודאתו. דלזיוף לא חיישינן לחשוד המוציאו. וזה דיהיב רש"י הטעם משום דמדאורייתא אין צריך קיום:
דמשו"ה לא הוי בגדר הפה שאסר אלא בגדר מגו. דזה לא אמרינן נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו:
זהו סברת מאן דס"ל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, אכן מאן דס"ל דצריך לקיימו ואם אינו מקיימו נאמן לומר פרוע במגו דמזוייף. הוא יסבור דתקנת רבנן הי' ששטר שאינו מקוים איננו שטר. וא"כ הוי הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ועוד אפשר לומר דאימתי שייך לומר לא אמרינן מגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו' הוא דוקא בחפץ דאם באנו לומר שהנסכא הוא של החוטף הוא נגד החזקה, אבל לגבי שטר. אין השטר עצם החוב שנימא כיון שהמלוה מחזיק השטר הוא ודאי שאינו פרוע' השטר הוא רק ראי' שלא פרעו, דאלו פרעו לא הי' מניח השטר בידו וכיון שיש לו מגו נגד הראי' הזאת, נאמן. דאין השטר עצם החוב. שנימא עליו חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו וכמפורש הסברא הזאת בש"ך בסימן צ"ט דזהו דעת התוס' בכתובות דמקשי על הא דאמרינן שם האומר שטר אמנה הוא אינו נאמן ואוקמינן דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים והקשו בתוס' נהימני' במגו דאי בעי מחיל' והביא מזה ראי' בתשובת "אבן חיים" דמי שיש בידו מטלטלין ואמר של פלוני הוא נאמן במגו דהי' נותנם לו אף שהוא נגד החזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו. ודחי הש"ך דמדברי התו' אין ראי' ז"ל. ולפענ"ד לא ראי' דדוקא התם כיון דשטר אין גופו ממון נהי דהשטר הוא תחת ידו מ"מ המעות אינו תחת ידו לענין שנאמר בו כל מה שהוא תחת ידו הוא שלו משא"כ במטלטלין. שהוא תחת ידו, דעצם החפץ בחזקה שהוא שלו. וכן מוכרח לומר לדעת המחבר והר"ב דנא תיקשי דבריהם דלעיל סימן מ"ז לכוון אהדדי עכ"ל הש"ך. וא"כ זהו סברת מאן דס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ונאמן במגו:
דלא שייך כאן מגו נגד חזקה כל מה שיש ביד האדם הוא שלו' דהשטר אין גופו ממון. רק הוא ראי' דלא פרע ונגד ראי' מהני מגו:
ואין להקשות לפי מה שביארנו. דטעמא דמאן דס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דס"ל דהשטר איננו עצם החוב. רק ראי' שלא פרע ולא שייך בכאן מגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו:
ואנן הא פסקינן הלכה דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו א"כ ס"ל דבשטר לא שייך חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, והרי הרמב"ן והה"מ ספ"ב מהלכות מלוה ס"ל דאף בטוען נגד שטר אמנה הוא או פרוע היכא שהוא חב לאחרים אין נאמן. אף היכא דיש לו מגו. משום דהוי חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו. והה"מ כתב שכן דעת הרמב"ם והש"ך (בסימן מ"ז סק"ו) הסכים לדברי הה"מ ותקשה דידהו אדידהו. דהא אנן פסקינן להלכה מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והיינו מטעמא דבשטר לא שייך חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו:
נראה לישב דבריהם דהנה בארנו בספרנו "לבוש מרדכ"י (על ב"ק בסימן כ"ח) לישב קושית הש"ך על הא דאמרינן בסימן נ"ו דהשליש נאמן אפילו הכחישו אחד ואמר שלא עשאו שליש, אם הוא אומר שהוא שליש, נאמן דחזקה אין אדם חוטא ולא לו והקשה הש"ך מדברי הרא"ש בתשובה, דאם לוי עומד בפנינו ובידו שטר שיש לראובן על שמעון ואמר ע"מ כן נתנו שאחזירנו לשמעון. כי מחל לו ראובן וראובן אומר שקר הוא אלא ממני נפל ומצאו צריך להחזירו לראובן. ואם נימא שהשליש נאמן אף היכא שהכחישו ואומר שלא עשאו שליש יהי' נאמן:
ובארתי שם. דהנה הא דאמרינן חזקה אין אדם חוטא הוא דוקא שמפני זה הוא נאמן על עצמו. אבל היכא דבעי עדות. בזה אין מועיל חזקה אין אדם חוטא ולא לו' דאל"כ אמאי אין עד אחד נאמן להוציא ממון נימא חזקה אין אדם חוטא ולא לו, ע"כ היכא דב"ד בעי לפסוק על פיו בזה בעי דוקא עדות, וחזקה אין אדם חוטא ולא לו לאו עדות הוא ורק גבי שליש דהנאמנות על עצמו שיהי' נאמן למסור השלישות על זה שייך אין אדם חוטא ולא לו. א"כ זהו דוקא. היכא שזה פלוני, ג"כ אומר כדברי השליש אבל היכא שהוא בעצמו אינו יודע ורוצה לסמוך על דברי השליש בזה כמו שב"ד בעי דוקא עדים:
ה"נ הוא בעצמו אם רוצה לסמוך בעי דוקא עדים, נמצא דבתשובת הרא"ש מיירי דשמעון הלוה אין יודע שמחל לו השטר, וא"כ כמו שב"ד אם רוצים לפסול שטר. בעי דוקא שני עדים ועד אחד אם מעיד שהוא פרוע, אינו מעיד רק לחייב שבועה, אבל לא לפסול השטר ולא סמכינן על חזקה דאין אדם חוטא ולא לו. ה"נ הלוה בעצמו. אם בא עד אחד ואמר לו שהשטר פרוע אין לו לסמוך עליו דבעי דוקא עדות כל זה היכא דהדין בין המלוה ולוה. שהלוה אין יודע, אבל היכא שהלוה בעצמו טוען כדברי השליש, א"כ הדין בין המלוה והשליש בזה נאמן השליש על עצמו למסור השטר, דעל עצמו אינו בגדר עדות שפיר אמרינן חזקה אין אדם חוטא ולא לו ונאמן על עצמו למסור השטר:
והנה הרמב"ן פירש בכתובות (דף כ"ה) דאיתא שם:
הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואין נאמן להשיאו אשה כו' אני מאמינו להאכילו בתרומה שבידו להאכילו בתרומה ואין מאמינו להשיאו אשה, שאין בידו להשיאו אשה ופירש הרמב"ן דלהאכילו בתרומה, כיון דמועיל עד אחד הרי בעינן רק נאמנות, וא"כ כיון שבידו להאכילו בתרומה, היינו שיש לו מגו דאי בעי לא הי' אומר בני. הוא נאמן אבל להשיאו אשה הא בעי דוקא שני עדים, ואין בידו לבדו להשיאו אשה. דליוחסין בעינן שני עדים:
והיכא דבעי עדים אף שיש עמו אחר שמעיד כדבריו והוא יש לו מגו:
אין נאמן דהיכא דבעי עדים אין מועיל מגו:
דמשום מגו לא יוכל להתכשר דמגו לאו עדות הוא. לפ"ז הנה הכא באומר שטר אמנה הוא והוא חייב לאחרים יש לתרץ קושית התוס' שהקשו "נהימני' במגו דאי בעי מחיל" בפשטות, דהרי כיון שיש עליו חוב' הרי עתה השטר הזה, היינו החוב, אינו שלו. אלא של פלוני המלוה שלו א"כ הרי הוא לגבי החוב הזה כאיש אחר וא"כ מאי מועיל מגו שלו לפסול שטר של פלוני הא לפסול השטר בעי דוקא עדים:
ומגו לאו עדות הוא:
ע"י מגו לא נעשה עדים, דמגו אין מועיל אלא על עצמו לפטור. אבל לא שע"י זה יעשה כעדים:
והיכא דבעי עדים אין מועיל מגו (ואף שיש לחלק מהא דהרמב"ן. דשם פסלותו מטעם קרוב אעפי"כ סברא פשוטה היא לומר אף בעד אחד כן דמשום מגו אין נעשה עד, דהרי חזינן דמגו איננו כעד. שהרי להוציא אין מועיל ודו"ק) והא דאיצטריך הרמב"ן לטעמא דמגו במקום חזקה לא אמרינן. הוא דנהי אם באנו לומר, שהחוב של השטר הוא פרוע מפני מגו של המלוה, זה לא נוכל לומר כיון דהחוב הוא עתה של המלוה האחר בשעבודא דר' נתן א"כ המלוה השני הוא רק עד אחד, ואין מועיל אף אם יש לו מגו, אבל השטר בעצמו הא לא נעשה של המלוה הראשון, דהשטר בעצמו הוא של המלוה בעל השטר וא"כ הוא על השטר בעצמו כמו שליש, ונימא שיהי' נאמן למסור השטר בעצמו להלוה, דעל עצמו יועיל לו מגו דאי בעי מחיל, נהי דעל החוב אין לו נאמנות, כיון שהוא חייב לאחרים, והחוב הוא של הנושה בו, אבל על השטר בעצמו למסור להלוה דזהו על עצמו, יהי' נאמן במגו, ובלא השטר הא לא יוכל לגבות הנושה, ע"ז משני הרמב"ן והה"מ, דלהאמין לו על השטר בעצמו בלא החוב, הא אין מועיל מגו, דעל השטר בעצמו הוא מגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו' ועל החוב אף שעל זה לא שייך חזקה, אבל החוב הא איננו שלו, וא"כ אין מועיל מגו שלו על חוב של אחר אבל במודה בשטר שכתבו, דהתם הוא לגבי עצמו, שפיר מועיל המגו שלו, על החוב שהוא פרוע, במגו שהי' אומר שהוא מזויף ולא שייך חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו שהרי אין השטר עצם החוב, רק ראי' שלא פרע. משו"ה מועיל מגו:
ובזה יש לבאר דברי הגמ' בסנהדרין דף ל"א, דאיתא ההיא אתתא דנפק שטרא מתותי ידה. אמרה לי' ידענא בהאי שטרא דפריע הוא הימנה רב נחמן. אמר לי' רבא לרב נחמן כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה אמר לי' שאני הכא דאי בעי קלתי' איכא דאמרי לא הימנה רב נחמן אמר לי' רבא לרב נחמן והא אי בעי קלתי' כיון דאתחזיק בבי דינא אי בעי קלתי' לא אמרינן. והנה בתוס' פירשו, דהפירוש דראו השטר בבי"ד קודם שאמרה פריע הוא ומטעם דלא אמרינן מגו למפריע ולפי זה יקשה. איך הוי בעי למימר לישנא קמא דהימנה רב נחמן הא בודאי מגו למפריע לא אמרינן. ובודאי דזה אין סברא לומר דתרי לישנא פליגי איך הי' המעשה, אכן לדברינו ביאור דברי הגמ' פשוט. דאילו לא הראתה השטר בבי"ד והי' אומרת לזה שתבע אותה. תן לי השטר שבידך והיתה משיבה אין לך שטר בידי, כי השטר פרוע הוא והי' אז הדו"ד בינה ובין התובע בודאי דהי' מועיל המגו. לפטור אותה מלתן לו השטר אבל כיון שהוציאה השטר בבי"ד:
ועתה אין הטענות בינה ובין המלוה, אלא בין המלוה והלוה:
אם מגיע לו מהלוה או לא. א"כ אף שיש לה מגו דאי בעיא:
היתה קלתי ולא היתה מראה השטר אבל עתה, לפסול שטר של המלוה מפני מגו שלה, מגו שלה לא הוי כעדים ומפני מגו שלה. לא פסלינן שטר של המלוה. דלפסול שטר של המלוה בעי דוקא עדים, ולזה קאמר כיון דאתחזק השטר עתה בבי"ד, ועל בי"ד לדון בין המלוה והלוה, לא אמרינן אי בעי קלתי' לפסול ע"י מגו שלה את השטר משא"כ אם לא היתה מראה בבי"ד. אז היו הטענות בינה ובין המלוה, היתה נאמנת שאין להמלוה שטר בידה. במגו דאי בעיא קלתי':
ולפ"ז יתיישב שפיר דברי הירושלמי שפירש הא דאמר ר' אלעזר הכל הולך אחר התפוס בעדים דאתיא כרשב"ג, דאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. והקשינו מאי תלי זה בזה, אכן לדברינו ניחא, דהנה למאן דס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, א"כ הוא ס"ל דאין השטר. החוב בעצמו רק ראי' שלא פרע, דמשו"ה מועיל מגו, ולדידי' אימת אמרינן חלוקה, היינו דוקא היכא דקיומוה בעדים דאז אין לו מגו, א"כ הא מהשטר ראי' שלא פרעו, דאם הי' פורעו לא הי' מניח השטר בידו, א"כ מ"ש האי חתיכת השטר מהאי חתיכת השטר, הא הראי' מזה שמונח בידו, וכמו שזה בלא זה אין ראי' ה"נ זה בלא זה, אלא כיון שזה מחזיק בהראי', וזה מחזיק בהראי', פוסקים ב"ד יחלוקו. וא"כ אחת היא אם תפוס בעדים או בשאר השטר, ורק אליבא דרשב"ג דלדידי' היכא שאין מקוים רק הלוה מודה שכתבו, אם באנו לדון מטעם ראי', הא אדרבה יש ראי' שפרעו, שהרי יש לו מגו שהי' אומר מזויף, אלא הטעם דאין מועיל מגו, הוא משום שהחזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, וא"כ כיון שהוא מוחזק בשטר אמרינן חזקה שהוא שלו, א"כ היינו דוקא במוחזק בעיקר השטר אבל אם אינו מוחזק רק בדבר שאינו אלא כמו גליון השטר, בזה לא שייך חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו:
משו"ה אליבא דרשב"ג הכל הולך אחר התפוס בעדים. היינו באופן שאינו מקוים אבל במקוים דלא צריך לטעמא דמוחזק, רק ראי' מה שהניחו בידו. בזה אמרינן מה לי חתיכת שטר זה או זה, הא מדהניחו בידו הוא ראי' שלא פרע ומשו"ה לרבי דמיירי ע"כ במקוים אין חילוק בין תפוס בעדים לתפוס בטופס:
והנה בתוס' תמהו במאי פליגי ירושלמי וגמרא דילן דבירושלמי אמר הכל הולך אחר התפוס בעדים ובגמרא דילן אמר דתליא מי אדוק בתורף. ונראה לי דהנה הרמב"ם כתב בפרק ד' מהלכות גירושין דעדים החותמין על הגט צריך שיהיו העדים מכירים לשון הכתב והכתיבה, ואין מועיל מה שיקראו לפניהם ויאמרו להם שכך כתוב בהגט, אכן הטור סתר זה דאמאי לא יועיל מה שמתרגמין לפניהם וע"כ כתב הטור בסימן ק"ל דאפילו אם אינן מכירין לשון הגט שפיר דמי, והנה הב"י הביא ראי' לדברי הרמב"ם מגמ' דילן דאמר אמימר האי שטרא פרסאה דחתימי בי' סהדי ישראל כשר ופריך והא לא ידעי למקרי ומשני בדידעי ואם איתא לישני בשלא ידעו וקראו לפניהם. ועוד הביא ראי' מירושלמי דאיתא התם רב אמר הדיינין חותמין אע"פ שאין יודעין לקרות:
אבל אין העדים חותמין אלא א"כ היו יודעין לקרות, ואיתא שם בירושלמי מתניתא פליגא עלי' דרב גט שכתבו עברית ועדיו יונית כו' פתר לה בשהיו יודעין לקרות ולא היו יודעין לחתום כו' הרי דבעינן דוקא שהיו יודעין לקרות:
ועיין בכ"מ שם שכתב דגם דברי הירושלמי תמוה:
ולדידי. נראה דאדרבה מדברי הירושלמי מוכח להפך, דהנה הירושלמי פריך על דברי רב דס"ל, דאין עדים חותמין על הגט אלא א"כ קראוהו הם בעצמם. ובזה הא אנן לא פסקינן כותי' דרב, שהרי קי"ל אחרים קוראים לפניהם והם חותמים, והירושלמי הקשה על רב:
משמע דרק על רב קשה דס"ל דבעי שהם יקראוהו, והרי לדברי הרמב"ם דבעינן דוקא שיבינו לשון השטר, א"כ הלא גם בלא רב, דס"ל דבעינן שיקראוהו, ג"כ קשה, שהרי קתני גט שכתבו עברית ועדיו יונית, הרי העדים אין מבינין, והרי בתחלה לא ידע תירוצא דידעי לקרות ואין יודעין לחתום, וודאי דזה דוחק לומר דזה ידע גם המקשה שיש לומר שמבינין, רק שאין יכולין לחתום, דא"כ גם זה הי' יכול לשנות בעצמו המקשה, שיודעין לקרות ולא היו יודעין לחתום ע"כ דהירושלמי סבר בהקושיא, דעברים אין מבינים לשון יונות, א"כ מדפריך אליבא דרב ע"כ דלדידן לא קשה:
לכן נראה לי דהנה יש לספק שטר שחתמו בו עדים אם הכונה שבזה שהעדים חותמים היינו שעתה כל לשון השטר כאלו הם בעצמם היו כותבין והוי עתה בחתימתם כאלו נחקרה עדותן בב"ד שאומרים נוסח ולשון השטר, או דהם חותמים שאמת הוא הענין הכתוב בשטר. ומעידין על תוכן הדברים. אבל לא שנאמר שע"י חתימתם, כל נוסח השטר כאלו הם מעידים. והנה הירושלמי ס"ל כשעדים חותמין על השטר:
אין הכונה שעתה נוסח השטר הוא דיבורם. דעתה בחתימתם, כאלו הם מגידים נוסח השטר רק ס"ל להירושלמי, דע"י חתימתם מעידין על תוכן הדברים, נמצא דאף אם אין מבינים לשון השטר והגט, כיון דקראו לפניהם ותרגמו להם תוכן וענין השטר, יוכלו לחתום וחתימתם הוא, שתוכן הדברים אמת, וא"כ אף אם אין מבינים לשון הגט, שאין העיקר הלשון, אלא תוכן הדברים וזה יודעים, אכן גמרא דילן סבר, דעדים החותמים על הגט בחתימתם נעשה כאלו הם אומרים לפנינו את נוסח השטר ומשו"ה ס"ל להרמב"ם דאם כתוב בשטר פלוני בן פלוני הכהן. לוה מנה מפלוני מעלין לתרומה, אף דקי"ל דליוחסין אין מעלין:
היינו משום דכיון דנוסח השטר הוא דיבורם, א"כ הוי כאלו הם אמרו לפנינו בדבור, פלוני בן פלוני הכהן ואף דליוחסין לא מסקינן היינו משום דליוחסין בעי עדים והיכא דבעי עדות. אין מועיל מסיח לפי תומו:
דהיכא דצריך עדות, בעי דוקא שיכוין להעיד וכיון דהן אין מכונים להעיד. אף בעל פה אלו היו אומרים כן. כיון דבדבור שאמרו "הכהן" לא נתכונו להעיד, אין עדותן מועיל, אבל לתרומה דלא בעי עדות, מועיל אף לפי תומו, ואדרבה לפי תומו עוד מעלה, היכא דלא בעי עדות, דאף על עצמו מועיל, אבל אם נימא דחתימת העדים הוי רק על תוכן הדברים א"כ על מה שלא העידו לא הוי כלל עדות, וא"כ לא היו מעלין אף לתרומה, ע"כ דכל נוסח השטר הוא הגדתם:
והנה דיבור נקרא, רק אם מבין מה שהוא אומר, אבל אם אחד יאמר דברים שאין מבין אותם לא הוי דבור כלל, דדבור אינו אלא הסכמה, וכשמבין מה שהוא אומר, אז הוי דבור, אבל אם אינו מבין לא הוי דבור, ומשו"ה איתא בירושלמי סוטה פרק אלו נאמרין דאם השביעה בלשון שאינה מבינה ואמרה אמן, לאו כלום הוא, וכתב הירושלמי דזה פשיטא, דאם השביעה בלשון שאינה מבינה ואמרה אמן לאו כלום הוא. ולכאורה אמאי פשיטא, נהי דאין מבינה הלשון, אבל דילמא מיירי דידעה שמשביעה. רק שהלשון אינה מבינה, ע"כ דאף בהאי גוונא שיודעת שהכהן משביעה ואמרה אמן, כיון שאין מבינה הלשון, לאו כלום הוא, דאמן הוי קבלת הדברים, כאלו היא בעצמה היתה אומרת, ולשון שאינה מבינה, אף אם היתה אומרת לאו כלום, דדבור, כשמבינים מה שאומרים, הוא דבור, אבל כשאינם מבינים לאו כלום הוא:
נמצא לפ"ז מיושב שפיר דין הרמב"ם דס"ל דבעינן דוקא שיבינו העדים לשון הכתב דכיון דלגמ' דילן, העדים בחתימתם, מקבלים נוסח השטר, שנעשה עתה, כאלו הם מעידים נוסח השטר, וזהו דין העדים החתומים על השטר א"כ לא עדיף מאלו אמרו הדברים בע"פ, ואם אינם מבינים לשון הגט, הרי אף אלו היו אומרים כל הנוסח הזה בב"ד, לא הי' כלום. שהרי דבור אינו, אלא כשמבינים אותו, ואם אינו מבין מה שאומר. לאו כלום הוא, וא"כ מה לי אם האמירה בעל פה או בכתב, דבור כזה שאינו מבין, לאו כלום, אבל להירושלמי דדין חתימת עדים הוא, עדות על תוכן הענין שאמת הוא. לא נוסח השטר, הוא הגדתם, א"כ מנוסח השטר אנו יודעים רק על איזה תוכן הם מעידים אבל עדותם איננה נוסח השטר, א"כ אף שהם אינם מבינים ג"כ כשר, א"כ הירושלמי לטעמי' פריך ממתניתין דגט שכתבו יונית ועדיו עברית, דנהי שהי' סובר הירושלמי, דאינם מבינים, פריך רק אליבא דרב, אבל לדידן לא קשה, שהרי לא בעינן שיבינו את לשון השטר לסברת הירושלמי, אכן גמ' דילן פריך והא לא ידעי למיקרי, ולא משני בשקראו לפניהם, דגמ' דילן סובר, דעיקר הגדת העדים, הוא נוסח השטר, א"כ בעינן דוקא שיבינו לשון השטר, דאם אינם מבינים לשון השטר, לא הוי אצלם, נוסח השטר והגט, הגדה, ומשו"ה פסק הרמב"ם דבעינן דוקא שיבינו לשון הגט.
נמצא דבדין דידן אזלי הירושלמי והבבלי לשיטתם, דהנה לשיטת הירושלמי, דאין השטר, נוסח הגדת העדים, א"כ עיקר שטר הוא חתימת העדים, דחתימתם הוא עדות על מעשה הגט והשטר, רק שבהשטר רשום מה הן מעידין אבל עיקר עדותם, הוא החתימה, רק כשאנו רוצים לידע מה הם מעידים, רואים אנו את השטר וממנו אנו יודעים מה העידו, א"כ עיקר השטר, הוא חתימת העדים, משו"ה הכל הולך אחר התפוס בעדים בזה שייך החזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, אבל לגמ' דילן, דנוסח השטר הוא עדותם א"כ עיקר העדות, הוא הוא השטר בעצמו, שזהו הגדת העדים, רק כשאנו רוצים לדע מי הם אלה האומרים לפנינו את נוסח השטר, רואים אנו החתימות, ויודעים כי אנשים האלה, הם מעידים לפנינו את נוסח השטר, א"כ לגמ' דילן עיקר השטר, הוא השטר בעצמו, וחתימת העדים, אינו אלא גילוי מילתא לידע מי המה המעידים לפנינו את נוסח השטר, משו"ה לגמ' דילן, לא תלי בתפוס בחתימת העדים, רק בהשטר בעצמו, אי בטופס אי בתורף, דבזה שייך חזקה דכל מה שיש ביד אדם הוא שלו:
והנה בתוס' פירשו דמשו"ה אמרינן דאם אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף, זה נוטל תורף וזה נוטל טופס, היינו דשיימינן שטרא דאית בי' זמן כמה שוי ודלית בי' זמן כמה שוי:
ואמאי לא נימא אם אחד אדוק בעדים נישום שטר דלית בי' עדים, משום דשטר שאין בו עדים פסול לגמרי, אבל שטר דלית בי' זמן:
השטר כשר, משו"ה שיימינן שטרא דאית בי' זמן כו' ולכאורה תמוהים דברי התוס' דאטו משום דמוחזק בדבר שבלעדו יפסל השטר יגרע כחו מאלו מוחזק בדבר שאין השטר נפסל. לכאורה אדרבה, אם הוא מוחזק בדבר שבלעדו נפסל השטר, א"כ אדרבה נימא יקח עד מקום שידו מגעת, אך באמת דברי התוס' מובנים המה, כי שותפים אם מחזיקין דבר אחד בשותפות, משועבד דבר אחד לחבירו, אם בלא שלו יופסד של השני, ומשו"ה בחצר שאין בו דין חלוקה, לא יוכל אחד לטעון שיחלוקו, ויאמר, כיון שיש לו מחצית בהחצר ורוצה לחלוק, מה איכפת לי' שלא ישאר בהחצר כדי חלוקה לפני זה. לא יוכל לומר כך. דכיון דבלתי חלקו, אין לפני חבירו חצר כלל, שהפחות מד' אמות לאו חצר הוא, א"כ הרי אם תקח חלקך יופסד שלי לגמרי, וא"כ חלקך משועבד לי, שלא יופסד חלקי, דדבר של שני שותפים משועבד זה לזה שלא יופסד, ומשו"ה אמרינן דיחלוקו הוא לדמי, ולא יכול אחד לומר מה איכפת לי שיופסד, אני רוצה לחלוק הבגד לשנים, זה לא יכול לומר דכיון דדין הוא דשנים אוחזין בטלית, הדין אצלנו דשייך להם ביחד, א"כ לא תוכל ליקח חלק שעי"ז יופסד חלקי. שאני מוחזק בחצי טלית היינו חצי של כולו, אבל אם תחתכנו הוא נפסד, ואיננו כעת חצי של טלית כולו, משו"ה כופהו לחלוק לדמי, כיון דלדידן שנים אוחזין בטלית הדין דיחלוקו, ממילא דין חלוקתם כחלוקת השותפין, וא"כ ה"נ לא יוכל לומר האחד, אני אקח חתיכת השטר שבידי. שכיון שהאחד מוחזק בשטר, ואם יקח חתיכת השטר שבידו, הרי יופסד חתיכת השטר של השני, שהרי חתיכת השטר איננו שטר כלל, א"כ אמרינן בזה שהוא מוחזק בזה שבידו, שלא יוכל חברו להפסידו, ומשועבד חתיכת השטר שביד חבירו לחתיכת השטר שבידו, אבל היכא דאף בלא חתיכת השטר שבידו, לא נפסל ולא נפסד חצי השטר שביד חבירו, אז להשביח לא יוכל לטעון, תן לי מה שבידך, כדי שאשביח חלקי, דלזה אינו משועבד, משו"ה שיימינן שטרא דאית בי' זמן כמה שוי, דזה אין מחויב לתן לו הזמן שבידו, שהוא דבר אחר מן השטר. וראי' אחרת, דהשטר הוא שטר גם בלעדי הזמן, וא"כ אין הזמן שבידו משועבד להשני, היינו לחתיכת השטר שבידו אבל אם עי"ז שיקח החתיכה שבידו יופסד דבר שביד חבירו ויבטל שם השטר. אין מניחים לו לקח החתיכה שבידו, כיון דאנן אמרינן חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו, א"כ הוא מוחזק בחתיכת השטר שבידו, בחזקת שהוא שלו, וא"כ גם חתיכת השטר שביד השני שביד השני משועבד לחתיכת השטר הזה, כדי שלא יופסד:
ועפ"י דברינו יש ליישב דברי הרמב"ם שכתב (בפרק ד' מהלכות מלוה ולוה הלכה י"ד) שנים אוחזין בשטר. המלוה אומר שלי והוצאתי לפרע ממך, והלוה אומר פרעתיו וממני נפל. אם הוא השטר שיכול לקיימו, זה נשבע שאין לו בדמים אלו פחות מחציין, וזה ישבע שאין לו בדמים פחות מחציין, וישלם הלוה מחצה עכ"ל הרמב"ם הרי דס"ל להרמב"ם דדין הוא שישלם לו מחצה החוב, ואלו בגמרא דילן מוכח. דאין משלם לו אלא מחצית ששוה השטר, שהרי שיימינן השטר כמה הוא שוה. ואמרינן ויחלוקו נמי דאמרינן לדמי ופירשו בתוס' ז"ל ואין חולקין את החוב, כמו שכתוב בשטר אלא כמו ששוה לו למכור, מזה יפרע החצי עכ"ל התוס"י הרי דאין פורעין אלא מחצית ששוה השטר למכור ואיך כתב הרמב"ם שישלם לו מחצה. דמשמע מחצית החוב, שהרי הרמב"ם לא הזכיר כלל לעיל מינה שוו, השטר, רק כתב "בדמים" וכתב אח"כ וישלם הלוה מחצה היינו מחצה מהדמים והא בגמ' מוכח דצריך לשלם רק מחצית שווי השטר למכור:
אכן לפי דברינו ניחא, דבגמ' שם אזיל אליבא דמ"ד מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, ומיירי בשהשטר אינו מקוים, ואם באנו לדון על החוב, היינו פוטרים לגמרי, שהרי יש לו ראי' שפרע, במגו דאי בעי אמר מזויף. רק שמפני המגו, אין אנו יכולים לפסול השטר שביד המלוה שהוא מוחזק בו מטעם:
דחזקה כל מה שאדם תופס, הוא שלו. אנו מחזקין בהשטר שבידו, א"כ אין החלוקה על החוב דעל החוב אם היינו דנין, היינו פוטרים לגמרי, אלא דהחלוקה על עצם השטר גופא שהוא מוחזק בו:
א"כ שפיר אמרינן דאין צריך לשלם רק מחצית שווי השטר למכור, דכל טענתו. הוא רק שאין אנו יכולין לפסול השטר שהוא מוחזק בו מטעם מגו, א"כ אין לו אלא מחצה משווי השטר ולא מהחוב, אבל לדידן, דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, א"כ מיירי רק היכא דהשטר מקוים א"כ אין החלוקה על עצם השטר לבדו:
אלא על החוב גופי', שכיון שהשטר עודנו ביד המלוה, הרי הוא ראי' שלא פרע עדיין הלוה החוב א"כ כיון שגם הלוה מוחזק בו. וכללא הוא דשנים אדוקין בדבר הדין הוא דאין ב"ד צריכין להוציא הדין חלק, רק יחלוקו פסקינן, א"כ הכא דמחולקים על ראית החוב ושניהם אדוקין בו' הדין הוא שיחלוקו את החוב שחלוקין על ו. ע"י הראי' ששניהם אדוקין. דמזה שהמלוה מוחזק, ראי' הוא שלא פרעו עדיין, ומזה שהלוה מוחזק בו הוא ראי' להיפוך מש"ה משלם מחצה מן החוב. שהרי החלוקה על החוב אבל אם נימא מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו א"כ על החוב אין אנו דנין כלל, שעליו אין לנו לעשות חלוקה כלל. שהרי יש לנו ראי' שפרעו, במגו דאי בעי אמר מזויף רק שהחלוקה על עצם השטר גופי', משו"ה נוטל רק מחצית שיווי השטר למכור:
ולפי"ז מיושב בפשטות הקושיא שהקשו איך סתם הרמב"ם וכתב לה בסתמא להאי דינא, דשניהם אדוקין בשטר יחלוקו ולא פירש דהיינו דוקא היכא דשניהם אדוקין בטופס ושניהם בתורף. אבל אחד אדוק בטופס ואחד בתורף:
זה נוטל טופס וזה נוטל תורף. אכן לדברינו ניחא:
דהרי אמרינן בירושלמי, דהא דאמרינן הכל הולך אחר התפוס בעדים, היינו דוקא למאן דס"ל מודה בשטר שכתבו. אין צריך לקוימו ומיירי שהשטר אינו מקוים, דאז החלוקה על עצם השטר מטעם חזקה כל מה שביד אדם שלו. וכדביארנו למעלה, דאלו באנו לדון על החוב בעצמו היינו פוטרים אותו במגו:
וא"כ גביתו. מטעם שהוא מוחזק בשטר שבידו. א"כ אם הלוה תפוס בעדים שהוא עיקר השטר הרי יש אדרבה להלוה חזקת שטר אבל למאן דס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. ע"כ מיירי דין דשניהם אדוקין. בשטר מקוים, א"כ מזה שהוא מחזיק השטר בידו הוא ראי' שלא פרע א"כ מה לי אם הראי' מחתיכת שטר זה. או חתיכת שטר זה, וכמבואר למעלה דברי הירושלמי:
א"כ הא דאמרינן בגמ' מחלוקת בששניהם אדוקין בטופס ושניהן אדוקין בתורף. הוא ג"כ הפירוש כדברי הירושלמי דאימתי מיירי מחלוקותם דס"ל לרשב"ג דאף אם אין השטר מקוים נוטל מחצה, הוא רק בששניהם אדוקים בטופס ובתורף. ובזה מיירי מחלוקותם, ולא ס"ל לרמב"ם הפירוש שפירש רש"י דמחלוקת פירוש של יחלוקו. אלא ס"ל לרמב"ם, דהאי מחלוקת פי', אימת מיירי מחלוקותם דס"ל לרשב"ג יחלוקו אף בשאינו מקוים. היינו דוקא בשניהם אדוקים בטופס ובתורף אבל אחד אדוק בטופס ואחד בתורף היכא שאין השטר מקוים, דבזה מיירי מחלוקותם אז זה נוטל טופס וזה נוטל תורף לרשב"ג, דטעם החלוקה משום עצם השטר אבל היכא שהשטר מקוים. שאז החלוקה על החוב בעצמו. אז אף אם אחד אדוק בטופס ואחד בתורף חולקין החוב. שהרי אז דין החלוקה, משום ראי' על החוב בעצמו. א"כ מה לי חתיכת שטר זה מחתיכת שטר זה וכדאמר בירושלמי:
דאתיא הא דאמר הכל הולך אחר התפוס בעדים. דוקא לרשב"ג. א"כ גם הא דקאמר בגמ' דאחד אדוק בטופס ואחד בתורף:
דוקא לרשב"ג:
דקאי על דין מחלוקותם דמיירי באינו מקוים. שהרי הירושלמי וגמ' דילן לא פליגי. אלא אם עיקר השטר הוא נוסח השטר. או חתימת העדים:
אבל בדין זה, למ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. והיכא דהשטר מקוים לא פליגי, דהחלוקה הוא על החוב' מטעם ראי', ואז אין חלוק בין חתיכת שטר זה לחתיכת שטר זה. הכל הוא ראי' שלא פרע, ומשו"ה קאמר מחלוקת, ולא קאמר לא שנו, דלכאורה קשה, כיון דלא מצי לאסיק אבל באחד הכל מודים. דלא שייך הכל מודים דהרי גם שם יהי' פלוגתא דידהו. אם אין השטר מקוים לא יגבה כלל למאן דס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וא"כ כיון דאין יכול לאסיק, אבל אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף הכל מודים. למה התחיל בלשון מחלוקת הי' לו לומר בלשון לא שנו:
אלא דבא להוכיח. דלא קאמר אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף. זה נוטל טופס וזה נוטל תורף. אלא באופן מחלוקותם. היינו היכא דהשטר אינו מקוים דלרשב"ג, אף שיש לו מגו דמזויף כיון שהוא מוחזק במחצית השטר. אין פוסלין מה שבידו משום מגו. משום דתלי דוקא במה שבידו:
אבל היכא דהשטר מקוים. שאז החלוקה על החוב בעצמו. שם אין חלוק אם תפוס בטופס או בתורף. נמצא דלמ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אין שום חלוק, בין אדוקים שניהם בטופס ובתורף:
בין אחד אדוק בטופס ואחד בתורף:
דממ"נ אם אין מקוים הוא' כלל לא גבי:
ואם הוא מקוים. אז מזה שהשטר ביד המלוה הוא ראי' שלא פרע עדיין. אלא כיון דגם הלוה מוחזק ומחזקת הלוה ראי' שפרע הדין הוא דחולקין הראי' היינו שפרע מחצה החוב, וכיון דמדין ראי' הוא אין חלוק מחתיכת שטר זה לחתיכת שטר זה, כמו שמזה שמחזיק התורף ראי' הוא שפרע כן מזה שהמלוה מוחזק בטופס ראי' שלא פרע. ומשו"ה בכל גווני יחלוקו. היכא דהשטר מקוים. ומשו"ה הרמב"ם דמיירי דוקא בשטר מקוים דהרי פסק מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו משו"ה לא הביא כלל חלוק בין אדוק בטופס לאדוק בתורף כיון דהוא מדין ראי' בכל גווני הדין דיחלוקו: