לבוש מרדכי בבא מציעא· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן טו
יחקור אם חיוב האחריות בנמצאת גזולה הוא מטעם מקח טעות או מטעם חיוב אחריות, ויבאר, דאין אדם מתחייב שלא מדעתו אף היכא שזכות הוא לו. וממילא במכר, אף בדעת אחרת מקנה בעינן כונה דקנין, ויבאר דהא דזבן אינש ארעא ליומא, הכונה שנכנס בספק שמא תשאר בידו, ויחקור אי אסיק אינש אדעתי' לחשוש, שהשדה גזולה.
(דף י"ד) ואמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עלי' עסיקן. עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו דא"ל חייתא דקטרי סברת וקבלת, מאימת הוי חזקה מכי דייש אמצרי, ואיכא דאמרי אפילו באחריות נמי דאמר לי' אחוי טירפך ואשלם לך. והנה בתוס' הקשו אי מיירי בנתן מעות, אמאי יכל לחזור בו ועוד משהחזיק בה אינו יכל לחזור בו אבל באחריות יכול לחזור, אמאי יכל לחזור כיון שנתן מעות והחזיק כמשפט וכי לעולם יכל לחזור בו, ועוד חזקה דדייש אמצרי לא אשכחן בשום מקום. ופירש ריב"א, דמיירי שקנאה בקנין חליפין ולא נתן מעות וקאמר עד שלא החזיק בה חזקה דמפרש בתר הכי דייש אמצרי שלא הלך לארכה ולרחבה ולא סמכא דעתי' יכל לחזור בו, משהחזיק בה שהלך לארכה ולרחבה אינו יכל לחזור, אבל באחריות יכל לחזור כיון שלא נתן מעות ויש עוררים הואיל וסופו לשלם מעותיו, עתה שהן בידו יעכבם, אכן הרמב"ם (בפי"ט מהלכות מכירה) כשהביא להאי דינא פירש דמיירי שנתן כסף שהרי כתב שם יחזיר המוכר הדמים, הרי דפירש בנתן הדמים ולפ"ז יקשה קושית התוס' איך בעי בגמ' למימר דאף אם החזיק בה ונתן מעות יכול לחזור בו אם מכר באחריות, אמאי יכול לחזור בו וכי לעולם יכל לחזור בו, הרי נתן מעות והחזיק:
ונראה לי לבאר דברי הגמ' אליבא דהרמב"ם דהנה בחו"מ סי' קט"ז איתא לוקח שטרפו ממנו השדה כותבין לו טירפא כו' אם היתה שוה אלף בשעה שלקחה ובשעת טירפא לא היתה שוה אלא ת"ק כותבין לו טירפא באלף, וכתב ע"ז הקצות החשן ז"ל ובש"ך כתב דאם הוזלה ועמד על ת"ק אינו משלם יותר משוי' וכ"כ ה"ה בפשיטות גבי ערבות פרק כ"ה ממלוה וז"ל ותדע לך דודאי אם הוקרה או הוזלה וטרפה בע"ח, מגבינן ללוקח כפי מה שהי' שוה בשעת הטירפא ולא כפי הדמים שקנה כו' אמנם מתוס' נראה דס"ל דבהוזל משלם אחריות כפי הדמים שקנה ע"ש בפ"ק דב"ק ומציעא בראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עלי' עסיקין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו משהחזיק בה אין יכול לחזור בו מ"ט דאמר לי' חייתא דקטרי סברית וקבלת, ודוקא שלא באחריות אבל באחריות לא וא"ד אפילו באחריות דא"ל אחוי טרפך ואשלם לך. והקשו בתוס' ונימא לי' שקול ארעיך בזוזך ותירצו בב"ק וי"ל כגון שהוזלו עיי"ש וא"כ למה חלקו בין באחריות או לא הא נהי שיוציאו מ"מ לא יצטרך לשלם בשביל אחריות אלא כשער שהוא שוה עכשיו, וא"כ הוא חייב לו יותר, דהא הלוקח צריך לשלם הדמים שהי' בשעת המכירה, והמוכר אין צריך ליתן לו בעד האחריות אלא כשעת הזול, ואם ירצה הלוקח להשלים עד הזול ולשלם כפי דמי המקח, רק שרוצה לגבות בעד האחריות הדמים שהוא בשעת הזול בעד האחריות, א"כ בלא"ה מצי אמר שקול ארעך בזוזך, אלא ע"כ מוכרח מתוס' דס"ל אם הוזל כותבים טירפא כשעה שקנה, שלא הי' ללוקח פסידא. וא"כ כיון דהתוס' והראב"ד הרי ס"ל אין לחלוק על דבריהם, ובפרט שבדברי הה"מ הגיה מחשובת מהר"ש יונה וכתב שט"ס נפל בדברי הה"מ עכ"ל הקצות:
אכן דברי הקצות החשן תמוהים לי מאד מאי ראי' מייתי מתוס' דהתוס' פליגי על הה"מ דהא התוס' מיירו היכא שיצאו עסקין, היינו שערערו שהשדה גזולה, ואם אמת הוא שהשדה גזולה, נמצא שהי' מקח טעות, וכיון דהי' מקח טעות, א"כ מגיע לו הדמים שנתן, וא"כ אף אם אח"כ הוזלה, בודאי צריך להשיב לו הדמים שנתן שהרי לא הי' כאן מכירה ונתבטל המקח, ומגיע לו הדמים שנתן לו בטעות, שם שפיר אמרינן דאף אם הוזלה אח"כ משלם לו דמי המכירה. כיון דמיירי באופן שיהי' הטירפא, שהעוררים טוענים שגזולה היא וכן פירש"י להדיא בב"ק דף ט' דעסיקין היינו שעוררים שלנו היא, אבל הרב המגיד הא מיירי בשטרפה בעל חוב, א"כ אין כאן מקח טעות כלל ורק שהוא מקבל אחריות שלא יגיע לו ההפסד, א"כ המוכר הוא ערב בעד הטריפה, היינו שישלם לו בעד ההפסד שמגיע לו על ידו, א"כ ההפסד הוא עתה רק חמש מאות, שהרי היא עתה אינה שוה אלא חמש מאות, וא"כ שפיר אמר הה"מ, דהיכא דטרפה בעל חוב, אין משלם אלא הדמים ששוה עכשיו, דהרי קבלת האחריות הוא בעד הטריפה, כיון דאין כאן מקח טעות, משא"כ היכא דטרפוה, מחמת טענת גזולה דהוי מקח טעות, שם האחריות בעד הדמים שנתן. ופליאה על רבנו הקצות איך ערבב שני הענינים וכן הוא מפורש להדיא בתוס' (ב"מ י"ד ד"ה שעבוד דאי נגזל טרפה חוזר על הגזלן אף בלא קבלת אחריות, כיון דהוי מקח טעות וא"כ התוס' לטעמייהו ס"ל דישלם לו הגזלן כפי הדמים שלקח:
אולם בהאי דינא גופא, היכא דנמצאת שאינה שלו, נראה לי ג"כ דלאו כ"ע סבירא להו דקבלת האחריות הוא בעד הדמים שנתן, משום דהוי מקח טעות דהנה התומים הקשה על הנך פוסקים דס"ל המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים אף בלא קיבל אחריות וכן הוא מפורש שם בחו"מ סי' קט"ז במחבר. והקשה התומים דהא בגמ' ב"מ (דף ע"ב) פריך בגמ' אמאי אמרינן בנמצאת שדה גזולה דגובה מנכסים משועבדים, הא לא ניתן השטר ליכתב. כיון דאפילו מוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים, מה בכך שלא ניתן ליכתב דל מהכא שטרא לגבי ממשעבדי מטעם עדים. והנה התומים תירץ דקושית הגמ' הוא נמאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא דלמאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא לא יגבה המוכר שדהו מנכסים משועבדים, היכא דלא קיבל אחריות בפירוש. והא דפסק המחבר דאף אם נא קבל אחריות, גובה מנכסים משועבדים הא לדידן דס"ל שעבודא דאורייתא. ודבריו תמוהים דא"כ המחבר דס"ל האי דינא הי' לו לפסוק גבי מעשה דאקני לבנו קטן ואח"כ מכר שיגבה מנכסים משועבדים, דאף שהשטר לא ניתן ליכתב, אעפי"כ יגבה מנכסים משועבדים מטעם העדים, דהרי בגמ' לא חילק, אלא משום דהשטר לא ניתן ליכתב והרי המחבר בעצמו פסק (בסימן ק"נ) להאי דינא דהיכא שנתן הממשכן לבנו קטן ואח"כ עשה שטר מכירה לבעל המשכון, שטר המכירה אינה כלום, והמעות שנתן יתר על המשכון אינם אלא כמלוה על פה ונהי דהשטר אינו כלום, יגבה ממשועבדים מטעם העדים, דהא הוי מכירה בעדים והמחבר בעצמו הא פסק דלא בעי קבלת אחריות במוכר שדהו בעדים. ומזה קשה ג"כ על הנתיבות שהוא תירץ לקושיא זו של התומים וז"ל ולענ"ד לק"מ דהש"ס מקשה בשלמא מוכר שדהו בעדים העדים מעידים בפה לפנינו, משא"כ בשטר מכר שאין העדים לפנינו וכיון דהשטר לא ניתן ליכתב הוי מפי כתבם ואין כאן עדות כלל דאימור נתן לו במתנה, דאיך כתב המחבר ז"ל והמעות שנתן אינם אלא כמלוה על פה ממ"נ אם אין העדים כאן לפנינו, אף מבני חורי' לא יגבה ומאי שייך לומר כמלוה על פה הא כלל לא גבי, שהרי אין כאן עדות דהוי מפי כתבם ואם העדים לפנינו ומעידים שמכר וקבל דמים. יגבה אף משועבדים, שהרי הוי המוכר שדהו בעדים. וכן קשה בגמ' ב"מ שם גופא דאיבעי שם זוזי כמלוה בשטר דמי וגובה מנכסים משועבדים או דלמא כמלוה ע"פ דמו ואינו גובה מנכסים משועבדים ולדברי הנתיבות ממ"נ אם חסר בירורים שמכר לו ולקח ממנו המעות אף מיני' לא גבי דהוי מפי כתבם ואם הי' עדים שמעידים על מעשה המכירה א"כ אף ממשועבדים גובים מטעם העדים והוי לי' לשאל מיני, גופא אי גובה עפ"י השטר או לא:
לכן נראה לי לתרץ דהנה בספרנו (על ב"ק סימן י"ב) כתבנו לתרץ קושית הקצות החשן בסימן קי"ט לדברי התוס' ב"ק דף י"ד דפירשו דאי נימא דשעבודא לאו דאורייתא להכי בנזקין אין גובה אף דנזקין יש לו קול, דדוקא במלוה בשטר תקנו רבנן שיגבה ממשעבדי משום נעילת דלת, דאי שעבודא דאורייתא ובמלוה ע"פ מדרבנן הוא דלא גבי משום תקנת לקוחות, א"כ בנזקין דיש קול ואין כאן תקנת לקוחות דאינהו דאפסידו אנפשייהו:
יגבה נזקין מן המשועבדים. והקשה הקצות לדברי התוס' דנזקין יש להם קול, ואעפי"כ לא גבי ממשועבדים למאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא, משום דאין כאן תקון העולם דשלא תנעול דלת, א"כ איך אמרינן בסוף ב"ב דאף למאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא, אם עמד בדין על הנזקין גובה ממשועבדים מה הועיל ההעמדה בדין, דהא קול הי' לנזקין אף קודם העמדה בדין אלא דלא גבי:
משום דאין כאן תקנה דנעילת דלת, א"כ מאי הועיל העמדה בדין ואמאי גבי עתה. ותירצנו דנהי דרבנן לא תקנו לגבות ממשועבדים אלא במלוה דאית לי' קלא משום נעילת דלת. אבל לא בנזקין דליכא נעילת דלת, אבל במלוה לא חילקו בין אם מגיע החוב בעד הלואת כסף מזומן או שהחוב הוא בעד חיוב אחר, כיון דעתה הוא בעל חוב ומחויב לשלם והוא בעל חוב והחוב אית לי' קלא גובין ממשובדים, אבל לא תקנו רק בדבר שהוא עתה חיוב חוב לשלם דמים, אבל נזקין כל זמן שלא עמד בדין, לא הוי עתה חיוב לשלם חוב, אלא דמוטל עליו חיוב נזקין וכל זמן דלא עמד בדין, הוי חיוב נזקין, משו"ה ס"ל להרמב"ם דדמי קרקע הוא כקרקע, משום דגם עתה הוא חיוב נזקי הקרקע, וגם עתה הוא חיוב קרקע, דנזק כל זמן שלא עמד בדין, הוי חיוב נזק, אבל משעמד בדין, עתה הוא חיוב, דמים שחייבוהו ב"ד. וכדאמרינן בגיטין י"ח שביעית אינה משמטת אלא מלוה אבל לא שכר שכיר, וקנס ואונס ופתוי (והוא הדין שארי נזקין) אבל משעת העמדה בדין כולם משמטין, משום דמשעת העמדה בדין, עתה החיוב תשלומי הדמים שחייבוהו ב"ד בדין, הרי דקודם העמדה בדין הוי חיוב תשלומי נזק ולאחר העמדה בדין הוי מלוה וזה הוא שהועיל ההעמדה בדין לגבות בנזקין ממשעבדי, אף למאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא, משום דעל ידי העמדה בדין נעשה "מלוה" שיש לה קול, ובמלוה שיש לה קול לא חילקו רבנן בתקנתם. ובכל אופן גובה ממשועבדים. אבל קודם ההעמדה בדין לא הי' מלוה, דקודם העמדה הוי נזקין, דמשו"ה שביעית אינה משמטת, ומשו"ה אינו גובה ממשועבדים, דהא בנזקין לא תקון רבנן, אבל לאחר העמדה בדין הוי מלוה וכיון שיש לו קול גובה ממשועבדים:
והנה במלוה ע"פ קי"ל דאינו גובה ממשועבדים ובודאי דלא חילקו בהלואה, אף אם תהי' הלואה בפני אלף עדים, שעתה יש קול, כיון דהויא הלואה והלואה בעצמה אלו לא היתה בפני הרבה עדים לא הי' להדבר קול, דכל הלואות אין דרך להלוות בפני הרבה שיהי' קול, משו"ה אף אם הי' המעשה בפני הרבה עדים, אין גובין ממשועבדים, ואף למאן דס"ל שעבודא דאורייתא, כיון דעשו רבנן תקנה שלא יגבה מלוה ע"פ מן הלקוחות לא חילקו בין אם נעשית בפני הרבה עדים או מעט, ורק היכא שהי' מכר, שמכר הא עושה קול הדמים שמגיע בשביל חיוב המכר, בזה אמרינן דגבי ממשועבדים שהרי חיוב מכר יש לו קול:
והנה מתחלה הי' סבר בב"מ שם (דף ע"ב) כשהקשה מהא דלשבח קרקעות כיצד הרי שגזל שדה מחבירו ומכרה לאחר והשביחה והרי היא יצאה מתחת ידו כשהוא גובה. גובה את הקרן מנכסים משועבדים נימא לא ניתן ליכתב ואיך גובה מנכסים משועבדים את הקרן הי' סבר בגמ' כשהקשה כן דהיכא דנמצאת שדה שאינה שלו, הוי מקח טעות, נמצא דמה שמחויב הגזלן לשלם הדמים אין החיוב בשביל המכר דהחיוב משום שנטל כסף של חבירו להוציאן, ואף דהי' המעשה דרך מכר ומכר הא יש לו קול, הא כיון דנמצאת שדה שאינה שלו א"כ לא הי' כאן מכר כלל, והוי רק הלואה, שמחויב הוא לשלם הכסף אף דנעשה בפני הרבה עדים כדרך מכר הא בהלואה לא חילקו רבנן בין נעשה בפני הרבה עדים או בפני מעט עדים וא"כ אף דנימא המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים, היינו דוקא, היכא דטרפוהו בשביל הבע"ח, דאז המכירה איננה בטעות, ורק שמסתמא או מפורש מקבל אחריות, אז חיוב האחריות הוא חיוב מכר, אז יהי' הדין דגובה מנכסים משועבדים, דחיוב מכר יש קול, אבל היכא דנמצאת שאינה שלו, א"כ המכירה היתה בטעות, וא"כ החיוב לשלם לאו מדין התחייבות המכר, אלא מטעם מקח טעות, א"כ הוי הלואה, אלא שנעשית שלא בצינעא, ובהלואה אף שנעשית שלא בצינעא לא חילקו רבנן, וא"כ פריך שפיר דנימא השטר לא ניתן ליכתב, ולא מיבעיא בעדים אלא אף בשטר לא יגבה מנכסים משועבדים דהויא רק הלואה, דהשטר לא ניתן לכתוב:
וע"ז משני הכי השתא התם אי למ"ד ניחא לי' דלא ליקריא גזלנא, אי למ"ד ניחא לי דליקו בהימנותי' מפייס לי' למרי' ומוקי לי' לשטרי' הכא לאברוחי' מיני' מכוון שטרא מקיים לי' פירוש דלא תימא בנמצאת שדה שאינה שלו דהוי מקח טעות, אלא כיון דניחא לי' למיקם בהימנותי' או מטעם דלא ליקריא גזלנא, א"כ עומד הי' בשעת המכירה גופא שתשאר השדה בידו, א"כ לאו מקח טעות הוא, דכמו דאמרינן עביד אינש דזבין ארעא ליומא, ובודאי אין הכונה אף אם הי' יודע שיטרפו ממנו, הי' מתרצה, דבודאי לא הי' משלם זוזי אם הי' יודע שיטרפו ממנו, רק הוא נכנס בספק, פן תשאר הקרקע בידו ולא יטרפוה ממנו, ומשו"ה סבר שמואל דבמקח וממכר לא אמרינן אחריות טעות סופר, משום דדרך בני אדם ליכנס בספק הזה, דעומד שתשאר הקרקע אצלו, א"כ אף אם נמצאת השדה שאינה שלו, ג"כ לאו מקח טעות, דבשלמא אם לא הי' עומד בשעת קניה שתשאר הקרקע בידו, בודאי שמקח טעות הוא, שהרי לא בשופטני עסקינן. שיקנה קרקע שלמחר תצא ממנו, אבל קרקע שאינה עומדת שתצא ממנו ועומד שתשאר בידו:
הוא קונה אותה בשביל הספק הזה, אם ישתמש בה יום אחד, וכיון דאמרינן דסתמא אם מכר לו קרקע הגזולה יקנה הגזלן מיד הבעלים או מטעם דלא ליקריא גזלנא. או מטעם דליקו בהימנותי' א"כ בשעה שקנה הקרקע, אף שהיתה גזולה, הי' מקום ספק וקרוב לודאי שתשאר הקרקע בידו היינו שהגזלן יקחנה מיד הנגזל בשבילו דבדעת בני אדם מה דאמרינן עביד אינש דזבן ארעא ליומא אין לו חילוק, אם הוא עתה קנין או לאו קנין:
דהא הטעם דעבד דזבן ארעא ליומא היינו בספק שמא תשאר בידו:
הוא מחביבות שרוצה ליקח הקרקע, וניחא לי' אף מספק שמא תשאר בידו, א"כ היכא שלפי הענין עומד שתשאר בידו ניחא לי לקנות אותה בשביל ספק זה ומוסר הכסף לחלוטין רק שהמוכר מקבל אחריות שתעמוד בידו:
נמצא דאליבא דשמואל דס"ל במקח וממכר לא אמרינן אחריות טעות סופר הוא יסברו הנך פוסקים דס"ל דהמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים, אף אם לא קבל אחריות בפירוש, לדידן, דלדידהו הקושיא מגמ' ב"מ אינהו יסברו דלא כתוס' דמפרשי דהיכא דנמצאת שדה שאינה שלו, הוי מקח טעות, אלא אינהו יסברו כיון דסבירא לן שם בב"מ דמשום דניחא לי' דלא ליקריא גזלנא, או מטעם דליקו בהימנותי', עומד בשעת המכירה שהגזלן יקח השדה מיד הנגזל בשביל הלוקח. אין כאן מקח טעות דזבין אינש ארעא ליומא בשביל הספק שמא תשאר אצלו. ומשו"ה לא הוי מקח טעות, דהכסף הוא מקנה לגמרי להמוכר, והמוכר מסתמא יראה שתשאר הקרקע בידו כדי שלא יקראוהו גזלן:
והנה אף דאנן פסקינן להלכה כרבא דאחריות טעות סופר הוא, אין הטעם דלא סבירא לן עבד אינש דזבן ארעא ליומא, וא"כ יהי' מקח טעות, אלא דאף דסבירא לן עבד אינש דזבן ארעא ליומא, אעפי"כ מסתמא הוא רוצה שיקבל אחריות כיון דכן הוא דרך כל הלוקחים, דהמוכר מקבל עניו אחריות, וא"כ אף אם נמצאת שדה שאינה שלו, אין כאן מקח טעות, כיון דבשעת המכירה הי' עומד שתשאר הקרקע בידו:
מסר לו הכסף לחלוטין, רק שהוא התחייב מסתמא, שאם יטרפו ממנו באיזה אופן שיהי', יתחייב לשלם לו בעד הטריפה שטרפוהו, ולא קיים אנא אשפי, ואף דלא כתב כן, מסתמא הי' דעת הלוקח והמוכר שיכתבו כן שמקבל המוכר עליו שישפה המוכר מכל ערעור, ואם לא יעשה כן אז ישלם בעד זה שיטרפו השדה בשבילו:
לפ"ז היינו הא דמשני בגמ' דלא דמי הא דמסר השדה על שם בנו וכתב לו שטר דאין גובה ממשועבדים לדין דנמצאת שדה שאינה שלו, דגובה מהמשועבדים על פי מה שבארנו דהיכא דהוי הלואה לא חילקו בין נעשה בפני הרבה עדים לבין לעשה רק בפני שני עדים, בכל גווני אין גובה ממשועבדים, והיכא דהוי מקח טעות, דלא הי' כאן מכר, הוי רק הלואה, א"כ הכא דהממשכן מסר על שם בנו הקטן, בשעת הקני' היה כונתו להבריח השדה מן הלוקח א"כ לא הי' עומד כלל שישאר הקרקע בידו, וא"כ בודאי דלא שייך בכה"ג עביד אינש דזבין ארעא ליומא, דזהו דוקא אם לפי הענין עומד שתשאר הקרקע בידו, אבל הכא דודאי עומד שלא תשאר הקרקע בידו, שהרי המוכר רוצה להבריח, א"כ הוי מקח ואין כאן מכר כלל, א"כ הוי רק הלואה, דהמעות הם בידו בתורת הלואה, והשטר איננו שטר כלל דלא ניתן ליכתב, משו"ה אין גובה מהמשועבדים, אף דנעשה באופן מכר, שלא נעשה בצינעא, בהלואה לא חילקו רבנן אבל בנמצאת שדה שאינה שלו, דשם בשעת המכירה לא הי' מקח טעות שעומד הי' שתשאר הקרקע בידו, או מטעם דניחא לי' דליקא בהמנותי'. או מטעם דלא לקריא גזלנא. א"כ מקח טעות לא הויא דעביד אינש דזבין ארעא ליומא היינו היכא שעומד שתשאר בידו, והחיוב דעל המוכר הוא רק מטעם קבלת אחריות שהוא דין מכר בכה"ג לא מיבעיא דגובה ממשועבדים, שהרי המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים אלא אף השטר הוא שטר' שהרי עומד ליכתב, כיון דאין בהמכירה מקח טעות וא"כ לפי המסקנא דבמכר. אף בנמצאת שאינה שלו' לא הוי מקח טעות. שפיר פירשו הפוסקים דאף במוכר בעדים ולא התנה מפורש אחריות גובה מנכסים משועבדים. דהרי החיוב הוא מדין קבלת אחריות, והא דאיצטריך לגמ' למימר' דמקיים השטר בידי, ולדברינו אף בלא שטר גובה היינו לאשמועינן רבותא. דאף השטר הוא שטר ונפקא מינה או לטעמא דהנתיבות דלא יהי' מפי כתבם:
או אליבא דהתומים לאשמועינן אף למאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא, אבל לענין גבי' לדידן אף בעדים גובה מנכסים משועבדים:
היכא דלא הוי מקח טעות היינו בנמצאת שאינו שלו וגבי ממשכן דהוי מקח טעות והוי רק הלואה. אף לדידן דס"ל שעבודא דאורייתא, ג"כ לא גבי, דשם הוי רק הלואה, כיון דהוי מקח טעות. ומה שהקשה התומים על דברי הרמב"ם שכתב אף בהכיר בה שהיא גזולה. גובה הקרן מנכסים משועבדים. והא בהכיר בה שהיא גזולה. לא אמרינן ניחא לי' דלא לקריא גזלנא. ולא ניחא דליקו בהימנותי' כמו שכתב הרמ"א בסימן שע"ד. דאם הכיר בה שאינה שנו ולקחה אח"כ אינו קונה:
וא"כ השטר לא ניתן ליכתב, ואמאי גובה ממשועבדים. נראה לי בפשטות כיון דשניהם ידעו שאינה מכירה א"כ השטר הוא שטר הלואה ממש וניתן ליכתב משום הלואה, שהרי ידעו ונתכונו לזה שיכתבו שהוא מקבל הכסף שהרי ידעו שאינה מכירה. ורק היכא דהלוקח הי' סובר שהוא מכירה. כמו גבי ממשכן שייך לומר לא ניתן ליכתב:
שהרי הוא רוצה בשטר מכירה ולא רצה בשטר הלואה אבל בשניהם יודעים הוי שטר הלואה ממש. ונהי שנתבטל מה שכתוב:
שמכר. אבל מה שכתוב שלקח הכסף. זה לא נתבטל והוי שטר הלואה ממש. ועדות שבטלה לא שייך בזה שהרי עדותם אמת אלא שאין מועיל מטעם אחר:
ובזה יש לבאר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד (בפט"ו מהלכות עדות הלכה ו') ז"ל הרמב"ם וכן לוקח ראשון מעיד ללוקח שני שלקח אחריו שזה השדה שלו והוא שיש למוכר שדה בן חורין כנגד דמי שדה של לוקח ראשון. שאין ללוקח ראשון הנאה בעמידת זה השדה ביד לוקח שני, שאפילו נטרף לוקח ראשון. על המוכר הוא חוזר והרי יש לו שדה אחרת שיגבה ממנה. וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל א"א דוקא בשעשאה אפותיקי ע"כ וכתב הרדב"ז דטעמא דהראב"ד. דאף שיש להמוכר שדה אחרת, אעפי"כ אין מעיד שהרי יש לו הנאה. פן יש עוד בע"ח שיטרוף השדה שביד המוכר וגם השדה שבידו. ומשו"ה מוקי לה בשעשאה אפותיקי שלא יוכל בע"ח אחר לגבות כיון שעשאה אפותיקי. ודברים אלו לא הבנתי:
דהרי כל חששא דהלוקח הוא פן יש מלוה בשטר. דמלוה ע"פ לא גבי ממשעבדי, וע"כ הא דאילו לא הי' שדה אחר למוכר לא הי' מעיד דאמרינן דחושש פן יש בע"ח בשטר הקודם והוא יטרוף ממנו' משו"ה הוא מעיד שהשדה של מוכר כדי שאם יבא הבע"ח בשטר המוקדם, ימצא ממה לגבות. ואם נימא דחושש פן יבא בע"ח כזה המוקדם שחובו כנגד שתי השדות, א"כ מאי מועיל שעשה המוכר השדה אפותיקי לו וכי בשביל זה לא יגבה בע"ח המוקדם. הא אפותיקי לא עדיף ממכירה גמורה וכיון דמלוה בשטר המוקדמת. גובה אף משדה המכורה. מכש"כ משדה דעדיין אינה רק אפותיקי, דיגבה בע"ח המוקדם שקדם שטרו לאפותיקי של זה וא"כ אם נימא דחושש לבע"ח מוקדם גם אפותיקי לא יועיל:
ונראה לי דכונת הראב"ד להקשות על הרמב"ם דס"ל (פי"ח ממלוה) דאף אם עשאו אפותיקי, אעפי"כ אם בא לגבות ויש כאן נכסים בני חורין גובה בעל האפותיקי מנכסים בני חורין. ולא מאפותיקי שכבר מכרה ע"כ כתב הראב"ד דהכא האי דינא דלוקח ראשון מעיד ללוקח שני דוקא בשיש לו להמוכר שדה אחרת ע"כ דאין הטעם דחושש פן יבא בע"ח לטרוף ממנו:
משו"ה אמרינן דנוגע בעדותו, דרוצה הוא שתשאר קרקע ביד המוכר שאם בא בע"ח יגבה מאותו קרקע שביד המוכר:
דא"כ דעיקר רצונו בעדותו, כדי שישאר בעד הבע"ח ממה לגבות א"כ בודאי יחפוץ שיהי' עוד שדות שהרי מאין הוא יודע שיעור החוב שמגיע לבעל חוב' ואם הוא מסיק על דעתו לחשוב אודות בעל חוב, ומשום זה יעיד שקר, א"כ אף אם יש שדה אחרת למוכר, ג"כ יעיד שקר שיחשוש פן החוב כנגד השתי שדות. שלו' וזו שביד המוכר דמאי פסקא. דהוא חושש רק לחוב שכנגד שדה אחת וכמו שהקשו התוס' בב"ב מ"ו ע"ב ד"ה לוקח. וע"כ דהוא לא אסיק כלל אדעתי' לחשוש שישאר שדה בעד בע"ח, דא"כ אין לדבר סוף. אלא דאמרינן שהוא נוגע בעדות, שרוצה שתשאר האחריות שלו' היינו:
שהרי הוא לקח שדה שלו באחריות:
שאם יטרפו מידו יחזור על המוכר ע"כ רוצה שישאר שדה אחת כנגד האחריות שלו' שאם יטרפו ממנו השדה יהי' לו על מה לחזור. משו"ה רוצה שתשאר ביד לוקח השני' שבאם יטרפו ממנו השדה, יהי' לו ממה לגבות וע"ז הוא מסיק אדעתי' לחפוץ שישאר אחריותו קימת ומשו"ה הקשה הראב"ד דאיך יכול להיות הדבר שיטרפו ממנו והוא יצטרך לחזור על לוקח שני הא אם יבא הבע"ח יאמר לו הנחתי לך מקום לגבות הימנו. דהרי אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין. ע"כ דחושש שיבא בע"ח כזה שהוא יטרוף מידו ורוצה שתשאר קרקע ביד המוכר בעד אחריותו. היינו שיבא בע"ח כזה שעשה לו אפותיקי:
דאז אף אם יהי' ביד המוכר שדה בני חורין יטרוף ממנו השדה שהיא אפותיקי לבע"ח. והוא חושש משום זה, שמא שדה שלו אפותיקי ויטרפוה ממנו ורוצה הוא שתהי' השדה לגבות אחריות שלו. אף שלסתם בע"ח שירצה שישאר מקום בעד בע"ח, לגבות זה לא אסיק אדעתי', דאל"כ לא הי' לדבר סוף. וע"כ שהוא חושש בעד האחריות שלו' היינו שאם יטרפו ממנו' יהי' לו ממה לגבות, ע"כ דהחשש הוא שמא השדה שבידו אפותיקי ויטרפוה ממנו. ורוצה שיהי' קרקע בני חורין שאז יהי' אחריות שלו קיים וא"כ מזה ראי' לדין הראב"ד דאם בא בע"ח לגבות משדה אפותיקי, גובה אף במקום שיש נכסים בני חורין. דלדברי הרמב"ם קשה מאי מועיל שיש שדה ביד המוכר הא באופן זה לא שייך לומר שיהי' האחריות שלו קיים:
שהרי לדברי הרמב"ם כל זמן שיש שדה בני חורין אין גובין ממשועבדים:
א"כ אם ישאר שדה בני חורין אצל המוכר. לא שייך לומר אחריות שלו קיים. שהרי אז לא יטרוף בע"ח כלל משדה שבידו לדברי הרמב"ם כיון שיש נכסים בני חורין, אף שהוא אפותיקי, וא"כ כשהוא מסיק אדעתי' אודות אחריות שלו שיהי' קיים:
עליו לחשוב פן החוב הוא נגד השדה של בני חורין וגם כנגד השדה שלו' שהיא אפותיקו, וא"כ, אף ביש שדה בני חורין ביד המוכר. לא יעיד, כיון דזה הוא מסיק אדעתי' שיהי' האחריות שלו קיים. ע"כ מוכח כדעת הראב"ד דאם שדהו אפותיקי:
אף אם יש ביד המוכר שדה בני חורין. גובה מהאפותיקי, דלגבי אפותיקי לא אמרינן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין. זהו כונת הראב"ד להקשות על הרמב"ם דע"כ בשעשה אפותיקו אין גובין מבני חורין:
אך לדברי הרמב"ם בפרטות יש לתרץ, דהוא חושש פן יבא נגזל ויטרוף ממנו השדה ורוצה הוא שתשאר קרקע ביד המוכר או ביד הלוקח כדי שיעור שדה שלו כדי שיהי' אחריות שלו קיים. היינו האחריות בעד שדהו אם תמצא גזולה. והא דלא מפרש הראב"ד כן' נראה דאזלי הרמב"ם והראב"ד לשיטתייהו. דהנה הרמב"ם כתב (בפ"ט מהלכות גזילה ה"ו) ז"ל גזל שדה ומכרה והשביחה הלוקח אם השבח יתר על ההוצאה נוטל הוצאה מבעל השדה והקרן נוטל עם שאר השבח מהגזלן. וכתב על זה הראב"ד ז"ל א"א בשקבל עליו אחריות וכבר תמה הכ"מ על דברי הראב"ד אלו:
דס"ל דבעינן דוקא שיקבל אחריות מפורש. דהא אסיקנא בפ"ק דב"מ הילכתא יש לו מעות ויש לו שבח אעפ"י שלא פירש לו השבח כו' ואחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר. לכן נראה לי דהראב"ד והרמב"ם פליגי בזה הא דקי"ל אחריות טעות סופר הוא דהרמב"ם סובר כמו שבארנו לדעת הנך פוסקים דס"ל המוכר שדהו בעדים, אף אם לא קבל אחריות גובה מנכסים משועבדים אף אם לא קבל אחריות מפורש דס"ל עבד אינש דזבן ארעא ליומא והא דמשלם לו בנמצאת שדה שאינה שלו. הא משום דמסתמא הי' בדעתם שיקבל אחריות. הרי דאדם כשמקבל אחריות אסיק אדעתי' אף אחריות דגזל דגם זה אסיק אדעתי' שמא השדה גזולה, אכן למאן דס"ל דדוקא אם קבל אחריות בפירוש דלדידי' לא קשה כלל מגמ' ב"מ הנ"ל א"כ לדידהו לא נצטרך לפרש כמו פירשנו, דמשום דלא לקריא גזלנא לא הוי מקח טעות, ואינהו יסברו דאם נמצאת שאינה שלו:
הוי מקח טעות וכמו שפרשו התוס' בב"מ י"ד ד"ה שעבוד. א"כ נוכל לומר דאדם לא אסיק כלל אדעתי' שהשדה גזולה ואף בקבלת אחריות. דעתי' רק על טריפת בע"ח והא דמחויב לשלם בנמצאת שאינה שלו הוא משום דנמצא המקח טעות וכיון דכתב שטר הוי מלוה בשטר ודוקא בכתב שטר גובה מנכסים משועבדים ולא בעדים דכיון דהוי מקח טעות הוי מלוה על פה:
א"כ הראב"ד לטעמי' שהביא הרשב"א בחידושיו לקדושין, שתירץ על הקושיא שהקשו על הא דאמרינן זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו השטר, חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה והקשו מאי נפקא מינה הא המוכר שדהו בעדים גובה ג"כ מנכסים משועבדים וא"כ מאי נפקא מינה בשטר. ותירץ הראב"ד דהא דאמרינן המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים הוא דוקא בקבל אחריות בפירוש והקשה הרשב"א הא אמרינן אחריות טעות סופר הוא. היינו משום דלא שדי אינש זוזי בכדי וכיון שכן בין בשטר בין בע"פ אחריות טעות סופר הוא. אכן לדברינו ניחא. דהראב"ד ס"ל הא דאמרינן אחריות טעות סופר דבסתמא רוצה לקבל עליו אחריות, משום דבודאי כן רוצה הלוקח ובאופן זה הוא קונה וממילא המוכר ג"כ רוצה בקבלת אחריות, היינו דוקא אחריות של טריפת בע"ח אבל אחריות של נגזל לא אסיק אינש אדעתי' דלא מסיק אינש אדעתי' שתהי' גזולה שיחפוץ אחריות בשביל זה, אלא דמשו"ה אם נמצאת שאינה שלו חוזר עליו. משום דהוי מקח טעות, דכיון דלא אסיק אינש דבר זה אדעתי' ממילא הוא מקח טעות וכפירוש התוס' הנ"ל (בדף י"ד) וכיון דהוי החיוב רק משום מקח טעות, א"כ הוי הלואה, משו"ה אם כתב לו השטר דהוי הלואה בשטר גובה ממשועבדים. אבל אם לא כתב לו השטר דהוי רק הלואה בעדים ובהלואה הא לא חילקו בין נעשה בצינעא או בפרהיא ורק בקבל אחריות בפירוש, דאז החיוב משום קבלת האחריות ובקבלת אחריות כותבין מכל ערעור וכן אם קבל בע"פ אחריות אם יטרפו ממנו בכל גווני דאז לא הוי הלואה רק חיוב אחריות דהוא חיוב מכר בכה"ג גובה ממשועבדים דהרי החיוב הזה נעשה בפרהסיא והוי חיוב מכר לא חיוב הלואה:
נמצא דהראב"ד לטעמי' שפיר השיג על הרמב"ם שכתב בסתמא דאם נמצאת שדה שאינה שלו גובה הלוקח מן המוכר אף שבח. דמאיזה טעם יגבה שבח בלא קבל אחריות, דהרי חיוב שבח בעי שיתחייב עצמו, וכיון דלא חייב עצמו. שלא קבל אחריות מהיכא תיתי יתחייב בשבח דהרי אדם לא אסיק אדעתי' ששדה גזולה היא' שיחשוב קבלת אחריות בעד גזל:
והא דאמרינן אחריות טעות סופר הוא היינו משום דממ"נ אם טרפו בע"ח ע"ז אסיק אינש אדעתי' ורצו שניהם בקבלת אחריות. ואם לקחה נגזל ממנו' הוי חיוב ממילא, כיון דלא אסיק אדעתי'. הוי מקח טעות דאליבא דהראב"ד לא ס"ל עביד אינש דזבן ארעא ליומא וממילא הוי מקח טעות וא"כ במה יתחייב השבח ומשו"ה ס"ל להראב"ד. דהא דאמר רבא שבח יש אף שלא פירש לו את השבח היינו דוקא היכא שקבל אחריות בפירוש, אז מסתמא היתה דעתו כדרך שכותבין אחריות דכותבין אף שבח. אבל היכא דלא קיבל אחריות דגזל אמרינן דלא אסיק אדעתי' דגזולה השדה דגזל לא אסיק אדעתי', וכיון דחיוב הקרן הוא משום מקח טעות. אין כאן חיוב אחריות:
שהרי הוא מקח טעות וממילא הכל מקח טעות. ואין כאן חיוב שבח אכן הרמב"ם יסבור כהנך פוסקים דס"ל אף המוכר שדהו בעדים ולא פירש אחריות. ג"כ גובה מנכסים משועבדים. ולא חילקו בין טריפת בע"ח לגז. הרי דס"ל דאנן ס"ל עביד אינש דזבן ארעא ליומא היינו דמקח טעות לא הוי' ורק מסתמא דעתו לקבל אחריות הרי דגם אחריות בדעתם לקבל בסתמא וטעות סופר הוא. א"כ מסתמא דעתם גם על שבח שהרי בסתמא אמרינן דדעתם ככל חיובי השבח:
משו"ה פסק דאף אם לא קבל אחריות בפירוש ג"כ משלם המוכר ללוקח השבח:
ולפ"ז אזדי הרמב"ם והראב"ד לטעמייהו גם בדינא דלוקח ראשון מעיד ללוקח שני והוא דאית לי' ארעא אחריתי. דהרמב"ם מוקי דחשש נגיעת עדות הראשון לשני הוא משום דחושש הראשון שאחריותו תהי' קיים פן תמצא שדה שלו גזולה. דהרי הרמב"ם לטעמי' דס"ל דאף חשש זה פן השדה גזולה ג"כ מסיק אינש אדעתי' ובסתם לוקח. אף שלא פירש אחריות. דאמרינן אחריות טעות סופר דמסתמא הי' דעתו גם על זה לקבל אחריות, ואף שבח הוא גובה בשביל זה משו"ה סובר דנגיעתו הוא שחושש פן שדה שלו גזולה ורוצה שיהי' שדה ביד המוכר לטרוף בעד האחריות הזה אכן הראב"ד לטעמי', דס"ל סתם אחריות הוא משום טריפת בע"ח דגזולה לא אסיק אינש אדעתי' א"כ לדידי' לא מצי לאוקמי דנגיעתו משום זה, דהרי לא אסיק אינש זה אדעתי' וא"כ דנגיעתו משום חששא שמא יטרפו ממנו' והיכא שיש עוד שדה ביד המוכר איך יטרפו ממנו ע"כ דחושש פן שדה שלו אפותיקי לאחר, וא"כ מוכיח הראב"ד דע"כ היכא דעשאו אפותיקי. אף שיש נכסים בני חורין גובים מהאפותיקי המכורה. ולטעמי' פריך שפיר על הרמב"ם דאיהו ס"ל דאף באפותיקי אין גובין במקום שיש נכסים בני חורין. אכן הרמב"ם לטעמי' לא קשה כלל, דאיהו סובר דהחשש שמא היא גזולה דאסיק אינש אדעתי' אף לגזל:
נמצא לפי דברינו דהרבה פוסקים ס"ל דאף בנמצאת שדה שאינה שלו' אין החיוב משום מקח טעות רק מטעם חיוב אחריות נוכל לומר דאליבא דהה"מ דס"ל בשהיתה שוה בשעת לקיחה אלף זוז ובשעת טריפה ת"ק זוז אין כותבין טירפא אלא על ת"ק זוז אפשר דגם בנמצאת שאינה שלו:
כיון דאין כאן מקח טעות. אין החיוב אלא על הטירפא וכותבין לו טירפא רק כפי ששוה בשעת הטירפא. ולא קשה מתוס' דהתוס' לטעמייהו דס"ל דהוי מקח טעות:
משו"ה ס"ל דגובה כפי הדמים שנתן. אבל אליבא דהפוסקים דאין כאן מקח טעות, גובה רק כפי ששוה בשעת טירפא:
עוד נראה לי להביא ראי' שיש פוסקים שסוברים דלדידן אף בנמצאת שאינה שלו לא הוי מקח טעות, והכסף שנתן נתן לגמרי. דהנה הקצוה"ח בסימן ער"ה הקשה לדברי הפוסקים שפסקו היכא שמכר פרה לעכו"ם והעכו"ם הוליך הבהמה להשקותה דלא קנה משום דלא נתכוין העכו"ם להקנותה במשיכה זו. והא הראב"ד והרשב"א כתבו דהא דאמרינן העודר בנכסי הגר וקסבר שלו הן דלא קנה, היינו בנכסי הגר דוקא. אבל היכא דדעת אחרת מקנה לא בעינן כונה לקנין. ועיין שם שהקשה מדברי הראב"ד אהדדי, שהראב"ד כתב דאפילו מדד הלוקח על החמרים לא קנה, שלא נתכוין לקנות במשיכה זו. הא הראב"ד בעצמו ס"ל דבדעת אחרת מקנה לא בעינן כונה לקנין וכתב הקצות דאולי תרי ראב"ד נינהו וצ"ע:
וכתבנו בספרנו לבוש מרדכי על ב"ק (סימן ל"ו] דאף דהראב"ד ס"ל בדעת אחרת מקנה לא בעינן כונה לקנין. היינו דוקא בנותן מתנה, דאין הקונה מתחייב כלום ולקנות יכול אדם אף שלא מדעתו משו"ה מועיל אף בלא כונה של הקונה לקנות אבל במקח וממכר הא הקונה ע"י שיקנה החפץ יתחייב בדמי החפץ. ואם לא נתחייב לא יוכל לקנות וא"כ איך יוכל לקנות שלא מדעתו. הא אין אדם מתחייב שלא מדעתו דאדם קונה שלא מדעתו אבל להתחייב שלא מדעתו:
לא יתחייב, ועיין בסימן ע"ז לענין שותף שלוה לצורך השותפות. שכתב הרא"ש דלא נתחייב השותף השני אף שעשה לצורך השותפות:
משום דאין יכול להשתעבד גופו שלא מדעתו ועיין בט"ז דאף הרמב"ן דס"ל דהשותף השני נתחייב הוא בשותף סתם לכל דבר. דכל שותף הוי שליח לכל דבר. והיינו דאז הוי כאלו שלחו בפירוש, וכאלו מתחלה קבל אבל בשנים שהניחו כל אחד איזה סך להתעסק והלך אחד ולקח בהקפה שלא מדעת חבירו כתב הט"ז דבזה לכ"ע לא נתחייב השותף השני:
אעפ"י שהוא עושה לטובת השותפות. והיינו דזכין לאדם בדבר שהוא טובתו, אין מחייבין אותו שלא מדעתו אף בדבר שהוא לטובתו (והא דכתב המחבר בסימן רל"ה דאם זוכה בעד לוקח הלוקח יכול לחזור ולא המוכר, התם כיון שזוכה רצה מתחילה שיקנה הלוקח קנין זה שיהי' בידו שאם ירצה לקנות וליתן דמים יהי' שלו' וזוכה. אבל בסתם מוכר איננו רוצה שיחול הקנין שיהי' תלוי ביד הלוקח ודוק) ועפי"ז מיושב קושית הקצוה"ח בסימן קצ"ה על הרמ"א שהביא דברי מהר"י דאין קונין שלא בפני המוכר והלא בסימן רל"ה לא הגיה דברי המחבר שהביא להלכה שאם זוכה שלא בפני המוכר קנה:
אכן לדברינו ניחא דהתם לא קנה הלוקח לגמרי אלא לקנין זה שאם ירצה לקנות הרשות בידו. ויש לו זה הקנין כמו שכתב הרב שיכול אדם להקנות לאדם שדה לזה שכל זמן שארצה למכור לא אמכרנו אלא לך אבל הכא בסימן קצ"ה מיירי באופן שהמוכר חושב שכבר קנה. וא"כ סבר שהשדה כבר ביד הלוקח ואין רשות לחזור וזה טעות, שהרי לא נתחייב שלא מדעתו משו"ה גם המוכר יכול לחזור:
וא"כ שפיר כתב הצ"צ שאם הוליך העכו"ם הפרה להשקותה לא קנה אותה, כיון שלא נתכוין לקנין. וכן שפיר כתב הראב"ד שאם מדד על החמרים לא קנה כיון שלא נתכוין לקנות:
אף דהראב"ד בעצמו ס"ל דבדעת אחרת מקנה לא בעינן כונה לקנין. אבל במכירה לא שייך כלל שיקנה שלא מדעתו. דאין אדם מתחייב שלא מדעתו ובמכירה הא בעינן שיתחייב בסכום המכירה, משו"ה לא קנה:
אלא דכל זה הוא אם לא נתן הכסף עדיין אבל נתן הכסף לכאורה הכא לא בעי שיתחייב הלוקח. שהרי כבר נתן הכסף. וא"כ קושית הקצוה"ח על הצ"צ. היכא שכבר נתן העכו"ם הכסף יקנה העכו"ם במשיכה שמשכה להשקותה, דהרי מצד קנין בדעת אחרת מקנה לא בעינן כונה לקנין:
והתחייבות הכסף ג"כ לא בעינן שכבר נתן הכסף. אכן נראה לי פשוט דיש לומר לדעת הצ"צ דאף היכא שכבר נתן הכסף לא קנה שהרי כל שלא קנה עדיין. א"כ נעשה הכסף הלואה גבי המוכר:
שהרי יש לו רשות להוציאם. וא"כ הרי בעינן שבעת שקונה החפץ ע"י המשיכה ימחול הכסף היינו ההלואה, והרי שלא מדעת אין יכול למחול, דנהי דאמרינן אדם קונה שלא מדעתו, אבל אין אדם מקנה שלא מדעתו. והא דלא בעינן ע"כ לדעת הראב"ד כונה גם מצד המקנה, הוא כמו שפירש הש"ך (בחו"מ סימן ש"ו) דלא כדברי התוס' דס"ל דגם בנותן אדם לחבירו לאכול דבר שאינו שלו אף אם ידעו הבעלים לא יקפידו, הוי יאוש שלא מדעת, אכן הש"ך פסק דלא שייך בזה יאוש שלא מדעת ומבואר אצלנו במקום אחר דעת הרמב"ם ג"כ הכי, והיינו משום דהא דאסר ליטול דבר חבירו ואסרה התורה משום לא תגזול, היינו דוקא היכא שהוא יקפיד, אבל היכא שהוא לא יקפיד, לא אסרה התורה בכה"ג. ואין כאן בזה איסור לא תגזול וממילא הוא זוכה, נמצא שפיר סובר הראב"ד דבדעת אחרת מקנה לא בעינן גם כונת המקנה, כמו שמוכיח הגרעק"א בתשובותיו (סימן ל"ז) התם היינו טעמאד כיון דאין איסור מטעם לא תגזול ממילא זוכה ע"י קנינו, דכל היכא דאין איסור דלא תגזול, יוכל לזכות, אבל אלו היינו צריכין לדעת המקנה להקנות, בודאי דלא הי' מועיל שלא מדעתו, אף דאלו הי' יודע הי' מתרצה. וכדברי התוס' דהוי יאוש שלא מדעת, א"כ היכא שנתן הכסף, הא לא שייך לומר שהמוכר זוכה הכסף, שהרי הם כבר שלו, וא"כ בעינן שהלוקח כשזוכה הדבר שקונה ימחול הכסף שמגיע לו, ואין אדם מוחל שלא מדעתו, אף אם הי' יודע הי' רוצה, דהא הוי יאוש שלא מדעת, וא"כ שפיר אמר הצ"צ בכל גווני שמשך העכו"ם שלא בכונה לזכות הפרה לא קנה, משום דנהי דאדם קונה שלא מדעתו, אבל להקנות שלא מדעתו היכא דבעי דעתו אין מועיל, וא"כ איך יקנה הפרה שלא מדעתו, הא בעינן שימחול הכסף ואין אדם מוחל שלא מדעתו:
ואם נימא כן יהי' ראי' מדברי הרמב"ן שפירש הא דאמרינן שאם חזר הגזלן ולקחה מבעלים הראשונים קונה הלוקח, משום דהגזלן קונה בעד הלוקח, וזוכה הוא בקנייתו בעד הלוקח. ולכאורה תקשה לפי הנ"ל דאין אדם מתחייב שלא מדעתו, ובמכר אין אדם זוכה שלא מדעתו, אף היכא שכבר נתן הכסף, א"כ הכא דלקח שדה גזולה, והוא הי' סבור שהמכירה היא אמיתית, נמצא דהכסף מקח טעות והם הלואה ביד הגזלן, א"כ איך מועיל מה שקנה הגזנן לצורך הלוקח שלא מדעת הלוקח הא במכר, אין אדם קונה שלא מדעתו, משום דאין מוחל שלא מדעתו הכסף, אכן לפי מה שביארנו דאף אם נמצאת שדה גזולה ג"כ לא הוי מקח טעות, א"כ הכסף נעשה מכל וכל של הגזלן, רק שיש עניו חיוב אחריות שבאם יטרפוה מיד הלוקח יצטרך לשלם, א"כ הא הלוקח כשהוא קונה השדה, אין מתחייב מצדו ולא מוחל, שהכסף שנתן כבר המה מחולים, שהרי לאו מקח טעות הוא דעביד אינש דזבין ארעא ליומי' פירוש נכנס בספק, א"כ דאין מתחייב כלום, יכול להקנות שלא מדעתו, שהרי זכין לאדם שלא בפניו:
ולפ"ז יתיישב שפיר דברי הרמב"ם, שפירש סוגית הגמ' דמכר שדה ויצאו עלי' עסיקין, עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו משהחזיק בה, אין יכול לחזור בו שנתן כבר המעות וקשה עליו קושית התוס', איך בעי בגמ' למימר דאם באחריות יכול לחזור בו וכי לעולם יכול לחזור בו. אכן להרמב"ם יתבארו דברי הגמ' כמין חומר. דהנה הרמב"ם פירש שיכול לחזור בו, משום דהוי מום במקח ולכאורה קשה הא המום נולד אח"כ ועכצ"ל דמיירי דגם בעת המכירה הי' עומד שיצאו העסיקין אלו, שהרי הרמב"ם התחיל דינו ז"ל. אסור למכור לחבירו קרקע או מטלטלין שיש בה עסיקין עד שיודיעו כו' המוכר קרקע לחבירו ואחר שקנה הלוקח באחד מהדרכים שקונין בהם קודם שישתמש יצאו עליו עוררין ה"ז יכול לחזור בו שאין לך מום גדול מזה שעדיין לא נהנה בו ובאו התובעין לפיכך יבטל המקח ויחזיר המוכר את הדמים ויעשה דין עם המערערין. ואם נשתמש בה הלוקח כל שהוא ואפילו דש המצר שלה וערבו עם הארץ אינו יכול לחזור בו, אלא עושה דין עם המערערין ואם הוציאה מידו יחזור על המוכר כדין כל הנטרפין עכ"ל הרמב"ם:
הרי דסובר הרמב"ם דהטעם משום מום במקח ומפרש הרמב"ם הכי דהנה עסיקין הוא מום ומהו מום מה שיערערו עליו ויכול להיות שיוציאו ממנו, אכן הרי אמרינן עביד אינש דזבן ארעא ליומא, דפירשו דזהו שנכנס בספק, הרי דלאו מום הוא, ורוצה הוא הספק הזה, אכן זהו דוקא אם לכל הפחות דר בה חד יומא, אז אמרינן שנכנס בספק, ולא הוי מקח טעות, אבל אם לא דר בה עדנה חד יומא ותיכף לא יניחוהו להשתמש, בכה"ג אין רוצה, שהרי אמרינן דוקא עביד אינש דזבן ארעא ליומא היינו דדוקא אם דר בה חד יומא, אז עביד אינש דזבין משום האי ספק, אבל לא היכא דלא דר והנה הא דאמרינן עביד אינש דזבן ליומא אין הכונה ליומא דוקא, אלא רק אם דר בה, וכמו דאמרינן לגבי חזקת קרקעות דטוענין ללוקח וה"מ דדר בה חד יומא המוכר, ואמרינן שם דלאו דוקא חד יומא אלא כל שדר ונשתמש, ה"נ הא דאמרינן עביד אינש דזבן ארעא ליומא, והיינו אפילו לחדא שעתא ג"כ זבן, היינו אם אך נשתמש, רוצה הוא ליכנס בספק פן תשאר בידו:
והנה מתחלה הי' סבור, דאימתי אמרינן דעביד אינש דזבן ארעא ליומא, היינו דוקא שלקח שלא באחריות, דאז חזינן דרוצה הוא ליכנס בספק, אבל היכא שלקח באחריות, חזינן דהאי גברא רוצה הוא דוקא שתשאר הקרקע בידו, שהרי הוא מקבל אחריות, משו"ה אמר אם יצאו עלי' עסיקין אם לקחה שלא באחריות, דאז עביד דזבין ליומא, אז הדין כן, אם לא דייש אמצרי, דזה הוא לא דר בה חד יומא, אף שקנאה באחד מדרכי הקני' חוזר. דבכה"ג אין אדם רוצה ליכנס לקנות שדה שעוד קודם שידור בה חד יומא יצאו עסיקין, בכה"ג אין רוצה ליכנס בספק, אבל אם דייש אמצרי שכבר נשתמש בה, דהיינו דר בה חד יומא וכפי שביארנו דלאו דוקא חד יומא, ואפילו שעה אחת, עביד אינש דזבן בכה"ג ונכנס בספק, לא יכול לחזור בו, שהרי אדם הקונה נכנס לספק זה. ומדויק מאד לישנא, דאמרינן מ"ט חייתי דקטרי סברית וקבלית, דלדברי התוס' קשה למה איצטריך לטעמא אמאי לא יכול לחזור בו, אדרבה איצטריך טעמים למה יכול לחזור בו, שהרי כבר קנה. אכן לדברי הרמב"ם מדויק, אף שאין לך מום גדול מזה, שיצאו עסיקין ומיירי דעוד בעת המכירה עמד שיצאו עסיקין, ע"ז אמר חייתה דקטרי סברת וקבלת, היינו כיון שלקחת שלא באחריות, הרי רצית לכנס בספק כזה, אם תדור חד יומא. וכל זה דוקא שלא באחריות, אבל באחריות לא אמרינן דזבן ארעא ליומא, שהרי הוא רוצה דוקא באחריות, וא"כ כיון שעמד בעת המכירה שיצאו עסיקין. הוי מום המבטל מקח לעולם. ואיכא דאמרי אפילו באחריות. דלא נימא דאם לוקח באחריות, אז לא אמרינן גבי' עבד אינש דזבן ארעא ליומא, והוי מקח טעות אם נמצא שאינו שלו, לא כן, אלא אף אם קונה באחריות, ג"כ אם נמצא שדה שאינה שלו, לא הוי מקח טעות. משום דעומד שתשאר השדה בידו, משום דניחא לי' דלא לקריא גזלנא או דליקו בהימנותי' ורוצה הוא בהספק פן תשאר בידו, ורק הוא רוצה שיקבל המוכר אחריות שבאם לא תשאר בידו, ישלם, א"כ גם במוכר באחריות, אין החיוב מטעם מקח טעות, רק אם יטרפו יצטרך לשלם, משום חיוב אחריות, משו"ה מצי אמר לו אחוי טירפך ואשלם לך דרק אם יטרפו ממך, אז אתחייב לך. אבל מה שיצאו עסיקין אין זה מום שרוצה הוא בהאי ספקא פן תשאר בידו, ורק אם לא נשתמש כלל, דאז לא הוי דר בה חד יומא, אז הוי מקח טעות, אבל היכא דנשתמש, עבד אינש דזבן ארעא ליומא, ולא הוי מקח טעות, ורק אם יטרפו ממך אצטרך לשלם, אחוי טירפך ואשלם לך: