לבוש מרדכי בבא מציעא· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן ח
יבאר דהא דקרקע בחזקת בעלי' עומדת להרא"ש הוא דק מטעם תפיסה לא בגדר בירור. ויבאר דהיכא דאין דררא דממונא. אין מועיל תפיסה אף בטוען בריא ויבאר דחזקה אינה מבררת אלא אם זה שאנו רוצין לומר הוא נגד החזקה.
הרא"ש פסק תקפו כהן מוציאין מידו וכתב הרא"ש ז"ל דתפיסה לא מהני אלא למי שטוען ברי אבל הכהן הזה, אפילו אחר שתפס אין לו עליו אלא טענת שמא הילכך מפקינן מיני' דמוקמינן בחזקת מרא קמא והכי אמר רב נחמן בפרק בית כור (דף ק"ה) גבי מרחץ ששכרו בשנים עשר זהובים לשנה, דינר לחדש ונתעברה השנה, ומספקא לן אי תפוס לשון ראשון וחדש העבור לשוכר או תפוס לשון אחרון. וחדש העבור למשכיר, וא"ר נחמן קרקע בחזקת בעלים עומדת, ואפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר ואע"ג דתפס השוכר לא מהניא תפיסתו מספיקא. עכ"ל הרא"ש:
והקשה הש"ך בספר תקפו כהן על הרא"ש, דאיך מביא ראי' מרב נחמן דס"ל אפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר:
דתפיסה בספק לא מהני:
דהא טעמא דרב נחמן לא משום דהוה תפיסה בספק רק ס"ל דהטעם כמבואר בב"מ משום דקרקע בחזקת בעלי' עומדת. והוי המשכיר מוחזק, ואפילו בטוען ברי ולא ספק ס"ל לרב נחמן דהא בב"מ (דף ק"ו) במלוה אומר על משכנתא שלש ולוה אומר שתים אמרינן לרב נחמן זוכה הלוה, דקרקע בחזקת בעלי' עומדת, ומינה הא במטלטלין בכל דוכתי מודה רב נחמן דהוה לשוכר, אף דתפיס מספק, והיא קושיא גדולה עמדו עלי' רבנים מובהקים ואין פותר על נכון עכ"ל קיצור תקפו כהן. ועיין שם תירוץ הש"ך ובנו ועיין בתומים שהשיג עליהם:
ונראה לי לישב דהנה השב שמעתתא. הקשה בשמעתא ד' פרק ה' דמאי מקשה לדין דתקפו כהן אין מוציאין מהא דהספקות נכנסין לדיר להתעשר, דאי אמרת תקפו כהן אין מוציאין מידו. נמצא זה פוטר עצמו בממונו של כהן דלמא הטעם בפטר חמור. דחזקת מרא קמא מברר שהפדיון פטר חמור הוא של הבעלים:
שהרי הי' להישראל חזקת מרא קמא בהפדיון. ונראה דאימתי שייך לומר היא מבררת היינו דוקא. אם דמה שאנו רוצים לומר הוא נגד החזקה, אז אמרינן שהחזקה מבררת, אבל אם זה שאנו רוצים לומר היינו מה דספק לנו אינו נגד החזקה, אז לא שייך לומר שחזקה תברר. ומשו"ה אם אחד תובע מחברו שמגיע ממנו ממון. לא שייך בכאן שהחזקה חזקת ממון תברר שאין מגיע לו ממון דאטו שייך חזקה שאין מגיע ממנו חוב' ומשו"ה לא שייך לומר במודה מקצת, אנן סהדי דיותר אין מגיע לו שהרי זה שאין אנו מחייבים אותו:
אין הטעם משום דחזקתו שאין מגיע לו, רק משום דלא נדע איך לפסוק, משו"ה לא נוכל לחייבו. דלהוציא ממון בעי ראי' ברורה, אבל אין הטעם משום דחזקתו מברר שאין מגיע, שהרי מה שמסופק שמא מגיע לו, איננו נגד החזקה. והקשיתי מזה על רבנו הקצות, דיהיב טעמא (בחו"מ סי' ע"ה) דמשו"ה פוסק הרמב"ם דפסק ב"ד אין מחייב שבועה, ולא הוי כמודה מקצת, וכתב הקצות משום דכי היכי שיש פסק ב"ד שמגיע ה"נ יש פסק ב"ד שפטור על השאר, וכי היכי דאנן סהדי להאי. ה"נ אנן סהדי להאי דאין מגיע, ודבריו תמוהים:
דאטו אנן סהדי דאין מגיע, הא דפוטרים על השאר אין הטעם משום דאנן ב"ד פוסקים שאין מגיע רק כיון שאין ב"ד יודעים אין פוסקים כלום דאל"כ כל מודה מקצת יפטר. שהרי אנן סהדי דאין מגיע. ע"כ דלא שייך בכאן אנו סהדי, שהרי הא דב"ד פוסקים דפטור איננו בגדר בירור שהוא פטור, רק כיון דאין יודעים. אין פוסקים לחיוב. וחזקה שאין מגיע לו לא שייך שהרי אף אם מגיע איננו נגד החזקה. אף שאם ישלם הא יהי' נגד החזקה, שהרי הי' לו על הכסף חזקת מרא קמא אכן הלא אצלנו הספק על הכסף. רק בכלל אם הוא חייב, וזה איננו נגד החזקה. שאף אם הוא חייב הכסף בחזקתו ולא דמי לשנים אוחזין בטלית. דאמרינן אנן סהדי להאי ולהאי, דהתם הספק על זה הבגד. בזה אמרינן. כיון שהוא תפוס אנן סהדי דדידי' הוא. שוב מצאתי שהנתיבות שם בס"ק ד' ג"כ הקשה כזה על הקצות ותירוץ על קושית הקצות על הרמב"ם איך אמר פסק ב"ד אין מחויב שבועה, הא ב"ד אלימא מעדים, ביארנו בספרנו "לבוש מרדכי" על ב"ק בסימן כ"ב:
עכ"פ זה סברא פשוטה, דלא שייך לומר שהחזקה תברר אלא אם זה שנולד הספק הוא נגד החזקה, וא"כ לא שייך לומר שחזקת מרא קמא יברר שאיננו פדיון בכור אחרי שאף אם הוא פדיון בכור, ג"כ הוא בחזקת מרא קמא. שהרי הישראל עדיין בעליו לא מיבעי אם נאמר דכל המתנות לא יצאו מרשות הבעלים והם של ישראל עדיין, רק שיש עליו חיוב ומצות נתינה. בודאי דלא שייך לומר שחזקת מרא קמא תברר:
שאין עליו חיוב ומצות נתינה. דזה לא הוי נגד החזקה, רק כמו חיוב לשלם דמים דלא שייך בזה שהחזקה תברר שאיננו מחויב דמים כמו כן לא תוכל החזקה לברר שאין עליו חיוב נתינה ולברר שאיננו בכור ג"כ לא נוכל לברר:
מטעם חזקת מרא קמא שהרי אף אם הוא בכור בחזקת מארי' הוא ואינו נגד החזקה בזה לא תוכל החזקה לברר אלא אף לפי שביארנו דאביי דמקשה ס"ל, דמתנות כהונה. תכף בשעת הפרשה, פקע קנין הבעלים, אעפי"כ הבעלים מרא על הפדיון שהרי בידו ליתנו לכל כהן שירצה. ועוד אף אם נימא דהפדיון. תכף אחר ההפרשה, כיון דפקע קנין הבעלים. שייך בו חזקת מרא קמא ג"כ לא יוכל חזקתו לברר. דהנה כל דוכתי דמברר החזקה הוא דוקא אם החזקה הוא על דבר שנולד הספק, זה יוכל לברר, אבל מה שמזה יולד על דבר אחר. לא יוכל לברר כיון דעל הדבר שנולד הספק לא שייך חזקה, כמו דאמרינן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו בין ברה"ר בין ברה"י ספקו טמא, משום דאמרינן העמד טמא על חזקתו, והרי חסר לפניך:
ואמאי לא נימא העמד טהרות שנגע בהן הטמא על חזקתו ואמאי אמרינן דהוא טמא ודאי למפרע וכל שנגע הוי טמא. ואמאי לא נימא העמד טהרות על חזקתם:
ע"כ משום דהספק נולד על האדם וכיון שהוא טמא שהרי לו חזקת טומאה, לא תוכל חזקת הטהרות לברר עליו. (ואין להקשות א"כ נימא עיקר שנולד הספק הוא על המקוה. ונימא העמד על חזקתה, ואיך מברר חזקת טומאת האדם על המקוה, אכן במקום אחר ביארנו. דזהו דקאמר בגמ' הרי חסר לפניך, פירוש ועל המקוה לא שייך לדון. כי היא ודאי חסרה, וא"כ עיקר לידת הספק הוא על האדם) א"כ ה"נ עיקר לידת הספק הוא על הפטר חמור בעצמו. אם הוא פטר חמור או לא ובו לא תוכל חזקת מרא קמא לברר שהרי אפילו אם הוא פטר חמור הוא של הבעלים כדמסקינן בגמ' דבכורות (דף ז') דבין לר"מ. בין לר"י, פטר חמור ממונו דבעלים הוא וא"כ בשעת לידת הספק לא תוכל חזקת מרא קמא לברר שאינו פטר חמור. שהרי מה שאנו מסתפקין שמא הוא פטר חמור אינו נגד חזקת מרא קמא שהרי אף אם הוא פטר חמור בחזקת מרי' הוא וכיון דבו אין מה לברר, ממילא חזקת הפדיון לא תוכל לברר. אחרי שלידת הספק הוא על החמור ולא על הפדיון:
והנה בב"מ (דף נ"ה:) איתא בתוס' הא דאמרינן שם שכירות ליומא ממכר הוא. והקשו בתוס' ז"ל תימא דבפרק קמא דעכו"ם מוכח דשכירות לא קניא מישראל ששכר פרה מכהן ומלא לבית דירה אמרו וי"ל דהכא גבי אונאה כתיב ממכר מיותר לרבות שכירות. והנה לפי מאי דמוכח מתוס' דשכירות איננה קנין. א"כ בודאי. דלא שייך לומר דקרקע בחזקת בעלי' עומדת הוא בירור שאין שכור לו החדש השלשה עשר שכיון ששכירות הקרקע איננו נגד החזקה, שאף מה שאנו רוצים לומר ששכור להשוכר הירח השלשה עשר הוא ג"כ בחזקת מרא קמא, וא"כ מאי מברר קרקע בחזקת בעלי' עומדת. אלא אף לפי מה שבארנו בספרנו "לבוש מרדכי" לב"ק (סימן כ"ד) לישב קושית התוס' דבאמת שכירות ליומא ממכר הוא. אלא שאינו ממכר גוף הדבר רק קנין תשמיש בהדבר, ומשו"ה באונאה שפיר יש בה דין אונאה. שהרי מכירת שכירות ותשמיש, נמי ממכר הוא' ואטו ממכר גוף הדבר כתיב בקרא. ממכר סתמא כתיב וא"כ כיון דתשמיש הדבר הוא ממכר ממילא יש בה אונאה. אבל לגבי אכילת תרומה של הפרה:
בזה תליא אם גוף הבהמה הוא של הכהן וכיון דשכירות לא קניא היינו שאיננו קנין הגוף לזמן. רק קנין תשמיש ולא קנין הגוף:
משו"ה ישראל ששכר פרה מכהן:
מאכילה כרשיני תרומה, ומשו"ה במוכר ביתו לעכו"ם אסור, מפני שמכניס בה עכו"ם:
אף שקנה העכו"ם שכירות ותשמיש הבית, כיון דגוף הבית של ישראל אסור להכניס בה עכו"ם וכן משמע מהרא"ש דס"ל דשכירות הוא קנין לפי זה נוכל לומר. דקרקע בחזקת בעלי' מברר שאין לו להשוכר קנין שכירות בהקרקע:
אכן אי אפשר לומר כן. דנחזי אנן אימתי תברר. חזקת מרא קמא הא דקרקע בחזקת בעלי', שאין להשוכר קנין שכירות בהבית על החדש השלשה עשר אם בעת תחלת השכירות נימא דקרקע בחזקת בעלי' מברר שלא קנה שכירות חדש השלשה עשר בודאי דזה א"א שהרי עתה הוא קונה בודאי קנין שכירות וחזקה איננה מבררת אלא עתה, אבל לא על להבא שלא יהי' אחר כן קנינים:
בודאי דזה לא שייך שחזקת מרא קמא תברר, שלא יקנה על להבא ע"כ דבעינן לומר, בשעה שכלו השנים עשר חדש ומתחיל חדש השלשה עשר אז נימא שעתה מברר שלא יהי' להשוכר קנין שכירות בהבית, וא"כ איך שייך בכאן בירור, הלא מה שמשכיר מוחזק בגוף השדה שהוא שלו. זה לא תוכל לברר שאין להשוכר קנין שכירות שהרי אף אם קנה קנין השכירות גוף השדה אינו שלו' וא"כ איננו נגד החזקה שגוף הבית והשדה שלו' שהרי גם אם קנה קנין שכירות, לא קנה גוף הקרקע, וכל שאינו נגד החזקה, אין החזקה מבררת, ואם באנו לברר מטעם קנין השכירות, אדרבה קנין השכירות בעת שכלו. שנים עשר החדשים, ומתחיל החדש הי"ג. השוכר הוא מרא קמא של קנין השכירות, שהרי כל שנים עשר החדשים הי' קנוי לו קנין שכירות בהבית, וא"כ מאי מועיל קרקע בחזקת בעלי' עומדת לברר במה יבורר אם מצד קנין גוף הבית שיש להמשכיר לזה אין מנגד קנין השכירות, וא"כ לא תוכל לברר. ואם מצד קנין השכירות אדרבא. השוכר הוא מרא קמא ונהי שגם חזקת מרא קמא שלו, לא תוכל לברר וכיון שהוא רק לזמן. אבל עכ"פ המשכיר ג"כ איננו מרא קמא על קנין השכירות:
עכצ"ל הא דמועיל קרקע בחזקת בעלי' עומדת. איננה מטעם בירור אלא כיון דקרקע בחזקת בעלי' עומדת, א"כ השוכר:
בשעה שהוא דר בבית, הוא המוציא מהמשכיר שכיון שהקרקע ברשות המשכיר א"כ בשעה שהוא דר הוא המוציא ותופס מן המשכיר, ואילו לא הי' קרקע בחזקת בעלי', רק היינו אומרים. שכיון שהשכירה:
ברשות השוכר עומדת אז לא היינו אומרים שהשוכר הוא. בחדש השלשה עשר המוציא מן המשכיר שהרי כיון שהשכירה. ברשותו עומדת, אבל כיון דקרקע בחזקת בעלי' עומדת בשעה שהוא דר, הוא המוציא:
ותופס מן המשכיר, וכמו שפירשו התוס' ב"מ (דף ק"ג) ד"ה פרדיסי דמשום הכי אם שאל מרא למירפק בי' פרדיסי' רפיק כל פרדיסי דאית לי' ולא אמרינן ארעתא תרתי משמע, משום שהשואל מוחזק בהמרא ולא דמי לקרקע בחזקת בעלי' שאין יכול להצניע ונשמטו מיד בעלה. שם המשכיר מוחזק, וא"כ שפיר מביא הרא"ש ראי' דתקפו כהן היינו תפיסה. היכא דהתופס טוען ספק אינה מועלת כיון דבשעת תפיסה הוא המוציא מרשות הבעלים דאי נימא דמועיל תפיסה מספק אף בטוען שמא א"כ מאי מועיל קרקע בחזקת בעלי' עומדת, דאף אם בא בסוף החדש כולו למשכיר:
הא מטעם בירור אין כאן כדביארנו:
ומאי מועיל הא דקרקע בחזקת בעלי' הוא אך שיה' המשכיר המוחזק, ואם נימא דתקיפה מועיל, א"כ עכ"פ השוכר תקף עתה:
שהרי הוא דר כל החדש ע"כ דתפיסה מספק אינו מועיל:
ומה שהקשו על דברי הרא"ש, אם נימא דקרקע בחזקת בעלי' עומדת הוא משום תפיסה, א"כ מאי פריך בגמ' גבי משכנתא דהוה כתיב בה שנין סתמא מלוה אומר שלש, ולוה אומר שתים קדים מלוה אכלינהו לפירות, דאמר רב כהנא, פירות בחזקת אוכליהם, ופריך והא קיי"ל כותי' דרב נחמן, דאמר קרקע בחזקת בעלי' עומדת ואם נימא דהטעם, משום דאין מועיל תפיסה בטוען שמא הא התם טוען המלוה ברי ובטוען ברי הא מודה הרא"ש דמועיל תפיסה, שהרי כתב הרא"ש, דאין מועיל תפיסה אלא בטוען ברי, הרי דבטוען ברי מהני תפיסה, וא"כ מאי פריך מרב נחמן דאמר קרקע בחזקת בעלי' עומדת:
נראה לי דלא קשה מידי, דהנה התוס' (בדף ק') גבי וליחזי ברשותא דמאן קיימא הקשו ז"ל וא"ת כי נמי הולד ברשות הלוקח, אין זה הוכחה שקנאה דהא אמרינן בחזקת הבתים הגודרות אין להם חזקה כו' וי"ל כיון דאיכא דררא דממונא דיש ספק בדבר בלא טענתו. וטוען הלוקח ברי, אם הוא ברשותו אין להוציא מידו עכ"ל התוס', הרי דהא דמועיל תפיסה בטוען ברי, הוא דוקא, בדבר שיש בו דררא דממונא היינו שבלא טענתו נמי הי' לנו ספק אבל אם בלא טענתו לא הי' לנו ספק, בודאי דאין מועיל מה שיתקוף ויטעון כן, רק היכא שיש לנו ספק בלא טענתו, אז מועיל תפיסה בטענת ברי:
והנה בחו"מ (סימן מ"ב) אמרינן בסעיף ה' דבכל הני דאמרינן יד בעל השטר על התחתונה, אי תפיס מטלטלי לא מפקינן מיני' והיינו משום דתפיסה מועיל בטוען ברי, שהרי הרמ"א ס"ל, דתקפו כהן מוציאין מידו, כמו שפסק ביו"ד (סימן שט"ו), ואעפי"כ כתב בכאן דמועיל תפיסה, משום דטוען ברי, ואילו היכא דכתוב סלעים, מלוה אומר שלש ולוה אומר שתים כתב שם המחבר בסעיף י"ד, דאי תפיס המלוה שלש מפקינן מיני', אף שהוא טוען ברי, ובטוען ברי הוא מועיל תפיסה. אכן הכא לית כאן דררא דממונא, אין מועיל תפיסה דבלא טענתם היינו אומרים דמיעוט סלעים שתים, וכיון דליכא הכא דררא דממונא אין מועיל תפיסה, אבל אם הוא מוחזק מקודם, בודאי אף בדבר שאין בו דררא דממונא, כיון שיכול להיות הדבר כמו שהוא טוען טענתו טענה, אבל לתפוס אף שטוען ברי, אין מועיל, וא"כ שפיר פריך בגמ' גבי משכנתא, דכתיב בשטרא שנין סתמא, מלוה אומר שלש ולוה אומר שתים, וקדים מלוה ואכלינהו לפירא, דאמרינן הלכתא כותי' דרב כהנא דאמר פירא בחזקת אוכליהן ופריך והא קיי"ל כותי' דרב נחמן דאמר קרקע בחזקת בעלי' עומדת, היינו כיון דכתיב בשטרא שנין סתמא, א"כ בלא טענתו לא הי' נולד לנו ספק, דסתם שנין משמע שתים, א"כ כיון דאמר קרקע בחזקת בעלי' עומדת, הרי המלוה הוא התוקף, אף שהקרקע כבר בידו, בקרקע הוא התוקף, וא"כ כיון דאין כאן דררא דממונא. הלא אף בטוען ברי לא מהני תפיסה, אבל ודאי מה שמועיל, קרקע בחזקת בעלי' עומדת, הוא רק כיון דהקרקע בחזקת בעלי' עומדת, השוכר הוא התופס א"כ דברי הרא"ש פשוטים וברורים, דמוכח מכאן דתפיסה אין מועיל אחר שנולד הספק:
אלא אדרבה יקשה על הרמב"ם, איך פסק הרמב"ם:
תקפו כהן אין מוציאין מידו, הא הרמב"ם בעצמו פסק כר"נ דאף אם בא בסוף החדש כולו למשכיר. משום דקרקע בחזקת בעלי', ובודאי דקשה קושית הרא"ש, הא קרקע בחזקת בעלי' עומדת איננה עומדת יותר מזה שכל החפץ עומד ברשות הבעלים, וא"כ כמו דאין מועיל תקיפה מרשות הבעלים, גבי קרקע, ה"נ לא יועיל תקיפה מרשות הבעלים, גבי מטלטלין, אחרי דגם בקרקע בחזקת בעלי' עומדת, הוא ג"כ מטעם תפיסה, דבירור דחזקת מרא קמא לא שייך בכאן כמו שביארנו:
ונ"ל דאזלי בזה הרמב"ם והרא"ש לשיטתייהו. דהנה הא דאמרינן כל שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראי', פליגי הרא"ש והרמב"ם בפירושא דהאי מילתא, דהרא"ש ס"ל דפירושא כן אם החליף פרה בחמור:
ומשך בעל החמור את הפרה, ולא הספיק בעל הפרה למשוך החמור, עד שמת ולא ידעינן אם בשעת משיכה שמשך בעל החמור את הפרה הי' קיים, בעל הפרה צריך להביא ראי'. שהי' החמור מת, ואם לא הביא עדים, הדין עם בעל החמור. אכן הרמב"ם כתב, אדרבה, בעל החמור צריך להביא ראי', שהי' חמורו קיים. דהרא"ש מפרש נולד הספק ברשותו, היינו. משום שבשעה שנולד לנו הספק החזקנו שהחמור הוא של בעל הפרה, משו"ה בעל הפרה שרוצה לומר שהי' בטעות צריך הוא להביא ראי'. אכן הרמב"ם מפרש שנולד הספק ברשותי' היינו כיון שהחמור הי' ברשות בעל החמור, משו"ה הוא בחזקת בעל החמור ואם בעל החמור רוצה לומר שכבר זכה בו בעל הפרה, הוא צריך להביא ראי', אבל אם עומד באגם, אז אין הדין שבעל החמור צריך להביא ראי', דעיקר הטעם שצריך בעל החמור להביא ראי', הוא משום שהוחזק ברשותו, א"כ דין הוא דכל מה שיש ביד אדם הוא שלו. הוא בירור שהוא שלו, והרוצה להוציא מהבירור הזה, עליו להביא ראי', אכן הרא"ש ס"ל דטעמא דאמרינן חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו הוא דוקא באופן שאם איננו שלו, לא הי' צריך להיות בידו. למשל, אם הטענה שהוא גזל אבל הכא, דהכל יודעים דהחמור הי' בידו מקודם, לא שייך בזה, חזקה שהוא שלו. ורק מטעם תפיסה אין מוציאין מידו:
וזהו דוקא אם הוא לטובתו, ולא לגריעותא, ואז לא אזלינן בתר רשות שהוא עומד, אכן הרמב"ם ס"ל דרשות הוא בירור, א"כ כיון שהחמור הוא ברשות בעל החמור, הוא בירורו שהוא של בעל החמור אף שהוא לגריעותא לבעל החמור:
נמצא לדברי הרמב"ם אין ראי' מהא דקרקע בחזקת בעלי' עומדת, שלא יועיל תפיסה, דשם אין הטעם משום תפיסה, רק כיון דהקרקע עומדת ברשות הבעלים, הוא עתה בירור, שאין להשוכר קנין שכירות בהקרקע, שכיון שהיא עומדת עתה ברשות הבעלים, אף שלא שייך חזקת מרא קמא, מה שהיא עומדת עתה ברשות הבעלים, הוא בירור שאין להשוכר קנין שכירות בהקרקע משו"ה אין מועיל תפיסה, שהרי יש חזקה המבררת, אבל בפטר חמור וכן בבכור, לא שייך בירור, שהרי מה שאנו מסתפקין, שמא הוא פטר חמור, אינו נגד החזקה, שהרי אף אם הוא פטר חמור הוא בחזקת מרא, משו"ה מועיל תפיסה, אבל הרא"ש לטעמי' דמה שהוא ברשות היכא דצריך הדבר להיות ברשותו, אין הטעם משום בירור, רק משום דאין מוציאין אלא בראי', א"כ שפיר מביא הרא"ש ראי', דדבר שהוא ברשות אחד, אין מוציאין ממנו אלא בראי' ותפיסה מספק לא מהני: