אור ברסלב

לבוש מרדכי בבא מציעא· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן ז

סימן ו

סוגיא דהספקות נכנסין לדיר להתעשר, יחקור אי מתנות כהונה הדבר שייך לכהנים וביד הבעלים לברר כהן או הדבר בעצמו של הבעלים ויש עליו מצות נתינה. ויחקור בדיני הואיל לגבי חמץ בפסח אי שייך בדבר שיש טוה"נ, ויבאר שיש נ"מ לדינא בדבר שיש בו טוה"נ בין קנין חליפין לקנין אגב מקרקעי.:

(דף ו') אמר לי' רב חנניה לאביי תניא דמסייעא לך, הספקות נכנסין לדיר להתעשר ואיס"ד תקפה כהן אין מוציאין אותו מידו. נמצא זה פוטר עצמו בממונו של כהן. וכן הוא מסקנת הגמ' דמזה ראי' דתקפה כהן מוציאין אותו מידו. אכן רבנו הרמב"ם פסק תקפה כהן אין מוציאין אותו מידו. וכבר תמהו עליו' דלדידי' יקשה האי דינא דהספקות נכנסין לדיר להתעשר דנמצא זה פוטר עצמו בממונו של כהן והרמב"ם בעצמו פסק לה. וכבר נאמרו בזה הרבה דרכים:

ונראה לי לתרץ דהנה הרמ"א בחו"מ (סימן ר"ג) כתב דטובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין והקשה הש"ך ע"ז כיון דס"ל לסתמא דגמ' בקדושין כהאי שנויא דטובת הנאה ממון לקנות על גבי קרקע שהרי מפרש סתמא דגמ' בקדושין דמעשה דר"ג וזקנים הי' בהקנאת מטלטלין אגב קרקעי ה"נ טובת הנאה ממון לקנות בחליפין. ואפשר דאף רב פפא ג"כ מודי דטובת הנאה ממון לקנות על גבי קרקע ורק ס"ל דבלא"ה לא קשה מידי דדעת אחרת מקני שאני ואפשר דאפי' טובת הנאה אינה ממון מ"מ לענין חליפין ואג"ק, הוי ממון. רק גבי מתנות כהונה דכתיב בהו נתינה אינו מועיל חליפין דהוי דרך מקח וממכר ומסיק הש"ך ז"ל וכל זה נראה לי ברור ודלא כהרב והגהות מיימוני ובעל העטור עכ"ל הש"ך:

וליישב דברי רבותינו אלה נראה לי דהנה בנדרים אמרינן (בדף פ"ג:) במתניתין כהנים לויים נהנים לו יטלו על כרחו. כהנים אלו ולויים אלו נהנים לי יטלו אחרים, ואיתא שם בגמ' (בדף פ"ד:) כהנים ולויים נהנים לי יטלו על כרחו. אלמא טובת הנאה אינה ממון אימא סיפא כהנים אלו לויים אלו נהנין לי יטלו אחרים. אבל להני לא אלמא טובת הנאה ממון. אמר רב הושעא ל"ק הא ר' הא ר' יוסי ב"ר יהודה כו'. רבא אמר שאני תרומה, דהיינו טעמא דיטלו על כרחו דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דאתי למיסרא עלייהו שוינהו עפרא בעלמא, ופירש הר"ן דאפקרי לההוא טובת הנאה שיש לו בה עכ"ד הר"ן. לפ"ז אם נימא דטובת הנאה אינה ממון גם בסיפא בכהנים ולויים אלו נהנין לי' יוכלו אלו הכהנים והלויים בעצמם ליטלם:

שהרי טובת הנאה אינה ממון, ולפ"ז לפי מאי דקי"ל דטובת הנאה אינה ממון והמקדש בתרומות ומעשרות אינה מקודשת, לדידן אף באומר כהנים אלו ולויים אלו נהנין לי, יטלו הכהנים אלו בעצמם, אכן הרמב"ם כתב (בפ"ז מהלכות נדרים) דאם אמר כהנים אלו ולויים אלו נהנין לי יטלו אחרים והוא בעצמו פסק המקדש בתרומות ומעשרות אינה מקודשת, הרי דס"ל טובת הנאה אינה ממון ואיך פסק דיטלו אחרים אבל הם עצמם לא וכבר הביא הכ"מ שתמהו עליו בזה. ומה שכתב שם הכ"מ לתרץ דברי רבנו והרי"ף שג"כ כתב המשנה כצורתה:

דיש לחלק בין טובת הנאה דמודר הנאה לטובת הנאה דעלמא דמידי דאיסורי הנאה אפילו בטובת הנאה אסור:

שהרי אם נגע עכו"ם ביינו אסור לתתו לעכו"ם, לא אדע איך יתרץ דברי הגמ' הא חזינן בגמ' דס"ל דאם טובת הנאה אינה ממון יטלו אלו הכהנים בעצמם ואטו כל האי סוגיא קאזיל שלא אליבא דקי"ל ויתור אסור במודר הנאה, וכמובן דזה דוחק לומר דאזיל האי סוגיא שלא אליבא דר' אלעזר:

דלמה להו לדחוק לוקמי כר"א:

ונראה לי לתרץ דהנה לכאורה קשה מאי קאמר בגמ' דאם נימא טובת הנאה אינה ממון. יטלו אלו הכהנים בעצמם שאסור הנייתו עליהם:

משום דאינה ממון. דהא הא דאמרינן טובת הנאה אינה ממון היינו דוקא לגבי הנותן דלגבי ישראל אין לו ממון מהתרומה שאין לו מהתרומה רק טובת הנאה, ואינה ממון למאן דס"ל טוה"נ אינה ממון, אבל הכהן הא לדידי' הוי ממון גמור האי תרומה שהוא עושה בה כל צרכו והתרומה הם נכסי כהן והיא משנה מפורשת, וא"כ איך יוכל הישראל ליתן לכהן התרומה הא הוא נותן לו ממון גמור דזה אין לומר דהא דאסור ליתן למודר הנאה, היינו דוקא דבר שיש לו בה ממון. ויוכל למכור, אבל דבר שאין יכול למכור מותר לו ליתן אף שמהנהו, דהרי קי"ל דאסור לרחוץ עמו באמבטי, מפני שמהנהו. והתם בודאי הנאת רחיצה עמו באמבטי. הוא דבר שאין יכול למכור ואעפי"כ כיון שהוא מהנהו אסור לעשות למודר הנאה, א"כ הכא איך יתן לו הישראל התרומה, אף שטובת הנאה אינה ממון היינו לגבי הישראל אבל להכהן. הרי הוא ממון גמור ואיך יתן לו. ובאיסורי הנאה, אף דבר שאינו שלו אסור ליתן. כדמוכח מקושית הגמ' פסחים כ"ב דמקשה אי נימא דאבר מן החי אסור בהנאה למאי איצטריך דלא יושיט אבר מן החי לבני נח' ועי"ש בתוס' ד"ה ואבר:

לכן נראה לי דבגמ' סבר דאם נימא טובת הנאה אינה ממון. א"כ תרומות ומעשרות איננה של הישראל רק תיכף בשעת הרמה נעשה הדבר של הכהנים והלויים, רק רחמנא יהיב להישראל זכות שיש בידו לברר לאיזה כהן ליתן וזכתה לו התורה בהאי זכות שיהי' לו בו טובת הנאה, שהוא יתן לכל כהן שירצה ועי"ז יקבל טובת הנאה מן אבי אמו של המקבל ואם נימא דטובת הנאה אינה ממון אין להישראל שום זכות ממון בהתרומה, ואיננה שלו כלל ואין לו בה רק זכות שיש בידו ליתנם לאיזה כהן שירצה. והנה בדבר שהוא שלו בזה אף אם מניח ליטול ואיננו נותן ג"כ הוא הנותן. שהרי כיון שהוא שלו' הרי הוא המקנה' אף שאיננו נותן רק שמניח ליטול אבל אם אין לו שום זכות ממון. רק שבידו ליתנו למי שירצה א"כ אם הוא מניח ליטול איננו הוא הנותן. רק שאין משתמש בזכות שיש לו ליתן לכל מי שירצה לפ"ז פריך שפיר דמדקתני קונם כהנים ולוים יטלו בע"כ, ע"כ דטובת הנאה אינה ממון. היינו דתרומה ומעשר בעת שמפרישים פקע קנין הבעלים ואין לו אלא הזכות שבידו ליתן לכל כהן שירצה, וכיון שהוא איננו נותן אלא הם נוטלים מעצמם. א"כ איננו הוא המקנה, ואינם נוטלים הכהנים כלל דבר של המדיר:

שאם נימא טובת הנאה ממון. א"כ תרומה ומעשרות של הישראל, א"כ אף שהם נוטלים מעצמם הרי הישראל המקנה ובודאי דבמודר הנאה אסור אף ליטול מעצמו. דהא. במודר הנאה ואין לו מה יאכל, אמרינן שמניחים על האבן ואומר הרי הן מופקרים, אז מותר למודר ליטול שהרי כבר נעשה הפקר ואינו של הבעלים. אבל אם לא אמר הרי הן מופקרים. רק שמגלה דעתו שלא יקפיד, אם יטול המודר. אסור להמודר ליטול, דכיון שהוא דבר של מי שאסור למודר ליטול אף אם מניח ליטול ג"כ הוא המקנה ואסור, ומדקאמר דיטלו על כרחו, ע"כ דטובת הנאה אינה ממון היינו דממילא אין להבעלים קנין ממון. בתרומה ומעשר רק זכות ליתן לכל מי שירצה, וכשנוטלים מעצמם. איננו משתמש בהזכות א"כ פריך אימא סיפא, אמאי אמרינן כהנים אלו ולוים אלו נהנין לי יטלו אחרים אבל הם עצמם לא יטלו:

נהי דאסור לו ליתן להם בידים:

דבודאי זה אסור במודר הנאה. אבל אם הוא מניח להם ליטול:

אמאי אסור להם ליטול כיון דטוה"נ אינה ממון א"כ כשמניח לכהנים ליטול הוא איננו המקנה, והכהנים אינם נוטלים דבר שלו א"כ אמאי אסור. נהי דהכהנים נהנים בדבר שהוא להם ממון גמור אבל הא אין נהנים מהמדיר שהרי הוא לא הקנה להם והם אינם נוטלים דבר שהוא שלו' שכיון דטובת הנאה אינה ממון, א"כ התרומה והמעשר אינה שלהם וקשיא רישא לסיפא:

וע"ז משני רבא שאני תרומה הואיל ולא חזיא אלא לכהנים, כיון דאסרינהו עלייהו שוינהו עפרא בעלמא, פירוש דזה ודאי דרבא ס"ל טובת הנאה אינה ממון, שהרי רבא אמר בב"מ (דף י"א) שפיר עביד דלא קבלה, וכי לא הי' להם סודר לקנות בחליפין, אלא טובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין, הרי דרבא ס"ל טובת הנאה אינה ממון, אלא דרבא לא ס"ל כדהוה סבירא לן, דאין להישראל אלא טובת הנאה בהתרומה ומעשר, וא"כ אם אינה ממון, אין לו כלל זכות בהדבר, ואינה שלו, אלא רבא אזיל לטעמי' דמשני שם (בדף פ"ד) דמשו"ה אם אמרה קונם שאיני נהנית לבריות, אסור לה ליטול מעשר עני במעשר עני המתחלק בתוך הבית, דכתיב בהו נתינה, פירוש כיון דאמרה התורה לתן, לא נימא, דהתורה אמרה דבשעת הפרשה יצא מידי בעלים ואין לו אלא זכות נתן למי שירצה, אלא דהמעשר עני עדיין שלו, כיון דעליו מצות נתינה לתן, רק דאמרה התורה שצריך לתן לעני, אבל המעשר עני עדיין שלו, וגוף הפירות לא יצא עדיין מקנינו היכא דכתיב בהו נתינה, משו"ה אסור לה ליקח מעשר עני, אף אם יניח לטול, שהרי הדבר שלו והוא המקנה והנותן, אף אם איננו נותן ממש ורק במעשר עני המתחלק בתוך הגרנות, דשם אמרה התורה "והנחתו", שם אמרינן דהתורה הפקיעה רשותו שתכף יצאו הפרות מרשות הבעלים, שהרי אמרה התורה ו"הנחתו" ולא אמרה מצות נתינה, אבל מעשר עני המתחלק בתוך הבית כיון דכתיב בהו נתינה עדיין הדבר של הבעלים רק דחייבה התורה לתת לעניים ה"נ משני רבא הכא דבאמת אף שטובת הנאה אינה ממון, היינו דתרומה ומעשרות, כיון דאין להבעלים לעשות בזה אלא לתנם לכהן. א"כ איננה שוה אצלו ממון אעפי"כ עצם התרומה והמעשר שלו הוא כיון דכתיב בהו נתינה. שהוא צריך לתנו לכהן ולא אמרה תורה שיניח שהכהנים יטלו בעצמם. א"כ הדבר עדיין שלו:

דלא אמרינן דהפקיעה התורה ממנו עצם הפירות ונתנה לו מצות נתינה. אלא אמרינן כיון שנתנה לו מצות נתינה. שהוא מצוה לתן א"כ הדבר עדיין שלו רק כיון דע"פ מצות התורה, מחויב לתן לכהן או ללוי:

ולא יקבל בעד זה רק טובת הנאה אין הדבר אצלו ממון. אבל לגבי הכהן הא הוי ממון גמור א"כ שפיר ניחא הא דכהנים אלו ולוים אלו נהנין לי יטלו אחרים:

אבל אותם הכהנים והלוים שאסר הנאתו עליהם לא יטלו אף אם יניח להם ליטול שכיון שהדבר של הישראל אף אם יניח להם ליטול הוא המקנה להם, ואצלם הא הוא ממון גמור, משו"ה רק כיון דאין הדבר של ישראל אלא בשביל שזכתה לו תורה מצות נתינה, א"כ היכא דבטלה מצות נתינה היינו היכא דאסר הנאתו על כל הכהנים, א"כ לא יוכל עתה לתן. א"כ נעשה עפרא בעלמא ומשו"ה עתה יוכלו הכהנים לטול התרומה, שהרי עתה דאין עליו מצוה נתינה, הרי הוא דומיא דמעשר עני המתחלק בבית הגרנות דהיכא דאין מצות נתינה פקע לגמרי קנין הבעלים:

וממילא מותרים הכהנים לטול:

ולפ"ז שפיר פסק הרמב"ם כמתניתין. דאם אמר כהנים אלו ולוים אלו, יטלו אחרים, אבל הם עצמם לא אף שהוא פסק טובת הנאה אינה ממון. שהרי פסק המקדש בתרומות ומעשרות אינה מקודשת אכן כפי שבארנו דלמסקנא דגמ' אף אם נסבור טוה"נ אינה ממון. עצם התרומה והמעשרות של הבעלים רק דאינה אצלו ממון כיון שאין לו אלא טובת הנאה וטוה"נ אינה ממון. א"כ בקדושין דבעי כסף א"כ אם נתן לה תרומה ומעשר אינה מקודשת שהרי כיון דטובת הנאה אינה שוה ממון א"כ מקדשה בדבר שאין שוה כלום:

אף שהוא שלו' כיון דאין שוה כלום. אינה מקודשת אבל גבי מודר הנאה, כיון דהדבר של הבעלים האוסר נכסיו על הכהנים ולגבי הכהנים הוא ממון גמור והתרומה נכסי כהן. א"כ אף אם יניח להם לטול מעצמם הרי הוא מקנה להם ממון גמור, משו"ה אסור. כתרוצא דרבא:

וע"פ דרכנו יש ליישב קושית השאגת ארי' שהקשה (בסימן ע"ז) דר' יהושע אדר' יהושע, דהנה בפסחים (דף מ"ו) איתא כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה בן בתירא אומר תטול בצונן. אמר ר' יהושע לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובבל ימצא אלא מפרישתה ומניחתה עד הערב, ואם החמיצה החמיצה ואמרינן שם לימא בטובת הנאה ממון קא מפלגי דר"א סבר טוה"נ ממון ור' יהושע סבר טובת הנאה אינה ממון, לא' דכ"ע סברי דטוה"נ אינה ממון. והכא בהואיל קמפלגי דר"א סבר אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלי' ממונא הוא ור' יהושע סבר לא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלי' ע"כ ר' יהושע בודאי סבר דטוה"נ אינה ממון בין להאי לישנא דפליגי בטוה"נ אי הוי ממון:

בין ללישנא דפליגי בהואיל דאז כ"ע סברי אינה ממון והקשה מהא דאמרינן (בב"מ י"א:) דאין חצרו של אדם קונה לו אא"כ עומד בצד שדהו ופריך בגמ' מהא דמעשה בר' יהושע וזקנים שהיו באין בספינה אמר ר"ג עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו וכי ר"ע בצד שדהו של ר"ג הי' עומד כו' ר"ג מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להן כו' וכי לא הי' להן סודר לקנות בחליפין. אלא טוה"נ אינה ממון לקנות בחליפין ה"נ טובת הנאה אינה ממון לקנות ע"ג קרקע ולא היא מתנות כהונה נתינה כתיב בהו:

חליפין דרך מקח וממכר, אגב מקרקעי נתינה אלימתא היא וכיון דקי"ל בקדושין כהאי שנויא דמטלטלין אגב מקרקעי הקנה א"כ ע"כ טוה"נ ממון:

ומסיק שם במתני' דר' יהושע ג"כ אמר עישור שאני עתיד למוד נתון לר"א בן עזרי' ומקומו מושכר לו' וכיון דקי"ל דבעינן עומד בצד שדהו ע"כ דטוה"נ ממון דלתירוצא דמטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם צריך לומר דטובת הנאה ממון לקנות ע"ג קרקע ולתירוצא דדעת אחרת מקני שאני ג"כ ע"כ צ"ל דטוה"נ ממון דאל"ה לא הוי דעת אחרת מקנה וא"כ ע"כ סבר ר' יהושע דטוה"נ ממון והא בפסחים דאמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה וימצא, ע"כ סבר דטוה"נ אינה ממון זהו תוכן קושית הש"א:

אכן לדברינו יתיישב קושיתו בפשטות, דלדברינו יהי' הפירוש בגמ' כן דהנה רבא הוא דקאמר שם שפיר עבד דלא קבלה, וכי לא הי' להם סודר לקנות בחליפין. אלא טובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין ה"נ טובת הנאה אינה ממון לקנות ע"ג קרקע ולא היא מתנות כהונה נתינה וכו' פירוש דרבא אמר דלפי סברתו שפיר עבד דלא קבלה, דאיהו סבר כיון דע"כ טובת הנאה אינה ממון דאל"כ אמאי לא הקנו בסודר, וא"כ דטוה"נ אינה ממון. וא"כ לפי סברתו אין התרומה והמעשר של הבעלים אלא שיש לו זכות לברר כהן אבל אין הדבר שלו:

וא"כ איך יקנה מטלטלי ע"ג קרקע כיון שאיננו שלו. אין בידו להקנות. ומסיק אח"כ רבא ולא היא מתנות כהונה נתינה כתיב בהו פירוש דאזיל רבא לשיטתו. שפירש בנדרים, דכיון דכתיב בהו נתינה, א"כ אף שטובת הנאה אינה ממון. אעפי"כ גוף התרומה והמעשר עדיין של הבעלים משו"ה לגבי חליפין שהוא דרך מקח וממכר כיון דאיננו ממון אין יכול להקנות:

דמכירה שייך דוקא בדבר שהוא ממון. וכיון דטוה"נ אינה ממון. לא שייך מכירה, אבל מטלטלין אגב קרקע נתינה אלימתא, פירוש, כיון שגוף התרומה והמעשר שלו הוא. אף שממון אינה שוה, כיון שהוא שלו יכול להקנות דרך נתינה:

ומטלטלין אגב קרקע נתינה אלימתא היא, ודבר שהוא שלו יכול ליתן אף אם אין שוה ממון (ומדויק מאד לשון אלימתא, דלכאורה מיותר דכפי שבארו דהאי ולא היא משני דטו"ה ממון, רק בחליפין אין יכול ליתנם משום דכתיב בהו נתינה א"כ הי' צריך לומר מטלטלין אגב מקרקעי נתינה היא, למאי מוסיף נתינה "אלימתא". אכן לדברינו ניחא דמסיק דנתינה אלימתא היא, דאף דבר שאין שוה ממון יכול לתן, אף שטובת הנאה אינה ממון, כיון דעצם הדבר שלו יכול לתנם) ולפ"ז באמת סובר ר' יהושע, דטוה"נ אינה ממון. רק דס"ל שעצם הדבר שלו, משו"ה לגבי מטלטלין אגב מקרקעי. מועיל להקנות, אבל בחמץ דבעי שלך שיהא בו דין ממון כדאמרינן לגבי אתרוג, דאין יוצאין באיסורי הנאה והרבה פוסקים סוברים דאיסורי הנאה שלו הוא ואעפי"כ לא מקריא לכם, כיון דאין בה דין ממון, ה"נ לגבי חמץ. דחלה שנחמצה אין מוזהרין בבל יראה כיון דטוה"נ אינה ממון. א"כ לא הוי שלך, כיון דאין בה דין ממון, משו"ה אין מוזהרין בבל יראה ובל ימצא, אבל לגבי להקנות או בדעת אחרת או במטלטלין אגב מקרקעי כיון שגוף הדבר שלו, יכול להקנות, משו"ה הקנה ר' יהושע לראב"ע **(גדול אחד הקשה על הא דאמרינן שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאלו הן ברשותו ואלו הן חמץ משש שעות ולמעלה. והקשה א"כ איך עתה עוברים על בל יראה, הא הא דעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו, הוא דוקא אם זה שאינו ברשותו הוא בשביל איסור חמץ אבל אם הוא בשביל איסור אחר אינו ברשותו, לא עשאו הכתוב בשביל זה כאלו ברשותו, ובודאי אם אינו ברשותו משום כלאי הכרם לא יעבור על בל יראה, א"כ כיון דמשעה חמשית הוא מדרבנן אינו ברשותו, ומה שאינו ברשותו מדרבנן הא אינו ברשותו מדאורייתא, אבל עכ"פ לגבי איסור חמץ כאיסור אחר דמי, א"כ איך עוברים עתה מן התורה על בל יראה הא קודם שעה שביעית כבר אינו ברשותו משום איסור דרבנן, ואמרתי דלא קשה ע"פ מה שבארנו לדברי הפוסקים, דאיסורי הנאה שלו הוא, וא"כ הא דאמר ב' דברים אינם ברשותו, היינו דגבי חמץ הא בעי לך, וכיון דאסור בהנאה לא הי' לו לעבור על איסור בל יראה, שהרי אין בו דין ממון והוי אינו ברשותו, והנה דבר שאסור בהנאה, אם יפקע איסור ממנו, לא יצטרך קנין אחר, כיון שהוא שלו. א"כ אף שרבנן תקנו איסור עד שעה שביעית, עכ"פ משעה שביעית ולמעלה, מפני מה אסור בהנאה, הלא מפני איסור דאורייתא, כי איסור דרבנן אין מועיל אלא עד שעת איסור דאורייתא, אבל בשעת איסור דאורייתא, לא שייך לומר דעתה אסור מפני איסור דרבנן, נמצא דאיסור דרבנן שהטילו קודם שעה שביעית הוי כאלו כבר נפקע, וא"כ בפסח מפני מה הוא אינו ברשותו מפני איסור חמץ דאורייתא וכל שהוא מפני איסור חמץ דאורייתא, הא עשאו הכתוב כאלו ברשותן, משו"ה עוברין בבל יראה מדאורייתא ודו"ק. ולדעתי פשוט הוא.)**:

ובזה יתיישב קושית רש"י בפסחים דאיתא שם (בדף מ"ו) האופה מיום טוב לחול רב חסדא אמר לוקה רבה אמר אינו לוקה, ר"ח אמר לוקה לא אמרינן הואיל ומקלעי לי' אורחים חזו לי', רבה אמר אינו לוקה, אמרינן הואיל, ואיתא שם (בדף מ"ח) אמר רמי בר חמא הא דרב חסדא ורבה מחלוקת דר"א ור' יהושע, דר' אליעזר סבר אמרינן הואיל (פירש"י אע"ג דסופו להפריש אחת מהן לחלה, ונמצא שטרח בדבר שאין ראוי לאכילה, אפ"ה אמרינן הואיל ואי בעי לא מפריש חדא לחלה אלא בצע מכל חדא וחדא, ואיכא למימר כל חדא וחדא חזיא לי' ומותר לאפותה עכ"ל רש"י) ור' יהושע סבר לא אמרינן הואיל. אמר רב פפא ודילמא עד כאן לא אמר ר"א התם דאמרינן הואיל אלא דבעידנא דעייל לתנורא כל חדא וחדא חזיא לי' לדידי', אבל הכא לאורחין הוא דחזיא לדידי' לא חזיא אימא ה"נ דלא אמרינן הואיל. אמר רב שישא ברי' דרב אידי עד כאן לא אמר ר' יהושע התם דלא אמרינן הואיל דאיכא חדא דלא חזיא לא לדידי' ולא לאורחין. אבל הכא דחזי מיהת לאורחין, אימא הכי נמי אמרינן הואיל, והקשה רש"י ז"ל הא דאמר ר' יהושע לא זהו חמץ שמוזהרין אלמא לית לי' הואיל ואי בעי מיתשל אפילו לחומרא, וכ"ש הואיל דהכא לקולא. לא דמי דהשתא מיהא לאו דידי' הוא. וכך שמעתי ומגמגם לבי עלהי ונראה בעיני דאין הואיל בזה בדבר שאינו שלו, דנימא הואיל ואי בעי מייתי לרשותו, דא"כ הקדש דקי"ל אבל אתה רואה של גבוה ולא פליגי ר"א הא אי בעי פריק לי' והוי דידי' ואף סוגיא דשמעתא לא מיתבא שפיר וכמדומה דפירש הכתוב ברישא דשמעתא הואיל ואי בעי מיתשיל עלי' לא גרס אלא הכי גרסינן ר' אליעזר סבר אמרינן הואיל ור' יהושע סבר לא אמרינן הואיל והכי פירושא ר"א סבר שרי לאפותה ואע"ג דסוף סוף איכא חדא דלא חזיא לי' אין כאן איסור מלאכה הואיל וכל חדא וחדא חזיא לי' דמצי למישקל מכל חדא פורתא ור' יהושע סבר לא אמרינן הואיל עכ"ל הקדוש של רש"י ז"ל:

אכן כל הראשונים הלא הי' גרסתם הואיל ואי בעי מיתשל ודוחק לשבש כל הספרים, דהרי גם רבותינו התוס' גרסי הואיל ואי בעי מיתשל. אכן לדברינו בודאי בדבר שאינו שלו לא שייך כלל הואיל ויש לו עצה לקנותה, דא"כ גם גבי הפקר נימא הואיל ואי בעי קני, ואי בעי מיתשל היכא שאינו שלו, הוי כמו אי בעי קני וכמו שהקשו בתוס' בד"ה הואיל אך באמת החלה אף שהפרישה, כיון שיש בה מצות נתינה הרי היא של הבעלים ממש, רק משו"ה ס"ל לר' יהושע דאין עוברין על בל יראה, כיון דמחויב לתתה לכהן, א"כ אין לו בה דין ממון וגבי חמץ כתיב לך שלך וכמו גבי איסור הנאה דאלו לא עשאו הכתוב כאלו הן ברשותו, לא היו עוברין על בל יראה, אף דהרבה פוסקים סוברים דאיסורי הנאה שלו הן אעפי"כ אלולי דעשאו הכתוב כאלו ברשותו לא היו עוברין מטעם דבחמץ כתיב לך שלך, ובעינן שיהא בו דין ממון ובאיסורי הנאה כיון דאין בהם דין ממון, לא הוי שלכם כמו אתרוג של איסורי הנאה דאין יוצאין מטעם זה, ה"נ משום הכי אין מוזהרין בבל יראה על חמץ של חלה, אף שהוא שלו כיון דאיננו ממון לגבי הישראל, שהרי לא יקבל רק טובת הנאה דאינה ממון. משו"ה אין מוזהרין בבל יראה, ע"ז שייך שפיר לומר הואיל ואי בעי מיתשל, כיון דהחסרון רק מטעם דאינו ראוי לקבל בעדם ממון א"כ כיון שיש לו עצה לקבל בעדם ממון, הואיל ואי בעי מיתשל, כיון דהחלה שלו הוי "לך" ויש לו דין ממון, אבל גבי הקדש והפקר בודאי דלא שייך לומר הואיל ואי בעי מיתשל, כיון דאין הדבר שלו, לא שייך הואיל ויוכל לעשות שיהי' שלו. ומיושב בזה ג"כ קושית התוס' ממעשר שני, דארינן לר"מ דס"ל מעשר שני ממון גבוה אין יוצאין ידי חובתו, נימא אי בעי מיתשל, אכן לדברינו ניחא, דהתם עצם הדבר אינו שלו:

רק ממון גבוה, והיכא שהדבר אינו שלו לא שייך הואיל ויכול לעשות שיהי' שלו. ורק בחלה דכתיב בה נתינה, דהדבר שלו רק דהחסרון מטעם אינו ראוי, בזה שייך הואיל ואי בעי מיתשל דמקרי ראוי:

וא"כ יתיישב קושית רש"י דהנה דבר זה אי מתנות כהונה היכא דכתיב בהו נתינה, אי הויא בשביל זה דבר של הבעלים, במחלוקת שנויה דלפי הס"ד בנדרים סבר דאם נימא טובת הנאה אינה ממון, כבר נפקע קנין הבעלים מהמתנות, וכן בב"מ לפי סברת ר' אבא דלא קבלה היינו משום דטוה"נ אינה ממון להקנות ע"ג קרקע, והיינו משום דס"ל דאם נימא טובת הנאה אינה ממון, אין המתנות של הבעלים, וא"כ איננו בעלים להקנות ואם נימא דהמתנות אינו שלו הלא לא שייך בהו הואיל ואי בעי מיתשיל, דכיון דאינו שלו הוי כמו אי בעי פריק, נמצא דלא קשה מה שהקשה רש"י ז"ל על רב שישא ברי' דרב אידי, איך אמר דר' יהושע מצי סבר הואיל, א"כ יעברו על החלה של חמץ בבל יראה, משום הואיל ואי בעי מיתשיל, דרב שישא ברי' דרב אידי יסבור דהחלה (אם נימא טוה"נ אינה ממון) כבר אינו של הבעלים, ובדבר שאינו שלו לא שייך הואיל ואי בעי מכניס לרשותו, דהוה כמו אי בעי קני דלא אמרינן, ובגמ' דתלי פלוגתייהו אי אמרינן הואיל היינו דסתמא דגמ' סובר כמסקנת רבא בב"מ ובנדרים דתרומה ומעשרות וחלה דכתיב בהו נתינה הדבר של הבעלים, ולדידהו בודאי ראי' מר' יהושע דלא אמרינן הואיל, אבל לסברת רב שישא ברי' דרב אידי דאינו של הבעלים אין כאן ראי' כלל:

ואפשר לומר, דרב פפא ורב שישא ברי' דרב אידי אזלי לטעמיהו, דס"ל שם בב"מ דלא כתירוצא דמטלטלין אגב מקרקע, דס"ל טוה"נ אינה ממון ואינה שלו, רק מתרצי דעת אחרת מקנה שאני, והיינו אף דטוה"נ אינה ממון. אעפי"כ לא בעי שיהי' עומד בצד שדהו, דכיון דרשות בידו לתנו לכהן שירצה, אסור לכהן אחר לטול, וא"כ הוי משתמר. והיכא דהוי משתמר, לא בעי שיהי' עומד בצד שדהו, וכמו שהוכיח הקצות, מגמ' לקמן ק"ב מצא שם מציאה הכל בדלין הימנה:

ולפ"ז מבוארים דברי רבנו הרמ"א שכתב דטובת הנאה אינה ממון ואין נקנה בחליפין, והקשה הש"ך הא כיון דאית לי' לסתמא דגמ' כהאי שנויא דמטלטלין אגב מקרקע הקנה להם, א"כ ע"כ טובת הנאה ממון. אכן לדברינו הא ברורים ומדויקים דברי רבנו דבדיני אגב מקרקעי לא הביא רבנו דטוה"נ אינה ממון לקנות ע"ג קרקע, דבודאי טוה"נ דמיירי בכל דוכתי דהיינו ביש לו מתנות כהונה. וקנין ע"ג קרקע, כיון שהדבר שלו מטלטלין אגב קרקע נתינה אלימתא היא. ורבנו הרמ"א סובר כמסקנת דולא היא דבארנו דהפירוש הוא דמתנות דכתיב בהו נתינה הדבר של הבעלים, רק כיון דאין שוה לו ממון, דמה שיש לו זכות לקבל טובת הנאה זה אינו ממון, א"כ לא יכול להקנות בחליפין דחליפין דרך מקח וממכר הוא ודבר שאין לו ממון לא שייך למכור, משו"ה טובת הנאה בחליפין אינה נקנית אבל מטלטלין אגב מקרקעי דהוא נתינה, אף דבר שאין לו ממנה רק טוה"נ, כיון דהדבר שלו, יוכל ליתן בדרך מטלטלין אגב מקרקעי דהוא נתינה אלימתא, משו"ה כתב הרמ"א דבחליפין אין יכול להקנות דבר שאין לו בה אלא טובת הנאה, שהרי חליפין הוא מכירה, ואין לו בהדבר ממון שימכרנה, אבל בהלכות אגב, לא הביא האי דינא דהרי קי"ל כשנויא דמטלטלי אגב מקרקעי א"כ טוה"נ כמו מתנות כהונה, שגוף הדבר שלו, יכול להקנות מטלטלי אגב מקרקעי כסתמא דגמ' וכשנויא דרבא:

וא"כ מיושב ג"כ פסק הרמב"ם שפסק תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו, ולא קשה מהא דהספקות נכנסין לדיר להתעשר, ואם נימא תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו, נמצא זה פוטר עצמו בממונו של כהן, אכן הא גבי מעשר לא מצינו שיהא דוקא צאן ובקר כזה שיהי' לו בו דין ממון, שהרי גבי מעשר לא כתיב אלא צאנך, וא"כ אף אם הוא ספק פדיון פטר חמור, אעפי"כ צאנך הוא, וא"כ אמאי לא יפטור עצמו בזה, ואף אלו הי' צריך שיהי' בו דין ממון, כיון דמספק הוא פטור מליתנו לכהן, והצאן בודאי שלו הוא, שהרי כל המתנות הדבר של הבעלים, א"כ הא דאין שוה ממון, הוא משום דמחויב לתת לכהן, אבל היכא דאין מחויב ליתנו לכהן אף אם יבא אלי' ויאמר שהי' פדיון פטר חמור, אעפי"כ הי' אצלו שוה ממון, כיון שאין מחויב לתת לכהן, משום ספקא והדבר הוא שלו, וא"כ לא קשה כלל מהא דהספקות נכנסין לדיר שהרי עתה הוא שלו, אף דאם יתקוף הכהן לא נוציא מידו, היינו מטעם שאז יהי' הוא המוחזק ויאמר שמא עליך מצות נתינה, וא"כ אני כופך לקיים מצות נתינה, ויזכה הכהן אז בשעת תפיסה, אבל קודם תפיסתו הוא צאן של הבעלים, אף אם איגלאי מילתא שהוא פדיון פטר חמור, משו"ה יכול לפטור עצמו בספק פדיון פטר חמור. והא דפריך בגמ' נמצא זה פוטר דאביי סבר כהני אמוראי דטובת הנאה אם אינה ממון, כבר הדבר אינו של הבעלים, א"כ פריך שפיר אם תקפו כהן אין מוציאין, ע"כ דדין דהמוציא מחברו עליו הראי', איננו פוסק לודאי, א"כ איך יפטור עצמו בספק פדיון פטר חמור, דילמא האמת שהוא פדיון פטר חמור, וא"כ בשעת פדייתו כבר נעשה של הכהן, ואיך יפטור צאנו בצאן של הכהן, ע"כ דתקפו כהן מוציאין, היינו דפסקינן משום ספיקא דהוא ודאי של הבעלים, דדין הוא בספק ממון, דנעשה ודאי של הבעלים, אבל אם נימא דאין דין זה בספק ממון שיהי' ודאי של הבעלים, רק הטעם דמספקא לא מפקינן, דמשו"ה אם תקפו אין מוציאין א"כ הוא פוטר עצמו בדבר שיכול להיות שהוא של כהן. כיון דסבירא לי' לאביי דמתנות כהונה, תכף בשעת הפרשה פקע קנין הבעלים, אבל הרמב"ם לטעמי' דפסק בנדרים כרבא, דמתנות כהונה דכתיב בהו נתינה, עצם הדבר של הבעלים, א"כ אף אם הוא פדיון פטר חמור הוא צאן של הבעלים, משום הכי לא קשיא לדידי' כלל מהספקות נכנסין לדיר להתעשר, אף דס"ל תקפו כהן אין מוציאין מידו:

תוכן העניינים

לבוש מרדכי בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה