לבוש מרדכי בבא מציעא· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן ו
סוגיא דחשיד אממונא, הרבה חלוקים בחשוד ובין עבר העברה. ויבאר לגבי צריך בדיקת סכין, דהרמב"ם ס"ל דאף במומר לשאר עברות בעי בדיקת סכין, דאף אם עבר עבירה פעם אחת בעי בדיקת סכין, ויבאר דבטוען נגנבה, כל זמן שלא נשבע, לא נפסל:
(דף ה') ונימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, לא אמרינן מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא כו' אלא לא אמרינן מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, אביי אמר חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו כו' אלא חיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו. והנה הרא"ש הביא, דרב אלפס לא הביא רק תירוצא דאביי. וכתב, דמשמע, דרב אלפס ס"ל, דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, והקשה כיון דסוגית הגמ' סברה דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא היה לי' לפסוק כסתמא דגמרא. וכן הטוש"ע בסי' צ"ב כתב ז"ל וכל מי שחשוד ליקח ממון חברו, חשוד על השבועה. ודוקא שיש עדים שלקח ממון חברו, אבל בלא עדים אין נעשה חשוד. דשמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו. וקשה עליהם קושית הרא"ש דמשמע דסבירא לי' דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. ורק מטעמא דספק מלוה ישנה יש לו עליו, משביעין אותו כיון דסתמא דגמרא מסיק דלא אמרינן מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא הי' לו לפסוק כסתמא דגמרא. ומה שתירץ הרא"ש דאין נפקותא בין אם משביעין מטעם דאין חשוד אשבועתא או מטעם ספק מלוה ישנה. כבר כתב הר"ן דנ"מ אם מחל הנתבע כל תביעות שיש לו על התובע, דאם נימא דחשיד אממונא חשיד אשבועתא והא דמשביעין הוא משום ספק מלוה ישנה:
א"כ במחל כל תביעות, יפטר משבועה, אבל אם נימא דמשביעין. מטעם דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא. א"כ גם במחל כל תביעות, משביעים אותו' וכיון דנפקא מינה לדינא בין הני טעמים הדר קושיא לדוכתא כיון דסתמא דגמ' סברה דחשוד אממונא לא חשיד אשבועתא בלא טעמא דספק מלוה הי' לרבנו הטור לפסוק כסתמא דגמרא:
ביורה דעה סימן ב' סעיף ג' איתא. מומר לתאבון ששחט אפילו נשבע ששחט בסכין יפה:
אינו נאמן והטעם משום שהוא חשוד על השבועה שהרי מושבע ועומד מהר סיני על הנבלות. והקשה הט"ז, איך אמרינן. דאין פסול לעדות. אלא בעבר עברה שיש בה מלקות. אבל בעבר עברה שאין בה מלקות לא נפסל לעדות, כיון דבעובר על השבועה הוא נפסל לעדות ואפילו אם עבר על חרם נפסל לעדות א"כ גם בעבר עברה שאין בה מלקות ליפסל לעדות מטעם השבועה שמושבע ועומד מהר סיני:
ונראה לי לתרץ דהנה בירושלמי דגטין אמרינן דמשום הכי כל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגטי נשים משום דעל הממון נחשדו אבל על העריות לא נחשדו. משו"ה בעריות עדותו עדות ולא בממון. והקשה שם הקרבן עדה כיון דנחשדו להעיד שקר בממון א"כ מה מועיל שלא נחשדו בעריות, כיון דהעידו שקר הרי הם פסולים לעדות לכל התורה כולה. ויש לתרץ קושיתו דהנה בבכורות (דף ל"ה) אמרינן אמר לי' רב פפא לאביי לר' מאיר דס"ל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. וקאמר ר' מאיר החשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה, כהנים ה"נ דלא דייני דינא והכתיב על פיהם יהי' כל ריב וכל נגע. אימר דאמר ר' מאיר לחששא לאחזוקינהו מי אמר. ואיתא שם בתוס' ד"ה אימר ז"ל מתוך הלשון משמע דלר"מ קאמר ולא סבירא לן כותי', אלא אפילו במוחזק עובר על דבר אחד, לא הוי חשוד לכל התורה כולה ואע"ג דבפרק זה בורר, אמר אביי מומר אוכל נבלות להכעיס פסול לעדות היינו דוקא לענין עדות דרחמנא אמר אל תשת רשע עד. ע"כ משמע מדברי התוס' דהא דפריך הכא הוא רק אליבא דר' מאיר. אבל לא לפי מאי דקי"ל. וקשה הא עכ"פ הי' יכול להקשות אף לדידן כיון דפסקינן כאביי דאם מוחזק נדבר אחד פסול לעדות, א"כ גם לדידן קשה, איך כהנים כשרים לדון ולהעיד. כיון דחשודים לעבור עברה שיש בה מלקות ומעיקרא הוא סבר דחשוד גמור הוא א"כ יפסלו כהנים לדון ולהעיד לכל התורם ומאי פריך רק אליבא דר"מ הא גם לדידן קשה דלענין שיפסל לעדות פסקינן כר"מ:
על כרחך צריך לומר דלדידן לא קשה:
דהנה רבא ואביי נחלקו במומר אוכל נבלות להכעיס אם כשר לעדות. דרבא סבירא ני' דכשר להעיד:
משום דחשוד לדבר קל לא נחשד נדבר חמור. היינו אף שנחשד לדבר שהוא רע לשמים לא נחשד להעיד שקר. דהוי רע לשמים ולבריות ואביי סבירא ני' דפסול משום דרשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד והנה אביי לא פליג על סברת רבא דחשוד לדבר קל איננו חשוד לדבר חמור רק דאביי סבירא לי' דהתורה אמרה דמי שהוא רשע פסול לעדות:
והנה כל זה הוא רק היכא דעבר העברה דנעשה רשע גזרת הכתוב דרשע אינו נאמן לעדות אבל היכא דלא עבר העברה רק שחזינן שחשוד הוא על העבירה, נמשל אם ראינו אחד שאכל בשר והוא הי' סבר שהוא נבלה ואכל להכעיס. ואח"כ נודע שהי' בשר שחוטה. הנה לנבלות הוא חשוד. שהרי ראינו שרצה לאכול נבילה ולא חשש על האיסור אבל הא נא נחשד על עברה חמורה כדיני נפשות וא"כ למה נפסלנו לעדות, והכא לא נוכל לומר. רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד כיון שנמצא שלא עבר העברה לאו רשע הוא ורק מדין חשוד נפסלנו. בזה מודה אביי דחשוד נדבר קל לא נחשד לדבר חמור:
ולפי זה שפיר פריך בבכורות. רק אליבא דר"מ ולא לדידן. דלדידן לא קשה כלל דהנה כהנים:
אף שנחשדו שיטינו מום בבכור:
ואם הטינו מום בבכור בודאי דיפסלו לעדות שהרי עברו עבירה שיש בה מלקות ופסולין לדין ולעדות אבל מהיכא תיתי שבא זה לידם להטיל מום בבכור וכל זמן שלא בא המעשה לידם הרי לא עברו עברה ולא נעשו רשעים.:
רק חשודים המה:
שאם יבא מעשה זה לידם יטילו מום אבל נא מחזקינן שכבר עשו המעשה להטיל מום א"כ נהי שחשודים לאיסור זה להטיל מום שדבר זה קל בעיני כהנים ואם יאמרו נפל מום בהבכור אין נאמנים אחרי שלדבר זה חשודים המה. אבל לכל התורה דלא נחשדו כשרים המה נדון ולהעיד. דחשוד נדבר קל איננו חשוד לדבר חמור' כיון דנא נעשה רשע שלא עבר העברה ולא הטיל מום בבכור עדיין. משו"ה אליבא דידן לא קשה כלל אף דפסקינן כאביי דעד זומם פסול לכל התורה היינו דוקא היכא שכבר עבר העבירה:
דנעשה רשע אבל לא בכהנים דלא עברו עדנה. ורק אליבא דר' מאיר פריך דאיהו ס"ל דאף החשוד נדבר אחד חשוד לכל התורה כולה. אליבא דידי' פריך א"כ יפסלו כהנים לעדות ולדין:
בזה יש נבאר הא דאמרינן בכתובות יצא לה שם רע בילדותה אין נה קנס ולא פתוי אמר רב פפא ש"מ האי שטרא ריעא לא מגבינן בי'. היכי דמי וכו' אלא דאתו בי תרי ואמרו לדידהו תבעתינהו באיסורא דכותה הכא דאתו בי תרי ואמרו לדידהו אמר זייפו לי' בשלמא התם שכיחי פרוצים אלא הכא אם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו. ולכאורה קשה כיון דקי"ל דמי שעבר עברה שיש בה מלקות פסול לעדות א"כ אותם הפרוצים שחשדינון להו שיעשו האיסור (ולדברי הרמב"ם הוא לאו שיש בו מלקות, דלא יהי' קדש, כיון שהיא הזמינה ותבעה אותם) וא"כ אותם פרוצים בעצמם הא חשודים לזייף (ובמקום אחר בארנו שיש לחלק בין בני אדם ידועים לאינם ידועים דגבי פרוצים אמרינן שיש בעולם פרוצים אבל בשטר הא בני אדם ידועים המה וא"כ נצטרך לומר עליהם שהם זייפו שהם בחזקת כשרים) אכן כפי שבארנו ניחא דהנה יש בני אדם שפרוצים המה וחשודים שאם יזדמן להם מעשה כזה יעברו על האיסור אעפי"כ כשרים המה לעדות, כיון שבחזקת שלא בא המעשה הזאת לידם ואף שחשודים על איסור עריות דהוא כאש בנעורת אינם חשודים על איסור אחר וכן יש לפרש דברי הגמ' בסנהדרין (דף כ"ז) דהחשוד על העריות כשר לעדות דג"כ קשה כיון שעברו על איסור עריות הרי הם רשעים ופסולים. אכן לדברינו ניחא. נהי שאם עברו על עריות נעשו רשעים ופסולים לכל עדות. אבל כ"ז דלא חזינן שעברו העבירה אמרינן דלא נזדמן להם. רק שהם פרוצים. וחשודים המה שאם תבא העבירה לידם יעברו. אבל עוד לא הוחזקו ודאי שעברו וא"כ לא נעשו עדנה רשעים דנימא התורה אמרה אל תשת רשע עד רק חשודים המה לעבור וא"כ אף שנחשדו לעריות דאין אפוטרופוס לעריות נאמנים על איסור אחר ומשו"ה כשרים לעדות, וא"כ ה"נ נהי דאמרינן:
דשכיחי פרוצים שאם יבא לידם מעשה זמה יעברו אעפי"כ אינם חשודים לזייף שטרות דמנא לן לומר דאירע לידם מעשה שנחשדו עליו. ולפ"ז שפיר ניחא נמי גבי כותים דקאמר הירושלמי דכשרים לעדות עריות ולגבי עדות ממון פסולים. דהנה כותים נחשדו שאם יארע להם עדות להעיד בממון. יעידו שקר:
ואם העידו כבר שקר בודאי דפסולין לעדות אשה שהרי נעשו רשעים דעברו על לאו דלא תענה שיש בו מלקות והתורה אמרה אל תשת רשע עד. אבל מנא לן שכבר אירע להם עדות שקר להעיד וא"כ עדנה לאו רשעים הם רק חשודים. וא"כ לעדות ממון אין עדותם כלום כיון דגם שקר יעידו ממילא אין נאמנות בעדותם, אבל לגבי עדות עריות כיון דלא נחשדו על זה. נהי דחשודים לממון אינם חשודים לעריות כל זמן שלא נעשו רשעים שלא עברו העבירה משו"ה לעריות כשר עדות כותי:
ובזה יש לפרש דברי התוס' בד"ה דחשוד ז"ל נראה דהיינו טעמא משום דשבועה חמורה, כדאיתא ביומא (פ"ו) ובשבועות (ל"ט) שכל העולם נזדעזע על לא תשא. וא"ת גזלן אמאי פסול לשבועה, דאמר שכנגדו נשבע ונוטל וי"ל דגזלן לא פסול לשבועה אלא מדרבנן כו' וי"מ בשם ה"ר יהודה חסיד הא דחשוד אממונא כשר לשבועה משום דשמא על ידי שבועה יפרוש מגזל, אבל בגזלן ודאי כמו שמממון אינו פורש ה"ה משבועה עכ"ל התוס'. ולכאורה אין ביאור לדברים אלו דהדרה קושיא לדוכתה למה משבעינן לי' ממ"נ אם לא יפרוש עצמו מגזל הרי גם משבועה לא יפרוש. אכן לדברינו באור הדברים כן דבודאי היכא שכבר עבר על איסור גזל ועשה קנין גזלה דאז נעשה רשע דחמס (דרשע דחמס אמרה התורה אל תשת רשע עד. אף שאין בה מלקות) בודאי דגם על שבועה אין נאמן. שהרי אמרה התורה אל תשת רשע עד להיות עד חמס הרי דאמרה התורה מי שעבר על איסור ועבירה דחמס, אל תשת עד וגלתה התורה דאין מאמינים לו שמא יעיד שקר א"כ גם על שבועה אין מאמינים לו' כמו דאין נאמן על עדות חמור דדיני נפשות ולא אמרינן אף שנחשד לדבר קל לא יהי' נחשד לדבר חמור גלתה התורה. דהיכא דעבר כבר העברה אז חשוד הוא לכל התורה ואין נאמן. אבל כל זה, רק היכא שכבר עבר העברה דנעשה רשע כבר בזה גלתה התורה דאין נאמן וחשוד אף לדברים חמורים מעבירתו אבל היכא דעדנה לא עבר העבירה רק חזינן שרוצה לגזול דרשע לא נעשה עדנה, ורק חשוד הוא לעבור העבירה, שהרי חזינן דרוצה לגזול בזה אמרינן. נהי דחשוד שרוצה לגזול כל זמן דלא גזל עדנה, משום איסור שבועה יפרוש מגזל, ומשו"ה משבעינן לי' שמא, כיון דלא נעשה עדיין רשע ולא גזל עדיין. יפרוש משום איסור שבועה אבל בגזלן ודאי. היכא שכבר עבר העברה ונעשה רשע בזה הרי גלתה התורה. דחשדינן לי' אף לדבר חמור וא"כ אמרינן דאף משבועה לא יפרוש:
ולפי זה הכא בשנים אוחזין בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי' דמשבעינן לכל אחד משום דחיישינן, שמא תפס ותקף טליתו של חבירו ואומר שלי הוא בזה שפיר אמרינן דחשוד אממונא לא חשוד אשבועתא. שהרי אלו נתברר לנו שהאמת כדברי האחד והשני באמת תקף וטען שלי הוא לא הי' נפסל לעדות לכל התורה שהרי לא עבר עדיין על איסור גזל שהרי לא עשה קנין גזלה בטלית כיון שהטלית מונחת עדיין ביד חברו:
הרי לא הגביהה כולה ובהגבהה בעינן דוקא כל הבגד ובודאי דלא שייך בזה המגביה מציאה לחברו דזה שייך דוקא בתחלת הגבה דמועיל הגבהת כל אחד לקנות הבגד. אבל אם אחד מחזיק בגד ואחד בא ותקף הבגד ואחזו ביד חברו ומונחת ביד שניהם עדנה אם אח"כ נאבד לא יתחייב עדנה באונסים אף על מחצית שהרי לא עשה קנין גזלה, כיון שמונח ביד הבעלים עדנה ולא יצאה מרשותו וכמו שאין מחויב באונסים ה"נ לא עבר על איסור גזל עדיין ולא נעשה רשע, א"כ הא דמשבעינן לי' משום דחשדינן שמא תקף לא חיישינן שמא כבר נעשה רשע אלא שמא חשוד הוא דבזה לא גלתה התורה. דאין נאמן לכל התורה בזה אמרינן חשוד שרוצה לעבור על איסור גזל לא נחשד אשבועה דהוא איסור חמור דכל העולם נזדעזע דחשוד אממונא לא חשוד אשבועתא ומשו"ה משבעינן לי':
אולם יש להקשות לפ"ז איך בעי בגמ' למימר ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת ומשביעין לי' משום דחשוד אממונא לא חשוד אשבועתא, כיון דחשדינן לי' שכפירתו שקרי א"כ הרי כבר גזלן הוא ועבר כבר על עברה דחמס שהרי הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן. וא"כ הרי כבר רשע הוא ורשע הרי גלתה התורה דאין נאמן לכל התורה אף לדבר חמור. שהרי אמרה התורה אל תשת וכו' להיות עד חמס. וכן מטענת גנבה דג"כ משביעים מטעם שמא שקר הוא. והא התם אם שקר הדבר הלא נעשה כופר בפקדון ונעשה עליו גזלן ונתחייב באונסים וא"כ הוי גזלן, היינו שכבר נעשה רשע דכמו שמגזל אינו פורש כן לא יפרוש משבועה שהרי גלתה התורה דרשע חשוד אף לדבר חמור:
ונראה לי דהנה יש לי קושיא עצומה על רבנו הרמב"ם שהשמיט הא דאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא הכופר בפקדון פסול לעדות ואנכי לא מצאתי דין זה והרמב"ם (בפרק ב' מהלכות טוען) כתב כל החשוד על השבועה אין משביעין אותו כו' אחד הנשבע לשקר שבועת בטוי או שבועת עדות או שבועת הפקדון עכ"ל (ובב"ק דף ק"ה) אמרינן מתיב רמי בר חמא ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא ואם איתא (דהכופר בפקדון נעשה גזלן), בכפירה הוא דאיפסיל. ואמרינן הב"ע דקאי באגם דלאו כפירה הוא, דסבר אישתמיטנא לי', ע"כ. הרי דהיכא דהיו עדים שהי' בידו בשעת כפירה, מכפירה הוא דאיפסל, ולא מצאתי בנושאי כלי הרמב"ם שיעירו דבר זה:
לכן נראה לי דהנה לכאורה קשה כיון דקי"ל כל היכא דנתחייב באונסין קודם שטען נגנבה, אז פטור מן הכפל כדאמרינן בב"ק (ק"ו:) דבשלח בה יד פטור מכפל, מטעם שכבר נתחייב באונסים מעת ששלח בה יד וקנה הדבר וכן כתב הרמב"ם (בפ"ד מהלכות גניבה ה"ב) ז"ל אבל אם שלח בה יד וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים פטור מן הכפל שכיון ששלח בו יד נתחייב בו וקנהו עכ"ל הרמב"ם הרי דטעם שליחות יד דפטור משום דקנה הפקדון דנתחייב באונסים, קודם שנתחייב בכפל. א"כ לפ"ז יקשה איך מחויב בטוען טענת גנב ונשבע, הא חיוב כפל הוא בעת השבועה. אבל קודם לכן אין מחויב, וא"כ לכאורה פשוט דאף אם אחר שטען טענת גנב שלח יד בהפקדון ואח"כ נשבע הלא יפטר מכפל שהרי החיוב על השבועה ובשעה שנשבע כבר קנה הפקדון. א"כ גם אם טען טענת גניבה איך מחויב אח"כ על השבועה כפל הא כיון שטען טענת גנב כבר נעשה כופר בפקדון ונעשה עליו גזלן וחייב באונסים, וא"כ בשעת השבועה כבר קנה הגניבה. ונימא הא דחייבה התורה כפל בטוען טענת גנב ונשבע, הוא דוקא בהיתה הבהמה באגם דאז לא נעשה גזלן בכפירתו דאמרינן אישתמוטי מישתמיט. אבל בהי' הפקדון בידו יפטר מן הכפל שהרי מעת כפירתו כבר קנה הפקדון ונתחייב באונסין. ובשעת השבועה כבר פטור הי ולא מצינו בשום פוסק שיבאר כן ובודאי סתמם כפירושם דבכל גוני מחויב:
אף בהי' הפקדון בידו בשעה שטען נגנבה וא"כ קשה הא נעשה גזלן קודם חיוב כפלי ויפטר (יעיין בספרנו לבוש מרדכי" ב"ק שבארתי זה באופן אחר):
אכן נראה לי דעד כאן לא אמרינן הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסים אלא דוקא, היכא דפטרוהו כבר ב"ד ויצא מב"ד זכאי, אבל היכא שיש עליו עדיין חיובים, שאין ב"ד פוטרים אותו. לא כלתה עדיין כפירתו. וכל זמן דלא קיים עדיין כל מה שמחויב מחמת הכפירה, לא נקרא עדיין כופר בפקדון א"כ הא דאמרינן דכופר בפקדון נעשה גזלן וחייב באונסים, היינו דוקא בטוען להד"ם, או החזרתי, דשם כיון שטען כן. כבר יצא ידי בעלים בטענה זו אבל בטוען נגנבה. כיון דמחויב עדיין לישבע, א"כ כל זמן שלא נשבע, לא נעשה כופר בפקדון וא"כ שפיר מחויב בטוען טענת נגנבה ונשבע, בכפל שהרי כ"ז שלא נשבע לא נתחייב באונסין על הפקדון. ולא נעשה כופר כיון שיש עליו חיוב שבועה משום כפירתו ואימתי קנה הפקדון. בשעת השבועה משום שיצא ידי בעלים בשבועה, ובשעה ההיא נתחייב גם בכפל והא דפריך ממתניתין דאחד שבועת הפקדון לרב ששת דס"ל הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן. משום דאם איתא מכפירה הוא דאיפסל, ולא תירץ דמיירי במודה מקצת הטענה או בטוען נגנבה, דמחוייב עדיין שבועה, משום:
דבפרק שבועת הפקדון אמרינן. שבועת הפקדון כיצד. אמר תן לי פקדוני שיש לי בידך. שבועה שאין לך בידי כו' הרי דקרי שבועת הפקדון. היכא דטוען להד"ם. ובמודה מקצת או בטוען נגנבה, שבועת הדיינין קרי לה. והכא במתניתין אשמועינן דנפסל אף בשבועות אלו, דלאו שבועת הדיינין נינהו. והיינו בכופר הכל וטוען להד"ם או החזרתי וא"כ פריך שפיר בטענות אלו, דכיון שכפר, יצא ידי בעלים בטענתו למה למתניתין למימר דנפסל בשבועה. הא מכפירה הוא דאיפסל, כיון דנפטר תיכף בכפירתו. אבל בטענת נגנבה דלא יצא ידי בעלים. לא נעשה עליו גזלן:
ובזה יתבארו דברי הרמב"ם (בפ"ד מהלכות גניבה ה"ב) ז"ל אבל אם שלח בו יד וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים פטור מן הכפל שכיון ששלח בו יד נתחייב בו וקנהו. וכן הטוען טענת אבידה בפקדון. ונשבע וחזר וטען טענת גנב ונשבע ואח"כ באו עדים פטור מן הכפל, שכבר יצא הפקדון מידי הבעלים בשבועה ראשונה. והנה הראב"ד השיג עליו על הא דפסק דאם שלח בו יד כיון שקנהו פטור מן הכפל כתב על זה הראב"ד ז"ל א"א הא דלא כהלכתא היא דהא ר"י פליג עליו בהדיא. ואמר הטוען טענת אבד ונשבע והודה וחזר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים פטור מן הכפל, משום דיצא ידי בעלים בשבועה ראשונה אבל לא משום דנעשה עליו גזלן והנה המ"מ תירץ על קושית הראב"ד. דס"ל להרמב"ם, דהא דשליחות יד פוטר, אין הטעם משום דנעשה עליו גזלן, אלא דגזירת הכתוב הוא אם לא שלח בו, ידו הא שלח בו ידו פטור. וכיון שכן בטוען טענת אבד ונשבע אילולי טעם דיצא ידי בעלים הי' בדין שישלם כפל, ולא הי' פטרינן משום דנעשה עליו גזלן ומשו"ה צריכי לטעמא דיצא ידי בעלים. ובגמ' אמר הכי אי משום הא לא תשמענו עכ"ל רבינו המ"מ. ובעניי לא ירדתי לכונתו הרמה, איך נוכל לומר דטעמא דהרמב"ם בשולח יד דמשו"ה פטור מן הכפל משום דגזירת הכתוב הוא אבל לא משום דנעשה עליו גזלן, הא שפתי הרמב"ם ברור מללו שהטעם שפטור מן הכפל, היכא דשלח בו יד הוא משום דנעשה עליו גזלן שהרי כתב הרמב"ם ז"ל אבל אם שלח בו יד כו' פטור מן הכפל שכיון ששלח בו יד נתחייב בו וקנהו עכ"ל. הרי דטעם הפטור משום דנתחייב בו וקנהו:
וא"כ הרי בטוען טענת אבד נמי, הא נתחייב בו וקנהו שהרי כופר בפקדון נעשה גזלן ומכש"ב בנשבע כדאיתא שם ברש"י וכיון דנעשה גזלן בודאי דמחויב באונסין:
אבל לפי מה שבארנו. דאימתי כופר בפקדון נעשה עליו גזלן משום דיצא מן הבעלים היינו דוקא בנשבע, א"כ היינו דוקא היכא דכבר נשבע, א"כ הרי איצטריך לטעמא דיצא הפקדון מידי הבעלים בשבועה. דדוקא בשבועה יצא הפקדון מידי הבעלים היינו דנעשה גזלן על הפקדון בזה שנשבע דבלא שבועתו כיון דלא נפטר עדיין שהרי מחויב עדיין לישבע שבועה שאבדה הרי לא נעשה עדיין כופר בפקדון. וא"כ לא יצא הפקדון מרשות הבעלים. דכל זמן שאין השומר נעשה גזלן:
הפקדון עדיין ברשות הבעלים. ובשלמא בשלח יד' נעשה גזלן בזה ששלח יד וקונה הפקדון בשליחות יד (וכיון דקנה ממילא יצא מרשות הבעלים כי דא ודא אחת היא' אם הוא קונה ממילא יצא מרשות בעלים, ואם לא יצא מרשות בעלים לא קנה) אבל בכופר בפקדון כל זמן שלא נשבע, דהוי רק דבור בעלמא, ואינו אלא חושב לשלוח יד' דקי"ל חשב לשלוח יד בפקדון היינו שאמר בפני עדים אשלח יד אין נעשה גזלן:
הרי דדיבור אין מועיל בלי מעשה א"כ מה שכפר בלי מעשה, לא נעשה גזלן. ובמה נעשה גזלן בכופר. משום דנפטר כבר מן הבעלים ובזה כלתה שמירתו. וממילא נעשה גזלן. אבל בטוען טענת אבד כיון דבשעה שטוען אבד עדיין הי' מחויב שבועה. ולא נפטר עדיין מן הבעלים הוי רק חושב (דהיינו אומר) לשלוח יד בפקדון. דלא קנה, ולא יצא עדיין מידי הבעלים. משו"ה איצטריך הרמב"ם לטעמא דיצא הפקדון מידי הבעלים בשבועה. והא דבגמ' דחי דאין ראי' מזה שאמר ר' יוחנן הטוען טענת אבד ונשבע ואח"כ טען טענת גנב ונשבע ובאו עדים דפטור מן הכפל היינו דאין ראי' מזה לשלח בה יד דיפטר דדילמא משום דיצא ידי בעליה. היינו דאין ראי' דפטור דיצא ידי בעלים הוא' משום שבזה יצא הפקדון מידי הבעלים, וא"כ בשלח בה יד דג"כ יצא הפקדון מידי הבעלים יפטר מן הכפל. דילמא אין הטעם משום קנין רק דזה בעצמו הוא פטור משום דיצא ידי בעלים. היינו משום דנפטר מן הבעלים מקודם משום זה אין מחויב בכפל אבל לא משום קנין וא"כ לשלח בו יד' דלא נפטר מן הבעלים, אין ראי' ואין זה אלא לדחות הראי'. אבל באמת לא נצטרך לומר דפליגי ר' יוחנן ור"ל דבאמת הטעם דנפטר מן הכפל הוא, משום דיצא הפקדון מרשות הבעלים, ואיצטריך לטעמא דיצא ידי בעלים דבזה יצא הפקדון מרשות הבעלים בכפירה דהוי רק דבור בעלמא. משו"ה קנה הפקדון רק בזה שנפטר מן הבעלים:
ולפ"ז מיושב שפיר מאי דלא הביא הרמב"ם דין דכופר בפקדון פסול לעדות, דדין זה איננו כלל לדידן, דהנה כופר בפקדון, אפילו אם טעין להד"ם או, החזרתי מחויב עדיין שבועת היסת, וא"כ לא יצא עדיין ידי בעלים, וא"כ כל זמן דלא נשבע איננו עדיין כופר בפקדון, ואימתי נעשה כופר בפקדון בשעה שנשבע ויצא ידי הבעלים, וכשנשבע. פסול משום שבועת שקר, ובגמ' דרב חסדא מיירי עוד קודם שנתקנה שבועת היסת, ואז אם הי' אחד טוען החזרתי או להד"ם הי' נפטר ויצא ידי בעלים בטענה זו, שפיר אמר דכופר בפקדון נעשה גזלן ופסול לשבועה משום כפירתו היינו בטוען להד"ם או החזרתי, אבל אליבא דידן דכבר נתקנה שבועת היסת, א"כ ליתא להאי דינא כלל, דממ"נ אם כבר נשבע נפסל לעדות משום שבועת שקר, ואם לא נשבע כיון דעדיין מחויב שבועה ולא פטרוהו ב"ד מידי הבעלים לא נפסל עדיין. ולא הביא הרמב"ם, דינא דכופר בפקדון אלא להא דכופר בפקדון מחויב באונסים, ומיירי היכא דכבר נפטר, או בשבועה, או בחשוד שאין יכול לישבע ואיצטריך לאשמועינן דמחויב באונסין משום כפירתו, אבל. לגבי דין דנפסל לשבועה לא מצי כלל להביא האי דינא, דאם כבר נפטר בכפירתו שנשבע או שהוא חשוד הלא בלא"ה הוא פסול ואם לא נשבע עדיין, איננו עדיין כופר בפקדון:
ויתיישב לפ"ז מאי דבגמ' הוי בעי למימר דמשו"ה משביעין בכפירה במקצת והודאה במקצת בשומרין, משום דחשוד אממונא לא נחשד על השבועה, וכיון דבארנו דזה לא שייך. אלא היכא דלא עבר העברה דלא נעשה עדיין רשע ורק חשוד הוא, שפיר אמרינן חשוד אממונא לא חשוד אשבועתא. אבל היכא דכבר גזל דנעשה רשע דהתורה אמרה אל תשת רשע עד. וגלתה התורה, דכיון שנעשה רשע אף לדבר קל אינו נאמן אף לדבר חמור בודאי אף לשבועה פסול וא"כ בכופר בפקדון. דדין הוא דכופר בפקדון נעשה גזלן, איך בעי למימר דחשוד אממונא היינו לכפירת פקדון, לא יחשד לשבועה, אכן כפי שבארנו. דדין דכופר בפקדון הוא דוקא:
היכא שכבר יצא ידי בעלים, א"כ אפילו אם יתברר ששקר טען שנגנב. או מה שכפר הי' שקר אעפי"כ לא יפסל לעדות, כ"ז שלא נשבע שהרי בטענה כזו היכא דהודה מקצת לא נפטר עדיין מן הבעלים ולא הוי כופר בפקדון. כיון שהוא מחויב שבועה אם לא הוי רשע עדיין ובו לא גלתה התורה. דחשוד לדבר קל חשוד אף לדבר חמור, רק חשוד שפיר נוכל לקרותו שהרי חזינן שרוצה לכפור, בזה אמרינן חשיד אממונא לא חשיד אשבועתא. ואף אם יתברר ששקר טען לא יפסל לעדות כיון דלא נעשה עדיין רשע, משו"ה לא נחשד על השבועה (ואין להקשות משולח יד בפקדון איך משביעין לי' שלא שלח בה יד' הא ממ"נ אם שלח בה יד הוא גזלן וכבר הוא חשוד משום רשע דאז פסול לכל התורה:
משום אל תשת רשע עד, ויש לומר כמו דאמרינן לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו דמורי התירא וסובר דאין עושה איסור כיון דדמים בעד הדבר משלם. מכ"ש היכא דישיב הדבר עצמו לבעלים דמורי התירא וסובר דאין עושה איסור בזה ששולח יד ומשתמש בשל חברו. כיון דאין מפסיד בעל הפקדון מידי ודוק):
ולפי דברינו מיושב מה שהביא הטור ש"ע טעמא דמשבעינן לאינשי החשודים ליקח ממון חברו:
משום דספק מלוה ישנה יש לו עליו ולא הביא כסתמא דגמ' דחשוד אממונא לא חשוד אשבועתא, ונ"מ בין טעם דספק מלוה, בין טעם דחשוד אממונא לא חשוד אשבועתא, היכא דמחל כל תביעות שיש לו עליו. וא"כ הי' להטור ש"ע להביא טעמא דסתמא דגמ'. אכן לדברינו ניחא. דהנה טעמא דחשוד אממונא לא חשוד אשבועתא, אינו אלא היכא שאף אם שקר טענתו ג"כ לא נעשה רשע דלא לוקח ממון חברו. אבל היכא דלקח ממון חברו דנעשה גזלן ודאי דרשע הוא, ופסול הוא לשבועה, וא"כ הטור והש"ע דאינהו מיירו היכא שלקח ממון חברו. דאז הא רשע הוא דעבר על עברת גזל ובכה"ג הא גלתה התורה אל תשת רשע עד. דהיכא שכבר עבר עברה, אין נאמן אף לדבר חמור. וא"כ בזה לא יוכלו כלל להביא טעמא דחשוד אממונא לא חשוד אשבועתא שהרי לא חשוד הוא רק רשע גמור משו"ה הביאו הטור והש"ע סברת מלוה ישנה דכל זמן שאין עדים שלקח. לא אמרינן ממ"נ אם לקח הא גזלן ורשע הוא דפסול לכל התורה, אלא דאמרינן כל זמן שאין עדים. שמא משום ספק מלוה ישנה חטף ולא נעשה רשע, ובכה"ג היכא דחטף בודאי, היכא דמחל כל התביעות מקודם לא משבעינן לי' שהרי ממ"נ אם חטף בחנם הוא גזלן ופסול לשבועה משום אל תשת רשע עד, ורק היכא שלא מחל שפיר משבעינן לי, משום ספק מלוה ישנה יש לו עליו אבל חשוד אממונא לא חשוד אשבועתא לא שייך בכאן כלל, דהכא לא חשוד הוא. אלא גזלן ודאי אם חטף:
והנה הטור (בסימן צ"ב) הביא דעת י"א דהא דחשוד על השבועה אין משביעין אותו בין שבועה דאורייתא בין שבועה דרבנן:
זהו דוקא באכלתי ולא אכלתי שבשעה שנשבע הוציא שבועת שקר מפיו. אבל אם נשבע שלא יאכל ועבר עליה ואכל:
אינו נקרא בכך חשוד על שבועת שקר להוציא שבועת שקר מפיו. והקשה הב"ח (בסימן ל"ד) מדוע לא הביא רבנו הטור סברת י"א אלו גם לגבי עדות, דאם עבר על שבועה דלהבא. היינו שנשבע שלא יאכל ועבר ואכל, אין נקרא חשוד. ואין נפסל לעדות. ומדוע בהלכות עדות הביא בסתמא דמו שעבר על השבועה פסול לעדות:
ונראה לי דהנה סברת י"א אלו דס"ל דאם נשבע שלא יאכל ועבר ואכל אין נפסל לשבועה אף דבשעה שאכל עבר על לאו דלא יחל, והיא עברה שיש בה מלקות, דהרי לכולי עלמא שבועה שלא יאכל ואכל מלקין אותו' ע"כ דלא ס"ל מה שבארנו לעיל לדעת ר"י חסיד דמשו"ה גזלן פסול לעדות. דהיכא דעבר עברה שנעשה רשע גלתה התורה, דנעשה חשוד לכל התורה. דא"כ הרי עבר עברה שנעשה רשע וא"כ יפסל לשבועה, ע"כ דס"ל דמזה דאמרה התורה:
אל תשת רשע עד לא ילפינן אלא דאמרה התורה דמי שהוא רשע ודאי אז אמרינן דאין בו תורת נאמנות היינו שכבר אין לנו בירור מדבורו שיוכל להיות שיעיד שקר, כיון דחזינן שעבר עברה גלתה התורה דאף לדבר חמור אמרינן שמא ישקר ומשו"ה פסול לעדות. דלגבי עדות בעי דוקא מי שהוא מוחזק לנאמן אבל כיון שיכול להיות שיעיד שקר משו"ה איננו עד כלל אבל שבועה לא בעי דוקא ודאי נאמן דשבועה רק מדין בירור. היינו שמא יפרוש משום שבועה. דכל שבועה שמשביעין הוא רק משום ספק שמא יפרוש בשביל השבועה. אבל לא בתורת ודאי. א"כ אף שעבר על לאו דלא יחל אעפי"כ משביעין אותו. משום שמא חמיר עליו להוציא שבועת שקר מפיו ושמא יפרוש בשביל זה. ורק היכא שכבר נשבע לשקר שנשבע שלא אכל ובאמת אכל אז אין מוסרין לו שבועה. שהרי אין לנו ספק כלל שמא יפרוש בשביל השבועה שהרי חזינן שנשבע לשקר אבל היכא דשבועתו הוי רק להבא:
דבשעה שנשבע לא הוציא שבועה מפיו לשקר. נהי שאין לנו ודאי שיפרוש בשביל שבועת שקר. שמי שעבר על עבירה אבד נאמנותו בתורת ודאי לכל התורה כולה. אבל לא אבד ספק נאמנותו לדבר חמור ומשו"ה משביעין אותו:
ולדעת י"א אלו צ"ל הא דגזלן פסול לשבועה ואמאי נימא נהי דאבד ודאי נאמנותו:
אבל ספק נאמנותו לא אבד, ונשביענו שמא יפרוש ונצטרך לומר דס"ל לי"א אלו להלכה דחשוד אממונא חשוד אשבועתא דכיון דחזינן דעבר עברה דגזל ה"נ יעבור עברה, דישבע לשקר. דזה רע לשמים ולבריות, וזה רע לשמים ולבריות, והא דמשביעין בכל דוכתי הוא רק מטעם שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו. אבל בלא האי טעמא לא היו משביעין אותו' דאמרינן דחמור לאינשי איסור גזל כמו איסור שבועה, לא יקשה לדידהו איך פסקו דלא כסתמא דגמ' רק כאביי כי אדרבה לפי סברתם סתמא דגמ' כאביי דהנה דין שלהם. דחשוד על השבועה דלהבא. אין נחשד להוציא שקר מפיו הוא מגמ' סוף שבועות דף מ"ו דשם אמרינן וליתני שבועת ביטוי ומשני כי קתני דכי קא משתבע בשקרא קא משתבע, אבל שבועת ביטוי דאיכא למימר דבקושטא משתבע לא קתני הרי דבגמ' סבר דאף שעבר על עברה שיש בה מלקות על לאו דלא יחל לא נפסל לשבועה. וא"כ אמאי גזלן פסול לשבועה עכצ"ל דס"ל חשוד אממונא חשוד אשבועתא. א"כ הא דמשביעין בכל התורה, הטעם כיון דאין עדים, אמרינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו' או י"ל דס"ל לי"א אלו דהא דגזלן פסול לשבועה ג"כ הוא רק מדרבנן:
דמן התורה הוא נפסל רק לעדות אבל לא לשבועה וכדאיתא בתוס' שהבאנו ד"ה דחשוד. והיינו מטעם שבארנו דס"ל דגלתה התורה רק דאינו ודאי נאמן. אבל לא ודאי חשוד דאפשר שמשום שבועה יפרוש. אבל לעדות פסול משום דאינו ודאי נאמן. ועדות בעי נאמן שמוחזק לן בנאמנותו דהיינו כל אדם שמוחזקין בכשרות:
עכ"פ לא קשה כלל אמאי לא הביא הטור דעת י"א אלו דס"ל דאין נפסל בשעבר על שבועה דלהבא דהיינו בשנשבע שלא יאכל ואכל גם בהלכות עדות, דלגבי עדות, כיון דעבר על לאו שיש בו מלקות. שהרי עבר על בל יחל בודאי דנפסל לעדות, שהרי רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד, היינו דנאמנותו בודאי אבד לכה"ת. רק לגבי שבועה אף דאבד חזקת נאמנותו ספקא דנאמנותו מעבירה קלה לחמורה לא אבד, משו"ה משבעינן לי' אף דחזינן דודאי חשוד לעבור על שבועה, היינו שבשעה שנשבע לא הוציא שקר מפיו. אבל להוציא שקר מפיו שמא אינו חשוד משום הכי משביעים אותו מספק שמא יפרוש אבל לעדות בודאי פסול, שיצא מחזקת נאמנות, משו"ה בהל' עדות לא הביא רבינו הטור, דעת י"א אלו. ורק לגבי שבועה הביאם דדוקא לגבי שבועה אמרו דינם ולא לגבי עדות:
ועל פי דרכנו יש לבאר דברי הרמב"ם (בפ"ד מהלכות שחיטה הלכה י"ד) ז"ל ישראל מומר לעבירה מן העברות שהי' מומחה ה"ז שוחט לכתחלה וצריך ישראל כשר לבדוק הסכין ואח"כ יתננה למומר זה לשחוט בה מפני שחזקתו שאינו טורח לבדוק, ע"כ, וכבר תמהו עליו נושאי כליו דדברי הרמב"ם תמוהים דבגמ' אמר רבא ישראל מומר אוכל נבלות לתאבון ישראל בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו. הרי דכתב רבא דין דצריך בדיקת סכין דוקא באוכל נבילות ומנ"ל להרמב"ם דאף בשאר עברות דרבא לא קאמר אלא במומר אוכל נבילות. אבל לא בשאר עברות, עוד הקשה המ"מ למה הצריך הרמב"ם שיהי' מומחה שזה לא נזכר בגמ', וע"כ הובא ביורה דעה דעת הרבה פוסקים דאין צריך בדיקת סכין אלא במומר לאכול נבילות לתאבון אבל לא בשאר עברות:
ונראה לי לבאר טעמא דהרמב"ם דהנה בספרנו לבוש מרדכי על ב"ק (בסימן כ"ח) בארנו לישב קושית הפנ"י לדברי הרמב"ם דס"ל דהאיסור עצמו בעד אחד יוחזק ואם אחד אמר חלב כליות הוא. ואח"כ אכלו אחד ושנים התרו בו מלקין אותו. א"כ אמאי אמרינן דאב שאמר בתי מקודשת אין נאמן ליסקול, נימא האיסור עצמו בעד אחד יוחזק, והתם ע"כ מיירי שאמר האב קודם שזינתה, דאל"כ היכי פליג רב אסי ואמר דסוקלין וע"ד דמיירי שאמר קודם שזינתה. וא"כ אמאי לא נימא גם הכא האיסור עצמו בעד אחד יוחזק. ובארנו שם דטעמא דהרמב"ם דס"ל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק:
הוא משום דאמרה התורה לא יקום עד אחד לכל עון ולכל חטאת, אבל באיסורין דאינו לעון ולחטאת. רק להעיד שהוא איסור בזה הוא קם כשנים ומזה אמרינן כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הוא כשנים היינו דגלתה התורה:
דרק לעון ולחטאת אינו קם (וגם לשאר מילי אינו קם דמרבינן שם בספרי מולכל) אבל לשאר מילי דלא מרבינן. קם אבל עדות האב על בתו אינו מטעם דלשאר מילי קם שהרי הוא דבר שבערוה וגם מלכל מרבינן כל שמפסידה והרי הוא מעיד שהיא מקודשת ואין בידה להנשא א"כ נאמנותו רק מאת בתי נתתי דהוה רק נאמנות, לא בגדר עדות, בזה אמרינן לאיסורא הימני' רחמנא, לקטלא לא הימני', אבל נאמנות דעד אחד באיסורין הוא דמה שאינו לעון ולחטאת ולמילי דמרבינן. שם הוא עד, והוא כשנים:
נמצא לדברי הרמב"ם נוכל לומר דגם באיסורין בעינן עדות היכא דבא להוציא איסור מחזקתו רק שבאיסורין גם עד אחד הוא עד אבל עדות בעינן גם באיסורין. והנה אביי ורבא פליגי במומר אוכל נבילות להכעיס וכן בעד זומם אם פסול לעדות דרבא ס"ל דאף שנחשד לדבר קל לא נחשד לדבר חמור ויוכל להיות עד בדבר חמור. דלא נחשד לזה. אבל אביי ס"ל דהתורה אמרה אל תשת רשע עד ומי שעבר עברה שיש בה מלקות, פסול להיות עד לכל התורה כולה, נמצא דרבא לטעמי' דס"ל דמי שעבר עברה קלה, כשר להיות עד בדבר חמור וזה ע"כ צריך לומר דנבילה הוי דבר חמור לגבי שאר איסורין דאכילת איסור טרפות ונבלות הוא חמור ממעשה איסור דאל"כ מאי טעמא דדוקא אם הוא מומר לאכול נבילות לתיאבון צריך בדיקה אבל לשאר איסורין לא ע"כ צריך לומר. דאכילת איסור חמור ממעשה איסור דהחשוד למעשה איסור לא נחשד על נבילות. א"כ רבא לטעמי' שפיר אמר דוקא מומר אוכל נבילות לתיאבון. צריך בדיקה. אבל מומר לשאר עברות אין צריך בדיקה:
ויכול להיות עד כשר בדבר זה החמור, היינו באיסור נבילות, שהיא כשרה ולא נבילה, אבל אנן הא פסקינן כאביי דס"ל דאמרה התורה אל תשת רשע עד, דמי שהוא רשע שעבר עברה שיש בה מלקות, פסול להיות עד. וא"כ אף שעבר אחת משאר עברות שבתורה, ג"כ פסול להיות עד וא"כ מי שעבר עברה של תורה שהוא פסול בשבילה לעדות, פסול אף להיות עד שהיא כשרה ולא נבילה דאין עדותו כלום:
שהרי אמרה התורה אל תשת רשע עד, וגם זה להעיד שהיא כשרה ולא נבילה, ג"כ בעי דין עדות רק דבזה אפילו עד אחד הוא עד, אבל היכא דפסול להיות עד, דרשע הוא אין נאמן ובעי דוקא בדיקת סכין:
ומשו"ה כתב הרמב"ם דבעי דוקא שיהי' מומחה, דהא דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין דמי שאינו מומחה לא ילך לשחוט ומאמינין לו. אבל כיון שהוא חשוד מהיכי תיתי נאמר שהוא מומחה. משו"ה ס"ל להרמב"ם דבעי דוקא שיהי' מומחה:
ומה שתפסו הראשונים בדברי הרמב"ם דס"ל חלוק בין היכא שהוא מומר לעבירה מעבירות שבתורה שאז צריך בדיקת סכין, אבל היכא שפסול לעבירה, אין צריך בדיקת סכין, ומומר היינו שעשה הרבה פעמים ופסול הוא שעשה דבר עבירה פעם אחת תמוה, דהא במחלוקת דאביי ורבא במומר אוכל נבילות להכעיס הרי איתא בגמ' לשון מומר, ואעפי"כ הדין דאף בפעם אחד נפסל, הרי דמומר אף בפעם אחת נעשה מומר, וכן מאי דאמרינן מומר לעכו"ם הדין דנפסל אף בפעם אחת הרי דמומר אף בפעם אחת נעשה מומר, ובכלל קשה מאין להרמב"ם לחלק בזה:
לכן נראה לי דאין כן כונת הרמב"ם ונעתיק לשון הרמב"ם. וז"ל הרמב"ם ישראל מומר לעברה מן העברות שבתורה שהי' מומחה, ה"ז שוחט לכתחלה, וצריך ישראל אחר לבדוק הסכין, ואח"כ יתננה למומר זה לשחוט בה, ואם הי' מומר לעבודה זרה או מחלל שבת בפרהסיא או אפיקורס, והוא הכופר בתורה ומשה רבנו כמו שביארנו בהלכות תשובה הרי הוא כעכו"ם ושחיטתו נבילה, מי שהוא פסול לעדות בעבירה מן העבירות של תורה, הרי זה שוחט בינו לבין עצמו אם הי' מומחה, שאינו מניח דבר מותר ואוכל דבר איסור שזו חזקה היא על כל ישראל, ואפילו הרשעים מהם. אלו הצדוקים והבייתוסין וכל הטועים אחריהם, שאינן מאמינין בתורה שבעל פה שחיטתן אסורה ואם שחטו בפנינו הרי זו מותרת, שאין איסור שחיטתן אלא שמא יקלקלו עכ"ל הרמב"ם. והנה מדלא הזכיר הרמב"ם בבבא דמי שהוא פסול לעדות, בדיקת סכין. מזה הוכיחו דלא בעינן היכא שהוא פסול היינו שעבר רק פעם אחת ואינו מומר, אין צריך בדיקת סכין. אכן כבר בארנו דמוכח דגם בפעם אחת נקרא מומר. לכן נראה לי כונת הרמב"ם כן. דהנה יש שלשה דינים בשחיטה אחד בדיקת סכין למי שהוא רשע, וגם שאלה אם שחיטתו כשרה, וגם אם צריך לעמוד בשעה שהוא שוחט בסכין כשר. ובתחלה כתב כלל דמומר היינו שעבר עברה צריך בדיקת סכין, וחילק דאם הוא משאר עברות שחיטתו כשרה. ואם הוא מהדברים שנחשב כעובד עבודה זרה אז שחיטתו נבילה, ואח"כ כתב מה"ה היכא שהוא מומר לשאר עבירות שאינו כעובד עבודה זרה, ששוחט ע"י בדיקת סכין שבדקו לו אם צריך לעמוד בשעת שחיטה בזה חילק אם הוא פסול לא מחמת שאינו מאמין רק משום שהוא פסול' היינו שעבר (הן פעם אחת הן הרבה פעמים הכל אחד) לתאבון. אז מותר לשחוט בינו לבין עצמו, אבל ודאי מיירי שבדקו לו סכין שקאי על למעלה שביאר שצריך לבדוק סכין מפני שחזקתו שאינו טורח, ואין לו נאמנות, כיון שהוא רשע רק אם בדקו לו סכין. אז מותר לשחוט בינו לבין עצמו. דחזקה דלא שביק התירא ואכיל איסורא (ולפי דברי הראשונים שפירשו דלא מצריך הרמב"ם בדיקת סכין א"כ מאי כתב הרמב"ם דחזקה דלא שביק התירא דהאי דינא נאמר בחשוד על בדיקה, רק שבדקו לו סכין הי' לו להרמב"ם לכתוב שחזקה שיטרח לבדוק הסכין:
כיון שהוא רק פסול, אבל מחזקה זו שאינו מניח דבר מותר. אין ראי' שישחיז הסכין. שהרי רבא אמר האי לישנא. גבי ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון. דצריך בדיקת סכין. ע"כ דודאי כונת הרמב"ם היכא שבדקו לו סכין. ואשמועינן דמותר לשחוט בינו לבין עצמו) אבל אם המומר הזה המרתו הוא משום שאינו מאמין כמו הצדוקים וביתוסים אז אין מועיל לו בדיקת הסכין שזה חשוד לקלקל בזה בעי דוקא שישחוט לפנינו. אבל אם שחט לפנינו שחיטתו כשרה, שאין פסולו. אלא שמא יקלקל. אבל לא משום שהוא כעובד ע"ז. כן נלע"ד ברור בכונת הרמב"ם. וטעמא כמו שבארנו כיון שהוא פסול' אף לעברה הקלה כבר אבד חזקתו ונאמנות שלו להיות עד אף בעבירות החמורות דקי"ל כאביי ביע"ל קג"ם דעד זומם פסול לכל התורה:
ומדויק מאד הלשון שכתב הרמב"ם מי שפסול לעדות בעבירה מעבירות שבתורה. ולמה קרא אותו פה הרמב"ם בשם פסול לעדות, הי' להרמב"ם לקראתו בשם, רשע אלא כונת הרמב"ם לומר. אף שהוא פסול לעדות. וא"כ לא היה לנו להאמין אותו שישחוט יפה, אעפי"כ מותר להניח לו לשחוט בינו לבין עצמו. שאינו מניח דבר מותר ואוכל דבר איסור דלדין זה שאני דין איסורים מדיני עדות בעריות ובממון דבאיסורים. מועיל חזקה. אף היכא שבא להוציא דבר אסור מחזקתו. וכמו שכתב הרמב"ם בפ"א מהלכות עדות הלכה ז'. וכונתו שם היכא דשחט בינו לבין עצמו. שיש חזקה ששחט יפה:
ובזה יתישב דברי הרמב"ם (בפ"ז מהלכות שחיטה הלכה ח') ז"ל. אבד לו גדי או תרנגול ומצאו שחוט בבית מותר, שרוב המצויין אצל שחיטה מומחים הם עכ"ל. והתוס' בב"מ דף כ"ב הביאו תוספתא שכתוב בה אבדו או נגנבו וא"כ אמאי השמיט הרמב"ם נגנבו הי' להרמב"ם ג"כ לכתוב אבד או נגנב, אכן לדברינו יתיישב. דהנה היכא דנגנב לו תרנגול ומצאו שחוט. הרי הגנב אין נאמן להעיד על השחיטה שהתורה אמרה אל תשת רשע עד וכדסבירא לי' להרמב"ם דנאמנות עד אחד באיסורין הוא ג"כ מדין עדות. אלא דהיינו דוקא לאביי:
אבל אליבא דרבא נהי דחשוד על גנבה על מעשה איסור, לא נחשד לאיסור אכילת נבלות, ובאיסור חמור כשר להעיד. והנה שם בסנהדרין דף כ"ז מותבינן עלי' דאביי מתוספתא אל תשת חמס עד אלו הגזלנין ומלוי ברבית:
הרי דדוקא אלו פסולין. ואמרינן תיובתא דאביי תיובתא ואמרינן שם והלכתא כותי' דאביי והא איתותב ההיא ר' יוסי והלכתא כאביי דס"ל כר"מ וסתם תנא כר"מ הרי דתוספתא ס"ל כרבא, דפסול לעדות עבירה קלה כשר לעדות עבירה חמורה. א"כ התוספתא לטעמה ס"ל דאף אם נגנבה כשר דחשוד לגנבה. אין חשוד לאכילת נבילות וכשר להעיד, אבל לדידן דפסקינן כאביי:
א"כ אם נגנב בודאי פסול' שהרי הוא פסול לעדות ולא בדקו לו סכין:
משו"ה בגמ' דידן לא הביאו נגנבה רק אבדו, דאליבא דידן בנגנבה פסולה, ולא אמרינן בזה רוב מצויין וכו' דמי בדק לו הסכין והרמב"ם דפסק כאביי משו"ה לא הביא נגנבה:
וכל זה הוא אליבא דהרמב"ם דס"ל גם באיסורין. הא דנאמן עד אחד הוא מדין עדות. אבל שאר פוסקים ס"לא דגבי איסורים אין הדין מטעם עדות רק נאמנות בעלמא אף שגלתה התורה, דרשע פסול לעדות, אבל לא לגבי נאמנות באיסורין דאין צריך דיני ונאמנות עדות, וס"ל דלרשע אין חזקת נאמנות דבעי לגבי עדות. אבל לשאר דברים רק מדין חשוד אתינן עלה, א"כ ה"ז מודה אביי דחשוד לדבר קל לא נחשד לדבר חמור:
משו"ה ס"ל דדוקא מומר אוכל נבילות לתאבון בעי בדיקת סכין. אבל לא במומר לשאר עבירות, ומשו"ה אליבא דידהו גם בנגנבה כשר:
והנה הגר"א ביו"ד סימן ב' ס"ק ט' כתב לתמוה. למה דחק הרשב"א להביא ראיות דחוקות להאי דינא דמומר לתאבון שנשבע ששחט אין נאמן הלא גמ' ערוכה בסנהדרין דמומר אוכל נבילות לתאבון לד"ה פסול ופליגי במומר אוכל נבילות להכעיס ואף בזו קי"ל כאביי עכ"ד הגר"א. ולכאורה דא"כ יקשה אמאי ס"ל להפוסקים דמומר לשאר עבירות אף לתאבון אין צריך בדיקת סכין והגר"א סובר דאף לדברי הרמב"ם בפסול לעבירה אין צריך בדיקת סכין. ועכצ"ל דדוקא לעדות פסול' אבל בדיקת סכין דלאו מדין עדות רק נאמנות בעלמא נאמן. ואף לרבא דלדידי' לא ס"ל דרשע פסול לעדות. רק מטעם דנחשד, וא"כ כיון דגנב פסול לעדות לכו"ע, וא"כ אמאי בגנב אין צריך בדיקת סכין ועכצ"ל דגם לרבא יש חילוק בין עדות דהיכא שהוא רשע לדבר כזה היינו רע לשמים ולבריות, אעפי"כ נאמנות לא אבד. וא"כ מאי מקשה הגר"א דילמא אף דלעדות פסול אעפי"כ לשבועה אינו חשוד והרי הגר"א בעצמו בסימן א' ס"ק י"ח הביא תוספתא דאו שנגנבו הרי דגנב כשרה שחיטתו אף שלא בדקו לו סכין אף שלעדות פסול, וא"כ דילמא גם לשבועה הדין כן ואולי יש ליישב דהגר"א ס"ל, דאף דפסול לעדות ואין לו נאמנות אבל לחשוד אותו שילך וינבל בהמה לאכול על זה לא חשוד אבל היכא דמספקא לן וע"י שבועתו אנו מבררים, כיון שהוא פסול לעדות אין לו נאמנות:
אכן מה שמסיק הגר"א בס"ק יו"ד ז"ל דהוי כחשוד על השבועה לאותו דבר שהרי מושבע ועומד וכמו דאסקינן בפ"ק דב"מ דאמרינן מגו דחשיד על ממונא וכו' בענין אותו הממון אלא משום מלוה ישנה עכ"ד. לא אבין דבריו דהנה שם בב"מ הוא לאותו דבר היינו כיון שחושדין אותו' שרוצה לגזול, אז לא יפרוש גם בשביל שבועה, דאותו דבר שרוצה לעבור לא יעצרוהו מניעות מה שיצרך לישבע שהרי מרוצה הוא לזה, אף שאסור הדבר, וא"כ אמרינן מגו דנחשד לגזול' נחשד גם לישבע:
כיון שאם לא ישבע הרי לא יוכל לגזול אבל הכא מאי לאותו דבר הוא' התינח, אם לא היו מניחין לו לאכול עד שישבע, שייך שפיר. כיון שרוצה לאכול הנבילה. לא יפרוש אף שיצטרך לישבע לשקר אבל הרי לא מיירי דוקא באופן זה. ומיירי אף היכא שאין רוצה עוד לאכול וכבר אכל דהרי סתמא קאמר א"כ מה שהוא נשבע עתה ששחט בסכין יפה. היא עבירה אחרת, שבועת שקר דלא שייך כלל לדבר שנחשד, וא"כ אין ראי' כלל מהא דאמרינן חשיד לממונא חשיד לשבועתא דאותו דבר דהכא לאו אותו דבר הוא:
ולכאורה קשה על דברי הב"י בשם אהל מועד:
דמשו"ה אפילו נשבע ששחט בסכין יפה אין נאמן:
משום דכבר נחשד על השבועה דהר סיני דא"כ תקשה מאי קאמר בגמ' אי חשיד אממונא חשיד אשבועתא הא בודאי חשוד על השבועה שהרי מושבע מהר סיני, וא"כ ממ"נ אי משום שבועה יפרוש. גם בלא השבועה יפרוש. משום השבועה שמושבע מהר סיני ודוחק לומר דזה גופא מספקא להגמ':
ונראה לי דהנה קי"ל בכל דוכתי דלאו שאין בו מעשה אין לוקין. אף דעל שבועת שקר לוקין, וא"כ הרי מושבע מהר סיני. אכן הרי השבועה שנשבענו על הר סיני לא הי' שבועה דלעבר רק שבועה דלהבא. ועל שבועת שקר שמחויבין מלקות. הוא דוקא דומיא דשוא שלעבר והנה בלאו הניתק לעשה אין לוקין אף דמושבע מהר סיני ועכצ"ל דמחויב שבועה מן התורה, מהר סיני, הוא כפי חיובי התורה ואם על לאו שניתק לעשה אין לוקין גם על השבועה שמושבע מהר סיני אין עלי' חיוב מלקות, דע"י שינתק הלאו תנתק גם שבועת הלאו דשבועת הר סיני, הוא כפי חיובי התורה אכן היכא שמלקין על הלאו יש חיוב גם בעד שבועת הר סיני. ואפשר דשבועת הר סיני יש בה, משום לא תשא. ולא משום לא יחל דברו. שהרי לא דיברנו רק השביעו אותנו והנה לגבי עדות בלאו שאין בו מעשה דאין לוקין. לא נפסל לעדות אבל, בעבירת חמס אף שאין לוקין שהרי ניתק לעשה אעפי"כ נפסל לעדות, ועיין בחו"מ סימן ל"ד בדברי התומים דהוא ס"ל דבלאו הניתק לעשה נפסל, ועיין בדברי הנתיבות דהטעם משום דלקי בבטולו, אבל בלאו דחמס, שם אף בבטולו אין מלקות ורק פסול דחמס הוא פסול אחר. והנה מיבעי להגמ' אם גם בדעת בני אדם חמיר לאו דחמס אף שאין בו מלקות, כלאו שיש בו מלקות וא"כ כיון שנחשד על ממון שהוא לאו דחמס, ממילא חשוד על השבועה, ולא יפרוש גם משבועה. או דבעיני בני אדם, חמיר לאו שיש בו מלקות יותר וא"כ אף שרוצה לגזול ולעבור על לאו דחמס, אעפי"כ לא ירצה לעבור על לאו דשבועה שיהי' לאו שיש בו מלקות. ולפ"ז לא קשה מה שהקשינו. הא כל חשיד אממונא ממילא חשוד אשבועתא שהרי מושבע ועומד מהר סיני, דהרי השבועה מהר סיני, על לאו דחמס. אין על זה מלקות ועל השבועה שישבע עתה הוא לאו שיש בו מלקות:
וכמו דאיתא בגמ' בכורות דף ל' החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות. ופירשו בגמ' שביעית לא בעיא חומה מעשר כיון דבעי חומה חמור ליה, החשוד על המעשר אין חשוד על השביעית מ"ט מעשר אית לה פדיון שביעית כיון דקא מיתסרא לי' ולית לה פדיון חמור לי' הרי חזינן כיון שיש סברא לומר שעל זה שאין נחשד יש בו צד חומרא לא הוי חשוד א"כ ה"נ כיון שיש צד לומר שחמיר מלקות ויש צד לומר שחמיר שבועה יש לומר דלא נחשד מזה על זה:
ולפי"ז לא קשה קושית הט"ז מהא דלאו שאין בו מלקות שלא נפסל מדאורייתא אף שמושבע מהר סיני שהרי על שבועה של הר סיני אין לוקין ואינו חשוד אלא על לאו שאין בו מלקות. אבל במומר אוכל נבילות הרי חשוד על לאו שיש בו מלקות שהרי על נבילות יש מלקות וא"כ ממילא הוא חשוד על השבועה אלא דנימא דשבועה חמיר, ע"ז קאמר האהל מועד שהרי גם באוכל נבלות יש בזה שבועה. מהר סיני:
וא"כ הוא חשוד. על מלקות. וגם על שבועה אבל בעבר על לאו שאין בו מעשה, הא לא נחשד, על מלקות. דשבועת הר סיני, אין בה מלקות. ועדות שקר יש בה מלקות: