אור ברסלב

לבוש מרדכי בבא מציעא· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן ה

סימן ד

סוגיא דמלוה אומר חמש, ולוה אומר שלש. יבאר אי בהודה בשטר מקרי מודה מקצת, ויבאר דברי הרמב"ם בזה דלכאורה סותרים המה זה את זה ויבאר פירוש הגמ' דס"ד כדרבה, ויבאר חלוק בין שטר לכתובה. ויתרץ קושית התוס', למאן דס"ל שעבודא דאורייתא, איך מחויב שבועה הא הוי כפירת שעבוד קרקעות, ויבאר הא דבגמרא אמר דשטר הילך הוא:

(דף ד) שטר שכתוב בו סלעים דינרין, מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש ר"ש בן אלעזר אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע, ר"ע אומר אינו אלא כמשיב אבדה ופטור, קתני מיהת רשב"א אומר הואיל והודה מקצת ישבע, טעמא דאמר שלש הא ב' פטור, והאי שטר דקמודי בי' הילך הוא, וש"מ הילך פטור. לא, לעולם אימא לך שתים חייב כו' אלא לעולם שתים פטור והילך חייב, ושאני הכא דמסייע לי' שטרא, אי נמי משום דהוי שטר שעבוד קרקעות, ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות:

והנה הרמב"ם כתב (בפ"ד מהלכות טוען ה"ד) ז"ל מי שטען חברו מאה דינרין יש לי אצלך, חמשים שבשטר זה וחמשים בלא שטר, אין לך בידי אלא חמשים שבשטר, אין זה מודה מקצת שהשטר לא תועיל בו כפירתו עכ"ל:

וכבר הקשו נושאי כליו דלמה להרמב"ם לומר הטעם, משום דהשטר לא תועיל בו כפירתו תיפוק לי' דשטר הוי שעבוד קרקעות, וא"כ הוי הודאתו שעבוד קרקעות, וכשם שאמרינן דכפירת שעבוד קרקעות אין מחייב שבועה ה"נ הודאת שעבוד קרקעות אין מחייב שבועה. כדאמרינן הודה בקרקע וכפר בכלים פטור, הרי דגם הודאת קרקע אין מחייב שבועה, הרי דבלא האי טעמא דיכול לכפור, אין מחויב שבועה ולמה להרמב"ם לומר הטעם דאין יכול לכפור:

עוד הקשו על דברי הרמב"ם, דס"ל דמה שהודה בשטר אין מחייב שבועה כיון דאין יכול לכפור, מדברי הרמב"ם בעצמו בפט"ז מהלכות אישות, שפסק הרמב"ם גבי הוא אומר אלמנה נשאתיך והיא אומרת בתולה נשאתני, שאם אין לה עדים יש לה להשביעו שבועת התורה, שהרי הודה במקצת, וקשה הא הוא בעצמו פסק דכל דאין יכול לכפור לא הוי הודאה, א"כ אמאי אמרינן דזה הוי מודה מקצת, משום שהודה שהיא אלמנה, הא זה לא הי' יכול לכפור, דהרי אנן ידעינן שהיתה אשתו, וחיוב כתובת אלמנה יש לה בודאי, א"כ הא לא הי' יכול לכפור ולא הויא הודאה, והראב"ד הקשה שם איך מחייב הרמב"ם שבועה הא הוי כפירת שעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות:

ועל שני דינים אלו, הן מה שמחייב הרמב"ם שבועה באומר אלמנה נשאתיך, והן מה איצטריכא להרמב"ם למימר הודה בשטר לאו הודאה היא משום דאין יכל לכפור, קשה הא אמרינן הכא בב"מ דשטר הילך הוא, ולא איצטריכא לטעמא דכפירת שעבוד קרעקות אלא למאן דס"ל הילך חייב, אבל למ"ד הילך פטור, א"כ פטור בהודאת שטר משום דהילך הוא א"כ איך מחייב הרמב"ם באומר אלמנה נשאתיך, הא מעשה ב"ד כמאן דנקט שטרא הוא, והילך הוא, וגם למה לי' למימר, טעמא דפטור בהודה בחמשים בשטר משום שאין יכול לכפור תיפוק לי' דהודאת השטר הילך, ואנן הא קי"ל הילך פטור:

והנה המ"מ תירץ על קושית הראב"ד איך מחייב הרמב"ם שבועה באומר אלמנה נשאתיך, משום דמודה מקצת הוא, הא הוי שעבוד קרקעות, ותירץ ע"ז המ"מ, דעכשיו דתקנו הגאונים, דכתובה נגבית גם מן המטלטלין. א"כ עתה לאו כפירת שעבוד קרקעות הוא, אלא כפירת מטלטלין, והקשה הלח"מ על האי תירוצא, דהא בחוב אף מדינא דגמרא גובין מיני' דידי' מגלימא דעל כתפי', ואעפ"כ אמרינן דהוא שעבוד קרקעות, א"כ אף בכתובה אף שתקנו הגאונים דכתובה נגבית מן המטלטלין לא עדיף מחוב לדינא דגמ' והוי שעבוד קרקעות, וא"כ איך מחייב הרמב"ם שבועה:

ונראה לי לישב, דהנה בתוס' הכא ד"ה אין נשבעין, הקשו למאן דס"ל שעבודא דאורייתא, א"כ מודה מקצת למה נשבע, הא הוי כפירת שעבוד קרקעות. וכתבו שי"ל שמחל לו השעבוד, או שאין לו קרקע אפי' משעבדי, והנה לפי זה תקשי אנן דקי"ל שעבודא דאורייתא, א"כ לא לשתמטו הפוסקים להודיע לנו, דכל דיני שבועת מודה מקצת איירי דוקא שאין לו קרקע או מחל השעבוד ואף כי י"ל כיון דהפקיעו חכמים השעבוד ממלוה ע"פ, משום פסידא דלקוחות חשיב כאלו מחל השעבוד, כדמסקי בתוס' אליבא דר' יוחנן. אכן בתוס' בארו, דהיינו דוקא, דאין לו קרקע בני חורין, א"כ יקשה, הי' לרבותינו הפוסקים לבאר דכל שבועת מודה מקצת מיירי דאין לו קרקע בני חורין, ועוד כבר בארתי בספרי לבוש מרדכי על ב"ק בסימן י"ב. סברת רב האי גאון, דס"ל מלוה על פה מוקדמת ומלוה בשטר מאוחרת, מלוה ע"פ קדים, משום דס"ל מה שתקנו רבנן דמלוה ע"פ אין גובה מן הלקוחות, אין הכונה שסלקו רבנן השעבוד, כיון דמיתמי גבי ס"ל דהשעבוד עומד בתקפו רק דתקנה היתה שלא יגבה מן הלקוחות, אבל לא סלקו השעבוד, א"כ לבעל מלוה ע"פ ג"כ משועבדים הנכסים כמו לבעל מלוה בשטר, וכיון דהוא קודם לבעל השטר, ותקנתא דתקנו רבנן, שלא יגבה מן הלקוחות, לא עשו רק לגבי לקוחות ולא נגד בע"ח, משו"ה גובה בעל מלוה ע"פ, אבל היכא דאין משועבד לבעל מלוה ע"פ (כמו במזונות הבנות דלא הוי שעבוד על הנכסים, רק דין על היתומים) שם ודאי מלוה בשטר קודם לגבות, אף ששטרו מאוחר, עיין שם בדברינו, הרי דלא סלקו רבנן את השעבוד, א"כ אין משביעין מודה מקצת, הא הוי כפירת שעבוד קרקעות, אך שיש לדחוק דאף שאין השעבוד מסולק, כיון דלא יכול לגבות הוי כמחילה, אבל זה בודאי קשה דהי' להפוסקים לבאר, דאין מחייבין שבועת מודה מקצת, אלא אם אין לו קרקע בני חורין אבל אם יש לו הוי רק שבועה דרבנן:

ע"כ נראה לי לתרץ, דהנה התוס', בשבועות דף מ' ד"ה אבל, הקשו אמאי אמרינן ל"ש (דבעי שתי כסף) אלא בטענת מלוה והודאת לוה, אבל בטענת מלוה והעדאת עד אחד, אפילו לא טענו אלא בפרוטה, חייב, הרי דלא משוינן דין עד אחד למודה מקצת, והרי בכתובות (ד' פ"ז) אמרינן אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות, אפילו בהעדאת עד אחד, הרי דמשוינן עד אחד למודה מקצת. ותירצו ז"ל וי"ל דשמואל דהכא לטעמי' דמחייב לעיל בכפירת פרוטה, דכיון דמשתבע על פרוטה, מוקמי קרא, דאבל קם לשבועה, בפרוטה, אבל בקרקעות לא משכחת דמשתבע בשום מקום עכ"ל התוס':

והסבר דברי התוס' דבמודה מקצת מחייב שבועה הטענה והכפירה, כדאמרינן הצד השוה שבהן שע"י טענה וכפירה הן באין, (ועיין שם בתוס' ד"ה הצד השוה) וזה טעמא דהרמב"ם דס"ל אם תבעו חפירת שתי בורות והוא מודה באחת, דאין מחויב שבועה משום דדמי קרקע כקרקע לגבי שבועה, וכיון דהתביעה היא מקרקע משו"ה אין מחויב, וזהו דקאמרי התוס' דשמואל לטעמי', פירוש דהנה הא דאמרינן דבעי שתי כסף נוכל לומר או משום דחיוב שבועה אין על פחות משתי כסף, או דהטעם משום דבפחות משתי כסף לאו טענה היא, וכיון דשמואל סבר דמחויב אפילו לא כפר אלא בפרוטה, הרי ע"כ הא דבעינן שתי כסף, אין הטעם משום דדין הוא בשבועה דאין נשבעין על פחות משתי כסף, דהרי הכפירה אינה אלא פרוטה, וא"כ השבועה רק על פרוטה, ע"כ הא דבעינן שתי כסף הוא רק משום דדין הוא בטענה דפחות משתי כסף לאו טענה חשובה היא, ושבועת מודה מקצת מחייב הטענה, וכיון דלאו טענה חשובה היא משום הכי פטרי' רחמנא, אבל בהעדאת עד אחד, דלא בעי טענה חשובה משו"ה שפיר אמרינן דאף אם לא טענו אלא בפרוטה מחויב שבועה בהעדאת עד אחד, דלא שייך למילף ממודה מקצת, כיון דהוא דין בטענה, אבל מה שאין נשבעין על קרקעות, הא התם דין הוא בשבועה דאין נשבעין על הקרקע, דהתם אין לנו ראי' שהוא דין בטענה, כמו בשתי כסף שיש לנו ראי' שהוא דין בטענה, שהרי הכפירה רק בפרוטה, וע"כ הא דבעינן שתי כסף הוא דין בהטענה, אבל בקרקע אין לנו ראי', משו"ה שפיר אמרינן דהוא דין בשבועה שאמרה התורה דעל הקרקע אין נשבעין, וא"כ מה לי שבועת מודה מקצת, מה לי שבועת עד אחד, משו"ה אמרינן דאף בשבועת עד אחד אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות, ואף דהתוס' תירצו דוקא למ"ד דמחויב בכפירת פרוטה ואנן הא פסקינן דבעי דוקא כפירה שתי כסף, ואעפי"כ פסקינן דבהעדאת עד אחד אפילו פרוטה מחויב שבועה, נראה ני דסבירא לן מסברא, דהא דבעי שתי כסף, הוא דין בתביעה, דבעינן שתביעתו עתה לחייב שבועה בעי דוקא שתי כסף, ופחות משתי כסף לאו תביעה, ובשבועת מודה מקצת מחייב התביעה ותביעה פחות משתי כסף לאו תביעה חשובה, אבל בהעדאת עד אחד, דלא בעי תביעה חשובה, שהרי מספק ג"כ מחויב, משו"ה אפילו לא תבעו אלא בפרוטה ישבע. אבל בקרקע בודאי דלא שייך לומר, דאמרה התורה דתביעת קרקע גרוע מתביעת מטלטלין, דנימא דטעם דפטור משבועה בקרקע, הוא משום התביעה בודאי דלא שייך לומר, דתביעת קרקע תביעה גרועה היא, ע"כ דגזירת הכתוב הוא דאין שבועה על קרקע א"כ אף בהעדאת עד אחד הדין כן' אבל בשתי כסף סברא לומר דפטור הכתוב הוא משום דפחות משתי כסף לאו תביעה חשובה היא, ובמודה מקצת, עיקר מחייב השבועה, התביעה:

והנה אמרינן בכתובות (דף מ"ג) גבי אנסת ופתית את בתי דרבנן מחייבי, ור"ש פוטר. ואמרינן במאי קמיפלגי מ"ס כי קתבע קנס קא תבע, ומ"ס כי קתבע בושת ופגם קא תבע, ולכאורה כיון דתובעו המעשה דאנסת ופתית את בתי ובודאי דבמעשה הזאת יש ג"כ חיוב בושת ופגם. ואיך פוטר ר"ש מטעם כי קתבע קנס קא תבע, דלא שביק מידי דקייץ ותבע מידי דלא קייץ:

בודאי דלא היתה כונתו למחול הבושת ופגם, רק בכונתו היתה לתבע עתה רק הקנס דהוא קייץ, אבל בהמעשה הא יש גם חיוב בושת ופגם, דזה הוי ממון, וא"כ הוי כפירת ממון, אכן לדברינו ניחא, כיון שעקר מה שמחייב קרבן שבועה הוא הכפירה על התביעה, וכיון דעקר תביעתו עתה הקנס משו"ה פטור לר"ש, וזה הוא דקאמר ר' יוחנן בשבועות (דף ל"ח) דטעמא דר"ש משום דעקר קנס הוא תובע, דכיון דמחייב קרבן שבועה הכפירה על תביעתו, וכיון דעקר תביעה הוא קנס. אף שיש בכפירה הזאת גם ממון, פטור מקרבן שבועה הואיל והתביעה לא היתה ממון (ומה שדחה שם רב פפא הוא רק דברי רבא. אבל לא דברי ר' יוחנן ודוק):

ובהכי ניחא הא דאמרינן בחו"מ (סימן פ"ז) דאין משביעין אלא אם עיקר התביעה ממון, אבל אם עיקר התביעה איסור אף שנ"מ לענין ממון, כגון אם טוענת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך, פטור משבועה, אף שנ"מ לענין ממון ועיין ש"ך שם ס"ק נ"ד שהקשה מהא דאמרינן בקדושין גבי סוטה אשכחן איסורא ממונא מנא לן, הרי אדרבה ילפינן גנגול שבועה דממונא מאיסורא. ועוד הקשה הש"ך דהא כתב הרמב"ם (פט"ו מהלכות אישות) ובכל זאת משביעה היסת שלא הפילה, או שהפילה שלם, שבטענה זו יתחייב ליתן לה כתובה כו' ועוד כתב הרמב"ם (פכ"ד מהלכות אישות) משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו ואח"כ תגבה כתובתה אכן לדברינו פשוט. מה שהקשה הש"ך דהרי אדרבה ילפינן גלגול שבועה דממונא מאיסורא לא אדע מאי קשיא לי', ודאי דחיוב שבועת סוטה חייבה התורה על האסור שלא זינתה, והשבועה בשביל השקאה, אבל שבועה כזו על איסור לא מצינו רק גבי סוטה. ואם אין משקה אותה. מאיזה טעם. אין משביעה כלל דהרי השבועה לאו משום איסור שנימא אם ספק לו אם זינתה תשבע, ואף ברגלים לדבר אין משביעה, ושבועת מודה מקצת ודאי לא הוי אלא בתביעת ממון, וכן שבועת היסת לא תקנו חכמים אנא בתביעת ממון. א"כ הכא דעיקר התביעה אינה ממון אף שיש בזה חיוב ממון, כיון דבמודה מקצת ובהיסת עיקר מחייב השבועה התביעה, וכיון דעקר התביעה אינה ממון אין משביעין אבל בגלגול שבועה שפיר ילפינן ממונא מאיסורא היינו כמו שבשבועת הסוטה שהיא בשביל השקאה אמרה התורה דמגלגלין בה כמו כן שבועת מודה מקצת שהוא בממון מגלגלין בה. אבל ודאי דלא ילפינן מסוטה להשביע על איסור. שהרי שם השבועה רק בשביל השקאה אבל לגבי גלגול שפיר ילפינן משבועת סוטה היכא דמשקין אותה. וכן מה שהקשה הש"ך מהא דמשביעה שלא הפילה או שלא זינתה נהי דלא מיירי שתובעת הכתובה, כמו שכתב הש"ך:

דדוחק לפרש כן אעפי"כ עיקר מה שתובעה הוא כדי ליפטר מן הכתובה. דהרי לגרשה יכול בעל כרחה, א"כ עיקר תביעתו שתובעה. הוא כדי להפטר מן הכתובה. א"כ תביעתו היא ממון. משו"ה משביעין אותה:

ולפי זה יתיישב שפיר קושית התוס' שהקשו למ"ד שעבודא דאורייתא אין מחויב שבועה במודה מקצת, הא הוי כפירת שעבוד קרקעות. אכן לדברינו ניחא. דהנה כשתובע אחד את חברו חוב שיש לו עליו. הנה יש בתביעה הזאת, תביעה. השעבוד שיש לי בידך. שזה הוא על הנכסים וגם יש בזה התביעה מה שהנתבע מחויב לשלם. והנה מה שהנתבע מחויב לשלם יש בזה קרקע ומטלטלין שהרי הוא מחויב לשלם בין בקרקעות בין במטלטלין ואפילו מגלימא דכל כתפי' אכן מה שתובע השעבוד זה הוא דוקא קרקע דהרי שעבוד אינו אלא על הנכסים:

מעתה מיושב שפיר דהנה כשתובע אחד לחברו חוב בעל פה. אף שיש בזה שעבוד נכסים ג"כ שהרי שעבודא דאורייתא. אעפי"כ לא נוכל לומר שתביעתו היא השעבוד. שהרי אף אם הנתבע יודה לו השעבוד לא יועיל לו מאומה. שהרי מלקוחות לא יוכל לגבות. א"כ עקר תביעתו לא השעבוד. רק הוא תובע שלם לי מה שאתה מחויב א"כ התביעה הוא רק החיוב, והחיוב לשלם בין קרקע בין מטלטלין א"כ בודאי מחויב שבועה. שהרי הוא תבעו בכלים וקרקעות והודה לו גם במקצת כלים. דמחויב שבועה אבל בתבעו שטר עקר התביעה השעבוד שיש לו בידו לגבות מן הנכסים. אף מן הלקוחות, וכיון דתביעתו השעבוד והשעבוד הוא דוקא קרקע ולא מטלטלין וזה בארנו דבמודה מקצת עקר מחייב השבועה התביעה. א"כ אף שבמעשה התביעה יש כאן ג"כ חיוב שמחויב הלוה לשלם, כיון דהתביעה השעבוד. והתביעה היא המחייבתו. משו"ה פטור מן השבועה. שהרי השעבוד הוא דוקא קרקע, לא מטלטלין שעל מטלטלין אין שעבוד, וכיון דתביעתו שעבוד קרקע משו"ה פטור, אבל במלוה על פה עקר תביעתו החיוב וחיוב הוי מטלטלין ג"כ משו"ה מחויב שבועה אף למאן דאית לי' שעבודא דאורייתא:

ובזה יתפרשו דברי המ"מ שתירץ על קושית הראב"ד שהקשה על הרמב"ם איך מחייב שבועה באומר אלמנה נשאתיך. הא הוי שעבוד קרקעות, ותירץ המ"מ דכיון דתקנו הגאונים דנגבית מן המטלטלין. לא הוי שעבוד קרקעות, והקשה הלח"מ הא מיני' דידי' לכולי עלמא גובה אף מן המטלטלין. ואעפי"כ אמרינן דהוה שעבוד קרקעות, אכן לדברינו ניחא כיון דבארנו דעקר הטעם משום דתביעתו הוא שעבוד לא חיוב ושעבוד הוי רק קרקע ולא מטלטלין שהרי במטלטלין אין שעבוד וכל זה דינא דגמ' דאין גובין ממטלטלי דיתמי, אכן כיון דתקנו הגאונים דגובין ממטלטלי דיתמי, א"כ הרי הטילו שעבוד גם על מטלטלים א"כ כשתבע אחד מחברו שעבוד הוא תובע קרקע ומטלטלי וכשהודה הודה גם במטלטלי שיש עתה נבאר תקנת הגאונים שעבוד גם על מטלטלי. א"כ עתה גם בתביעת שטר מחויב שבועה, הרי לא הוי שעבוד קרקעות אלא שעבוד מטלטי ג"כ, אבל קודם תקנת הגאונים נהי דמיני' דידי' גבי אפילו ממטלטלי, אבל מיתמי לא גבי מן המטלטלין. א"כ לא הי' כלל שעבוד, על מטלטלי, וכי תבע מינתא דשטרא עקר התביעה. שעבוד דהוי רק קרקע קודם תקנה הגאונים. משו"ה אמר בגמרא דהוי כפירת שעבוד קרקעות. אבל לדידן לבתר תקנת הגאונים הוי כפירת מטלטלי כיון דעל מטלטלי ג"כ יש שעבוד:

ועל הקושיא איך קאמר הרמב"ם דבכתובה אם אמר אלמנה נשאתיך מחויב שבועה הא בגמ' קאמר דשטר הילך הוא וגם למה להרמב"ם לפרש טעמא בהודה בחמשים שבשטר משום דאין יכול לכפור תיפוק לי' דהוה הילך. עיין בפ"ד מהלכות טוען שכתב הרמב"ם דמשכון לאו הילך. והקשה הראב"ד כיון דשטר הוי הילך. א"כ גם משכון הוי הילך. ולכאורה קושיא אלימתא היא' דהא חזינן לגבי שביעית דמשכון אינו משמט ושטר משמטי הרי דמשכון יותר תפוס משטר:

הנה בגמ' כי אתמר ותנא תונא אאידך דר' חייא כו' והא הכא כיון דתפיס אנן סהדי דמאי דתפיס הילך הוא ופירש רש"י דהוה העדאת עדים. והקשו בתוס' א"כ הא הוי ראי' לדר' חייא קמייתא. ונראה לי דהנה בגמ' קאמר מאי ק"ו שלא תימא מודה מקצת דאיכא למימר הכי אבל העדאת עדים דליכא למימר הכי. קמ"ל ק"ו. והקשו בתוס' כיון דרצה לומר דהעדאת עדים הוי חשוד. א"כ הרי לא מצינן למילף מק"ו:

ונראה לי דהא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע, פירש רש"י אמאי לא מהימנינן לי' מטעם מגו, ולכאורה למה לאמר דהקושיא מדוע לא נימא מגו בלא מגו קשה מפני מה כופר הכל פטור משבועה ומודה מקצת חייב. וצ"ל דזה פשוט דמודה מקצת כיון שבמקצת טענתו יש חיוב ודאי, על פי הודאת פיו, זה מגלגל ומחייב שבועה על השאר ורק רבה הקשה, נימא מגו דאי בעי כפר הכל ותירץ דאין אדם מעיז פניו ולא הוי מגו, אכן עוד יש לומר, דבאמת השאלה היא מפני מה מודה מקצת מחויב וכופר הכל פטור ותירץ כיון דאין אדם מעיז ודרך בני אדם להשתמט א"כ הרי לא שמענו מפיו כפירה ממש שהרי מה שכופר יוכל להיות מפני שמשתמט, משו"ה רמי שבועה, אבל בכופר הכל שהוא כופר בודאי, אז הוא מוחזק והמוציא מחברו עליו הראי' והיכא שיודעים אנו שהמוחזק כופר לא חייבתו התורה כלום:

והנה אם נימא דחיוב מודה מקצת הוא משום שכיון שמטענתו יש חיוב ודאי, מגלגל שבועה על השאר י"ל ק"ו, מה אם החיוב הוא מטעם הודאת פיו, מיחייב שבועה, מכש"כ אם החיוב הוא משום העדאת עדים, אבל אם נימא דהחיוב במודה מקצת הוא מטעם דאין אנו שומעים כפירה בודאי, שהרי יוכל להיות אשתמוטי קמשתמיט א"כ בהעדאת עדים והוא כפר בכל הוי כפירה ודאית בכה"ג לא חייבה התורה ולא שייך כלל ק"ו, וא"כ יהי' הפירוש בגמ' שלא תימא כדרבה, שלא תימא דחיוב מודה מקצת הוא משום אישתמוטי וא"כ לא הי' שייך ק"ו קמ"ל ר' חייא דחיוב מודה מקצת, הוא משום דחיוב מקצת מגלגל על השאר, וא"כ יש לומד ק"ו וטעם אישתמוטי הוא רק לסלק המגו:

והנה מאן דס"ל הילך פטור ס"ל דכיון דעל מה שנותן לו אין כאן טענה א"כ אין כאן מה שיחייב שבועה על השאר, אכן מאן דס"ל הילך חייב, ס"ל דאף שיש סברא, דהודאת מקצת מחייב על השאר, אבל זה ג"כ אמת דהיכא דמשתמיט, וא"כ אין אנו שומעים כפירה ודאית, מחויב שבועה, וא"כ סברת אישתמוטי שייך ג"כ בהילך, וא"כ לאו כופר הכל הוא ומחויב שבועה:

ואין להקשות לפי דברינו, דר' חייא דסובר הילך חייב א"כ ע"כ ס"ל דחיוב שבועה הוא מטעם דאשתמוטי, היינו דאין אנו שומעים כפירה ודאית, א"כ איך מייתי ק"ו להעדאת עדים דילמא באמת הטעם משום דאין אנו שומעים כפירה ודאית וא"כ לא שייך כלל ק"ו, דהא בהעדאת עדים והוא כופר הכל, הרי שמענו כפירה ודאית אכן יש לומר דר' חייא ס"ל דע"כ במודה מקצת יש ג"כ הטעם דחיוב ודאי מגלגל שבועה על השאר, דהנה אם נימא הטעם, משום דלא שמענו כפירה ודאית ורמא רחמנא שבועה, עכ"פ חיובי ממון אין כאן, דילמא כופר ודאי, וא"כ היכא דאין יכול לישבע לא ישלם ורק חיובי שבועה יש כאן, אבל אם נימא דחיוב מקצת מגלגל חיוב שבועה על השאר, נוכל לומר דמגלגל חיובי ממון ורק יכול לפטור עצמו בשבועה וכיון דילפינן מקרא דשבועת ד' תהי' בין שניהם כו' דהיכא דאמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא מחויב לשלם א"כ ע"כ במודה מקצת יש גם הטעם דחיוב מקצת מגלגל על השאר:

והנה אם נימא דהילך חייב, מטעם דאישתמוטי משתמיט, ואין אנו שומעין כפירה ודאית, אם אחד יאמר לחברו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ואעפ"כ אני נותן לך חמשים, ג"כ יתחייב (מלבד הסברא שיש לומר דהוה הודאה, שאין אדם נותן בחנם) שהרי מה שמשתמיט, דהטעם כיון דמקצת טענתו מודה, הוא משתמיט מכש"כ אם משלם, אף שאין מודה:

שהוא חייב, הוא משתמיט, וא"כ בשנים אוחזין נהי שהוא כופר הכל, אבל זהו יודע דמאי דתפיס הילך, שהרי זה יודע שכיון שהוא ג"כ תפוס, בודאי יתנו לו החצי וא"כ שייך אשתמוטי ואין אנו שומעין כפירה ודאית, משו"ה מחויב שבועה, אבל אם נימא הילך פטור, א"כ טעם מודה מקצת דחיוב ודאי מגלגל על השאר והכא בשנים אוחזין, אין כאן חיוב ודאי דלמסקנא לא הוי אנן סהדי דפלגא דידי', ורק קאמר אנן סהדי דמאי דתפיס הילך הוא, ולפ"ז לא הוי ראי' רק לאידך דר' חייא אבל לדר' חייא קמייתא, דשמענו מפיו (עוד קודם שבאו העדים) שכפר הכל, הרי לא שייך אישתמוטי, בודאי דנוכל לומר דכה"ג היכא דכופר הכל לא חייבתו התורה:

ולפ"ז יהי' ג"כ הפירוש בגמרא שטר דקמודה כהילך הוא, פירוש דאם נימא דחיוב מודה מקצת הוי:

משום דכיון דמקצת טענה יש חיוב ודאי, מגלגל חיוב על השאר, זהו דוקא אם מהטענה עצמה יש חיוב, אבל בשטר דכיון דאין יכול לכפור, וכל נכסיו משועבדים על זה לא הוי כלל טענה. וכל טענתם על השאר אין כאן מה לחייב, אבל אם נימא דהילך מחויב, א"כ טעם החיוב במודה מקצת משום אישתמוטי, ואישתמוטי שייך גם בזה, דלגבי דעת בני אדם, אם אחד יש לו בידו מאה אף שהם משני חובות, אבל כיון דמקצת מודה שייך אישתמוטי, וא"כ מאי דקאמר הרמב"ם שאין יכול לכפור זהו גופא הפירוש בגמ' דהילך. ולפ"ז לא קשה קושית הראב"ד כיון דשטר הוי הילך כש"כ משכון וכדהוספנו להקשות משביעית דאין משמט משכון ואעפ"כ משמט שטר, אכן לדברינו אין כאן קושיא, דנהי דלגבי מוחזק, חשיב משכון יותר מוחזק משטר, אבל לגבי טענות, הנה בהשטר בידו אין צריך כלל לדון עמו, שיש לו מפורש החוב, אבל במשכון הרי צריך לדין עמו כמה מגיע לו, א"כ הוי טענה אף על מה שהודה וממילא הוה הודאה ממין הטענה:

ולפי דברינו יתיישב קושית הרשב"א הובא בש"מ ב"מ ל"ז על הנך דתירצו על הקושיא בשנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים דאמאי אמרינן נותן לזה מנה ולזה מנה:

והשאר יהא מונח, הא הוי מחויב שבועה ואין יכול לישבע, ותירצו משום דהילך הוא והקשה הרשב"א א"כ לפרוך ממתניתין על ר' חייא דס"ל הילך חייב שבועה, אכן לדברינו בהילך לא שייך לומר דמקצת חיוב מגלגל על השאר ורק אישתמוטי שייך, היינו משום דאין אנו שומעין כפירה ודאית, וא"כ הוי רק חיוב שבועה בהילך, אבל מתוך שאי"ל משלם לא הוי בהילך אף לדר' חייא ודו"ק כי נכון הוא:

והנה הרמ"א כתב באה"ע (סימן צ"ז) בשם המ"מ דבמקום שאין כותבין כתובה, אז אין כאן שבועת מודה מקצת שהרי לא הי' יכול לכפור, אבל במקום שכותבין ונאבדה הכתובה נשבע שבועת התורה כדין מודה מקצת שהרי הי' יכול לטעון פרעתיך והקשה הב"ש בסימן ק' הא הרמ"א בעצמו פסק להלכה שם דאף במקום שכותבין אם יש עדים שנאבדה הכתובה אין יכול לטעון פרעתי וא"כ הלא אין יכול לכפור. ואיך סתם כאן הרמ"א שאם נאבדה נשבע שבועת התורה, הי' לו לבאר דוקא שאין עדים שנאבדה ק

ובדין אם במקום שכותבין כתובה, אם יכול לטעון פרעתי הנה האלפסי הביא בכתובות פ"ח אוקימתא דשמואל דמתניתין במקום שאין כותבין כתובה והקשו עליו דהרי הוא הביא בב"מ דעת ר' יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ומוכח בגמ' דאף במקום שכותבין הוא מדדחי אביי ראיית ר' חייא בר אבא ממתניתין דהוציאה גט ואין עמה כחובה ודחי דילמא במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין אי נקיטא כתובה גביא, הרי דלר' יוחנן אף במקום שכותבין ולא נקיטא כתובה גביא ועיין שם ברא"ש מה שמביא בשם הרמב"ן דאביי מעיקרא הי' סבור דר' יוחנן איירי במקום שכותבין ואח"כ לפי הדחוי הבין אביי דר' יוחנן ג"כ לא קאי אלא במקום שאין כותבין ואין זה במשמע:

ועיין תוס' שהקשו בב"מ דף י"ז מאי קאמר אביי אלמנה מן הארוסין במאי גביא תקשי לי' מאלמנה מן הנשואין. ונראה לי דהנה טעמא דטוען על כתובה פרעתי במקום שאין כותבין, שאינו נאמן, יש לומר או מטעם דכיון דאם יהי' נאמן לומר פרעתי, א"כ הלא לעולם לא תגבה ומשו"ה הוי כמקום דלא אפשר וכתבינן שובר וממילא כיון דאין שובר בידו הוי הוכחה שלא פרע, או דהטעם משום דכיון דהחיוב הוא מעשה ב"ד החיבן בחזקתו ובעי ראי' שפרע, והנה במקום שאין כותבין כתובה לשני הטעמים יהי' מחויב ולא יוכל לטעון פרעתי ובמקום שכותבין ואין בידה כתובה לשני הטעמים יוכל לטעון פרעתי, כיון דאין כתובה בידה מוכח שפרע ונתנה לו הכתובה:

אך יהי' נ"מ בין הנך טעמים, היכא דאין הוכחה ממה שאין שובר, ואין הוכחה ממה שאין כתובה, כגון באלמנה שמת היורש, ובאה לתבוע מיורשי היורשים, הנה בזה יוכל להיות שמורישם פרע וקבל שובר וא"כ אין ראי' ממה שאין כאן שובר שלא פרע. והוא במקום שאין כותבין כתובה א"כ אין ראי' ממה שאין כתובה בידה שפרע, שכיון שהוא במקום שאין כותבין כתובה, א"כ לא הוי לה כתובה, לפ"ז לטעמא דהחיוב בחזקתו וכל זמן שאין ראי' שפרע מחויב לשלם, גם כאן יצטרכו היורשים לפרוע, אך לטעמא דאם לא יצטרך שובר, א"כ לעולם יוכל לטעון פרעתי, וא"כ כשפורע צריך לקבל שובר, וכיון שאין שובר בידו מוכח שלא פרע, אבל הכא אין ראי' שלא פרע כי שמא מורישם הי' בידו שובר, משו"ה פטורים:

ונראה לי דבזה פליגי הרמב"ם ושארי מפרשים באם כתב לה כתובה במקום שאין כותבין דהרמב"ם ס"ל דהוי דינו כמקום שכותבין דכיון דאין כתובה בידה יכול לומר פרעתי והרא"ש ס"ל דאין יכול לטעון פרעתי ועיין בזה בהגהת האלפסי בסוף פרק הכותב, ונראה לי דכיון דהוי מקום שאין כותבין א"כ אין ראי' ממה שאין הכתובה בידה שפרע לה, דיוכל להיות דהיא לא איזדהרה בכתובתה שהרי יודעת דאף בלא כתובה הכל גובין ולא חששה להזהר אכן גם ממה שאין שובר בידו אין ראי' שיוכל להיות שפרע וקבל הכתובה והוא הי' סבור דבזה די שקרע הכתובה. והנה הרמב"ם סובר דעיקר הטעם דכיון דצריך לקבל שובר זה ראיה שלא פרע אבל בכאן אזל הראי', אמרינן דילמא פרע, אכן הרא"ש ס"ל דעקר הטעם שהחיוב בחזקתו, רק מה שאין שטר כתובה בידה ראי' שפרע וכיון דאזל הראי' משו"ה צריך לשלם. וכן באם יש עדים שנאבדה כתובתה במקום שכותבין. דאימתי הוא תקנה שיצטרך ליקח שובר במקום שאין כותבין, אבל במקום שכותבין לא הי' כלל תקנה שיקח שובר וממילא נאמן לטעון פרעתי, כמו בכל שטר שנאבד שנאמן לטעון פרעתי אבל אם הטעם משום שהחיוב בחזקתו ורק היכא שיש ריעותא שאין כתובה בידה אז נאמן לטעון פרעתי, אבל היכא שאין הריעותא, כמו בנאבדה הכתובה, אין יכול לטעון פרעתי:

והנה ר' יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, טעמא דידי' משום דכיון שהחיוב של מעשה ב"ד הוא חיוב ברור, וצריך ראי' שפרע א"כ אף במקום שכותבין כתובה, ולא נקיטא כתובה גביא היכא דאין ריעותא ממה שאין הכתובה בידה, כגון שיש עדים שנשרפה, ומשו"ה דחי אביי ואמר דילמא במקום שאין כותבין, אבל במקום שכותבין אי נקיטא כתובה גביא ואי לא לא גביא, פירוש אף במקום שאין ריעותא. כגון שיש עדים שנשרפה, הדר אמר אביי לאו מילתא היא דאמרי, דאל"כ אלמנה מן האירוסין במאי תגבה, פירוש בשלמא אלמנה מן הנשואין לא קשה, דאף דגבי יורשים ביארנו שאין ראי' ממה שאין שובר, דדילמא פרע אבוהון והי' בידו שובר, אבל הלא אביהן ודאי לא פרע שהרי תוך זמנו הי' והיורש לא יוכל לטעון שפרע, שהרי אין שובר בידו ובמקום שאין כותבין הי' לו ליקח שובר ואין לומר דילמא גירשה אביו והי' כבר זמן הפרעון והי' בידו שובר, שהרי ידענו שישבה תחתיו ומשמשתו (והוא גמ' מפורשת בכתובות דף פ"ח לגבי שובר) אבל אלמנה מן האירוסין נהי דאלו ידענו שכשמת היתה ארוסתו לא היינו חוששין לפרעון מצד האב, שהרי הי' תוך זמנו, ולפריעת הבן אין חוששין, מטעם דאין שובר בידו אבל דילמא גירשה הארוס והי' בידו שובר איכא למיחש ואמאי ישלמו היורשים ע"כ דהטעם משום דהחיוב בחזקתו, וכל זמן שאין ראי' שפרע אין חוששין לפרעון (ובגרושה אף במקום שאין כותבין לס"ד דאביי צריך ראי' שלא פרע, שהרי תוכל להתרות אל תפרעני, כפירוש הרא"ש ומש"ה הי' סבר דגט היינו כתובה) ומש"ה ניחא מה דפסק האלפסי כר' יוחנן, ואעפי"כ הביא אוקמתא דבמקום שאין כותבין, דאלו במקום שכותבין הרי ריעותא לפנינו, כיון שאין הכתובה בידה מוכח שפרעה, אבל היכא שעדים מעידים שנאבדה או נשרפה. בכה"ג גובה. אכן הרמב"ם לא הביא כלל לדר' יוחנן ואזיל לטעמי', שכתב שאם כתב לה במקום שאין כותבין דינו כמקום שכותבין ובארנו דתלי בזה ודו"ק:

ולפי מה שבארנו ליישב קושית רעק"א על מתניתין דזה אומר כולה שלי וזה אומר חצי' שלי דהא הוי מודה מקצת הטענה למאן דס"ל הילך חייב ובארנו דהכא כ"ע מודו דאין כאן שבועה שהרי על החצי שהודה, אין כאן תביעה כלל, בזה יהי' ניחא מה שקשה איך כתב הרמב"ם דאם תבעו חמשים שבשטר, וחמשים שבעל פה והודה במה שבשטר אין כאן הודאה מפני שאין יכול לכפור ותקשה לחייב משום העדאת עדים. אכן לדברינו ניחא דהנה הרמב"ם כתב שני טעמים, משום שאין יכול לכפור, והרי כל נכסיו משועבדים. והקשו למה להרמב"ם השני טעמים. ע"כ נראה לי דכונת הרמב"ם דעל חמשים שבשטר אין צריך לתבעו שאין יכול לכפור, והרי נכסיו משועבדים ויכול לילך בעצמו לגבות מנכסיו וכדקיי"ל מקיימין השטר שלא בפני בע"ד. משו"ה על השטר לא הוי כלל טענה אבל בעדים הרי צריך לקבלת העדים בפניו, משו"ה בעדים הוי תביעה:

והנה לפ"ז אזלי הרמב"ם והרא"ש לטעמייהו דהרמב"ם פסק דגבי כתובה הוי כמודה מקצת דס"ל דכשתתבענו והוא יבא לב"ד ואין שובר בידו, מזה שאין שובר בידו מוכח שלא פרע, א"כ הרי צריך לתביעה שכשתתבע ולא יהי' שובר אז יהי' ראי' שלא פרע, דהרמב"ם פסק כשמואל והוי מודה מקצת הטענה, דלדידי' צריך טענה אף על המנה. אבל הרמ"א פסק כר' יוחנן, דאף אם אין כתובה בידה (היכא שאין ריעותא) החיוב בחזקתו, כל זמן שאין מביא הוכחה שפרע, א"כ אין צריך לתביעתו משו"ה פוטר הרא"ש והרמ"א משבועה:

ולפ"ז מיושב מה שכתב הרמ"א דאם יש עדים שנאבדה, אז מחויב שבועה שהרי יכול לכפור והקשו הא ביש עדים שנאבדה מחייב הרמ"א אכן לדברינו דהטעם משום שאין כאן תביעה, הנה במקום שכותבין כתובה, בלא כתובה לא תוכל לתבוע. וא"כ תצטרך להביא עדים שנאבדה הכתובה דבלא עדים הלא יוכל לכפור, וא"כ נצטרך לקבלת עדות וצריך דוקא בפניו וא"כ הוי התביעה על החיוב א"כ הוי מודה מקצת הטענה:

והנה הרא"ש הביא ירושלמי דאיתא. סלעים דינרין דאינון ונמחק וכו' בן עזאי אומר הואיל והודה ממין הטענה ישבע וחכמים אומרים אין ההודאה ממין הטענה:

הא אם הודאה ממין הטענה חייב וכא הודאה ממין הטענה כ"ע מודו שהוא חייב לה מנה והיא כתובעת מנה אחר בידו המוציא מחבירו עליו הראי' ופירש הרא"ש דחכמים אומרים אין הודאה ממין הטענה היינו שהוא שעבוד קרקעות ופריך א"כ בכתובה יהא חייב שהרי הודאה ממין הטענה ותירץ כיון דכ"ע מודים שהוא חייב מנה הוי שעבוד קרקעות, והדבר תמוה, איך הי' סבור הירושלמי מעיקרא דכתובה לא הוי שעבוד קרקעות, ושטר הוי שעבוד קרקעות, אדרבה כתובה אינה נגבית אלא מן הקרקע וחוב נגבה מן המטלטלים. גם קשה לפרש דמה שאמרו חכמים אין הודאה ממין הטענה, הכונה שעבוד קרקעות מה ענין אין הודאה ממין הטענה לשעבוד קרקעות ברישא דברי הירושלמי איתא אמר רב מודה חביבי בשטר ופירשו דמשו"ה מודה ר' חייא בשטר משום דהוי שעבוד קרקעות א"כ מה ענין זה לדברי ר' חייא, אכן כפי מה שבארנו דפירוש דברי הרמב"ם דמשו"ה אם הודה במה שכתוב בשטר אין מחויב שבועה משום דאין יכול לכפור, א"כ על זה אין טענה, יהי' פירוש דברי הירושלמי מודה חביבי בשטר אף דבעדים ס"ל דמחויב שבועה אף שג"כ אין יכול לכפור, אבל התם, דבעי קבלת עדים דוקא בפניו, הוי טענה, אבל בשטר, דמקבלין אף שלא בפניו, לא הוי טענה, ואמר ר' יוסי בר בון נשמענו מן הדא (פירוש שהוא מביא ראי' לזה) סלעים דינרין דאינון ונמחק אין פחות משתים מכאן ואילך מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש בן עזאי אומר הואיל והודה ממין הטענה ישבע וחכמים אומרים אין הודאה ממין הטענה פירוש דחכמים ס"ל כיון דהי' כתוב סלעים דינרין דאינון, בודאי שהי' שלש דאין לומר שהי' שתים, כיון דסתם סלעים שתים למה הי' לפרש וכיון דהוצרך לפרש אלא שנמחק ע"כ הוי יותר משתים א"כ שלש בודאי הי' כאן (וס"ל לחכמים דאף בלשון בני אדם לשון הדיוט דרשינן) והי סבור מעיקרא דטעמא דחכמים, דמשו"ה פטור דכיון דהוי כאלו כתוב בשטר שלש בהדיא א"כ הוי הודאתו בשטר, ותביעה בע"פ והודאה בשטר וכפירה בע"פ לא הוי ממין הטענה וסבר הירושלמי דשטר ומלוה שני מינים נינהו, כמו דאיכא מ"ד דחיוב ע"י הלואה וחיוב ע"י פקדון ג"כ לא הוי ממין הטענה, גם סבר הירושלמי דתבעו חיטים ושעורים והודה לו באחד מהן, פטור. הא אם הודאה ממין הטענה חייב (פירוש באלמנה נשאתיך) הא הודאה ממין הטענה, ומשני הירושלמי כ"ע מודו שהוא חייב לה מנה, פירוש, דעתה מפרשי הירושלמי מה שחכמים אומרים אין הודאה ממין הטענה, הכונה כיון שעל שלש לדברי חכמים אין יכול לכפור, דלדידהו כיון דאיצטריך לפרש ע"כ הי' יותר משתים, א"כ על שלש יש לו שטר. ולא צריך כלל להודאתו לא הוי על זה טענה ועל טענתו יותר משלש, אין כאן טענה. א"כ ה"נ בכתובה, כיון דעל כתובה מנה אין יכול לכפור דס"ל להירושלמי כמ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום והחיוב בחזקתו כמאן דנקיט שטר ואין כאן טענה כלל על זה, והיא כחובעת מנה אתר בידו והוא כופר, המוציא מחבירו עליו הראי', א"כ הרי שפיר מוכיח ר' יוסי בר בון דבשטר מודה ר' חייא:

גם ממסקנת הירושלמי והיא כתובעת וכו' מוכח כפירושנו דאם כפירוש הרא"ש, מטעם דהוי שעבוד קרקעות א"כ יתר הדברים והיא כתובעת כו' אין לזה באור, אכן לדברינו זהו עקר כונת הירושלמי, דטענתם רק במנה אחר, דעל מנה זו אין כאן טענה ורק על מנה השני' הטענה ועל זה אין כאן הודאה וסתמא דירושלמי כר' יוחנן, אכן הרמב"ם דפסק כשמואל משו"ה פסק באלמנה נשאתיך. דמחויב שבועה, כיון דבעי עדים ובעי דוקא בפניו והוי תביעה וטענה, הוי מודה מקצת:

תוכן העניינים

לבוש מרדכי בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה