אור ברסלב

לבוש מרדכי בבא מציעא· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן ד

סימן ג

סוגיא דזה אומר כולה זה אומר חצי' יבאר דיני מינו מממון לממון, ויבאר דיש חלוקים אם יש לו קנין לגבות בדבר התפוס, ויבאר אי שייך בקרקע תפיסה, ויהא נאמן במינו:

מתניתין זה אומר כולה שלי וזה אומר חצי' שלי האומר כולה שלי ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים והאומר חצי' שלי ישבע שאין לו בה פחות מרביע זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע. והקשו בתוספ' בד"ה וזה נוטל רביע ז"ל וא"ת יהא נאמן דחצי' שלו מגו דאי בעי אמר כולה שלי כדאמרינן בגמ' האי מיגו גופא לפוטרו משבועה אי לאו משום דאיערומי קמערים ומפרש ריב"ם דמגו להוציא לא אמרינן כו'. אכן המרדכי תירץ בשם ר"ת ובשם ר' אפרים דלא אמרינן מגו מממון לממון דאף שיש לו מיגו אינו נאמן אלא באותו ממון עצמו שיש לו למיגו כגון שהי' יכול לומר להד"מ, ואמר נאנסו, דהי' יכול לפטור עצמו מאותו ממון בטענת לא היו דברים מעולם. אבל היכא דמגו על ממון אחר לא מהמנינן לו משום זה על ממון שאין לו מיגו. ומביא בהגהת מרדכי ראי' מפרק חזקת הבתים, דרבא בר שרשום הוה נפיק עלי' קלא דאכל ארעא דיתמי ומסיק דנאמן לומר אכילנא שעור זוזי, במגו דאי בעינא אמינא לקוחה היא בידי. אבל אם אמר אני תופסה בשביל מעותי שהי' אביהם חייב לי לא היינו אומרים מגו דהוה מודה, עוד הביא המרדכי ראי' מירושלמי דקדושין פרק האומר חד בר נש קם עם חברי' בשוקא, א"ל הב לי קיתונא דאית לי גבך, א"ל הב לי דינר דאית לי גבך, א"ל הב לי קיתונא וסב דינר. אתא עובדא קמי דר' מנא א"ל את אודית לי' בדינר והוא לא אודי לך בקיתונא, זיל הב לי' דינר, אלמא אע"ג דבעל הדינר הי' טוען מלוה ישנה עבור הקיתונא לא מהימן:

והקשה המרדכי על זה דהרי אמרינן גבי עיזי דאכלי חושלי, ותפס מרא דתושלי דאמרינן דנאמן לטעון כדי דמיהם במגו דהי' אומר להד"מ. כתב המרדכי ז"ל משום דהודה בעל העז דאכל קצת. וכדאמרינן בירושלמי, אמר ר' יוחנן נאמן המלוה לומר עד כדי דמיהם הלויתיך. וקשה דהתם היינו טעמא משום דבתורת משכון בא לידו, מ"ה יכול לטעון עד כדי דמיהם, אבל הכא דלאו בתורת משכון בא לידו לא. כדאמרינן בירושלמי פרק שבועת הדיינין חד בר נש קבל על חברי' בשוקא א"ל תרי דינרי אית לי בידך ומשכונך שוה תרי דינרין, א"ל חד דינר בעינא למיתן. ומשכוני טב תרי דינרין. אתא עובדא קמי דייני דנהרדעי אמר כיון דכל עמא מודו דמשכונא טבא תרי דינרין ייתון עליו סהדי וכו' ר"ל דייני דנהרדעי חייבוהו להחזיר המשכון (אף שהי' לו מיגו) והקשה בירושלמי ולא שמיעא דמר ר' יוחנן נאמן המלוה לומר עד כדי משכונו. חד בר נש קם עם חברי' בשוקא וארים סכינתי' (פירוש נטל סדינו) אמר לית הדין סדינא נפיק מן ידי עם דתתן לי מה דאית לי בידך. אתא לקמי' דשמואל א"ל הב לי' סכינתי' וזיל דין עמי' מה שמואל כדייני דנהרדעי (פירוש דהרי הכא הי' לו מיגו, אטו יסבור שמואל כדייני דנהרדעי ולא כר' יוחנן) אמר תמן הוחזק המשכון בידו (פירוש ר' יוחנן מיירי שהוחזק המשכון בידו הכא לא הוחזק המשכון) אלמא יש חילוק בין בא לידו בתורת משכון להיכא דלא בא לידו בתורת משכון ומצאתי בשם ראב"י דהנהו וכו' שאני התם דעיזי דאכלי חושלי דהא גופן פטמן מחושלי והוי העיזי כמו החושלי עכ"ל המרדכי:

וכמובן תירוץ המרדכי, דכיון דאכלו החושלי הוי כמו אותו ממון. תמוה מאד. דהרי קי"ל שן לאו מגופו גובה ואם קדמו בע"ח והגביהו בודאי דאין יכול לגבות הניזק מהם, ואמאי לא נימא כיון דאכלו הוי גופא דהפירות, אלא ודאי מה שאכלו הוי רק חיוב על הבעלים מעלי' וא"כ הדרא קושי' לדוכתי', הא הוי מגו מממון לממון, ואיך נאמן לטעון עד כדי דמיהן:

והנה הש"ך בסי' ק"נ סק"ד הקשה על דברי הטור בשם רבינו יונה דמשו"ה לא בא רבה בר שרשום לטעון חוב יש לי עליו, והי' נאמן במגו שהי' אומר שהקרקע שלו משום דבקרקע אף שאכל שלש שנים לא שייך תפיסה כמו במטלטלים, דנאמן לטעון עד כדי דמיהם במגו דלקוח, דכיון דמודה בקרקע דלא לקח הרי היא עומדת בחזקת הבעלים אנא שיש לי' מגו ומגו כזה לא אמרינן. והקשה על זה הש"ך ז"ל ולא נהירא נחלק בין קרקע למטלטלים, דכך לי קרקע שהחזיק בה ג' שנים כמו מטלטלין, וא"כ כיון דקי"ל בסי' ע"ב ושאר דוכתי טובי דבמטלטלים מהני תפיסה לטעון חוב יש לי עליו ממקום אחר ונאמן בשבועה עד כדי דמיהן הוא הדין בקרקע. ונ"נ לפע"ד דהר' ר' יונה ס"ל גם במטלטלין כן וס"ל כמ"ש בעל המאור ריש ב"מ, וקצת גאונים שהביא המרדכי והגהת מרדכי ריש ב"מ דאף במטלטלים לא יוכל לתפוס משום דהוי מגו מממון לממון, וז"ל הגהת מדרכי ריש ב"מ מצאתי בתשובת ר"ת דלא אמרינן מגו מממון לממון כו' (בכאן מביא הש"ך לשון המרדכי והגהות שהבאנו לעיל) הרי להדיא דפוסקים אלו לא מחלקים בין קרקע למטלטלין, וס"ל דגם במטלטלין הדין כן, מטעם דלא אמרינן מגו מממון לממון, וגם מוכח מהגהת מרדכי דאין סברא לחלק בין קרקע למטלטלין דאל"כ מאי ראי' מייתי מרבה בר שרשום דילמא שאני קרקע אלא ודאי דכך לי קרקע שהחזיק ג' שנים כמו מטלטלין וא"כ למאי דקי"ל דיכול לתפוס מטלטלי תחת חוב אחר ה"ה בקרקע שהחזיק ג' שנים עכ"ל הש"ך ועיין שם עוד שהאריך. וכן הביא בסי' פ"ג דלא קי"ל כהגהת מרדכי דס"ל לא אמרינן מגו מממון לממון אחר שהרי קי"ל בכל דוכתי דיכול לתפוס ולטעון עד כדי דמיהן:

ונראה ני נתרץ כל הקושיות בע"ה, דהנה לכאורה קשה על דייני דנהרדעי דס"ל בירושלמי שהביא המרדכי, אף שהי' לו מיגו לטעון להד"מ ואומר שהלוה על המשכון שני דינרין ושוה שני דינרין והוא אומר שלא לוה אלא דינר אחד, ופסקו דייני דנהרדעי דישיב המשכון, כיון שהודה, אף שיש לו מיגו. איך יפרנסו דייני דנהרדעי ברייתא דשבועות (דף מ') הנותן טליתו לאומן, אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת, כל זמן שטלית ביד האומן על בעל הבית להביא ראי'. הרי דברייתא מפורשת סברה כיון דיש להאומן מגו דלקוחה או להד"מ על הבגד, נאמן לטעון חוב כזה מגיע לי עליו ואיך ס"ל דאין נאמן לומר בתרי דינרי הוא בידי במשכונתא:

במגו דלהד"מ:

לכן נראה לי דהנה לכאורה סברת המרדכי פשוטה, דלא אמרינן מגו מממון לממון. היינו למשל אם יש לו חפץ, והי' יכול לטעון על חפץ זה שלי הוא, ויבא ויאמר על חפץ שביד הבעלים שלי, האם נאמינן מטעם מגו שהי' יכול לומר על חפץ שהוא בידו שהוא שלו, בודאי דלא מאמינין משום מגו אלא על ממון זה שיש לו מגו, וא"כ אמאי סבר ר' יוחנן דהיכא דהוחזק משכון נאמן לטעון כך וכך במגו שהי' יכול לומר על המשכון שהוא שלו ואיך נאמינו בשביל זה על החוב שכך וכך מגיע סוף סוף הוי מגו מממון לממון:

ועכצ"ל דהא דסבר ר' יוחנן דהיכא דהוחזק המשכון נאמן לטעון כך וכך מגיע במגו דלהד"מ או לקוחה בידי, הנאמנות לא על החוב דזה הוי מממון לממון, אלא דהנאמנות הוא על עצם המשכון, דהנה קי"ל בע"ח קונה משכון ופסקו הפוסקים בין בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו ודעת הרבה מהראשונים דהקנין אינו אלא לענין גנבה ואבדה אבל לא לענין אונסין, והקשה הש"ך בסי' ע"ב ממ"נ אם המשכון שלו, יתחייב גם באונסין, ואם אינו שלו, גם בגנבה ואבדה לא יתחייב. ונראה לי דהא דאמרינן בע"ח קונה משכון הכונה שקנה קנין גוביינא בהמשכון ודמי המשכון שלו לגבות החוב מזה ולא נעשה שלו לגמרי אלא קנין גוביינא ונ"מ רק לענין שלא יעשה מטלטלין אצל בניו משו"ה באונסין אינו מחויב שהרי לא קנה שיהי' שלו אלא לגוביינא וגוף המשכון של הלוה אבל בגנבה ואבדה מחויב שהרי יש לו הנאה מהשמירה, שיכל לקדש אשה ולגבות החוב מזה המשכון:

לפ"ז הנאמנות במשכון היכא שיש לו מיגו אין הכונה שמאמינים לו שמגיע לו חוב כזה, מטעם שיש לו מיגו על המשכון אלא הכונה שמאמינים לו על המשכון במגו שהי' אומר שהוא שלו, משו"ה כשאומר שיש לו קנין בהמשכון לגבות ממנו, ג"כ נאמן עד כדי דמיו, דמה לי אומר שיש לו קנין בגוף הדבר או קנין בו לגוביינא כך וכך דמים, משו"ה ס"ל לר' יוחנן דבהוחזק המשכון בידו נאמן, אכן דייני דנהרדעי סברי אין בע"ח קונה משכון, וא"כ לדידהו אין לו קנין כלל במשכון לגבות, וא"כ לדידהו אין הנאמנות על המשכון, שהרי אין לו כלל במשכון אף אם אמת הוא כדבריו שמגיע לו כך וכך, וא"כ נצטרך לומר שנאמינו על החוב שכך מגיע לו במגו שהי' אומר שהמשכון שלו, א"כ הוי מגו מממון לממון ומממון לממון אחר לא אמרינן:

לפ"ז לא קשה מה שהקשינו כיון דדייני דנהרדעי סוברים שאף אם הוחזק המשכון בידו אין נאמן אף שיש לו מגו, איך יתרצו הברייתא, גבי אומן דאמרינן כל זמן שהטלית ביד האומן, נאמן האומן לומר שתים קצצת לי, אכן לדברינו ניחא דנהי דסברי דייני דנהרדעי דאין בע"ח קונה משכון, אכן גבי אומן נוכל לומר דהברייתא סברה דאומן קונה בשבח כלי, דאמרינן כמה שמגיע לו יש לו קנין בעצם הטלית, נמצא דאין הנאמנות על זה שאמר שתים מגיע לו, אלא הנאמנות שיש לו קנין לגוביינא בהטלית שתי סלעים, ועל הטלית יש לו מגו דלקוח. וא"כ נאמן נמי שיש לו השבח שתי סלעים לגוביינא אבל בהלואה דס"ל דאין שום קנין בהמשכון לגוביינא, דס"ל אין בע"ח קונה משכון משו"ה לדידהו אינו נאמן:

בזה יש ליישב קושית הסמ"ע בחו"מ (סי' צ"ז ס"ק כ"ט) על דברי הרמב"ם (בפ"ג מהלכות מלוה הל' א') דאלמנה בין שהיא עני' בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה שלא בשעת הלואה ואפילו שליח ב"ד ואם עבר וחבל בגד אלמנה מחזירין ממנו בעל כרחו ואם תודה תשלם ואם תכפור תשבע. והקשה שם הסמ"ע. דמשמע מדברי הרמב"ם אלו דאין נאמן על טענתו במגו דלקוח כיון שאסור לחטוף, והרי גם בכלים שעושין בהן אוכל נפש ג"כ אסור לחטוף ואעפי"כ אמרינן דנאמן לטעון יש לי עליהן עד כדי דמיהן כדאמרינן בב"מ גבי סכינתא דאשכבתא, ומה שמפרש הסמ"ע דבאמת אלו חטף בלא עדים הי' נאמן במגו אף בבגד אלמנה אף שאסור לחטוף, ומה שכתב הרמב"ם ואם תכפור תשבע מיירי שהיתה החטיפה בעדים, הקשה ע"ז הסמ"ע בעצמו א"כ דהיתה החטיפה בעדים, פשיטא ומאי קמ"ל הרמב"ם ואם שחטף בלא עדים אמאי אין נאמן. נהי שאסור לחטוף אף עפ"כ הא יש לו מגו. כמו בכלים שעושים בהן אוכל נפש:

אכן לדברינו יתיישבו הדברים בפשטות, דהנה הט"ז (בחו"מ סי' צ"ז) ביאר לדברי הרמב"ם דיש חילוק בין כלי אוכל נפש שאסור לחבול ובין בגד אלמנה שאסור לחבול דבבגד אלמנה מחייב להשיב תכף, אף שלא בשעת מלאכה אבל בכלים שעושין אוכל נפש בזה אין צריך להחזיר אלא בשעת מלאכה אבל שלא בשעת מלאכה אין צריך להחזירו וביאר שם, דעשה דהשב תשיב באלמנה זהו גוף האיסור. והנה אמרינן בתמורה אף דרבא ס"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני במשכון גלי קרא דמהני מדאמר קרא השב תשיב, דקרא מיירי אף בעשה איסור שחטף שלא כדין, והנה אמרינן דב"ח קונה משכון שלא בשעת הלואה שנאמר ולך תהי' צדקה אם אינו קונה צדקה מניין, והנה האי קרא לא נאמר אלא היכא דצריך להחזיר בשעת מלאכה וליטלו אח"כ אבל היכא דמחויב להשיב אף שלא בשעת מלאכה, הרי אדרבה אמרה תורה דלא מהני נטילתו ומחויב לתקן נטילתו בזה שישיב ולא יקח כלל, לפ"ז באלמנה אם חבל בגד אלמנה לא קנה במשכון כלום, שהרי הוא מחויב להשיב אף שלא בשעת מלאכה:

אבל בחבל כלים שעושין בהן אוכל נפש הועילה נטילתו, אף שבאיסור, דשלא בשעת מלאכה אין צריך להחזיר ואף מה שחייבתו התורה להחזיר בשעת מלאכה, קראתו התורה צדקה דזה מוכיח דקונה המשכון:

מעתה מיושב בפשטות קושית הסמ"ע, אמאי כתב הרמב"ם בחבל בגד אלמנה דמחויב להחזיר לה, ואם תכפור תשבע דמשמע דאין לו נאמנות אף שיש לו מגו כיון שאסור לחטוף, והרי בכלים שעושין בהן אוכל נפש ג"כ אסור לחטוף ואעפ"כ היכא שעבר וחטף נאמן במגו, אכן לדברינו יתישב כיון דמגו מממון לממון לא אמרינן א"כ אעפ"י שעל החפץ שחטף יש לו מגו אעפי"כ אין מהימן לומר כך וכך מגיע לי, משום דאין מועיל מגו של החפץ על החוב והא דנאמן בהוחזק המשכון בידו לומר כך הלויתיך על המשכון במגו דלהד"מ, היינו משום דבע"ח קונה משכון לגבות ממנו החוב, א"כ בכלים שעושין בהן אוכל נפש ג"כ נאמן במגו, שהרי אף שאסור לחטוף אעפי"כ אמרה התורה דאי עביד מהני ואין צריך להחזיר אלא בשעת מלאכה, מדין צדקה, וקנה המשכון א"כ לא הוי מגו מממון לממון שהרי המגו על הכלי בעצמו, שיש לו קנין לגבות מזה הכלי שעושין בהן אוכל נפש, ונאמן במגו שהי' אומר הכלי שלי הוא אבל בבגד אלמנה דשם החטיפה לא מהני וא"כ אף לפי דבריו שאומר שמגיע לו אין לו קנין כלל בבגד לגבות החוב. דלא קנה המשכון כלל ומחויב להשיב אף שלא בשעת מלאכה, א"כ נצטרך להאמינו על החוב שכך וכך מגיע, במגו שהי' אומר על בגד של האלמנה שלי הוא, וזה הוי מגו מממון לממון, כיון דלא קנה המשכון ומגו מממון לממון לא אמרינן:

ולפ"ז יתיישב הקושיא, כיון דלא אמרינן מגו מממון לממון א"כ איך אמרינן בעיזי דאכלי חושלי דנאמן לטעון עד כדי דמיהן במגו דלהד"ם הא הוי מגו מממון לממון, דהנה לכאורה קשה מאי אמר גבי מעשה דארים סכינתי' (פי' נטל סדינו של חברו) ואמר דאית לי' הלואה ביד חברו, ופסק שמואל דמחויב להחזיר הסדין (אף שהי' לו מגו) ופירש בירושלמי דשמואל מצי סבר כר' יוחנן דס"ל נאמן המלוה לטעון עד כדי דמיהן, דר' יוחנן מיירי בהוחזק המשכון בידו ומעשה דשמואל לא הוחזק המשכון בידו:

והוי מגו מממון לממון (כמו שבאר המרדכי) וקשה כיון דהיכא דהוחזק המשכון בידו נאמן לטעון עד כדי משכונו, הרי דס"ל בע"ח קונה משכון ומשו"ה לא הוי האי מגו מממון לממון, רק באותו ממון עצמו, היינו דהנאמנות על עצם המשכון, א"כ אף אם לא הוחזק למשכון בידו, והוא בעצמו נטלו בתורת משכון עד דיהיב לי' ג"כ יהא נאמן במגו, דהרי עיקר דין דבע"ח קונה ילפינן מקרא דולך תהי' צדקה, דמיירי במשכנו שלא בשעת הלואתו ואדרבה בגמ' דילן רוצה לומר דדוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו קונה ולא בשעת הלואתו, דבשעת הלואתו אין קונה ב"ח את המשכון, רק דאנן פסקינן דאף בשעת הלואתו קונה (ובמקום אחר בארנו זה בארוכה) אבל זה בודאי דעדיף לומר דקונה המשכון שלא בשעת הלואתו מבשעת הלואתו, וא"כ קשה למאן דסבר היכא דהוחזק המשכון בידו דשם מיירי מתניתין בשעת הלואתו (דהרי אמרינן סלע הלויתני עליו דזה הוא משכנו בשעת הלואתו) וכיון דבשעת הלואתו קונה מכ"ש שלא בשעת הלואתו וא"כ האי גברא דנטל במשכון עד שישיב לו מה דאית לי' גבי', הרי קנה את המשכון בחטיפתו. אף שעבר על לאו דלא תבא, כדין דבע"ח שקונה משכון שלא בשעת הלואה, וא"כ הא לא הוי מגו מממון לממון רק על עצם הסדין דלפי דבורא דידי' יש לו קנין בהסדין לגבותו ממנו, ומאי מחלק בין הוחזק המשכון ללא הוחזק. אף שלא הוחזק קונה בנטילתו וכיון דקונה, לא מקרי המגו מממון לממון, רק על אותו ממון:

וע"כ צ"ל דהירושלמי סובר כדעת ר"י הלוי שהובא בר"ן פרק שבועת הדיינין, דאין בע"ח קונה משכון, אלא או בשעת הלואה דקני לי' מעותיו, או שלא בשעת הלואתו דקני לי' בגוביינא דבי דינאי אבל שלא בגוביינא דבי דינא אין קונה במשיכה למשכון, שאין המטלטלין נקנין במשיכה למשכון בעלמא, כדאמרינן בקדושין מנה אין כאן משכון אין כאן (עיין שם בר"ן שבאר דבריו כן). אף דאנן לא קי"ל כותי' דר"י הלוי, נראה לי דתליא בהא דאמרינן בנדרים דף מ"ח אי מועיל קני ע"מ להקנות, דפומבדיתאי אמרי קני ע"מ להקנות לא קני, דסבירא להו דקנין אינו מועיל, אלא אם קונה את גוף הדבר, אבל למשוך לקנות רק קנין בעלמא לאיזה דבר אין מועיל, אבל רב נחמן סבר מועיל קני ע"מ להקנות, דמועיל קנינים אף שאין קונה את גוף הדבר, (ועיין בקצוה"ח סי' ע"ב) ולפ"ז ניחא, דהירושלמי יסבור כפומבדיתא דקני ע"מ להקנות לא קני, דקנין אין מועיל אלא אם קונה גוף החפץ, ומשו"ה הא דבע"ח קונה משכון שלא בשעת הלואה הוא דוקא בגוביינא דבי דינא, אבל מה שתופס בעצמו, דזה הוי משיכה בעלמא, בלא כח ב"ד אין קונה את המשכון, כיון דלא הוי קנין לקנות גוף החפץ, רק קנין לגוביינא בעלמא לזה אין מועיל משיכה, וכיון דתפיסתו לא הועיל לקנות, משו"ה אף שיש לו מגו מחויב הוא להחזיר, שהרי מגו שלו רק על הבגד, אבל להאמינו שמגיע לו חוב על זה אין לו מגו, והוי מגו מממון לממון. משו"ה סבר הירושלמי דהיכא דלא הוחזק המשכון בידו מחויב להחזיר, אבל גמ' דילן סברה כרב נחמן דקני ע"מ להקנות קני, דשייך קנינים בעלמא אף היכא שלא קנה גוף הדבר, ומשו"ה סבירא לן דמשכנו שלא בשעת הלואתו קונה אף שלא בגוביינא דבי דינא, היכא שנתן מעצמו, וכן היכא שתפס מעצמו, אמרינן בזה אי עביד מהני אף שאסור לחטוף. משו"ה אמרינן גבי עיזי דאכלי חושלי דנאמן לטעון עד כדי דמיהן, ולא קשה הא מגו מממון לממון לא אמרינן, דלפי מאי דסבר גמ' דילן דאם חטף הועיל תפיסתו, נמצא לפי טענת החוטף שאומר שהעיזי אכלו חושלי עד כדי דמיהן, הרי לפי דבריו קנה קנין משכון שלא בשעת הלואתו, בהעיזי, וכיון דיש לו מגו על העיזי לומר לקוחים בידי, כי אומר שיש לו בהם קנין לגוביינא, נאמן. דלא הוי כלל מממון לממון, רק הנאמנות הוא על אותו ממון עצמו לדידן דס"ל בע"ח קונה משכון אף שלא בשעת הלואתו:

ומיושב בזה ג"כ דברי הטור בסי' ק"נ שכתב דבקרקע אף שאכל שלש שנים, שיש לו מגו דלקוחה היא בידי, אם אומר שיש לו חוב אינו נאמן, משום דאמרינן מאן שם לך, אבל במטלטלי נאמן בתפיסתו במגו דלקוח לומר חוב יש לי על זה, והקשה הש"ך מאי חלוק בין קרקע למטלטלי, הא גם במטלטלי אמרינן מאן שם לך, וכמו שהבאנו דבריו. אכן לדברינו החלוק פשוט, דהנה הא דאמרינן דבע"ח קונה משכון שלא בשעת הלואתו הוא דוקא במטלטלין, אבל בקרקע לא קנה, וכמבואר בתוס' ב"מ דף ס"ז ע"ב ד"ה ושביעית, ז"ל התוס' לא דמי למלוה על המשכון דאינה משמטתה דשאני מטלטלין דתפיס להו וקנה להו שלא בשעת הלואתו, כרבי יצחק ולהכי גם בשעת הלואה חשיב של אחיך בידך אבל בקרקע לא עכ"ל התוס'. הרי דבקרקע לא שייך תפיסה למשכון, וא"כ אף שיש לו מגו על הקרקע, אמרינן מאן שם לך, היינו לדבריך הקרקע אינה שלך, רק שתאמר שמגיע לך חוב, על זה אין לך מגו שיש לך חוב ומגו שיש לך על הקרקע אין מועיל להאמינך שיש לך חוב דהוי מגו מממון לממון, אבל במטלטלין דשם בע"ח קונה משכון שלא בשעת הלואתו בתפיסה בעלמא דהרי אמרינן לכולי עלמא בזה אי עביד מהני נמצא דלא הוי מממון לממון רק על אותו ממון עצמו:

נמצא באופן דמיירי הריב"א שם בהגהת מרדכי אם אחד יש לו פקדון וטוען מלוה ישנה יש לי עליו, שפיר פסק הריב"א דאף שיש לו מגו על הפקדון אינו נאמן לטעון מלוה ישנה יש לי עליו, דאף שבחו"מ סימן ד' הובא דעת י"א דהיכא דאין צריך למשכנו כי הדבר בפקדון בידו אין איסור לתפסו, הרי הוא רק דעת י"א, אבל יש סברא לומר דאף שהוא פקדון בידו, אסור לתפוס, לפי זה אם בא אחד שיש לו פקדון ואומר שיש לו מלוה ישנה עליו:

הנה כל זמן שלא עשה קנין לתפסו בעד חובו, ולא שלח בו יד. לא קנה הדבר, דלא הוי רק חושב לשלוח יד בפקדון, ושליחות יד בעי קנין, אף שמונח ברשותו, נמצא שב"ד לא יוכלו לפסוק שיעשה עתה קנין בפקדון. לקנות בו למשכון, דהרי יעבור על איסור חטיפה, שאסור לחטוף בעצמו, וכל זמן שלא עשה קנין בו למשכון לא קנהו, א"כ אף שיש לו מגו על זה הבגד לא נוכל להאמינו שיש לו מלוה ישנה עליו, דהא הוי מגו מממון לממון. שהרי אף לפי דבריו שמגיע לו אין לו קנין משכון בהפקדון, שהרי אין אומר שתפסו ועשה בו קנין, והי' מקודם ברשותי', ושליחות יד בעי קנין:

ואמירה בעלמא הוי רק חושב לשלוח יד בפקדון דלא קנה, משו"ה הוי מגו מממון לממון דאין מועיל, משא"כ אם הי' חוטף דבר מה והי' טוען מלוה ישנה, בזה לא הוי מממון לממון, שהרי תפיסתו מועיל שיקנה למשכון והוי באותו ממון, ויתורץ קושית הרז"ה על אביי. דאם הוא תופס משום מלוה ישנה הי' לו לטעון כן והי' נאמן במגו, אכן לדברינו, היכא דלא קנה המשכון הוי מממון לממון, והכא דשניהם תופסים הרי לא הגבי' את כולה והוי כמונחת על גבי קרקע והשני הא הוי שלו ולא שייך בזה מגבי' מציאה לחברו, וא"כ לא עשה קנין למשכון והיכא דלא עשה קנין הוי מממון לממון. ולמסקנת אביי דחיישינן לספק מלוה בודאי דלא שייך כלל להקשות שיטעון כן ויהי' נאמן, דהרי לספק לא שייך מגו, ואם יטעון ודאי מלוה, הא יהא שקר ומה לי האי שקר מהאי שקר א"כ למסקנא לא קשה:

תוכן העניינים

לבוש מרדכי בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה