אור ברסלב

לבוש מרדכי בבא מציעא· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן ג

סימן ב

יבאר הטעם שבדררא דממונא אמרינן יחלוקו והיכא דליכא דררא דממונא אמרינן כל דאלים גבר. ויבאר דהיכא דהוי שמא ושמא, מחלוקת הפוסקים, אי אמרינן בזה כל דאלים גבר ויבאר, דהיכא דהוי הדררא דממונא מטעם אוחזין אין חולקין אלא בשבועה, והיכא דהוי הדררא דממונא, מעצם הענין חולקין בלא שבועה:

דף ב'. תוס' ד"ה ויחלוקו, ז"ל התוס', תימא דמאי שנא מההיא דארבא, דאמר כל דאלים גבר בפרק חזקת הבתים וי"ל דאוחזין שאני, דחשוב כאלו כל יש אחד לו בה בודאי החצי דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידי' הוא עכ"ד התוס'. והקשה הקצות בסימן קנ"ז ס"ק ג', דמדברי התוס' דהכא מוכח דבשנים אוחזין בטלית לא הוי דררא דממונא, דאילו הוי דררא דממונא. לא איצטריכא לתוס' לטעם דאוחזין חשוב כאלו כל אחד יש לו בה דהא בדררא דממונא לא אמרינן כל דאלים גבר, ואילו בתוס' ריש ב"ב בד"ה לפיכך כתבו בתוס', ז"ל וא"ת מאי איריא משום דבונין הכותל בע"כ בלא"ה נמי הוי של שניהם אפילו נפל לרשותא דחד כיון דאין חזית לא לזה, ולא לזה, כדפריך גבי בקעה לא יעשו חזית לא זה ולא זה, ואי הוי דהאיך דנפל לרשותי' מאי פריך לא יעשה חזית:

הא צריך לעשות חזית שלא יפול לרשות אחד מהם ויאמר שלי הם כו', והא דלא אמר הכא כל דאלים גבר כמו בזה אומר של אבותי, התם הוא דליכא דררא דממונא אבל הכא איכא דררא דממונא עכ"ד התוס'. הרי דתוס' סברי דהוי דררא דממונא והכא בב"מ מוכח דלא הוי דררא דממונא, דדררא דממונא, היינו דבלא טענותיהם הספק לבי"ד, ובמאי הוי דררא דממונא בכותל יותר משנים אוחזין בטלית. ומסיק הקצות ז"ל והכי הוי לתוס' לחלק, גבי ארבא אין שניהם מוחזקים והכא כיון דשניהם עומדים בצד הכותל הו"ל כשנים אוחזין, וכמ"ש הרמב"ם מטוען ובטור שו"ע סימן קל"ח. בשנים יושבים בצד הערימה דיחלוקו, אבל מה שכתב לחלק מענין דררא דממונא צ"ע עכ"ד הקצות עוד כתב שם הקצות דמשו"ה איצטריך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם משום דבונין בע"כ דאל"כ אם היה האחד טוען כולה שלי והאחד היה טוען חצי שלי היה נוטל זה שלשה חלקים וזה רביע כמו בשנים יושבין בצד ערימה, דהוי הדין כמו בשנים אוחזין, דאם זה אומר כולה שלי, וזה אומר חצי שלי, זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע, ולדברי רש"י דס"ל בזה אומר ארגתי וזה אומר ארגתי, דודאי חד מיניהו רמאי, יהא מונח, ה"נ בכותל אם זה אומר אני בניתי וזה אומר אני בניתי הכותל, הי' הדין דיהא מונח אבל כיון דבונין בע"כ משו"ה יחלוקו. עכ"ד הקצות:

אכן לפי זה יקשה קושית התוס' מאי פריך בגמ'. גבי בקעה לא יעשה חזית לא זה, ולא זה, הא אילו לא היה חזית ואחד יאמר כולה שלי והשני לא ירצה לשקר, ויאמר חצי שלי, יפסיד ויטול רק רביע, א"כ הא איצטריך שיעשו שניהם חזית. כדי שלא יפסיד, מי שאינו רוצה לשקר, ולדברי רש"י הא אם לא יעשו חזית לא זה, ולא זה, אם אחד יאמר אני בניתי, ואחד יאמר אני בניתי יהי' מונח וא"כ הרי מוכרחים לעשות חזית זה וזה, ועכצ"ל דהקצות מפרש זאת, אם נאמר דמה שלא יהי' חזית לא לזה ולא לזה. זה יהי' ראי' ששניהם עשאוהו, דאם היה עושה האחד, הי' עושה חזית, וא"כ שפיר מקשה, לא יעשה חזית לא זה ולא זה, וזה יהי' ראי' ששניהם עשאוהו. אבל התוס' הא לא ס"ל האי סברא, דהרי התוס' מפרשי דאם לא היה חזית, הי' חולקין מטעם דמעיקרא נולד הספק, כדי שלא יקשה מדינא דלחזי ברשותא דמאן קיימי, וגם מה שאיצטריכו לתוס' לפרש דהוי דררא דממונא כדי שלא יקשה מזה אומר של אבותי, ואם נימא דהתוס' ס"ל ג"כ כהרמב"ן דמה שאין חזית לזה ולזה זה ראי' ששניהם עשאוהו, א"כ לא איצטריך כלל להנך חילוקים. הרי בפשוט חלוק מגמ' דלחזי ברשות דמאן קיימי, ומזה אומר של אבותי, דהא יש לנו ראי' ששניהם בנאו הכותל, שהרי אין חזית לא לזה ולא לזה ע"כ דתוס' סברי דאם אין חזית כלל אין ראי' ששניהם עשאוהו, דאפשר שאחד בנאו ולא עשה חזית והטעם דחולקין אף אם נפל לרשותא דחד מינייהו, משום דמעיקרא נולד הספק, ואם נימא שיש לזה דין, דשניהם יושבים בצד ערימה, ה"נ בכותל שניהם עומדים בצדו, א"כ אם האחד יאמר כלה שלי, ואחד יאמר חצי שלי, שלא יחפץ לשקר, יקח אך רביע. א"כ מאי פריך גבי בקעה לא יעשו חזית לא זה ולא זה הא איצטריך שלא יפסיד מי שלא ירצה לשקר, שהרי בודאי אסור לאמר כולה שלי כדי שיקח החצי שהרי נאמר מדבר שקר תרחק, ולדברי רש"י הא יהי' מונח:

אכן מה שכתב הקצות דלדברי רש"י דס"ל היכא דחד מינייהו רמאי, יהא מונח והוא הדין גבי כותל היכא דאין מחויבין לעשות כותל, יהי' הדין דיהא מונח נראה לי דאף לרש"י יהי' הדין דיחלוקו, דהרי תקשה לדברי רש"י דס"ל היכא דחד מינייהו רמאי, אף היכא שהחלוקה יכולה להיות אמת יהי' מונח. א"כ יקשה, גבי מחליף פרה בחמור זה אומר עד שלא מכרתי ילדה, וזה אומר משלקחתי יחלוקו הא התם מיירי אף בברי וברי, וא"כ חד מינייהו רמאי וא"כ אליבא דרש"י, היה להיות הדין שיהא מונח עד שיבא אלי', ועכצ"ל דהא דס"ל לרש"י, דאם חד מינייהו רמאי יהא מונח, זהו דוקא בשנים אוחזין בטלית דשם הדין, דצריכין לשבע, וכיון דצריכין לשבע, דוקא היכא שיש לומר דמורי שם יוכלו לשבע, אבל היכא דחד מיניהו ודאי רמאי, א"כ יבוא לידי שבועת שוא, ורש"י לא ס"ל סברת התוס', דאפשר שהקנה לו החצי אחרי שטענתם הוא על האריגה, אין לנו לומר מעצמנו, דילמא הקנה לו החצי, וכיון שאי אפשר לתן להם שבועה, בזה ס"ל לרש"י, דיהא מונח, אבל בזה אומר עד שלא מכרתי, ששמה הדין דיחלוקו. בלא שבועה, בזה גם רש"י מודה דאף שודאי חד מיניהו רמאי הדין הוא דיחלוקו א"כ גבי כותל, דהדין הוא דיחלוקו בלא שבועה, אף באופן שלא היו מחויבים לבנות את הכותל דאם הי' הדין דהיכא דאין מחויבין לבנות הכותל היכא דאין ראי' מי בנאו להכותל והי' הדין דיחלוקו דוקא בשבועה, א"כ מאי' פריך לא יעשה חזית לא זה ולא זה, יהא צריכים לעשות חזית כדי שלא יצטרכו שבועה וגם שמא ימות אחד והיורש לא יוכל לשבע, וגם מאי מקשי התוס'. למה איצטריך לפיכך בלא האי דינא היו חולקין משום שמעיקרא נולד הספק הא איצטריך לפיכך דכיון דבונין הכותל בע"כ משו"ה נוטלין בלא שבועה, דאילו לא היו מחויבין מן הדין היו מחויבים שבועה, ע"כ דאף אם אין מחויבים לבנות הכותל בע"כ כמו בבקעה ג"כ הדין דיחלוקו בלא שבועה, וא"כ אף לרש"י אף היכא דודאי חד מיניהו רמאי הדין דיחלוקו ולא שיהא מונח:

אלא דצריך לברר האי דינא גופא, אמאי בשנים אוחזין בטלית, צריכין לשבע, ובכותל אף באופן שלא היו מחויבים עפ"י דין לבנות אם היו באים לדון זה אומר אני בניתי את הכותל וזה אומר אני בניתי היו חולקין בלא שבועה:

והנה בספרנו על ב"ק ביארנו הסבר הדברים, החילוק דהיכא דאיכא דררא דממונא, אז הדין דיחלוקו, והיכא דליכא דררא דממונא, הדין דכל דאלים גבר. דבאמת היה להיות הדין דכל דאלים גבר, היינו כיון דספק לנו, ואין אנו יודעים איך לפסוק, הי' לנו להסתלק מזה, ולא לדון, וממילא יהי' כל דאלים גבר, אלא דחכמים עשו פשרה בדבר כדי להציל עשוק מיד עושקו. וכמו דאיתא בתשובת הרא"ש כלל ע"ז דהיכא דאין בי"ד יודעין איך לפסוק יש כח בידם לעשות פשרה ולא להוציא הדין חלק וזהו צדק צדק תרדוף אחד לדין ואחד לפשרה, ולפי זה מבואר החילוק, דהיכא דאיכא דררא דממונא היינו היכא דבלא טענותיהם עלינו לחשוב אודות הדבר:

דאף בלא טענתו הספק לבי"ד שמא הוא שלו, והוא עשוק בדבר, החובה עלינו להתערב בדבר וכיון שאין אנו יודעים איך לפסוק עלינו לעשות פשרה, היינו דיחלוקו, אבל היכא דאין כאן דררא דממונא, כגון בזה אומר של אבותי, וזה אומר של אבותי, דבלא טענתו אין לנו לחשוב שהוא שלו, וכל עצם הספק הוא מפני טענותיהם, בכה"ג לא עשו חכמים תקנה. להציל עשוק מיד עושקו. אחרי שאין לנו רגלים לדבר, שהוא עשוק, אין לנו להתערב בדבר שאין אנו יודעים איך לפסוק. וממילא הוי כל דאלים גבר, כיון שאין אנו פוסקים מי שיגבר הוא יקח:

אכן הדבר הזה תליא באשלי רברבי, דהנה הרמ"א בסימן קל"ט. כתב דדבר שהפוסקים חולקים ולא תפס חד מיניהו אם הוא דבר שאי אפשר לחלוק דיינינן כל דאלים גבר, והקשה הש"ך. הא טעמא דכל דאלים גבר פירש הרא"ש הטעם דמי שהוא שלו ימסור נפשו להשיגה, וזה לא שייך הכא בספק. דמאין ידע שהדין אתו שימסור נפשו בשביל זה, אכן התומים דחה דבריו דהרי בב"ב פריך אהאי דינא דכל דאלים גבר ממחליף פרה בחמור וילדה, זה אומר עד שלא מכרתי ינדה, וזה אומר משלקחתי, יחלוקו. ואם נימא דבספק לא שייך כל דאלים גבר, אמאי לא משני דמיירי בשמא ושמא. ואם נימא דפריך למאן דאית לי' דאף בברי וברי, אומר סומכוס יחלוקו, הי' להגמ' לומר, הניחא למאן דאמר, כי אמר סומכוס, בשמא ושמא ניחא, אלא למאן דאית לי' אמר סומכוס אפילו בברי וברי מאי איכא למימר, ע"כ דאף בשמא ושמא שייך לומר כל דאלים גבר, כי מי שברי לו שיתודע האמת כדבריו הוא מוסר נפשו עכ"ד התומים:

אך התומים לא ארוח לן בתירוצו על קושית הש"ך, דאף אם יהיבנא כסברת התומים דאף בשמא ושמא, שייך לומר, מי שברי לו שיתודע שהאמת כדבריו הוא מוסר נפשו, אין זה תירוץ אלא על קושית התומים מגמ' דהמחליף פרה בחמור, דהספק הוא במעשה, מתי נולד הולד. שם אפשר לומר כדבריו, דמי שברור לו שיתודע שהמעשה הי' כדבריו הוא מוסר נפשו, אבל היכא דהספק הוא בדין, איך שייך לומר, שברור לו שיתודע שהדין כדבריו, אטו חכם הוא, שיודע לאן הדין נוטה, ואטו דין הרמ"א מיירי דוקא, בחכמים החולקין בדין הלא מיירי בכל אנשים שבעולם, וא"כ איך אפשר לומר שברור לו, שהדין הוא כהאי פוסק שפוסק לטובתו:

ובעיקר קושית התומים אמאי לא משני במחליף פרה בחמור דמיירי בשמא ושמא לדברי הש"ך דסבירא לי' דבספק לא שייך לומר כל דאלים גבר, דכיון דטעמא דכל דאלים גבר הוא שמי שהדבר שלו הוא מוסר נפשו, וזה לא שייך בספק, נראה לי דהנה הרא"ש הכא בב"מ כתב ז"ל הילכך אין ראוי לפסוק דין חלוקה שמא נפסיד לאחד מהן שלא כדין ויותר ראוי לומר להם שכל מי שתגבר ידו בכח או בראיות שיזכה וסומכין על זה שמי שהדין עמו קרוב להביא ראיות ועוד שמי שהדין עמו מוסר נפשו להעמיד את שלו בידו ממה שמוסר נפשו האחר לגזול, עכ"ד הרא"ש. ומה שכתב הרא"ש תיבת ועוד אין זה תירוץ שני' אלא דבתחילה נתן הרא"ש טעם כשמביא ראי'. וטעם על אם גברה ידו בכח שמי שהדין עמו מוסר נפשו, כמבואר בפלפלא חריפתא, ולכאורה קשה כיון דסברת הרא"ש שמשו"ה אמרינן כל דאלים גבר ולא חלוקה כדי שלא להפסיד לאחד מהן שלא כדין משום זה סמכינן על האי סברא, שמי שהדין שלו, הוא ימסור נפשו א"כ היכא שיש לנו דררא דממונא דבלא טענתו הספק לבי"ד, בודאי דלא היה לנו לומר יחלוקו, והי' לנו לחשוש שמפסידין אנו לאחד שלא כדין והי' לנו לומר כל דאלים גבר:

ע"כ נראה לי, דהרא"ש סובר דכיון דחוששין אנו שלא להפסיד לאחד שלא כדין, א"כ מוטב יותר לומר יחלוקו שלכל הפחות יקח חצי, ואם נאמר כל דאלים גבר יוכל להיות שיפסיד לגמרי, אלא דמשו"ה אמרינן היכא דליכא דררא דממונא כל דאלים גבר, משום דזה שמסר נפשו בכח לחטוף לי יש דררא דממונא שבזה שמסר נפשו עלינו לחשוב שהדין עמו משום זה מסר נפשו אבל השני שלא מסר נפשו לו אין דררא דממונא משו"ה לא אמרינן יחלוקו שלא להפסיד לזה שיוכל להיות לו דררא דממונא, ומה שמפסידין להשני אין אנו חוששין שהרי אין לו דררא דממונא, אבל היכא דאיכא דררא דממונא דאף אם לא ימסור נפשו עדיין ישאר לו דררא דממונא מצד עצם הענין בכה"ג עדיף לומר יחלוקו שלכל הפחות מחצה יהי' לו, מלומר כל דאלים גבר שאז יפסיד לגמרי, ואחרי שיש לו דררא דממונא עלינו לחשוש להפסדו אף אם לא ימסור נפשו, לפי זה סברת הרא"ש דטעמא דכל דאלים גבר, הוא דאין לנו להפסיד לזה שימסור נפשו, שבזה יהי' דררא דממונא לו שיהי' לנו לחשוב שהדין שלו מפני זה שמסר נפשו. הוא לבתר תירוצא דגמ' דיש חילוק בין דררא דממונא, להיכא דליכא דררא דממונא. אבל קודם שידעינן זה החילוק היינו סוברים דהשאלה מאי עדיף לפסוק, היכא שאין אנו יודעים אם כל דאלים גבר או מוטב יותר לאמר יחלוקו, וא"כ אין חולקים בין ברי וברי לשמא ושמא בתרויהו איכא למימר חלוקה, ואיכא לומר כל דאלים גבר, משו"ה פריך ממחליף פרה בחמור, בין שיהי' בברי וברי בין שיהי' בשמא ושמא אמאי אמרינן יחלוקו נימא כל דאלים גבר, אבל למסקנא שיש חילוק בין איכא דררא דממונא דעלינו לחשוש שלא להפסיד מי שהוא שלו, לליכא דררא דממונא, דאז אין עלינו לחשוש, להפסדו של מי שלא מסר נפשו למסקנא כתב הרא"ש הטעם דאמרינן כל דאלים גבר, דמי שימסור נפשו לו יש דררא דממונא ומי שלא מסר נפשו לו אין דררא דממונא, למסקנא אפשר לומר דבאמת היכא דהוי שמא ושמא לא שייך לומר כל דאלים גבר, ואף בספק במעשה אין שייך לומר שמי שהוא מוסר נפשו בודאי דהמעשה הי' כדבריו אחרי שהוא בעצמו אומר שספק לו איך הי', וא"כ אף בליכא דררא דממונא יהי' הדין בשמא ושמא שיחלוקו. ולפי זה בודאי דקשה קושית הש"ך על רבינו הרמ"א, אמאי פסק, דבספק מחלוקת הפוסקים כל דאלים גבר היכא דאין דין חלוקה, הוי לי' לומר שבי"ד ימכרו ויחלקו הדמים שביניהם:

לכן נראה לי דתליא בזה איך הוא מעיקר הדין, אם כסברת הרא"ש, דמעיקר הדין צריך להיות חלוקה, כדי שלא יפסיד מי שהוא שלו לגמרי וצריך טעמים על מה דאמרינן כל דאלים גבר, א"כ בשמא ושמא דשם אין שייך טעם הרא"ש שמזה שמוסר נפשו ראי' שהוא שלו שם צריך להיות חלוקה, אכן אם נימא דמעיקר הדין צריך להיות כל דאלים גבר. היינו דכיון דאין אנו יודעים איך לפסוק, אין לנו להתערב בדבר ורק היכא דאיכא דררא דממונא היינו שבלא טענתו עלינו לחשוב שהוא שלו אז עלינו להתערב ולעשות פשרה ולא להוציא הדין חלק, א"כ במקום דלא הוי דררא דממונא ומעצמנו אין לנו לחשוב שהוא שלו אף בשמא ושמא אין לנו להתערב בדבר. וממילא הוי כל דאלים גבר:

ובספרנו על ב"ק ביארנו טעם הרמב"ם דס"ל בשנים אוחזין בטלית על מה שבידו, חיוב השבועה רק מטעם גלגול, ולא מעיקר הדין דס"ל דמעי' הדין בשנים אוחזין בטלית, למסקנא דלא הוי כאנן סהדי דמאי דתפיס דידי' הוא, הי' להיות הדין כל דאלים גבר, ורק כיון דתפיסי יש כאן דררא דממונא, שעלינו לחשוב שזה של שניהם, והיכא דהוי דררא דממונא תקנו רבנן שיחלוקו, משו"ה משום שלא יהא כל אחד הולך ותוקף תקנו שרק ע"י שבועה נועל, אבל מה שתפוס בידו, שניטל מן הדין שכל מה שביד אדם הוא בחזקתו מה שנוטל מן הדין בלא תקנתא דרבנן, על זה לא חייבו שבועה כמו אם אחד תובע לחברו מה שתפוס בידו, דלא תקנו שבועה מטעם שלא יהא כל אחד הולך ותוקף, אבל בלא התקנה הי' הדין כל דאלים גבר. וכן פסק הרמב"ם בספיקא דדינא כמו באשה שהקדישה וגאל בעלה ויצא ביובל דכל דאלים גבר עיין בפ"ד מהלכות ערכין הלכה כ"ב. אכן הראש פסק דאף מה שתפוס בידו נוטל דוקא בשבועה דס"ל דמן הדין כל היכא דמספקא לן צריך להיות חלוקה, ואעפי"כ מה שחולקין תקנו רבנן דלא יטול אלא בשבועה, שלא יהא כל אחד הולך ותוקף, א"כ אף מה שבידו אף שנוטל מן הדין צריך לשבע, והא דלא תקנו בתובע לאחד מה שבידו, להראש צ"ל דזה מצוי לו לאחוז מה שחבירו אוחז. ומשו"ה אצטריך לתקוני שבועה, שלא יהא כל אחד הולך ותוקף, אבל לתקוף ולגזול מיד חבירו אי אפשר לו, ולא איצטריך לתיקוני. עכ"פ הרמב"ם סובר דמעיקר הדין היכא דאין סברות לחייב לעשות חלוקה, צריך להיות כל דאלים גבר, היינו כיון שאין עלינו חיוב להתערב בדבר אין אנו פוסקים וממילא הדין כל דאלים גבר, נמצא דהרמ"א לטעמי', שפסק בסימן קל"ח שמה שהוא בידו נוטל בלא שבועה, שהרי לא הגיה על המחבר שכתב כהרמב"ם, דמה שבידו נוטל בלא שבועה, א"כ ס"ל דמעיקר הדין היכא שאין סברות לחייב לעשות חלוקה הדין הוא כל דאלים גבר, בלא טעמים דמי שהוא שלו ימסור נפשו, אך מטעם כיון דאין יודעים איך לפסוק אין לנו להתערב, וממילא הדין דכל דאלים גבר לטעמי' פסק שפיר, דהיכא דהוי מחלוקת הפוסקים, ואין בהדבר חלוקה, שם הדין דכל דאלים גבר:

נמצא דלא קשה קושית הקצות, אמאי כתבו בתוס' הכא בשנים אוחזין בטלית דמשו"ה לא אמרינן כל דאלים גבר, משום דאוחזין הוי כאלו כל אחד יש לו בודאי החצי, ובב"ב גבי כותל כתבו הטעם דמשו"ה לא אמרינן כל דאלים גבר, משום דהוי דררא דממונא, אכן לדברינו מדייקי התוס', בדיוק נמרץ, דגבי אוחזין ג"כ כונת התוס' דמשו"ה לא אמרינן כל דאלים גבר משום דהוי דררא דממונא דמשום זה שאוחזין חשוב כאלו יש לו בודאי החצי, היינו דלכה"פ כן עלינו לחשוב, אלא כיון דכל הטעם דלא אמרינן כל דאלים גבר, משום תפיסתם, א"כ תקנו רבנן שלא יהא כל אחד הולך ותופס, שיטול אך בשבועה, נמצא דגבי כותל אילו היה הדין דדררא דממונא הוא מפני שזה עומד בצד זה, וזה עומד בצד זה, והוי כמו יושבים בצד ערימה של חטים, כמו שרצה הקצות להוכיח:

א"כ הדררא דממונא הוא מטעם התפיסה אז הי' הדין, דיטלו אך בשבועה. וממילא היה הדין, דאם אחד אומר כולה שלי ואחד אומר חצי שלי היה נוטל אך רביע. ולפי זה הי' קשה מאי קאמר לא יעשה חזית לא לזה ולא לזה. הא אם לא היו עושין חזית אם אחד לא ירצה לשקר, ויאמר חצי שלי יקח אך רביע וגם היו צריכים שבועה, משו"ה פירשו בתוס' דגבי כותל אין הדררא דממונא מטעם התפיסה שהם מוחזקים אלא הדררא דממונא משום דבעוד הכותל קים קודם שנדע מחלקותם הי' ספק מי עשה הכותל, אחרי שהוא צריך לזה ולזה, אלא שאין כופין לזה, וחל הדין דיחלוקו בלא שבועה, כמו בכל דררא דממונא, היכא דלא הוי מטעם התפיסה, וכיון דכבר קם דינא שיחלוקו בלא שבועה אם אחד יאמר חצי שלי יטול ג"כ החצי, אבל בשנים אוחזין דהדררא דממונא הוא משום התפיסה, דצריך לשבע, ולא חל עדנה הדין דיחלוקו, וגם כשזה אומר כולה וזה אומר חצי, התפיסה הוא בחצי השני' בזה אם אחד אומר כולה שלי ואחד אומר חצי שלי זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע:

תוכן העניינים

לבוש מרדכי בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה