אור ברסלב

לבוש מרדכי בבא מציעא· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן ב

סימן א

יבאר דהיכא דהגזלי אינו יודע, לא איצטריך לתקנת נגזל, ויבאר דלהרמב"ם ועוד מפרשים, אף בטוען שלקח במקום דאין דרכו להניח עשו תקנת נגזל, ויבאר דמחלוקת ר' יהודה ורבנן תלוי בסברא, אם הוא פושע על הנלוי, אם הוא פושע גם על הטמון.

ועפ"י דרכנו שבארנו דהיכא דהטענה אלימתא, והוא פושע על השמא אז כו"ע מודים דברי ושמא ברי עדיף לדברי הרמב"ם, משום דאין מברר טענתו, יש לבאר דברי הרמ"א בסימן צ' שהביא דהטור בשם הרמ"ה כתב דאם טענו דבר שאין דרך להיות מונח שם לא תקנו תקנת נגזל, והרמ"ה פירש זה על הירושלמי בשבועות על מתניתין דתקנת נגזל כיצד הרי שנכנס לביתו למשכנו. ואיתא בירושלמי לביתו אבל לא לחצירו, וע"כ פירש הרמ"ה דבחצירו שאין דרך להניח שם חפצים אין הנגזל נאמן בשבועתו, וכתב על זה הרמ"א דהכי מסתברא, ולכאורה דברי הרמ"א תמוהים, דלמה לו להביא מפירוש הרמ"ה בירושלמי, הא לכאורה גמ' מפורשת בב"ק, דאיתא התם ההוא גברא דבטש בכספתא דחברי' שדיי' בנהרה אתא מרי' ואמר הכי והכי הוה לי בגווה, יתיב רב אשי וקא מעיין בה כי האי גוונא מאי אמר לי' רבינא לרב אחא ברי' דרבא ואמרי לה רב אחא ברי' דרבא לרב אשי לאו היינו מתניתין דתנן ומודים חכמים לר' יהודה במדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכו שכן דרך בני אדם להניח בבתים, א"ל אי דקא טעין זוזי ה"נ הכא דטען מרגניתא מאי מי מנחי אינשי מרגניתא בכספתא או לא, ע"כ. והנה התוס' פירשו, דהאי בעיא, אפילו אם יש עדים שהי' בו מרגניתא מיבעי לי' דשמא לא הי' לי' לאסוקי אדעתי', אבל הש"ך בחו"מ סימן שפ"ח ס"ק ו', הביא דהמחבר, והרמב"ם והמ"מ והרשב"א והרא"ש והמרש"ל כולם סבירא להו דאם יש עדים חייב. וא"כ ע"כ לדידהו איבעית הגמ', דאם אין דרכו לא עשו תקנת נגזל, וא"כ לדידהו בודאי דקם דינא, דהיכא דאין דרכו להניח לא עשו תקנת נגזל, ואף לדברי התוס' דס"ל דאף אם יש עדים, פטור, עכ"פ בדין זה, דהיכא דאין דרך להניח, דלא עשו תקנת נגזל לא מצינו דפליגי, וא"כ הלא מוכח, דהיכא דאין דרך להניח דלא עשו תקנת נגזל, ולמה להרמ"א לתלות דין זה בדברי הרמ"ה:

והנה התוס' בב"ק ס"ב. בד"ה עשו, כתבו ז"ל ור"ת מפרש דהך בעיא (אם עשו תקנת נגזל במסור) כשהמוסר מכחיש את הנמסר דומיא דנגזל בשבועות דגזלן מכחישו, אבל אם המוסר עצמו אינו יודע כמה, ישבע הנמסר כמה הפסיד ויטול. ולר"י נראה דהך בעיא אפילו אין המוסר יודע דומיא דתקנת נגזל באשו שאין המבעיר יודע כמה הפסיד הניזק דמיבעא לי' במסור אי עשו תקנתא או לא, עכ"ד התוס'. ולתרץ דברי ר"ת נראה לי, דהנה ר"ת סובר דאף אם נימא דתקנת נגזל לא עשו במסור אבל היכא דמחויב מן הדין בלא תקנת נגזל אף דיצטרך הנגזל לשבע בודאי דמחויב והנה היכא דודאי מסרו הרי טענת הנמסר טענה אלימתא ומה שהנמסר אינו יודע אין זה טענה, שהרי הוא פושע שהכניס עצמו לאינו יודע הזה, וכיון דחנוני על פנקסו נוטל מן הדין מכש"כ נגזל דנוטל בכה"ג, ואף שצריך לשבע היינו משום דדין הוא כל היכא דהאי ידע והאי לא ידע כמו במוציא הוצאות על נכסי אשתו, דצריך לשבע אבל הנמסר הוא נוטל מן הדין, משו"ה היכא דהמוסר אינו יודע דהוי טענה של הנמסר טובה, ושמא כזה שהוא פושע, איננה תשובה בודאי דהנמסר נשבע ונוטל, ורק היכא דהמוסר טוען ברי דהוי ברי וברי, דאילו היה יכול לשבע היה פטור מן הדין אך שאינו יכול לשבע מטעם שהוא חשוד על השבועה, דרק משום תקנת נגזל יכול ליקח, בזה איבעיא לגמרא אם עשו תקנת נגזל, במסור או לא:

אכן הר"י מקשה דהרי תקנת נגזל באשו, הא ע"כ מיירי היכא דאין המבעיר יודע, דאם יודע הרי יוכל לשבע ולפטר, דהרי מזיק לא נחשד על השבועה. וא"כ ע"כ מוכח דאף היכא דאינו יודע איצטריכא לתקנת נגזל ובלא תקנת נגזל אינו נוטל אף היכא שאינו יודע, אכן לדברינו דבעיא טענה טובה, אז מחייב בשמא היכא שהוא פשע בזה שאינו יודע, אבל היכא דהטענה אינה טובה, אף שהוא פשע כגון בגזל מחמשה אף שהוא פשע כיון דאין טענתו טובה דמי יודע אם היה לו עסק עמו, אז אין נוטל מן הדין. א"כ אם טוען ארנקי בגדיש, שזה אין דרך להניח הטענה אינה טובה אלא דתקנת נגזל עשו אף היכא שאין דרך להניח א"כ הרי במסור היכא שהמוסר יודע הוי דומיא דעשו תקנת נגזל באשו ואינו יודע, דכיון דארנקי בגדיש אין דרך להניח, בלא תקנת נגזל, לא היה נוטל, מדין דהכניס עצמו להשמא ופשע, דהרי טענתו אינה טובה ורק משום תקנת נגזל נוטל, דהתקנה הזו הוא אף היכא דאין דרך להניח. ובזה מיושב קושית התוס' דלמה אמר דעשו תקנת נגזל באשו לר' יהודה הא גם לרבנן נמי הוי מצי למימר דעשו תקנת נגזל בבירה בכל דבר ובגדיש במוריגין, אכן לרבנן לדברינו אי אפשר כלל לומר תקנת נגזל דהרי לרבנן מחויב דוקא בדבר שדרך להניח וא"כ ממ"נ אם המבעיר יודע הרי המבעיר לא נפסל לשבועה וישבע ויפטר, ואם המבעיר אינו יודע הרי הניזק נוטל מדין ברי ושמא היכא דהטענה טובה והשמא בפשיעה, כדין חנוני על פנקסו ורק לר' יהודה דס"ל אף היכא שאין דרך להניח ג"כ מחויב והוא טוען דבר שאין דרך להניח דהטענה איננה טובה מה שנשבע ונוטל באין המבעיר יודע הוא רק מדין תקנת נגזל:

והנה האלפסי כתב דמהאי בעיא דבטש בכספתא דחבריה מוכח, דאין הלכה כר' יהודה דמחייב בטמון באש וכבר תמה הרמב"ן מאי ענין דין טמון באש, לדין דבטש בכספתא דחברי' שהוא אדם המזיק. ונראה לי דהנה הש"ך בסימן שפ"ח ס"ק ו, הקשה, דלא מצא ישוב ברור לקושית התוס' אם נימא שאם יש עדים בדבר אף שאין דרכו להניח מחויב לשלם, א"כ מאי פשיט ממתניתין דמודים חכמים לר' יהודה. הא התם אפשר לפרש ביש עדים, וכמובן תרוצא דהש"ך דחוק דמנא לי' דמיירי באין עדים, לכן נראה לי דהאלפסי מפרש דמחלוקת ר' יהודה ורבנן אי מחויב טמון באש עיקר מחלקותם תליא בסברא דהרי לר' יהודה מיותר או דהשדה אלא דבגמ' ב"ק ס. אמר לר' יהודה איידי דכתב או הקמה, כתב נמי או השדה, והנה קי"ל דכל היכא דאיכא למדרש דרשינן וא"כ אמאי לא דרש ר' יהודה כמו רבנן, ע"כ דעיקר פלוגתייהו בסברא דר"י ס"ל דשני דברים המונחים זה בתוך זה כחדא נינהו ומה לי אם חטים מונחים בתוך חטים ומה שעורים או ארנק מונח בתוך חטים, הלכך אין סברא כלל לומר כיון שהוא פושע על החטים ולא על הארנקי פטור על הארנקי מטעם שהארנקי טמון, וכדבארנו בספרנו על ב"ק, דעיקר טעמא דלרבנן פטור טמון משום דעל הטמון לא הוי פושע ור"י ס"ל כיון דהוא פושע על החבילה הזאת אף שלא ידע ששם מונח דבר יקר מהגלוי הוי כאילו חשב שהוא של כסף ונמצא של זהב דאמרינן מאי הוי לך גבי דאזיקתי', והוי רק טעות בהמחיר דבשביל זה לא אמרינן שהוא איננו פושע, ה"נ בשני דברים מונחים זה בתוך זה. וכיון דאין סברא לפטור טמון משו"ה סבירא לי' דאמרינן איידי דכתיב או הקמה, כתיב נמי או השדה אבל רבנן סבירא להו דאם מונח שני דברים זה בתוך זה, שני דברים נפרדים המה וחייבה התורה רק על הדבר הגלוי שלזה הוא פושע, אבל לא על הדבר הטמון. ואף דמזיק מחויב אף באונס (לדברי הרמב"ם), אבל באש על דבר שאיננו פושע לא חייבה התורה:

ומפרש הרב אלפס דאיבעית הגמרא בבטש בכספתא דחברי' הוא היכא דהזיק באונס, אף שהתורה חייבה את המזיק אף באונס, אבל אפשר דעל דבר שהוא אונס לא תקנו רבנן תקנת נגזל. ופריך, הא כל מה שדרכן של בני אדם להניח מחייבי רבנן, במדליק בבירה, אבל בדבר שאין דרכן להניח, לא מחייבי משום דאף דמדליק בתוך של חברו מחייבי רבנן אף בטמון. משום דעל דבר שדרכו להניח, והוי פושע, הוא מבעיר בשל חבירו:

אבל במה שאין דרכו להניח. כיון שהוא הדליק את הגדיש ואח"כ הלכה האש מעצמה על דבר שאינו פושע, הוי כמו מדליק בשלו והלכה בשל חבירו. הרי דעל דבר שדרכו להניח הוי כמו שהוא מדליק הדבר בעצמו. וא"כ בודאי דעשו תקנת נגזל שהרי מזיק בפשיעה הוא ומשני לי' דטעין מרגניתא, דהיינו דבר שאין דרכו להניח. א"כ על זה שאין דרכו להניח לא הוי פושע ואף שהוא מחויב שהרי כשבטש, הרי הוא הזיק את המרגניתא אבל כיון שאין דרך להניח, הרי הוא מזיק באונס ואפשר דבמזיק באונס לא תקנו רבנן תקנת נגזל:

ובזה יש לישב, דלכאורה קשה. מאי מיבעי לי', אם בדבר שאין דרכו להניח נא עשו תקנת נגזל, הא מוכח מר' יהודה דעשו תקנת נגזל אף בארנקי בגדיש, דאין דרך להניח, ואף שבתוס' כתבו דמרגניתא בכספתא הוא יותר אין דרך להניח, מארנקי בגדיש זהו דוחק. אכן לדברי האלפסי מיושב דר' יהודה הא ס"ל, דשני דברים המונחים זה בתוך זה, כחדא נינהו, א"כ כשהדליק הגדיש הוא פושע על כל מה שמונח בתוך הגדיש, והוי רק כלא ידע שמקצת הגדיש שוה יותר, משו"ה לדידי', בודאי דעשו תקנת נגזל אף בדבר שאין דרך להניח, כיון שהוא פושע על הגלוי, פושע אף על המונח בזה. אכן לרבנן, דאם מונח דבר אחד, בתוך דבר השני, שני דברים נינהו. א"כ על המרגניתא בכספתא, איננו פושע ומחויב מטעם מזיק באונס, לרבנן יש להסתפק אם במזיק באונס עשו תקנת נגזל. וא"כ שפיר מוכיח רב אלפס מבעיא זו דאין הלכה כר' יהודה, דלר' יהודה, בודאי דגם במרגניתא בכספתא, עשו תקנת נגזל. כיון דמקרי פושע על כל החבילה כמו בארנקי בגדיש:

ולפי זה אזדה הקושי' שהקשינו אמאי קאמר הרמ"א דהרמ"ה הוא שחידש, שלא עשו תקנת נגזל, היכא דאין דרכו להניח, הא מוכח זה מבעיא זו, דמי מנחי מרגניתא בכספתא הא לפי דברינו הכא האיבעיא, משום שהוא מזיק באונס אם אין דרך להניח אבל היכא דהוא פושע הרי עשו תקנת נגזל כמו בארנקי בגדיש, לר' יהודה, וא"כ אדרבה מדבריהם מוכח להיפך. דהא לר"י דלדידי' הוי פושע עשו תקנת נגזל, אף באין דרך להניח אכן הרמ"ה ס"ל דאף בפשיעה, כמו בטוען נכנסת ולקחת כלים מחצרי, כיון שאין דרך להיות מונח שם. נא עשו תקנת נגזל ולדידי' עכצ"ל כפירוש התוס' דארנקי בגדיש הוי יותר דרך להניח, מחפצים בחצר, או שהוא יפרש, כהרמב"ן, דפליגי בזה ר"י ורבנן. משו"ה כתב הרמ"א, דכן פירש הרמ"ה והכי מסתברא, ולדברי הרמב"ם והאלפסי דלדידהו פירשנו דעשו תקנת נגזל אף אם טוען שלקח חפצים היכא שאין דרך להניח נראה לי שהם יפרשו דברי הירושלמי שכתב לביתו אבל לא לחצירו, דהנה הרמב"ם פסק בפ' ג' מהלכות מלוה ולוה, שהחוטף משכון מיד חבירו, שלא ברשות עבר בל"ת. וכן כתב בפ"ג מהלכות גזילה, דהחוטף משכון מיד. הלוה שלא ברשות בי"ד הרי זה גזלן. והקשה הלח"מ בפ"ג מהלכות גזילה בהלכה ד'. הא ניתוחי, היכא שלא ניכנס לביתו אין אסור אלא מדרבנן, גזירה שלא יכנס לביתו, וכונתו לדברי הגמרא בבא מציעא קי"ג. דאיתא שם ובע"ח אפילו נתוחי נמי שלא יכנס לביתו ליטול משכנו הרי דאין אסור אלא מדרבנן. וע"כ צריך לומר דסבירא לי' להרמב"ם דתליא בזה, דאיתא שם אמר שמואל שליח בי"ד מנתח נתוחי אבל משכון לא כו' ה"נ מסתברא דקתני סיפא לא יכנס לביתו ליטול משכנו מני אילימא בע"ח מרישא שמע מינה אלא לאו שליח בי"ד אי משום הא לא איריא ה"ק המלוה את חברו לא ימשכננו אלא בבי"ד מכלל דבבי"ד ממשכנין ובע"ח אפילו נתוחי נמי לא שלא יכנס לביתו ליטול משכנו. וסבירא להרמב"ם דתליא זה בזה אם נימא דשליח בי"ד מותר לכנס לביתו א"כ מה שאמרה התורה בדידי', האיסור רק לכנס לביתו, אבל לנתוח בחוץ מותר א"כ לביתו לביתו ממש. ולדידי' במתניתין הפירוש כדי שלא יכנס לביתו, ואיסור הניתוח הוא רק מדרבנן. אבל לשמואל דס"ל דלכנס לבית אף שליח בי"ד אסור, שנאמר בחוץ תעמוד א"כ לדידי' האיסור אף נתוח א"כ הפירוש לביתו לרשותו, היינו משום דכל מקום שהחפץ הוא ברשותו, משו"ה הרמב"ם דפסק כשמואל, פסק דאסור למשכן בזרוע למלוה גופא ועובר בלאו. והנה אם נימא דלא כשמואל, ואז הפירוש לביתו לביתו ממש, א"כ איסור התורה הוא רק בנכנס לבית ממש וכמו דאמרינן גבי קובע למעשר, כיון דכתיב בית, דוקא בית קובע ולא חצר, ואף מאן דס"ל דחצר קובע, הוא משום דכתיב בשעריך. והנה בירושלמי על מתניתין דהמלוה את חבירו משמע קצת דר' סימאי מפרשי קרא דוהאיש דשליח בי"ד נכנס לביתו, ומשמע דאין מחלק בין משכון לגבי' ועיין שם, ונוכל לומר דהירושלמי סובר כהאי תנא דלית לי' דשמואל וא"כ לחטוף מידו שלא מביתו, אין איסור מדאורייתא והיכא דלא נעשה גזלן הא אין תקנת נגזל, משו"ה שנה הירושלמי דדוקא אם נכנס לביתו עשו תקנת נגזל ולא לחצירו. אבל הרמב"ם דפסק כשמואל ופסק דאף בשוק נעשה גזלן לא הביא כלל להאי ירושלמי:

תוכן העניינים

לבוש מרדכי בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה