אור ברסלב

לבוש מרדכי בבא מציעא· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן א

פתיחה

סוגיא דיחלוקו, ויהא מונח, ויבאר, דהיכא שהוא נתבע ומחויב לשלם, אין אומרים יהא מונח ויבאר, בתשלומין, אם צריכים דוקא להשיב ליד התובע, ודיני הפקידו בשני כריכות.

(דף ב') תוס' ד"ה ויחלוקו ז"ל התוס' תימא דמאי שנא מההיא דארבא דאמר כל דאלים גבר בפרק חזקת הבתים. וי"ל דאוחזין שאני דחשוב כאלו כל אחד יש לו בודאי החצי דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידי' הוא, וכן במנה שלישי דמדמי בגמ' לטלית חשוב ההוא שנפקד תופס בחזקת שניהם כאלו הם עצמם מוחזקים, לכך משני דהתם ודאי דחד מינייהו ואין החלוקה יכולה להיות אמת ולכך יהא מונח אבל טלית דאיכא למימר דתרווייהו יחלוקו. וכן שניהם אדוקים בשטר דמדמי לקמן למתניתין משום דשניהם אדוקים בו דחלוקה יכולה להיות אמת דאפשר שפרע לו החצי, ובמנה אין דרך שיקנה לו החצי אחרי שהוא ביד חברו עכ"ל התוס':

אכן הרא"ש כתב לתרץ קושית התוס' אמאי במנה שלישית לא אמרינן יחלוקו כיון דקי"ל דאף היכא דאיכא רמאי יחלוקו היכא שהחלוקה יכולה להיות אמת. ז"ל אע"ג דודאי איכא רמאי פלגי בשבועה בכל מידי דאיכא למימר דתרווייהו היא קודם שנודע מחלקותם בר ממנה שלישית דקודם שנודע מחלקותם ידוע לנפקד שהוא של אחד מהן, כללא דמילתא כו' בר ממנה שלישית דפקדון דאע"ג דהוי כאלו שניהם מוחזקים בו משום דהנפקד מוחזק מכח שניהם והספק נולד ברשותו ויד הנפקד כידם, אפ"ה יהא מונח עד שיבא אלי' כי ידוע לנפקד קודם שנודע מחלקותם שאין של שניהם עכ"ל הרא"ש:

והקשה התומים (בסי' קל"ח סק"ב) לדברי הרא"ש דכל היכא דקודם שנודע מחלקותם ידוע הי' להנפקד שאינו של שניהם אז אמרינן יהא מונח עד שיבא אלי', ולא אמרינן יחלוקו אף שהחלוקה יכולה להיות אמת, א"כ איך פסקו הטור והש"ע לקמן (בסי' רכ"ב) דהיכא דהמוכר קבל כסף משניהם ואינו יודע לאיזה נתרצה, והמקח עדנה ביד המוכר דיחלוקו, והא התם ידוע הי' להמוכר קודם שנודע מחלוקתם שהמקח של אחד, שהרי לא קבל רק מאחד מדעתו. וא"כ הי' להטור לפסוק כדעת אביו הרא"ש דיהי' המקח מונח עד שיבא אלי' כמו במנה שלישי. דזה מוכרח מדברי הרא"ש דס"ל דגם במנה שלישי יכול להיות החלוקה אמת, היינו שהקנה לו החצי שביד הנפקד. דאם נימא דס"ל להרא"ש כדעת התוס' דאין דרך שיקנה החצי שביד חברו, לא הי' להרא"ש לחלק האי חלוקה משום דידוע הי' להנפקד, ע"כ דס"ל להרא"ש דדרך להקנות, ואעפ"כ כיון שידוע הי' להנפקד קודם שנודע מחלוקתם אמרינן דיהא מונח, א"כ לדברי הרא"ש גם גבי מקח היכא דקבל מחד מינייהו ולא ידע מהי מינייהו מדעתו ומסי בעל כרחו והמקח ביד המוכר, הי' לן לומר דיהא מונח. זהו תורף קושית התומים:

ונראה לי לתרץ, דהנה בחדושי רעק"א הקשה למאן דס"ל הילך חייב, ואמרינן בגמ' ותנא תונא, דהוה סבירא לי' דשבועה דמתניתין דאורייתא היא, דהא דאנן סהדי דמאי דתפיס דידי' הוא, הוה כהודאה ממש. א"כ תקשה סיפא דמתניתין בזה אומר כולה שלי וזה אומר חצי' שלי זה נשבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים וזה ישבע שאין לו בה פחות מרביע הא כיון דמודה לו בהחצי ממילא מחויב שבועה על כל כפירתו, כדין מודה מקצת, וכל כמה דלא נשבע זה שטען חצי' שלי שהוא המודה מקצת, מחויב הוא לשלם שהרי כל מודה מקצת או נשבע או משלם. וא"כ הכא אמאי צריך כלל לשבע מי שטען כולה שלי כיון דהטוען חצי שלי אין נשבע אלא על רביע, ממילא רביע השני מגיע לו מדין מודה מקצת דמחויב שבועה ואינו נשבע דמשלם. וכיון דהטוען חצי' שלי לא נשבע אלא על רביע, על רביע השני דלא נשבע הוא מחויב שבועה ולא נשבע דמשלם, והי' לו למי שאומר כולה שלי ליטול שלשה רבעים בלא שבועה, ועל רביע השני יחלוקו. זהו תוכן קושיתו:

והנה מלבד דנוכל לתרץ קושית רעק"א ע"פ דברי התוס' לקמן (דף ה') בד"ה שכנגדו שכתבו דמשו"ה בחשוד לא אמרינן דיטול שכנגדו בלא שבועה מטעם מחויב שבועה ואין יכול לשבע, משלם, בלא שבועה משכנגדו, ז"ל דהתם אומר לו שבועה דאורייתא אית לי עליך או תשבע או תשלם, אבל הכא ברצון ישבע אם נניחנו, בכה"ג לית דין דמשואי"ל שישלם, שהרי הוא יכול לשבע שהחצי שלו, ורוצה לשבע רק שאנחנו לא נניח לו לשבע, מטעם שאף אם ישבע שהחצי שלו הרי לא יטול יותר מרביע, א"כ אין העכוב מצדו, בכה"ג לא שייך אין יכול לשבע, והדר דינא דשניהם נשבעים:

לבד זה נראה לי דגבי זה אומר כולה וזה אומר חצי' לא שייך כלל חיוב שבועה מטעם מודה מקצת, שהרי שבועת מודה מקצת באה ע"י טענה וכפירה, והודאה היינו שהוא תבעו בכולו והוא מודה במקצת מה שתבעו, דאז הוא מודה מקצת התביעה שהוא תובעו אבל אם יודה לו בדבר שלא הי' נתבע כלל, בודאי דלא שייך מודה מקצת ואם יהא מונח חפץ ברה"ר, ואחד יבא ויאמר כל החפץ שלי ואחד יאמר החצי שלי, אטו הי' הוא נתבע ממנו על כל החפץ דנימא דמקרי הודאה במקצת מה שהשני טוען רק חצי שלי הלא אין החפץ בידו שנימא שהוא נתבע ממנו על כל החפץ, ובודאי דנאמר רק שמחלוקתם הוא על החצי השני, אבל על החצי הזה לא נחלקו כמו אילו הי' שני חפצים ברה"ר ואחד אומר שני החפצים שלי ואחד בא ואמר חפץ זה שלי הא בכה"ג לית דין ולית דיין, דלא שייך כלל לומר מודה מקצת אף למאן דס"ל הילך חייב שהרי הכא לא נחלקו כלל על החפץ השני, א"כ הרי לא הי' כלל תביעה על חפץ שלא נחלקו עליו ובהאי חפץ דנחלקו הרי הוא כופר בכל, שהרי אומר כולה שלי והא דבהילך חייב שבועה היינו מטעם שהרי הי' בידו שני החפצים והי' צריך לתבעו השיב לי החפצים לידי וא"כ תביעה היתה על שני החפצים, ובמה שהודה ונתן לידו ואמר הילך, ס"ל דהילך נמי הודאה היא, וא"כ הוי מודה מקצת הטענה, שהרי הטענה היינו התביעה הי' על שני החפצים שהרי אלו הי' שותק הי' החפצים ביד הנתבע והי' צריך לתבוע השיב לי שני החפצים, אבל בשני חפצים ברה"ר הלא על חפץ השני לא צריך לתביעה של זה ולהודאתו של זה שעל החפץ שהוא מודה לא נחלקו מעולם ולא הי' נתבע וכיון דלא הי' נתבע לא שייך מודה מקצת דלחייב שבועה, וא"כ מה לי שני חפצים או חפץ אחד, היכא דזה אומר כולה וזה אומר חצי' על החצי שהודה לא הי' נתבע:

לפ"ז גם במתניתין בזה אומר כולה וזה אומר חצי' לא הוי כלל מודה מקצת, דהנה בשנים אדוקין בטלית כל זמן שלא נודע מחלקותם הרי אמרינן דהטלית חצי' של זה וחצי' של זה ומונח החצי ביד זה והחצי ביד זה, והיכא דזה אומר כולה וזה אומר חצי' שלי הרי אמרינן דדינא הוא דזה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע ואמאי לא אמרינן דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידי' הוא וכיון דתפיס פלגא דידי' הוא. ע"כ משום דאמרינן כיון דעל החצי מודה אין מחלקותם אלא על החצי השני, נמצא דהכא כשאחד אומר לחברו כולה שלי אין תובע מחברו רק חצי, דבחצי דתפיס דאנן סהדי דדידי' הוא לא צריך לתובעו כלל, שהרי אף אם הי' שותקין, ממילא היינו אומרים דפלגא דידי' ורק על חצי השני' הוא תביעה דבחצי השני' השני מוחזק אבל על החצי דאנן סהדי דמאי דתפיס דידי', כל זמן שלא אמר חברו כולה שלי ולא כפר לו בהחצי, הרי היא בידו ואין צריך חברו להשיבה לידו רק אם יאמר כולה שלי ג"כ השני, אז הוא מחזיק, ואינו נותן שלו, ואז יהי' תביעה גם על החצי הזה, שהרי שכשגם השני אומר כולה שלי, הרי הוא מחזיק ואין מניח לו את כל הבגד ויש לו עליו תביעה הנח לי הבגד שלי שאתה מחזיק, אבל כל זמן שלא אמר השני כולה שלי, מה שהראשון אומר כולה שלי, על החצי דאנן סהדי דדידי' הוא ואיננו אומר רק בל תאמר כולה שלי, שאם תאמר כן אז תתפוס מה שלי, אבל כל זמן שאיננו אומר כן, החצי הזה בידו הוא, והשני איננו נתבע להשיב או לשלם:

רק נתבע שלא יגזול, וא"כ היכא דהוא משיב חצי שלי, על חצי משיב אינני גוזלך כלל, והחצי האחר שהנך תובע החצי הזה שלי הוא, נמצא דהחצי שהוא תובע, והשני נתבע הוא כופר הכל ולא שייך כלל כאן מודה מקצת, והא דבגמ' אמרינן ותנא תונא והוי סבירא לן דמתניתין הוא שבועה דאורייתא למאן דאית לי' הילך מחויב, דאנן סהדי הוי כהודאה היינו בזה אומר כולה וזה אומר כולה דאז הוא מחזיק בכל הבגד, א"כ הוי תביעה מכל אחד להשני שלם לי הבגד הזה שאתה מחזיק בו וטוען כולה שלי ובזה הנך תופס בגד שלי הנה לי, ומשו"ה מה שאנן סהדי דפלגא מתביעתו הוא שלו, דזה הוי כהודאה, הוא הודאה במקצת, שטוען השב לי טלית שלי שאתה מחזיק בו ואינך מניח לי ליקח (דהרי ס"ל דהילך ג"כ הודאה היא):

וכן בזה אומר כולה שלי וזה אומר חצי' שלי, על החצי שהם נחלקים זה תובע השב לי, שבזה שהנך אומר חצי שלי, הנך מחזיק בידך חצי הטלית מה שהוא שלי באמת וכיון דאנן סהדי דמחצית התביעה שלו. הוי הודאה מקצת הטענה, היינו מתביעתו את החצי השני ג"כ אבל על החצי שהשני מודה, ע"ז אין כלל תביעה, כיון שלא החזיק ולא רצה לתפוס, ולא דמי להילך בתביעת פקדון, דהתם יש תביעה מעשה השבה דאלו הי' שותק הרי הי' החפץ בידו:

ויש ליישב בכעין זה קושית הפנ"י שהקשה למאן דס"ל ברי ושמא ברי עדיף ואף באינו יודע אם נתחייבתי ג"כ ברי עדיף ומחויב, א"כ אמאי לא מהדרינן אבדה לעם הארץ בטביעת עינא הא הוא טוען ברי שהאבדה שמצאת שלי, והמוצא טוען שמא אינו שלך ונימא ברי עדיף ויחויב להשיב, לשטת הפוסקים דאף היכא דשמא טוב. ברי עדיף. ולדידי נראה לי דלא קשה מידי דעד כאן לא אמרינן דברי ושמא ברי עדיף אלא היכא דהטוען שמא הוא נתבע, שלפי טענת תובע הוא ברי שהוא מחוייב כגון בטוען גזלתני, והוי תביעתו ברורה שמחויב לשלם, והנתבע משיב. שמא אינני מחויב, שמא לא גזלתי ממך, אמרינן ברי דידי' עדיף, שהרי הוא טוען גזלתני או לוית ממני ונתחייבת לשלם, אבל במוצא אבדה מה שטוען עם הארץ ברי שהמציאה שלי, אין המוצא נתבע ממנו שהרי אמרה תורה דרשהו אם אינו רמאי, הרי גם לפי תביעת עם הארץ איננו מחויב המוצא כלל, להשיב לו שהרי לא חייבה התורה להשיב אלא אם ידרשהו אם אינו רמאי. והוא על המציאה לא בעל דין אלא ב"ד, משא"כ בטוען לוית או גזלת, דאז לפי טענת התובע יאמר מאי איכפת לי ששכחת, כיון שלוית מחויב הנך לשלם, אף שספק הוא לך, אבל במציאה כיון שאינו יודע איננו מחויב להשיב:

ומה שתירץ הפנ"י בעצמו על קושיתו משום דאיכא רובא דעלמא, משו"ה אמרינן דאיננה של תובע, דרובא דעלמא מוכיח שאינו שלו, קשה לי, דא"כ איך יהבינן לתלמיד חכם הא בדין ממונות לא מהימנינן לת"ח ואיך מאמינים לת"ח שמכירה בטביעת עין הא רובא דעלמא מוכיח, דאיננה שלו אלא של אחר, ואיך הוא מחזיר דבר של אחר לתלמיד חכם, אכן לדברינו ניחא, דעיקר הטעם שאין משיב להתובע. משום דלא דרשו אם רמאי הוא. אבל בתלמיד חכם דמוחזק לן דלא משני בדבורו, הרי ידעינן דלא רמאי הוא משו"ה מחויב הוא להשיב לו, שהרי עתה תביעתו תביעה, ומשו"ה ברי דידי' עדיף, ואדרבא אף למאן דס"ל באיני יודע אם נתחייבתי דפטור, ולא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף, היינו דוקא היכא דאיכא חזקת ממון, אבל הכא במוצא דלא שייך חזקת ממון כ"ע מודו דברי של תלמיד חכם שמכירה בטביעת עין עדיף. כיון דהוא תובע, דלפי דבריו מחויב המוצא להשיב, כיון דדרשו ויודע דלאו רמאי הוא, אבל בעם הארץ אין כאן תביעה כיון דלא דרשו אם רמאי הוא לא צותה התורה להשיב לו:

וחנה בדין דמנה שלישית הובא בחו"מ (סי' ש') מחלוקת הרמב"ם והרא"ש דהרמב"ם ס"ל דדוקא היכא דהפקידו בכרך אחד זה המנה וזה המאתים אז אמרינן דנותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אלי' אבל היכא שהפקידו בשני כריכות אף שהפקידו זה בפני זה אמרינן דנותן לזה מאתים ולזה מאתים, אבל הרא"ש ס"ל דאף היכא שהפקידו בשני כריכות כיון שהפקידו זה בפני זה אמרינן נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אלי' ורק היכא שהפקידו זה שלא בפני זה, נותן לזה מאתים ולזה מאתים, אבל בהפקידו זה בפני זה, אף בשני כריכות אמרינן דנותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אלי':

ולבאר טעם מחלקותם נראה לי דהנה לקמן (דף ל"ז) אמרינן על מתניתין דאמר לשנים גזלתי לאחד מכם מנה ואיני יודע איזה מכם, או אבא של אחד מכם הפקיד אצלי מנה ואיני יודע איזה הוא נותן לזה ולזה מנה, אלמא מספיקא מפקינן ממונא ולא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מארי', ורמינהו שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים זה אומר שלי מאתים, וזה אומר שלי מאתים נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אלי' והנה מדלא פריך בהאי לישנא אלמא לא אמרינן יהא מונח והרי בסיפא אמרינן יהא מונח עד שיבא אלי', מוכח דס"ל להגמ' דאם נימא מספקא מפקינן ממונא לא שייך כלל לומר יהא מונח עד שיבא אלי' שהרי הוא מחויב לשלם לכל אחד ואיך יפטור עצמו בזה שיהא מונח עד שיבא אלי' ולא שייך יהא מונח אלא היכא דממנו אין יכולין לתבוע היינו אם נימא דמספקא לא מפקינן ממונא א"כ כל אחד בפ"ע אין יכול לתבוע ורק שניהם ביחד יכולין לתובעו אז אמרינן היכא דהדין הוא ביניהם ולא עם הנפקד, יהא מונח עד שיבא אלי', אבל אם הי' הדין דמספקא מפקינן ממונא, א"כ דינם עם הנפקד, דכל אחד בפ"ע יכול לתובעו שלם לי א"כ איך יפטור עצמו בזה שיניח עד שיבא אלי':

ואף כי הנתיבות (בסי' ע"ו) מפרש דבפקדון וגזל אין צריך לשלם ליד הנגזל בעצמו, אלא אף אם מראהו במקום שאין יכול ליטלו משם ג"כ הויא השבה, כיון דמראהו. ומביא ראי' לזה מהא דאמרינן (ב"ק ד' מ"ה) בשור שיצא ליסקל דמשנגמר דינו פליגי ר' יעקב ורבנן, אי יכול לומר הרי שלך לפניך ומוקי לה התם באתפסי' ביד ב"ד, ועי"ש בתוס' דאפי' כשהוא ביד ב"ד מצי אמר הרי שלך לפניך הרי דלא בעינן השבה לידו אלא שיראהו הדבר. ולפ"ז אף בהניח ביד ב"ד עד שיבא אלי' קיים מצות השבה, והקשה הנתיבות בעצמו על דבריו מהא דאמרינן (בדף צ"ח בב"ק) גבי הדוחף מטבע של חברו לים הגדול דאם שקלי' בידי' מגזל גזלי' השבה בעי הרי דמה שמראהו מונח בים הגדול, אין זה השבה כיון דאין יכול ליטלו, ותירץ דבעי' השבה דוקא ליד ב"ד. אכן בעניי איני מבין דבריו, אטו ב"ד כתוב בקרא, ובשלמא היכא שב"ד נוטלים ע"מ להשיב לידו יש לומר דהויא השבה, וגם זה קשה דב"ד הם רק לכוף, אבל איך יפטר מחיוב של הנגזל במה שהשיב ליד ב"ד אבל זה ודאי היכא דב"ד נוטלים באופן שלא להשיב לו בודאי דלא קיים מצות השבה, כיון דאין הנגזל רוצה שיקבלו ב"ד ויזכו בעדו שהרי אם נימא דמספיקא מפקינן ממונא אם לא הי' ב"ד זוכין בעדו, הרי הי' מחויב לשלם לו מטעם ספיקא, וא"כ כיון דמה שמראהו בעלמא היכא דאין יכול ליטלו, הרי מוכח דלא הויא השבה, א"כ איך יזכו בעדו ב"ד, כיון שאין זכות מה שנוטלים בעדו, ואף אם נדחוק ונימא היכא שב"ד לוקחים בעדו הויא השבה, אבל עיקר ראיית הנתיבות מהא דשור שיצא ליסקל, דאומר לו הרי שלך לפניך, וכפי שמבאר הנתיבות דמיירי שלא החזיר אלא הראהו ביד ב"ד, א"כ הכא הרי לא נטלו ב"ד כלל כדי להשיב להבעלים, אלא לאבדו היינו לסוקלו, ואיך יקיים בזה השבה, במה שנתן לב"ד שב"ד יאבדו, ולא אדע מה דחקו לרבינו הנתיבות להוציא הגמ' מפשוטה, בודאי דגם דעת התוס' לפרש דברי הגמ' כפשטם דהחזירו שומר לבעליו מוחזר, היינו שלקחו אח"כ להחזירו לבית בעליו רק מקודם בעת גמר דין הי' תפיס ביד ב"ד דלרבנן דס"ל אין גומרין דינו של שור אלא בפניו מה שהי' תפוס ביד ב"ד זהו הזיקו, ומשום הכי לדידהו אף אם מחזירו אח"כ אין מוחזר, ולר' יעקב אם החזירו לבית בעליו אחר שנגמר דינו אומר לו הרי שלך לפניך, אבל בלאו החזירו בודאי דאין יכול לפטור עצמו בזה שמראהו ביד ב"ד, וב"ד מחזיקים לסוקלו, וכיון דע"כ הכי הפירוש בגמ', א"כ הדרינן לזה דאין מועיל כלל השבה ליד ב"ד היכא דאין משיב לידו (ורק היכא שההוצאה יתרה על הקרן משום תקנה התקינו שיועיל השבה ליד שליח ב"ד) א"כ מה שיניח עד שיבא אלי' אין יכול לפטור עצמו מתביעתו של פלוני, שהוא אומר לו החזר לי מנה שגזלת ממני, אם נימא מספיקא מפקינן ממונא:

ומה שהקשה הנתיבות ז"ל, דבב"ק דף ק"ג איתא הגוזל מחברו שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו אפי' למדי. נשבע אין לא נשבע לא, מני מתניתין לא ר"ט ולא ר"ע. דתנן גזל אחד מחמשה וכו' אי ר"ט אע"ג דאישתבע אי ר"ע אע"ג דלא אישתבע, לעולם ר"ע וכי אמר ר"ע אע"ג דלא אישתבע וכו' ולכאורה סוגיא זו תמוה מאד מהא דמדמי הש"ס דכיון דבגזל אחד מחמשה חייב לשלם לכ"א צריך להוליך ג"כ למדי דלכאורה דלא תליא כלל זה בזה דהא בגזל אחד מחמשה דמצריך ר"ע ליתן לכל אחד ואחד ע"כ לאו משום דבעינן השבה לידו דוקא, דהא חזינן בפקדון ומקח דודאי אין צריך להוליך אחריו למדי ואפ"ה מצריך לר"ע ליתן לכל אחד ואחד, וע"כ דס"ל דמפקינן ממונא מספיקא, ודוקא כשטוען ברי וכו' וא"כ איך מדמה הש"ס להא דגזל אחד מחמשה הא דצריך להוליכו אחריו למדי כיון דלא שייך שם הטעם דמפקינן ממונא מספק, וגם הא דמוכיח ממעשה בחסיד אחד דאע"ג דלא אישתבע שצריך להוליך אחריו למדי, קשה הא במקח ודאי א"צ להוליך אחריו למדי והאיך מדמה הש"ס הולכה למדי לגזל אחד מחמשה עכ"ל הנתיבות:

ולדידי נראה דלאו קשה מידי דהנה שם בגמ' סבר דמחלוקת ר"ט ורבנן, אי כל השבה הוי דוקא ליד הבעלים ממש או דבעי שיוציאוהו מרשות שלו, ויניח במקום שיכול ליטלו, דר"ט סבר דבעי רק הוצאה מרשות שלו ויניח במקום שיכול ליטלו, ולא בעי דוקא שישיב לידו ומשו"ה לר"ט סגי במניח גזלה ביניהם ומסתלק שהרי הוציא מרשותו והניח במקום שיכול ליטלו ובודאי דלר"ט אין כלל החיוב להוליך אחריו למדי, אכן, ר"ע ס"ל דכל השבה אין מועיל שעושה שיכול ליטלו, דהיינו שיחזיק בידו ויודה שהוא של פלוני, דאז יכול ליטלו בזה לא קיים השבה דבעי דוקא לידו ממש ומשו"ה צריך להוליך אחריו למדי ומשו"ה אין מועיל מה שמניח גזלה ביניהם ומסתלק כיון דלא השיב לידו ממש. והנה במקח מה שאין צריך להוליך אחריו למדי אף דלא השיב לידו ממש ולר"ע הא לא הויא השבה. ובודאי דכל מה שנטל אדם לרשותו צריך לשלם, וכיון דלר"ע לא הוי תשלומין אלא עד שמשיב לידו א"כ גם במקח ופקדון כל זמן שלא השיב לידו לא שלם עדנה והוא הרי מחויב בתשלומין, אכן באמת הא דאין צריך להוליך אחריו למדי הוא משום דבמקח ופקדון, התחייבות התשלומין הוא רק משום שהתחייב עצמו והוא הרי לא התחייב עצמו להוליך אחריו למדי, משו"ה אם המוכר הלך למדי אין מחויב בתשלומין, עד שיבא ויתבע אבל היכא שהלוקח לקח במדי, והלוקח הלך אח"כ למדינה אחרת למאן דס"ל דבגזל אף בלא אישתבע צריך להוליך אחריו למדי, גם במקח ופקדון יצטרך להוליך למדי, שהרי בתשלומין נתחייב, ולמאן דס"ל דבגזל צריך להוליך למדי הרי ס"ל דחיוב תשלומין להשיב לידו ממש, והכא הרי אין משיב לידו והא דאין מחויב בהלך המוכר למדי, היינו משום דיכול לומר לא התחייבתי עצמי לשלם אלא במקום דירתי, לא שאצטרך להוליך אחריך למדי, אבל בגזל דלא שייך למימר לא התחייבתי את עצמי בתשלומין, שהרי כיון שגזל רחמנא חייבי' בתשלומין, א"כ אף אם הנגזל הלך למדי צריך להוליך אחריו למדי:

נמצא דאין חלוק בין גזל למקח לענין החיוב להוליך למדי, אלא משום דלא התחייב את עצמו להוליך אחריו למדי אלא במקומו אבל אם הוא במקומו ובא ותובע אז דין גזל ומקח שוים המה, דלמאן דס"ל דחיוב תשלומין הוא לידו ממש, א"כ אף במקח כשלקח מחמשה כל אחד תובעו, לקחת מאתי ונתחייבת לשלם לי כשאתבע, א"כ מחויב הנך לשלם לי, וא"כ איך תפטור עצמך בזה שתניח דמי המקח ותסתלק כיון דדין תשלומין הוא לידי ממש, והרי על זה בודאי התחייבת, שכשאתבע תשלם ומה איכפת לי ששכחת וכיון דמספיקא מפקינן ממונא, א"כ כל אחד יכול לתובעו ומחויב הוא לשלם לכל אחד ולא יוכל לפטור בזה שמניח ביניהם ומסתלק, וכל זה הוא דוקא אם נימא דצריך להוליך אחריו למדי, דדיני תשלומין הוא דוקא לידו ממש לא בזה שמניח ליטלו, אבל לר"ט דס"ל מניח גזלה ביניהם ומסתלק, ע"כ דס"ל דדיני תשלומין הוא לאו דוקא לידו ממש, דאל"כ איך הי' נפטר בזה שמניח גזלה ביניהם ומסתלק, ע"כ דס"ל דדיני תשלומין הוא רק שיעשה שהנגזל יכול ליטלו, משו"ה לדידי' מניח גזלה ביניהם ומסתלק א"כ הרי אין צריך להוליך אחריו למדי שהרי כיון שהוא מודה וגומר שאם יבא הנה, יניח ליטלו זהו השבה, ואין מחויב ליתנו לידו ממש. א"כ שפיר מדמי בגמ' לקח משנים לדין דמתניתין דצריך להוליך למדי, שהרי בכה"ג שנתחייב לשלם היינו במקומו גזל ומקח שוה, ורק תלי אי הויא תשלומין מה שמראהו שיכול ליטלו, או דין תשלומין הוא דוקא לידו. ומשו"ה פריך שפיר כיון דס"ל לר"ע במעשה דחסיד שאין לו תקנה אלא עד שישיב לידו ממש, א"כ ס"ל דתשלומין הוא לידו ממש, כיון שהתחייב בתשלומין במקומו, א"כ בגזל דרחמנא חייבי' בתשלומין צריך להוליך אחריו אפילו למדי שהרי בעי השבה לידו ממש (וצריך לומר דס"ל להאי סוגיא דאין טעם דר"ט משום דמספיקא לא מפקינן ממונא:

דאם ס"ל דזה טעמי' א"כ אין ראי' דס"ל אין צריך להוליך אחריו למדי, דילמא טעמא דידי' משום דאין כל אחד יכול לתובעו שהרי הוא נפטר מכל אחד, מטעם שמא איני מחויב לך) וכל זה לסלקא דעתך. אבל למסקנא מסיק שם רבא בב"ק דדין דיוליך למדי לא תלי' כלל בדין דצריך לשלם לכל אחד, דבאמת חיוב ההשבה ליד דוקא לכו"ע ואעפ"כ אין צריך להוליך למדי, דכיון דהודה ויכול הלה ליטלו הרי הוא בידו ממש דהוי כפקדון בידו, ולפ"ז טעמא דר' עקיבא בפשטות דאין מועיל מה שיניח גזלה ביניהם ומסתלק שהרי בעי השבה דוקא לידו וכיון דאין יכול הלה ליטלו שהרי יטלו האחרים, א"כ לא הויא השבה, ולפ"ז יקשה טעמא דר"ט, אמאי סגי בזה שיניח ביניהם ומסתלק, ועכצ"ל טעמא דר"ט משום דכל אחד אין יכול לכופו לשלם שהרי מספקא לא מפקינן ממונא, א"כ כל אחד בדין אין יכול לתובעו אבל לצאת ידי שמים, היינו השבת גזלה לא קיים אלא לידו דוקא והא דמניח גזלה ביניהם הוא משום דאין יכול כל אחד לתבוע ממנו שהרי יאמר שמא לא ממך גזלתי ומספקא לא מפקינן ממונא:

והנה הרמב"ם פסק (בפ"ב מהלכות מכירה) דאם לקח מחמשה ואינו יודע מאיזה לקח מניח דמי מקח ביניהם ומסתלק וכבר הביא הש"ך (בסי' רכ"ב) קושית המפרשים דהא אמרינן בפקדון היכא דהוי לי' למידק, כגון שהפקידו זה שלא בפני זה זה מנה וזה מאתים, זה אומר שלו מאתים וזה אומר שלי, מאתים הרי אמרינן דנותן לזה מאתים ולזה מאתים. דהוה לי' למידק לדעת כיס של כל אחד של מי הוא, והביא הש"ך חד תירוץ בשם הב"ח, דהכא דלקח אחד מחמשה מיירי שהי' כולם ביחד ובפקדון נמי אינו חייב אלא כשהפקידו בשני כריכות זה שלא בפני זה אבל זה בפני זה מחויב, והקשה הש"ך דתקשי להרמב"ם דהוא פסק בפקדון דאף שהפקידו זה בפני זה, כיון דבשני כריכות חייב, והכא נמי כהפקידו זה בפני זה דמי וכתב הש"ך דאישתמיטתי' להב"ח דברי הנ"י פרק המפקיד שכתב להדיא דדוקא בפקדון חייב מטעם דהוה לי' למידק שמפקידין בידו לזמן רב אבל במקח דלפי שעה רוצים הדמים נמצא דלא הוה לי' למידק דסבר מיד יבא המוכר אחר מעותיו עכ"ל הש"ך. אכן לדידי עדנה קשה, דכל זה לא שייך אלא במוכר דסבר דהמוכר יבא ויתבע מידי, אבל בגזל מאחד משנים דגזל ע"מ שלא להשיב, בודאי דשם שייך למימר הוי לי' למידק, שהרי הוא מחויב בהשבה, והי' לו לידע ממי הוא גוזל דבשלמא במכר דשם הוא ג"כ טובת המוכר שייך לומר דסבר מיד יבא המוכר אחר מעותיו ולא הוי פושע מה שאינו יודע אבל בגזל דגזל ע"מ שלא להשיב בודאי דהי' לו למידק לידע ממי הוא גוזל, וא"כ בגזל מאחד משנים ואינו יודע ממי גזל, מן הדין מחויב לשלם דלא גרע מפקדון דהי' ליה למידק, וא"כ מן הדין צריך לשלם לכל אחד משניהם וא"כ תקשה איך כתב הרמב"ם (בפ"ד מהלכות גזלה הלכה ט') ז"ל הגוזל אחד מחמשה, ואין יודע מי הוא הנגזל וכל אחד ואחד מהן תובעו ואומר לי גזלת כו' ומשלם גזלה לכל אחד ואחד. אף דבר זה קנס הוא שקנסוהו חכמים מפני שעבר עברה וגזל, עכ"ל הרמב"ם. הרי דסובר הרמב"ם דאין מחויב אלא מטעם דקנסוהו רבנן מפני שעשה איסור, והרי התם היכא דהוה לי' למידק אף היכא דלא עבר עבירה ג"כ מחויב (ובודאי דזה לא שייך לומר דהוה לי' למידק הוא מטעם קנסא דהרי היכא דהוי למידק משמע דגם ר"ט מודה ואילו קנסא על שעבר עברה לית לי' ודוק) ועל הנ"י לא קשה מגמ' דאמרינן גבי גזל משנים גזל דעבד איסורא קנסוהו רבנן, דנוכל לומר דהיינו דוקא לס"ד, אבל למסקנא דאף בפקדון מחויב היכא דהוה לי' למידק אף בגזל מחויב מן הדין. היינו מטעם דהוה לי' למידק אבל הרמב"ם דהביא להלכה גמ' זו דבגזל אין מחויב אלא מטעם קנסא דעבר עברה, קשה תיפוק לי' מטעם דהוה לי' למידק:

ונראה לתרץ. דהנה אמרינן שם בגמ' אמר לי' אביי לרבא מי אמר ר' עקיבא לא זו הדרך מוציאתו מידי עברה, עד שישלם גזלה לכל אחד ואחד אלמא מספיקא מפקינן ממונא, ולא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מארי' ורמינהו נפל הבית עליו ועל אמו, יורשי הבן אומרים האם מתה ראשונה ויורשי האם אומרים הבן מת ראשון כו' ואמר ר"ע מודה אני בזה שהנכסים בחזקתן, אמר לי' התם שמא ושמא, גזל אחד מחמשה ברי ושמא, וקשה טובא נהי דהמקשן לא נחת לחלק בין ברי ושמא לשמא ושמא אעפ"כ לא קשה, שהרי אמרינן רק דמחויב מטעם דהוה לי' למידק או מטעם דקנסוהו רבנן והתם בנפל הבית מה שייך הוה לי' למידק. שוב מצאתי שהקשה קושי' זו במהר"ם, ומה שתירץ דדוקא בפקדון פטור מטעם דמצי אמר אתון גופא לא קפדיתו, משא"כ בנפל הבית לא מצי אמר אתון לא קפדיתו דחוק מאד דאעפי"כ אף דהם לא הקפידו הרי לא מחלו הכסף זה לזה, וא"כ טעמא דאתון לא קפדיתו הוא רק טעם שאיננו פושע שכיון שלא חששתם אתם גם אני לא הי' לי לחוש אבל בודאי דלא שייך לומר שהם פושעים בזה שהפקידו זה בפני זה דמאין הי' להם לידע שיתבע האחר המאתים, רק שלא נוכל לחייב אותו יותר מששמרו הם עצמם כל אחד כספו, ואין זה רק טעם שהוא איננו פושע, וא"כ בנפל הבית דלא פשע כלל, בודאי דלא שייך בכאן חיוב דהוי למידק, וא"כ מאי פריך מנפל הבית, הא שם לא הוי למידק:

אכן יש לתרץ דהנה קשה מאי סברא היא זו משום דהוה לי' למידק, והי' לו לכתוב שם כל אחד, משום זה ישלם לכל אחד כיון דאמרינן דמספיקא לא מפקינן ממונא, א"כ מספק אין לו לשלם, ואטו משום שהוא פושע שאיננו יודע משום זה ישלם מספק, ולא דמי לכל פושע בפקדון דמשלם, דהתם כיון דפשע הרי הוא מזיק בפקדון כיון שנאבד אבל הכא אף שהוא פושע מה שלא כתב שם כל אחד על כים שלו:

אבל עכ"פ הא ספק הוא אם שלו מאתים, וא"כ אמאי ישלם מספק שמא לא הזיקו ששלו הוא המנה:

לכן נראה לי לדעת הרמב"ם דס"ל דאין החיוב משום דהוא פושע שהי' למידק אלא עיקר החיוב כיון דהוא ברי ושמא:

א"כ טענת התובע מה שהוא טוען ברי, הוא טענה טובה, ותשובתו שמא אין זה תשובה שהרי הי' לי' למידק, א"כ הוי שמא גרוע, משו"ה כיון שהוא ברי טוב ושמא גרוע דהוי למידק וחזקת ממון אין כאן, א"כ טענת התובע טענה טובה, ותשובתו שמא גרוע, משו"ה משלם. ואזל הרמב"ם לטעמי' דגבי דין דחנוני על פנקסו דאמרינן שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית ס"ל להרמב"ם דאף החנוני מן הדין הי' לו ליטלו בלא שבועה, ורק תקנתא דרבנן הי' שישבע, דלא כהפוסקים דס"ל דמן הדין לחנוני לא הי' לשלם מטעם דלהחנוני הוא איני יודע אם נתחייבתי. והנה הש"ך בחו"מ (סי' צ"א ס"ק י"ב) כתב הטעם משום דחזקה שליח עושה שליחותו, אכן דבר זה קשה, דלא שייך חזקה שליח עושה שליחותו:

אלא היכא דאין לו לחשוד את השליח בממון, אבל הכא הרי יש לן לחשוד החנוני שלא נתן להפועלים. משום שאף שלא נתן להפועלים אעפי"כ יתבע מבעל הבית וישלם לו, וא"כ הרי לא רצה ליתן להפועלים, כדי להרויח את כל הסך, וא"כ מה שייך בזה חזקה שיעשה שליחותו, אחרי שהוא רוצה לכפור ולגזול ממון, דעל זה שחשדינן לו שלא שלם להפועלים הוא בעל דין ולא שליח, והכא הרי ע"כ אחד רוצה לגזול אבל בעירוב לא חשדינן להשליח שרוצה לגזול את העירוב דמהיכי תיתי נחשדנו בגזלן אבל הכא ע"כ אחד רוצה לגזול, א"כ אטו משום דשליח הוא לא ירצה לגזול:

ולדידי נראה טעמא דהרמב"ם דהנה חד מ"ד ס"ל באינו יודע אם נתחייבתי לך משלם משום דברי ושמא ברי עדיף. ולכאורה כיון דאם הי' ספק לו הרי בודאי דהוא פטור מלשלם דקי"ל ספק גזל אין צריך לשלם וא"כ איך מחויב מפני שהתובע תובע ברי כיון שהוא נוגע בדבר אמאי מחויב להאמין לו דילמא משקר, והיכא שהוא ספק לו עד אחד לא מהימן, היכא דלא שייך שבועה כגון בקרקעות ומכש"כ דבעל דין עצמו אינו נאמן, ומאי סברא היא זו דברי ושמא ברי עדיף דילמא משקר בטענתו ובודאי דזה יסבור דאף עד אחד אין מחייב בספק ממון אם לא היכא שמחויב שבועה דאז משלם מטעם דאין יכול לישבע ומכש"כ דבעל דין בעצמו לא יהא נאמן ועוד קשה דאיתא בב"ב דבטוען מנה לאחר בידיך אז לא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף ולכאורה אם מהימנינן למי שטוען ברי אף שנוגע בדבר מכש"כ בטוען מנה לאחר דלא הוי נוגע שיהי' נאמן אחרי שהוא טוען ברי והנתבע טוען שמא:

עכצ"ל טעמא דמאן דס"ל ברי ושמא ברי עדיף, ס"ל כיון דאמרה התורה, מי בעל דברים יגש, א"כ אמרה התורה שכשאחד תובע לחברו מחויב השני להשיב לו תשובה. ומה שמשיב איני יודע זה אין תשובה, כיון שהלה תובעו בברי, ומשו"ה מחויב לשלם שהרי הלה תובעו, והוא אין משיב לו, והרי דין זה דומה להא דאמרינן מחויב שבועה ואין יכול לשבע, דאמרינן כיון שחייבה התורה לשבע, והוא אין נשבע משו"ה משלם, א"כ ה"נ כיון שאמרה התורה, מי בעל דברים יגש, א"כ ע"כ חייבה התורה, כשאחד תובע לחברו מחויב הוא להשיב לו טענה, דאם הי' בידו שלא להשיב לו כלל, א"כ איך יגש בעל דין דבריו הוא לא ישיב לו על טענתו, ע"כ דחייבה התורה להשיב לאחד כשתובע, וממילא אם אין משיב, מחויב לשלם, והרמב"ם ס"ל כשאומרים לאחד ברר דבריך והוא אין מברר מחויב לשלם וכמובא בטור (סי' ע"ה) דהרמב"ם ס"ל אף אם אין רמאות בדבר ג"כ אם אין מברר מחויב לשלם, דלא כהרא"ש דס"ל דמשום דאין מברר אין מחויב לשלם אלא בניכר לב"ד שיש רמאות. אבל הרמב"ם ס"ל כיון דמחויב לברר ואין מברר מחויב, דס"ל להרמב"ם כמו שבארנו, כיון שחייבה התורה להשיב להתובע על טענתו ממילא כשאין משיב מחויב לשלם, וס"ל למ"ד דברי ושמא ברי עדיף, דטענת שמא היכא דהוה לי' לידע, היינו היכא דהשמא גרוע אין זו תשובה א"כ מקרי אין משיב על תביעת הלה דטוען ברי, ומשו"ה מחויב לשלם, ומשו"ה באומר מנה לאחר דהתובע בעצמו אין יודע דלא הוי טענה משו"ה פטור בטוען שמא:

אכן מאן דס"ל ברי ושמא באינו יודע אם נתחייבתי פטור ס"ל שמא ג"כ טענה טובה ותשובה גמורה שמא אינני נתבע ממך כלל, כיון שאין ברי לי שהנני נתבע שלך, ונהי היכא שהוא תובעו והוא אין מברר דבריו מחויב שהרי אין משיב לו על טענתו אבל אם משיב לו אין אני יודע אם הנני נתבע שלך, הרי זה טענה טובה כיון שאינו יודע אם נתחייב לו מעולם. אכן כל זה היכא שיש לומר שאיננו כלל נתבע שלו, אבל בחנוני על פנקסו, לא שייך לומר שהוא תשובה גמורה וטענה טובה, מה שאומר בעל הבית אינני יודע אם נתחייבתי, שהרי אומר לו החנוני אתה צויתני ליתן להפועל, ולא צוית ליתן בעדים, א"כ הריני תובעך מה שאתה פקדת לי ליתן להפועל, ומה איכפת לי שאינך יודע אתה בעצמך הנך הפושע מה שלא תדע שהרי לא אמרת הב לי' בסהדי, וכיון שאמרת לי ליתן הרי הנך נתבע בודאי וכי בשביל שספק לך אפסיד מעותי, והאי שמא הוא שמא גרוע לכ"ע, כיון שהוא בודאי נתבע ממנו שהרי מודה שאמר לו ליתן:

והא דאמרינן דטענת שמא הוא טענה טובה, היינו דוקא, היכא שבזה הוא מדחה אותו מתביעתו, אבל במודה שקבל ממנו פקדון ונתחייב בהשבה, רק שאינו יודע כמה, דאז בודאי הוא נתבע, מה שמשיב איני יודע כמה, היכא דהוה לי' למידק, אין זה טענה טובה כיון שהוא בודאי נתבע ממנו, וכמו שנבאר להלן, דמאן דס"ל הילך מחויב שבועה, טעמא דידי' דס"ל מה שחייבה התורה מודה מקצת הוא משום דחזינן דטענת התובע טענה טובה, שהרי מקצת טענתו אמת, זה מחייב שבועה להנתבע, ולא פטרה התורה בשבועה אלא בכופר הכל, היינו היכא שנוכל לומר שכל טענתו שקר, אבל בהודה ואומר הילך, כיון דלא הוי כופר בכל היינו שחזינן שמקצת טענתו אמת, זה מאלם טענתו שחייב שבועה על הכפירה, אכן מאן דס"ל הילך פטור ס"ל דבעינן הודאה שהוא מחויב עתה. וכיון שמה שהודה נתן לו, הרי אין כאן הודאה שמחויב עתה סבירא לי' דלא חייבה התורה שבועה למודה מקצת וכופר מקצת בברי, אלא היכא שמחויב עדנה עתה דזה הויא הודאה, אבל בזה לא פליג, היינו בעיקר הסברא, מודה הוא למ"ד הילך חייב דהיכא שהוא מודה מקצת אף שאמר הילך זה הוכחה שטענתו של התובע טובה:

נמצא היכא שהודה במקצת ונתן לו המקצת ועל השאר טוען איני יודע גם מ"ד הילך פטור משבועה מודה שמחויב היכא דהוי למידק, שהרי כיון שהודה מקצת הרי טענת התובע טענה טובה ואלים טענתו, ותשובתו איני יודע, היכא דהוי' לי' למידק אין זה תשובה, ובכה"ג מספיקא מפקינן ממונא, היכא שאין חזקת ממון, שהרי אמרה תורה מי בעל דברים יגש דבריו, ע"כ דחייבה תורה שהנתבע ישיב טענה להתובע, וממילא אם איננו משיב הוא מחויב לשלם, כדמוכח מהאי דינא דהרמב"ם, דס"ל אם אין מברר דבריו מחויב לשלם, א"כ מה שטוען על השאר איני יודע היכא דהוה לי' למידק, וטענת התובע טענה טובה, שהרי הודה במקצת דהוא נתבע בודאי, אף מאן דס"ל הילך פטור מודה דמחויב בטוען שמא:

לפ"ז מיושבים כל הדברים אליבא דהרמב"ם, בגזל מחמשה ואינו יודע מאיזה גזל, דתשובתו שמא אינני מחויב לך כלום תשובה טובה, שהרי מסלק תביעתו, שם אף דהוי למידק, פטור, ורק מטעם קנסא, דעבר עברה, מחויב, ור"ט דלא ס"ל האי קנסא ס"ל דפטור, ובמוכר ולוקח, דשם אין כאן קנס פטור לכ"ע, אבל בפקדון, היכא שהפקיד אצלו מנה בודאי, דשם הוא בודאי נתבע ממנו, אף דהוא הילך, ולא נוכל לחייבו מטעם מחויב שבועה ואין יכול לשבע משלם, לדידן דס"ל הילך פטור, אעפ"כ מחייבינן מטעם דמספיקא מפקינן ממונא, היכא דטענת התובע היא טענה טובה בודאי, ותשובת הנתבע איננה תשובה דהי' לי' לידע, ובכה"ג גם בלוקח ומוכר יהי' הדין כן. וכן בחנוני על פנקסו, כיון דהוא נתבע בודאי. ומה שטוען אינני יודע אין זה תשובה, שהרי לא אמר לו הב לי' בסהדי:

אכן כל זה להרמב"ם דס"ל דמה שאיננו משיב על הטענה הוא חיוב, אבל הרא"ש דס"ל אף אם אין מברר דבריו לא נוכל לחייבו, ולדידי' בחנוני על פנקסו מדינא החנוני אינו נוטל משום דהוי איני יודע אם נתחייבתי, ורק מטעם תקנה נוטל, דלא ס"ל להרא"ש האי סברא דמפקינן ממונא, מטעם שהטענה טובה ותשובה גרועה, נמצא להרא"ש הא דמחייב בהוה למידק, אין הטעם כדבארנו אליבא דהרמב"ם מפני שהוא דין בטענה, אליבא דהרא"ש נצטרך לומר דזה גופא הוא חיוב מה שהוי לי' למידק.

נמצא היכא דהפקידו זה בפני זה בשני כריכות אזלי הרמב"ם והרא"ש לטעמייהו, דהיכא דהפקידו זה בפני זה לא נוכל לחייבו מטעם דהוי פושע. שהרי הוא ראה שהפקידו זה בפני זה ולא חשדו, משו"ה ס"ל להרא"ש דפטור, אכן לדברי הרמב"ם עיקר החיוב משום דמספיקא מפקינן ממונא, היכא דהוא בודאי נתבע, משו"ה דוקא בהפקידו שניהם בכרך אחד, יהא מונח עד שיבא אלי' שהרי איננו נתבע מכל אחד, שכיון שהפקידו שניהם בכרך אחד, לא נתחייב מעולם אלא לשניהם ביחד, שהרי אין לו לידע של מי הוא ועליו להחזיר לשניהם ביחד, וכיון שזה אומר שלי מאתים, וזה אומר שלי מאתים יהא המנה השלישית מונח עד שיבא אלי', אבל בהפקידו זה בכרך אחד וזה בכרך אחד, כיון דהי' יכל למידק ולידע כל כרך של מי הוא. א"כ נתחייב לכל אחד בפני עצמו. והוא בודאי נתבע מכל אחד, שאומר לו הנך מחויב להשיב לי כרך שלי והוא משיב איני יודע אם זה הכרך הנני מחויב לך, או זה הכרך. כיון דהוא נתבע בודאי מכל אחד, בכה"ג מספיקא מפקינן ממונא ומשו"ה מחויב לשלם לכל אחד מאתים, כיון דמחויב לשלם לכל אחד, אין יכול לפטור את עצמו בזה שיהא מונח שהרי כל אחד תובעו השב לו מאתים והוא מחויב לשלם, דבכה"ג מספיקא מפקינן ממונא, ואין יכול לפטור עצמו, בזה שיניח עד שיבא אלי' ומחויב לשלם לכל אחד:

היוצא מדברינו היכא שיש תביעה על הנפקד, שמחויב לשלם לכל אחד, אין יכול לפטור עצמו בזה שיניח עד שיבא אלי'. וטעמא דהרא"ש דפוטר בהפקידו זה בפני זה בשני כריכות, משום דלגבי כל אחד הוא על מנה השלישית איני יודע אם נתחייבתי לך דס"ל מספיקא לא מפקינן ממונא, אף שאין זה טענה טובה, כיון דספק להנפקד לגבי כל אחד אם נתחייב לו המנה השלישית הוא פטור מכל אחד ורק שניהם ביחד יוכלו לתובעו, דהרי, לשניהם ביחד ודאי מחויב, א"כ הדין ביניהם משו"ה מניח לפניהם בב"ד ומסתלק, אבל היכא דהוא מחויב לכל אחד אין יכול לפטור עצמו בזה שיניח:

לפ"ז מיושב בפשטות קושית התומים, לדברי הרא"ש דס"ל, היכא דידוע להנפקד קודם שנודע מחלוקותם שהוא של אחד, אז לא אמרינן יחלוקו. רק יהא מונח עד שיבא אלי', א"כ היכא שנתנו שניהם כסף להמוכר זה מדעתו וזה בעל כרחו, והטלית והדמים ביד המוכר, נימא יהא מונח עד שיבא אלי' לפי דברינו לא שייך כאן כלל דינא דיהא מונח, שהרי הוא נתבע בודאי מכל אחד או טלית או דמים, דזה ודאי מחייב לכל אחד או להחזיר לו הדמים שנתן או הטלית, והכא בודאי מדינא מפקינן ממונא, דהרי לאו ספקא הוא, רק בודאי הוא שהוא מחויב לכל אחד, וא"כ מדינא מפקינן מהמוכר, וא"כ איך יפטר המוכר בזה שיניח עד שיבא אלי'. הרי כל אחד בפני עצמו תובעו שלם לי או הדמים שלקחת או הבגד, דבר אחד הלא בודאי הנך מחויב לשלם לי, ואיך תניח דבר שלי ביד ב"ד, וליתן לזה הדמים, ולזה הדמים ולהניח הטלית ביד ב"ד הלא לא ירצה המוכר. שהרי יפסיד, משו"ה ע"כ צריך להיות יחלוקו:

ואף שגדול אחד הקשה על מתניתין היכא שלקח מזה מדעתו ומזה בעל כרחו, יפטר המוכר מכל אחד מלשלם, מטעם טענו חטין והודה לו בשעורין לא מיבעי לדברי הראב"ד דס"ל, בטענו חטין והוא משיב איני יודע אם חטים או שעורים ג"כ פטור, א"כ יפטר כיון דהמוכר משיב לכל אחד איני יודע אם דמים או טלית. אלא אף לדברי הרמב"ם דס"ל בטוען איני יודע אם חטים או שעורים מחויב, יקשה היכא דהמוכר אומר כדברי אחד, יפטר מלשלם להשני, נראה לי לתרץ על פי מה שבארתי בספרי לבוש מרדכי ב"ק בסי' כ"ב, דהפטור בתבעו חטים והודה בשעורים, משום דגם עתה עיקר החיוב, חיוב התביעה כדסבירא לי' להרמב"ם דדמי קרקע פטור מן השבועה, ולכאורה הא התביעה היא הדמים שהוא מחויב לשלם, והדמים הא מטלטלים נינהו. ע"כ דגם עתה התביעה חיוב תביעת הקרקע, וא"כ כשב"ד פוסקים צריכים לפסוק לשבע על חיוב בעד הקרקע ה"נ ב"ד צריכים לפסוק חיוב בעד שעורים וזה לא יוכלו לפסוק שהרי התובע הודה שאין עליו חיוב שעורים. אבל באם תבעו קניתי ממך חפץ בעד חטים, והוא משיב קנית בעד שעורים, בזה לא שייך לומר, הא הודאה יש מהתובע שלא קנאו בעד שעורים, כיון דהודאה הזאת אין נ"מ לענין התביעה שהרי עתה התביעה על החפץ. ומאי נפקא מינה אם קנאו בעד חטים או בעד שעורים, משא"כ בתבעו חטים (אף בשאלה או בגזל) דעיקר התביעה גם עתה חיוב תשלומי החטים בזה לא יוכלו לפסוק חיוב השעורים כיון שהתובע בעצמו הודה שאין עליו חיוב שעורים. נמצא הכא בטוען הלוקח נתתי לך דמים מדעתך. וא"כ נתחייבת הטלית בעד הדמים. וקניתי הטלית בזה והוא משיב, לא נתחייבתי לך חיוב בעד הדמים, רק הדמים עצמם מגיע לך, א"כ הוי חדא טענה והודאה, הכל חיוב הדמים. בכה"ג לא שייך לומר טענו חטים והודה לו בשעורים, שהרי ב"ד יוכלו לפסוק בודאי חיוב בעד הדמים. דבין לפי הטענה ובין לפי ההודאה, נתחייב בעד הדמים, דשניהם מודים שקבל ממנו דמים ומחויב הוא בעד הדמים או למסור החפץ, או שווי אחר דמה לי הן או דמיהן. א"כ בודאי כל זמן שהחפץ ביד המוכר, הוא נתבע מכל אחד על כל הדמים, א"כ איך יפטור עצמו בזה שיניח ביד ב"ד עד שיבא אלי', א"כ בדין זה לא שייך כלל יהא מונח, וא"כ ע"כ יחלוקו חצי הטלית וחצי הדמים. ולענ"ד פשוט הוא:

תוכן העניינים

לבוש מרדכי בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה