לבוש האורה· הרב מרדכי יפה
ספר שמות
פרק א
פסוק א
רש"י אעפ"י שמנאן בחייהן כו' כתב הרא"ם וז"ל בפרשת ויגש ואינו ר"ל שכותב התורה מנאן דאם כן מאי בחייהן והלא בזמן שכתב משה את התורה מתים היו כו' עכ"ל וכתב עליו הרג"א וז"ל ואינו נכון דהא לא משמע רק שמשה מנאן בעת שבאו למצרים ואומר אני אולי אשתמיטת' מיניה דהרג"א מאמרם ז"ל שמשה כתב את התורה כמעתיק מספר ישן שהיה כתוב לפניו ית' במרום דאל"כ בתחלת התורה היה לו להתחיל ולומר ויאמר ה' אל משה בראשית ברא אלקים וגו' אלא עכ"ל שמשה העתיק את התורה מספר ישן שהיה כך כתוב לפניו ואם כן לפי זה יבואו כל דברי הרא"ם ז"ל על נכון שודאי הש"י בעת ירידתן למצרים כתב ואלה שמות בני ישראל דבפרשת ויגש מהו מנאן בחייהן ובעת שמתו כתב ואלה שמות דהכא בפרשה זו וזהו חזר ומנאן במיתתן ובא משה אחרי כן והעתיק אותו הספר כהוייתו ויהיו דברי הרא"ם ז"ל כולם דברי אלקים חיים:
פסוק יא
רש"י שרי מסים לשון מס שרים שגובין מהם מס לא שרים ממונים על המס דאל"כ היה משמע ששם עליהם אותם שרים הממונים על מס המלך לשרים וזה לא יתכן שאם כן היה לדקדק מה נ"מ שמינה השרים הממונים על מס המלך לשרים על ישראל או שרים אחרים אלא ע"כ בא לומר ששם עליהם שרים לגבות מהן מס:
פסוק טז
רש"י ואם בת היא וחיה ותחיה: לשון הרג"א פי' וחיה הוא לשון זכר כמו מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה ולפיכך צריך לומר שהוא כמו ותחיה עכ"ל ואינו כן שאם כפירושו מה ק' לרש"י על מלת וחיה שבכאן שהוא כתוב כדינו שהה"א שבסופו מורה על לשון נקיבה על וחיה דמגילה היה לו לפרש שהוא לשון זכר ויחיה והה"א שם היא נוספת וטעם המלה יוכיח שבכאן הוא הטעם תחת החי"ת ושם הוא תחת היו"ד והוא כאלו אמר וחי בלא ה"א ושניהם הם לשון עתיד אלא שזה לשון זכר וזה לשון נקיבה לכך אני אומר שבא רש"י להודיענו שמלת וחיה הוא נשוא המאמר ואם בת היא הוא נושא המאמר כלומר אם בת היא מה תעשו עמה תחיון אותה כמו ואם בן הוא שפירושו מה תעשו עמו והמתן אותו לפי שהיינו יכולין לטעות כיון דגבי אם בן הוא שהוא נושא המאמר אמר אחריו נשוא המאמר שהוא והמתן אותו וכאן גבי ואם בת היא שהוא נושא המאמר גם כן לא אמר אחריו מה יעשו עמה שאם להחיות אותה היה לו לומר תחיון אותה כמו שאמר לקמן כל הבת תחיון ובמלת וחיה היינו יכולין לטעות ולומר שהכל הוא נושא המאמר וכאלו אמר ואם בת היא ושהיא חיה תעשו לה כך וכך וזה לא נאמר אחריו כלום מה יעשו לה והיה חסר הנשוא כמו לכן כל הורג קין שהוא לשון גערה ולא נאמר אחריו מה יעשה לו לכך הוצרך רש"י לפרש ותחיה כלומר כי לשון גערה אין שייך כאן אלא מלת וחיה הוא נשוא המאמר והוא כמו ותחיה והוי"ו שבראשו מהפכו לעתיד:
פרק ב
פסוק טו
רש"י וישב על הבאר מיעקב למד שנזדווג לו זוגתו מן הבאר יש מקשין ויעקב גופיה מנא ידע ואינו קושיא כי יעקב ידע זה מאליעזר שנזדמנה לו רבקה על הבאר לזווג ליצחק ואין להקשות אליעזר גופיה מנא ידע כי באמת במקרה היה ע"י שרצה להשקות הגמלים ואין להקשות איך למד יעקב מדבר שהיה במקרה כי לא למד ממנו כלום אלא שנודע לו שדרך הנערות לצאת לשאוב מים וכתב אם כן למה אמר רש"י מיעקב למד שמא משה גם כן מאליעזר למד אינו קושי' כי וודאי מחשבת יעקב מתחלה היה שמא תזדמן לי אחת שתצא לשאוב מים אלא שהש"י סבב סבה אחרת שנזדמנה לו אחת שיצאת להשקות צאן אביה ולפי זה היה למשה לחשוב באחת משתי הסבות או ע"י יציאת שאיבת מים או ע"י יציאת השקאת צאן אביהם תזדמן לי אחת אלא לפי שאנו רואין האמת שע"י השקאת צאן אביהם נזדמנה לו אשה פרש"י שמיעקב למד כי ודאי השי"ת תאות ענוים ישמע ויוציא מחשבתם לפועל טרם יקראו והוא יענה ומזה אנו למדים כי עיקר מחשבת משה היה אולי על ידי יציאת השקאת צאן אביהם תזדמן לי ואולי כי הוא היה יודע שזה היה מצוי יותר במדין מיציאת שאיבת מים שהרי כבר היה שם זמן מה דכתיב קודם זה וישב בארץ מדין ואח"כ וישב על הבאר משמע שהיה זמן מה שם עד שנודע לו איכות ומהות יציאת הנערות לבאר וידע שרוב יציאתן היתה להשקות צאן אביהם ואז ישב לו על הבאר והתפלל שתזדמן לו אחת ע"י יציאת השקאת הצאן וטרם יקרא הש"י שמע צעקתו ושלחה לו:
פסוק כ
רש"י למה זה עזבתן הכיר בו שהוא מזרעו של יעקב כו' שמעתי מקשין מנ"ל לרש"י שהכיר בו שהוא מזרעו של יעקב שמא הוא כמשמעו וכפשוטו שרצה לגמול לו חסד על הטובה שעשה עמו בדלה דלה אעפ"י שלא הכיר אותו והיה זה מצד טוב מזגו של יתרו לשלם טובה למי שעשה עמו טובה ונ"ל דדייק זה רש"י מדאמר למה זה עזבתן את האיש לא היה לו לומר אלא למה זה עזבתן אותו כמו שאמר ואיו קראן לו וקאי הכל למעלה על איש מצרי הצילנו ואם כן את האיש למה לי אלא ה"ק להו אתם קראתם אותו איש מצרי אין זה איש מצרי כלומר אין זה מזרע מצרים אלא איש אחר הוא לפי דברים שאתן אומרים שהמים עלו לקראתו וכאלו אמר ידעתי את האיש שאינו מזרע מצרים אלא מזרע אחר הואיל ועלו המים לקראתו ולכך אמר רש"י הכיר בו שהוא מזרעו של יעקב כלומר כי ודאי יתרו ידע זה כבר שדרך המים לעלות לקראת יעקב או זרעו כי הוא היה מחכמי יועצי פרעה כדאיתא במדרש וידע שעלה הנילום לקראת יעקב בבאו לשם וברך בזה גם את פרעה שיעלה הנילוס לקראתו כמו שפרש"י למעלה גבי ויברך יעקב את פרעה ובזה מתורץ גם כן קושיית הרא"ם שהקשה כאן מנא להם לרז"ל לומר שעלו המים לקראתו שמא השקה הצאן ע"י דליה ושאיבה כדרך השואבות שהם בלא עליית מים כמו שאמרו דלה דלה וגו' שאפשר לומר מתשובת יתרו שדקדק עליהם שלא יאמרו מצרי הוא למדו רז"ל לומר כן דאם לא כן מאין ידע שאינו מזרע מצרים ובזה מתורצת גם כן קושיא שלישית מה שמקשין העולם על מה שפרש"י בסמוך ויאכל לחם שמא ישא אחת מכם מקשין גם כן קושיא זו שמא הוא כפשוטו שרצה להאכילו לחם על הטובה שעשה לו אבל לפי זה אתי שפיר דק' לי' לרש"י אם הי' כפשוטו מה צריך יתרו להודיע לבנותיו תוך שאלתו ששאל למה זה עזבתן וגו' שזה האיש אינו מצרי כמו שאמרו הן מה לי אם הוא מצרי או אדומי או מאומה אחרת אם לא היתה כוונתו רק לגמול לו חסד על הטובה שעשה עם בנוחיו מה לו וליחוסו יהי' מי שיהיה מצרי או אדומי עכ"פ היה צריך לגמול לו חסד על הטובה אם היתה כוונתו כך לכך הוא מפרש שהיה רוצה להשיא לו אחת מבנותיו וזהו ויאכל לחם שהיא אשה כמו שפרש"י לעיל גבי כי אם הלחם אשר הוא אוכל ולכך הגיד להם יחוסו נ"ל ועוד נ"ל דדייק רש"י זה שפי' ויאכל לחם ישא אחת מכם מדאמר להם יתרו למה זה עזבתן אותו למה לא אמר ואיה הנחתם אותו או למה זה לא לקחתם אותו תוך הבית וכה"ג אלא כך אמר להן לבנותיו למה זה עזבתן אותו כלומר למה לא נדבקתם בו אחת מכם כאשר בבעל ע"ד שאמר הכתוב על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו כי כמו שנ' לשון זה על האיש כן נוכל לאמרו גם כן על האשה ואדרבה היא נדבקת בו יותר וכן אמר דוד ע"ה שכחי עמך ובית אביך וגו' וש"מ שעיקר שאלתו היתה למה זה עזבתן אותו לשון עזיבת אישות ולכך סיים דבריו ואמר ויאכל לחם ר"ל שישא אחת מכם נ"ל:
פסוק כג
רש"י וימת מלך מצרים נצטרע והיה שוחט תינוקות כו' פי' דאם לא כן למה ויאנחו שמחו מבעי ליה אם היה וימת ממש אלא נצטרע ומצורע חשוב כמת והקשה הרא"ם וז"ל אבל לא ידעתי איך יתיישב המדרש הזה על ויאנחו בני ישראל מן העבודה דלפי המדרש הזה ויאנחו בני ישראל סתמא מבעי ליה שאז היינו מפרשים שנאנחו מחמת הגזרה הרעה על שחיטת הבנים לא מן העבודה עכ"ל והרג"א רצה ליישבו אבל בדוחקין שתלה עצמו במן העבודה דסיפא דקרא ואני אומר כי תלה עצמו בחגורתו כי מן הנראה דמן העבודה הזאת ומן העבודה דסיפא דקרא עבודה אחת היא אבל נ"ל כמו שאבאר וזה שאני אומר שאינו קושיא כלל דהואיל ועמדה לפני רז"ל קושית דויאנחו שמחו מבעי ליה ופרשו שנצטרע כו' לא עמדה כנגדם קושיית דמן העבודה כי אדרבה מלת העבודה הוא עצם הדרש ועקרו שאמר הכתוב שזאת השחיטה ששחט תינוקות ישראל בכל יום קרי עבודה מפני שהיא ודאי היתה עבודה אחת מעבודת האלילים שאין מדרך טבע חכמת הרפואה לרפאות המצורע בזה ר"ל בדמם של בני אדם אם לא שאמרו לו שבזה יעבוד עבודה לאחת מן האלילים אשר אמרו לו יועציו ובדו מלבם ועל ידי זה יתרפא כי גם הם כוונתם היתה להרוג ולהשחית זרע ישראל ומלשון המדרש נמי משמע כן שלא מצד טבע חכמת הרפואה נפלו על זה העניין דאם לא כן למה אמרו שישחוט קטני ישראל ק"כ בבוקר וק"כ בערב ואם על פי טבע הרפואה הטבע לא יחוש למספר דוקא כי הוא צריך להתבונן בטבע של המקבל הרפואה מה היא חם או לח ואין הקפדות המספר שייך אם לא על ידי סגולה אחת מן הסגולות או עבודת האלילים אחת מן העבודות ובא הכתוב לגלות זה באמרו מן העבודה שעל ידי עבודה אחת מן העבודו' לע"ז עשו כן ולזה ויאנחו בני ישראל ולכך חזר הכתוב וסיים ואמר ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה ואינו ר"ל עבודת הפרך שעשו בני ישראל כי לא מחמת עבודת הפרך עלתה שועתם אלא על ידי העבודה הזרה הזאת שעשה פרעה להקניט את הש"י בה בצירוף שועת בני ישראל בתפילתם עלתה שועתם לפניו ית' ויזכור את בריתו לגאלם ולא כל עיקר בזכותם אלא בהקנטת העבודה הזרה הגדולה הזאת שעשה פרעה וע"ד שאמר להם משה ג"כ במדבר כי לא בצדקתך מביאך וגו' כי אם ברשעת הגוים האלה וגו' כן היתה גאולתם זאת גם כן על דרך זה כי בזה נתמלא סאתם של פרעה ועמו וכל חרטומיו ויועציו:
פרק ג
פסוק י
רש"י לכה ואשלחך וגו' וא"ת כו' יועילו דברך ותוציאם משם לשון הרא"ם לא שצוהו להוציא שהרי הוא מסופק בזה כפי המובן מאומרו וא"ת מה תועיל וצריך להשיב לו שיועילו דבריו ויוציאם לא שיצוהו להוציאם עכ"ל ואיני יודע מאיזה לשון הוא מוכרח שישיב לו שיועילו דבריו ויוציאם אם מתוספות וא"ת מה תועיל נימא אותו לשון עצמו אינו מוכרח להוסיף דשמא נימא הכי תוספות דקרא ואשלחך אל פרעה להוציא וא"ת לא תלך בשליחות זה להוציאם אני מצוה אותך שתוציא וגו' ונ"ל דמהכא דייק רש"י שאינו ציווי וגם דעת הרא"ם כן הוא דאם כן היה לו להפך בדברים ולומר ועתה הוצא את עמי וגו' ולכה ואשלחך אל פרעה שאז היה פירושו לשון ציווי אני מצוה לך הוצא את עמי והיאך תוציאם לכה ואשלחך על פרעה וגו' אבל כיון שהפך הדברים משמע משום תוספות וא"ת מה תועיל הפכו כדי שישיב מיד אחריו יועילו דבריך שאם היה הציווי הוצא מה תלוי ציווי ההוצאה בלכה ואשלחך אל פרעה אי משום תוספות וא"ת לא תלך והשיב לו אני מצווה אותך שתוציא וגו' תשובה זו אינה נופלת על וא"ת לא תלך רק להשיב אני מצוה אותך שתלך בשליחות זה להוציא וגו' וזה אין לומר שנוסיף על לכה ואשלחה אל פרעה להוציא וא"ת לא אוציא אני מצווה אותך והוציא וגו' שאם כן היה עיקר חסר מן הספר שהוא מלת להוציא שישיב אחריו והוצא את עמי וגו':
פסוק יב
רש"י ויאמר כי אהי' עמך וגו' וזה המראה אשר ראית בסנה לך לאות כי אנכי שלחתיך כו' לשין הרא"ם פי' ולא תחשוב שהוא חזיון בעלמא וכמוהו בדבר גדעון ועשית לי אות שאתה מדבר עמי שפירושו ואינו חזיון בעלמא אבל מה שכתב אחר זה וכדאי אני להציל כאשר ראיתה הסנה עושה שליחותי ואינני אכל כך תלך בשליחות ואינך ניזק לא ידעתי מאין הוציא זה כי מאמר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך אינו מורה רק על הסרת הספק של שליחות לא גם על הסרת הספק של הנזק שאלו הי' גם על הסרת הספק של הנזק שבשניהם יחד היה ראוי להיות וזה לך האות כי אנכי שלחתיך ולא יגורך רע עכ"ל ותמיהני על הרב שהוא בעצמו הכניס עצמו בזה הספק כי מי יכריחנו לומר שמאמר וזה לך האות וגו' אינו מורה רק על הסרת הספק של שליחות כו' ור"ל שיהיה פי' וזה המראה אשר ראית בסנה כו' פירושו ולא תחשוב שהוא חזיון בעלמא וכמוהו בדבר גדעון ומתוך פי' זה חלק דברי רש"י לשני ענינים האחד לא יחשוב שהוא חזיון בעלמא והשני שלא ירא מן הנזק כו' כי נ"ל שזה אינו נכון שאם היה כדבריו שפי' וזה לך האות האות הוא שלא תחשוב שהוא חזיון בעלמא כמו בגדעון כו' היה לו לומר גם כן כאן כמו בגדעון כו' וזה לך האות כי אנכי המדבר עמך כמו שאמר בגדעון ועשית לי אות שאתה מדבר עמי וגו' אבל כיון שאמר כי אנכי שלחתיך משמע שנתן לו אות כיון שהוא הוא המשלח לא יזוק בשליחותי כמו הסנה שמורה עליו לשון וזה לך האות שמשמעו וזאת המראה של הסנה הוא לך האות ולדוגמה שאינך ניזוק כמו הסנה וכל זה הוא כוונת רש"י וכל דברי רש"י בכאן חדא עניינו הוא לא שני עניני' ואפשר לומר כי כל זה הוא המובן מדברי משה שהיה מתיירא שיזוק ע"י שליחות זה כמו שאמר מה אני חשוב לדבר עם המלכי' שיש לדקדק מה תלוי החשיבות בדיבור עם המלכים כל מה שירצה יכול לדבר עם המלך חשוב ושאינו חשוב אלא שהאינו חשוב מתיירא שמא מתוך שפלותו לא זו שלא יהיה דבריו נשמעים אלא שגם יכוהו ויפצעהו ויזיקהו עבדי המלך ושטריו אם לא ידבר דברים הנכנסים באזני המלך מה שאין כן בחשוב ועל זה השיאו הש"י ואמר לו שלא יירא כי אהיה עמך שלא תוזק וזה לך האות וגו' אבל אם יהיה פירושו על הסרת ספק השליחות שאינו חזיון בעלמא מה היה צריך הש"י להסיר לו זה הספק והיכן מצינו שהיה משה מסופק בזה כי וודאי אחר שסר לראות וקרא לו הש"י משה משה ודבר לו כל הדברים האלה לא היה לו עוד שום ספק בחזיון אעפ"י שמקודם לכן היה מסופק אח"כ מיד כשומעו הדיבר מפי הש"י לא היה עוד מסופק שהוצרך הש"י להסיר לו אותו הספק רק שנשאר עליו הפחד והמורא מפרעה וכמו שמצינו גם כן בשמואל שהיה מתיירא שלא יוזק בשליחות הש"י משאול ואמר ושמע שאול והרגוני כן היה משה מתיירא שלא יוזק מפרעה והשיב לו השי שלא יירא כי אהיה עמך בעזרך ואינך ניזק ויהיה פי' כי אהיה עמך דהכא אהיה בעזרך כמו כי אהיה עמך דגדעון ולא יהיה הפרש בפי' כי אהי' עמך בין פי' הראשון לפי' אחרון אלא שלפי' הראשון יהיה פי' כי אהיה עמך בעזרך שלא תוזק ולפי' האחרון יהיה פירש כי אהיה עמך בעזרך שתצליח בשליחותך:
פרק ד
פסוק ב
רש"י מזה בידך וגו' ופשוטו כאדם האומר לחבירו כו' לא שיתרץ בזה למה נכתב' תיבה אחת כו' אלא מפני שגם אם הם שתי תיבות ק' מה שאל לו וכי לא ראה שהיה בידו מטה ועל זה אמר רש"י לא ששאלו אלא פשוטו כאדם האומר לחבירו כו':
פסוק ח
רש"י והאמינו לקול האות האחרון משתאמר להם בשבילכם לקיתי כו' לשון הרא"ם דאם לא כן מאי אולמיה דאות אחרון יותר מהראשון אבל לא ידעתי מה יאמר באות הדם דמאי אולמיה דהאי יותר משני האותות הראשונות עכ"ל ונ"ל לומר דאולמיה הוא מפני שבאות הצרעת יכולים לפקפק ולומר הגם כי לקית בשביל שספרת לשון הרע עלינו אין זה ראייה שאת השליח להכות וליסר אויבנו המזדווגים עלינו לכלותינו לכך היה האות השלישי של הדם לומר שיוכל לעשות כל מימיה לדם והוא סימן הריגה לאויביהם נ"ל:
פסוק ט
רש"י והיו המים וגו' והיו והיו שני פעמים כו' הרג"א מתמיה על רש"י שהקשה קושיא זו ואמר אלו אמר הכתוב והיו המים אשר תקח מן היאור נעשים לדם ביבשת לא היה קשה כלום גם עכשיו שאמר והיו פעם שנית הוא כאלו אמר נעשים דמלת והיו היא במקום נעשים כן הוא כוונתו אעפ"י שאינו לשונו ובנה עליו יסוד גדול ותמה גם על הרמב"ן שהקשה קושיא זו ונכנס לפירושים דחוקים ואיני יודע על מה סמך ועל מה בנה יסודו כי אם אמר הכתוב נעשים היתה קושיא זו חזקה עומדת לפניו במלת נעשים שהיתה מיותרת ואינה צריכה כלל דאל"כ גם באות הנחש שאמר ויהי לנחש למה לא אמר ויהי נעשה לנחש וכן גבי ויהי למטה בכפו למה לא אמר ויהי נעשה למטה בכפו אלא ע"כ צריכין אנו לומר דאחר מלת ויהי או והיו אינו נופל לומר נעשה מפני שהוא לשון ההויה והיא עשייה ואם כן מאין פשוט לו לרג"א לומר דאלו כתיב נעשים לא הוה ק' מידי:
בא"ד רש"י אלו נאמר והיו המים אשר תקח מן היאור לדם ביבשת כו' הקשה הרג"א וז"ל ומ"ש שיהיו דם ביבשת או שיהיו דם ביד ויהיו נשארים כן עכ"ל ונ"ל שאינו קושיא כלל כי וודאי להגדיל הנם אמר כן וזה שאם היו לדם בעודו בידו יש בהם כמה פקפוקין שיאמרו צבע דם היה בכלי או בעודו בידו יכול משה לעשות כן ע"י תחבולה וכישוף כמעשה החרטמים בלטיהם לכך צוה שישפוך אותם על הארץ לעיני פרעה ולעיני עבדיו בעודם מים ואחר כך יתהפכו לדם בהיותם על הארץ וזה יהיה נס מפורסם מאד:
פסוק יא
רש"י מי שם פה לאדם וגו' מי למדך לדבר כו' מי עשה לפרעה אלם כו' ואת משרתיו חרשיו כו' ולאפקלטורים מי עשאם עורים כו' יש מפקפקי' בהדרגת אלו העניינים ויאמרו שהם סותרים זה את זה שאם למד למשה לדבר בפני פרעה דברים המתיישבים על הלב לפוטרו בדין מה היה צריך לעשותו אלם כו' יעשה כביכול שיועילו התנצלות משה לפני פרעה ולא יצטרך לעשותו אלם שלא יתאמ' במצותו וכן בשאר אם עשהו אלם ר"ל שלא יצוה להורגו לא יצטרך לעשות משרתיו חרשים כו' ואם יעשה משרתיו חרשים שלא יוליכוהו לגרדום לידון לא יצטרך לעשות האספקלטורין עורים כשברח שהרי לא בא לכלל הריגה שיצטרך בריחה ואני אומר שאין כאן פקפוק וקושיא כלל כי הש"י עושה הכל על פי הטבע ע"ד כי סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה וע"כ היו כל הדברים הללו על פי טבע העניין והויות הנהגי הדינית בין הבריות וזה בתחלה כשיתיישבו עליו בדין לשמוע טענותיו למדו הש"י למשה לדבר דברי התנצלותו על צד היותר טוב דברים המתיישבים על לבם באופן יכנסו דבריו באזני היושבים בדין שהם פרעה וחכמי יועציו ושריו ואחר שדבר משה את דבריו בפניהם היו דבריו נכנסו באזני כל השרים והיועצים עד שכפי סברתם היה ראוי לפוטרו מן הדין והועילו דבריו לפניהם עד שהם ביניהם הסכימו כולם בדעת אחת לפוטרו ואולי כי זה היה סבה ממנו ית' שיתרו שגם הוא היה אחד מן היועצים קבלו אח"כ לביתו והשיא לו בתו באמרו כי היה זה לו התנצלות גדול נגד פרעה כי בדינו והסכמת כל השרים יצא נקי אלא פרעה הרשע כמנהג המלכים העריצים לא הסכים דעתו עמהם ואמר שלא יראו לו כל דברי התנצלות משה לפוטרו מן ההריגה כאחד מן הרוצחים מ"מ לא התאמץ במצותו כיון שראה שלא הסכימו עמו דעת שריו ויועציו אלא שצוה למשרתיו שישמרוהו שלא יבריחוהו השרים כדי לפוטרו כפי דינם והם נעשו חרשים ולא שמעו זה אלא כיון שראו הכל שדעת פרעה להורגו מסרוהו לקוסטנטינר שהם האספקלטורין להורגו משום דאי אמר מלכא ליעקר טורא עקר טורא ולא הדר ביה והאספקלטרין הבריכוהו על הבימה להורגו בחרבם והכוהו בחרבם לחתוך את ראשו ונעשו צוארו עמוד של שיש כמו שפרש"י בפרשת יתרו גבי ויצילני מחרב פרעה וכיון שהרגיש משה כי ה' עמו ולא שלט בו החרב אמץ את לבבו ועמד וברח במעמד האספקלטורין שעל הבימה והם נעשו עורים ולא ראו שברח מן הבימה כי לולי זה לא הניחוהו לירד מן הבימה ואחר שהיה עזר הש"י עמו וירד מן הבימה ועמדו שם כל עבדי המלך ומשרתיו שהלכו עמו כשהוציאהו להריגה והם חשבו בדעתם כי בזה נפטר בדינא דמלכותא שכיון שיצא מתחת ידי האספקלטורין נפטר מן ההריגה וזה היה הסיבה מפני שמתחלה נעשו חרשין ולא שמעו שצוה פרעה מתחלה שישמרוהו שלא יברחוהו השרים שלולי זה לא הניחוהו גם עכשיו לברוח והרי יבאו כל הפסוקים על דעת רש"י כפי סדר נכון לפי מנהג דינא דמלכותא ואין כאן שום סתירא ובלבול הפסוקי' כלל כאשר אמרו הרא"ם והרג"א ונכנסו לדוחקים:
פסוק יח
רש"י וישב אל יתר ושבע שמות היו לו כו' מקשין דבפרשת בהעלותך ביש נוסחאות אמר רש"י שני שמות היו לו כו' נ"ל דלא ק' מידי דודאי שבע שמות היו לו כמו שמצינו בכתובים אבל משה כשהיה מדבר עמו לא מצינו שקראו רק בשני שמות מיוחדים והם חובב ויתרו שכן מצינו ויאמר משה אל חובב בן רעואל וגו' וכתיב אני חותנך יתרו בא אליך הרי כשמצינו שדבר עם משה או משה עמו לא מצינו אלא אלו שני שמות ולכך לקמן בפרשת בהעלותך שדיבר משה עמו פי' שני שמות היה לו ואפשר לומר דלו דהתם לא קאי על יתרו אלא על משה כלומר לו למשה היה שני שמות מיוחדים לדבר עמו בהן והן חובב ויתרו אבל לשאר העולם היו שבע שמות שקראוהו בו ומה שכתב כאן וישב משה אל יתר חותנו וגו' דברי התורה הם שספרה המעשה הזה וקראתהו יתר לא שקראו משה כן:
פסוק כ
רש"י ויקח משה וגו' אין מוקדם ומאוחר מדוקדקים במקרא פי' שמאמר ויקח משה את מטה אלקים בידו הוא קודם ויקח משה את אשתו וגו' וישב מצרים כי לא יתכן לומר כי אחר שהלך למצרים שב ולקח את המטה והקשה הרא"ם בכאן וז"ל אך לא ידעתי מדוע לא אמר זה גם בשני הפסוקים הראשונים וילך משה וישב אל יתר חותנו וגו' ואחריו ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב שדרשו בו רז"ל במדין נדרת לך התיר נדרך במדין כו' וצריך שיהיה מוקדם מן וילך משה וישב אל יתר חותנו ותירץ ושמא י"ל שאין המקראות מוכיחות שהן שלא על הסדר אלא שני המקראות ר"ל ויקח משה את אשתו ויקח משה את מטה האלקים בידו אבל שני הפסוקים הראשונים של וילך משה וישב אל יתר חותנו ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב וגו' אינן מוכיחו' שהן שלא על הסדר דאיכא למימר ויאמר ה' אל משה במדין פירושו אחר שהלך במדין אל יתר חותנו נאמר לו לך שוב מצרימה והן על הסדר ומה שדרשו רז"ל שמלת במדין דבקה עם מלת לך שאחריו ופירושו במדין לך להתיר שבועתך אינו אלא דרשה בעלמא עכ"ל ותמיהני מאד על הרב הזה אשר דקדק בדברי רש"י מאד בכל מקום וליישב הפסוק ומדרש רז"ל להעמידם על בוריים ואיך יאמר כאן דברים חלושים כאלה חדא במה שאמר שויאמר ה' אל משה במדין פירושו אחר שהלך במדין נאמר לו כו' שהרי לפי מה שפי' הרב הזה בעצמו על מה שאמר רש"י על וישב אל יתר חותנו שהלך ליטול רשות שהרי נשבע לו ופי' שם הרב שהרשות היה להודיע כי השבועה ההיא בטעות היתה ואינה צריכה התרה והטעות ר"ל לפי שגלה לו הש"י למשה שדתן ואבירם ירדו מנכסיהם והיו חשובי' כמתים קודם שנשבע משה ליתרו כלומר ועיקר דעתו של משה כשנשבע היתה שחשב שדתן ואבירם עודן בתקפן ובמעלתן וקרובים למלכות והיה מתיירא מהם שמא ימסרוהו למלכות ולכך נשבע שלא ישוב עוד למצרים מפני יראתן ועכשיו שנודע לו שכבר מתו קודם שנשבע והרי היה שבועתו בטעות וזה היה ההיתר שנתן לו יתרו רשות וא"ל לך לשלום וא"כ לפי דבריו אלה ע"כ היה מאמר ויאמר ה' אל משה לך שוב מצרים כי מתו וגו' קודם מאמר משה שאמר לו ליתרו אלכה נא ואשובה וגו' וקודם שאמר לו יתרו למשה לך לשלום והרי לא נמלט הרב ממה שצריך לומר אין מוקדם ומאוחר כו' ועוד איך יאמר הרב שמה שארז"ל במדין לך היתר נדרך אינו אלא דרשה ואינו מוכיח כן מן המקרא איך פה קדוש יאמר כזה על דברי רז"ל שבנו בפסוק זה יסוד גדול לבנות עליו כמה מגדלים בדיני נדרים שהם דאורייתא וסמכו על עניין זה בכמה מקומות בגמרא ובפוסקים ולפי דבריו יהיו כל המגדלים פורחים באויר ואף כי כבר אמרו היתר נדרים פורחים באויר באמת לא על זה ועל כיוצא בזה אמרו כן כי הניחו זה ליסוד גדול בכמה מקומות ובודאי יש להם בפסוק זה דבר מונח בפשיטות אשר עליו בנו היסוד הזה ולא לדרשא בעלמא קאתו רק ליסוד הפשט המוסד כמו שאומר וזה שודאי ס"ל לרז"ל לדעת רש"י שהשנים פסוקים הראשונים נאמרו כסדרן וכמעשה שהיה כי ס"ל משה כשנשבע ליתרו לא ששבע לו אלא שלא יזוז ממדין עם אשתו ובניו בלי רשות יתרו וכמו שאמרו בב"ר שכל עצמו של יתרו שהשביע למשה לא היתה אלא כדי שלא יעשה לו כמו שעשה יעקב ללבן להוליך בנותיו ממנו על כרחו ומשה כשנשבע נשבע לו על זה אבל גם גמר בדעתו מצד עצמו שלא ישוב עוד מצרימה מיראת דתן ואבירם ואולי גילה זה ליתרו כדי שיאמין יותר לשבועתו אבל הוא לא השביע אותו על זה ומעכשיו יבאו כל הפסוקים וכל דברי רש"י ז"ל על סדר ועל נכון ולא נצטרך לדקדק בכל מה שדקדק הרב בדיבורו על דברי רש"י שפי' על יתר חותנו ליטול רשות שהרי נשבע ודקדק עליו ממה שאמרו חז"ל בסוטה פרק אלו נאמרין ובשמות רבה על לך שוב מצרים במדין נדרת לך היתר נדרך במדין ומתוך זה דחק לפרש דברי רש"י והקשה עוד עליו ותרצו כמו שבאו דבריו בארוכה באותו הדיבור יעויין שם ואני אומר שאין צריך לכל דברי אותו הדיבור כי דברי רש"י פשוטות הם שבתחלה הלך משה אל יתר חותנו ואמר לו אלכה נא ואשובה וגו' שנטל ממנו רשות על שבועתו ועל זה לא היה צריך התרה כיון שתלה שבועתו בדעת יתרו שיתן לו רשות ואמר לו יתרו לך לשלום ומיד שנתן לו רשות התירה אותה השבועה ואחר שהיה לו רשות מיתרו עדיין חשש לו משה לשבועת עצמו שגמר בלבו ובדעתו לקיים אותה השבועה גם מצד עצמו מיראת דתן ואבירם ועל אותו חשש הוצרך הש"י לגלות לו ולומר לו גם מצדך מותר אתה לשוב מצרים כי השבועה לא חלה עליך מתחלה כי כבר קודם שנשבעת כבר מתו כל האנשים וגו' ר"ל שנעשו עניים ולא קרובים למלכות ולא היתה צריך להתיירא מהם ואם כן לא חלה שבועתך מעולם ובלי התרה יכול אתה לשוב מצרים ומפני שהוקשה לרז"ל כיון שעיקר דברי הש"י למשה בכאן לא היתה אלא להודיעו שמותר לו לשוב למצרים מלת לך למה לי לא היה לו לומר אלא שוב מצרים כי מתו וגו' להודיע לו התרת ההשבה והיה להם מלת לך למלה מיותרת שאם לצוותו שילך למצרים אין כאן מקום הציווי ללכת אלא הודעת ההתרה והציווי כבר צוהו כמה פעמים לכך דרשו שהיה כאן ציווי הליכה אחרת והוא שילך ליתרו ויודיענו שכבר מתו האנשים וגו' ושבהיתר הוא הולך אע"ג שכבר הרשהו יתרו וא"ל לך לשלום מ"מ הואיל ויתרו ידע זה שמשה גמר בלבו לקיים השבועה מיראת דתן ואבירם יש לחוש שמא יחשדנו יתרו שמשה עובר על שבועת עצמו לכך א"ל הש"י לך והודיעו הדבר כדי שלא יחשוד אותך ומעתה יבא שפיר מה שאחז"ל על זה בסוטה פרק אלו נאמרים ובשמות רבה מכאן שהמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו כלומר אעפ"י שודאי היתה ההתרה חל אפי' שלא בפניו מ"מ כדי שלא יחשדנו אחר כך על חילול שבועתו יתירה בפניו כלומר בידיעתו אבל אין צריך לקחת רשות ממנו על ההתרה והוא מצוה מפי הש"י ולקצת דעות היא מעכבת וכן אמרו בפי' יותר בש"ר שאמרו למדך תורה דרך ארץ שהנשבע בפני חבירו לא יתירנו אלא בפניו שכן אתה מוצא במשה כו' הרי שלא אמרו אלא הנשבע בפני חבירו כלומר אעפ"י שלא נשבע לחבירו אלא בדבר שאין השבועה מגיע לחבירו אלא שנשבע בפניו מעניין אחר אפ"ה לא יתירנו אלא בפניו כמו שהיה כן העניין גבי משה אף על פי שיתרו לא השביעהו כדי שלא יחשדהו אחר כך אם יראה שלא יקיים אותה ומעתה יבאו דברי רש"י כפשוטן ולא יקשה כלום מפרק אלו נאמרין על דברי רש"י והפסוקים יהיו כולם על סדר נכון חוץ משני הפסוקים אלו ויקח משה את אשתו וגו' ויקח משה את מטה האלקים בידו וגו' והוצרך רש"י לומר כאן אין מוקדם ומאוחר מדוקדקים ולא קודם לכן:
פסוק כו
רש"י וירף המלאך ממנו אז הבינה שעל המילה בא להורגו כתב הרא"ם לא הבנתי מאמר הרב בזה כי אם כיון לומר שבעת שהיה בולעו מרגלו עד יריכו וחוזר ובלעו מראשו ועד אותו מקום לא הבינה שבא להורגו הלא חשבה שבא להורות לו שימול בנו בלבד וכשהרף ממנו אז הבינה שבא להורגו על שלא מל אותו איך הבינה במה שהרף ממנו שבא להורגו דלמא לא בא אלא להורות לו שימול את בנו וכיון שראה שלקחה וציפורה צור ותכרות את ערלת בנה מיד הרף ממנו והלך לו ועוד אחר שלא הבינה שבא להורגו אלא ממה שהרף ממנו למה אמרה טרם שהרף ממנו הורג אישי אתה לי ואם כן לומר שבעת שהיה בולעו מראשו עד יריכיו הבינה מיד שבא להורגו אבל לא ידעה למה וכראות שתכף שכרתה ערלת בנה מיד הרף ממנו אז הבינה שבעבור המילה בא להורגו למה אמרה על בנה קודם שהרף ממנו הורג אישי אתה לי והלא לא הבינה שבסבת מילת בא להורגו אלא אחר שהרף ממנו ועוד שהוא עצמו כתב שמהבליעה שהיה בולעו מראשו עד יריכיו הבינה שבשביל המילה הוא ולכן ותקח ציפורה צור וכו' עכ"ל ואני אומר שמעתי דברי רש"י ז"ל ואבינם וכולם דברי אלקים חיים הם וכן הוא פי' דבריו של רש"י ז"ל שהרי בתחלה כתב שהיה משה מסופק בדבר איזה מהם קודם אם המילה ושימתין ג' ימים לעכב השליחות כדי שלא לסכן הולד או השליחות למצרים קודם ולדחות המילה עד מצרים ובלי ספק בדברים אלו היה מתייעץ ונושא ונותן גם עם צפורה בתוך המלון ובתוך כך ויפגשהו ה' כלומר בא המלאך פתאום ובלעו מרגליו ועד יריכו וחוזר ובולעו מראשו ועד אותו מקום ואז הבינה מיד ציפורה שהמלאך הזה בא להרוג את משה בסבת המילה כלומר אמרה ודאי שלולי סבת המילה שנזדמנה לו למשה בדרך לא היה בא המלאך להורגו שהרי בשליחות המקום הלך אבל עדיין לא ידע מה היה אמתית טעם שלו הריגה זו שנתחייב בה בעלה אם בשביל שעיכב את המילה ולא מל מיד אעפ"י שהיה צריך להתעכב ג' ימים עוד בשליחותו למצרים או שמא היה חייב הריגה משום שעיכב בשליחות עם היותו במלון להתבונן איזה מהם יקדים המילה או השליחות ולא היה לו להתעכב במלון הואיל והיה בשליחות זה שתלה בו גאולת כל ישראל אעפ"י שתדחה המילה בעבורו כי גם משה עדיין לא היה לו בזה הכרע איזה מהן עדיף או המילה שיש בה כרת או השליחות שתלוי בו גאולת כל ישראל אלא שבתוך כך בא המלאך פתאום ובלעו וטעם הבליעה היה גם כן בה הכרע על שתי הצדדין האחד כפשוטו כמו שהבינה ציפורה והשני שמא בא המלאך להורות לו מפני מה זה אתה מתעכב במלון ומתבונן איזה תקדים ומתוך כך אתה בא לעכב גאולת ישראל שיש לומר במה שבלעו מראשו עד יריכו ואחר כך מרגליו עד אותו המקום ובמילה לא נגע להזיקו היה בו סימן לך אתה לדרכך ודע שאין המילה ניזוקת בהתעכבך עד מצרי' וזה הרגישה ציפורה שעכ"פ סיבת הריגה זו שנתחייב בעלה באה לו בסיבת המילה אך לא ידעה מה טעם הריגה זו אם בשביל עיכוב המלה או בשביל עיכוב השליחות ע"י התבוננות והתייעצות ועיכוב במלון בסבת המילה בחשבו ועיונו אם המילה קודמת אם לא אלא שהיא בטוב דעתה ושכלה התבוננה והכריעה מצד עצמה בסברא חזקה שבשביל עיכוב המילה שהיא בכרת הוא נענש ולכך להצלת בעלה מהריגת ודאי ע"י מילה מסופקת ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי כלומר אמרה על בנה על כל פנים הורג אישי אתה כי עליך ובסיבתך בא לו ההריגה ההוא ומי יודע אולי ינצל על ידי מעשה המילה הזאת שהוא זמנה ואם משו' הסכנה שאחריה נדע מה לעשות כי לולא נולדת לא היה בא בעלי לסכנה גדולה כזאת אך עדיין לא ידעה בבירור אם כונה האמת בהכרתת ערלת בנה לומר בודאי שזו היתה הסיבה האמיתית מההריגה שעדיין לא היתה יודעת הכרעה ברורה וחלוטה כי יש לומר גם כן להפך שבסיבת עיכוב השליחות הוא והכרתת המילה לא תועיל לו להצילו מעונש עיכוב השליחות אך כשראתה שהרף ממנו אז אמרה חתן דמים ודאי למולת ובתחלה לא אמרה למולת כי עכשיו ראתה כי וודאי כונה האמת שעיכוב המילה היתה סבת ההריגה ולא דבר אחר וזה שפרש"י גבי וירף ממנו אז הבינה שעל המילה בא להורגו והתבונן בעומק דקדוק לשונו של רש"י שלמעלה אמר הבינה שבשביל המילה הוא וכאן אמר שעל המילה בא להורגו שודאי כן פירוש לשונו שבתחילה הבינה שבשביל המילה קרה לו עניין זה אבל לא ידעה ההריגה במה היתה או בשביל עיכוב המילה או בשביל עיכוב השליחות בסבת התבוננות ועיון במילה אבל כשהרף ממנו ראתה והבינה באמת שכונה דעת העליון וידעה בודאי שעיקר ההריגה היתה על המילה ודברים אלו דברי אלקים חיים ואחר שנתגלה לי זה אומר אני שמעכשיו גם התמיה שהתמיה הרב הזה הרא"ם ז"ל על דברי רש"י ז"ל בדיבור שקודם זה אין כאן שום מקום לתמיהתו וזה שהוא תמה על דברי רש"י שאמר בסמוך ומפני מה נענש שנתעסק במלון תחלה וז"ל תימא דמהכא משמע שכוונתו היתה למול את בנו מיד אחר עסק המלון ואפ"ה נענש מפני שהקדים עסק המלון לעסק המילה ומרישא דברייתא דקתני ח"ו לא נתרשל אלא אמר אם אמול ואצא לדרך סכנה הוא לתינוק עד ג' ימים כו' משמע שהיתה כוונתו שלא למול אותו אלא אחר שיהי' במצרים וקשיא רישא מסיפא עכ"ל ואני אומר לפי מה שאמרתי בהבנת ציפורה בחטאו של משה אין כאן תימא כלל על דברי רש"י ז"ל כי דעתי לומר שמתחלה כשהיה משה מעיין ומתבונן בשכלו איזה מהם תקדים השליחות או המילה ומתוך העומק העיון מהתבוננות שלא היה יכול להכריעה בדעתו איזה תקדים נתעכב במלון ושהה בה זמן רב יותר מן השיעור כי לא נתבררה לו עדיין הכרעה אם לצאת לדרכו או לא ובמילה גם כן לא עסק ואולי בתוך כך צוה גם כן לתת מספוא לחמורו יותר מן הצורך או לפורקו והיה זה סיבה שהיו שתי המצות מעוכבת המילה והשליחות והיה ממ"נ חייב לעונש כי וודאי בעוד שהיה מסופק בדבר ולא ידע להכריע איזה מהם תקדים אין סברה לומר שיהא נענש עליו אבל בהתעכבו במלון ולשהות שם שלא לצורך המלון רק לעיין בדבר ושלא לעסוק לא במילה ולא בשליחו' זה וודאי יביאו לידי עונש כי היה לו ללכ' לדרכו ולעיין בדרך ואם יסכים בדעתו בהליכתו בדרך למול ימול אותו במלון אחרת ראשונ' הסמוכה לה כי כל היום הוא זמנה לא לשהות במלון ולישב בטל ולעכב שתי המצות המילה והשליחות ועל זה היה נענש ולשון תחלה שאמר רש"י לא תחלה למילה קאמר ושהיה דעתו אחר כך למול את בנו מיד כי עדיין לא היה לו הכרע על איזה מהם אלא תחלה לשניהם קאמר כלומר נתעסק במלון ולא עסק לא במילה ולא בשליחות:
בא"ד ואונקלוס תרגם דמים על דם המילה כתב הרא"ם וז"ל גם בזו אני נבוך שאם פי' אונקלוס בחתן דמים למולות הוא על דם המילה כמו שפירש הרב את דבריו אם כן זה שאמר אתחייב חתנא קטול מהיכא מפיק לה ועוד אם הוא על דם המילה תרי זימני חתן דמים למה לי וגם לפירוש רש"י שפיר תרווייהו על דמי ההריגה תרתי למה לי לכן עכ"ל שאין פי' אונקלוס בחתן דמים על דם המילה כמו שחשב רש"י ז"ל אלא בדמי ההריגה ואלולי דמא דמהולתא דקאמר אינו פירוש למולות כלומר היה חתני דמים פי' בן ההריגה לולי דם המולות אבל בחתן דמים אתה לי לא הוזכר אונקלוס קטול כמו שהזכיר פה אלא דם המילה משום דדמים דהתם בדמי מילה קמיירי ולא בדמי הריגה וזהו ההפרש שבין חתן דמים אתה לי ובין חתן דמים למולת אלא שמאמרו אתייהב חתנא לנא משמע שלולי זה אתחייב חתנא קטול והדר קושיא לדוכתא וצ"ע עכ"ל ואני אומר כי לפי שיחתי שכתבתי למעלה בהבנת ציפורה סבת ההריגה אין כאן מבוכה כלל וגם לא קשה לפרש"י תרתי חתן דמים למה לי ואומר ראשונה כי לדברי רש"י לא קשיא מה שאמרה ציפורה שתי פעמים חתן דמים כי כבר כתבתי שהראשון אמרה סתם על בנה הורג אישי אתה לי כלומר בסיבתך כמעט נהרג אישי אבל עדיין לא ידעה באיזה חטא יהרג אם בסיבת עיכוב המילה עצמה או בסיבות עיכוב השליחות ע"י המילה ולכן בראשונה לא אמרה למולת כי לא ידעה בבירור שהמילה היא סבת ההריגה אבל אח"כ כשראתה שהרף ממנו אז החליטה דבריה ואמרה הרי נתברר לי כי חתני היה נרצח על דבר המילה שעיכב ולא על דבר אחר ומעכשיו על הדרך הזה יתפרשו גם כן דברי אונקלוס לפי פרש"י והכי יתפרשו כי חתן דמים הראשון שפירושו לפי שטת רש"י שלא ידעה ציפורה מה הוא החטא שנתחייב עליה בעלה הריגה אם עיכוב המילה או עיכוב השליחות תרגו' אונקלוס בדמא דמהולתא אתייהב חתנא לנא והוא בלשון שמא ואולי כמו שאפרש וזה כי לפי שדעתו שפי' דמים לעולם על דמי המילה קאי וחתן פירושו הוא אישי הוא מתרגם הפסוק כאלו כתיב דמים חתן אתה לי ותרגם בלשון שמא ואולי במסופקת והכי קאמרה אולי בשביל דמי המילה הללו ניתן לי אישי וזה אמרה אתה לי כלומר אתה שלי כלומר יש לו קיום אצלי בזכות זה וזהו פי' של אתה לי אתה שלי ונמשך לזה ואם לא היה דם המילה הזה לא היה לו קיום אצלי אלא הריגה או שמא דבר אחר גרם לו ההריגה כזאת והוא עיכוב השליחות למצרים ואעפ"י שלא הזכירה אותו בדברים היינו משום שדעתה היה נוטה לזה מאד שזאת היא סבת ההרוגה ר"ל דמי המילה ולא דבר אחר אעפ"י שעדיין לא ידעה בהחלט ובבירור ומה שלא אמרה הנמשך כן בפי' מפני שלא רצתה לפתוח פיה לשטן והזכירה הזכות ולא החוב וזהו פירושו של אונקלוס שתרגום בראשונה ואמרת בדמא דמהולתא הדין אתייהב חתנא לנא ופירושו שבלשון שמא ואולי אמרה כן ואח"כ כשראתה שהרף ממנו מיד אז גזרה בדעתה בבירור שעל דבר המילה היה כל חרון האף הגדול הזה שרצה להורגו אז אמרה חתן כלומר אישי במה שהוא אישי ונשאר אישי ושיש לו עוד קיום אצלי ולא נהרג הוא בשביל דמים למולת כלומר בשביל דמי המילה בודאי ולא בשביל ד"א וזהו שהזכירה כאן למולת ולא למעלה אעפ"י שגם למעלה פירושו לפי דעת אונקלוס דמי המילה וכוונתה לנמשך מזה והוא אבל אם לא היה דמי המילה בודאי כבר היה נהרג אישי אלא שלא רצתה להוציא הקללה מפיה אבל אונקלוס תרגם כאן העניין הנמשך מדבריה לא פי' המלות ותרגום בכן אמרת אלולי דמא דמהולתא הדין אתחייב חתנא קטול היוצא ונמשך מדברי ציפורה כל זה נ"ל הוא פי' של התרגום לפי דעת רש"י וכן משמע לשונו של רש"י שזה כוונתו והוא מה שאמר ואונקלוס תרגום דמים על דם המילה משמע דס"ל שאין הפרש בין פירושו לפי' אונקלוס אלא פי' מלת דמים אבל בשאר פירוש העניין אין הפרש ביניהם:
פרק ה
פסוק טז
רש"י וחטאת עמך אלו היה נקוד פת"ח הייתי אומר שהוא דבוק כו' פי' אלו היה נקוד כולו פת"ח תחת החי"ת והטי"ת הייתי אומר שהוא דבוק כמו שנ' חטאת הקהל הוא ה"נ היינו מפרשים חטאת עמך הוא כלומר ורק דבר זה מהעניין שאנו צועקים אליך על הנוגשים המכים אותנו ואנו באין עבור זה לצעוק עליהם כנגדך היא החטא שעושה עמך ולא חטא אחר הוא ואתה אדונינו המלך תדין בינינו אם בדין מכים אותנו אם לאו וכאלו הם באים לצעוק על הנוגשים שהם מכים אותם שלא כדין שלא בציווי וידיעת המלך והיה לפי זה מלת חטאת שם התאר לתאר חטאם נגד פרעה להקטין אותה ולומר שהיא חטא קטנה ואין להם מן הדין להכות אותם מכה גדולה כזו א"נ הכי הוא פירושו כאלו אמרו לו לגלות ולהודיע לו דבר זה הוא החטא שעמך חוטאים בו ואתה אדונינו המלך בין וראה ודן אם החטא הזאת היא ראויה שיכו אותנו בעבורה אבל מ"מ יהיה חטאת שם התאר אבל עכשו שהוא נקוד כולו קמ"ץ שם דבר הוא וכך פירושו ודבר זה מביא חטא על עמך כו' פי' אבל עכשיו שהוא נקוד כולו קמ"ץ פירושו הוא שלא באו לצעוק על הנוגשים איך הכו אותם שלא כדין כי וודאי ידעו השוטרים שבציווי וידיעת המלך הכו אותם אלא שבאו לצעוק לפני המלך להתנצל כנגדו על חטאתם ושיסיר מהן המות הרע הזה שלא לצוות להכות אותם וה"פ בלשון התנצלות כלומר דבר זה שאנו מציעים לפניך להתנצלות והוא תבן אין נתן לעבדך וגו' הוא גורם שעמך הם חוטאים בחטא זה ואתה אדונינו המלך תשקול במאזני שכלך כי הכבדת עולך עלינו מאד ולא נוכל עמוד כי הוא דבר שאי אפשר לנו לעשות ומוכרחים אנו לחטוא בחטא הזה ולכן אנו מבקשים ממך תקל מעלינו עולך כן נ"ל פי' דעת רש"י וגם הרא"ם הבינו כן ולכך כתב מה שכתב אלא שקצר מאד ואלו היה הרג"א מעמיק ויורד לסוף דעתו של הרא"ם ז"ל לא היה כותב עליו מה שכתב וז"ל הרא"ם פי' דבריו בדרך זר ולא יתכן כלל עכ"ל כי וודאי דברי הרא"ם נכונים הם והנה סיים הרג"א דבריו וז"ל אבל דבר זה פשוט הוא ע"כ וכוונתו על מה שכתב הוא שם ואיני יודע על מה סמך להפשיט דבריו כל כך כי בעיני הם רחוקים מאד וז"ל פי' שאם היו כולו פת"ח אפשר לפרש על מעשה הנזכר דהיינו מה שאומרים כלו מעשיכם הוא חטאת של עמך דכיון שהוא סמוך אפשר לפרש אותו שם התאר אבל עכשיו שהוא קמ"ץ אין לפרש אותו רק בלשון הזה ודבר זה מביא חטאת על עמך ושוב לא יתכן לפרש שם התאר שא"כ יהיה פירושו ודבר זה דהיינו מה שאומרים כלו וגו' מביא דבר שהוא חטאת לעמך וזה לא יתכן שאיך יאמר זה שדבר זה מביא דבר שהוא חטאת אבל כאשר נפרש שם דבר כמו חטא הוי שפיר כי דבר זה מביא חטא כי פי' חטא הוא חסרון כי על ידי זה שאומרים כלו מעשיכם יביא להם צער וחסרון וזה פשוט עכ"ל ועתה בין וראה כמה דחוקים דבריו מאד והוא חתם אותם בשני פעמים פשוט ואני פשיטות לא שמעתי כלומר ולא סבירא לי חדא כי הוא צריך לפרש מלת חטאת לשון חסרון ואם היה זה כוונת רש"י וודאי שהיה צריך לאומרו ולא להכחידו תחת לשונו אם היה צריך אותו לפירושו לפרש חטאת הוא לשון חסרון ועוד כי החליט דבריו לומר וז"ל וזה לא יתכן כי איך יאמר כי דבר זה מביא דבר שהוא חטאת כו' עכ"ל ואם חטא היא לשון חסרון גם חטאת בפת"ח יהיה מלשון זה ויהיה פירושו מחסר ומצער אותם כלומר ודבר זה מחסר עמך ומביא אותם לידי צער ולמה לא יתכן לומר לפי פירושו ודבר זה דהיינו מה שאומרים כלו כו' מביא דבר שהוא מחסר ומצער עמך ע"כ לומר שלא כיון רש"י זה מעולם רק מה שאמרתי הוא דבר הגון ומתיישב על הלשון:
פסוק יט
רש"י ויראו שוטרי בני ישראל את חביריהם הנרדים על ידם פי' ויהיה כינוי אותם שב על בני ישראל הסמוך כאלו כתיב ויראו שוטרי בני ישראל את בני ישראל ברע אע"ג שגם הם היו בני ישראל מ"מ הם היו נקראים שוטרים ואמרו בני ישראל הם קהל ישראל זולתם:
סליק פרשת שמות. אתן לאל שבח עוז ותעצומות.
פרק ו
פסוק ב
רש"י וידבר אלקים וגו' דבר אתו משפט כו' כתב הרא"ם שאין אלקים בכל מקום אלא דיין עכ"ל והאריך שם מאד בדבר זה למה כתב זה רש"י כאן יותר מכמה אלקים הכתובים בתורה גם הרג"א האריך מאד כאן ואיני יודע מי הכריחם להאריך שלא לצורך וליכנס בכל זה כי משמע מדבריהם שאין דעת רש"י לפרש כאן אלא מלת אלקים שכתב כאן או מלת וידבר אבל אני אומר שאין זה כוונת רש"י כי נ"ל שק' לרש"י על הפסוק וידבר אלקים אל משה מה דבר אתו שהרי לא כתיב אחריו כלום ואין לומר זהו הדבור מה שכתב אחריו ויאמר אליו אני ה' וגו' דא"כ וידבר אלקים אל משה לאמר אני ה' היה לו לומר אלא ע"כ האי וידבר וגו' ענין בפני עצמו הוא ויאמר אליו אני ה' עניין אחר הוא וכמו שפרש"י בהדיא בתחלת פרשת אחרי מות שכתב גם כן כמו כאן וידבר ה' וגו' ואחר כך ויאמר ה' וגו' ששם מקשה ג"כ כמו בכאן שהיה לו לומר וידבר ה' אל משה אחרי מות וגו' לאמר דבר אל אהרן אחיך וגו' הכא נמי מקשה כאן כן ושם פירשו לפי עניינו משל לשני רופאים כו' כלומר ושני עניינים הם כמו שיתבאר שם בע"ה וכן כאן פירושו גם כן לפי עניינו דשני עניינים הם ואמר כי אין וידבר אלקים אל משה שבכאן הוא כולו נושא המאמר כמו בשאר מקומות אלא מלת וידבר שבכאן הוא לבדו נושא המאמר ואלקים אל משה הוא נשוא המאמר וקאי הכל על הפסוק שלפניו בסיום פרש' שמות דכתיב ויאמר ה' אל משה עתה תראה וגו' וה"פ וידבר ר"ל אותו ה' האמור למעלה שדבר אתו דבר אתו גם כן משפט שזה פי' אלקים אל משה כאלו אמר וידבר אותו המדבר עמו שהוזכר למעלה שהוא ה' דבר המשפט אל משה כלומר התווכח עמו בדין על שהקשה לדבר ולומר למה הרעות כו' כי כן מלת משפט יאמר על ג' דברים יאמר על הטענות ועל הפסק דין ועל תשלום הגמול כמו שפי' רש"י בפרשת ואתה תצוה גבי חשן ואח"כ אמר ומה הוא הויכוח והטענה שטען עמו ויאמר אליו אני ה' וגו' וכמו שפי' רש"י כל הפרשה על זה הויכוח כו' אבל לא ירד רש"י ז"ל לפרש כאן מלת אלקים או מלת וידבר שאם כן למה פירשו כאן יותר מבכל מקום שהוזכר כבר אלא דעת רש"י הוא כי גם אם היה כתוב כאן וידבר ה' אל משה וגו' או ויאמר ה' אל משה ויאמר אליו אני ה' וגו' גם כן היינו צריכין לפרש כן כיון שחזר לומר ויאמר אליו וגו' אלא שהפסוק כתב לשון הצודק הנופל על העניין שצריך כאן שהוא אלהים שפירושו כן לפעמים הויכוח שעל ידי הדיין לפעמים חיתוך הדין כמו מלת משפע וכן שם בפרשת אחרי מות גם כן הוא המשפט שמתוך קושיא זו שאמרנו יאמר רש"י שם שאין פסוק וידבר ה' אל משה וגו' עד וימותו הוא כולו נושא המאמר ומויאמר ה' אל משה אל יבא בכל עת וגו' הוא נשוא המאמר אלא שכל אחד ענין בפני עצמו הוא ומשל לשני רופאים כו' וכמו שיתבאר שם בעה"י באריכות וכן כתב הרא"ם בדיבור שאחר זה המתחיל על שהקשה לדבר ולומר כו' דוידבר אלקים אל משה ומאמר ויאמר אליו אני ה' שני עניינים הם אלא שפירשו באופן אחר ואשר כתב פה הרג"א ואמר שהרא"ם ס"ל שכל המקרא הזה וידבר אלקים אל משה עד אני ה' כולו הוא עניין אחד ומוארא אל אברהם וגו' הוא מלתא אחריתי לא דק בדברי הרא"ם שבהדיא כתב הרא"ם דויאמר אליו אני ה' הוא מלתא אחריתי כמו שכתבתי:
בא"ד על שהקשה לדבר ולומר למה הרעות הקשה הרא"ם וז"ל משמע שהוא סובר שזאת הפרשה היא תשובה לעניין של מעלה שאמר משה למה הרעות ואם כן מהו זה שכתב בסוף דבריו ורבותינו דרשוהו לעניין של מעלה שאמר משה למה הרעות דמשמע שאין זה סברתו ועוד שמכלל דבריו בפי' הפרשה הזאת נראה שהוא סובר שבפרשה הזאת היא תשובה על למה זה שלחתני ולא על למה הרעות עכ"ל ועוד הקשה וז"ל תימא דמהכא משמע דלמה זה שלחתני הוא שאלה ששאל לו לאיזה צורך שלחתני אחר שמאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך ולפיכך השיב לו לא לחינם שלחתיך כי אם לקיים כו' וזה סותר מה שפי' למעלה שהוא לשון קבילה שאמר קובל אני על ששלחתני בשליחות זה שיש בו תקלה שבזה לא יפול לומר לא לחנם שלחתיך מפני שנראה שמשה אמר לו למה זה שלחתני בחנם שלא לצורך ומשה לא אמר לו אלא למה זה שלחתני בשליחות כזה שבא תקלה על ידי גם לא יפול עליו כדי לקיים דברי לאבות כי עדיין הקבילה במקומה עומדת שהרי משה יודע היה שסופו להצילם כמו שאמר לו ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה רק שאשלח ידי והכתי אותו בכל נפלאותי ועם כל זה היה קובל מאחר שכוונתך היתה להרע להם על ידי שליחותי למה זה שלחתני בשליחות שתצא תקלה על ידי כי מאז באתי אל פרעה הרע לעם הזה עכ"ל ואני אומר שאם נרד לעיין בעומק דברי רש"י ז"ל אין כאן מקום לכל הקושיות הללו כי נ"ל מה שאמר רש"י דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעות לעם הזה ויאמר אליו אני ה' נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני ולא לחנם שלחתיך כו' כל זה אינו תשובה אלא למה שאמר משה למה הרעות לא לקבילה שקבל משה למה זה שלחתני אחר שבא תקלה על ידי וה"פ לפי דעת רש"י שמה שאמר משה למה הרעות הכי אמר ליה משה להקב"ה אחר שאני רואה שעל ידי השליחות ששלחת אותי היה הסיבה שהרע לעם הזה לא היה לך לשלוח כלל שום בן אדם לא אותי ולא איש אחר כי אעפ"י שידעתי שוודאי כוונתך הוא לגאול אותם כמו שאמרת וארד להצילו מיד מצרים וגו' היה לך לנגע את פרעה על ידי נגעים באופן שיבין שבאו לו אלו הנגעים בעבור שישלח את ישראל מארצו כמו שעשית לו במעשה שרה שעל ידי הנגעים שהבאתה עליו הבין שבעבור שרה היו או היה לך לשלוח אליו מלאך אלקים בחלום הלילה כמו שעשית גבי אבימלך ויאמר לו המלאך שלח את עמי ויעבדוני ואם היה מקשה את לבו היית יכול להכות אותו כל המכות שתרצה ואז לא היה לו מקום ופתחון פה להרע לישראל בשביל זה שהרי היה רואה שכל זה היה בלא ידיעתם ואם היית צריך אחר כך למנהיג שיוצא אותם להנהיגם גם במדבר היה לך למנות אחד עליהם אחר שיתרצה פרעה לשלוח אותם אבל ע"י השליחות של בשר ודם כמוני יש לו מקום לטעות ולומר שאין זה השליחות ממך אלא מישראל מחמת שנרפים הם והם השולחים אנשים מעצמם וע"י זה יש לו מקום לומר נרפים אתם נרפים כו' ויש לו פתחון פה לומר תבן לא ינתן לכם ותוכן לבנים תתנו וגו' ולהרע להם בכל מיני הרעות וכל זה כלל משה במה שאמר למה הרעות לעם הזה ר"ל ע"י השליחות של בשר ודם הרעות ומה שאמר אח"כ למה זה שלחתני אינו אלא דרך קבילה בעלמא כלומר ואת"ל שרצונך על כל פנים לשלוח בן אדם קובל אני ששלחת אותי הואיל ובא תקלה על ידי ועכשיו בתשובה לפי האופן שאמרנו על מה שאמר למה הרעות ועשה עצמו כמו יועץ דבר אתו קשות ואמר לו אני ה' נאמן לשלם שכר כו' ולא לחנם שלחתיך ר"ל לא לחנם שלחתי בשר ודם כמותך ולא רציתי לשלוח נגעים או מלאך כי אם לקיים דברי שדברתי לאבות כו' ואעפ"י שהקבילה שלך במקומה עומדת לא אכפת לי מטעם שמפרש ואזיל כל הפרשה עד לבסוף שאמר כי בברית בין הבתרים אמרתי לו וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי והכוונה הואיל ואמרתי שגם הגוי אשר יעבודו דן אנכי כלומר שגם כל אותה האומה המעבידין בהם אייסר אותם בנגעים לא היה יכול להיות השליחות ע"י נגעים או ע"י מלאך לפרעה לבדו שאז אם היה מקשה את לבו לא היה הדין נותן לייסר ולהכות כל הגוי רק את פרעה לבדו לא כל הגוי כי הם לא ידעו ויהיו נספים בלא משפט כי לא היו מחוייבים להאמין לפרעה מה שאמר להם שבאו עליו נגעים או שנשלח לו מלאך שישלח את ישראל ובדין היו מקשין לבם ואין זה סברא לומר שינגע כל העם מקצה או לשלוח מלאכים לכולם להודיעם שישלחו ואם לא ישלחו יבא עליהם מכות זה אינו סברא אבל ע"י שליחות אנשים בשר ודם כמותך שהם יראו אתכם יוצאים ונכנסים בהיכל המלך ותדברו עמו בפני כל שריו וחכמיו ויועציו לשלח את ישראל ואין ספק שדבר זה יתפרסם לכל העם ואם אז יראו שהמלך יקשה את לבו ולא ישלח אותם והם לא ימחו בידו יתחייבו הם כמו שנתחייבו אנשי שכם שלא מיחו בידו לקחת את דינה וכ"ש אם אחר כך גם הם יעבידו בהם בפרך אפי' פעם אחת וודאי כולם יהיו חייבים כלייה ואוכל לקיים בכולם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי וכל מה שמכאן עד דן אנכי ולא עד בכלל אינו טעם לשליחות בשר ודם אלא לסתם שליחות ואפי' היו נגעים או מלאך ומ"ש אחר כך לכן אמור לבני ישראל וגו' הוא טעם לשליחות בשר ודם ולא קאי אלא על ואזכור את בריתי שפירושו בריתי בין הבתרים שהוזכר באותו ברית וגם את הגוי וגו' כמו שכתבתי והרי לא תהיה כל הפרשה אלא תשובה למאמר למה הרעות וגו' ויתורצו השתי קושיות אחרונות והקבילה תהיה במקומה עומדת ולא חש לו להשיב עליה אלא שלפי זה אין כאן תשובה אלא למה שנמשך וכלל במאמר למה הרעות שהוא למה שהיה מתרעם על אופן השליחות כאלו היה יועצו של מלך לא על ההרעה בעצמה ועל ההרעה בעצמה לא היה מתרעם מפני שטבעי העניין כן נותן גבי כל מלך עריץ כזה כשמקניטין אותו שגם הוא עושה להכעיס ולהקניט כל מה שיוכל ושיעשה להם נס להצילם לא היה חושש משה רק היה מתרעם על תחלת תחבולת השליחות אבל רבותינו ז"ל אמרו שלא חשש משה לתחבולת השליחות רק היה מתרעם שהיה לו לעשות להם נס להצילם אף על פי שטבע העניין כן נותן וזהו נקרא הרהור אחר מדותיו לכך אמר רש"י אחר כך ורבותינו דרשוהו לעניין של מעלה שאמר משה למה הרעות כו' כלומר אבל רבותינו לא דרשוהו למה שנמשך מן למה הרעות וגו' שהוא דרך עצה בעלמא אלא על מאמר של למה הרעות בעצמו שהוא לשון הרהור שמהרהר אחר מדותיו ית' כמו שאמר אחר כך בפי' והצל לא הצלת ואמר לו חבל על דאבדין כו':
בא"ד כי אם לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים כתב הרג"א וז"ל הוסיף הראשונים שזהו עיקר הנאמנות שהוא מקיים את דבריו מה שדיבר לאבות הראשונים בימים הקדמוני' והוא מקיים לבניהם אחריהם עכ"ל ונראה מדבריו שכתב זה ליסוד לבנות עליו מה שכתב אחר כך על מה שאמר רש"י בסמוך וארא אל האבות באל שדי וז"ל הוצרך להוסיף אל האבות לומר כי וארא מחובר למעלה שכתב אני ה' נאמן לשלם שכר טוב לקיים דברי לאבות הראשוני' וארא אל האבות אל אברהם וגו' ור"ל אני ה' נאמן לקיים הבטחה לאבות הראשונים וארא אל אותן האבות כו' עד והנה להכרח גדול הוצרך רש"י להוסיף האבות לעשות דיבור אחד והרא"ם פירוש פירש משובש ללא צורך עכ"ל ואני אומר כי בנפילת היסוד יפול הבניין כי מה שכתב שזהו עיקר הנאמנות מהשמקיים לבנים מה שהבטיח לאבות הראשונים אין לו טעם כי כיון ששמו ה' מפני שהוא נאמן כו' לגבי דידיה ית' אין חילוק בין הבטחת האבות להבטחת הבנים וזה מבואר ועוד לפי דבריו העיקר חסר בדברי רש"י גבי וארא אל האבות שהרי עיקר כוונתו לפי דבריו האבות הראשונים שאמר למעלה וא"כ למה חסר רש"י מלת הראשונים גבי וארא אל האבות אל האבות הראשונים מבעי ליה ועוד לא תיקן הרג"א כלום מה שמקשין על רש"י שהיה לו לעשות דבור מיוחד אל אברהם יצחק ויעקב האבות ולדבריו כ"ש שיקשה זה שהיה לו לרש"י לומר וארא אל אברהם ואל יצחק ואל יעקב הם האבות הראשונים ואם כן אתה רואה שהוא רוצה לשבש דברי הרא"ם ז"ל האמתיים בדברים שאינם נכונים על כן אני אומר כי ודאי דברי הרא"ם האחרונים והם מה שאמר שהרב רצה לקצר הלשון ואמר במקום וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וארא אל האבות וכוונתו בזה אינו רק לפרש מלת וארא כו' עכ"ל הם דברים כנים ואמתיים ופשיטא שדעת רש"י כן היה וכל המפרש בעניין אחר הרי הוא משבש ומהפך דברי אלקים חיים:
פסוק ה
רש"י וגם אני וגו' ואזכור אותו הברית כי בברית בין הבתרים כו' כתב הרג"א מה שהוסיף כי בברית בין הבתרי' כו' ר"ל ולא אמר ואזכור הברית של נתינת הארץ מפני שנתינת הארץ לא היה מתחייב מן הצעקה שהיו צועקים מתחת סבלות מצרים שבלתי ספק לא היו מבקשים רק על שלא יהיה להם שיעבוד ואיך יהיה נזכר נתינת הארץ ע"י צעקה זאת ומה שאמר הרא"ם אע"ג שלא היה הברית רק על נתינת הארץ מ"מ כאשר בא ליתן להם הארץ לא יתכן מזולת זה שיצאו מארץ מצרים לא דק שלא יתכן לפרש ואזכור את בריתי הוא נתינת הארץ בשביל הצעקה שהם לא צעקו על נתינת הארץ עכ"ל ואיני יודע על מה סמך הרב הזה שהחליט כל כך את דבריו שאין להם יסוד וזה דברים אמתיים של הרא"ם ז"ל כי מה שאמר הוא והתמיה ואיך יהיה נזכר נתינת הארץ ע"י צעקה זאת תמיהני עליו למה לא יהיה נזכר נתינת הארץ ע"י צעקה זאת כי מתוך שצעקו על סבלות מצרים שלא יהיו משועבדים תחתם אמר הש"י כששמע צעקתם מה אעשה להם אם אוציאם מתחת סבלות מצרים ואמסרם ביד אומה אחרת שמא גם אותה אומה יעבודו בהם בפרך ויענו אותם אלא ע"כ צריך אני לתת להם ארץ בפני עצמם ולהמליך עליהם מלך או שופט או מנהיג כדי שלא יהיו משועבדים תחת סבלות שום אומה ולשון ואיך יהיה סבה גדולה מזו לזכור נתינת הארץ ואם כן מה הוצרך רש"י להזכי' כאן ברית בין הבתרים לא היה לו להזכיר רק ברית של נתינת הארץ שהוא מה שנא' בפ' מילה אני אל שדי וגו' ונתתי לך ולזרעיך וגו' אלא עכ"ל הוכחת רש"י שמביא ברית בין הבתרים הוא מה שאמר פה בזרוע נטויה ובשפטים גדולים שזהו פי' של דן אנכי ואין לומר שמא כן הוא כוונת רש"י במה שהזכיר ברית בין הבתרים שר"ל והוצאתי ובברית בין הבתרים כתיב ואחרי כן יצאו וגו' שהרי לא הביא רש"י רק דן אנכי ולא סוף הפסוק של ואחרי כן יצאו וגו' ולא רצה רש"י להוציא זה מוהוצאתי דואזכור את בריתי דמיירי בברית בין הבתרים דכתיב בין הבתרים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול דס"ל לרש"י דנתינת הארץ והוצאת ממצרים חדא עניינה שהרי מן הנתינה מתחייב ההוצאה כי אי אפשר נתינת הארץ ויהיה תחת סבלות מצרים והלכך אי לאו דסמך רש"י על פסוק בזרוע נטויה ובשפטים גדולים לא היה מזכיר רש"י ברית בין הבתרים רק ברית דלתינת הארץ דנתינה והוצאה חדא מלתא היא ס"ל ואם הי' הרב האריה מעיין ומדקדק בדברי הרא"ם ז"ל והיה יורד לסוף דעתו כאשר ביארתים לא היה אומר שלא דק כי ודאי צדקו כל דברי הרא"ם בזה ודקדק דקדוק יפה אמתי וישר:
פסוק ט
רש"י ורבותינו דרשוהו לעניין של מעלה שאמר משה למה הרעות כו' עד ואין המדרש מתיישב אחר המקרא מפני כמה דברים אחת שלא נאמר שמי ה' לא שאלו לי וא"ת לא הודיעם שכך שמו כו' עכ"ל נ"ל דה"פ וא"ת לא הודיעם שכך שמו פי' וממילא שמעינן שלא שאלו שאם שאלו ודאי היה מודיעם כי למה לא ידיעם אם ישאלו וע"י שלא הודיעם ש"מ שלא שאלו ועל זה אמר רש"י הרי תחלה כו' נאמר אני ה' כו' הרי שהודיעם בלא שאלה וא"כ היתה עיקר התוכחה שלא שאלו והדרא קשי' לדוכתה שהיה לו לומר ושמי ה' לא שאלו לי זהו כוונתו של רש"י ונ"ל להמליץ בעד רבותינו ז"ל דשפיר קאמרו וה"פ מדכתיב ושמי ה' לא נודעתי שהוא לשון נפעל ע"י אחרים ולא כתיב הודעתי שהוא לשון פועל הוי כמו דכתיב לא שאלו לי כלו' וידיעת שמי לא נפעל להם בידיע על ידי שאלתם שאם אתה שואל לראובן מה שמך וראובן אומר לך ראובן הוא שמי הרי ניכר לך שם ראובן ע"י שאלתך והרי אתה הפועל וראובן הוא הנפעל אבל אם ראובן מודיע שמו לאחד בלתי שאלה הרי הוא פועל הידיעה לא על ידי שאלה ה"נ אם היה כתוב לא הודעתי להם היה מקום לקושיית רש"י על רז"ל אבל כיון דכתיב לא נודעתי להם יבואו דברי רז"ל על נכון ושפיר מתיישב אחר המקרא אלא שרש"י ז"ל לא נתקררה דעתו בזה מפני שהוא נפעל קל שהוא נופל ג"כ על הפועל עצמו אפי' בלא ע"י אחרים כמו ועמשא לא נשמר ולכך ס"ל שאם כדברי רז"ל הל"ל לשון פועל כבד שלא נזכר שם פועלו אבל מ"מ אין זו סתירה כל כך לדברי רז"ל כך נ"ל:
פסוק יב
רש"י ואיך ישמעני פרעה זה אחד מעשרה ק"ו שבתורה מה שפי' רש"י פי' של ערל שפתים קודם ואיך ישמעני פרעה נראה דס"ל שעיקר הק"ו הוא ממאמר ערל שפתים כמשמעו פשטו של קרא וכמו שאמר בפי' בפרשה שאחר זו ויאמר משה וגו' הן אני ערל שפתים וגו' שהיא האמירה הזאת וה"ק מה ישראל שאני מדבר עמהם בלשונם המורגל להם מנעוריהם שהוא לשון הקדש לא שמעו אלי מחמת ערל שפתים שלי כי לא הבינוהו במרוצה בעלמא ממני מחמת שאני ערל שפתים פרעה שאני מדבר עמו בלשון שאינו לשונו שאעפ"י שמבין בלשון הקדש מ"מ אינו רגיל בו כי אינו לשונו שמגודל בו ק"ו שלא ישמע אלי כי לא יבין במהרה מחמת ערלת שפתים שלי ועל ק"ו זה ליכא שום פירכא דאיך שייך למפרך פרכא על דבר שהוא טבעיי והטבע כך נותן ומה שאמר הכתוב ולא שמעו אל משה מקצר רוח ה"פ כי אם לא היה קצר רוח ועבודה קשה היו מתבוננים בינה ונוטים אוזן לשמוע על דבריו יותר ומדברים עמו דרך קריצה ורמיזה עד שיבינוהו שכיון שהיה להם לנשוא לו פנים פשיטא שלא היו מבזים דבריו והיו מתבוננים בהם אלא שהקצר רוח והעבודה קשה גרמו שלא יכלו לעשות זה או לא רצו כי לא קבלו תנחומי' מדברים שלא הבינו מ"מ הרגיש משה בזה בעצמו שערלת שפתיו גורמי' שאין דבריו מובנים לשניהם לבני אדם המורגלים ושאינם מורגלים בו כשדיבר במהרה בהרגיל הלשון עד שיטו אזנם ויתבוננו בהם בינה לישא וליתן עמו עד שיבינוהו וא"כ פרעה שהוא מלך ואין מדרכו לישא וליתן ולהטות אוזן לשום אדם שידבר עמו איך ישמעני ויבין אותי מדיבורי בלעגי שפה המורגל לי בלא משא ומתן עמדי כי צריך אני אחר שיטעימנו וימליצו באזניו וזהו ק"ו שאין עליו פירכא כמו כל הק"ו שבתורה וע"ז השיב לו הש"י אתה תדבר וגו' ואהרן יטעימנו כו' כמו שפרש"י שם ואין להקשות מניין לנו לומר שמשה דבר עם פרעה בלשון הקדש שמא בלשון מצרית דבר עמו דהא כתיב בשליחות זה בתחלתו ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח וגומר ובקיום שליחותם כתיב ואחר באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה כה אמר ה' אלקי ישראל שלח וגומר וכל מקום שנאמר כה פירושו בלשון הזה כמו שפירש רש"י בפרשת יתרו גבי כה תאמר לבית ישראל וכבר ידעת גם כן מה שדרשו רבותינו זכרונם לברכה גבי כה תברכו וגו' כה בלשון הקדש כו' הכא נמי הכי פירש כה בלשון הזה שאני מדבר עמך תדבר אל פרעה וזה שאין ספק שדיבר הש"י עם משה בלשון הקדש ואם פרעה זה הוא פרעה הראשון כבר ידעת שלמד לשון הקדש מיוסף כמו שפרש"י בפרשת ויחי ואם הוא פרעה אחר כבר ידעת מאמרם ז"ל שאין ממנין מלך במצרים עד שיוכל לדבר בכל שבעים לשון אבל זה אין ספק שאי אפשר שיכול לדבר במרוצה בכל הלשונות כמו בעל אותו הלשון ומעכשיו יהיה פי' הן בני ישראל לא שמעו אלי כמשמעו לא הבינו אלי כמו אל עם אשר לא תשמע לשונו שפירושו לא תבין וכן והם לא ידעו כי שומע יוסף וגו' שפירושו הבין יוסף וכן איך ישמעני פרעה פירושו איך יבין אותי ואני ערל שפתים וכן הוא אומר בפי' בפרשת שנייה הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה שע"כ פירושו ואיך יבין והיא היא האמירה הזו ועוד אומר אני אפי' את"ל שמשה דבר עם פרעה בפני שריו ועבדיו בלשונו בלשון מצרים הק"ו הוא ק"ו טוב וגמור וה"ק הן בני ישראל שאני מדבר עמהם בלשוני ובלשונם שכולנו מורגלים בו והוא לשון הקדש דודאי משה היה מורגל בו כמוהם ואפ"ה אינם מבינים אותי מפני שאני עלג מחמת ערלת שפתים פרעה שאני מדבר עמו מצרית והוא לשון שאין אני מורגל בו כמוהו וגם ערל שפתים אני וצריך הוא ושריו להתיישב מאד על דברי עד שיבינם והוא מלך ואין דרכו בכך להתבונן ולהתיישב אפי' בדברי מי שמדבר לפניו בלשון שהוא מורגל וכ"ש מי שהוא עלג וערל שפתים ק"ו שלא יבין אותי כשאני מדבר לפניו הואיל ואני ערל שפתים ומה שפירשו הרא"ם והסכים הרג"א שהק"ו הוא מכח טובה ורעה כלומר שלישראל הוא מדבר טובתם ולא יקבלו איך יקבל אותם פרעה שמדבר עמו לרעתו וצריכין ליכנס במדות האמורין בקלין וחמורין ולעשות עניין קוצר רוח פירכא כתובה יעויין בדבריהם אינו נראה בעיני כלל שכל אלו הדברים אינם אלא על דרך החריפות שהרי לא הוזכרו בפסוק ואיך יעשה מן התורה כך ק"ו פשוט והתורה לא למלאכי השרת נתנה וקולות וחומרות ערל שפתים כתובה בפי' משמעות הכתובים בהדיא שזהו ק"ו של משה ולא דבר אחר וגם זה לעד לדברי שהרי השיב לו הש"י מיד על טענת ק"ו זה ואמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן וגו' ופרש"י לפי שאמר משה אני ערל שפתים צרף לו הקב"ה את אהרן להיות לו לפה ולמליץ ועל הק"ו שלהם לא השיב כלום רק סמך על המבין המדות של ק"ו לפי דבריהם וזה דוחק נ"ל:
פרק ז
פסוק יד
רש"י כבד תרגומו יקיר ולא אתיקר מפני שהוא שם דבר כמו כי כבד ממך הדבר כתב הרא"ם וז"ל לא ידעתי מי הגיד לו למתרגם שהוא שם ולא פועל עבר מגזירת פעל כמו ויהי כי זקן יצחק כו' עכ"ל והרג"א כאלו רצה לתרצו אמר וז"ל ומה שמכריח את התרגום לפרשו שם דבר ולא פעל עבר שאין לומר שכבר לב פרעה כבד מאין לשלח את העם ולכך לך אל פרעה דשמא אע"ג שכבר היה חזק לב פרעה עתה אינו חזק עכ"ל ולא ידעתי מאי קאמר כי לא דבר נכונה כי אדרבה היא הנותנת כי זאת היא הטענה שבשבילה אמר הרא"ם לא ידעתי מי הגיד לו למתרגם כו' שהרי כבר אמרנו שאף על פי שגלוי וידוע לפניו ית' שאין נחת רוח באומות כו' אף על פי כן לא רצה להקשות לבו בחמש מכות הראשונות וע"כ טעמא אינו אלא כדי לצאת ידי הבריות שלא יהרהרו אחריו ורצה להודיע בה' מכות הראשונות שכן הוא האמת שלא יתן לב לשוב וכיון שכן עכ"ל שכל מה שעשה הש"י בחמשה ראשונות הוצרך לעשות כדרכן של בני אדם שיאמרו שמא כבד לבו או שמא אינו כבד אף עלפי שהכל גלוי וידוע לפניו ית' ולפיכך אמר הרא"ם על המתרגם לא ידעתי מי הגיד לו למתרגם שהוא שם ולא פועל עבר ור"ל ושמא ה"פ וכך אמר לו הש"י למשה הנה כבר ראית שהיה כבד לב פרעה ומאן לשלח את העם מפני שכבר חזק לבו לפיכך כדי שלא יאמרו הבריות אף על פי שכבר היה חזק לבו שמא עכשיו הרך לבבו ויעשה תשובה וישלח לפיכך אינני רוצה להביא עליו מכת הדם בלא התראה אלא לך אל פרעה וגו' והתרה בו ואם עכשיו ירך לבבו ודאי יאמר אשלח את העם ולא אצטרך להביא עליו מכת הדם ואם עודנו חזק לבו איהו דאפסיד אנפשיה וידעו הכל שעודנו מתריס כנגדי ומן הדין אביא עליו מכת הדם ואם כן תמיהת הרא"ם ז"ל על המתרגם במקומה עומדת והרג"א לא דק:
פרק ח
פסוק טו
רש"י ולא שמע אליהם כאשר דבר ה' ולא ישמע אליכם פרעה הוצרך רש"י לפרשו פה שנית אף על פי שכבר פירשו למעלה (בפ' י"א) שלא נטעה לומר דכאשר דבר ה' קאי על ויחזק לב פרעה מפני שכבר פי' דבחמש ראשונות לא החזיק הש"י את לבו אלא הוא מעצמו וכן משמע לשון ויחזק שהוא קל מדלא כתיב ויחזק בפת"ח תחת החי"ת:
פסוק יז
רש"י את הערוב ויש טעם באגדה כו' מה שאומר רש"י זה בכאן יותר מבכל המכות משום שק' לו כיון שאין הכוונה רק להורגם למה הטריח הערוב עליהם ולא הביא עליהם מיד דבר גדול מאד שימותו בפעם אחת כמו שעשה בחיל של סנחרב ובפרט שראינו שרצונו להביא עליהם מיד אחר זו המכה לכך אמר שיש טעם בדבר כו':
פרק ט
פסוק ב
רש"י מחזיק בם אוחז בם לא מחזיק ידיהם דאם כן מחזיק אותם מבעי ליה:
פסוק ח
רש"י וזרקו משה וכל דבר הנזרק בכח אינו נזרק אלא ביד אחת פירוש כל דבר הנזרק הוא בכח שכן משמע לשון זריקה וכל דבר הנזרק בכח אינו נזרק כו' וכאלו אמר ואינו נזרק כו':
פסוק יד
רש"י את כל מגפותי למדנו מכאן שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות פי' האמתי הוא מכות בכורות בפת"ח תחת הבי"ת והוי"ו בשור"ק מלשון ביכור כמו שפי' הרא"ם בשם ר"ת דאם לא כן מכת בכורות ממש מאן דכר שמיה ואשר הקשה הרג"א שהרי מכות בכורות ממש היא הקשה שבכולם כמו שפרש"י לעיל בפרשת שמות ואיך נאמר שמכת הברד שקולה כנגד כל המכות ויהיו דבריו סותרין זו את זו ועוד איך יתכן שיהיה מביא עליו מכה שהיא שקולה כנגד כל המכות ולא יניח אותם לצאת דבר זה לא יתכן עכ"ל אומר אני שאין כאן קושיא כלל דמי יימר לן שפי' שקולה כנגד כל המכות ר"ל כנגד כל הי' מכות אפי' כנגד מכות בכורות ממש שעתידה להיות אחרונה אין הפי' כן אלא שקולה כנגד כל המכות ר"ל כנגד כל המכות שעברו מתחלה וע"כ ואם כן אין קושייתו קושיא:
פסוק יח
רש"י כעת מחר כעת הזאת למחר כו' פי' מדכתיב כעת בקמ"ץ תחת הכ"ף הוא כמו כהעת שכן דרך כולם בראש התיבה והיינו פירושו כעת הזאת כו':
סליק פרשת וארא. בעזרת עוטה אורה.
פרק י
פסוק א
רש"י שתי שימי שאשית אני ע"כ פי' מתחלה פי' דשתי לשון שימה הוא ולא לשון יסוד כמו שפי' הרא"ם אבל מה שפי הרא"ם דמה שאמר רש"י שאשית אני רצה לפרש היו"ד שפירושו אני נ"ל שבזה לא דבר נכונה דדבר פשוט הוא שמורה על אני והפועל ולא היה צריך לפרש לכך אומר אני שכוונת רש"י לפרש מלת שתי שהוא מקור ויכולין לטעות בו ולפרש אותו שמורה על העבר כלומר והכי פירושו דקרא כבר הכבדתי לבו של פרעה למען ששמתי כבר אותותי אלה ששמתי כבר בקרבו ומכאן ואילך בא והתרה בו שיניחם בלא שימת עוד אותות ומופתים בקרבו וזה אינו אמת שהרי מצינו שגם מכאן ואילך עשה אותות ומופתים בקרבו לכך הוצרך לפרש דהמקור של שיתימורה על העתיד והוא שאשית אני וסיים דבריו באני ולא הספיק לו באלף האי"תן שהוסיף במלת אשית מפני היו"ד שבסוכו ולא כדי לפרשה דפשוט הוא נ"ל:
פסוק כא
רש"י וימש חשך ויחשיך עליהם חשך יותר מחשכו של לילה וחשך של לילה יאמיש ויחשיך עוד עכ"ל רש"י יען כי ראיתי שמתוך הוי"ו הנכתבת בספרים בטעות בתחלת מלת וחשך של לילה כו' גמגמו עוד בפי' העניין ונאמרו בו כמה שיבושים על כן אבאר דעת רש"י בכאן ופירושו בביאור רחב מבואר בלי גמגום וראשונה אני אומר דהוי"ו הזאת טעות הוא שנפל בספרים והכי יהיה פירושו של רש"י בלי שום גמגום הלא מובן מתוך דברי רש"י דס"ל דוימש לשון ויחשיך הוא לכך פי' מתחלה המלה העניין של וימש חשך ואומר מה שאמר הכתוב וימש חשך פירושו הוא כאלו אמר ויחשיך עליהם חשך והוסיף מלת עליהם דבלא עליהם אינו מובן מה ר"ל ויחשיך חשך לפי שמשמעות לשון זה הוא החשך מצד שהוא חשך במקומו יחשיך וזהו פשיטא הוא שהחשך במקום שהוא הוא מחשיך ומה מכה היא זו לכך אמר עליהם כלומר פירושו הוא החשך שעליהם רצה לומר על המצרים הוא יחשיך ולפי שפי' חשך שעליהם ע"כ פירושו חשך הרגיל להיות עליהם תמיד דהיינו חשך של כל לילה ולילה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דדבר זה פשיטא הוא שהחשך של הלילה הוא מחשיך בכל לילה באותו מקום ששם הלילה לכך הוסיף לומר יותר מחשכו של לילה כלומר שיהיה עכשיו חשך הלילה חשוך יותר מחשכו הרגיל להיות בכל לילה וזהו שהוסיף ביאור מיד ואומר חשך של לילה יאמיש ויחשיך עוד והוא כאילו אמר כלומר חשך של לילה יאמיש ויחשיך עוד כי ביום בעוד החמה על הארץ היתה החמה קצת מצליל אותו חשך של המכה אבל בלילה היה החושך חשוך מאד יותר וס"ל לרש"י ז"ל דחשך הראשון דגבי ויהי חשך פירושו חשך של המכה וחשך השני דגבי וימש חשך פירושו חשך של לילה והכי יהיה פי' דקרא ויהי מכת החשך על ארץ מצרים והוא יתחיל ביום שכן כל המכות התחילות ביום כמובן בכמה פסוקים חוץ ממכת בכורות ואותו החשך הוא יאמיש ויחשיך גם חשכו של לילה כלומר גם לעת הערב כשיגיע זמן הלילה ויהיה בלאו הכי חשך יבא עליו גם זה החשך של המכה על אותו החשך של הלילה ויחשכנו מאד וא"כ יהיה פי' של וימש חשך אחר שתתחיל חשך המכה ביום וכשתגיע אחריו הלילה יחשיך חשכת הלילה יותר משהיה רגיל בשאר הלילות ותבא וי"ו של וימש כפשוטה וכסדר שהיה אבל לפי דעת התרגום שפי' וימש לשון לא ימוש ותרגום ויהי חשוכא על ארעא דמצרים בתר דיעדי קבל ליליא וש"מ דס"ל ג"כ כדעת רש"י בזה דחשך הראשון נאמר על חשך המכה וחשך השני נאמר על חשך הלילה אלא דס"ל שהלילה שבכאן פירושו הלילה שקודם התחלת המכה וס"ל שמיד אחר שתסיר חשכת אותו הלילה תתחיל חשכת המכה עלזה אומר רש"י בסמוך אבל אין הדיבור מיושב על הוי"ו של וימש לפי שהוא כתוב אחר ויהי חשך ור"ל שאם כדברי התרגום הל"ל וימש חשך ויהי חשך
פסוק כב
רש"י שלשת ימים שלוש של ימים כתב הרא"ם וז"ל פי' מפני שהתי"ו של מלת שלשת מורה על הסמיכות כי בבלתי סמיכות יאמר שלשה ובסמיכות ישוב הה"א לתי"ו כמשפט הוצרך להודיע טעם הסמיכות בזה ואמר שלוש של ימים ר"ל שהשילוש הזה היה שילוש של ימים לא שילוש של חדשים או שנים כו' עכ"ל ולא ידעתי מאי קאמר כי עדיין נאמר מה טעם של הסמיכות בזה ואם היה כותב שלשה ימים כמנהגו וכי לא הוה ידעינן שפירושו הוא שלשה ימים לא חדשים ולא שנים שהרי היה כתוב בפי' ימים והרג"א חשב ליישבו אבל בדוחק ואין דבריו נכונים כלל שאין שם חילוק בין שלשה ימים לשלשת ימים בעניין המספר אבל אני אומר שכל זה הוא חיזוק וראייה והוכחה גמורה למה שאמרתי בפי' וימש חשך כי מפני דס"ל לרש"י ז"ל שהמכה לא התחילה מיד בבוקר אחר שהוסרה חשכת הלילה כדעת התרגום אלא התחילה ביום בשתים או שלשה שעות ביום על זה מביא ראייה מלשון שלשת שפירושו שלוש של ימים ויש הפרש בין לשון זה ללשון שלשה ימים דשלשה ימים היה פירושו שלשה שלמים מעת לעת בלי הפסק אבל שלשת ימים פירושו שילוש של ימים כלומר שילוש ימים אבל לא שלמים רק חסרים איזה שעות כגון שהתחיל שתים ושלשה שעות על יום א' ונמשך עד סוף יום ג' וזהו שילוש של ימים ולא שלשה ימים שלמים וכמו שפרש"י ז"ל על כמשלש חדשים רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם על זה הדרך יהיה פי' של שלשת ימים בימים וכן הוא פי' של ויאסף אותם אל משמר שלשת ימים שהרי לא הניחם במשמר שלשה ימים שלמים והעד ויאמר אליהם ביום השלישי זאת עשו וגו' משמע שבאותו פעם מיד הוציאם מן המשמר בו ביום וגם תחלת אסיפתם למשמר בלי ספק לא היתה מיד בבוקר כעלות השחר שאין זה משמע וכן אסתר שאמרה ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים וגו' ולא היו ימים שלמים שהרי הספרים נכתבו בי"ג בניסן דכתיב ויקראו סופרי המלך וגו' בי"ג בו ובלילה של אחריו ליל י"ד בא בעל החלום והגיד למרדכי כל אשר נעשה ולמחר ביום י"ד קרע בגדיו ויצא בתוך העיר כו' והוגד לאסתר וגו' ואז שלחה אליו צומו עלי וגו' ופרש"י גבי ויעבור מרדכי שהתענה יום י"ד בניסן וט"ו וי"ו כו' והרי ביום י"ד לא התחילו להתענות בבוקר מיד עד שצותה אסתר ובלי ספק שזהו היה שנים או שלשה שעות על היום לפי משמעות העניין והרבה מישראל שכבר אכלו בבוקר ואין כאן שלשה ימים שלמים וכן נ"ל בכל מקום שנאמר שבעת ימים ה"פ שבעת ימים ולא שבעה ימים שלמים כגון שבעת ימים תאכל מצות אין הדרך לאכול כל השבעה ימים בלי הפסק אלא בתוך אלו השבעה ימים אוכלין מצות כשרוצין לאכול וכן בסוכות תשבו שבעת ימים ר"ל שבעת של ימים ולא שבעה ימים שלמים שהרי נכנסין ויוצאין מן הסוכה לפעמים נ"ל:
בא"ד ולמה הביא עליהם חשך כו' מה שמקשה זה רש"י כאן יותר מבכל המכות משום שהיתה חלוקה לשנים יותר מבשאר מכות צריך לתת שני טעמים הא' שלא יראו המצרים במפלתם ולפי טעם זה היה די בחשך אפלה והשני שיראו את כליהם לא היה די באפילה כי היה יכולין לשמור חדריהם אפי' באפילה היו יכולין ללכת הנה והנה והיו שומעי' ישראל נכנסים לכך הוצרך חשך מוכפל שאף על פי ששמעו את ישראל נכנס לא היו יכולין למחות כי יושב אין יכול לעמוד כו' א"נ כיון שהיה חשך כל כך עב ומוכפל היה סותם גם כן אזניהם מלשמוע ולא שמעו ולא ראו כשהיה הישראל נכנס בחדריהם וחפשו:
פרק יא
פסוק ד
רש"י כחצות הלילה בהחלק הלילה כו' שאין חצות שם דבר של חצי עכ"ל הרא"ם אמר וז"ל לא שיהיה כחצות שם כמו חצות לילה אקום מפני שאז הכ"ף שבו מתפרש כ"ף הדמיון כמו הלא דברי כאש וכפטיש יפוצץ סלע או כ"ף השעור כמו כעשרת הימים כאיפה שעורים ושניהם בלתי נכונים מפני שאם תתפרש כ"ף השיעור יחוייב שיהיה הדבר מסופק ואי אפשר לומר זה בדברי השם משום דמי איכא ספיקא קמי שמיא ואם תתפרש כ"ף הדמיון יתחייב שתהיה השעה שדבר למשה באורתא דתליסר נגהי ארביסר כו' עכ"ל והנה באמת בדמיון דבר נכונה אבל בשיעור לא ידעתי מאי קאמר שאם פשט העניין כן הוא בכל מקום שתבא כ"ף השיעור יחוייב שיהיה הדבר מסופק אם כן מי יכריח את רש"י לומר שהספק שאמרו בו רז"ל שמא יטעו כו' הוא דרך דרש ואין זה פשוטו מנ"ל לרש"י ז"ל שכיון שמצינו חצות לילה אקום שהוא שם שמא חצות דהכא הוא ג"כ שם והכ"ף היא כ"ף השיעור והספק הוא ספק שאמרו בו חז"ל שמא יטעו כו' ועוד אותן הכפי"ן השיעור עצמן שהביא כעשרת הימים כאיפה שעורים מאן יימר לי' דמסופקין הן ואינו כן כי אף על פי שפירושו הוא מעט כמות או מעט יותר היינו משום שהלשון סובל כן אבל המדבר בעצמו שאמר כעשרת הימים כאיפה שעורים הוא ידע בודאי האמת מה שהיה מעט פחות מעשרת ימים או מאיפה או מעט יותר אלא שלא חש לכתוב אותו מעט שכן דרך המדברים וא"כ מנ"ל לרש"י לומר לפי דבריו שאינו שם על כן אני אומר כי ודאי דברי רש"י הם דברי אלקים חיים וכבוד הרב המזרחי במקומו מונח אבל בכאן לא העמק יפה ולא ירד לסוף דעתו כי תחלת דבריו ודאי הם צודקים ואמתיים שמה שאמר שיהיה כחצות על משקל כעלות המנחה שאז יהיה הכ"ף שבו מתפרש במקום כאשר לא שיהיה כחצות שם כמו חצות לילה אקום ע"כ דבריו הם נכונים גם מה שאמר שאם היה שם היה הכ"ף כ"ף הדמיון וזה אי אפשר שאם כן יחייב שתהיה השעה שדיבר זה משה באורתא דתליסר כו' הוא אמת אבל מה שאמר שאי אפשר שתהיה הכ"ף כ"ף השיעור אם היה חצות שם הוא מה שאמר לך שאם היה חצות שם דבר חצי והיה הכ"ף כ"ף השיעור כאלו אמר כמו חצי הליל ע"כ היינו צריכין לפרש השיעור אחד מג' שיעורין ואין כאן שיעור אחר דהיינו או שפירושו כמו משך חצי הלילה דהיינו מתחלתה עד רגע חצות הליל או כמו משך הרגע חצות הלילה עד עלות השחר או כמו משך חצות הלילה עצמה והנה אם נאמר שיהיה כוונת כ"ף השיעור כמשך שנים שיעורים הראשונים דהיינו כשיעור אורך חצי הלילה ממש זה אי אפשר דהא בעת המכה נאמר בפי' ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור וגו' משמע ברגע חצי הלילה ממש לא קודם לכן ולא אחר מכאן ואם נאמר שיהיה כוונת כ"ף השיעור כמשך חצות הלילה זה אי אפשר גם כן שעל חצות הלילה אינו נופל כמשך כך וכך שחצות הלילה אינו אלא עת אחד שהוא בלתי מתחלק ואין שייך לומר עליו כמשך כך וכך שאין בו משך כלל ואין לומר דהיא גופא אתא לאשמועינן להודיע הפלא שברגע אחד אכה כל בכור דאם כן בחצי היה לו לומר שהוא יותר מבורר להודיע עניין זה ואין לומר גם כן שהכוונה בשיעור חצות הלילה שהוא אינו אלא רגע אחד באותו שיעור אכה כל בכור וגו' שאם כן יהיה פירושו אבל ההכאה לא תהיה ממש בחצי הליל אלא בשליש או ברביע או ברגע אחד מן הלילה שהוא כשיעור רגע חצות הלילה וזה אי אפשר גם כן חדא שאינו אמת שהרי האמת כן שהיתה המכה בחצות הלילה ממש ועוד מה לי ליקח השיעור מרגע חצות הלילה מה לי רגע חצות הלילה מה לי רגע אחר ברגע אחד אני יוצא היה לו לומר כעניין שנאמר ואכלה אותם כרגע לפיכך אמר רש"י כי לפי פשוטו אי אפשר לפרשו בעניין אחר רק מקור ויהיה פירושו כהחלק הלילה כו' ומ"ש רש"י בסוף דבריו שאין חצות שם דבר אלא לשון חצי הוצרך לומר זה כדי שלא נטעה לומר שפי' כחצות הוא כהחלק ויהי כחצות לשון חלוקה זה אינו כי על כל פנים אין לשון יוצא ממשמעו שהוא לשון חצי ופירושו כהחלק שהוא לשון חצי ופירושו כהחלק הלילה לחצאין לא כהחלק הלילה לשליש או לרביע אבל כשתהיה כ"ף השיעור כ"ף מסופקת על דרך שדרשוהו רז"ל לא מצינו בפשט הפסוקים כזו לכך אמר אח"כ ורז"ל דרשוהו כו' כלומר שאינו אלא דרך דרש לא לפי פשט הכתוב כי אין דרך כ"ף השיעור להיות מסופקת ואשר כתב הרא"ם ז"ל על ורבותינו דרשוהו כו' וז"ל אבל רבותינו ז"ל דרשוהו שם כמו חצות לילה אקום והכ"ף כ"ף השיעור ולא שהיה ספק למשה שהרי דבריו אלה דברי השם אלא שאמר ככה שמא יטעו אצטגנוני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא כו' עכ"ל משמע מלשונו שהוא סובר שמשה שינה לשון נבואתו הבאה לו מן הש"י כדי שלא יאמרו עליו משה בדאי הוא ואני אומר רחמנא לישרי ליה למר כי איך נאמר על משה ששינה מאמר הש"י במקום שאמר כה אמר ה' וגו' חלילה חלילה כי דובר שקרים לא יכון וגו' אבל ודאי כביכול הש"י בעצמו אמר כן למשה בנבואתו כחצות הלילה כו' וכן באותו לשון אמרו הוא לפרעה וכביכול הוא בעצמו אמר כן מטעם שמא יטעו אצטגניני פרעה ויטיחו דברים כלפי מעלה ית' ויאמרו הוא בעצמו כביכול בדאי הוא או אינו יכול לכוין השעה או אין כל דבר גלוי וידוע לפניו באמתות וכיוצא בו יתעלה וית' עילוי רב מזה אלא שרז"ל וגם רש"י ז"ל אחריהם כינוי הדברים כלפי משה נ"ל: