לבוש האורה· הרב מרדכי יפה
בראשית
פרק א
פסוק א
רש"י לפי שאם יאמרו הא"ה לסטים אתם כו'. לשון מהר"י ג"א וא"ת אכתי קשה דמה ענין נתינת הארץ לישראל אצל מצות התורה שכתבה זה בתורה. ואין זה קושי' מפני שרוב מצות התורה תלויות בארץ שהרי תרומות ומעשרות ובניין בית הבחירה בארץ תלויין ואם אין הארץ לישראל לא יתכנו אילו המצות כלל שהרי באילו כתי' וירשת וישבת בה והאומות יאמרו לסטים אתם ולא ירשתם את הארץ אלא בגזילה בא לידכם עכ"ל. משמע מתוך דבריו שעיקר הטעם בהתחלת בראשית הוא כדי שלא יאמרו האומות לשוא אנו שומרים את המצות התלויין בארץ שעדיין אין הארץ שלנו ואין אילו המצות מוטלות עלינו והקושיא הזאת כבר התעורר עליה גם כן הרא"ם ז"ל ובאמת שדחה אותה בטעם חלוש שא' כיון שארץ ישראל משכר המצות הוא הרי הוא כמצות עצמן וכן משמע מדברי הרמב"ן ז"ל אבל הוא דחוק מאוד דמה עניין שכר המצות לעניין מעשה המצות וכבר הניחו כולם שבראשית וגומר הוא התחלת התורה ושלשון תורה אינה אלא למעשה המצות לא לשכר המצות ועוד שאר כל שכר המצות למה לא כתב בתורה. והנה הרב הג"א חשב לדחות הקושיא הזאת בעניין יותר חלוש ממנה וארכבה אתרי ריכשא חדא שצריך שתהיה הארץ שלהם בקניין ממש ולא סגי בישיבה בעלמא שיושבים שם ואידך שצריך ג"כ שתבא להם הארץ בירושת אבות דווקא אבל הוא חלוש מאוד וזה שלפי תירוצו זה עדיין הקושיא במקומה עומדת ולא מיתרצא כלל דאי משום מצות התלויות בארץ שצריך שתהי' שלהם ולא סגי בישיבה בעלמא הוצרך להתחיל התורה בבראשית כו' מניין להם זה דלא סגי בישיבה בעלמא הא בכל אותן המצות התלויות בארץ לא כתב אלא לשון ביאה וישיבה כי תבא אל הארץ וישבת בה וגו' משמע דבביאה וישיבה לבד תליא רחמנא ומה לנו לדיבור האומות שיאמרו אין הארץ שלכם ולכך אינכם חייבים במצוה זו אם אין להם ראייה מן התורה ואי משום שצריך להיות דרך ירושת אבות ולא דרך לסטיות מהיכן ילמדו האומות לומר כן אם הם יקראוהו גזילה רחמנא קרייה ירושה כיון שנחלו אות' ע"י מלחמות וצוה על המצוהההיא לעשותה מיד בירושה שע"י מלחמה שינצחו בעזר אלקיהם וע"ד שאמר הכתוב את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש שר"ל את אשר יורישנו כמוש ע"י מלחמות דוגמת מה שאמר קודם זה ועתה ה' וגו' הוריש את האמורי מפני עמו ישראל ואתה תירשנו ואין לומר שיוכלו האומות לומר הוא ית' צוה לקחת אותה בממון וזו היא שקראה ירושה ולא לגזול אותה חנם לכך התחיל בבראשית לומר שהיא ירושת אבות דהא כתיב בכמה מקומות שיורישו יושבי הארץ בכחן בחזקה במלחמה ואכלו שלל אויביהם ואדרבה צוה לא תחיה כל נשמה הרי צוה לקחת אותה בחוזק יד בחנם וא"כ התחלה בבראשית למאי צריך מה לנו לדיבור האומות שיאמרו אין אנו חייבים במצות התלויות בארץ והתורה צותה עלינו בפירוש לקיים אותם וקרייה ירושה וכי מפני טעותם והלעגתם שלא כדין צריך להאריך בתורה כמה פרשיות שלא לצורך מה לנו ולהלעגתם ילעיגו הם וילעיגו ואנו נקיים מצות הש"י עלינו לכך נ"ל שאין כוונת פי' ר' יצחק באומרו שאם יאמרו האומות לסטים אתם כו' כמו שחשב הרב האר"י אלא ה"ק שאם יאמרו האומות לסטים אתם שלקחתם ארץ ז' אומות בגזילה וא"כ לא קיימתם תורתכם שכתוב בה לא תגזול ולא תסיג גבול רעיך ואם נשיב להם הוא ית' התיר אותה לנו תהיה להם תשובותינו זאת קשה מזה וחילול הש"י שיטיחו דברים כלפי מעלה ית' לומר א"כ הוא בעצמו כביכול גוזר ואינו מקיים שיצוה לגזול וסותר תורתו ובזה תיפול התורה בכלל ח"ו ועל זה אמר ר' יצחק שנשיב להם הוא בראה כו' ואין כאן גזילה ולא סתירת הדת כלל לכך פתח בבראשי' וכל הסיפורים שעד החדש הזה לכם שהם קיום וחיזוק לירושת הארץ לישראל ולמצות התורה כולה וא"כ היה מן ההכרח להתחיל בבראשית לקיום וחיזוק כל התורה והמצוה ולשנא נמי דיקא ומוכיח הכי דר' יצחק לכבוד הש"י הוא דורש דאם לא כן כל הארץ של הקב"ה היא הוא בראה למה לי לא היה לו לומר אלא הקב"ה נשבע לאבותינו ונתנה לנו אם לא מפחד דבפום ממלל רברבן מלין לצד עילאה ימללו כביכול שגוזר ואינו מקיים לפיכך הוצרך לומר כל הארץ שלו היא הוא בראה כולי נ"ל:
בג"א באותו דיבור ז"ל והק' הרמב"ן דמאי קשה לר"י שלא היה לכתוב בתורה בראשית שהרי אם לא כתב היה עולה על הדעת שהעולם קדמון כו' וכל מי שיאמין שהעולם קדמון כמו שיאמין אריסטו כל הניסים שבאו בתורה בשינוי טבעו של עולם הם נמנעים כו' לכך כתב בראשית להעיד על חידוש העולם ואז הניסים הם אפשריים רל שכיון שהוא ית' חדשו יש יכולת בידו ית' לשנות טבעו ע"י נסים ונפלאות כו' וא' עליו הרג"א אין זו קושיא שאין הגדת חידוש העולם ראייה על הניסים שהרי לא ראינוהו אבל אדרבה הניסים הם ראייה על החידוש שחידוש הניסים ראינו בעינינו כו' כלומר וכיון שיש יכולת בידו לשנות טבעו הוא ראייה שחדשו עכ"ל. והנה הוא דוחה דברי הרמב"ן ז"ל ולקוחים גם הם מדברי הרא"ם אלא ששינה קצת אבל אני או' שדברי הרמב"ן ז"ל הם כחומה נשגבה ונבנה עליה טירת כסף דמאי דקא' הוא הניסים הם ראייה על החידוש כו' ודאי כן הוא למי שראה אותם שכיון שהוא ית' יכול לשנות טבעו של עולם הוא ראייה שהוא ית' חדשו אלא שזה הוא הנקרא מופת ראייה אבל איננו מופת חותך כשמביאין ראייה מן המסובב על הסיבה ר"ל שהניסים הם מסובבים מן החידוש דהואיל וחדשו יש בו כח לשנותו ולעשות נסים ומי שרואה הנסים יש לו ראייה מזה שהוא ית' חדשו אלא שיש בזה חשש זיוף ולא אמונה שלימה כידוע ליודעים מעט בהגיון שמי יטה לבנו לומר ולהוכיח החידוש ע"י הניסים אפילו למי שרואה אותם אם לא היה כתוב בתורה החידוש בפי' ותעיד עליו אדרבה קרוב היה הדעת לכפור בנסים בדיעות נפסדות ודמיונות זרות אפי' למי שרואה אותם שיאמרו שלא היה שם שנוי טבע ומציירים להם ציורים נכריות כדי להעמיד הקדמות כאשר עשו קצת מפילוסופי עמינו שנשרשו על דעת אריסטו בקדמות וכתבו בפשטי הנסים דברים זרים ודעות נפסדות תדע שהרי בכל הנסים שעשה משה לא האמינו בו ישראל אמונה שלימה עד המעמד הקדוש כמו שכתוב בעיקרים מפני חשש הזיוף כו' מה שאי אפשר לעשות כן בהקדים לנו עדות התורה להשרישנו על דעת החידוש והואיל והקדמות לא בא עליו מופת כמו על החידוש כמו שכתוב בספר המורה א"כ מעתה אין לנו מכריע יותר ואמתי כי אם עדות התורה שהיא נאמנה ומחכימת הפתי להעמידו על האמת שתעיד על החידוש וא"כ יפה הקשה הרמב"ן ז"ל ויפה תירץ ע"ש כו' ועוד אם מחידוש הנסים שתעיד עליהם התורה לדורות הבאי' שלא ראו אותם והוא המסובב נוכל ליקח ראייה על חידוש העולם שהוא הסבה ולכך יקשה תסמוך התורה עליהם ולא תכתוב חידוש העולם א"כ גם למעלה שכתב ואמר ר' יצחק הוא בראה ונתנה לנו כו' נימא ג"כ תכתוב התורה ציווי הירושה והישיבה גם אותן המצות כמו שעשתה כן באמת והוא יהיה ראייה שהוא בראה כו' ונתנה לאבותינו ומהם ירשנוה שאם לא כן למה יצוה אותנו לירש ולקחת אותה מיד האומות שאעפ"י שלא היה כתוב בתורה כל אלו הסיפורים מ"מ היינו יודעים אותם בעל פה מפי משה מסיני כאשר כתבו כמה מפרשים שאין קושיי' ר' יצחק אלא שאין לכתוב אותה בתורה אבל על כל פנים בספר מיוחד יהיו כתובים כמו ספר איוב שכתבו משה דמ"ש לא גרע זה מספר איוב אלא מאי אית לך למימר האומות יכחישוהו ומלין לצד עילאה ימללו כמו שכתבנו ולכך רצתה התורה להעיד עליה בפירוש מפני שיותר טוב הוא שתעיד התורה ותכתוב התחלת הדבר וסבתו ונקח ראייה מן הסיבה על המסובב ה"נ אם לא תעיד התורה על החידוש הכופרים יכחישו הנסים בדעות זרות כדי לקיים הקדמות לכך טוב הוא יותר לכתוב חדוש העולם ולהעיד עליו שהוא הסיבה וממנה נדע המסובב והוא סבת חידוש הנסים וטעם אפשרותן וא"כ דברי הרמב"ן ז"ל הם כנים ואמתיים והרב הזה דוחה אותה בקש. ואשר הביא ראייה מאנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אמר אנכי אשר בראתי שמים וארץ אינה ראייה דהתם היה מדבר עמהם פנים לפנים ויציאת מצרים היה ג"כ נס וחידוש גדול אשר לא היה ישראל יכולין להכחישו והבריאה היה אפשר להם להכחיש כי לא ראו אותה והיה להם ראיית נס יציאת מצרים באמת בלא תחבולה מופת ראייה על החידוש בדיבורו עמהם פנים אל פנים אבל במה שתעיד התורה עדות לדורות טוב יותר הוא להעיד על הסבה של כלל הנסים מלהעיד על המסובב כן נ"ל: ועוד נראה לומר במתן תורה הוצרך להתחיל באשר הוצאתיך מארץ מצרים כדי לתת להם ג"כ טעם למה זה יכביד עליהם במשא המצות והתורה יותר מכל אומה ולשון לכך התחיל באשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו' לומר להם לכך מחוייבי' אתם לקבל עליכם עול מלכותי יותר מכל האומות הואיל והוצאתיך וגו'. ועוד אעיקרה דדינא יש פירכא שאין הנסים ראיה כלל על החידוש יש מאין שהרי היה אפשר להאמין הקדמות על הדרך שיאמינו אפלטון בתומר ראשון ואז יהיו כל הנסים ביכולת הש"י דהואיל והיה יכול לעשות כביכול כל העולם מן החומר הראשון ושינהו לכל מה שרצה ה"נ יכול לעשות כל הנסים בשינוי טבעו של עולם שהרי הם כולם יש מיש כמו שהיתה הבריאה יש מיש לפי דעת אפלטון לכך הי' מן ההכרח לכתוב הבריאה שהיא יש מאין שכן הוא האמת ושלא לסמוך על הראייה שהיתה מן הנסים שהיה אפשר לבא על ידה לידי אמונת שוא ובטל והוא אמונת אפלטון נ"ל:
רש"י שאם יאמרו האומות לסטי' אתם כו' לשון ג"א וא"ת הלא מה שקנה עבד קנה רבו ואחר שנח נתן כנען עבד עבדים לאחיו א"כ אין זה גזילה מה שלקתו הארץ מהם. ותירץ מ"מ כיון דכתיב במצות התלויות בארץ לשון ירושה אין זה דרך ירושת אבות אלא לסטיות כיון שלקחוה בכח מן הכנעניים ע"כ: אבל תירוץ זה דחוק הוא מאוד דהא כיון דק"ל מה שקנה עבד קנה רבו ויד עבד כיד רבו א"כ לא היה של עבד שלא קנה אותו מעולם כי תחלת קניינו היתה לרבו ולא לו ומה שלקחו אח"כ שלהם לקחו ואדרבה העבד ראוי לעונש שהחזיק בשל רבו כמה שנים שוודאי דעת הנותן לא היתה ליתנה לעבד רק לרבו שגם הוא ידע מה שקנה עבד קנה רבו ומה להם לאומות להתרעם. ואח"כ כתב תירוץ אחר וז"ל ועוד יש לתרץ דאע"ג שנתן נח כנען עבד עבדים לאחיו לא נתן אותו עבד עבדים ליקח ארצו דא"כ מה מהני החלוקה שהיה נח מחלק הארץ לבניו אלא נתן אותו עבד עבדים חוץ מן הארץ שהיה לכנען כדי שתתקיים החלוקה שיחלק להם הארץ והוי כאלו נתן הארץ לכנען ע"מ שאין לרבו רשות בו ולפיכך לא היה לישראל רשות לקחת אותה מהם עכ"ל. וזה התירוץ ג"כ אינו נכון דהא תינח אם נאמר שהחלוקה היתה אחרי קללת עבד עבדים כו' אבל אם נאמר שהחלוקה היתה קודם הקללה מאי איכא למימר דבשעת החלוקה היתה חלוקה גמורה ואח"כ איכא למימר כשקללו ודאי קללו לגמרי שיקחו אחיו גם את ארצו דהא לא כתיב שום תנאי בקללה לומר שהתנה נח אע"ג שיהיה עבד ארצו ישאר לו להיות שלו ועוד מי יימר לן שחלקה נח בחייו שמא חלקוה הם בגורל אחר מיתת נח אביהם שעדיין לא היתה ידם דשם ויפת תקיפה על כנען לרדות בו כעבד והוצרכו על כרחם לתת לו חלק ירושתו. וכן משמע לשני גבי מה שאמרו בחלקו של שם נפלה כו' דלשון נפלה משמע שנפלה לו בגורל ע"י החלוקה של הירושה אחר מיתת אביהם דאל"כ חלקו של שם היתה מיבעי ליה כו' ועוד אפי' את"ל נח חלקו שמא לא חלקו בתורת ירושה וכדי שלא יתקוטטו ביניהם אחר מיתתו וישבו כל אחד בחלקו בשלוה כל עוד שלא היה יד שם ויפת תקיפה עד שיפרו וירבו וישלטו בעבדיהם ואז יקחו גם ארצו גם אותו לעבדי' כי עכשיו ר"ל באותו זמן רבים היו בני כנען כמו שתראה בפירוש בפסוק שהרבה בנים היה לו ולא יכלו עדיין למשול בהם והיתה כוונת נח מי שיגביר עליו יקח גם ארצו מידו ועוד כתב הרב האר"י תירוצים אחרים אבל לי נראה דהקושיא מעיקרא לאו קושיא היא דבמה אנן קיימין עכשיו בקושיי' ר' יצחק שהקשה לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם וא"כ שפיר יאמרו האומות לסטים אתם דמהיכן ידעו שכנען הוא עבד עבדים לאחיו שאם נאמר להם כך יש לנו קבלה בעל פה יכחישו דברינו אם לא יהיה כתב בתורה וא"ת א"כ לא היה לו לר' יצחק להשיב רק שהוצרך להתחיל בבראשית להודיע עניין עבד עבדי' יהיה כנען לאחיו אין זה קושיא כי כבר אמרנו שעיקר כוונת ר' יצחק לכבוד הש"י הוא דורש פן יטיחו דברים כלפי מעלה כו' ורוצה להשיב להם על תחלת דבריהם לבטלם מיד לכך אמר הוא בראה כו':
רש"י בדיבור המתחיל בשביל ישראל והתורה בב"ר כו' לשון הג"א אמנם עיקר סוד זה מה שנברא בשביל התורה הוא כי ראשית כל הבריאה היא התורה שהיתה נבראת קודם שנברא העולם אלפים שנה ואין דבר נברא באחרונהרק ישראל שהרי לא היתה אומה אחרונה לישראל כי אדום ועמון ומואב נעשו לאומות קודם לישראל וישראל באחרונה ומפני שהתורה היא ראשית הכל שממנה נשתלשל הכל ובשביל זה בשבילם נברא הכל כמו האילן שהוא נטוע אינו גדל רק בשביל העיקר שהוא ראשיתו ובשבילה גדל ומ"מ תכלית גידול שלו להוציא פירות ובשביל תכלית זה הוא גדל וצמח שאם אין הפרי שיצא לבסוף לא היה גדל וזהו שגורם גידול שלו וכן ישראל שיצא באחרון מן כל הנבראים והם שלימות כל העולם וכאשר יצאו ישראל אז היתה שלימות כל העולם ואז עמדה הבריאה כי כבר הגיע התכלית והשלימות לפיכך בשביל התורה נברא שהיא הראשית וההתחלה ובשביל ישראל שהם תכלית ובשביל כך נקראו ישראל ג"כ ראשית כי התכלית הוא ראשית המחשבה עכ"ל. אם דרוש זה הוא יפה ונאה הוא דרוש בפני עצמו אבל לשון זה המדרש אינו הולמו דבשלמא בשביל ישראל שפיר אבל מה שייך לומר לשון בשביל התורה נבראה העולם ע"י התורה או מן התורה נברא העולם היה לו לומר לפי משל האילן שמביא ועוד לפי משלו התורה היא עיקר ושורש שממנו הושרש ונטוע העולם וישראל באו בסוף כמו הפרי באילן וישראל הם הפרי וא"כ המשל אינו דומה לנמשל דהתם גם העיקר הוא מצוי ונטוע בשביל הפרי והפרי הוא העיקר והשורש והעיקר הוא טפל שאם אין פרי יקוץ הבעל גם בעיקר והכא הוא איפכא העיקר הוא עיקר ועומד לעולם וישראל שהם הפרי הם טפל שאם ח"ו לא יקיימו התורה אין להם קיום ויקוץ הבעל בית בפרי ויקיים העיקר והרי בריאת ישראל בעבור התורה ולא התורה בעבור ישראל כאשר היה ראוי לפי המשל:
בד"ה רש"י ועדיין לא גילה לשון הג"א ומה שלא הקשה קושיא זאת למעלה אצל ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה ושם היה לו להקשות שאם היה בא להורות סדר הבריאה שהשמים קדמו והלא המים קדמו כו' עכ"ל. ואני אומר שאין זו קושיא כלל מה שלא הקשה רש"י זה למעלה שיותר טוב הוא לסתור הדבר מניה וביה דהיינו מלשון בראשית עצמו מלהביא סתירות ממקום אחר ועכשיו שאין לו סתירה אחרת עדיין קשה זאת כי כן הוא המדה ושיטתו של רש"י בכמה מקומות ואחת אני מביא לך לדמיון לקמן בפרשת ויחי גבי שמעון ולוי אחיס הקשה רש"י מי הם כו' אם תאמר בני השפחות לא היתה שנאתן שלימה כו' יששכר וזבולון לא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים כו' והשתא תירוץ זה היה יכול ג"כ לומר על בני השפחות שהרי על כרחך יהודה היה גדול מכל בני השפחות כאשר תראה בסדר לידתן אלא ע"כ לומר מפני שלא היה צריך לתירוץ זה גבי בני השפחות השיב התירוץ המושכל ראשון במה שמצינו בבני השפחות עצמן ועכשיו גבי יששכר וזבולון שאין לו תירוץ אחר השיב זה התירוץ ה"נ י"ל הכא. גם מה שהשיב ותירץ הרב דלמעלה לא קשה מידי דאע"ג שהמים קדמו מ"מ י"ל השמים קדמו למה שנברא אחריה ולא קשה מה שכתוב בראשית ברא שמים וארץ שכך פירושו בראשית ברא שמים וארץ ואח"כ האור אבל כאשר נפרש בראשי' הכל א"כ אתה צריך לומר שהשמים קדמו לכל וקשה והלא המים קדמו עכ"ל ור"ל כלומר א"כ הקושיא היא מוכרחת כו' וכן תירץ ג"כ מהר"ר נתן ז"ל קושיא זו אבל לי נראה שלא השיבו כלום שאם נוכל לפרש בלא כל בראשית ברא שמים וארץ ואח"כ האור כו' ואע"ג דהמים קדמו בראשית קאי על כל מה שכתב אחריו גם אם היה כתוב כל היינו יכולים לפרש בראשית כל מה שנזכר בפרשה אחרי כן ברא שמים וארץ וא"כ עדיין הקושיא אינה מוכרחת אלא מחוורת' כדאמרינן מעיקרא שיותר טוב לסתור הדבר מיניה וביה ועכשיו כו' נ"ל דוק: באותו דיבור לשון הג"א אבל קשה לי מאי קושיא זאת ועדיין לא גילה בריאת המים מתי ש"מ מהא דכתיב ורוח אלקים מרחפת על פני המים זו היא בריאתן עכ"ל. ואני אומר שקושיא חזקה היא שאין לומר זו היא בריאתן דא"כ מרחפת על פני מים מבעי ליה בלא ה"א הידיעה אבל המים בה"א הידיעה משמע מרחפת על פני המים הידועים ומה היא ידיעתן שהרי לא נזכרו כבר אלא וודאי זה הוא ידיעתן שהיו מקודם לכן זהו נ"ל כוונת רש"י. ועוד אם זו היא בריאתן היה משמעות הלשון משמע שנבראו עכשיו אחר שנבראו שמים וארץ וא"כ היאך נבראו השמים מן המים לשון הרא"ם ועדיין לא גילה בריאת המים מתי היתה למדת שקדמו לארץ פי' אם נאמר שבריאת המים קדמה לבריאת שמים וארץ ליכא לאקשויי למה לא גלה בריאתן ברישא דאיכא למימר לא בא הכתוב לגלות אלא בריאת הנבראים שאחר בריאת השמים וארץ אבל אם נאמר שבריאת המים היתה אחר בריאת השמים והארץ הוה לי' לגלויי בריאתן ברישא ואח"כ איכות מצבן דכי ה"ג פריך בריש ברכות ומתי דקאמר כדי נסבה שהרי כל ראייתו אינו אלא מפני שכתב איכות מצבן ולא בריאתן אך מפני שכל אותן שגילה בריאתן גילה גם זמן בריאתן ואם היה מזכיר בריאתן של אילו היה מזכיר גם זמן בריאתן כתב בהן ג"כ ועדיין לא גלה בריאתן מתי היתה עכ"ל. ביאור לביאורו דוחקיה דרא"ם לפרש זה הוא מפני שקשה לו לישנא דרש"י לא ראשו סיפו ולא סופו ראשו דפתח להקשות לא גילה בריאת המים מתי היתה והשיב למדת שקדמו לארץ מה השיב כי עדיין יקשה אעפ"י שקדמו לארץ למה לא גילה מתי היתה בריאתם ואם נאמר שמכח מאמר ורוח אלקים מרחפת וגו' נדע המתי דהא ע"כ שקדמו א"כ ג"כ נאמר שהמים נבראו אחר בריאת שמים וארץ בין בריאת השמים והארץ ובין מאמר ורוח אלקים וגומר ולא חש לגלות מתי היתה ומה קשה לו לרש"י לכך פי' הרא"ם ואמר פי' אם נאמר כו':
רש"י ולא נאמר ברא ה' לשון הרא"ם פי' עם שם אלקים כמו שנאמר בסוף ביום עשות י"י אלקים ארץ ושמים דאל"כ מאי קושיא דלמא במדת הדין בראו עכ"ל הרא"ם. עוד נ"ל לפרש כוונת רש"י שמקשה כן הלא ידוע כי אלקים הוא מ"ה ואנו רואים כמה רשעים דרכם צלחה ואין הדין מתוח כנגדם ואם כן ברא ה' הל"ל נר' לי:
פסוק ב
רש"י על פני המים שעל הארץ פי' ה' רא"ם והג"א יעויין בספריהם ואני שמעתי פירושו שק' לו לרש"י וחשך על התהום מבעי ליה מאי על פני לכך פרש"י על פני המי' שעל הארץ רצה לומר וזהו פירש תהום כי התהום הם המים התחתונים הנוגעים את הארץ שכן פי' תהום בכל מקום עירוב מים ורקק יחד ופני התהום הם עליוני המים הסמוכים לאויר ורוח אלקים שהוא הכסא כבוד לא היה מרחף על התהום שהוא תחתית המים רק על פני התהום שהם עליוני המים וזהו על פני המים שעל הארץ:
רש"י כסא כבוד עומד באויר ומרחף כו' לשון הרא"ם מפני שלא יתכן לפרש רוח אלקים על הרוח ממש כו' שאין דרכו להסמך על השם כו' עכ"ל. עוד נ"ל לפרש שעל כרחך אין פירושו רוח ממש דא"כ ורוח אלקים מנשבת מבעי ליה דגבי רוח שייך לשון נישוב כדכתיב ישב רוח וגומר לכך פירשוהו כאן על כסא הכבוד שהוא מרחף:
פסוק ו
רש"י בתוך המים באמצע המים לשון הג"א שאין לפרש בתוך המים כמו ובני ישראל הלכו בתוך הים שאין הכוונה שם שהיו באמצע הים ממש דהכא על כרחך צריך לפרש באמצע המים דהתם שייך לומר בתוך הים לפי שהלכו בים עצמו שייך לומר תוך אבל כאן שלא היה הרקיע בתוך המים עצמן שהרי יש הפרש גדול בין המים שעל הרקיע ובין הרקיע ולא שייך לומר בתוך המים אלא על כרחך לומר האי בתוך ר"ל באמצע המים עכ"ל: ואני אומר שאינו מוכרח דהא גבי בני ישראל הלכו בתוך הים על כרחך שאין ר"ל שהלכו בתוך המים שנגעו בהם המים כאדם ההולך בתוך הנהר או בתוך גיגית מלאה מים והמים מקיפין כל סביביו ונוגעין בו עד שמלחלח את בגדיו ומרטיבין מן המים שהרי כתיב והמים להם חומה וגומר והם הלכו ביבשה אלא שבתוך ר"ל שהלכו בין חומות המים והמים היו להם כמחיצות מכל צדדיהם אעפ"י שהיה הפרש אויר בינם ובין המים והם הלכו בתווך אלא שיכול להיות שהיו קרובים לצד אחד יותר מן הצד השני ולא הלכו באמצע החומות ממש אם כן הכא נמי נימא שהיה הרקיע בתוך המים ויש הפרש בין אויר הרקיע ובין המים והמים תלויים באויר אבל אינם באמצע ממש שנאמר שיש הפרש בין המים העליונים לרקיע כמו בין המים התחתונים אלא שנאמר שהרקיע הוא קרוב לחלק אחד מן המים יותר מלחלק השני אף על פי שנלמד שהמים העליונים תלויין באויר מכל מקום שייך גם כן לומר תוך המים כמו התם גבי בני ישראל הלכו בתוך הים וגומר ומנ"ל לרש"י לפרש שהיו באמצע כו' וכתב הרא"ם ולא מפני שמלת תוך מורה על זה כו'. אבל הוא על פי האגדה של בראשית רבה כו' ויש לדקדק על האגדה גופא מנא לה הא ונראה לי דהכי פירושו והוא כוונת רש"י גם כן וזה שאם היה פירוש יהי רקיע יתהוה הרקיע היה פי' בתוך המים כמשמעו בכל מקום שיורה לנו מקום מצב הוייתו אבל רש"י אזיל לטעמיה שמפרש יהי רקיע יתחזק הרקיע משמע דסבירה ליה דביום ראשון נברא וכמו שהוא דעת רב בהגדה זו וסבירה ליה גם כן לרש"י שרקיע הזה הוא מן הגלגלים והם השמים הנזכרים ביום ראשון לפיכך קשה לו לרש"י גם לרב בהגדה כיון דיהי רקיע פירושו יתחזק הרקיע אם כן בתוך המים למה לי מה צריך להראות לנו כאן מקום מצב השמים שהרי כל עיקר תכלית המאמר הזה לא היה אלא להחזיק הרקיע במצבו שהיה כבר בכל מקום שהוא ואם להראות לנו מצבו בא היה לו להראותו במקום אחר שאין זה מקומו שאין הכוונה אלא שיתחזק הרקיע ואין לומר שפירושו יתחזק הרקיע ואיזה רקיע אותו שבתוך מים שהרי אין כאן רקיע אחר לכך פי' ואמר באמצע המים כלומר על כרחך בתוך המים בא ללמדינו שההתחזקות הזה יהיה באמצע המים והכי פירושו כי בעוד שהיו מרופפים היו עבים וספוגיים והיו גם כן בין מים עליונים למים תחתונים ומגערת מאמר יהי רקיע נקרשו ונקמטו ונתחזקו ונעשו קלושים כשטח דק כראוי מוצק ככל דבר שהוא רופף שהוא עב ורך וספוגיי וכשיתייבש יתחזק ונעשה דק כן היה עניין הרקיע והודיע לנו הכתוב שהצווי היה שאותו ההתחזקות והקלישות יהיה ממש באמצע המים כלומר שייתייבש ויקמט הרקיע הרפוף ויוקלש עד שבאמצע המים ישאר דק וחזק כראי מוצק באמצע המים ממש דאל"כ בתוך המים למה לי כבר היו גם כן בתוך המים רצוני לומר ביניהם וזהו פי' דעת ר' חנינא בהגדה זו שאמר אש של מעלה יצאה וליחכה פני הרקיע כו' ואפשר לומר שמתחלה בעוד היות הרקיע עב ורופף היו המים העליונים מונחים על גבנוניתו ממש ואחר כך כשנקרש ונקלש אם לא היה המאמר הקדוש מעל הרקיע היו כטבעם יורדין עמו בעת קלישותו עד לאמצע ממקום שהיו המים כבר ולכך כתב אחר כך מעל הרקיע ללמד שנשארו תלויין באויר במאמרו של מקום ב"ה וכיון דילפינן ממלת מעל שנשארו באויר הסברא נותנת שנשארו במקומם הראשון וכבר אמרנו דבמתוך ילפינן שהרקיע נתקרש ונקלש באמצע המים אם כן ממילא שמעינן שיש הפרש בין מים העליונים כו' ומתרוייהו נלמוד מבתוך וממעל דתרוייהו מצרך צריכי דאי מבתו' לחוד הוה אמרינן שהקלישות היה באמצע מקומן הראשון ממש אבל המים ירדו עמהם בעת קלישות הרקיע ונשארו מונחין עליו ואי ממעל לא הוה ידעינן שהם באמצע אף על פי שהיינו שומעים שהם תלויין באויר. והשתא אתי שפיר מה שכתב רש"י גבי פי' מעל לרקיע כו' ומפני מה לא נאמר כי טוב בשני כו' בוי"ו העטוף שכוונתו לומר הואיל ונעשי' ביום שני בריאה חשובה כזאת שנתלו המים באויר במאמרו של מלך אם כן היה לו לומר כי טוב ביום שני דבשלמא אם לא היה נעשה בו רק התחזקות הרקיע אין זה מעשה בריאה חשובה ואין ראוי לומר עליה כי טוב אבל על תלויית המים באויר שהוא כנגד הטבע והוא בריאה מעולה היה ראוי לומר עליה כי טוב לכך מקשה רש"י ומפני מה לא נאמר כי טוב בשני ומשני אף על פי כן הואיל ולא נגמרה מלאכת המים בשני אין ראוי לומר עליהם כי טוב וכן כתב גם כן הרב האריה אלא דלדידיה לא תירץ כלום שהרי תשאר הקושי' שהיה לו לרש"י לכתוב האי ומפני כו' למעלה גבי בתוך המים דהא לדידיה מיניה נמי שמעינן שהמים תלויין באויר במאמרו של מלך כמו ממלת מעל אבל לדידי הוא מיושב דהא ממלת בתוך לא שמעינן מידי שהם תלויין באויר שהרי אפשר לומר שירדו עם קלישת הרקיע ונשארו מונחין עליו כמו שהיו בראשונה אלא ממלת מעל שמעינן שתלויין באויר לכך כתב ומפני כו' גבי מעל לרקיע ומה שכתב רשי גבי בתוך כו' הא למדת כו' סמך על מלת מעל דתרוייהו צריכי כדפרישי': א"נ י"ל ממלת בתוך שהוא מיותר כמו שאמרנו שמעינן הכל שהן תלויין במאמרו ושהם באמצעו ממש וממלת מעל לא ילפינן מידי אלא שהוצרך לכתוב כך גבי מעל מפני שהאמת כן הוא שתלויין במאמר כו' ואם היה כתוב על לא היה הלשון אמת דעל משמע עליו ממש ולפי זה אפש' לומר שלכך כתב רש"יוי"ו העיטוף גבי ומפני כו' דבלא מעל היינו יכולין לומר לכך לא נאמר כי טוב בשני שאע"פ שהציווי היה בתוך המים והיה כולל שיתלו המים באויר שמא המי' לא עשו הציווי כמו שמצינו בארץ בעץ פרי וגו' וירדו עם קליש' הרקיע ולא נשארו באויר או לא הבינוהו שהרי אפשר לומר שציווי בתוך לא קאי אלא ארקיע לבדו ולא עליהם אבל עכשיו דכתיב מעל במעשה אם כן ש"מ שגם הם הבינו הציווי וקיימוהו א"כ למה לא נאמר כי טוב בשני כו':
פסוק ח
רש"י שמים שא מים שם מים אש ומים נ"ל דשלשתן משתמעי ממלת שמים דאל"כ צריכינן ליתן טעם למה שינה שמם משם רקיע לקרותן שמים לכך אמר כי שמים פירושו שא מים כלומר נושא המים העליונים אע"פ שהם תלויין באויר מ"מ הוא מגביל להם מקו' ר"ל שעל כל פנים ישארו הם במקום שיהיה הרקיע באמצעיתם לעולם והרי הוא כאלו נושא המים העליונים שיהיה רחוק ממנו במרחקם המוגבל להם. וזהו שא מים ומדלא קרינן שמים בשין שמאלית שמעינן נמי שפירושו שם מים ר"ל ששם יתהוו מטר השמים היורדים לעולם אעפ"י שהמטר נולד ג"כ באויר כמו שכתב הרמב"ן ושאר חכמי הטבע מ"מ הולדם תלוי ג"כ כשיבאו האדים למרחק מוגבל מן השמים ע"י תנועות השמים אז יוולדו שם וזהו שם מים ומדלא נדגשה המ"ם כדי שתעמוד בעד שתים שם מים כמו שנדגשה הבי"ת של ירובשת או ירובעל כדי שיעמדו במקום שני' שמעינן ג"כ אש ומים דהוי כאלו נקרא שמים בשו"א תחת השי"ן שאז לא נוכל להדגיש המ"ם ונבליע השי"ן לבדה כשי"ן שורקת והיה כשתי תיבות שי"ן שורקת אש ומים שמיד כשמתחיל לקרות אותה שי"ן בהבלעה נשמע בקריאתה לבדה אש ואחר כך מים ור"ל שעירבן זה בזה כו' וזהו אש ומים ומדלא ננקד שמים בשו"א תחת השי"ן בהבלעה שאז היתה משמע אש ומים שמעינן ג"כ ע"י נקודות בקמץ שא או שם. והרי ש"מ תלת דאי אש ומים לבדו היה ננקד בשו"א ושא מים לבדו היתה קריאתו בשין שמאלית ושם מים לבדו היה להדגיש המ"ם ואע"ג דבשנים מהם היתה המלה מיושבת מ"מ שלשתן שקולים הם ויבואו כולם ואין לומר דס"ל לרש"י שמלת שמים סובל אחד מאלו הג' ואין לו הכרע על איזה מהם ושקולי' הם ויבואו כולם דא"כ היה לו לרש"י לומר על כל אחד ד"א והכי הל"ל שמים שא מים ד"א שם מים ד"א אש ומים אלא ודאי דעת רש"י שעל כל פניס השם הזה נופל על שנים מאלו מכח שינוי נקודותיו שאמרנו ואין לו הכרע על איזה מהם כמו שאמרנו ויבאו כולם נ"ל:
פסוק י
רש"י אלא אינו דומה טעם דג כו': לשון הג"א ואין לתרץ קושיא זו דלכך נקרא ימים מפני שכל הנחלי' הולכים אל הים ויש בו מיני ימים הרבה דודאי שינוי הימים אינו גורם שינוי השם להיות הים נקרא בשם ימים דכיון דכלם נכנסי' לים אחד ראוי ג"כ להיות נקרא בלשון יחיד אלא מפני חילוף הדגי' של הנחלים והימים ההולכים אל ים אוקיינוס. ומה שהקשה המזרחי על דברי רז"ל שאמרו אין טעם דג העולה באספמיא דומה לטעם דג העולה בעכו ועכו ואספמיא רחוקי' הם מאוקיינוס והואיל והפסוק מדבר באוקיינוס כמו שכתב רש"י יקוו המים שטוחים היו והקוום באוקיינוס אם כן מקוה המים שכתב כאן הוא אוקיינוס ואיך קרא אוקיינוס בשם ימים בשביל דג העולה באספמי' ואין זה ק' דה"פ אין דג העול' מעכו כו'. וכל הנחלים והימי' הולכי' אל הים ולכך נקרא ים אוקיינו' ימים ואם לא היה שינוי טעם מדגים לא היה ראוי שיהיה הים נקרא בלשון רבים ימים אחר שלא נקוו שם רק המים מן הנחלים וכל המים הם שוים עכ"ל. אף על פי שוודאי כן הוא שמפני שינוי טעם הדגים ראוי הוא לקרותו ימים ואין כוונתו לומר בשינוי טעם הדגים שנמצאו שם מינים הרבה המתחלפים בטעמיהם שזה נמצא בכל הנהרות והנחלים והימים אלא רצונו לומר שנמצאו שם באוקיינוס מין אחד שהוא מחולף בטעמו דג זה מדג זה וזה אינו יכול להיות אלא מפני שזה בא מנהר או מים זה וזה בא מנהר או מים אחרים שהרי כל הנחלים הולכים אל הים ומביאים דגותם עמהם אבל מה שהקשה הוא על קושיית המזרחי קושייתו אינו קושיא דודאי אפשר לומר דמפני שינוי המים אין ראוי לקרותו ימים שהרי לפי הנראה כל המים שוים הם אבל כוונת המזרחי הוא שהכתוב בא להודיע לנו בשם זה של ימים שכל הנחלים הולכים אל הים וגם שלמה ע"ה אעפ"י שידע בחכמתו הגדולה אפשר שלמדו ג"כ מן הפסוק הזה ועוד נ"ל שאפילו מטעם שינוי המים ההולכים לתוכו ראוי לקרותו ימים ומה שאמר כל המים הם שוים אין זו הקדמ' מוחלטת לסמוך עליה שהרי רוב המים אעפ"י ששוים במראיהם אינם שוים בטעמם ובעצמותם שהרי כבר ארז"ל שזה מגדל פשתן וזה פרה ורבה כו' והחכם הרמב"ם ז"ל כתב שאפילו שינוי זכות השכל של בני אדם וגסותם ואפילו שינוי הנהגת המדינות בחריצות או בעצלות הכל תלוי באכילת פירות המגדלים מן המים שבאותה ארצות כמו שהוא כתוב בסיפריו ובאגדותיו עיין שם ועוד היום ידועים ומפורסמים כמה מיני מים שזה מבריא וזה מחלי וזה פועל כך וזה כך וכולם הולכים אל הים ואם כן וודאי ראוי הוא לקרותו ימים מפני שינוי המים שנופלים בתוכו ובכל מקום שיפול שם שפעת נהר אחת ודאי משתני' טעם מימיו שם כטעם אותן המים הבאים מאותו נהר ומתוך כך נמצאו למימי ים אוקיינום עצמם שינוי טעמים זה מזה בשינוי מקומות ועל שם כך ראוי לקרותו ימים לשון רבים נראה לי:
פסוק יא
רש"י לא דשא לשון עשב כו' פירוש עשב יאמר על כל קלח וקלח בפני עצמו ודשא יאמר על לבושת הארץ בדשאים כו' זהו כוונת רש"י וטען הרמב"ן שאם כן לשון דשא לא יתרבה ורבותנו ז"ל אמרו הרכיב שני מיני דשאים כו' והרב עצמו הזכיר דשאים ואמר כשהיא מתמלאית בדשאים כו' והוסיף הרא"ם ז"ל להקשות וז"ל וה"ה נמי שהיה לו לטעון ממה שאמר שני מיני דשאים שאם לשון דשא כולל כל המינים איך יתכן שיקרא המין האחד דשא עד שיאמרו שני מיני דשאים ותירץ הרא"ם שאינה טענה דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד עכ"ל וזה דחוק מאד והג"א חשב לתרץ שיש לומר שלשון דשא יאמר על הירוק בלבד מבלי בחינת צורתו רק הירוק נקרא שמו דשא ועשב יאמר על הצורה המינית והרי יש חילוק גדול בין דשא ובין עשב דשא נקרא מיד כשיצמח קודם שניכר מה הוא ועשב יקרא כאשר יש לו הכרה מה שהוא ר"ל מאיזה מין וסיים ואמר לכך נאמר תדשא הארץ דשא כי מתחלתו נקרא דשא ולבסוף נקרא עשב מזריע כאשר נגמר גידולו והשתא שפיר י"ל דשאים אע"ג דלשון דשא רק על הצמח בלבד מ"מ יאמר לשון ריבוי כאשר הם שנים עכ"ל והנה תירץ הרא"ם כבר אמרנו שהוא דחוק מאד ואשר חשב הרב האריה לתרץ יראה שאינה תירץ כלל וזה שהוא רצה לבדות לשון מעצמו ויפרוש דשא על הירקות ועשב על צורת המין מי יאמר לו שלשון הקדש כן הוא וכי מבדין לשון מעצמו הרי לא היה בשעת דור הפלגה ויהיו כאן ע"א לשונות ועוד שלשון עשב יאמר על כל קלח וקלח ובעוד שהוא צומח טרם יוכר המין יקרא כל קלח עשב והוארוצה לפרשו על כל מין ומין ועוד מה זה הלשון שאמרו הרכיב שני מיני דשאים כו' וכי מרכיבין הירקות קודם שצמח כולו. ומה שאמר רש"י לא דשא לשון עשב כו'. כך ידע הוא שכן הוא לשון הקודש ולכך אומר אני שדברי רש"י הם נכונים וברורים וזכים ואין בהם גמגום כלל. וזה שבתחלה מיד שהתחיל הפסוק תדשא הארץ דשא עשב קשה לו לרש"י שהתחיל הכתוב בחדא וסיים בתרתי התחיל בתדשא שהוא לשון דשא וסיים בדשא ועשב משמע ששניהם כלולי' במלת תדשא שנאמ' בראשונה וא"כ משמע ששני הלשונות אחד הם אלא שהם שמות נרדפים ולכך הקשה א"כ למה לא התחיל בעשב שהוא השם המפורסים תעשיב הארץ עשב דשא וע"ז אמר לא דשא לשון עשב ולא עשב לשון דשא ועל כן לא היה לשון המקרא כו' כי לא היה נופל לומר לשון דשא אם היה מתחיל תעשי' הארץ כו' אבל בהתחלתו תדש' הארץ נופל שפיר עליו לו' לשון עשב שמיני דשאים מחולקים כו' והכוונה כי לשון דשא אינואלא כשנתמלאה ונתלבשה הארץ מקלחין ועלין הרבה ואפילו היו כולן ממין אחד היו נקראים דשא וכל קלח וקלח או עלה הנשרש בפני עצמו נקרא עשב הן ממין אחד הן מהרבה מינים ולכך אין לשון למדבר לומר דשא פלוני כי אין לשון דשא אלא לבוש הארץ כשנתמלאית על פני כולה ואפי' הוא מין אחד ואם היתה מגדלת הארץ שנה אחת מין אחד על פני כול' הרי זה דשא אחד ובשנ' האחר' היתה מגדלת מן אחד על פני כולה היה זה דשא אחר ר"ל לבוש אחר והרי כאן שני מיני דשאי' כאלו אמר שני מיני לבושין וכשמגדלת בשנה אחת הרבה מינים ומתמלאית מהם על פני כולה כאשר היא נוהגת כן באמת הכל יחד נקרא דשא שהרי בין הכל הם לבוש אחד כמו שהוא בלבושי בני אדם כשתעשה לך בגד מצבע אחת זהו לבוש אחד וכשתעשה לך עוד בגד אחר מצבע זו או מצבע אחרת זהו לבוש שני הרי שני לבושים ואם תעשה לך בגד מהרב' מיני' צבעי' ותתפר' יחד זהו ג"כ אינו אלא לבוש אחד וכן הוא העניין ממש בלבושי הארץ וזהו כוונת רש"י שכתב אח"כ בלשון לע"ז נקרא דשא ארבזו כולן בערבוביא כו' כלומר כולם אעפ"י שהם בערבוביא אינם נקראי' אלא דשא ר"ל לבוש אחד שהרי כולם יחד מלבושים ומכסי' את הארץ כלבוש אחד הנעשה מהרב' מני צבעי' וכל שירש לעצמו נקרא עשב אפי' ממין אחר ואם כן הכי פירושו דקרא תדשא הארץ וגומר תתמלא ותתכס' הארץ לבוש ואותו לבוש יהיה עשב כלומר לא יהיה מחובר יחד אלא יהיה קלחי קלחין וכ"ת א"כ היכן צוה הש"י שיהיו הרבה מיני' דשאים שמ' ע"י ציוויו שאמר תדשא כו' כי לא יהיה אלא מין אחד לפי פרושינו אין זה קושיא דמלת למינו הכתוב גבי עץ עושה פרי קאי ג"כ על ציווי תדשא כאילו אמר תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינו עץ פרי וגומר כלומר שהדשא והלבוש הזה יהיה הרבה מינים כמו שעל כרחך תצטרך לפרשו כך גבי האילנות שהרי שם ג"כ לא כתוב אלא עץ פרי עושה פרי שאינו משמע אלא מין עץ אחד והיכן צוה לעשות הרבה מינים אלא על כרחך במלת למינו צוה כן וזה קאי נמי על הדשאים ואעפ"י שכתב רש"י אח"כ גבי ותוצא הארץ דשא וגומר אע"ג שלא נאמר למיניהם בדשאים בצווייהם כו' אינו רצה לומר שמלת למינו לא קאי על תדשא הארץ ולכך הוצרך לומר שנשאו ק"ו כו' אלא רצה לומר מפני שלא נאמר למינו בפני עצמו גבי תדשא דשא בציווי כמו שנאמר גבי מעשה ותוצא הארץ דשא למינהו וגומר ש"מ דהבינו דמלת למינו קאי גם כן עליהם מטעם דנשאו ק"ו בעצמם לקיים הציווי במעשה אבל האמת הוא לעולם דמלת למינו דעץ פרי קאי גם כן על ציווי דתדשא הארץ דשא עשב וגו' וזה נראה לי דעת רש"י:
רש"י והיא לא עשתה כן אלא כו' לשון הג"א אין הפירוש שאדמה עבר' במזיד על ציווי הקב"ה שאין בה יצר הרע שתהא עוברת במזיד על ציווי הקב"ה אבל כו' עכ"ל. ואני אומר אם היתה הכוונה על הארץ התחתונה ממש שנצטוות' ועברה על ציווי הש"י היתה הקושיא וודאי קושיא חזקה ואי אפשר לתרצה אבל הוא צלל במים אדירים ולא העלה כלום ואין דבריו מן הצורך כי אינו מדבר אלא מן הכח ומזל שיש לה למעלה והוא מן הכת שיש להם בחיר' כעניין המלאכים הידועים שנפלו בעבור בנות האדם ודי למבין והוא שנתקללה ג"כ נ"ל:
פסוק יב
רש"י נשאו ק"ו כ"ו: לשון הג"א אע"ג שבעת שאמר הקב"ה לאילנות למיניהו לא היו הדשאים עדיין נבראים ואיך שמעו י"ל אע"ג דאינהו לא שמעו מזליהו שמע כו' עכ"ל והקושיא הולכת לשטתו שעם הארץ התחתונה ידבר ולפי דרכינו אין קושיא כלל שגם הדיבו' היא אינו אלא לכח ומזל שלהם כמו שאמרני בסמוך והוא היה בעולם בעת ההיא אבל אפי' לפי שטתו יראה לי שאין כאן קושיא כלל שהרי הציווי הקדום של תדש' הארץ היא קודם ציווי עץ פרי עושה פרי למינו וגו' וא"כ יש לנו לומר שמיד שיצא הדיבור מפי הקב"ה תדשא הארץ וגו' מיד היו היסודות מתנועעי' ומתרכבים להיו' חומר לדשאים ואח"כ כשאמר הקב"ה עץ פרי עושה פרי למינו שמעו אותן הרכבה של חומר הדשאים מלת למינו שיצא מפי הקב"ה גבי האילנות מיד נשא אותו החומר המורכב בארץ להיות דשא הק"ו בעצמו ויצא מן הקרקע וקבל הצורו' למיניהו כמו שכתוב ותוצא הארץ וגו' משמע בשעת יציאת מן הארץ שחלה עליהם צורת יצאו למינם:
פסוק יד
רש"י מיום הראשון נבראו וברביעי צוה עליהם להתלות ברקיע כו' הרא"ם פי' שזהו אליבא דחכמים דאמרי אור שנברא ביום ראשון הן הן המאורות כו' אבל מה שפי' רש"י לעיל גבי ויבדל אלקים כו' שגנזו לצדיקים כו' הוא אליבא דרבי יעקב כו' ובאמת רחוק הוא מן הדעת שיפרש רש"י בפרש' אחת ובעניין אחד שני פירושים סותרים זה את זה ואליבא דתרי מן דאמרים וכאשר שאג עליו האריה שי' והנה גם הרב האריה הסכים שהפירש הזה הוא אליבא דחכמים ודחק עצמו להשוות דעת החכמים בעניין גניזת האור וחלק דבר שאינו מקבל חלוקה שהרי האור הראשון אינו גשם והיאך יקבל החלוקה שכתוב שגנז מקצתו עיין בספרו ומה שכתוב הבהיר כי שביעית האור נשאר כו' דמשמע גם כן שהוא זכר המקבל חלוקה ואפילו לשבעה חלקים אינו מזה העניין כי הוא דבר שיש בו סוד ליודעי חן ואין כאן מקומו אבל לי נראה שדעת רש"י הוא ממש כדעת רבי יעקב וכמו שהחליט לשונו שם ואמר אף בזה אנו צריכים לדברי אגדה כו' משמע שמוכרח הוא לומר כן לפי פשוטו ואין לו פירש אחר מפני שהלשון דוחקו ואם היה דעת רש"י בכאן לפרש אליבא דחכמים היה לו להתחיל כאן גבי יהי מאורות כזה הלשון אור שנברא ביום ראשון הן הן המאורות שנתלה ביום הרביעי כאשר הוא לשון החכמים שם כי כן דרכו של רש"י להביא בפירושו לשון רבותינו זכרונם לברכה ועוד שהרי כתב רש"י להבדיל בין היום ובין הלילה משנגנז האור הראשון אבל בשבעת ימי בראשית שמשו האור והחושך הראשונים זה ביום וזה בלילה עכ"ל משמע בפי' ששני מיני אורות היו הראשון והאחרון ולא כפי' הרג"א שחלק אור הראשון לשני חלקים לכך נ"ל שמה שאמר רש"י כאן מיום ראשון נבראו וברביעי צוה עליהן כו' אין כוונתו לומר באמרו מיום ראשון נבראו על האור שנברא ביום ראשון שנאמר בו ויאמר אלקים יהי אור דוודאי ס"ל אותו האור היא שנגנז ולא זהו שנתלה ברקיע ביום ד' אלא ה"פ שקשה לרש"י על לשון יהי מאורות ברקיע השמים דמשמע שאין הציווי כאן על ההוייה רק על ההתלות ברקיע דאל"כ יהי מאורות ויהיו ברקיע השמים היה לו לומר וא"כ משמע שהווייתן היה קודם לכן וק' לרש"י ואימתי היתה ומשני ואומר מיום ראשון נבראו כו' ואין כוונתו על מאמר יהי אור שנאמר ביום ראשון אלא על מלת את השמים שנאמר ביום ראשון סמך דמשמע לרבות תולדותיהם כמו שסיים רש"י בדבריו אלה ולפי פירושם יקשה מה היה צורך לרש"י לסיים כאן בדבריו אלה וכן כל תולדות שמים וארץ כו' מה עניין זה לכאן אם היתה תחלת כוונתו על המאמר יהי אור שנ' ביום ראשון אבל לפי דרכינו הכל עניין אחד הוא ואין לנו צורך לדחוק ולחלק האור הראשון ולומר שמקצתו נגנז כמו שכתב האריה שי' שהרי אינו גשם והיאך יקבל החלוקה אבל וודאי דעת רש"י הוא דשני ענייני' הם האור הראשון והמאורות האלה. והמאורות האלה נרמזים ונתרבו במלת את השמים ולא נכללו במאמר יהי אור כך נ"ל דעת רש"י בלי גמגום.
רש"י אבל בז' ימי בראשית שמשו האור והחשך הראשונים זה ביום וזה בלילה עכ"ל ואעפ"י שאלו המאורות האחרונים נתלו ברקיע ביום ד' ונתגלגלו סביב העולם מ"מ לא היו מאירין לעולם עד שנגנזו הראשונים כי אורם לא היה מאיר לעולם מחמת האור וחושך הראשון ע"ד שרגא בטיהרא מאי אהני והא דקאמר האור והחושך הראשונים כו' אעפ"י שעכשיו אין נקרא חושך אלא העדר האור נ"ל שהחשך הראשון היה דבר שישבו ממש ולא היה מאיר כעניין הלבנה של עכשיו אלא היה אורו מאיר ומזהיר יותר עד שאור הלבנה של עכשיו לא היה ניכר בפני אותו האור ומה שקרא אותו חשך כנגד גודל האור הראשון שהיה אורו רב מאד קרא את זה חשך אעפ"י שהיה מאיר יותר מאד מן הלבנה וע"ד שאמר הכתוב וחפרה הלבנה ובושה החמה לפיכך אמר אע"פ שתלו ברקיע לא היה אורה מאיר בעולם אבל אחר שנגנזו ונסתלקו האור והחשך הראשונים אז ממילא היה אור החמה והלבנה של עכשיו מאירין לעולם ממקום שהיה שם נ"ל:
פסוק טז
רש"י הרבה צבאיה להפיס דעתה. נ"ל דדייק זה רש"י מדלא כתי' ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים ואת הכוכבים את המאור הגדול כו' או למעלה בציווי היה לו לומר יהי מאורות וכוכבים ברקיע השמים אלא וודאי לא נבראו עד שהוצרך להפיס דעתה אחר ההקטנה כו':
פסוק כ
רש"י ישרצו המים שרץ נפש חיה שיהא בה חיות נ"ל דגרסינן שיש בה חיות דשיהא בה חיות משמע שהציווי בו ביום היה שישרצו המים שרץ ושיהא בהם חיות וזה אינו לפי שטת רש"י לעיל שפי' מיום ראשון נברא הכל כמו שכתב בפי' למעלה והציווי שבכל שאר ששת הימים לא היה אלא ההוצאה וההראות אבל אין לומר כי תולדות השמים ותולדות הארץ נבראו ביום ראשון ולא תולדות המים כי תולדות המים נכללו ג"כ ונתרבו במלת את הארץ כי הארץ הראשון כולל הד' יסודות כמו שפירשו כל החכמים המחקרים לכך נראה דגר' שיש בה חיות כבר מיום ראשון:
פסוק כא
רש"י נפש חיה נפש שיש בה חיות הוצרך רש"י לחזור ולפרש זה פה מפני שכתב קודם זה ויברא אלקים את התנינים וגו' ואח"כ ואת כל נפש החיה והיינו יכולים לטעות ולומר אם היתה הכוונה על הנפש שיש בה חיות היה לו להקדים כל נפש החיה שהוא כולל כולם גם התנינים ואח"כ פרט התנינים אלא וודאי כוונת הכתוב הוא על כל מיני החיות שבים לכך כתב שיש בה חיות ודבק עם מלת הרומשת שאחריו כלומר שכולל כל נפש חיה הרומשת כו':
פסוק כב
רש"י לפי שמחסרין אותן שצדין מהם ואוכלי' אותם הוצרכו לברכה כו': כתב הרא"ם אבל לאידעתי מה טעם יתן בברכת האדם שאין מחסרין אותן ולא הספיק להם רצון יוצרם עכ"ל ועל קושיא זאת כתב הג"א כיון שהאדם בר דעת ובחירה ובכוונה יכול להתבטל מפריה ורביה מאיזה טעם לכך נתברך שלא ישב בטל ע"כ ואינו נראה כי אין ענין זה סובל לשון ברכה אלא לשון ציווי וכבר כתב בפרשת נח הראשון לברכה והשני לציווי. ולפי תירוצו מה בין פרו ורבו הראשון לשני והשני למה לי לכך נ"ל שגם האדם צריך לברכה אעפ"י שאין צדין מהם מ"מ מחסרין הם עצמם זה את זה בהריגות ובמלחמות ותדע שהרי כמה מיני חיות רעות יש שאין צדין מהם לרוב גבורתם ואימתם על הבריות או שאינן צריך לבריות לא מעורן ולא מבשרן ולא משום דבר שבהם ואפ"ה נכללו בכלל הברכה אלא מטעם שהקיבוץ להם הוא רע מפני שהן עצמן טורפין והורגין זו את זו על הטרוף וזה דומה למלחמות שבין בני האדם ולכך צריך ברכה ובפרט שגלוי וידוע היה לפניו עניין הפלגה והפרדותיהם בארצות ומלכיות ולשונות שעל ידה שונאים האומות זו לזו כאלו לא היו מין אחד ומעוררים מלחמות והריגות אבל בבהמות או בחיות שאינם טורפות זו את זו ואדרבה הקיבוץ הוא להם הנאה ונח צריך טעם לברכותיהם ואמר לפי שצדין מהם כו' והם הרוב שבב"ח נ"ל:
רש"י פרו לשון פרי כלומר עשו פרות ורבו: לשון הרג"א לא שרש"י סובר כי פרו הוא שם נגזר מפרי שהוא שם העצם כמו שסובר הרא"ם דזה אינו רק שם פרי נגזר מן פרו ומן ופרינו בארץ שנאמר על יציאת התולדות כו' עכ"ל לא ידעתי מי יכריחו ליכנס במחלוקת עם הרא"ם כי דבריו תמוהין מאד שיגזור בעל הלשון שם כזה שהוא כוללי מן הפעולה שאין דרך לגזורשם מן הפעולה אלא שם יחיד כגון ראובן שמעון שנגזרי' מראייה ושמיעה מה שאין שייך לומר כן על שם הכולל כגון פרי מפרו אם לא יאמר שם פרי נשאל מלשון ופרינו בארץ כמו שכתב הרא"ם למעלה גבי שרץ ושריצה אבל לשון רש"י לא משמע כן שסיים ואמר כלומר עשו פירות ולפי דבריו לא היה לסיים בלשון כלומר על כן נראה וודאי דברי הרא"ם הם נכונים מאד נ"ל:
פסוק כד
רש"י תוצא הארץ הוא שפרשתי שהכל נברא ביום ראשון: לשון רא"ם וא"ת אי הכא שהכל נברא ביום ראשון היה לו לכתוב במקום ישרצו יוציאו ובמקום תדשא תוצא מאחר שהכל נברא ביום ראשון ואין כאן אלא יציאה מן הכח אל הפועל. וי"ל שאלה המלות של ישרצו ותדשא אינן מורות על ההויה וההתחדשות רק על איכות יציאותן מן הכח אל הפועל כי פי' תדשא תתמלא הארץ בכלל ותתכסה לבישת מיני עשבים כו' שזהו עניין איכות מציאותן כו' ופי' ישרצו מעניין ההולדה שיהיו רבי התנועה כו' עד אבל לא ידעתי מה יאמר על ויברא אלקים את התנינם ויברא אלקים את האדם המורים שעכשיו בראה ולא ביום ראשון ושמא י"ל שפירש ויברא פה הוא ספור מה שנברא ביום ראשון אלא שנכת' בריאת התנינים ביום חמישי שבו יצאו הדגים מן הכח אל הפועל ונכתב בריאת האדם ביום ששי שבו יצאו בעלי חיים היבשיים מן הכח אל הפועל אבל מה שנהיה ביום חמישי אינו אלא ישרצו המים עד על פני רקיע השמים ומה שנהיה ביום ששי אינו אלא תוציא הארץ עד וירא אלקים כי טוב אבל פי' ויאמר וכבר אמר ביום א' ואז ברא האדם עכ"ל הרא"מ וכתב עליו הג"א ופירושו דחוק ורחוק מאוד ולי נראה מפני שאצל שני הנבראים אלו זכר הכתוב דבר חידוש התנינים בגדלותם והאדם שנברא בצלמו שאותו החידוש לא נברא ביום ראשון לכך כתב ויברא וגומר עכ"ל וכוונתו וסיים דבריו והוא נכון מאד. אבל אני אומר מה שכתב שפי' הרא"ם דחוק ורחוק כו' אינו אמת שהרי כל המדרשים מלאים מזה העניין ומסכימים שהנשמות נבראו ביום ראשון ונכללו במלת יהי אור וכן הוא משמע שהשיב הש"י לאיוב וסמכוהו על פסוק עם המלך במלאכתו ישבו וגומר יושבי נטעים וגדרה כו' וא"כ מאי דוחקיה שנ' שגם חומר האדם נברא ביום ראשון וביום ששי יצא מכח אל הפועל וה"ה התנינים ולא כתב הכתוב ביומם היציאה מן הכח אל הפועל אלא ספר וכתב הבריאה הראשונה וממילא שמעינן שביום שנכתב הבריאה נעשה ג"כ היציאה לפועל ולפי דבריו צריך לתת טעם למה שנה הבריאה באלו ולא נבראו אלה ביום ראשון בשלימות כמו כל תולדות השמים וארץ וטעמו שאמר שנתחדש בשני מינים אלו דבר נפלא כו' לא יספיק לזה שאם חייבה החכמה לחדש בשנים אלה דבר נפלא היתה יכולה ג"כ לעשות ביום ראשון כי בורא עולם לא ייעף ולא ייגע ויכול הכל לעשותו ברגע אחד אדרבה טעם זה יספיק לתרץ פי' הרא"ם למה כתב הכתוב בשנים אלו הבריאה ולא היציאה מן הכח אל הפועל להגיד שבבריאה מיד היה בהם פליאות החכמה ההיא שהגיד בכל אחד מהם מה שלא היה כן פליאות חכמה בשאר הברואים וכן משמע מכל המדרשים ומפסוק דאיוב שיאמרו שהנשמות נבראו ביום ראשון ואין נברא בצלמו ית' אלא הנשמה וא"כ עיקר פליאתו נברא ביום א' ומה נתחדש בו עוד פלא יותר מזה אלא מחוור כדפי' הרא"ם נ"ל:
פסוק כו
רש"י נעשה אדם ענוותנותו כו' מקשין העולם דברי רש"י סותרים זה את זה בתחלה אמר ענותנותו למדנו כו' ואח"כ אמר מיראה שיתקנאו בו ויזיקוהו כו' ונ"ל שאין זו קושיא שק' לרש"י מלשון נעשה משמע שהיה צריך לסיוע מאחרים לעניין מעשה הבריאה ח"ו לכך פי' וודאי לא היה צריך לסיוע מעשה אלא מתוך ענוותנותו עשה כן שנמלך בהם וא"כ למדנו מכאן ענוותנותו כו' ואח"כ מקשה ולמה לא הראה ענוותנותו בשאר הבריאות שקודם לזה לכך משני ואמר לפי שהאדם בדמות המלאכים ויתקנאו בו כו' והיה ירא כביכול שלא יזיקוהו מתוך קנאתם מה שלא היה צריך לעשות כן בשאר הבריות והמלכה שלא לצורך אין זה עניוות אלא שפלות אבל ההמלכה גבי בריאת האדם לאו דווקא שהיה ירא ח"ו פן יזיקוהו ומשום היראה נמלך חלילה דמאי אכפת לו שיתקנאו בו וכי לא היה יכול להשגיח עליו ולהצילו ולצוות למלאכים שלא יזיקוהו אלא הראה ענוותנותו הגדולה ונמלך בהם ואז לא יהיה להם פתחון פה לקנאות בו ומכאן למדנו עוונתנותו אלא שעדיין ק' לרש"י דמטעם ללמדנו ענוותנותו לא יספיק לכתוב לשון שיש בו מקום למינים לטעות ויותר היה יפה שתיקותו מדיבורו וילמדו ענותנותו במקום אחר לכך פי' אח"כ שהוצרך לעשות כן ללמד דרך ארץ ומדת ענוה כו' וזו תורה היא שתורה לבריות את הדרך אשר ילכו בה וראוי לכתוב בה זה וכ"ת גם זה היה יכול לצוות במקום אחר במצוה בפני עצמה ולא יכתוב עליו לשון שיש בו מקום לטעות זה אינו דבענין זה יש למצוה זו חיזוק יותר מכשהיתה מצוה בפני עצמה שאנו רואין שהוא ית' בעצמו עשה כן ומי לא יעשה כמוהו ית':
פסוק כז
רש"י בצלמנו בדפוס שלנו לשון רא"ם לא שיש בעליונים צלם ותמונה כי כתיב לא ראיתם כל תמונה ופי' בצלמנו בדפוס שלנו ר"ל בדפוס העשוי לנו בידים ע"י הנחת כפי עליו כדכתיב ותשת עלי כפכה להדפיס בו צלמי כל מין האדם כו' עד וכן כתב רש"י ז"ל בפסוק ויברא את האדם בצלמו בדפוס העשוי לו שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים עכ"ל. שמעתי ולא אבין פירושו כי מי יכריחנו לזה דמשמע מלשונו שכוונת רש"י לו' בכאן שהדפוס נעשה בידים ואין זה מוכרח לא מפ' בצלמנו ומפסוק בצלמו שאחריו וג"כ לא מפסוק ותשת עלי כפכה וגו' דמכולם לא משמע אלא שהאדם נעשה באותו דפוס בידים לא שהדפוס שנעשה בו האדם נעשה בידים של הקב"ה ואפשר לנו לומר שהדפוס העשוי לו לאדם להברא בו נעשה במאמר ואח"כ נעשה בו האדם בידיו של הקב"ה גם מה שאמר ואלו היה אומר בצלם העשוי לנו היינו חושבים שאותו צלם העשוי לו עשוי במאמר בלבד כשאר כל הנבראים ע"כ לא ידעתי מאי אולמיה דלשון זה מלשון זה וכן מה שכתוב לקמן בדיבור וכן הוא אומר תתהפך כחומר חותם וכולי אזיל לטעמיה וכתב שאלו היה החותם העשוי לו עשוי במאמר כשאר כל הנבראים מה צורך לברא כו' שאר בני אדם ע"י חותמו של אדם הראשון יברא הכל ע"י מאמרו גם זה אינו מוכרח כי מה תלוי זה בזה שמא החותם עשה במאמר ואח"כ בבריאת כל אדם ואדם מהפך החותם במאמר כדי שלא ידמו זה לזה וכן משמע לשון תתהפך כחומר חותם כלומר חותם מתהפך ע"י המאמר ואח"כ יחתום בו הקב"ה צורת האדם דאל"כ תתהפך כחומר מבעי ליה. על כן יראה לי שפי' כוונת רש"י בצלמנו בדפוס שלנו ר"ל לא שיש בעליונים צלם ותמונה שהרי אינם גוף אלא פירושו בדפוס העשוי לנו ויכול להיות הכל גם האדם גם הדפוס על ידי המאמר ואח"כ מייתורא דויברא אלקים את האדם בצלמו למדנו שנברא האדם בידים בתוך אותו הדפוס העשוי לו לאדם ומ"ש וכן הוא אומר תתהפך כחומר חותם מביא ראייה שאדם הראשון נעשה בחותם כמטבע הנעשית ע"י האדם בחותם והיינו בידים ואפשר לומר אח"כ בבריאת אדם אחר מתהפך החותם כחומר ע"י מאמר ואח"כ בורא בתוכו אותו אדם גם בידים וכמו שאמר ידיך עשוני ויכוננוני ואח"כ פי' ואמר שאותו הדפוס שנעשה לו לאדם הראשון הוא צלם דיוקן יוצרו דמות של קונו הוא כלומר שעשאו קונו בידים דאל"כ וודאי הוא שלו שהרי הוא הכל שלו ומה שקרא יעקב דמות דיוקנו באגדה היינו משום שיעקב נעשה בחותם שנעשה ע"י מאמר ואדם נעשה בחותם שנעשה בידים לכך קראו דיוקנו עצמו וצ"ע:
פסוק כח
רש"י וכבשה חסר ללמדך כו' לשון גו"א רק מדסמך קרא אצל פרו ורבו דרש ג"כ ללמד שהאיש שדרכו לכבוש הוא מצווה על פריה ורביה כו' עכ"ל ול"נ דלא צריכינן לטעמ' דסמיכות דבלאוהכי משתמעי שניהם לדעת רש"י דקאמר ועוד כו' דס"ל לרש"י מדלא כייל להו הכתוב ויאמר פרו ורבו ומלאו וכבשו את הארץ ע"כ צריכינן למדרש דכינוי דוכבשה לא קאי על הארץ רק על הנקיבה א"כ ש"מ פירושו שהוא כובש אותה ר"ל שהזכר שנזכר בכח ציווי פרו ורבו הוא כובש את הנקיבה שלא תהא יצאנית ומה שהתחיל לומר חסר וי"ו אינו אלא כמו ראייה בעלמא כלומר והא ראייה שכן הוא פירושו שהרי כתיב חסר וי"ו ללמדך כו' והרי הוא כאלו כתי' וכבשה קמץ תחת השי"ן ומדלא ננקד וכבשה בקמץ תחת השי"ן שאז היתה משמעותו כפשוטו על הנקיבה ש"מ דכינוי וכבשוה לא קאי דווקא על הנקיבה לבדה אלא ג"כ על מלת הארץ שלפניו וכתב וכבשוה בלשון רבים אעפ"י דע"כ לא קאי על הזכר והנקיבה שהרי הנקיבה אין דרכה לכבוש אלא על כרחך קאי על אנשים רבים ור"ל אנשים דעלמא יכבשו הארץ וכיון דכבשוה הנאמר בלשון רבים לא קאי אלא על אנשים ממילא למדנו דכינוי הרבים דפרו ורבו ג"כ לא קאי אלא על אנשים דעלמא ולא אנקיבות דהא בדיבור וציווי אחד נאמרו פרו ורבו ומלאו וכבשו וגו' וש"מ מי שדרכו לכבוש כו' הוא מצווה כו' וה"ה אי הוה כייל להו הוי דריש ליה ג"כ דמי שדרכו לכבוש כו' הכי אבל אין לפרש דמחסרון הוי"ו לבדו דריש שהזכר כובש כו' ומנקודת השור"ק ולא בקמ"ץ ש"מ שהאיש שדרכו לכבוש כו' הוא מצווה על פריה ורביה כו' דס"ל לרש"י שיש אם למקרא ולמסורת שאין כאן מסורת כל כך בחסרון הוי"ו לדרוש ממנו שהזכר כובש הנקיבה כו' שהרבה פעמים מצינו שורק בא במקום מלאפום והוא לשון רבים בחסרון וי"ו ולא דרשינן כך אם לא היתה ג"כ לפנינו קושיית דהוי ליה לכיילינהו בהדי הדדי ש"מ שבא לחלוק כינוי דוכבשה לשני עניינים ללמד שהזכר כובש כו' וללמד שמי שדרכו לכבוש הוא מצווה כו':
פסוק כט
רש"י השוה להם בהמות וחיות למאכל כו' לשון הג"א פי' הא דכתיב לכם יהיה לאכלה ולכל חית השדה ולא הוצרך לכם שכבר כתב הנה נתתי לכם אלא לכך כת' לכם כדי שיהיה קאי על האדם ועל חית השדה להשוות אותם יחד מה בהמה וחיה אינם אוכלים רק עשב ה"נ האדם אין אכילתו רק עשב וירק ולא מידי אחריתי עכ"ל. לא ידעתי מאין לו להרב הזה הדיוק הזה דהיכי משמע מיתורא דלכם להשוות כו' אין הלשון סובלו דאם היה רש"י ז"ל דורש יתור' דלכם לא היה סובל לדורשו אלא למיעוטא לכם יהיה לאכלה ולא לתית הארץ זה היה משמעות דלכם והיה ממעט עשב זורע זרע ועץ פרי מן החיות ולא הותר להם אלא שאר מיני ירק עשב והיה פי' פסוק דאת כל ירק עשב שאר כל ירק עשב אלא שהאמת הוא דהאי לכם לאו יתורא כלל הוא שכן דרך הכתוב לכפול תיבות הרבה מפני אורך המיצוע שביניהם שכן כתיב ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה ויאמר בילדכן וגומר הרי שכפל במלת ויאמר מפני אורך המיצוע שביניהם ה"נ כפל מלת לכם מפני אורך המיצוע שביניהם וכן יש הרבה פסוקים. ואע"ג דגבי והיו לדם ביבשת דריש רש"י ז"ל שני פעמים והיו ולא סגי ליה בטעם דאורך המיצוע כמו שכתב הרמב"ן ז"ל היינו משום דלא חשיב רש"י ז"ל מלות דאשר תקח מן היאור למיצוע ארוך כלל שאינם אלא ד' תיבות התכופים בקריאת ובלשון העניין לכך נראה לו דוהיו השני הוא מיותר לדרשא מה שאין כן בשאר הכתובים שהביא שם הרמב"ן ז"ל וכן כתוב שבכאן יש בו מיצוע ארוך ומודה בו רש"י שאינו מיותר ועוד מ"ש בפי' ההיקש ואמר מה בהמה וחיה אינם אוכלים רק עשב כו' ה"נ כו' לא ידעתי מאין לו הבניין אב הזה מה בהמה וחיה אינם אוכלים כו' שהרי הוא אינו אמתי וכי לא מצינו הרבה חיות הטורפות שדורסות ואוכלות בשר בהמה וחיה של מין אחר ממינם ואינם עושקות אותם המטורפות שכבר ארז"ל שהרבה מינים מתחלת בריאתן לכך נבראו שיהיו מזונות למין האחר אשר צורת מינו היא במעלה זו עליו מטבע בריאותו ולא שייך לומר שעשה להן הטבע הזה אחר המבול אלא שזה היה צביונן מתחלת בריאותן שלכך נבראו כי מאיזה טעם היה הש"י משנה טבעם אחר המבול ולא עוד אלא אפי' במינן יש הרבה חיות שטורפות לפעמים זו את זו ואוכלת אותה ואיך יאמר הרב האריה מה בהמה וחיה כו' מאין ברור לו זה לכך אין לפרש כוונת רש"י ז"ל אלא כמו שפירשו נאמן ביתו הוא הרא"ם ז"ל דפסוק ורדו בדגת הים דייק ליה פי' ההיקש הזה דמשם לא משתמע מיעוט אלא ולא הם בכם ור"ל לא הם באדם ומהכא נשמע ולא האדם בהם שלא הותר לו להמית שום בריה והכי דייק ליה מדסמיך פסוק הנה נתתי לכם לאכלה וגו' לפסוק ורדו בדגת הים וגומר וה"פ ורדו בדגת הים היינו למלאכה אבל לאכלה לא נתתי לכם אלא את כל עשב זורע זרע וגם לחיות נתתי כל ירק עשב וגו' והוא כולל ג"כ כל עשב זורע זרע וגומר וכן משמע לשון רש"י שאמר השוה להם הבהמות כו' ולא אמר השוה אותם לבהמות כו' כי מבהמות לא חסר הדרסה אשר בטבעם כי הם דורסים זו את זו וטורפות ואוכלות לפי טבעם ולא נאסר להם והרבה מינים יש שלכך נבראו. ואין להקשות לפי זה לכתוב קרא לכם ולכל חיות הארץ נתתי את כל ירק עשב שכן דרך המקרא לכתוב פרט וכלל כו' דבי"ג מדות התורה נדרשת:
פרק ב
פסוק ב
רש"י ויכל לשון הג"א ולפיכך כתיב ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו שנתן מנוחה למלאכה אשר עשה ובזה כלה המלאכה ביום השביעי עכ"ל. ואינו נראה כי איך יאמר נתינת מנוחה למלאכה כי לא יאמר לשון זה אלא לפועל העושה המלאכה על כן מחוורתה כדברי הרא"ס ז"ל ע"ש:
פסוק ג
רש"י ברכו במן לשון הג"א פי' שביום הו' היה יורד להם לחם משנה אע"ג שאין חילוק בענין הירידה שגם בשאר הימים היה יורד הרבה יותר מעומר לגלגולת הכי פירושו כו' עכ"ל אין זה אלא דברי נבואה כי מי יאמר לו זה שלא היה חילוק בעניין הירידה דשמא בשאר הימים היה יורד יותר מעומר לגלגולת אשר על אותו הנותר אמרו רז"ל שנעשה נחלים נחלים וביום הששי היה יורד יותר משני עומרים לגלגולת והיה לוקטין שני עומרים לגלגולת ואעפ"כ היה בו נותר כמו בשאר הימים לנחלים כו' ולפי זה אינו צריך לדוחקו שיאמר לא נקרא ברכה אלא כשנותן הרבה בבת אחת:
פסוק ד
רש"י אלה האמורים למעלה תולדות השמים ע"כ אע"ג דאמרינן בכל מקום שנא' אלה פסל את הראשונים ואלה מוסיף על הראשונים היינו כשמתחלת הפרשה באלה ור"ל מה שכתב אחריו ומפרש באותה פרשה השנייה עניין אחר מה שלא נאמר בפרשה ראשונה אז נאמר פסל את הראשונים כמו אלה המשפטים אבל בכאן לא יפרש ענין אחר בזו הפרשה שיאמר עליו שהם תולדות השמים והארץ שאין כאן שאר תולדות אלא מה שנאמר למעלה לפיכך לא שייך לומר פסל את הראשונים אלא פירושו אלה האמורים למעלה הם תולדות השמים והארץ. וכמוהו אלה המצות וגו' אלה החוקים ולכך יתיישב ג"כ שלא המתין רש"י עד לבסוף שנראה מה שכתב בפרשה לפי שקשה לו מיד למה לא כתב ואלה בוי"ו. ומתרץ אלה האמורי' למעלה כו':
רש"י למדך שכולם נבראו ביום ראשון ע"כ: אע"ג שלפי דרכנו למדנו זה מאת השמים לרבות תולדותיה ואת הארץ לרבות תולדותיה כמו שפי' למעלה מ"מ צריך לכתוב ביום עשות ה' אלקים וגו' ללמדך שכולם נבראו ביום ראשון ולא בלילה ראשונה כי בלילה לא ברא כלום. או נאמר בלילה נבראו השמים וארץ שעל כרחך צריכין אנו לומר כן דאל"כ על מה יפול לומר ויהי ערב וגו' ביום ראשון שאם לא היו שמים וארץ נבראים בלילה לא היה שום מציאות בעולם ועל מה אמר ויהי ערב אלא וודאי שמים וארץ נבראו בתחלת לילה א' ועמדו כשיעור זמן לילה אחת והוא שקראו הכתוב ערב ואח"כ אמר הקב"ה יהי אור וגו' והיה יום ואז בו ביום ברא הכל וזהו שלימוד כאן שהתולדות נבראו ביום הראשון ולא בלילה דכתיב תולדות השמים והארץ ביום עשות וגומר משמע התולדות נבראו ביום ולא השמים והארץ עצמן ויהיה פי' הפסוק אלה תולדות השמים והארץ וגו' ביום ואח"כ אמר עשות שהוא מקור ופירושו בעשות י"י כו'. דבי"ת דביום עומדת במקום שתים כאלו אמר ביום בעשות וגו' נ"ל:
פסוק ה
רש"י כי לא המטיר ומה טעם לא המטיר לפי שאדם אין וגומר ע"כ: הוצרך רש"י ז"ל להוסיף ומה טעם לא המטיר כדי שיהיה ואדם אין וגו' טעם לכי לא המטיר ולא נאמר שיהיה ואדם אין גם כן טעם לוכל שיח השדה וגומר וכל עשב השדה וגו' ויהיו כאן שני טעמים למה לא היו האילנות בארץ ולמה לא צמחו העשבים לפי שלא המטיר וגומר ולפי שאדם אין וגו' ויהיה מלת כי עומד במקום שנים כי לא המטיר וכי האדם אין וגומר וא"כ היה משמעו ששני הטעמים צריכים להויות האילנות ולצמיחות העשבים ולומר שאף אם היה ממטיר ולא היה האדם לא היו העשבים צומחים וזה אינו בטבע ההויה שהרי הרבה עשבים יש שצומחים מן המטר לבדו בלא עבודת האדם את האדמה ועוד שהרי עשבים הראשונים שנבראו כולם לא היו צריכין לעבודת האדם את האדמה לא להחרישו ולא לזריעה כי כולם עמדו על פתח הקרקע ולא היו חסרים אלא הצמיחה חוצה לה לכך פי' דואדם אין וגו' הוא טעם לכי לא המטיר וגו' ומה שפי' רש"י שבא אדם מתפלל עליה כו' ולא פי' שבא אדם וחרש וזרע כמו שאמר הכתוב בפי' ואדם אין לעבוד את האדמה הרי שצורך האדם הוא לעבוד את האדמה מפני שע"כ אין פי' לעבור את האדמה שיעבוד את האדמה מיד שנברא לצורך העשבים הראשונים כי העשבים הראשונים כולם צמחו מאליהם בלא עבודת האדם מיד שהמטיר עליהם והיו מזונות לאדם בו ביום שנבראו כמו שכתוב בפי' הנה נתתי לכם וגו' לאכלה וא"כ ע"כ יהיה פירש ואדם אין מה טעם לא המטיר לפי שאדם אין שידע ויכיר בטובת הגשמים כו' שיצטרכו לעבודת האדמה אחרי כן כשיחרוש ויזרע בשנה האחרת ויתפלל עליהם גם עכשיו להצמיח מיד מן האדמה העשבים והאילנות בלא עבודתו דאל"כ למה לא המעיר על עשבים הראשונים קודם בריאת האדם נ"ל:
פסוק ז
רש"י שכל מקום שימות שם תהא קולטתו לקבורה ע"כ: אינו ר"ל כמו שיש טועים שאם לא צבר עפרו מכל האדמה לא היתה האדמה מקבלתו במקום אחר שלא נברא משם אלא היתה מוחה מלקוברו שם שאין האדמה בת דעת וגם אינה חיה שהיתה יכולה למחות מלקוברו שם וגם אין שייך לפרשו על כחה ומזלה ושדה דלגבי דידיה מה לו יקבר כאן או כאן לגבו הכל שוה אלא ר"ל שאם לא צבר עפרו מכל האדמה לא היה טבע האדם שבכל מקום שיקברוהו שם היה מתעכל בשרו ושב לעפרו כי אם באותו מקום שהיה לוקח משם והיה זה צער גדול לאדם במיתתו שהיתה נבילתו מושלח כדומן על פני האדמה אע"פ שהיה נקבר ונטמן בארץ והיה בשרו עליו נכאב ולא היה מתעכל לכך צברו מכל האדמה שבכל מקום שיקברוהו שם יהיה טבעו שיהא נקלט שם ויתעכל בשרו וינוח על משכבו וזהו שאמר הכתוב השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר:
פסוק ט
רש"י ויצמח לעניין הגן הכתוב מדבר: הרא"ם פי' מה שפי' גם הרג"א אבל לפי פירושם היה לו לרש"י ז"ל לומ' זה על מן האדמה מן הגן כלומר לא ר"ל מכל האדמה אלא מן הגן לבדו דמה ק' לו על ויצמח שפי' עליו זה. לכך נ"ל דק' לרש"י ויצמח למה לי שנית הרי כבר כתב וינוע י"י וגו' שעל כרחך פירושו נטע והאיך נטע על ידי שהצמיח שם לא כדרך הנוטעים המביאים ממקום אחר דמהיכן הביאם וא"כ ויצמח השנית למה לי לכך פירש לעניין הגן מדבר כלומר לא בא הכתוב להודיע הויית הצמיחה אלא בא להודיע מהות עניין הצמיחה האמורה למעלה שהיתה בגן ואומר שהיה עץ נחמד למראה וגו' אלא שיש לפקפק ולומר דשמא פי' ויטע ר"ל עירוב הד' יסודות שיהיו חומרן מוכנים לקבל צורות האילנות זהו נטיעתם ואחר כך כשקבלו הצורה ויצאו לפועל קראו צמיחה ואמר ויצמח וגו'. וי"ל פי' אחר דק' לרש"י ויצמח והא כתיב למעלה וכל שיח השדה וגו' כי לא המטיר ואד יעלה לצורך בריאת אדם וא"כ מהיכן יצמח שהרי עדיין לא המטיר לכך פירש לענין הגן כו' כלומ' הגן הצמיח בלא מטר אבל שאר כל שיח השדה שחוץ לגן לא היו בעולם עדיין כי לא המטיר דו"ק נ"ל עיקר:
רש"י בתוך הגן באמצע הגן ופרושו ר"ל באמצע הגן היה עץ החיים וכתב רא"ם וליכא למימר שבתוך הגן הוא פי' דמין האדמה דא"ל מן הגן מבעי לי ע"כ ולא ידעתי למה לא נא' דבתוך הגן קאי למעלה על מן האדמה והוא כאלו אמר מן האדמה שבתוך הגן כי מן האדמה כלל ובתוך הגן פרט מאיזה אדמה אמרתי מן האדמה שבתוך הגן והג"א אמ' ז"ל דאין לומר כמשמעו שגם שאר עצי הגן הם בגן עכ"ל גם לדידיה יש להקשות דשמא אין הכי נמי וקאי על כולם על עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים על כולם אמר שנבראו מן האדמה שבתוך הגן לכך נ"ל שלא מכח ייתור' פי' רש"י כן אלא משום שנכתב בתוך הגן בין עץ החיים ובין עץ הדעת שאם היו פירושו שבתוך הגן היה לו לכתבו אחר עץ הדעת טוב ורע שגם הוא היה בתוך הגן כמו שכ' בפי' לקמן אז היה לו לכתוב בתוך הגן מיד אחר מן האדמה וכיון שכתבו אחר עץ החיים וקודם עץ הדעת טוב ורע ש"מ דבא ללמד שעץ החיים היה ממש באמצע הגן.
פסוק יא
רש"י פישן מלשון ופשו וגו': וכת' הרג"א דמייתורא שם דריש לה ע"כ ואינו מן הצורך כי כן דרך הלשון לימר שם של זה כך ושל זה כך אלא כאן משו' ששינה שמו המפורסי' שהרי שמו המפורסים הוא נילוס לכך דרשו כן ומדהאי לדרשא כולם לדרשא שכן הוא המדה כמו שאחז"ל גבי בן בקר רך וטוב ע"ש נ"ל.
פסוק יד
רש"י קדמת אשור למזרח של אשור: פי' הרא"ם מפני שהתי"ו הוא תי"ו של סמיכות ובאה במקום הה"א שבסוף התיבה הבאה במקום למ"ד כמו מצרימ' כו ור"ל ויהיה קדמת כמו קדמה והיו כמו למזרח אשור וכתב הרג"א עליו וז"ל ולא נראה כלל שלא מצינו שהה"א שהוא במקום למ"ד תיהפך לתי"ו בסמיכות כו' וסיים דבריו וז"ל אבל פירושו למזרחו של אשור לצד קדם עכ"ל ויהיה ההבדל בין פי' הרא"ם ופירושו דלדברי הרא"ם הנהר היא חוץ למדינת אשור במזרח המדינה ולדבריו הנהר היא בתוך גבול מדינת אשור והיא בצד מזרח בפניו אבל סתירתו על הרא"ם אינו סתירה על פירוש הרא"ם כי די לנו חבר בחבירו כיוצא בו והוא קדמת עדן לפי פרש"י שם וכן עשה רש"י במלת לבת אש שהוא לשון לב ואין לו אלא חבר אחד דוגמתו ע"ש וגם התרגום דהכא מפרש כפרש"י למדינתא דאתור ולפי פירושו של הג"א לשון רש"י גם לשון התרגום הם מגומגמי' מאד אך באמת התרגום של קדמת עדן הוא מגומגם מאד וקשה להבינו מבלי פי' ארוך וז"ל שם ונפק קין מן קדם ה' ויתב בארעא גלי ומטלטלי דהות עביד' עלוהי מלקדמין (ויש דפוסים שכתוב דגינתא בד') בגינתא דעדן עכ"ל וצריך עיון מאי קאמר שאם היתה הגירסא לשם מלקדמין דגינתא בד' היינו יכולין לישבו והוי קאי דהות עביד' עלוהי למעלה על גלי ומטלטל אבל בגינתא בב' אי אפשר ליישבו שהרי כבר גורש חוץ לגן ואולי יש לומר בדוחק דהכא פי' התרגום פי' המלות והתם פי' התרגום כוונת העניין לא המלות וה"פ ויתב בארעא גלי ומטלטל דהות עבידא עלוהי מלקדמין ר"ל שישב קין בארץ ההיא נע ונד באותו עונש שהיא נעשה ומוטל עליו קודם לכן בגינת' דעדן ר"ל בעוד היותו בגן עדן והכוונה שהרי ק"ל שנצטוה האדם בגן עדן ז' מצות דבני נח ובתוכ' הוא שפיכות דמים ואמ' התרגום שעונש הש"ד בשוגג להיותו בגלות נע ונד והטעם מוכיח שם כן שהרי הטפח' שהיא בעברי תחת מלת נוד כתבוה בתרגום תחת מלת מלקדמין שהוא היה ראוי להיו' תרגום של קדמת ולפי פירושו משמע שכל זה הוא פי' למלת נוד ולכך הוסיף בגינת' דעדן בב' שהכל הוא פי' על עונשו של נע ונד ועל מלת קדמת עדן שבעברי לא תרגם כלום כיון שיכול להיות שהוא כלול בלשונו זה הכל כשנעשה מלת קדמת מוכרת ונוסיף ב' על מלת עדן וכן ג"כ למעלה נוכל לתרגם קדמת אשור למזרח באשור שיהיה מלת קדמת מוכרת וב' באשור נוסף לומר שהנהר הוא בארץ אשור אלא שדעת התרגום להראות לנו שדעתו ג"כ כדעת רש"י שבאה התי"ו במקום ה"א הבאה במקום למ"ד:
פסוק טו
רש"י לקחו בדברים נאים ופתהו לכנס כו' פי' רא"ם מפני שהלקיחה אינו נופלת רק על העתקת הדבר מרשות אחת לרשותו או ממקום למקום ופה אינו לא זה ולא זה שלא נזכר בשום מקום בריאתו עד שנאמר שלקחו משם להביאו לגן עדן כו' עכ"ל ויהיה לפי זה פירוש של ופתהו ליכנס שפיתהו לכנם בעול וטורח דלעבדה ולשמרה אבל בזה נ"ל שהוא עושה דברי רש"י סותרים זה את זה שהרי כתב רש"י למעלה גבי מן האדמה שנטל עפרו ממקום המזבח וא"כ נאמר ששם ברא אותו ונטלו משם והכניסו לג"ע לכך נראה שלא פרש"י כן אלא משום שאין לקיחה נופל על אדם בר דעת אם לא ע"י פתוי ורצוי עד שיתן דעתו לזה ובלאו הכי לא נקרא לקוח וכן כתב הג"א:
פסוק יט
רש"י שבשעת יצירתן מיד בו ביום הביאם אל האדם ע"כ: האי בשעת יצירתן ובו ביום לאו דווקא שהרי בריאת העוף הית' בחמישי וההבאה לא היתה אלא בששי אחר שנברא האדם אלא כוונתו לומר מיד אחר בריאתן ובריאת האדם בו ביום הביאם לו אי נמי בו ביום לא קאי אלא איצירת הבהמות ואת כל עוף דבק עם ויבא אל האדם וגומ' ולא כמו שכתב הרא"ם שהוא דבק עם וייצר ולפי זה לא נשמע מכאן שהעופות מן הרקק נבראו ויהיה ועוד כמו דבר אחר:
פסוק כא
רש"י ויסגור מקום החתך: לשון רא"ם והוא אליבא דמ"ד ויבן ה' את הצלע זנב שלא נחסר מגופו כלום כו' עכ"ל ודחק שם ליישב רש"י שתכף שסיים לפרש אליבא דמ"ד פרצוף פי' אליבא דמ"ד זנב וגבי תירץ מה ששינה רש"י לפרש ויסגור קודם ויישן ויקח וגו' גם הג"א תרצו ע"ד החריפות כמו שהוא בפירוש מה שאין זה דרכו ושיטתו של רש"י אבל אני איני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה כי כבר ידעת דרכו של רש"י שהוא רודף לעולם פשעי הכתובי' ובלבד שימצא לו עזר מן הקדמונים ואפי' דלא כהלכתא ולא יחוש למדרשו שיתנגדו לו והנה בכאן לפים ריהטא היה נראה לו לפרש פשוטו של מצלעותיו מלשון נשתברו רוב צלעותיו אלא שלא מצא לו עזר ואם היינו מפרשים אותו כן היה נופל עליו שפיר לשון ויסגור בשר תחתינה כלומר שלקח ממנו צלע שהוא עצם אחד ובלי ספק היה שם נקב פתוח עד חלל הגוף לפיכך הוצרך לסגור במקום אותו פתיחת הנקב של עצם בבשר אבל עכשיו שהוכרח לפרש מצלעותיו מסטריו כו' שהוא לשון צד ואליבא דמ"ד פרצוף הוצרך לפרש מיד מה שהוקשה לו איך נופל עליו לשון ויסגור שהרי לא היה כאן לא נקב ולא גומא אלא שחלקו לשני' ואמ' אעפ"כ שייך לומר בדוחק ויסגור על מקום החתך ואפי' אליבא דמ"ד פרצוף ולפיכך הוצרך לפרש ויסגור ולהקדימו לוישן ויקח וגומר ואין צריך לומר ג"כ במה שפירש שלא יראה חתיכת בשר שממנו נבראת ותתבזה עליו ע"כ שהוא אליבא דמ"ד זנב כי גם אליבא דמ"ד פרצוף אם היה רואה גם הפרצוף השלם הנחתך ממנו בלא קרימת עור ובשר במקום החתך היתה מתבזה עליו לפיכך ויישן ויקח וגומר ולשון חתיכת בשר דקאמר רש"י ר"ל בשר הפרצוף החתוך לא הזנב כמו שפי' הרא"ם נ"ל:
פסוק כג
רש"י מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה כו': הג"א ירד בכאן לעומק ההתפלספות כמו שהוא בפירושו אבל אינו מן הצורך ובודאי חלילה לאדם יציר כפו ית' ושנברא בצלם אלקים שיטמא עצמו בזה שירביע שום חיה או בהמה בפועל חלילה או היאך יבעול כל אלו הבעילות בשעה אחת בפוע' אין הדעת סובלו ולא מטעם שכתב הג"א מפני שכבר נצטוה על העריות בפסוק ויצו וגו' כי לפי המשמעות נ"ל שאותו הפסוק והציוי לא נאמר לו עד אחר יצירת חוה וכן הוא בפי' בדברי רבותינו ז"ל ז' נזדווגה לו חוה ח' עלו למטה שנים וירדו ד' או ז' ט' נצטווה כו' אלא מטעם הטומאה שאמרנו חלילה ואע"פי שגם על הטומאה לא נצטוה מכל מקום הוא דבר מאוס וטמא ממושכל ראשון שבאדם גם מטעם שהוא במושכל אחד מן הנמנעות לבעול בזמן קצר כל אלו הבעילות אבל נ"ל לפרש כוונת חכמים ז"ל לפי פשוטו שבא בדעתו ובשכלו על טבע כל בהמה וחיה כו' שהרי בלי ספק ידע והשיג טבע של כולם שלכך קרא להם שמות לכל אחד על פי טבעם לזה סוס לזה שור כו' והבין והשיג בעומק שכלו בטבע כל אחת מהן והתבונן אם יש בהן אחת מהן שתוכל בטבעה להזדווג עמו ולהתעבר ממנו כדי שעל ידה יוכל לפרות ולרבות ולמלאות פני תבל בדמותו וצלמו כי גם הוא ידע בעומק עיונו שלא לתוהו בראה ואולי אם היה מוצא אחת אז היתה דעתו לבקש מאתו ית' לתקנה לו שלא יתטמא בה ולא נתקררה דעתו ושכלו בהן כלומר ראה והשיג והבין וידע שאין בטבע שום אחת מהם שתוכל להתעבר ממנו עד שהובאה לו חוה והבין בשכלו שזאת היא שראויה להתעבר ממנו ואז נתקרר דעתו ושכלו ואמר זאת היא האשה אשר הוכיח ה' לטבעי זאת הפעם וגומר אבל על כל זה היה בלא ביאה בפועל לא בבהמה וחיות וגם לא בחוה רק בשכלו הזך והטהור ולכך קרא לה אשה מיד קודם שבא עליה כי מאיש לוקחה זאת והיא זוגתו העצמי בטבעה ולפיכך סמך לו מיד על כן וגומר והיו לבשר אחד ופרש"י הולד נוצר ע"י שניהם כי' מה שלא היה יכול להיות כן משאר נקיבות הב"ח ולפי זה אין שום דין וטענה שטען הרמב"ן על רש"י ז"ל שהביאה הרא"ם כי יהיה כפשוטו שעכשיו יהיו לבשר אחד מה שלא היה נמצא בת זוג כזה קודם לכן לאדם:
פסוק כה
רש"י שלא היה יודעים דרך צניעו' כו': נ"ל דלא דק בלשונו שאמ' לא היו יודעי' דברי צניעות כי וודאי היו יודעים כל שאר דברי צניעות ומוסרים אבל הכוונה שלא היו צריכים לכך כי אם אין יצר הרע מה צריך לצניעות זה כי בלא יצר הרע מה הפרש יש בין גילוי ערוה לגילוי הפנים או הידים או מה הפרש יש בין עניין התשמיש לעניין אכילה ושאר פעולות ההכרחיות שבאדם כולם שהם עניינים או כלים הצריכים להוויות האדם וקיומו הוא או מינו אלא שדבר רש"י בהעברת הלשון נ"ל:
פרק ג
פסוק ה
רש"י יוצרי עולמות כו': פי' ויהיה יודעי טוב ורע כאלו אמר והייתם כאלקים יודעי טוב ורע והוצרך רש"י לפרש כן מפני שפי' על כי יודע וגומר כל אומן שונא בני אומנתו מן העץ אכל וברא את העולם דאל"כ מאי כי יודע אלקים וגומר והייתם כאלקים אדרב' היא הנותנת שיצוום לאכול ממנו כדי שיהיו כאלקי' להבין ולהשכיל כמו שכת' הרא"ם ואם כן לא יפול עליו והייתם כמותו יודעי טוב ורע כי אם יוצרי עולמות כמו שהוא ברא עולם ע"י אכילת העץ כו':
פסוק ז
רש"י לעניין החכמה דיבר הכתוב ולא לענין ראייה ממש וסוף המקרא מוכיח וידעו כי ערומים הם אף הסומא יודע כשהוא ערום אלא מהו וידעו כי ערומים הם מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו הימנו עכ"ל. הרא"ם גם הג"א נתחבטו פה לדעת למה פרש"י פה גבי וידעו כי ערומים הם מצוה אחת היתה בידם כו' וגבי מי הגיד לך כי ערום אתה מאין לך לדעת מה בשת יש בעומד ערום ולמה לא נאמר גם כן וידעו כי ערומים הם שידעו הבושת שיש בעומ' ערום ודחקו עצמם מאד לדעת כוונת רש"י ז"ל בזה יעויין בספריהם והרג"א התפלסף עוד לדעת מהות החכמה שניתוסף להם ע"י אכילת העץ שהרי כבר היו חכמים והשיג טבע כל הב"ח לקרות להם שמות כמו שהוא בפירושו אבל נ"ל שכל זה אינו מן הצורך לכנס בכל דוחקם כי דרך רש"י ז"ל לפרש הכל כפשוטו לפי משמעות לשון המקרא בכל מקום וכן גם בכאן כוונתו כן הוא. וזה שקשה לו לרש"י ז"ל דמשמעות הכתוב הוא שעל ידי פקיחת עיניהם ידעו כי ערומים הם ואם היתה הפקיחה שהוא לשון פתיחה פקיחת ראיית עיניים ממש היה לומר ותפקחנה עיני שניהם ויראו כי ערומים הם כי לשון ראייה נופל על פקיחת העיניים ממש וזהו מה שכת' רש"י אחר כך גבי וידעו אף הסומא יודע כו' ורצה לומר ואם כן ויראו היה לו לומר אלא על כרחך לומר הפקיחה הזאת רצה לומ' פקיחת ידיע' עין השכל או מחשבה או הדמיון שעל ידה ידעו עניין מה כי ערומים הם ואם כן ע"כ אם ר"ל שידעו שיש בשת בעומד ערום אין זה פקיחת השכל כי אדרבה הוא סתימת עין השכל ופקיחת הדמיון לדעת בין טוב לרע שהוא הנאה והמגונה וכתב דלמא אין ה"נ ונאמר שהפקיחה היתה סתימת השכל ופקיחת הדמיון לדעת מה בשת יש בעומד ערום אין זה בכח הלשון כי הלשון משמע שניתוסף להם חכמה ולפ"ז היתה להם זה מיעוט חכמה ואם יתעקש המתעקש לומר גם זה מנ"ל שמא בגנותם הכתוב מדבר ואומר שנסתם שכלם ונפקח דמיונם אומר אני שזה לא יכול להיות שלא מצינו שיפול הכתוב לשון עיני אל עין הדמיון רק על ראות העין או עין השכל ותוספות החכמה. ונ"ל שמקודם לכן היו חושבין שאין שום השגת שלימות תלויה בקיום מצות הבורא ית' רק חשבו כי השגה השלימ' שהיתה להם היתה בכח עצמותם לא במצות. ועכשיו הרגישו שעל ידי שנתערטלו מן המצוה נתערטלו גם כן מן ההשגה ולא היתה השגת' שלימה כמו שהיתה מקודם לכן וידעו שההשגה השלימה אינה באדם בכח עצמותו לבדו אלא על ידי קיום מצות הבורא ית' ואם כן עכשיו וידעו כלומר ידעו שלא ידעו ולא השיגו כמו קודם לכן ואין לך חכמה גדולה מזו כמו שאמר החכם תכלית מה שנדע שלא נדע לכך פי' רש"י לעניין החכמה דיבר הכתוב. אבל גבי מי הגיד לך כי ערום אתה פי' אותו על הבשת מפני שמשמע מן הכתוב לקמן שתלה יראת המערומות בשמיעת קול אלקים דכתיב את קולך שמעתי ואירא כי עירום אנכי משמע שנתחדשה לו יראה ע"י שמיעת הקול. ואם היתה שם הכוונה מערומות שנתערטלו מן המצות לא היה לו לתלות היראה בשמיעת קול אלקים ית' שזה לא נתחדש להם בשמיעת הקול ההוא שהרי מיד קודם שמיעת הקול ההוא ידעו זה כמו שפי' בפסוק זה של ותפקחנה וכ"ת שמפני שמיעות הקול אלקים נתייראו מפני העונש ונתחבאו מפניו שא"כ היתה זה סכלות גדולה מן האדם וכי לא ידע שלא תועיל לו התחבאותו מפני עונשו ית' חלילה להאמין זה על חכמת אדם הראשון שלא ידע זה לפיכך על כרחך יהיה פרושו כי מפני שמיעת קול אלהים נתחדשה לו יראה אחרת והיא הבושה לעמוד לפניו ית' ערום מה שלא היה מתבושת בפני שום בריה קודם לכן ועל זה שאל הש"י מי הגיד לך כי ערום אתה ואם כן על כרחך יהי' פירושו מאין לך לדעת מה בשת יש בעומד ערום נראה לי: